לילדי –

אלכסנדר ורחל

“יידיש נתמזגה באורח־פלא עם דמות האדם היהודי על כוכב־לכת זה. יידיש מסרה את כל הגיוונים הדקים, את כל המצולות ואת כל רטטי־הנשמה של האדם היהודי. הם (סופרי־יידיש) הלכו יחדיו כברת־דרך יהודית גדולה. ספרי יידיש, בכללותם, סיימו אחת מן התקופות הגדולות ביותר והיפות ביותר מאז מתהלכים אנשים יהודיים על פני האדמה”.

(י.י. טרונק)

צרור מסותי מתלווה לכברת הדרך.

ותפילה בלב – כדבר המשורר:

*

נְצַו עַל צִמְאוֹנֵנוּ בַל יִתַם

נאמַר לְרִוְיוֹנֵנוּ בַל יִשְלַם.

פרקים בספרות האידית החדשה

 

א.    🔗

בהקדמתו הקצרה לספר “מז’רגון לאידיש” (נכתב בשנת 1928) כותב פרופ' שמעון דובנוב:

“על הדור החדש לדעת, כי לפני 40–50 שנה לא חלמו עדיין מנדלי, שלום עליכם וסופרים “ז’רגוניים” אחרים, כי יבוא יום, ואידיש תהא מסוגלת להתחרות בעברית, או יתר על כן, עם שפות אירופאיות אחרות “נעלות”, הן לגבי שימושה בבית־הספר והן לגבי הספרות, העתונות והמדע; שבמהירות כזו תתפתח מ”שפת ההמון" ללשון עממית, שיקום לה מכון מדעי אידי ויופיעו בה כרכים אקדמיים עבי־כרס, עתירי מחקרים מדעיים בהיסטוריה, כלכלה, פילולוגיה, אטנוגרפיה ופולקלור. מי שהיה מתנבא כך היה מוחזק כבעל־הזיות מטורף. והרי כל זה נוצר ומרחש לנגד עינינו ואין זה אלא ראשית מצערה".

דור במאבקו, ביגונו וששונו, בגבורת שגשוגו מעלה מעלה; דור יהודי רב אונים בבעיותיו והישגיו – העלה דרישה נמרצת: ספרות יהודית תהיה לנו! ספרות שתעקוב צעד בצעד, אחרי יום עמלו ורינת זריעתו, שתעודד ותעורר ותפלס לו דרך בנפתוליו. צו קפדני זה הזעיק משוררים, סופרים ואמנים שעצבו ויצקו בכ"ב אותיות חיים יהודיים והקימו יד ללבטיהם ומאבקיהם של דורות יהודיים.

פרק עשיר, רב־יצירה. נעקוב נא אחרי מהלכו. הבה נראה לאן מועדות היו פניו של דור סופרים יהודיים; הבה נשהה ונביט במעניות החרושות של יצירתנו האידית במהלכה על פני יבשות וימים.

השירה האידית החדשה, זו שפרצה ממעמקי החיים היהודיים, זו ההדוקה לצמיחתנו האורגנית ברחבי הגולה היהודית – היו לה מפלסי דרך. כדי להיטיב ולהבין את נתיבות הספרות האידית החדשה, נסקור בקצרה את העבר הלא רחוק. שהרי מבחינת הביטוי, התוכן והצורה רב המהלך מראשוני המשוררים הפרולטריים האידיים באמריקה: מוריס רוזנפלד, וינטשבסקי, אדלשטדט ואחרים ועד לייויק, קדיה מולדבסקה, מנחם בוריישה, אהרון צייטלין, גלאטשטיין ואחרים.

שירתם של ראשוני הפייטנים הפרולטריים באמריקה היתה קריאת תגר כנגד משטר שנישל את האדם מזכויותיו הראשוניות, ואכף את כל כובד־ידו על העמל. איש־ה“שוֹפים”, העשוק שמש ואור, התקומם. השירה הפרולטרית של רוזנפלד, וינטשבסקי, אדלשטט, בוֹבשובר, ואחרים הטביעה עקבות רציניים בשירה האידית. אפילו דל היה הבית והחרוז; אפילו נטולי גוון היו הדימוי והתמונה; אפילו היה ההיקף מצומצם ותפיסת־החיים ותפיסת־העולם דלה ביותר – הללו הם מניחי היסוד לשירה האידית החדשה, שהתקרבה שלב אחרי שלב עד הגיעה למעלתה של קולבק, לייוויק, גלאטשטיין, סוצקבר ואחרים. לעולם תעמוד להם זכות ראשונים, שהרי הנימה הסוציאלית שלהם היתה גרעין ראשון למרד ולמרי. נקשיב לכמה בתים משירו של וינטשבסקי שנכתבו ב־1886:

הערט איר קינדער ווי עס רירט זיך

ווי דער ארבעטסמאן מושטירט זיך

צו דעם קאמף מיטן “קאפיטאל”.

צו דעם קאמף מיטן שינדער, –

דעם האבון, דעם געלט־טיראן?

הערט איר ווי עס רירט זיך, קינדער,

דער בארויבטער ארבעטסמאן? –

(“התשמעו ילדים, איך הכל זע, נע? זה איש העמל מתאמן לקרב עם “קפיטל”. לקראת הקרב עם פושטי העור, עריצי הממון! התשמעו כיצד זע, איש העמל העשוק?”)

מוריס רוזנפלד מתאר ברשמי מסע שלו את בית העלמין הישן בפראג בדברים הבאים:

“באחת המצבות חקוקים היו מספריים של חייט, ומתוך השורות המטושטשות, עדיין ניתן היה לקרוא את המלים: “החייט… הצדיק הגדול”. נעצרתי על יד הקבר, הסתכלתי בו ארוכות והרהרתי לי: הלואי והעמידו גם לי מצבה כזאת, ובלבד שבסמוך למספריים, יהא מונח גם עט הסופרים”.

הקשיבו גם הקשיבו ליוהרתו זו של רוזנפלד, עד כמה נדלתה זו ממעמקי הווייתו של משפחת העמלים! מה טוב היה אילו היה העולם היהודי וכמותו העולם הגדול מטה אוזן לארבע שורותיו של דוד אדלשטט:

האנדלט, מענטשעלעך,

האט אין זינען אייער ציל!

גיט קיין פלאץ אין אייער הארצן

פאר א קליינלעכן געפיל!

(“שימו לב בני אדם לעסקיכם ומטרותיכם¹! אל תתנו מקום בנפשכם לכל רגש קטנוני!”). שירה פרולטרית זו זרעה גרעינים ראשונים אשר נבטו ועלו בשדות ספרות יידיש בשלושת המרכזים.

שלושה מרכזים: ורשה, מוסקבה, ניו־יורק, וכל מרכז והיש שלו, עושר יצירתו, בשבת וחולין שלו, לוחמיו. גם פה וגם שם היתה בוקעת נבואה שחורה מתוך שיר או נובלה של אהרן צייטלין, או יוסף אופטושו, על חיים יהודיים המוקמים על לועו של הר געש – אך למי ניתנו עתות להתפנות לנבואות קודרות, כאשר הידיים מלאות עבודה ומיליונים יהודים נגרפו ע חופי הויסלה, הניימן והבוג בדינמיות השגשוג.

יונה רוזנפלד, אחד היוצרים הראשונים בפרוזה האידית פותח את סיפורו על ליל פרעות במלים הבאות: “לילה בשעותיו הראשונות, ליל שימורים, התועה מבית לחצר ומחצר לבית. לילה נורא, ליל רעדה”. רצונכם, ונובלה זו של רוזנפלד סמל היא לחיי יהודים בגלות פולין. בלילה של סתיו מצפה עדת יהודים לפוגרום. חוסר־ישע שלוב באימת הבאות. אך מי שסבור שרק רגש הפחד קינן בלבה של יהדות פולין, טועה טעות גסה. מעיין היצירה היה מפכה, אפילו בדלה שבסימטאותיה של פולין היהודית. אפילו בקשים שבימי הפורענויות, לא נכנעו יהודים ואחרי כל פוגרום היו חוזרים ומעלים בשערי מזוביה את קריאתו של הירש לוסטיג: “עוד תקומי מעפרך סמולני פשיטק!”.

הסופר והמשורר האידי היה שותף ומלווה נאמן גם ללילות החשוון המאוימים וגם למלוא הפני החדווה בשדמות פולין.

*

מעל לכל שפע אורו של י. ל. פרץ הגדול.

גלאטשטיין במסתו על פרץ, כותב:

“פרץ היה משורר בכול. את התלהבותו הכניס לפובליציסטיקה, לספרות־יפה, ומסך לתוכן את אמנותו הלוהטת בגבורה היהודית הן לגבי החולין והן לגבי חגיו. אבל מעל לכל ייקר פרץ לספרות היהודית, על שום שלא העמיד פנים לא כסבא ולא כנכד, כי אם הביא את היהודי של גיל־העמידה, אל עולם היצירה היהודית. הוא היה האב הראשון של הספרות היהודית המודרנית”.

פרץ היה לא רק הניגון של הדור, אלא ניגונם של דורות רבים, בכמיהתם לגאולה, בצפייתם לר' שלמה, כי ימשוך ידו מההבדלה ובלבד שייגאל העולם. בדברו של פרץ השתקפה נשמת העם היהודית, היא התרוננה מתוך עשייתו החסידית, רווייה אימון ואמונה.

על סיפורי־העם של פרץ שהתחיל לכתוב אותם ב־1904 בערך וסיימם ב־1908 – התחנך דור של סופרים יהודים. פרץ היה שורשי ועל גזעו נשא אמיר עתיר־סופרים ומשוררים יהודים ברוכי כשרון.

אופטושו אומר במסתו על י. ל. פרץ: "אנו חיים בתוך פרץ והוא – בתוכנו.

מתוכנו מתגלה פרץ באורו האמיתי, באורו של כל דור ודור. ואם נתעמק בכך נווכח, כי מבלעדי פרץ, אמנם היינו זוכים לכשרונות גדולים, אולם ספרות יהודית לא היתה קמה לנו, ואם יוכיחו לכם באותות ומופתים כי יצירתו של פרץ אינה סולת ברורה, ורבים בה הסובין, עליכם לזכור כי מקמח זה אפו הנביאים את לחמם, כאשר פרשו למדבר לשמוע את דבר אלוהים".

כיצד שר שם משוררנו לייוויק על פרץ:

"גיס אין זייער גוף

גיס קראפט פון לעצטן בעכער,

און הויב זיי ווידער אויף,

הויך, הויך אויב נישט נאך העכער"…

(מסוך אל תוך גופם, מסוך און מאחרון הגביעים / נשאם אל על / אם לא למעלה מזה…)

אכן, פרץ העלה את המלה היהודית “למעלה מזה”… והפך להיות אביה של הספרות היהודית החדשה.

 

ב.    🔗

מעברו השני של האוקינוס – מרכז יהודי גדול בהתהוותו, מרכז ניו־יורק, כור ההיתוך של ההגירות היהודיות הגדולות.

המשורר והמסאי האידי ביאלוסטוצקי, במסתו על השיר היהודי באמריקה, על שלושה דורות – שלוש תקופות ראשיות – אומר: בראשית היה “יגון העולם” אחריו “יגון השם” ואחריו “יגון־הכאן”.

אדלשטט ובובשובר פונים אל העולם. גם משירתו של יהואש בוקע “יגון העולם”.

שיריהם של י. רולניק, מאני לייב ומשה לייב האלפרין הצעירים חדורים געגועים לבית הקודם, לקצב שלו, לנוסח שלו. הוא מעורר זכרונות וכמיהות: שמי ליטא, ערבי אוקריינה, התחנה בעיירה. רולניק מטייל בברונכס ופתאום הוא נזכר:

איך זע א מאל אַ פולע גויים,

צוויי שטיינער מאלן מעל אויף ברויט

א שורה אויפגעלייגטע זעקלעך,

ס’האט יעדער גוי זיין זאק געגרייט.

(רואה אני אותה מלאה גויים / אבנים טוחנות קמח ללחם / שורה של שקים מונחים / כל גוי הכין שקו הוא…/

אחרי מאני לייב רודפים שלגי עיירתו, הלבנה בשמיים, ערבים רגועים בדל"ת אמות שלו. גם זישה לנדוי איש השיר, אחוז בצבת האתמול, של כאב הבית. משה ליב האלפרין, הענק שבין הצעירים, רואה לפתע שיקסה לבקנית על גשר קוני איילנד, ועדיין נדמה לו שזו השיקסה של שדות סבו.

ואצל לייוויק – שירים־זכרונות. דרכי סיביר הרחוקות. דמויות רחוקות.

ואחר־כך התקופה השלישית: “יגון הכאן”. נימות חדשות. הסתכלות פורתא לבית החדש. י. י. סיגל שר:

ס’איז אזוי שיין און אזוי גוט, וואס איבער דער

גרויסער און שווערער ניו־יארק, שפרייט זיך אויס

אזוי פיל מאל אַ שטילער בלויער הימל, און טעג זענען

דא, וואס גייען ארום צווישן מויערן, אזוי ווויל און

אזוי ליב ווי צווישן דארפס־שטיבער.

(כה נאה וכה טוב / כי על פני ניו־יורק הגדולה והכבדה / משתרע לעתים כה קרובות / רקיע כחול ושקט / ויש ימים־המתהלכים בין החומות. / כה טוב וחביב כמו בין בקתות הכפר).

מרכז שלישי – ברית המועצות. על פני שישית העולם היו יהודים עדים למהפכת אוקטובר וזו תבעה מהם השקפת עולם חדשה, דברים חדשים מפי סופרים ומשוררים יהודים. בחצרם של הזלמנאים הודלק אור חדש. חוטי חשמל נמתחו שם ופוֹלקה, אחד הזלמנאים של קולבק, מסיים את סיפורו על המאורעות האחרונים שהוא מספר לזישה ולאידל, בשיר מזמור למהפכת אוקטובר. במרוצת הימים לא היה יכול גם הדוד זישה לעמוד מן הצד ושוב לא היה מורט את שערות זקנו בהטיפו מוסר לבניו. בחצרות הזלמנאים הומים פטישים, לבנים ניצבות בנדבכיהן ומן החלונות בוקע אור החשמל. הסביבה היהודית הקשיבה, כיצד נופלים המרישים האחרונים של חצר הזלמנאים הישנה. והוא, המשורר, הסופר? – הוא לא איחר.

הופיעו שווארצמן וביינוש שטיינמן עם “הינוקא האדום” שלו ודוד הופשטיין “צעד בשורותיה הקדמיות של האנושות הלוחמת” ושר:

“יגון ותקווה אין בכחי להפריד ביניהם”.

הופיעו קושנירוב וקוויטקו, איזי כאריק, איציק פפר, ברגלסון עלה על העגלה הפרולטרית בניב הפרוזה המלוטש שלו ומלבבות פרומים בקע קולה של מהפכת אוקטובר.

שלושה מרכזים:

ורשה נמחתה באש ובחרב.

ניו יורק – מי יודע לאן מובילים בה צעדים יהודיים?

מוסקבה – מי חכם ויגיד עתידות יהודים?

אולם הספרות האידית בכל המרכזים דם מדמנו, בשר מבשרנו, צליל והד לפזורת חיינו היהודיים.

נעקוב נא אחרי מהלך יצירתם. נקשיב נא לדברם.

*

“כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלהים. צמאה נפשי לאלוהים, לאל חי, מתי אבוא ואראה פני אלוהים?”

טלו מהקטע הנ“ל את המילה “אלוהים” והמירוה ב”המוני־העם־היהודים" והרי לפניכם רעיונה המרכזי ושליחותה של הספרות האידית החדשה. מתוך קשר הדוק עם המוני העם היהודי, בכל אשר להטו חיים יהודים, בכל אשר יצרו ובנו, בכל אשר איש העמל ואיש העם היהודי חלם את חזון התעלותו – הלך אתם הסופר היהודי, בדברו, בעצתו, בשירו, בסיפור ובמסה; הספרות היהודית החדשה, היא ברובה ספרות מתקדמת, ומימי מנדלי ועד היום היתה ונשארה לוחמת אקטיבית לקידמה, נגד הריאקציה, בפרשה את דגל רעיונותיה למען דרך־חיים פרוגרסיבית, למען המאבק הבלתי־נרתע לסוציאליזם. י. ל. פרץ שר:

האף! נישט ווייט איז שוין דער פרילינג

ס’וועלן שמעטערלינגען שפרינגען!

נייע נעסטן, נייע פייגל;

וועלן נייע לידער זינגען –

גלויב, די נאכט וועט זיין פארשווונדן

און די וואלקן אויך צערינען,

בלוי וועט ווייטער זיין דער הימל.

נייע שטערן, נייע זונען.

קווה! לא רחוק הוא האביב / פרפרים עוד ינתרו! / קנים חדשים צפורים חדשות / האמן, הלילה עבור יעבור / העננים ימוגו / שוב יכחילו השמים / כוכבים חדשים / שמשות חדשות.

אמונה ותקווה ציווה המשורר והפרוזאיקן האידי ליווה את האדם היהודי בדרך הקוצים שלו ונעשה לו מורה הוראה ומאיר־נתיב באפלה.

לעתים נדמה לי: הספרות היהודית היא אחד מגדולי הנסים בחיינו. לידתה בחיק הדלות, הורתה בסימטאות היהודיות, נטולת אינטלגנציה, בית־גידולה כמעט עם־הארצי, והיא הניחה נדבך על נדבך, העמיקה שרשים והפכה – כפי שציין מבקר יהודי: ספרות העם, ספרות יהודית. וכאן מן הראוי לצטט מובאה מעטו של יואל אנטין. האחת ממסותיו הוא כותב:

א) מכיוון שספרותנו צמחה על אפה של האינטלגנציה, – ומי היא בדרך כלל האינטלגנציה, בפרט בדורות הקודמים, אם לא אנשי שכבות העלית – הרי שספרותנו האידית היא הדמוקרטית ביותר בעולם, ומשום כך גם המתקדמת ביותר. אין חשוכים בספרותנו, ריאקציונרים, אריסטוקרטים ולו גם אריסטוקרטים רוחניים – –

ב) מכיון שספרותנו היא ספרותם של אלה המתקראין עמי־ארצות הרי שהיא גם אחת העממיות ביותר בעולם. משום כך רעננה היא, מקורית ובריאה. חופשיה היא ונשימתה צחה. ספרות ללא כבלים, ללא חולשות וחולשת־דעת, ללא עודף־מתח או חסרון־מתח.

ג) מכיון שספרותנו היא שפתם של פשוטי־עם, הרי שממילא היא ספרותה ושפתה של האשה, ועל כן עדינה היא מיום הולדתה, ועד היום הזה."

---

המבואה הנ"ל ממסתו של אנטין מציינת ברורות ובדיקנות את אופיה של הספרות האידית ובגאון יכולים לחתום עליה סוציאליסטים ואנשי־העם. אין בספרותנו חשוכים, ריאקציונרים… אחת הספרויות העממיות ביותר בעולם.

בהקדמתו לספרו “תמונות ורישומים” מציין פרץ, כי “בין היתר, יש להוודע לחיי החולין, להביט אל הנעשה בעיירות, למה מקווים שם, מדוע חיים ומה עושים… ומה עושה העם”…

ולא היתה זו דאגתו של פרץ בלבד, אלא ראשית דאגתו של כל סופר אידי. לחדור לנבכיו של פשוט־העם, לעקוב אחר תקוותיו של ההלך היהודי על פני הדרכים העקובות מדם, על פני ערים ועיירות, ואז ממילא יהיה מנחמו, נושא־דגלו, מעצב חייו.

ב“בין שני הרים” ל־י. ל. פרץ אומר הרבי מביאלה אל הרבי מבריסק: “אמור לי רבי, מה יש באמתחתך בשביל כלל ישראל? למען חוטב העצים, הקצב, בעל־המלאכה, למען היהודי הפשוט, למען האדם החוטא? מה יש בידך לאלה שאינם לומדים”? כאשר נשמות יהודיות אלמות הפנו את שאלתם זו אל הסופר האידי – ענה להם:

כן, בני. יש רבות באמתחתי למען בעל־המלאכה, איש העמל – דמיון, אגדה והלכה. יש בידי שמש, אמונה, עקשנות וכוח־עמידה. אמת: גם מלא חפנים צרות וסבל, אבל כיצד נאמר שם ב“בונציה שווייג”: הכל שלך הוא. כל שבשמים – לך הוא. – טול כל שלבך חפץ. משלך אתה נוטל".

אמרתי: הספרות האידית היא מגדולי הנסים של חיינו: מה דמות היתה לנו בלעדיה? הרי היא חשבונו של אדם יהודי עם מעניו, המקור השופע למרי ומרד, השתקפותו של יושר הליכתנו בין זאבים…

 

ג.    🔗

שבת וחולין, חלום ומציאות, צחוק ודמע. על פני יריעותיהם הנרחבות של אש, אופטושו והירשביין ושל עשרות, עשרות אמני־הפרוזה היהודית ומשורריה, ניכרת בבואתם.

זה כששים שנה חלפו מאז כתב אש את ה“עיירה” שלו ומאז 1904 ועד 1963 הרי זו כברת־דרך של גבורה נפשית, של רצון ואמונה – וכליון.

יובל שנים זה מעלהו בשירו רוזנבלט: "מעשה בסנדלר שעשה לו הרגל מגונה: “לשיר”.

פון פרי באגינען ביז די זון פארגייט,

אן אפשטעל קלינגט זיין ליד און ווערט נישט מיד

אוודאי מוז מען ווייב און קינד מפרנס זיין, –

דער עיקר אבער איז ביי אים דאס ליד.

מעלות השחר / עד שקיעת החמה / מהדהד שירו בלי הרף ואינו פוסק / אמנם יש לפרנס אשה וילדים / – אך העיקר לו – השיר.

ללא הפסק מהדהד דבר־היצירה מאז ימי “העיירה” ועד היום – והעיקר־השיר, אור וצער של יובל שנים.

הבה נתעמק, על מנת להבין: שרשיו ואמיריו של אילן הספרות היהודית עד היכן העמיקו ועד כמה גבהו?

אימרתו הנוקבת של מנדלי ב“סוסתי”: “רצוני לחיות כאשר יחיו האחרים”. – הפכה לסיסמא לדור של סופרים יהודיים. היה עומד הקורא היהודי בפני אספקלרייתה של ספרות ורואה בה את בבואת חייו המשונה־ככלל וכיחיד. הווי־החיים הקבציאלי חדר לעצמותיו ועורר בו חלומות ואגדות, עורר וגם קרא לו להמיר את תרמיל הקבצנים בקורטוב של אור, להרחיב את אופקיו.

הקורא היהודי התעמק בהקדמתו של מנדלי ל“פישקה החיגר” – אגדת הדלות היהודית – וחייב היה להסיק מסקנות. וכך נאמר באותה הקדמה: "מאז ומעולם עוסק הייתי באביונים, קבצנים, – ברייות מסכנות, שברי־אדם ודומיהם, תמיד רואה אני בחלומי דלפונים וקבצנים ולנגד עיני מרחפת תמיד אמתחת־הקבצנים, אותו תרמיל יהודי עתיק־יומין מתלבט עלי בכל אשר אפנה. על כל אשר אובה לספר – מופיע לעיני האמתחת! הוי שוב אותה האמתחת אמתחתם של “יהודים” “אומה של קבצנים” – וכה רבים הקבצנים למיניהם: “עניי עיר, סתם קבצנים, קבצנים כלי־קודש, קבצנים של תורה ומצוות, קבצנים נסתרים, קבצנים למחצה, קבצנים של גמילות חסד”. להגו המר של הסבא היה חותך כאיזמל בבשרו.

הוא לא לגלג על אומתו; הוא רק חשף את נגעיו ללא רחם. עינו החדה העמיקה לחדור להווי החיים המאובן שלה והוא נתבע לחרוג מתחום המושב שלה ולצעוד בעקבות בעל־החלומות שלה, בנימין השלישי, לקראת חלומות חדשים.

כאשר שמע הקורא היהודי את זעקתו של מנדלי: “אין אני יכול לראות כיצד מאבדים הבריות את שכלם, את לבם, את רצונם, את כושר הבחירה; כיצד מחניפים הם זה לזה, כורעים בפני כל גביר, משתחווים לו, מהלכים על קצה אצבעותיהם בפני כל משרת שעלה לגדולה ודומיו. אינני יכול לראות כיצד מוכרים את האמת, את הצדק, את ענייני העדה תמורת כוס יי”ש וריקוק לקינוח" – הבין הקורא, כי זעקה זו, אליו היא מופנית ואל כל חוג הקוראים היהודים שסביבו, כי יש לעצב את היום בשכל, בלב, ברצון, בכוח הבחירה האנושית. זעקתו של מנדלי רדפה אחרי הסופר היהודי והאדם היהודי והפכה לנימה עקרית בספרות האידית: לא לכרוע ברך לפני כל ננס!

מנדלי לא הצביע על מוצא, אך הוא זעזע את האדם מישראל וחשף בפניו את עמק הבכא בו הוא שרוי. רדף אחריו שחוקו של שלום עליכם: "עצוב, ר' מנדלי? עולם יהודי וכה רבים בו הקבצנים הדוויים! לחש שלום־עליכם בנימה אבהית: צא וראה כיצד רואה טוביה שלי הושענא רבא: “כוכבים נוצצים, קורצים, כמו להבדיל עיני אדם”. אכן: שמי סתיו, גשם ורב הרפש, אבל הבן־נא ר' מנדלי, ואתך יחד הקורא הפשוט, כיצד נאבקים גבורי ושרים בגבורה עם גורלם, כיצד מזדקקים יסוריהם בפתוס הלוהב של טוביה ומנחם־מנדל; ראה כיצד מבזיקים בשמיהם הקודרים, זכותם ואורם של גבורי, שאינם באים בטרוניה לאלוהים ואדם. סבור היית, קורא יהודי, לאחר “טבעת־הברכה” – כי הנה מפלה חס וחלילה. השלומיאלים שלי עולים בסולם, כמלאכיו של יעקב אבינו בחלומו. מטפסים ומתנשאים אל־על. כל הצרות נמוגות בשחוקם. לא לעג חלילה, לא אירוניה, פשוט: שחוק ועם השחוק־בטחון, אמונה. גבורי שלום עליכם אינם שוקעים במרה שחורה. נתבדתה אחת מתכניותיהם – מה בכך? יש אל בשמים ודכאון על שום מה? יש לחזור ולנסות, ל להיכנע. לא יעלה בידם פיס היום־מחר תהא הזכיה הגדולה מתדפקת על דלתם. חלום? מי יודע להציב גבול בין חלום ומציאות? יבוא החלום וימזוג עצמו לתוך המציאות ולהיפך והיו משתרגים ומסתכסכים זה בזה כענפים ביער.

שלום עליכם וגבוריו אינם מוותרים ואינם נכנעים, ואפילו מתמלטת אי־פעם זעקה מפיהם “אבוי לך, ולעסקיך” מיד מפנה זו את מקומה למלה טובה, ושוב חזרה אל החלום, אל התקווה: “כסבור אתה, טוביה, כי כלו כל הקצין, כי השמים התמוטטו מעליך? הרי שוטה אתה במחילה – ראה תראה, כי אם רק ירצה השם, חזור יחזור גלגל מזלך בין רגע ויסוב לאחור – ואור יאיר בכל קצוותיך”. אופטימיזם מעין זה פורץ כל גדר, כל צרה ומצוקה. הקורא היהודי שהיה, כפי שכבר נאמר, מאנשי עמך, היה חי את טוביה, וממנו שאב בטחון ואמונה, כמו מפרקי התהילם שלו.

וכאשר י. ל. פרץ תמך את יסודותיהם של החיים היהודיים באגדות־העם שלו בסיפורי־החסידים שלו, חשנו כולנו כי אכן לא אלמן ישראל. שלושת ענקים אלה, עתירי בטחון ואמונה, בנו את החיים היהודים מחדש והציפו באורם את דרכי הגאולה.

וכך פותח פרץ ב“מעשיות ר' נחמנקה”: “את המעשיות היה ר' נחמנקה מספר אחרי ההבדלה, ולהווי ידוע כי תכלית מעשיותיו היתה, ראשית, על מנת לגלות סתרי־תורה, שאין להסבירם, אלא על דרך משל, שנית, על מנת לגרש את המרה־שחורה, את העצבות, את קטנות המוחין ואת הגעגועים לנשמה־היתירה, שמסתלקת לכל השבוע. הבשמים, היה אומר, מבשמים את הגוף, המעשיות את הנשמה, את נשמת החולין המיותמת”. ואם חייטא־קדישא של אש ב“קידוש השם” אחרי הפוגרום מוכר בטחון להמוני העם היהודי על אף שאצטבאותיו ריקות, הרי זה אודות לאמרתו הגאה של מנדלי ב“סוסתו”: “רצוני לחיות כחיות כל האחרים”, הודות לחלומם המתאמת של שלום עליכם וטוביה, הודות לסיפורי־העם של פרץ…

כך היא הספרות האידית – מלאת בטחון ואמונה.

 

ד.    🔗

כאותן יונים ב“שרשרת הזהב”, שהיו מרחפות מעל כסא הכבוד והומות: “האמן, האמן!” – כך גם המשורר והסופר האידי שצווה על האמונה.

ואם אי־שם נחרדה עדה של יהודים: ושמא נטויים חיינו על בלימה? כי אז בא הבדחן של פרץ ופיזם:

טאנצט, טאנצט,

ווער־האט אין אייך די שרעק פארפלאנצט?

וואס ציטערט איר פאר מארגן גרוי?

וואשט די קעפ אין מארגן טוי!

(רקדו, רקדו! מי נטע בכם הפחד? / מה תחתו מפני אפרורית של שחרית? / טבלו ראשיכם בטללי בוקר!)

בטחונו של טוביה רעף טל־שחרית על ראשי יהודים. רק התבהרו השחקים ושוב פרץ הניגון היהודי, שוב הזדרמה הפרוזה היהודית. וכאשר ה“טוביות” נוכחו בעליל כי עמדותיהם נשמטות מתחתם, כי לא תעמוד להם עקשנותם הנחושה בתוך האפילה האופפת – לא רצו בכל זאת להיכנע לחשבון ההיסטורי, אלא פנו שוב אל דרך האמונה וביקשו לעצמם אחיזה מחודשת באדמות פולין.

צלילים כוזבים? אבל האדם מישראל סבור היה: צלילים בהירים; מלתעות זאבים? ואילו היהודי סבור היה, כי בו לא תהיה פגיעתם רעה.

על כנפי הדמיון והבטחון היו מרחפים “טוביות” של פולין. אל תוך ספקותיהם חדרה בינתיים גם תקוות “הזכיה הגדולה” ובלבם הזדרחה האמונה: מחר, מחרתיים שוב יסוב הגורל על עקבו ויום חדש יאיר.

הסופר האידי למד את תורת נפש האומה. הוא ניסה לחדור לעמקי הנשמה היהודית, לאתר את מרחבה ההיסטורי, לעצב ביסודיות את טיפוסיו. הוא הרחיק את מסעותיו אל תולדותיה של האומה ואל מאבקי הגבורה שלה (אופטושו של בר־כוכבא, רבי עקיבא, לייוויק ואחרים – אל רעיונות גאולה הנשגבים, לעיעלעס – אל מולכו, פינסקי – אל המשיחים וכו'). קסמו לסופר האידי ערכים רוחניים, הוא ראה א שרשי האומה ואת נופה. אלא שהוא לא היטיב ללמוד עד תום מהות גרעינה הארצי, את הסביבה הגויית, שבה חי האדם היהודי את כ"ד שעות היום־יום שלו.

הסופר האידי האמין בהמשך קיומו של העם היהודי, וכיצד ייתכן אחרת? נצח ישראל לא ישקר – זאת היתה אמונתו אבל הוא לא היטיב ללמוד טבעה של רשעות הנשקפת מעיניה הרצחניות של סביבתו העויינת; על כנפי בטחונו המופרז, הרחיק הסופר האידי דהור אל מעבר לקרקע אחיזתו, ולא חש דיו את סאונו של הזמן, את סערו של ים, את נחשולי השנאה בגאוותם, שנאה לעם שהליכותיו על אדמה לא לו, זרות ומתנכרות היו.

כיצד שר לו שם י. י. סיגאל?

קריגט זיך אלץ מיט מיר דער גלויבן.

און איך בעט זיך מיט אים איבער.

נאך דער שווערער בייזער אימה

ווערט דער טאג נאך ליבער, ליבער.

(שוב תיקוט בי האמונה ושוב תתפייס אתי / לאחר האימה השחורה והזועמת, חוזר ונעשה עלי היום אהוב יותר").

אכן אימה קודרת חשפה מלתעותיה:

אריות עומדים מעבר,

נכונים הם לשסעיך…

ושוב צפה התיבה היהודית על גבי נחשולים של נכר, ואף נתנה עצמה להיגרף הרחק הרחק, מבלי ליטול אתה את התודעה ואת הידיעה כיצד לעמוד בסכנות הנשקפות לה בדרכי הים הנסערות.

בכשרונו כי רב, מתאר ושר המשורר והפרוזאיקן האידי את טלטולי עמו, הוא שמע קול ובת־קול, שותף מקרוב היה לחרדתו, לכאבו וששונו, להלמות לבו ולצען צעדיו. בחינת “צופה לבית ישראל” היה מסייר את דרכיו, בודק את מוקשיהם, כשהוא מלווה בתחושתו הכבדה לגבי “פכחונו” של האדם היהודי.

השירה והפרוזה האידית, גילתה־אך לא גילתה עד הסוף – את האמת המלאה על ספיחי־תורת־זרטוסטרה. היא פירשה ליהודי את מגילת היחוסין שלו, אך לא גילתה לו את שרשרת היחוס של רוצחיו. דרך המלך של דורות מישראל – מסלולה היה גלוי לפניו ואילו דרכי מהלכה של המשטמה האופפת את היהודי החי, לא נחקרו עד תום:

אריות עומדים מעבר

נכונים הם לשסעיך…

…ככה הושרו הדברים כבר לאחרי השואה, ככלות הכול.

רבו האשליות שהפיצה ספרות אידיש. ידיים יהודיות נאחזו בקרני האמונה והאמינו כי אכן עקוף יעקוף מעיינם את כל הנפתולים, כי יצירתו לא תיסכר ותרווה נחת ושמחה את דרכי ישראל. על כן לא זעזע הסופר האידי, לא קרע את האוזן היהודית, על מנת שתקשיב אל יליל הכלבים.

מרכבת־הכוכבים של הדמיון היהודי, המשיכה את דרכה בניחותא. לא פעם דומה היה כאילו העטו נמר משחר לטרף, כותונת פסים, והדהירוהו לעבר חלום־תעתועים אל דרכי הנירוונה.

הספר היהודי העגום – על רוב עושרו, כוח יצירתו וחינו־היה ממשיך ונכתב ואילו מן הצד עמד לו מפיסטו וחייך את חיוכו השטני.

עד – עד אשר שח ראש האומה לקרקע לאמירת “איכה” בקול רם…

 

ה.    🔗

בזמנים כתיקונם היה העולם היהודי חוגג את יובל הששים ל“העיירה” של אש. אך לא. לדאבון־לב, אותם היהודים של “העיירה” הושמדו בהמוניהם על ידי כנופיות המרצחים הנאצים ואילו יצירתו האחרונה של שלום אש על ישו הנוצרי, עוררה יחס שלילי בחוגים יהודים מסויימים.

אך תהיה אשר תהיה עמדה שלילית זו, מודים הכול בגאון זה של הספרות היהודית, שהרחיק מרחק רב מעבר לתחומי עיירתינו והפך – ובצדק – לשם עולמי. יתיחס דברו של אש על אשר יתיחס, תהא ספינתו משתלחת לכל מצולה, כאשר תשתלח, עוגנים שורשיו עמוק עמוק בנבכי החיים היהודים ב“העיירה”, במהלך ההיסטורי היהודי המרחיק צעוד, בבעיות ובמאבקים היהודיים.

מסמטת־הזפתים ועד לעולם הגדול – כברת דרך ארוכה: מן הדייג, הקצב ובעל־העגלה ועד לאיש מנצרת – מרחק רב – ועל פניו מצעד הנצחון של הסופר האמן שלום אש.

ושמא צדק מלך ראוויטש באומרי בלקסיקון שלו על אודות אש: אש מעולם לא יצא מקוטנה…

ואין זו אמירה לגנאי: קוטנה והעולם – כאותה טיפה, שלא רק שהיא משקפת עולם ומלואו, אלא גם כוללת עולם ומלואו – עולם כליל־סודות־טבע שטרם נדלו וטרם פוענחו, מלוא עולם של בריות אלמוניות.

י. י. טרונק, בספרו “די יידישע פראזע אין פוילן” כותב: הראשון שגישתו לעיירה היהודית של פולין היתה כאל שלמות סינטטית – היה שלום אש.

אש ניגש לעיירה, מתוך־נקודת מבטו של האידיאליזם של פרץ, על כן עוצבה העיירה של אש כמעין ירושלים של פולין, כמזמור תהילים היהודי, בגווניה ובני־גווניה של אדמת פולין. עיירתו פרושה היתה מתחת לשמיה של פולין, כסידור־תפילה רווי תחינה ודמעות, כסודרה־התורקי של שרה־בת־טובים. על העיירה היתה מרחפת לוויית־חן של ערבי שבתות.

רומנטיקה מזרחית זו, אהלי־יעקב שבפולין היוו את הנימה העיקרית בעיירה של אש.

כל מה שעוצב על רקע זה, הכיל בתוכו את גדלותה של כמיהה יהודית עצורה וחרישית, לא רק הרבנים, הגבירים, הסוחרים, הלומדים ושאר יהודים יפי־נפש, אלא אפילו פשוטי־עם שבעיירה, “רחוב הזפתים” – היו דף בסידור אידיאליסטי זה.

נראה לי, כי יכולים אנו לאמר ברורות: על מכלול יצירתו של שלום אש, מרחפת שכינת־עולמים של ערבי־שבתות.

מקור יניקתו וכוחו של אש, משרשים יהודים הם. אמיריו מתמרים מעלה, מעלה, אם לא למעלה מזה.

שלום אש, אפילו אם הרחיק נסוע מעיירתו אל מגרדי־השחקים של ניו־יורק ואל נושאים היסטוריים הרי־סכנות, נושא אתו את גבורתו של גבוריו מרחוב הזפתים, שבפרוע פרעות בישראל ראשונים השליכו נפשם מנגד להצלת רכוש יהודי וכבוד יהודי.

עד אחרית יומו אהב האמן את נטע ז’וכלינר שלו, שנאבק בגבורה בגויים בשל שובך־יונים. עד אחרון יומו חבב הוא את מוטקה־גנב שלו, אותו לוחם פרימיטיבי נגד רשעות ואי־צדק.

עד היום, ללא ספק, מתגעגע האדם היהודי לזליג, החייל המשוחרר של שלום אש, השותל לו גינת־ירק בעיבורה של עיר ללעגה של כל סימטת בית־המדרש…

אותה מחלוקת שבין רחוב הזפתים וסמטת בית־המדרש, מועברת באורח היסטורי אל הגליל.

שלום אש כותב:

"פשוט וצנוע היה הגלילי, כאותו ארז השתול בשדהו. חי על חרישו וקצירו, ידע את אלוהיו רק בעבודת שדהו. כל רגע יכול הוא להגיע עדיו, בכל תראה עינו את יד האל ונפלאותיו. ובכסות הענן את עין הרקיע, ירווה את אדמתו מים, ברכת־הגשם שלוחה מידי האל.

רק בירושלים קשה מאד להגיע לאלוהים. כה רבים פה כהנים, גבאים, נגידים וסנהדרין והם מקורבים אליו, קרובים אל בית־המקדש וכיצד יותן שם לאותם גליליים, העולים אחת בשנה להקריב את קרבן הפסח, להגיע עדיו? בירושלים היו בושים בהם, רואים בהם נחותי־דרגא, גסי־רוח, שאינם מסוגלים ללמוד בספרים הקדושים ואשר אסור להשתדך בהם".

גליל ויהודה – רחוב־הזפתים מול סמטת בית־המדרש ואהדת האמן נתונה לאורך כל דרך יצירתו לאנשי הגליל, לרחוב הזפתים. חרישו וקצירו של הגלילי קרובים לו יותר מאשר אלוהי הכהנים, הגבאים, הנגידים והסנהדרין. היד הגלילית המיובלת קרובה לו יותר מאשר כתבי הקודש של בני־יהודה.

צודק לצקי ברתולדי, בכותבו באחת ממסותיו המזהירות: נטע ז’וכלינר מרחוב הזפתים משול לאילן השתול באדמתו. שלום אש נעשה משוררו וסניגורו.

הוא מכשיר אותם יהודים בלתי־רשמיים, פשוטי העם, אותן נשמות המתהלכות בעולמנו. עם אש חוזר עם־הארץ ומורד, כאשר מרדה פעם החסידות באריסטוקרטיה הלמדנית. ואיש־האדמה הרי שאוהב הוא את הגבורה ומחבב את היופי. באשר בכדי לראות יופיו של עולם, יש למרוד בשמים ובמוות ולקרוא: יחיו החיים!

אש מתרפק על אמא־אדמה, ורוחה של אדמה היא ה“אני מאמין” שלו. יופי וגבורה אלה הם תאומיה של אדמה. ושניהם כה לא יהודיים המה, ואין בכך משום חידוש, שהיהודים, או שלא הבינו בהם כלום, או שהודו בו בחצי־פה, או שהטילו עליהם חרם.

הטרגדיה של שלום אש היתה בכך שלעתים לא היה מובן כראוי. כאשר בשעה שב“ליל הקרנבל”, יושבות במרכזו של שוק, רחל־אמנו ובתה מרים, רעולות שחורו של לילה ותופרות יריעות מקרעי טליתות ופרוכות – לא הובן האמן כהלכה; כשמרים מושיטה את ידה לרחל אמנו, אחרי הפרעות ואומרת: תניני, אמא, ואעזור לך לתפור את היריעות… בשמו של בני הם שחטו את אחי – גם אז לא הובן האמן כיאות.

גם “האיש מנצרת” יש להבינו כיצירתו של אמן יהודי גדול בתקופת טירוף של רשעות, בבואו ללמד סניגוריה על עמו, “ולהראות לעולם הנוצרי במי הוא מתעלל ואת מי הוא מענה”.

צודק יואל אנטין, בשעה שהוא כותב: “ישו של אש הוא יותר טיפוס מאשר יהודי. הוא אבטיפוס של כל קדושי רעיון האהבה, הרחמנות וההתקרבות האנושית”.

שלום אש כינה את “העיירה” שלו במהדורה הראשונה: “פואמה מחיי יהודים”.

מהלכו של אש על פני הספרות היהודית הוא מזמור יהודי רב־אונים ופואימה רבת־כח של חיים יהודיים.

שמואל ניגר, באחת ממסותיו על שלום אש, כתב: ר' יחזקאל הגבור הראשי של הרומן ב“יהודי התהילים” שלו עובר את עמק הבכא. ר' יחיאל קוסם את אורו מן הבדידות הקשה והחשכה, ובכל פעם, על סף היאוש, מוצא הוא מחדש את אמונתו. מקומו אינו, מלכתחילה, על מרומי פסגה, הוא מטפס ומעפיל אליה באחרוני כוחותיו, נופל וקם, כושל ומתרומם מחדש. ככל אדם סובל הוא ונאבק, אך משום שהוא נאבק על מטרות נעלות יותר ובמשנה כוח, גם תוצאותיו של מאבקו זה טובות יותר".

הספרות האידית, כ“יהודי התהילים” של שלום אש, היתה מהלכת בעמק הבכא ומקרינה אורה מתוך האפילה שמסביב.

לא פעם דימינו: נסתתמו כל המקורות. מי יבוא לגול את האבן מעל פי הבאר, על מנת להיות ממשיכו של פרץ, ממשיכו של מהלך הדורות לקראת האור?

מי יבוא ויתנה שוב נפלאותיה של אומה בנדודיה, דרך צפת, קורדובה, אמסטרדם, פראג, דיסלדורף וקוצק? מי יוליך בדרכי־הפלאות את האדם מישראל, יעבירו במנהרות דברי־ימי־עולם וישלבו בבעיותיו של עולם זה? מי ישרישו באורחות־אנוש? צפינו וצפייתנו באה על שכרה.

יוסף אופטושו היה הפרוזאיקן האידי הגדול, שצעד בטוחות מיערות פולין והגיע ליריעות היסטוריות רחבות, ובריאליזם שלו ובחזונו, נעשה מיורשיו של פרץ. סאן־הדורות מפכה ממעמקי יצירתו של אופטושו.

ביערות פולין, בכל אתר ואתר, מעבר לנתיבות וזרמים רעיוניים, רואה מרדכי, גבורם הראשי, את שמי קוצק. על שערי אופטושו דפקו דורות יהודיים, מעונים, חלומים: “חובת הלבבות” של רבנו בחיי, ה“כוזרי” של יהודה הלוי, הרמב“ם, שפינוזה, שד”ל, משה הס, מרקס, פרץ ואחרים, לוחמים וחולמים יהודים.

בכל מקום, בכל דרכי ההיסטוריה היהודית ליווה אופטושו את רעיונות הקיום היהודי, ולוחמי הדורות הכניפו את דבר יצירתו. אופטושו נשם לא רק את אוירם של יערות פולין, של יהודי פולין בלבד, אלא היה חי בכל התקופות והזמנים, על זרמיהם הרוחניים ושאיפותיהם, שהיו מרחפים בחללו של הרחוב היהודי ושל העולם כולו.

לא רק בעל נשמת־אמן גדולה היה, אלא גם אינטלקט גדול.

כיצד כותב אופטושו של מרדכי, הגבור הראשי ב“יערות פולין”: “מרדכי נעצר בדרכו, עיניו הגדולות והאפורות של הבחור בן הי”ד נפקחו ובבת אחת, בלא יודעין, כמו חש: דורות עומדים מאחוריו, ושבכוחו להמשיך את החוט ולטוותו".

כך חש גם אופטושו את הדורות מאחריו והפך ממשיכם של גדולי הרוח והחזון ברחוב היהודי.

יהדות פולין, נוף פולין ותפיסת עולמה התלכדו לשלשלת אחת, ברטט הדורות של האומה. גונבי־סוסים ופשוטי־עם, רביים של חסידים, הרב מסרוצק וקיבקה־גנב, אברכי־משי וארשאים ולומדי תורה – כולם חוליות בשרשרת הדורות, כולם איברים חיים של עם קיים. כבוד ודרך ארץ בפני כולם.

ליד יהודים כפריים תמימים, גלריה עשירה של גונבי סוסים, ושיכורי־מסבאות. וכאשר קורא אתה את אופטושו, חש אתה: אין המחבר אורח לשעה אצל גבוריו. לומד הוא את אורח חייהם, תפיסת־חייהם, עולמם קרוב לו, עוקב הוא אחרי כל צעד שלהם וידיעתו מעוגנת בחיי יום יום שלהם, ואין זה חשוב, אם המדובר הוא בזנביל, גונב הסוסים, בקיבקה, או ביהודי כשר, מורה־הוראה או תנא.

ולא על אדמת פולין בלבד, גם באמריקה ניסה אופטושו לעצב את גבורי העולם־התחתון. דומה היה: מקורב הוא אליהם, אולם כשם שהיה מקורב לקוצקאי, כן מיודד היה גם לר' עקיבא, ובר־כוכבא ודמויות היסטוריות אחרות.

במידה שווה של אהבה ודרך־ארץ היה אופטושו עוסק הן באחד תלמיד־חכם והן באחד עם־הארץ.

זה וגם זה היו צמד־הכנפיים של יצירתו. מעולם לא ירדו שנים אלה משולחן עבודתו: "נשאר ר' עקיבא עומד יחידי מתחת המנורה הדולקת. וכמו שהיה עומד בלהבות, חיבקו לבר־כוכבא, נשקו, כשהוא שומע קריאתו של המון: “גואלנו! גואלנו!” – רבי עקיבא הגדול לוחץ אל לבו את בר־כוכבא, עם־הארץ, זה תלמידי חכמים נדוהו.

ר' עקיבא של אופטושו אומר אל תלמידיו: “ישראל בטחון צריכים הם, הרבה בטחון”. כדוגמת ר' עקיבא, כן גם אופטושו, שכה קשור היה בחיי אומתו, חזר וטען בכל כתביו: “ישראל צריכים בטחון, הרבה בטחון”.

במסה שלו כתב אופטושו: “הספרות היהודית, יתכן ואינה יכולה להתמודד בממדיה האמנותיים עם הספרויות שבספרויות־עולם הגדולות, אבל בכך לא סגי. כל ספרות חייבת להוליך ליושר, צדק אנושיות. ומבחינת יושר, צדק, אנושיות אין ספרות המסוגלת להתמודד עם זו היהודית. הספרות היהודית אין בה רשעות כלל”.

ועל כך נוסיף אנחנו: הספרות היהודית חייבת היתה להוביל לבטחון, משום שיהודים בטחון הם צריכים. ועל כן קרובים היו לנו דבריו של אופטושו: “כל עוד יהיו תומס מנים, נהיה אנחנו עם התומס מנים, עם העמים הדמוקרטיים, עם הסוציאליזם, שראשיתו מימי הנביאים ומשה הס, זו חייבת להיות דרכנו, הדרך היהודית היחידה”.

זו היתה גם דרכו של אופטושו, דרך אל האמונה, מיהודת מושרשת של דורות, לעולם של ספרות־מוסר, המשך לי. ל. פרץ הגדול.

יעקב בוטשנסקי, באחת ממסותיו “יום במושבה יהודית” (מתוך הסדרה “על פני ארגנטינה”), פותח כך את תיאורו של אחד השחרים:

"כאן פורץ האור מבעד לחלונות כמו בתנופה פראית. והאורה, מצטלבת, כביכול, מעוררת, אינה מניחה לישון, גורפת אותך מחדרך…

יותר מאשר יום ממש, הרי זה רק “רמז ליום”. עדיין מכוסה הרקיע בעביבי־לילה שחורים: זעירים, פרורים, נראים הם כקמטים עלי מצח. רק בפאתי מזרח מתחילים הם להפשיר. השמש מנומנמת למחצה, רפויית־איברים, לופפת אותם והרי הם מחווירים והולכים. הנה הם כחלחלים־חיוורים, רכים כמשי, עוד מעט ימוגו ואינם… ודומה כי לא עביבים המה, כי אם מלאכים, המעופפים ושמש בכנפיהם. ושמא ספינות הם המפליגות הימה"…

משל לשחרה של הספרות האידית החדשה: האורה בקעה מבעד לחלון בתנופה עם הופעת השמות: אש, אופטושו, לייוויק ואף על פי כן לא היה זה אלא רמז ליום, מאשר היום עצמו. המוני הישוב היהודי באמריקה התחילו ממלאים תפקיד נכבד בחיים היהודיים. הבית הישן ובעיותיו נדד על אדמת אמריקה וביקש לו את האמן שיבטא את צער ההשתלבות בחיים החדשים. בני המכורה הישנה עשו כל מאמץ כדי לעגון בחוף החדש. ואילו הזמר “היה היה פעם” היה מרדף כצל את המהגר היהודי ומעורר בו געגועים לאותם המקומות שבהם עמד ערש־ילדותו. תימטיקה חדשה צמחה לו לסופר האידי באמריקה: געגועים אל מעבר לים, לבטיו בסביבה החדשה, רצונו העיקש להשתרש מחדש במולדת החדשה, אהבה ודרך־ארץ לכל מה שהיה שם – ואף־על־פי־כן, אמונה בכך שאדמת אמריקה עוד עתידה להיענות לחריש היהודי.

ב“דורות און תקופות אין דער יידישער ליטעראטור” כותב נחמן מייזל: "מענין מאד כיצד לגבי אחדים מהסופרים המקומיים, העיירה היהודית של אי־פעם, הטיפוסים היהודיים שנעלמו זה מכבר, עדיין ממשיים הם יותר וקונקרטיים יותר מאשר סביבתם הנוכחית, מאשר דמויותיה הממשיות והאמיתיות.

מליאון קוברין, דוד פינסקי, שלום אש ואברהם רייזן, פרץ הירשביין ואופטושו, א. רבאי ודוד איגנטוב, ב. אפלבוים ופ. בימקה, י. י. זינגר וב. גלזמן, י. גלאטשטיין וז. ווינפר וכ' וכו' – ועד לסופרים האידיים הצעירים של היום – עד כמה מתערבבות אצלם וביצירתם באורח כה מוזר, עולמן היהודי של מכורותיהם האירופיות, סביבתן הקודמת, חייהן ודמויותיהן – עם העולם היהודי המקומי, המתעצם כאן, בישוב היהודי האמריקאי". האור פרץ את סגור החלונות והתרחש הנס: נס הפריחה של ריבוי־כשרונות. עם קום הפרוזאיקנים והדרמטורגים: ד. פינסקי, אש, אפטושו, הירשבין, לייוויק ואחרים, התרחש בספרות האידית נס עדנת־השרשים. במקצבים ריטמיים, משל להלמות לבבות, נבקעו ונבעו מעינות־תהום.

נקדיש מלים מספר לדוד פינסקי. פינסקי ביצירותיו הדרמטיות “יענקל הנפח”, “האוצר”, “משפחת צבי”, “היהודי הנודד” וברומנים שלו: “האדם הקרוע”, “בית נח עדן” ואחרים העניק לספרות האידית משיכה הרה.

הוא היה חלוץ הסיפור הפרולטרי – ומכאן גם חלוץ הדראמה הפרולטרית (“אייזיק שפטיל”). פינסקי בדרמה שלו “האוצר”, העמיק להציץ אל נשמת העיירה, אל חזונה וקלות אמונתה, וייתכן שכבר בדרמה “האוצר”, התחיל להתגבש בפינסקי – חוזה־הגאולה הגדול, החודר אל בעיות משיחיות ומאבקיהם של נושאי־דגלה, שהאצילו באמונתם את הטרגדיה של הרחוב היהודי. לא קלות־האמונה שבאוצר, כי אם עומק האמונה בפעמי־משיח. וצודק מינקוב בשעה שהוא מייחד מקום רביעי לפינסקי, אחרי מנדלי, שלום עליכם ופרץ, במעלת הקלסיקאים של הספרות האידית המודרנית.

פינסקי העשיר את הספרות האידית בדרמות היסטוריות רבות, בעלות ערך רב. תרבות לאומית, אופקים רוחניים עמוקים ורחבים לא ייתכנו מבלי חווייה היסטורית מעמיקה. “יום ליום יביע אומר”, יום ליום יתפלל ויאמר: המחר ההיסטורי הוא שרשרת ארוכה של תמולים. ולא אמן אחד הוריד כדו אל באר היסטוריה, כדי לדלות ממנה פנינים של היום החי והרוטט. זרקורי העבר מופנים לעבר עיניו האפלות של ההווה. דבר אחד ברור: גדולתה של יצירה, הפורשת עצמה על פני יריעות היטוריות נחרבות, נובעת מכוחו של האמן הבא להתמודד עם גדלות הנושא ההיסטורי. ענקי־ההיסטוריה אין בכוחם להשגיא קומתם של סופרים־ננסים.

דוד פינסקי ניחון בגבורה, בחכמה ובהבנה, הן לגבי ההיסטוריה והן לגבי ההווה ובזה כוחו. וכך שר לעיעלעס בשירו “דוד פינסקי”:

“ס’האט פינסקי מיט באזונטן זינען און באשייד / און לויטערן באגינען פון זיין מאי און יוני / א קלאפ געטון אין זיין געבענטשטער ריינער סטרונע / וואס האט וויברירט מיט ליבשאפט צו זיין פאלק אין קייט”…

(פינסקי הוא זה שבשמשותיו הזורחות / ובשחריהם הצלולים של מאי שלו ויוני / הכה במיתרו הברוך והצלול / שהרטיט באהבה לאומתו שבכבלים)…

אהבת העם יש בה משום כח מניע רב־עוצמה לגבי אמן מסוגו של דוד פינסקי.

אהבת האומה הרי היא כלי־זמר, שממנו הפיק פינסקי את הנפלאות שבמנגינותיו: בסיפור, דרמה ורומן.

משיחיו של פינסקי הם אנשים חיים, בכאבם ורטטם. בחרדתם ובעינים הדולקות, דם מדמנו ובשר מבשרנו. באמצעותו של פינסקי הופכים הם ילידינו הקרובים, ואנו מושיטים להם את ידינו לשלום: נשמת היהודי של היום נקשרת אל נשמותיהם של לוחמים וחולמים, אל דמויות טרגיות של חוזי הגאולה. לבו המאמין של פינסקי, מחזק בנו את האמון והאמונה – והרי זוהי גם אמונתו של “חייטא־קדישא” של אש, המוכר בטחון על האצטבות הריקות שבחנותו השדודה. בטחון – זהו אחד הרעיונות המרכזיים של הספרות היהודית החדשה.

 

ח    🔗

משיח – הוא הנושא בחובו את יגון האומה; הוא המניף את אבוקת השחרור לכל דך ונדכא. עם שלם מצפה במשך אלפי שנות נדודיו לשעת הנס הגדולה. העולם לוטה באפלה. ורטט יש בה באפלה. העם מאמין, כי מחר מחרתיים תבוא לו שעת־גיל וגאולה מצערו ויסוריו. אחרית־הימים תפצהו על יגון ימיו ולילותיו. מה מראהו? מה חימר ממנו נלוש? מה יביא לאנושות ולעם ישראל? האם בחומר כוחו ואם ברוח? האם דרכו בחסד וברחמים, אם באכזריות ינהג? האם אורח־פשרה אורחו או דרך מאבק עקשני ומטול רחמים ברשעותו של עולם, דרך הנקמה?

ומי יארח לו לדרכו? נביאים, קבצנים, אנשי־עם או יחסנים?

העם האמין במשיחו ומדי פעם בפעם הוא גם הופיע. ואין חשיבות בכך שהעם ידה בו אבנים וכינהו משיח שקר. חשובים: דמיונו, התלהבותו ואמונתו, כי “אף על פי שיתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא”.

בשנת 1284 הופיע ר' אברהם אבולפיה, ב־1502 – אשר למלין, ב־1532–1543 דויד הראובני ושלמה מולכו; ב־1534–1572 – ר' יצחק לוריא, 1543–1625 חיים ויטאל, 1626–1676 שבתי צבי ואחרים. הגעגועים למשיח לא הניחו לה לאומה. הם הכניפו מיליוני יהודים, מסכו אונים בגופם היגע: להחזיק מעמד, לבלות את המצוקה. הרי כבר עומדות רגליו בשערה של רומי. הנה כבר נשמעו פעמי מבשר, הנה הוא בא ועם בואו, ייגאל העולם וייגאל עם ישראל.

הסופר היהודי התמודד עם רעיון המשיחיות. וכלום יש חומר טוב מזה ליצירתו? ה. לייוויק נעשה המשורר בהא הידיעה, שנזקק לנושא זה בספרות היהודית, נאבק אתו וגם יכול לו:

אין ווייטיק פון ירושלים’ס חורבן

אין פייער און רויך

געבוירן געווארן איז ער

צו זיין פאר ישראל

אן אייביקער חלום,

און פאר דער וועלט

א נבואה פון שלום.

(ביגון חורבן ירושלים / באש ובעשן / נולד הוא / להיות לישראל / חזון־עד / ולעולם / נבואת־שלום).

כך כותב לייוויק ב“כבלי משיח”, ראשית מחזותיו המשיחיים, רמז ליצירותיו לאחר־כך, “הגולם” ו“קומדיה של גאולה”.

היציר השמימי, עזריאל המלאך מקשה קושיות. שואל הוא על מה כה מרוצים המלאכים בחשלם כבלים, כבלים למשיח? לשמחה מה זו עושה? קושיה יסודית זו מלווה את דרך יצירתו של לייוויק במשך יובל שנים. הכותל הערירי של ירושלים מקונן וקובל. אין לשער גודל אסונו של חורבן. “האדמה כבר נענשה דיה” ומותר לו כבר למשיח להתגלות.

לייוויק כתב את “כבלי המשיח” בשנת 1908, וכאשר אנו קוראים בו היום:

די ערד דארף קיין צייכנס ניט האבן

אירע הרוגים נאך וואלגערן זיך נישט בעגראבן

איין טויט פון א קינד איז גענוג

צו האלטן אלע וועלטן אין שרעק,

צו אנפילן דעם טרערן קרוג

ביז איבער די ברעגן

(האדמה אינה זקוקה לאותות / עוד הרוגיה מתגוללים ללא קבורה / די במותו של ילד קטן / כדי להטיל אימתו על כל העלמות / למלאות את כוס־היגונים על כל גדותיה).

ודומה כאילו נכתבו הדברים היום. שוב אין האדמה זקוקה לאותות. מותר לו למשיח להתגלות. די חרון ניתך על האומלל בעמים. עוד הרוגיו מתגוללים ללא קבורה.

אולם כיצד נראה הוא המשיח, כיצד מקבל העם את פני הגואל המקווה? האגדה מספרת כי במאה הי“ז צפה המהר”ל מפראג כי ימים קשים מתרחשים ובאים על ישראל. הגלח של העיר, מתכונן להעליל על היהודים עלילת דם. מי יציל? מי יציל? מי יעמוד בפני הכומר טאדאוש וימלט עדת יהודים מן העלילה? המהר“ל יוצר גולם. הוא לש אותו מחימר ויוצק כוחות מופלאים בגופו. הוא מעניק לו אגרופי ברזל להלום בהם. אך ביצרו את הגולם לא עמד המהר”ל בפני הנסיון ולא אטם את לב יצירו מפני רחמים וצער. הגולם מוטל אי שם בפינתו ומצפה לרגע בו ייקרא. ואילו כאן מתגנבים אל לבו היסוסים, פחד ובדידות. המהר"ל נבהל מפני הרציחה, מפני שחור־הגבורה, מפני השנאה שביצירו. והרי יצר את משיחו־הגולם, להיאבק בטדאושים, המעמידים במרתפים בקבוקי יין בערבי־פסחים, כדי להעליל על עם שלם.

“לא סתם לחיים נוצרת, כי לחולל נפלאות”, אין דרך אחרת. אופל ינצח אופל. מול העולם המרושע יעמוד הגולם: “בלהבה השחורה כמוס האור למעננו”…

מול אכזריותו של עולם, מול מוקדים ושחיטות – אגרופי הברזל של הגולם. דרך היסורים של דורות־עם שוב אינם יכולים לעמוד בפני רצחנותו של עולם. כל הדרכים זרועות הרוגים. על כל צעד – חודם של רמחים. יבוא הגולם לתבוע עין תחת עין ושן תחת שן. כי, אומר המהר"ל:

"אין העולם כדאי שיענישו אחר ולפי שעה גם אנו איננו ראויים – למגן אחר… כי שוב ושוב: “בלהבה השחורה, גנוז האור למעננו”.

המהר"ל עוקב אחרי הגולם. הוא מציץ בעיניו ונדמה לו שכל שחור הפחד והיגון של כל אחד ואחד כמוס בנשמתו הגולמית, אך איה האור הגדול, השופע מבטחוננו?

בין הקבצנים, עומד לו טדיאוש כסמל רשעותם של מענים ודיבוריו מהלכים אימים. מי יעמוד כנגדו? טדאוש מודה: “כבר עייפנו משנאתנו כלפיכם, מרצחנותנו המשולהבת”. דבריו ברורים:

קיין שלום וועלן מיר מיט אייך ניט מאכן

ווייל אונזער בייזער חלום זענט איר, אונזער שרעק

מיר קענען ניט ארומגיין אויף איין ערד מיט אייך,

באלויכטן פון אייער זון און אטעמען אייער לופט

די לופט וואס אייערע לונגען אטעמען איין

פארוואנדלט זיך אין סם פאר אונזער הארץ;

און אונזער הארץ וויל רו און פרידן

וויל אפרוען זיך פון אייך, דערלייזן זיך פון אייך…

(לא נכרות שלום עמכם, כי אתם חלום אימים שלנו, פחדנו אתם. לא נוכל להתהלך אתכם על פני חלד, להיות מוארים בשמשכם, נושמים את אוירכם, את האויר שנושמות אותו ריאותיכם, הופך סם־מוות ללבותינו; ולבנו מתאווה למנוחה ושלום, לנוח מכם ולהיגאל מכם).

ותמה טדיאוש: “מדוע תעלו על המוקד כהולכים למחולות?” מדוע לא תתקוממו? מדוע לא תתנפלו עלינו בלפידים וקרדומים? מופיע ב“מגדל החומש” הגולם – – המשיח – האגרוף. משיח על זמנו – הכוח הגלמי. לייוויק משלח מעליו את המשיח של אחרית הימים, את הקבצן ואמתחתן, כי טרם הגיעה שעתו. שעתו של הגולם היא. פורש המשיח למדבר (לייוויק עוד יחזירו משם ב“גאולה־קאמעדיע”). מהר"ל מלווהו בצער ובידיים פרושות, ראשו שחוח, אך יודע הוא:

יאגט ער ווייטער / זיינע טריט /

אומצוקערן / טאר ער ניט..

(שוב מזרז הוא את צעדיו / אך אסור לו לחזור).

אין דרך אחרת. חייב הגולם למלא שליחותו. הכרח היסטורי הוא ולו גם של שעת הדחק. אפשר וגם הגולם מוכן היה לוותר על שליחותו. אין בלבו תאוה לרצח, אך אין ברירה. חייב הוא לעשות שליחותו “בדם וברצח, עד נשימה אחרונה”, חייב הוא לסלק דרך המנהרה את בקבוקי הדם של טאדאוש הכומר, חייב הוא לנצח את הטאדיאושים, הללו המכריזים במפורש: “רדפנו אתכם, אך עוד לא די בכך, רוצים אנו יותר / רוצים אנו לשכך את געגועינו לשלוה ושלום, לטוב ולאהבה – בדמכם שלכם”.

והרי נוצר הגולם למלאות שליחותו: בדם ורצח עד נשימה אחרונה. אסור לו לשכוח זאת. חייב הוא לחזור ולשנן זאת לעצמו, לזעוק זאת ממעמקיו. ואם שכח זאת ונתפס למחול עועים, חוזר המהר“ל ומזכירו על שליחותו. המהר”ל, החושש לאגרופיו הגדולים של הגולם, רואה באגרופיו – שליחות. הגולם מוציא לפועל את שליחותו. וכמה טרגי הוא הדבר שלבטיו של הגולם, שנאתו, תאוותו האפלה, חמתו הקרה הופכים – שליחות. פה שלא ידע שחוק מהו, יחפן למחצה – נעשה שליח.

אולם שליח אכזר זה מרים את ידו על יוצרו והמהר“ל מצווה עליו למלא את שליחותו האחרונה, לשוב למנוחתו. לעצום את עיניו. והמהר”ל גוזר: “ישובו ידיך ורגליך, ראשך וגופך, כל אבריך, גידיך – ויחזרו למנוחתם. את נשימתך האחרונה הוצא. אמן”.

הגולם שוב אינו זע. השליח בעל הקרדום נמוג באפלה ושוב חוזרים יהודים לרנן בבית המקדש: “מזמור שיר ליום השבת”.

דרמות הגאולה של לייוויק הן רחבות־מימד היסטורי־תרבותי. נסיון להביא אל הזירה היהודית את הויכוח ההיסטורי הגדול: לגאולה – כיצד? מי יציל? כיצד ייראה המשיח היהודי במאבקו עם עולם הנצרות הספוג שנאה ומשטמה. מה ערכים ינצחו במאבק זה: הגולם? מהר“ל? ושמא הסינטיזה: גולם־מהר”ל גם יחד?

 

ט    🔗

מאילנו של לייוויק פרחה ספרות יהודית גדולה.

אחרי חורבן ספרות יידיש באירופה, נותרה הספרות היהודית כנס בנפתולי־הימים החשוכים.

המשורר והפרוזאיקן הגיב בכל אמצעיו האמנותיים על השבר שבחיים היהודיים. נושא אחד הפך יסוד של הספרות האידית: החורבן.

לייוויק שר:

טרויער ברענג איך א פולן וואגן

און טייל עס אלעמען ווי מען טיילט ברויט.

יגון מביא אנוכי מלוא־חפניים / ואחלקו לכל כחלק לחם.

אהרון צייטלין קונן קינתו של איוב:

פון שטורעם ארויס גאטס קול!

גאט פרעגט – ער ענטפערט נישט.

מן הסערה קרא אלוהים / אלוהים שואל – ואיננו עונה.

אל נורא – נשאר הוא צדיק בדינו.

קדיה מולדובסקה פרצה בזעקה:

אל חנון,

קלייב אויס אן אנדער פאלק

דערווייל.

מיר זענען מיד פון שטארבן און געשטארבן,

מיר האבן ניט קיין תפילות מער,

קלייב אויס אן אנדער פאלק

דערווייל,

מיר האבן ניט קיין בלוט מער

אויף צו זיין א קרבן.

אל חנון / בחר לך עם אחר לפי שעה / עייפנו להורגים / שוב אין תפילות בפינו / בחר לך לפי שעה, עם אחר / שוב לא נותר בנו דם / כדי להיות קרבן.

בחשכת הלילה היהודי הדהד שירו של גלאטשטיין:

ס’שטרעקן זיך צו מיר מיליאנען טויטע הענט.

זיי אונדז א לעבעדיקער מאנומענט

פון אומגליק.

מיר וואס זענען נישט געקומען צו קבר ישראל,

לאמיר זיין אין דיר באגראבן.

זאל זיין הארץ ווערן אונדזער ברידער־קבר,

און דיינע אויגן שפיגלען פון אונדזערע יסורים.

זאלן זיי דעם בונד מיט אונדזער טויט פארזיגלען.

מושטות אלי מיליונים ידיים מתות: / היה נא לנו כאנדרטה־חיה לאסוננו / אנו שלא באנו לקבר ישראל / נהיה קבורים בך / יהיה לבך לנו כמו קבר אחים / ועיניך –אספקלריות ליסורנו / יחתמו־נא הן על הברית עם מותנו.

וקולו של סוצקובר ענה:

די רעדער יאגן, יאגן,

וואס ברענגען זיי מיט זיך?

זיי ברענגען מיר א וואגן

מיט צאפלענדיקע שיך.

דוהרים הגלגלים – מה יביאו אתם? / מביאים הם עגלה / ובה נעליים רוטטות.

עס קלאפן די אפצאסן:

וווהין, וווהין, וווהין?

פון אלטע ווילנער גאסן

מען טרייבט אונדז קיין בערלין.

איך דארף ניט פרעגן וועמעס,

נאר ס’טוט אין הארץ א ריס:

א, זאגט מיר, שיך דעם אמת,

ווו זענען זיי, די פיס?

העקבות הולמים: לאן, לאן, לאן? / מסימטאותיה העתיקות של ווילנה / מגרשים אותנו לברלין, / אינני חייב לשאול כיצד, / אך הלב נקרע: / אמרו לי נעלים האמת, / איין, איין הרגלים?

וחיים גראדה ניסה לשיר על החורבות את ה“כן” העקשני, לחיים, את ה“אף־על־פי־כן:”

ווו זענט איר, זיידעס מיט די פלאקסענע געדיכטע בערד?

ווו זענט איר, מאמעס, פרום פארהילט אין שאלן?

מיין יחוס־שטאם אויף בלוטיק דורכגעווייקטער ערד,

דו וואלגערסט זיך דעם קאפ אין שטויב צעטראטן, –

נאר איבער מיילן טויזענטער עס פלעכט מיין שאטן

אין דיר זיך איין – איך זאל נישט פאלן…

אייכם סבים, וזקני הפשתה העבותים שלכם? / אייכן אמהות, עוטפות סודרים בצניעות? / גזעי־יחוסי על האדמה רוויית־הדמים, / מתגולל אתה וראשך בעפר, / אולם מעבר לאלפי־מילים, משתרג בך צילי / למען לא אפול.

ז. סגלוביץ שר אחרי החורבן:

איך האב אמאל באזונגען שטערן,

זאל פון מיין ליד א קללה ווערן

און ייעדער שטערן א פארברענטער,

שרתי פעם על כוכבים / יהפוך נא שירי לקללה / וכל כוכב יישרף.

על אילן־הגאולה של לייוויק, צמחה לאחר החורבן הפואימה של לעיעלעס והיא מנסה להתוות דרך־חיים לעם היהודי:

ס’בלייבט זיין שלאכטפעלד דער פארהאסטער, לאנגער גלות.

גלות – דאס איז וועלט אין פיינלעכן גאולה־גאנג.

אויב נישט היינט, וועט זיין ווער ס’זאל אים מארגן אַרבן

אויב נישט לעבן – ער וועט וויסן ווי צו שטארבן.

שדה־הקרב שלו נותרה גלות הארוכה, השנואה; / גלות – הריהי עולם בדרך יסוריו לגאולה / אם לא היום – יהיה עוד מי שיירש מחר / אם לא לחיות – ידוע יידע כיצד למות.

הספרות היהודית שלאחר החורבן, עמוסת יגון וצער, החלה ללמד לאדם היהודי, כיצד לחיות, כיצד לבנות את יומו, ביתו, ולשיר מחדש את ניגונו היהודי החי.

הספרות היהודית במדינת ישראל היא הדוגמה לאמונה בחיים יהודים חדשים.

ונסיים את פתיחתנו במובאה מפפירנקוב:

אז נישט מיינע ברידער – איז ווער וועט דערלאנגען

דער ברוינער, דער גיפטיגסטער שלאנג פון די שלאנגען,

דערלאנגען א טויט קלאפּ, ווי ס’קענען אים געבן

נאר די, וועלכע דינען דער פרייהייט און ס’לעבן.

(אם לא אחי, מי ישוף ראשו של נחש־הנחשים, חום העין / מי יושיט לו מכת מוות, כאשר יכולים זאת לעשות / רק אלה המשרתים את החופש ואת החיים).

והללו מהלכים בזמר, בשיר ובפרוזה – בשדות העמק, הנגב והגליל והספרות היהודית היא: עקבות צעדיהם.