איציק מאנגר נולד בצ’רנוביץ – בוקובינה ב־28 למאי 1901 להורים עניים. למד בחדר, גמר בית ספר עממי גרמני והשלים לימודים בגימנסיה ממלכתית גרמנית. נעוריו – עברו עליו בעוני רב. עוד בילדותו קלטה אזנו שירי צוענים מבתי מרזח רומניים ושירי התיאטר של גולדפאדן. בתיאטר עממי בצ’רנוביץ היה עוסק, “בהתנדבות” בסידור הכסאות והיה נתון בכל הענינים התיאטרליים שמאחורי הפרגוד. מהגימנסיה הוצא התלמיד איציק מאנגר בגלל תעלולים שלא היו לרוחם של המחנכים. התחיל ללמוד חייטות אצל אביו החייט אולם לבו היה נתון לשירה, והתחיל לכתוב שירים בשפה הגרמנית. ב־1914 כשהרוסים הגיעו לקולומיי, עברה המשפחה ליאסי (רומניה) והתנסה בעבודות שונות: חייטות, ספרות, זבנות וכו'.

בביתו של ד"ר לודויג גלרטר – סוציאליסט ומנהיג פועלים ברומניה התקרב לחוגי פועלים והיה נתון בבעיות הפוליטיות של זמנו.

בהשפעתו של בארבו לאזארעאנו פילולוג ועסקן־תרבות – התחיל לכתוב יידיש וב־1921 פרסם את הבלאדה הראשונה “מיידל פּאָרטרעט” בחוברת “קולטור”, ערוכה על ידי אליעזר שטיינבארג. פרסם גם בלאדות ומסות במאסף “שויבן”, ערוך על ידי ידידו המשורר יעקב שטרנברג, וכן בעתונים ושבועונים ספרותיים: “אונזער וואָרט” (לאחר מכן: “אונזער וועג”), “ליטעראַרישע בלעטער” (ווארשה), “אויפקום” וכו'.

ב־1928 הגיע לווארשה והופעותיו הספרותיות וכן הרצאותיו כבשו את הציבור הווארשאי. ב־1929 הוציא את כתב העת בצ’רנוביץ בשם “געציילטע ווערטער” (הופיעו 4 חוברות). באותה השנה הופיע בבוקרשט ספר שיריו הראשון, – שירים ובלאדות בשם" “שטערן אויפן דאַך” (כוכבים על הגג). הספר הראשון זכה להדים חיוביים רבים ברחבי התפוצות. ב־1929 חזר לפולין ומקומו בספרות נקבע על יד כותל המזרח. בפולין ובלטביה חידש את כתב העת “געציילטע ווערטער”. בשיחתו עם ד“ר שלמה ביקל הצהיר מאנגר, כי בדעתו ליצור את האפוס העממי השני אחרי ה”פאלקסטימלעכע געשיכטן" של פרץ. הוא נדד בארצות הבאלטיות, באירופה והביא לשם את דבר ספרות יידיש, נשמת השיר העממי והבלאדה היהודית. ב־1933 הופיע ספרו “לאַמטערן אין ווינט” (“פנס ברוח”) – שיר ובלאדה וב־1935–1936 הופיעו בשתי מהדורות “חומש לידער”, וכן “מגילה לידער” ו“וועלוועלע זבאַרזשער שרייבט בריוו צו מלכּהלע דער שיינער” (1937) (וולוולה זבארזשער כותב מכתבים למלכה’לה היפה). באותה שנה הופיע “דעמערונג אין שפּיגל” (דמדומים בראי). מאנגר עסק גם בעריכה והיה אחד מעורכיו הספרותיים של “פאָרויס”, כתב־עת בונדאי שע“י ה”פאָלקסצייטונג" בווארשה. כן סידר וערך “אַנטאָלאָגיע פון יידישער ליריק”. במשך עשר שנות חייו בפולין (1928–1938) פרסם מאנגר את מיטב יצירתו בשירה וכן ספרי פרוזה: “די וווּנדערלעכע לעבנס־באַשרייבונג פון שמואל אבא אָבערווא” (“דאָס בוך פון גן עדן”), “מעשיות פון הערשל זומערווינט” ו“נאָענטע געשטאַלטן פון דער פאַרגאַנגענהייט” – (דמויות קרובות). ב־1936–1937 הביא לבמה היהודית את ה“כישופמאַכערן ו־”דריי האָצמאַכס" לגולדפאדן. כיבוש צרפת על ידי הנאצים, מצא את מאנגר בפאריז, לאחר גלגולים הרפתקניים הגיע ללונדון חולה ועשה הרבה חדשים בבתי חולים. כאן בלונדון קשר קשרים הדוקים עם טובי משוררי אנגליה וכאן פרסם את ספרו “וואָלקנס איבארן דאַך (עננים על הגג) (1948–1949) ו”דער שניידער געזעלן נטא מאַנגער זינגט" (1948) והקומדיה “האָצמאַך שפּיל” (1947). ב־1948 היה שליחה של ספרות יידיש בפולין לגילוי אנדרטת הגיטו. ב־1951 חזר ללונדון והשתתף בפרסומים ספרותיים שונים: “דער וועקער”, “וואָנשאָל”, “גאָלדענע קייט” ומלאת לו חמישים הופיע אוסף שיריו בשם: “ליד און באַלאַדע” (1952), שזכה בפרס לואי לאַמעד.

ב־1955 השתתף ב“טאָג מאָרגן זשורנאַל”, שם פרסם סיפורים וסקיצות. ב־1958 הוזמן על יד “ועדת העשור” למדינת ישראל, בה נתקבל בכבוד רב על ידי הנציגים הרשמיים של מדינת ישראל. ב־1961 נחוג במדינת ישראל ברוב פאר חג־הששים של המשורר.

מאנגר גם הוזמן על ידי נשיא “אמעריקן פאעטרי סאָסייעטי” רוברט פרוסט לקרוא את שיריו בפורום חגיגי בניו־יורק ושיריו הוכללו באנתולוגיה של שירת־העולם שהוצאה על ידי “יונעסקאָ”. ב־1967 – הופיע בניו־יורק ספר שירים: “שטערן אין שטויב” (כוכבים באבק). ב־1969 – “מדרש איציק” בהוצאת האוניברסיטה העברית. בנוסף לספריו שכבר הוזכרו הופיעו: “געזאַמלטע שריפטן”, 101 שיר מתורגמים על ידי בנימין טנא, “שיר, בלאדה, סיפור” (יידיש ועברית) על ידי שמשון מלצר, “דמויות קרובות” בתרגום אברהם שלונסקי, “שירי המגילה”, “לבנה אדומה על גג מכסיף” בתרגום מרדכי אמיתי. א. מאנגר מת בישראל ב־1969.

בחדר מאנגר באוניברסיטה העברית מרוכז חומר־מאנגר על הפרסומים ומאמרי הבקרת. פרס “איציק מאנגר” בישראל הוא פרס יוקרה של ספרות יידיש.

בערשי כבר נכון מסלול חיי.

כך כתב היינריך היינה אל וארנהאגן.

שנות ילדותו, כאמור, עברו בעניות. כל המשפחה גרה פעם בחדר אחד, פעם במרתף. העניות וחוסר הבית של אביו, הלל החייט, טבועים היטב בעצמותיו. מאנגר סיפר, כי אביו הכין כתובת למצבתו:

דאָ ליגט די טרויעריקע מידע נאַכטיגאַל / צום ערשטן מאָל אין אייגן בעט / דער שניידער־געזעלן בראָדיאַגע און פּאָעט / דער אויף תמיד פאַרשטומטער לידער קוואַל. (פה נח זמיר עצוב, ההלך שמעד / על משכבו שלו לראשונה / שולייא של חייטים, איש פיט נד־ונע / מבוע שיר אשר נדם קולו לעד. – תרגם א. שלונסקי). האבא היה בעל נפש פיוטית עדינה, פורק את מרצו בחרוזים יפים, משכך את סבלו באמצעות כוסית משקה במרתפי היין של צ’רנוביץ:

“אָט שטעלסטו פאַר מיר דער האַנט דעם כוס מיט וויין / און זינגסט מיר אָפּ דיין לעבן אין וווּנדערלעכע גראַמען, / דו באַדויערסט דעם פריען טויט פון דער מאַמען, / דער אָטעם ביי דער שויב האַלט דעם אָטעם איין” (הנה אתה מחזיק בידך את כוס היין ומשורר את חייך בחרוזים מופלאים, אתה נד את מותה המוקדם של האמא, השמשה אוצרת נשימתה).

בהמשך השיר: “זיין עקסעלענץ מיין טאַטע”, משביע המשורר את כל האמנים הטובים לשמור מכל משמר את צעדיו העייפים של אביו־אמן־חייט טוב, וותיק.

אמו – חווה וולינר, אשה פשוטה שלא ידעה לרוץ בכ"ב האותיות, אבל ידעה לשיר יפה והיוותה מקור של שירי עם, שגירשה בזמרתה את צללי העצב והרעב בבית.

על שיריה של אמו כתב המשורר: “שום גג לא ירשתי, אבל כוכבים – הרבה”.

בבגרות חייו שר: “דער שבת קודש בענקט נאָך דיינע איידעלע הענט / אין די מעשענע לייכטער אויסגעברענטע שבת־ליכט / דער טויט האָט זינט לאַנג פאַרשאָטנט דיין געזיכט / די מאַמעס פונעם חומש טרויערן ביי די ווענט” (שבת־קודש נכספת לידיך העדינות, בפמוטי הנחושת נרות שבת תמו לדלק. המוות זה מזמן הצל את פניך, אמהות־החומש אבלות על יד הקירות).

אבל הנער ספג גם יופי מנופי סטופצ’ט שליד קולומיה – שם גר סבא שלו ר' אברהם מאנגר. סטופצ’ט שכנה בהרים סמוך לקוסב ולקיטב, שלפנים היה מסתופף בהן הבעל־שם־טוב. הריה של קוסב, הקארפאטים, שבילי ההרים, מקום חיותו של הבעש“ט, טבועים ומובלעים בהלך־רוחו של איציק מאנגר: בקתתו העלובה של הבעל־שם־טוב שהיתה “אוזנו של העולם”, והבעל־שם־טוב עצמו, שלגביו היה העולם כולו ניגון אחד גדול, ממנה דיבר הבעש”ט אל הרבש"ע ומאנגר הקשיב:

(ממעמקים, אוי אבא יקר, יודע אני, כי ישך. השוטה בן שוטה מבקש אותך בספרים ישנים שהצהיבו, אם כי אתה, אבא יקר, הנך נמצא בפירוש בעיר, בכפר וביער).

בשנה הראשונה למלחמת העולם כשנכנסו הרוסים לקולומיה, שבה נמצא איציק אותו זמן, ברח לרומניה, ליאסי. בזכרונו הפיוטי נולד השיר על ימי הילדות.

(ורתמתי את “הסיח המכונף” לפני עשרים שנה בערך, בדיוק כרתום סבי את סוסיו הערמונים בכפר סטופטשט, וברכבי בדהר הרחקתי בדרכי הרחק־הרחק, למקום שבו היופי מוחה את הדמעות מכל מיני הצער).

מאנגר מספר על יאסי שהיתה עיר של יהודים פשוטים, שם דיברו יידיש, חיו ביידיש. לקרוא יידיש ידעו שם אך מעט. אף־על־פי־כן למד שם יידיש שורשית, אדיומאטית. היה מסתופף בבתי־תה, שותה תה ומקשיב אגב כך לדבריהם של בעלי המלאכה היהודיים, היהודים הפשוטים. אחרי המלחמה באו חדשי המהפכה. ברומניה צצה ועלתה ההתאגדות התרבותית, שדמותה המרכזית היה המשורר־הממשל אליעזר שטיינבארג. בכתב העת “קולטור” של אליעזר שטיינבארג הדפיס, כאמור, מאנגר בשנת 1921 את שירו הראשון על נערת הרחוב. מאנגר מעיד על עצמו כי הוא אימץ לשירו את המוטיב העממי. מוזר, הוא מוסיף, כי נתקלים בשיר העם היהודי בפרוזאיות מסויימת. בשיר העם האוקראיני, הרומני האנגלי, נושמים נופי טבע. לשיר העם היהודי אין הנוי הזה. הוא נולד בסימטאות של בעלי־מלאכה, בבקתות עניות. זמר העם היהודי, משוררם של שירי אהבה, היה שולייה של חייטים. משירי העם הרומני נודף ריח של עלים ירוקים ואילו שיר עם יהודי אומר: “פּאַפּיר איז דאָך ווייס, / טינט איז דאָך שוואַרץ – / נאָך דיר, מיין טייער לעבן / גייט אויס דאָס האַרץ” (הנייר הרי לבן הוא, הדיו שחורה – אליך היקר לי כחיי, יוצא לבי). בשיר העם היהודי בפוקלקלור מתנגנת ליריקה, בעלת עצמה רגשית רבה. עניות – מלווה הלך־נפש עמק. אלו הם השרשים של “שיר ובלאדה” למאנגר: יאסי, צ’רנוביץ, סבא ואבי־סבא, אבא, אמא, פולקלור, רעבונם של בתי עניים:

(אלי, אלי, מדוע זה משחת את גופי בשירים ואת ראשי בשמחה? מדוע זה נתת לי תרמיל־האביונים, הנעלים המעוקמות ובגדי־ההפקר).

אומר המשורר: “אבי החייט האמן הלל מאנגר, היה אמן־החרוזים. הוא אפילו חרז בפני ילדיו את כל הביאוגרפיה שלו על יד כוס יין”. העוני היהודי לא רק ידע לקלל לפי החרוז, – דבר ידוע לכל הפולקלוריסטים שלנו, אבל ידע גם להשקיע בחרוז חן ונפש יפה, – ומהו, בעצם, המרחק בין זה לבין שירה? מאנגר הראה את יפיו של מוטיב־העם. הוא שחרר את מוטיב העם מהדומינוטיב הילדותי. מה“קליידעלע־מיידעלע, הערצעלע־שמערצעלע”, חרוזים ש“משוררים עממיים” ניסו לכבוש אתם עולמות שיריים. הוא ידע – כחברו המשורר מאני לייב, – כי לעם לב – אַ הארץ, ולא – לבבון – אַ “הערצעלע” ולבו הוא עבר על גדותיו מאהבה ללבו הגדול של העם.

את ביתו מתאר בפרקי זכרונות המשורר יענקל יאקיר: “איציק מאנגער און זיין יחוס־בריוו” ומרדכי אמיתי – אחד ממתרגמי שירת מאנגר (“שירי המגילה”) (“לבנה אדמה על גג מכסיף”) הביא את הדברים ביום השנה למותו של המשורר. הזכרונות של יענקל יאקיר מציירים דמות נלבבת של האב, הלל מאנגר, “יהודי צנום, עליז סבר ועירני ככספית, שלשונו עממית, שורשית ורווית הומור”, האם – חווה, אם יהודיה, “בידיה הרחומות סוככה על ראשו הפרוע ועל חייו הפרועים של איציק בנה”. דמותה הקדושה ליוותה אותו בכל נדודיו, וכפי שהוא עצמו העיד – “השערוריות משלי היו, אך נרות השבת, הדולקים בשירי – משלה הם. עיני אמי הנוגות הרוויות געגועים”. מתוך האפיזודות המסופרות מתגלית דמותה של האם החיה בכל רמ“ח אבריה את חיי הרוח והיצירה של בניה. מלבד איציק הפייטן יש גם בן שני בבית, האח הצעיר, אשר נשמתו – לדברי אמו – נלקחה מאוצר נשמות הצדיקים והתנאים, והמלאך המשלח את נשמות הילודים על האדמה, שכח להכותו על שפתו באצבע צרידה, והעניקה לו דווקא נשיקה על שפתו זו. ואכן נטע היה בעל ידיעות רבות בספרות כללית ובספרות יידיש. “אלוהי השירה – היה אומר – הוא אל נקמות ונוטל הוא את רוח הקודש ממי שאינו עובדו באהבה ובמסירות נפש”. כשאיציק בעקבי ההשפעות הפוטוריסטיות התחיל לכתוב שירה שלא היתה לרוחו של נטע, הוכיחו אחיו על פניו: “השירה – אחי היקר – איננה תרנגול הקורא קיש־קיש כל שעה לצורך ושלא לצורך, השירה היא טווס יפה – תואר העלול, חס וחלילה, לצרוב את נוצותיו הססגוניות בשלהבת המסנוורת של המודרניזם”. ואף אמו, כשאין השיר הקולני־הפוטוריסטי של מאנגר נושא חן בעיניה, היא מעירה: “על מה זה יחלל את שיריו היפים ויערה עביט של שופכין לבאר־של־זהב! הלא השיר הוא כפתילה זכה לפני כסא הכבוד” והאב על פי דרכו, קוטלו במימרת חייטים: “שיר מלא טלאים וכליבות – חרוז בזוז, חטוף וטוס”… המשפחה עמדה לצדו של הבן איציק במלוא כוחה ותחושתה וכשהביקורת ניסתה לפגוע בו, התערבה ואמרה: לא לשים לב ל”פּינטלערס און טינטלערס" (מעקדים ומנקדים) והאב נשא משלו: “מה יתרון למבקר על תרנגול נובר באשפה. שהתרנגול מחטט בתלו על מנת למצוא בו גרגיר של חיטה והמבקר הקנאקער מחטט בערמת חיטין וקורא בקול כאשר הוא מגלה בו שמץ של מוץ”. לימים ענה מאנגר למבקריו בספרו “לאַמטערן אין ווינט” (פנסים ברוח):

(מה תאמר, אח נטא, האַ, העורב תמיד יקרקר קרא, טבעו של יצור שכזה, אפילו כשהוא רואה כתר).

שלוש אהבות בבית מאנגר: אהבת השירה, אהבת המלאכה ואהבת הכוס. על־יד שולחן המשפחה מוזג האב הלל מן הבקבוק אל הכוסות ודורש בשבחו של היין בלשון הקודש, כמו שקיבל מאביו ר' אברהם בעל־העגלה, לאמור: “אם יין בצמצום, תלכו מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שתמצאו; אם יין ביוקר, תשתו מערב עד בוקר ואם יין בזול, תשתו בשבת, ביום־טוב ובחול”. והוא מוסיף: "אילו וולוול זבארז’ר וברל ברודר לא היו נוטשים את גליציה החרבה ובאים לוואלאכיה, שבה יש שמחות חיים, ואדם יכול בה לעלוז ולשמוח – כי אז לא היו נעשים “משוררים כלל”. מספרים גם הזכרונות על וולקה גלוזמן – חתנה של שיינדל, אורג מארץ האורגים, שככל בני מאנגר מצטיין אף הוא בשלוש המעלות הטובות: זריז במלאכתו, קל באימרותיו ומבין בכוס (צו דער אַרבעט איז ער פלינק, אויף אַ מימרא איז ער גרינג, און ער קען זיך אויפן טרינק) והבן איציק משגר להם כמתנת־דרשה את הפרק הראשון מהמחזור: “רות” – “נעמי אומרת אלהי אברום”.

כדי להכיר את ביתו איעזר ברשימה קצרה, זכרון, שמאנגר קראה: “אבי עורך יום הולדת”. מן הדין להביא את הרשימה במלואה, כי ע"כ מדובר בביתו של המשורר, מקור יניקתו.

"למן שנת 1928 התגוררתי בווארשה. חייה הדינאמיים של יהדות פולין העשירו את רוחי ועוררו את השראתי. ווארשה נעשתה ביתי האמיתי. נקשרתי בקשרי אהבה לערי פולין ולעיירותיה, כאל משהו קרוב, משהו, השייך לך. הרגשתי כי רק בטעות נולדתי ברומניה. בתחושה של צער ובתחושה עזה עוד יותר של געגועים עזבתי את ווארשה בשנת 1938.

אבל בתקופת ישיבתי בפולין לא שכחתי את משפחתי ואת ידידי שבצ’רנוביץ, יאסי, קישינוב ובוקארסט. בכל שנה הייתי קופץ לשבועות אחדים להתראות עם קרובי ולבלות אתם.

בקיץ של שנת 1934 שוב באתי, כמדי שנה לביקור. משפחתי התגוררה ועבדה באותו זמן בצ’רנוביץ. אמא כבר נפטרה ארבע שנים קודם לכן. על מצבתה שבבית־העלמין היהודי בצ’רנוביץ חרותים חרוזים שלי ביידיש. מקווה אני שמפעם לפעם נעצר עובר־אורח לפני המצבה הזאת, קורא את הכתוב, וכדברי שיר־העם הפולני: “ילך לדרכו”.

באותו קיץ של שנת 1934 שוב באתי, כאמור, לבקר בצ’רנוביץ. מאז מתה אמי, נשתנה אבי מאוד. מי שהיה החייט־האמן חטוב־הגו, הקונדס העליז השופע אמרי־שפר, נתכווץ איכשהו. שערו הלבין כליל. לאחר יום־העבודה היה משחק שעות ארוכות בשח־מט עם אחי או קופץ לבית־יין ללגום שם “רביעית”.

באחד מימי הקיץ היפים האלה ניגש אלי וכמעט מתבייש, אמר לי: “אני מזמין אותך הערב לשתות כוסית בבית־היין של ‘החסידים’”.

זו היתה לי הפעם הראשונה בחיי שהזמין, ולא רק אותי, את האורח, אלא גם את אחי ואחותי לשתות עמו כוסית.

יש בזה עוד משהו. מה פתאום? הבטנו זה בזה ולא הבנו.

בית־היין של החסידים נמצא ברחוב הקארולינים. שני אחים, משה ופנחס ויינשטוק, מחסידי סדיגורה, הם שיסדוהו. מובן שהיין שם היה כשר, אבל יין טוב היה. אפילו גויים שבעיר גילו – אינני מתכוון לסובאים אלא ל“מבינים” – שכוסית של יין משובח אפשר להשיג רק אצל “החסידים”.

אבי נמנה עם ה“מבינים”. על רביעית של יין יכול היה להאריך לשבת שעה או שעתיים, להשהות כל טיפה על הלשון ורק אחר־כך, לאחר שטיפת־היין זכתה בהסכמתם של הלשון והחיך, רק אז היה מלעלע אותה.

ככל ה“מבינים” לא ה“יין” היה בעיניו עיקר אלא ה“הנאה”. משוכנע היה שכל טיפת יין טוב היא דמעה מעיני אלוהים, ובדמעותיו של אלוהים אין לנהוג בזבוז.

אותו ערב באנו – אני, אחי ואחותי – אל בית־היין של “החסידים”.

שולחן ארוך ערוך, סביב לשולחן – ידידיו של אבא: כל החייטים־האמנים. על השולחן בקבוקים גדולים, כרסתניים, מלאים “דמעות־אלוהים”. ר' מנדלה, יהודי כיפח, בעל זקן גדול אדמוני ואחד מחסידי סדיגורה, אף שהיה שותף שווה בעסק, שימש תמיד את האורחים. מגיש היה את בקבוקי היין ואת צלחות בשר־הפאסטראמי.

אבי ישב בראש השולחן; הוא מזג לנו, לכל אחד מילדיו, כוסית יין ושתה עמנו “לחיים”.

ואנחנו עדיין לא הבנו “מה פתאום?” – מה כל הרעש. לא היה זה לפי דרכו של אבא. לו יאה היה לשבת בשקט כשכוס היין לפניו ולמצות את ההנאה מכל טיפה וטיפה מ“דמעות־אלוהים הצלולות”.

אך עד מהרה נתפענחה התעלומה.

אבי עלה ועמד על כיסא וכוס יין בידו. הרעש שכך. ר' מנדלה המתרוצץ קפא במקומו, כשהוא מחזיק בידו צלחת של פאסטראמי.

פתח אבי ואמר: “היום ימלאו לי חמישים וארבע שנים”.

הוא לגם מן הכוסית ושקע במחשבות.

אם כן, זה הדבר – אמרתי בלבי – יום־הולדת. בימי חייה של אמי לא חגג אצלנו איש את יום־הולדתו. בעיני אמא לא מצאו חן “המנהגים הגרמניים” האלה.

אבי המשיך את דבריו: “מאחר שהיום ימלאו לי חמישים וארבע שנים ומאחר שסבי שמעון מת בהיותו בן חמישים וארבע ואבי אברהם מת בהיותו בן חמישים וארבע ומאחר שבני־בכורי חוזר עכשיו לפולין, רוצה אני למענו – הואיל ואיני יודע אם אראה אותו עוד – לספר משהו מקורות־חיי”.

כוס היין אשר החזיק בידו ואשר הבהיקה בצהבהבותה, כאילו כהתה קצת. הזכרת האחרית הטילה עליה צל.

עיני כולם נסבו אל החייט־האמן, שעמד על הכיסא וכוס היין בידו. ר' מנדלה הזריז עדיין נטוע היה במקומו כשהוא מחזיק את צלחת הפאסטראמי; נראה ששכח מיהו שהזמינה.

אבי סיים את דברי הפתיחה. משמע, החליט עתה לחגוג בפעם הראשונה בחייו את יום־הולדתו. שנתו החמישים וארבע היתה לו תאריך חשוב. בגיל זה מתו סבו ואביו. מי יודע מע עלול לקרות? ומדוע לא יספר לילדיו משהו על קורות־חייו שלו. נשאלת השאלה, מדוע דווקא בבית־יין ולפני שולחן מוקף אנשים זרים? אם כן, ראשית, לא היו אלה אנשים זרים. ידידיו היו. כולם “מבינים” בכוסית של יין משובח; כולם מחסידיהם של חסידי סדיגורה ובית־היין שלהם.

הפתיחה היתה, כאמור, בלשון־פרוזה. אבל עיקרו של הערב היה בחרוזים, בנעימה מאולתרת ובחרוזים מאולתרים של אבי על חייו.

ידוע ידעתי שאבי אוהב לחרוז חרוזים, אבל אלה שאילתר באותו ערב היו יותר, הרבה יותר, מאשר חרוזים מחורזנים. זה היה וידוי וסיגוף, הכאה על־חטא ומחאה; הזכרת ימי־ילדותו שלו, אשר זרחה בעיירה קטנה במזרח־גאליציה; שהיתה בה כיכר־שוק, שם התענגו החזירים בבוץ כיהודים בבית־המרחץ; על שכונה בשם “קלבאניה”, שם היה הנוער מטייל בערבים; על יהודים חסידים ומתחסדים; על יהודי מתחסד מלווה־בריבית וחייטון גיבן, שנפל בגורלם למלא תפקיד מכריע בחייו.

לא הכל רוצה אני ויכול אני לחזור ולספר; רק אפיזודות אחדות, מסויימות.

כמה יפה תיאר את סבו, שמעון מאנגר, ואחד מחבריו. ידידותם נמשכה מאז ימי־לימודיהם ב“חדר” עד למות הסב. זהו סיפור מופלא של אהבת דוד ויהונתן, בעיירה קטנה במזרח־קאליציה, שעד היום ממלא הוא את עיני בדמעות.

כאשר נפטר סבו של אבי, סבי־זקני, חשך על חברו עולמו. בשום פנים לא יכול היה להשלים עם מות חברו, בלא־עת, והוא הזמין גם לעצמו אחוזת־קבר, כדי שבבוא יומו, ייקבר ליד חברו האהוב.

אך לא כך רצה הגורל. סבי, אברהם, נפטר לפני חברו של סבי־זקני. וכאן הביא אותו יהודי של כל ימות השנה, אשר ידע להיות ידיד כה נאמן, קרבן: הוא ויתר על אחוזת־הקבר שהזמין לו. “בן עדיף מן הטוב בחברים” – כך טען. ודעתו נתקבלה: סבי נקבר ליד סבי־זקני.

את שם חברו של סבי־זקני איני זוכר. אך מהו שם? העיקר הוא שיהודי של כל ימות השנה מצא בלבו אהבה כה רבה ליהודי שני ושאהבתם היתה עזה ממוות.

כאשר שר אבי על החברות הזאת בבית־היין של החסידים, שכחתי לבדוק אם חרוזיו היו קלאסיים, רומאנטיים ואולי דווקא “אינזיכיסטיים”¹. חשתי בכל חושי כי שירת־אמת אני שומע.

על חברות אשר כזאת שר הומרוס ב“איליאס” שלו, על חברות אשר כזאת סיפר התנ“ך. אלא שהידידים שב”איליאס" והידידים שבתנ"ך היו אדונים גדולים ואדירים, ואילו גיבורי תולדות־חייו המחורזות של אבא היו יהודים פשוטים, אפורים, יהודים של כל ימות השנה.

אבל לא כל וידויו המושר של אבי היה כה יפה ופאתטי כפרשת אהבתם של שני החברים. הנה צייר את דמות־דיוקנה של דודתו זלאטה. חנות של קמח היתה לה בעיירה. לעת הקציר היתה קונה את התבואה בכפרי הסביבה, ובימות החורף, כאשר איכר זה או אחר ראה כי חסר לו קצת קמח לצרכי ביתו, חייב היה לפנות אל הדודה זלאטה, כדי שתמכור לו שק קמח. הדודה זלאטה אף נכונה היתה למכור לו בהקפה, אלא מה, המאזנים שלה לא היו תכלית הצדק, משום שכף־רגלה היתה מתערבת בשקילה. את עיקר דבריו הקדיש אבי לרגלה של זלאטה דודתו. הוא לא תיאר את פניה, אף לא את דמות־גופה, רק את רגלה לבדה. התיאור שתיאר את רגלה של הדודה זלאטה, היה מלא סארקאזם ומרירות. שוב לא היתה זו רגל סתם, אלא סמל של אי־יושר, של אי־הגינות. בגלל רגל כזאת סובלים יהידם חפים־מפשע, ישרים, יהודים עמלים. יום אחד יגלה זאת האיכר ולא ישכח עוד את רגלה של הדודה זלאטה. דודה זלאטה אחת יכולה להעלות באש את העיירה כולה. למי היא נחוצה – הדודה זלאטה?…

וכלום זו רק הדודה זלאטה? ומי היה אותו יהודי, אותו מתחסד, במשפחתנו אנו, אשר נשך נשך ואפילו משארי־בשרו? כל עיירה כולה היתה ממושכנת בידיו. עד עולם כבר אי אפשר היה לסלק את כל המגיע לו. היהודים כולם נאנחו ושילמו. ועוד חלקו לו כבוד. וכי דבר קטן הוא – הלוא הוא יודע כך־וכך דפי גמרא בעל־פה. פעמים רבות ראה אבא את אמו שטופת דמע. שוב צריכים לשלם. הלא אין לזה סוף!

אבי, שהיה אז נער, נתן אל לבו את הדאגות והדמעות לא רק של אמו אלא של העיירה כולה. לכולם היו אותן הצרות. המלווה־בריבית, המתחסד, החזיק בידו את העיירה כולה ואיש לא העז לפצות פה ולצפצף, לומר מלה – ולהרים קל מחאה, לא כל שכן.

עד…

בעיירה חי לו חייטון, בעל־חטוטרת. אף הוא ודאי היה ממושכן כל־כולו, כשאר יהודי העיירה. אבל יום אחד השליך את נפשו מנגד וכתב לאן שכתב כי פלוני־אלמוני לוקח ריבית בשיעור האסור על־פי החוק.

באו וערכו חקירה והושיבו את המלווה בריבית בבית־האסורים.

כל העיירה נשמה לרווחה, אבל הכל כעסו על החייטוט הגיבן:

“יהודי מלשין על יהודי!”

אבל בעיני אבי, שעדיין היה אז נער, נעשה החיטוט ההוא גיבור. עיירה שלמה נאנקה ושתקה. יהודים שהדאגה שרויה בזקניהם חייכו והקדימו “בוקר טוב” ו“שבת שלום” למלווה־בריבית, אבל חייטון אחד!…

ואבי גמר אומר להיות לחייט.

הוא יצא ברגל לקולומיאה ונעשה שוליה אצל אומן קולומיאי.

הדבר חרה מאוד לסבי. הייתכן כי בנו־בכורו יבייש אותו ככה!

הוא חדל לדבר עם אבי, וכאשר שאלוהו: “ובמה טוב עגלון מחייט?” השיב באנחה: “הסוסים אינם בהמות כאלה, כמו שחושבים. כשהם לומדים איזו דרך, הם זוכרים אותה. וכשיודעים הסוסים את הדרך, יכול העגלון לעיין בספר. אבל בעל־מלאכה אינו יכול. ראשו צריך להיות נתון בעבודה ולא בספר.”

אבי למד את אומנותו בקולומיאה. שם נשא לו לאשה את חוה, בתו של איציק ברודר.

ה“ברוגז” של סבא נמשך שנים רבות. כשבא לקולומיאה, היה נפגש רק עם אמא ועם הילדים. עם אבי לא דיבר מטוב ועד רע.

רק על ערש־מותו מחל סבי לאבא. הוא הושיט לו את ידו ואיחל לו הצלחה.

על כל אלה שר אבי באותו ערב קיץ בצ’רנוביץ, בבית־היין של “החסידים”. זו היתה שירה רבת־השראה. מה חבל שזוכר אני רק אפיזודות אחדות, וחבל עוד יותר שלא רשמתי את חרוזיו ושאיש לא רשם את נעימתו המאולתרת.

הכל היה בלתי־צפוי כל כך, שאיש לא העלה זאת כלל על דעתו.

זוכר אני רק את דמעותיה של אחותי ואת עיניו השחורות אחוזות־הפליאה של אחי.

אבי ירד מן הכיסא. ר' מנדלה נזכר למי הוא נושא את צלחת הפאסטראמי.

כעבור ארבע שנים, ב־1938, לפני שעזבתי את פולין לצמיתות, נסעתי לקולומיאה להיפרד מעל דודי יוסל. הדודה רוחצ’ה כבר הלכה לעולמה. סוף־סוף חלתה מחלה אמיתית ומתה.

הרופא הקולומיאי דוקטור פריש הסיעני במכוניתו לסטופטשט. העיירה שבילדותי היתה מלאת חן, נראתה עתה אפורה, מכמישה ודלה.

כמה מיהודיה של סטופטשט הוליכוני לבית־העלמין. הם חיפשו ומצאו למעני את שני הקברים של סבי־זקני ושל סבי. חיבקתי את שתי המצבות בידי – כל־כך קרובות היו זו לזו.

כך היה הדבר, ממש כמו שסיפר אבי באותו ערב קיץ אצל “החסידים” בבית־היין. חקרתי את יהודי סטופצ’ט על־אודות חברו של סבי־זקני, אשר ויתר על קברו למען סבי, אך איש מהם לא ידע על כך כלום. אולי זוכרים זאת הזקנים, אך הם יושבים בבתיהם, קשה להביאם לבית־העלמין.

שעה ארוכה עמדתי בבית־העלמין, מחבק את המצבות, עד שהדוקטור פריש הזכיר לי שהערב יורד והוא חייב לחזור לקולומיאה – חוליו ממתינים. שמא אקפוץ אליו בערב בשעה עשר בערך ואז יקרא לפני משהו מן התרגום שלו – זמן רב עוסק הוא כבר בתרגום “פאוסט” של גיתה ליידיש.

הדרך לקולומיאה במכונית היתה דבר של מה־בכך. בעגלתו של סבא היא נמשכה הרבה הרבה יותר. במכונית היה זה קטע־פרוזה קל־ערך, בעגלה של סבי, לפנים, היתה אותה דרך עצמה פואימה נפלאה. בעגלה של סבי לא הייתי הנוסע היחיד. עמי נסעו ימי ילדותי. וכל מה שנגלה לפנינו היה מלה פליאה: ראה – נהר, ראה – יער, ראה – אחו. הנה שם מערה ושם מכסיף הפרוט. אפילו הפרוט זורם בין סטופצ’ט ובין קולומיאה כפתיל של כסף, אבל הוא נראה כך רק בעיניהם של ילדים ומשוררים."

זהו בית אבא של משורר, אשר לפי תיאורו של דן דווין – סופר ניו־זילנדי – בפרקי הזכרונות שתורגמו עברית והופיעו ב“קשת” תשל“ה: – “היה מעמיד את הכסאות בתיאטרון יהודי, היה מומחה בשחקנים ובמשחק, עקב אחר המחזות על פי הכתוב, שקוע בעולם שהחזירה לו האמנות, עולם אמיתי יותר מן החיים ותכופות גדול מהם. משורר אשר רווה תנ”ך ופולקלור יהודי, שני הדפוסים השליטים בתרבות בה גדל. סופו שנעשה בעצמו משורר ומספר מעשיות, ושוטט לארכן ולרחבן של הארצות בין רומניה ופולין שהיו בהן דוברי יידיש, התרבות המשותפת שפירנסה את רוחו ואת דמיונו ואשר אותה העשיר אף הוא. הולך היה מעיירה לעיירה, מכפר לכפר, מדקלם את הסיפורים והשירים המסורתיים, וסיפורים ושירים משלו, באזני אלפים, בירידים, בימי שוק, בכל מקום שהיו החיים או המסחר מכנסים את הבריות. היו אלה חיים נפלאים, מגע בלתי אמצעי עם הקהל שלו – – – דמיונו התפרנס בלי הרף מחיי האנשים שבהכרת־הטובה ובהכנסת האורחים שלהם היה תלוי, מקור לא אכזב של שירה וטראגדיה וחכמה שרשית, אנשים שחייהם היו דראמה ולשונם חומר של שירה”. – – ואכן מחכמה שרשית זו גדל משורר, שהוא “מקרין איזה צירוף בלתי רגיל של מרץ ועקת־נפש, שבנוכחותו הרגשת במשהו המרמז על עצמה, כוח, לא עצמה גשמית, אלא עצמה שבתוך האדם”.