אין כל סיבה לייחס את התערבותם של הנשיא טרומן והשלטונות האמריקניים לטובת העליה המהירה של מאה אלף יהודים ולטובת הבית הלאומי היהודי, לגורמים של בחירות בלבד. על כל פנים אין כל ענין לנו לתת פירוש כזה להופעותיהם של טרומן ושל ברנס מאז ערב יום־הכיפורים ועד המכתב האחרון אל המלך אבן־סעוד. אנו רואים את הדברים כנאמרים בכנות ומתוך רצון לא להסתפק בדברים אלה בלבד. בבדידותנו האיומה בעולם זה שלאחר המלחמה – הרי זה אות לטובה המאמץ את ידי כל העומדים במאבק על זכות היהודים ותקוותם בארצם. אכן, גם להבא נראה את עיקר הכוח שיעמוד במערכה ויתגבר על כל המזימות והרדיפות – בעם היהודי עצמו, בשברונו הגדול, בהכרח הצלתו, במצוקתו ללא־מוצא, ברצון־החיים שלו ובהחלטתו־נחושה לחיות ולא למות ולקומם את ביתו במולדתו; אבל חשובה מאד העזרה המוסרית והמדינית שבכוח העם האמריקני וממשלתו להושיט לנו כדי לקצר את הדרך.

זה מכבר, מעת שקראנו את מסקנות ועדת־החקירה האנגלית־אמריקנית בבססה את ההכרח והדחיפות של העלאת 100.000 יהודים, לא האזינה אזננו נימה כה אנושית, ביחס לעניננו, מפי חוגים רשמיים גבוהים כבמכתבו של הנשיא טרומן למלך אבן־סעוד, בדברו על מצבה של שארית הפליטה מרדיפות הנאצים באירופה, ועל העברת מספר הגון ממנה לארץ־ישראל. בטון ידידותי אבל במלים ברורות מבטא כאן הנשיא טרומן לפני מושל ערבי את עמדת ממשלת ארצות־הברית בשאלת ארץ־ישראל והיהודים.

בלי משים עולה המחשבה: לוּ בשפה כזאת היה מדבר לא נשיא ארצות־הברית בלבד, אלא גם ראש ממשלת אנגליה, ולא בשנת ה־29 להצהרת בלפור אלא זמן רב לפני זה – מה שונה יכול היה להיות המצב בארץ־ישראל! אין כל ספק, שאסונות רבים היו נמנעים על ידי כך, וטובה רבה היתה צומחת מזה גם ליהודים וגם לערבים, ואנו מאמינים – גם לאנגלים. אין כל ספק, כי אלמלי היתה ממשלת המנדט נוהגת במדיניות כנה וגלויה ברוח הצהרת בלפור, מאז ועד היום, היה עולה בידה בלי קשיים גדולים להגשים חזון אנושי ועולמי גדול של השבת היהודים לארצם, וגדול היה בודאי הגמול המוסרי והמעשי על המיבצע ההיסטורי הנאדר למבצעים עצמם. גם בעולם הזה יש גמול למעשים טובים, וחילופם – במעשים רעים.

אפס, רצה הגורל וזכות גדולה זו לא ניתנה בידי יורשי בלפור. רצה הגורל והשתלטה על מדיניות ארץ־ישראל רוחם של אנשי תככים, ומהרגע הראשון נשתלחה בה יד הבגידה והפרת האמונים – להרבות אסון על הארץ הזאת על כל תושביה, ועל העם היהודי כולו.

גם ממשלת הפועלים היתה בידיה שאנסה גדולה, והיתה יכולה לקיים את דברה ליהודים במשך עשרות שנים בלי קשיים גדולים. אך היא נשבתה בידי הפקידים האימפריאליים הריאקציוניים והאנטי־יהודיים שבמזרח – למרבה האסון. והיתה שעת־רצון גדולה: עם פרסום מסקנות ועדת־החקירה בדבר העלאת 100.000 יהודים. כל העולם היה מוכן לכך, וגם שכנינו – למרות ההסתה הבלתי־פוסקת ביניהם – היו מוכנים לכך, ויש יסוד רב להנחה ששום דבר יוצא מן־הכלל לא היה קורה עם ביצוע המסקנה הזאת, שהיא גם דרישת התנועה הציונית ודרישת הנשיא טרומן מזה חדשים רבים, וכל הצורך בדיביזיות נוספות – לא היה ולא נברא אלא בדמיונו של בווין, אשר נפתה להאמין להסתת אנשי־התככים שבמזרח. אך שוב גבר השטן, ובאותו יום פרסום מסקנות ועדת־החקירה – הרס אטלי במחי־יד אחד את השאנסה הבלתי־רגילה למפנה בשאלת ארץ־ישראל, לפתיחת שערים בפני שרידי העם היהודים באירופה ולהשכנת שלום בארץ הזאת. ומאז שוב גל של אסונות והסתבכות יתירה בענין ארץ־ישראל.

וגם כיום, לאחר כל מה שעוללו לארץ ולעם היהודי, עוד לא מאוחר, עוד היום, אם תיערה רוח ממרום על אלה שמחזיקים את הארץ בידם, אפשר בלי קשיים גדולים לקיים את הצהרת בלפור, אם ייאָמרו דברים ברורים באָזני העולם ובאזני הערבים על שיבת היהודים לארץ בזכות והקמת ביתם הלאומי כאן. אנו מאמינים – ויש לאמונה זו על מה שתסמוך – ששכנינו היו בלי קושי משלימים עם זאת.

הן זה עידן ועידנים נמשכת הסתה בלתי־פוסקת בין שכנינו, הסתה בכל מיני דרכים ואמצעים; אך יש להניח ששכנינו כמונו רוצים בשלום. ואם יחדלו לדבר על דיביזיות, ותופעל מדיניות כנה ואמיצה ביחס לארץ־ישראל – פתוחה הדרך לשלום ולפתרון־אמת של שאלת ארץ־ישראל.

י“ח חשון תש”ז