בימים אלה יושבים אנשי הממשלה האנגלית עם נציגי המדינות הערביות ב“ועידה ארצישראלית”, המתיימרת לסדר ולקבוע את הסטטוס המדיני של ארץ־ישראל ולהכריע בגורלה.

ברצונם של ראשי הממשלה האנגלית מתקיימת “ועידה” זו בלי היהודים, בלי אלה אשר רק בזכותם ובתנאי הקמת ביתם הלאומי בארץ הזאת הם שולטים בה כיום הזה. רק בזדון־לבם של השליטים נערכת לעיני העולם הקומדיה הזאת של דיון לשם הכרעה בשאלת ארץ־ישראל על־ידי אלה שאין להם כל זכות היסטורית וחוקית לכך, בלי אלה אשר זכותם ההיסטורית על הארץ קבועה וקיימת מעולם וגם הוכרה על־ידי כל העולם.

זה רצונם. כי לא היה, במשך השבועות הרבים של הכנת ה“ועידה”, שום סימן שיראה, כי באמת ובתמים רוצים בווין וחבריו בשיתוף היהודים בה, כי מעונינים הם בכנות להביא את נציגי היהודים לאותו שולחן, שנועד למצוא פתרון לשאלת ארץ־ישראל. ונהפוך הוא: כל מה שנעשה בשם אותו שלטון בארץ־ישראל בפרק־זמן זה, שבו שידלו כביכול את היהודים להשתתף בועידה, היה כאילו מכוון לכך, שיתקומם בה גם לבם של אלה המוכנים להיאחז בכל רמז של רצון טוב מצד השלטון; כאלו היה מי שדאג במיוחד ובכשרון לבצע מעשי רשע והתגרות והתעללות ביהודים, אשר ילבו ביותר את הזעם ויגבירו את החרפה והכאב וימנעו כל אפשרות פסיכולוגית מהיהודים ללכת באותו זמן לועידה עם האנגלים. באותו פרק זמן הגישו לנו את פרשת שדות־ים, דורות ורוחמה, שתישאר לדראון עולם; וימים אחדים לפני פתיחת ה“ועידה” נפתח ברוב תכונה הפרק רב הרשע והכלימה של גירוש המעפילים¹ שרידי החרב הנאצית, מחופי הארץ, פרק אשר אין כמוהו לשמצה בעולם; בדיוק בערב אותו יום, שבו היתה צריכה להתקבל החלטת הסוכנות היהודית על השתתפותו בועידה, הוגשה לנו באכזריות שאין דוגמתה פרשת ספינת “פלמ"ח”, על ההיאבקות הרצחנית עם מעפיליה וגירושם ורצח המעפיל יונה דב שוורץ והטלתו הימה, – זה הרצח אשר פגע בלבם של כל יהודי הארץ ואשר יטבע על עושיו אות־קין אשר לא יימחה. כל זה – מלבד ההתעללות יום־יום בחוצות הישובים היהודיים מצד חיילי הוד מלכותו ומלבד זה כל הנגישׂות הגדולות והקטנות אשר רבו למאוד בשבועות אלה מצד השלטונות הצבאיים והאזרחיים. כל זה, בצרוף ההתעקשות לפסול את המנהיגים העצורים ולהמשיך במעצרם, – הוכיח ברור מה רצונם האמיתי של ראשי השלטון.

והנה הוראינו לדעת על מה דנים השותפים האנגלו־ערבים בועידתם בלונדון: גיטו חדש ומחודש ליהודים בפלשתינה (א"י), בחסותם החסודה של האנגלים וגרוריהם הערבים. ככה זוממים הם להפסיק פתיל חייתו של חזון גדול, אחד החזונות האנושיים העולמיים הגדולים ביותר, של שיבת עם ישראל לארץ אבותיו ועתידו, של השבת גזילת ישראל ותקומתו במולדתו הנצחית.

על זה יאמר הישוב היהודי כולו, כל העם העברי: לא יקום ולא יהיה! לא יסדרו את ענין ארץ־ישראל בלי היהודים! לא יקום כל משטר וכל חוקה וכל פתרון בארץ־ישראל, בלי אשר היהודים ישתתפו בקביעתם, ולא תבוצע שום החלטה אשר תהיה למורת היהודים ולרעתם! היהודים לא יכירו בכל אשר יאמרו היושבים עתה על מדין ב“לאנקאסטר־האוז” ביחס לארץ־ישראל ומקום היהודים בתוכה. כל המזימות וכל התככים יישברו אל סלע הכרח הברזל של הצלת חיי העם היהודי וקשרו אשר לא יינתק לעולם אל ארצו ההיסטורית. ההכרח הזה והצדק ההיסטורי שאין דומה לו – הם יגברו על כוחות הרשע והבגידה, ויהיו חזקים כאשר יהיו.

עם חפץ חיים אנחנו, ובכוח של נואשים ניאבק על זכותנו לחיות על אדמתנו, ככל העמים אשר על פני האדמה. מזכותנו זאת לא נרפה, ולגזירת עריצי עולם לא ניכנע!

כל הישוב היהודי, המוכה והפצוע בלבו מרדיפות ממשלת הפועלים עומד איתן ובוטח בעתידו, בעתיד מפעל ההצלה והגאולה של עם ישראל.

י“ב תשרי תש”ז.

ביום הדין    🔗

יום גדול היה זה, יום ה־15 באוקטובר 1946, כשהועלו באישון לילה על הגרדום ראשי הרוצחים הנאציים. מבצעי טבח המיליונים. זה יום הדין, יום נקם ושילם, אשר נחרץ מטעם האנושות כולה על כנופיית רבי־הטבחים, אשר במשך קרוב לשש שנים שחטו ולא חמלו מליוני אנשים, נשים וטף, דרסו ארצות ומדינות רמסו צלם האדם בכל אשר מצאה ידם. ולכל מקום שהגיעו – הביאו שואה ואסון, דם ודמע, עינויים ורצח־המונים, שהעולם לא ראה דוגמתם מאז היותו, אף המציאו מכונות־תופת להשמדת־בזק של המונים עצומים במיידאנק, טרבלינקה ואושוונצים, אשר זוועתם תקפיא את הדם בעורקים. היה זה יום דין ושילם לכל האנושיות, ויותר מכל – לעם היהודי, אשר דמי בניו נשפכו כמים והם נרדפו על צואר והושמדו למיליוניהם מידי חיות־טרף איומות אלה.

היה זה יום, בו הוּכח לעיני האנושיות כולה, כי יש דין ויש דיין, כי לא לעולם חוסן לפושעים נגד האנושיות, לפושעים נגד יסוד־היסודות של העולם – קדושת חיי האדם, לפושעים אשר שדדו את חיל העמים וגזלו את חירותם והכריעום לטבח ולחיי שיעבוד וקלון. ביום זה הוכח, כי אלה האחראיים לערעור שלומם וחייהם ולהשמדתם של המונים – לא יימלטו מעונש וכי יש ויבואו על גמולם השלם.

זה הלקח וזאת המשמעות של יום ה־15 באוקטובר 1946, עת הועלו על התלייה גופיהם של עשרת פושעי העולם הגדולים.

האין מכאן לקח גדול לעולם כולו, לעמים, לשליטים, ובתוכם – גם לשולחיהם של השופטים?

כי הנה יש כיום עם אחד בעולם, אשר פרשת השמדתו, רדיפתו, שפיכת־דמיו וענותו וחיי קלונו לא נסתיימו בהסתיים מלחמת העולם, שהביאה גאולה ופדות לרבים מקרבנות הנאציזם, אלא היא נמשכת והולכת מאז ועד היום לעיני העולם המשוחרר כולו ובחסותן האדיבה של המעצמות המנצחות עצמן, ואין רואה קצה של הפרשה הזאת לישראל… עדיין מתנוונים וכּלים מאות אלפים יהודים במחנות־הסגר מגודרים, מיסודם וממשטרם של הפושעים הנאציים; ועדיין רודפים ועורכים פרעות ביהודים בארצות משוחררות; ועדיין סגורים שערי הצלה ומפלט לעקורים ולנידחים היהודיים, ומעפילים שרידי החרב הנאצית בהגיעם לחופי הארץ היחידה המוכנה לקבלם באהבת־אם – מגורשים חזרה בחמת זעם ונכלאים כפושעים במכלאות־תייל בריטיות.

נזכור ולא נשכח, ויירשם לדור אחרון: בהשמדתם של ששת מיליונים יהודים מידי הנאצים וגרוריהם, אשמים לא רק אלה שרצחום בפועל, אלא גם אלה אשר עמדו על דמם של הנרצחים, אשר סגרו בפניהם כל מוצא וכל מפלט. אשמים גם אלה אשר יכלו, בדרכים רבות ושונות, להציל את הנתונים להשמדה, על כל פנים – רבים מאוד מהם, ולא הצילו, והקשיחו לבם באכזריות מדהימה מגורל עם שלם מובל לטבח, ולא עשו כלום כדי לעצור בעד היד הטובחת ולהחיש מפלט לנשחטים.

האם כה רב המרחק בין מעשי־הרציחה ובין סתימת כל דרך הצלה ומפלט מהנרדפים, והאם לא רב גם הפשע של אלה שיכלו להציל ולא הצילו?

האין מן הראוי כי יהרהרו שליטי עולם, העומדים עד היום על דמם ועינוייהם של יהודי־המחנות ויהודי פולין וסוגרים עליהם כל דרך של הצלה ושיבה לחיים, כי בוא יבוא פעם יום־הדין לאשמים?…

באור זה משתקפים גם מאמציהם של ראשי שלטון הפועלים לסַכּל את התקוה היחידה של הצלת העם היהודי וגאולתו, להפריד בין ארץ־ישראל ועם ישראל, להקפּיא את המפעל המפואר של בנין המולדת היהודית ולרדוף את הישוב היהודי על חטא מלחמתו לעליית יהודים ותקומת היהודים בארצם; באור זה משתקף היום כל הנעשה על־ידי הממשלה בארץ־ישראל ומסביב לה, וביחוד – הפרשה המבישה והפושעת של ההסגר על חופי הארץ וגירוש המעפילים.

הסופר א.פ. סטון, אשר עשה את מסעו באניית מעפילים לארץ, אומר ברשמי מסעו:

“הבריטים הם עם אנושי; הם לא ישלחו את יהודי אירופה לתאי הגאזים כדרך שעשו הנאצים; אך ממשלתם יכולה להיות אכזרית מאוד – בלי נקיפת מצפון – כשצרכי הקיסרות (או מה שנחשב בעיניה כצרכי הקיסרות) עלולות להיפגע. ממשלת בריטניה אינה מתכוונת להרוג את היהודים חסרי הבית שבאירופה; אין היא רוצה אלא להכזיב את תקוותיהם והרי זה – בסופו של דבר – היינו הך…”

זאת אמונתנו הלוהטת: אם תוסיף ממשלת הפועלים ללכת בדרך של הריגת תקוותם של היהודים, של היהודים באירופה ובכל תפוצותיהם – להצלה ולגאולה בארצם – עתידה היא לתת את הדין בפני ההיסטוריה.

ב' חשון תש"ז.