האסיפות שנערכו לקראת ועידת המפלגות היו ערות מאוד. ולא אקפח שכר דברים חשובים מאוד שהועלו באסיפות הללו ולא אגרע מערכן של שאלות יסוד במפלגה ובהסתדרות: ארגון, נוער, פעולת המוסדות, זרמים בהתישבות וכו' אשר נידונו בהיקף וברצינות. אך לא הועלתה ולא נידונה בהיקף וברצינות אחת הנקודות העיקריות – אולי הנקודה העיקרית: – מה דורשת המפלגה מהאיש הנכנס אליה? למה נתבע האיש, בבחינת דרך חייו הוא כפרט וכחלק מן הכלל, עם כניסתו למפלגה? האם שונים במשהו חייו ופעלו מאותו זמן מכפי שהיו קודם, או ביחס לחייו ופעלו של מי שאיננו במפלגה – מלבד זה שהוא משלם את מסיו, ומבקר באסיפות, והנהו פעיל בבחירות, ונענה מפעם לפעם לפעולות שהזמן גרמן? במה מתבטאת “הציונות הסוציאליסטית” זו החרותה על דגל המפלגה והמהווה את הנשמה והתוכן שלה בחיי ההגשמה יום־יום של המפלגה ושל האדם במפלגה?
יודע אני: מוזרה מאד תיראה הצגת שאלת כזאת בעיני רבים־רבים. הכיצד, – יגידו – האם כל מפלגה אחרת בעולם מחייבת את חבריה לשינוי־ערכין לאלתר להגשמה מיידית של העיקרים והרעיונות המונחים ביסודה? הייתכן לשנות מהחיים השוטפים הרגילים, בטרם באה מהפכה סוציאלית בכל החברה ושינוי משטר מוחלט חל בארץ? היעלה על הדעת, כי יש אפשרות וצורך לשנות את צורת החיים והחברה הנוכחית של אלפי הפועלים, הפקידים, עובדי מוסדות ההסתדרות ובעלי אומניות חפשיות בעיר ואיך אפשר לעשות את השינויים האלה ומה הם השינויים? האם זו הזיה בעלמא – לדבר על שינויים רציניים בצורת חיי הפועל בעיר, בעוד שהמשטר החברתי הנוכחי שורר בעולם ובארצנו?
ודאי, יש טעם והגיון בקושיות אלה. לא פשוט הדבר, והעיקר – אין ערוך לקושי הקשור בכל שינוי ממצב־הדברים הנוכחי, ואין כל ספק, כי לא מעטים הם הכשלונות אשר נכונו לכל אשר ינסה לעשות בזה דבר ולאחוז בדרכי הגשמה בשינוי סדרי החברה ויחסי קנין ועבודה. אך מאימתי נמנענו מפעולות נועזות מחשש של אי־הצלחה וכשלון ומאימתי אנו נרתעים מקשיים? והעיקר: עד מתי אפשר יהיה להחזיק בשני משטרים הפוכים מהקצה אל הקצה, בשני משטרים אשר מלחמת עולם ביניהם, משטר הקולקטיביות והאחריות ההדדית ויצירת ערכי חברה חדשים מזה ומשטר של הפקרות וכל־אדם־לנפשו ויסודות חברה רקובים מזה – בתוך התנועה האחת, בתוך המפלגה האחת? ואפשר היה להשלים עם כך אילו היה מצב זה זמני, אילו נעשה דבר להכנת שינוי סדרי החיים של מחנה העבודה בעיר בעתיד, אלמלי חונכו לקראת משטר־העתיד המוני החברים בעיר – קיבוצי פועלים, המעמד הגדול של עובדי ההסתדרות ועוד, – אלמלי נזרעו גרעינים והוחלו בפעולות־בראשית בקו של מהפכה סוציאלית איטית, כמו שהדבר נעשה בהתישבות. הרי למעשה המצב הפוך מזה, לא היתה עוד כתקופת שנים אלה לטיפוח האינדיוידואליות והקנין הפרטי ולסיגול צורת החיים האזרחית ולחתירה לביסוס חיים נוחים ושאַננים – כל אחד לעצמו – בקרב מחנה החברים בעיר. ואם כן – אנה אנו באים? האפשר יהיה לאורך ימים לקיים את האשליה הזאת של תנועה אחת, של מחנה אחד, של מפלגה אחת?
ולא הסתירה הנוקבת הזו בלבד בולטת ודוקרת את העינים בימינו אלה.
זה חדשים רבים, אשר מצוקה כלכלית קשה מענה חלק גדול מתושבי העיר והמושבה. גדולים הסבל, המחסור, הרעב והדכאון בקרב אלפי אנשים וילדיהם. אך באותו זמן מרובים מהם האנשים אשר חייהם נמשכים כסדרם, משכורתם שלמה ובזמנה, שבעים הם ומשפחותיהם, אף לא ידירו את עצמם מכל מיני הנאות שהורגלו אליהן בשנות טובה. שרויים הם שני הסוגים הללו, הרעבים והשבעים, מדוכאי הגורל ומיוחסיו, זה בצד זה ואחד בשני לא יגע – ושניהם בהסתדרות אחת ובמפלגה אחת. והנה זה חדשים רבים אשר מיטב הכוחות במוסדותינו נתונים לדאגה ולמאמצים להקלת נטל הסבל, להחיש עזרת־מה לנפגעי המשבר, להשיג אמצעים וליצור עבודות ומפעלים, ובמידה ידועה גם עלה בידם, – אך קהל החברים בעיר מה עשה? הוא הסתפק ב“פדיון עבודה” לאחר דיון וויכוחים במשך ימים רבים, בתשלום 12 ימי עבודה בשנה, ועכשיו מצפונו נקי, כי את חובתו מילא. ודאי, דבר גדול הוא מפעל המפדה, אך הרי גם לאחר זה עד הוא קהלנו ליסורים הגדולים שבהם מתבוססים כעת חברים רבים למשפחותיהם, כי בקרבו הם יושבים. האין מצב־דברים זה צריך לעורר בקרב החברים בעיר תנועה לשינוי יסודי בצורת החיים, שינוי אשר יוביל לתיקונים מרחיקי לכת ויכיל בתוכן גרעין של הפיכה סוציאלית חברתית בעתיד?
אין מעניני הפעם להתעכב על שורה של חזיונות שליליים מאוד, שהם בני־לויה למצב הנוכחי: על פיטורים של עובדים בקואופרטיבים הסתדרותיים עם התמעטות העבודה, על עבודה מלאה ובלתי־פוסקת לחלק של הפועלים, בעוד שחלק שני נתון לחוסר־עבודה כרוני, על עבודת זוגות במוסדות ההסתדרותיים ואחרים (כן, למרות כל הרעש מסביב לשאלה זו והנימוקים לצידוק עבודת הזוגות – הרי נשארה עובדה של אי־צדק משוע, של עבודת שני חברים במשפחה אחת מזה ובטלת שניהם במשפחה אחרת לצדם. וכן לא ארחיב את הדיבור על התקלה המבישה של שימוש בתוצרת זרה, הנפוצה עדיין – לאחר כל הדיבורים וההחלטות במועצת ההסתדרות – בקרב רבים־רבים מחברי ההסתדרות והמפלגה בעיר, וביניהם התופסים עמדות־כבוד במוסדות ההסתדרות ובצבור. כל זה מופת חותך הוא, כי אין הדבר כשורה, כי מרובים מדי הם ההפקרות ואָזלת־היד וחוסר־הישע ואפס רעיון מלכד ומצות־הגשמה במחנה הפועלים בעיר, – כי אין דואג לכך ואין נושא לדאגה זו ולפעולות חינוך והכשרה לשינוי פני הדברים.
מי הוא שבחובתו וביכלתו להרים את המכשלה הזו ולהעמיסה על שכמו?
התנועה הקבוצתית, זו אשר העיזה והעפילה והצליחה להקים גרעיני חברה חדשה והשרישה אלפי חברים ומשפחותיהם במסכת הרקמה של משטר עתיד – זו מפולגת בתוכה ונבוכת־דרך בתפקידיה בתוך המחנה בפנים ובשילוב יעודה במערכת החיים של תנועת הפועלים כולה. התנועה הקבוצתית, אשר כבירים הישגיה במשק ובחברה ובתרבות־חיים חדשה במקום יצירתה במשקים החקלאיים ובגופים הקבוצתיים שבמושבה ובעיר – ואשר נכבדים מקומה ועמדתה בתוך תנועת העבודה ובמוסדות ההסתדרות והמפלגה – אין השפעתה יוצאת מתחומי הטריטוריה שתחמה לעצמה. אין היא מנסה להאַציל מרוחה על יתר חלקי התנועה, להפיץ מעינותיה חוצה, להדביק באמתה, בהשקפת עולמה, בנכסי יצירתה ובאוצרות נסיונה את מקור מחצבתה, את מחנה הפועלים הגדול, החי ופועל בכל רחבי הארץ. ובתוך הפולמוס מרובה הכמות והאיכות, שהתקיים בערב הבחירות לועידת המפלגה, השתתפו אישי התנועה הקיבוצית כחלק מן המפלגה, הדואב לליקויים, מיצר בצרת חוסר העבודה והפרנסה, מגיב על צרת הפילוג במחנה, – אך לא היה נסיון לדבר משפטים על נחשלותה החברתית של תנועת הפועלים בעיר ולשלב תעודה חברתית־אקטיבית לתוך יתר תעודותיה החשובות של המפלגה בחיי העם והארץ ותנועת הפועלים. לא קם הכוח לחשוף לפני הציבור את הסתירה המשוועת בחיי ציבור הפועלים בעיר, אשר העמיקה ביותר בשעת־חירום זו, ולקרוע חלונות אל המוני חברים השואלים לנתיבות חייהם, – למתוח צנורות, אשר ישפיעו עליהם מקצות המציאות של בנין חברה על יסודות חדשים.
אין כנראה, בידי התנועה הקבוצתית להתנער בעצמה מכבלי הפירוד ולהיות לכוח משפיע רב־אונים בתנועה כולה, להיות למופת ולמורה־דרך לרבים. רק המפלגה היא אשר בכוחה ובחובתה לקיים את התעודה הזאת: לאחות את הקרעים שבתנועה הקבוצתית ולחנך ולהדריך את התנועה הכללית לקראת שינוי ערכין במחנה העבודה אשר מחוץ למשק החקלאי. תעודה קשה, רבת מכשולים ואַכזבות היא, אך בה במידה אין להסתלק ממנה, ויש לאמץ רוב כוחות גוף ונפש כדי לזרוע גרעיני החדש ולטפח ערכין של הגשמה עצמית בקרב מחנה הפועלים שבעיר. יש כבר גרעינים כאלה, בצורת קיבוצים וקבוצות הקשורים לקיבוץ־המאוחד, להשומר־הצעיר ולחבר־הקבוצות במספר ערים, אך פני רובם להתישבות חקלאית, ויש לטפח התחלות של גופים קולקטיביים, אשר יקשרו את חייהם בעבודת העיר וישמשו ראשית למפנה רב־עתידות בחברת הפועלים בעיר. טיפוח נאמן של תנועה כזו בערים ישפיע ברבות הימים גם על יתר החלקים, אשר מטעמים שונים אינם יכולים לקיים את מצות ההגשמה על גופם ובשרם: יחנכו את הדור הצעיר על עיקרי חברה קולקטיבית, המוּשתתת על יסודות של שויון ותרבות העבודה, וגם הם עצמם יגבירו בחייהם את היסודות של אחריות הדדית, חלוקה יותר צודקת של הנאות וזכויות וחובות בחברה ועקירה מודרגת של הנפסד והרקוב אשר במשטר הקיים. – זאת היא תעודה גדולה וקשה, ועל המפלגה להרים להרים אותה בכל הכוח והיכולת אשר בידה.
אין מפלגתנו יכולה להיות ניזונה מן התוכן הפוליטי והאידיאולוגי בלבד, בלי שתהיה כוח גדול ומשפיע בעיצוב הדמות החברתית של קהילית הפועלים בארץ. אין היא יכולה להיות למה שהיא צריכה להיות – מפלגת תנועת הפועלים במלוא משמעותה – בלי שיהא בידה למלא תוכן את חיי חבריה יום יום, תוכן הקשור בהגשמת הציונות הסוציאלית, לפרוש לפניהם תעודה, שאליה יחתרו ולקראתה יכוונו את דרכם. בל יהיו יותר חיי המפלגה בעיר דלים וריקים כאשר הם עכשיו, כי אין מפלגה יכולה להיות גוף חי ותוסס ודרוך מחשבה ופעולה – כשאין מצות־הגשמה חלה על הכלל והפרט גם יחד, ואין המפלגה כולה יכולה להתפרנס על כך, שבמרכז ובחוגים מצומצמים נעשית עבודה כבירה בכל השטחים הקשורים בעניני התנועה ומפעל הציונות.
לא תמיד היתה המפלגה מחוץ לאבני היצירה החברתית של תנועת הפועלים בארץ. היה זמן והמפלגות, שמהן בעיקר מורכבת מפלגת פועלי א“י – “אחדות־העבודה” ו”הפועל הצעיר" – היו אקטיביות מאוד בעיצוב פני התנועה הקבוצתית בראשיתה. אחדות־העבודה מילאה תפקיד מסייע ומדריך ביצירת “גדוד־העבודה” ואחר־כך – הקיבוץ המאוחד, הפועל־הצעיר עזר הרבה ליצירתן והדרכתן של הקבוצות מחבריו. התנועה הקבוצתית הצעירה והסוערת, אשר היתה מאותותיה של העליה השלישית והרביעית – ושל בני העליה השניה שמילאו בה תפקידים מכריעים, – זו עשירת המעוף ואון־הנעורים ויצר־ההתפרצות, לא היתה קמה בכל גדלה ולא היתה מגיעה למה שהגיעה אילולא המפלגה שעמדה לה, אשר סייעה בידה להלביש את הרעיון עור ועצמות, הטתה את שכמה כדי לפנות לה דרך להגשמה ועזרה לה להתגבר על חבלי לידה ולבטי שנות ילדות.
הגיע הזמן שהמפלגה תשוב להיות הכוח המפעיל והמכוון ביצירה החברתית של תנועת הפועלים, ותפקידיה הקרובים – ליכוד התנועה הקבוצתית הקיימת והבראת פני חברת העובדים בעיר, אשר תוביל ליצירה חברתית־קבוצתית בקרב צבור הפועלים שמחוץ למשקי העובדים. היא תמצא לפניה כר נרחב לפעולה והד לא־קטן בלבות רבים מחברי המפלגה בעיר, הצמאים לדבר־מה אשר יחדש את חייהם ויתן להם תוכן יצירתי; בידה לכנס כוחות נפוצים ורדומים ולהחיותם מסביב לפעולה זו. מכאן יכול להיות מפנה רב־עתידות בחיי המפלגה. בידה ליהפך מנשוא לנושא, ממאַסף המחנה – לחלוּץ ההולך בראש.
אין אפשרות לקיים בארץ מפלגה ציונית־סוציאלית כשם שקיימות מפלגותינו בתפוצות הגולה. כל המפלגות ההן דלות מעש ותוכן הן, נטולות השפעה על המוני הנוער והפועלים במקומותיהן, קטנות בהיקפן – הרחק מעבר לפריפריה הרחבה של השפעת ארץ־ישראל העובדת והרגשה ציונית המקיפה המונים. אף בתקופות זוהר לציוניות, שנות עליה גדולה וקצב בנין חזק בארץ, תקופות של השתרשות מצב־רוח ציוני בקהל – נשארו המפלגות בצמצומן ועורקי פעולה ציונית וארצישראלית פשטו מעבר לגבולותיהן. בו בזמן המו מאדם תנועות הנוער, אשר קשרו עצמן במפעל ההגשמה: “החלוץ”, “השומר־הצעיר”, “גורדוניה” ועוד. כי אין הנוער נמשך ונדבק אלא למקום, שבו הרעיון וההגשמה שלובים יחד.
גורל זה צפוי גם למפלגה שלנו בארץ, אם לא תשכיל לשלב את הרעיון במעשה־הגשמה. כל ההתעוררות שקמה בערב הועידה, כל ההתרעה על הזנחה וליקויים, כל המאַמצים לחזק את הארגון ולהעשיר את תוכנה והיקף פעולתה של המפלגה – לא יועילו הרבה, אם יחסר העיקר: מתן תורה ומעשה בהגשמה למפלגה ולחבריה בכל רחבי המחנה.
אם גם את זאת תעשה הועידה – ומילאה שליחות רבת־ערך בתולדות המפלגה ותנועת הפועלים כולה בארץ.
אדר ב' תרצ"ח
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.