הימים ימי מלחמה אכזרית בעולם, החוצה עד צואר בים של דמעות ודם. מלאכי ההשמדה והחורבן עודם משתוללים בראש עמים וארצות והמונים מאחינו נתונים להרג ולמשיסה ולתעיה בדרכי־עולם, ללא מקלט וללא מנוח לכף רגלם. וכאשר פלג קטן מאלה, העפיל והגיע אל חופי מולדת היתה טרגדיה מזעזעת מנת חלקו. בימים אלה – כל מעינינו נתונים למתרחש בעולם הגדול, והעולם היהודי בתוכו, אף יחרד הלב לארצנו ולמפעלנו.

ואולם גם בימים אלה נמשיך בכל עוז את רקמת יצירתנו וחיינו כאז, אף נחתור להעמיק שורש, להרחיב מעשה, לחשל כוח ולחזק מעמדנו. וגם בימים אלה אין אנו פטורים מלטפל בשאלות־חיים שלנו, הקובעות את דרכנו ודמותנו לימים הבאים והמתנות במידה רבה גם את יכולת עמידתנו אל מול נחשולים רבים הצופים אלינו ליום מחר.

כיום הזה, עם מלאות עשרים שנה להסתדרות העובדים, חובה מיוחדת עלינו לחפש דרכנו, לחשוף ליקויי־יסוד ולבקש תיקון להם, למען יהיה המחנה שלם עם עצמו, ברעיון ובמעשה, ולמען יוסיף עוז ועצמה בימים הבאים.

זכינו ומפעלנו פרץ ועצם: רשת גדולה של מוסדות משקיים, כספיים, ארגוניים, סוציאליים ותרבותיים גדלה על קרקע יצירתה של תנועת העבודה בארץ עם גידולו וחיזוקו של ציבור העובדים. כל המפעלים והמוסדות האלה גידלו לנו בתוך מחנה העבודה שכבה גדולה למדי של עובדי־ציבור – עסקנים, מנהלים, פקידים, אשר השתקעו בעבודתם והתערו בה, והם הנם העומדים בראש “מדינת” ההסתדרות שלנו. במידה שיש נכסים ברשות “מדינה” זו – הרי הם הם החולשים על נכסים אלה, על קניני הכלל (למרות מה שאצלנו שורר משטר דימוקרטי ועיקרי הדברים נחתכים ע"י באי־כוח הציבור עצמו), ומזה יתד ופינה להתפתחות דברים, אשר תביא ברבות הימים לידי התרחקות שכבת המנהלים והפקידים מציבור הפועלים, להקמת חיץ הולך וגדל ביניהם ולהעמדתם – לבסוף – זה מול זה בחינת שולטים ונשלטים. אמנם, אין סכנה זו קיימת עוד היום ולמחר, באשר עובדי־ציבור אלה באים רובם ככולם מתוך מחנה הפועלים, והם מעורים במחנה זה והנם שותפים רבי־זכויות ביצירתו, בהישגיו וכיבושיו; אבל יש לחשוב בדאגה על העתיד, כשעם התפתחותו של ציבור הפועלים תגדל ותתפתח גם שכבת האינטליגנציה שלו, העסקנית והפקידותית, ובתוכה חלק גדל והולך אשר “לא ידע את יוסף”, אשר לא ינק ממקורות צמיחתה של תנועת הפועלים והרחוק מהוי־חייו של המעמד העובד. ממילא מתוך עצם מצב הענינים, ילך ויגדל המרחק, הקיים כבר במידה ידועה כיום בין עולם מוסדות הפועלים לבין המוני הפועלים על כל חלקיהם, בכפר ובעיר.

ואמנם קיים מרחק בין חייהם הפרטיים של חברינו העסקנים ואנשי המוסדות לבין חיי הפועל על כל גילוייו וביחוד – אותם החלקים המגלמים בחייהם את יעוד היצירה המשקית־חברתית והמבשרים את ניצניה של אנושיות חדשה ומשטר חיים וחברה חדשה.

המתבונן מן הצד על פני מחנה העבודה שלנו כאן – ישתומם לאין־גבול על הסתירה המדאיבה שבין האידיאה המרכזית של תנועת העבודה, המתנוססת בראש דגלה והנישאת בפי מנהיגיה ועסקניה, לבין משטר חייהם הפרטיים של אלה, אשר בדבריהם והשפעתם מגיעים הרחק מתחום מעמדם הם.

הכל מודים, כי בראש מפעלה של תנועת הפועלים בארץ מתנוססת היצירה המשקית־חברתית שבהתישבות העובדים, בה מתגלמת למעשה ראשיתה של צורת־חיים ומשטר חברה, אשר להם הטיפו וניבאו מיטב הוגי הסוציאליזם ומחדשי האנושיות, היא גם היצירה הדינמית ביותר ורבת השרשים והפרי במפעל תקומתנו הלאומית בארץ זו. וכמה טרגית היא העובדה, שדווקא דבּרי תנועתנו, בעלי זכויות גדולות מאד בבנינה, מהם אהובים ומכובדים למאוד בכל חלקי ציבורנו, ־ לא מצאו את הדרך לשזור את חייהם הם ברקמת חייה של יצירת־ההגשמה בישוב־העובדים ולעשות ע"י כך לאחדים את פעלם הציבורי וצורת חייהם הפרטית. לעומת זה קבעו את משכנם בתוך הישוב האזרחי בעיר והתערו – הם ומשפחתם – בהוי־חייהם ובצורת־החברה הקיימת בה, עד שאין סגנון חייהם הפרטיים נבדל במאומה מזה של יתר תושבי העיר. רבים מהם הקימו להם בתים בקרב הישוב האזרחי והתערבו בתוכו, ואף שכונות הפועלים ומעונות־העובדים – מלבד מה שתושביהם הם עסקנים, פקידים ופועלים, אין כמעט הבדל ביניהם לבין שכונות ורובעים אחרים שבעיר (לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על עצם היצירה של שכונות־העובדים, אשר אמנם חשיבותן כמפעלי שיכון מרוכזים לפועלים במקומה מונחת, אך אין בהן כלום מניצנים של יצירה חברתית חדשה ומהוי חדש לפועלי העיר, בדומה לישובי־העובדים בכפר). ולא זו בלבד, אלא גם בניהם ברובם מושרשים בחיים אלה ומתחנכים על ברכי המשטר הקיים.

אם הקרע הזה שבין חייהם הפרטיים של עסקנינו ועובדי מוסדותינו לבין מהות עבודתם הציבורית וריחוקם מסדן־היצירה המשקי־חברתי אינם עשויים כיום להקים חייץ בינם לבין הציבור, מפעלו וחייו, הרי יש לחשוש, שברבות הימים עלולים הם להיות גורם שלילי מאוד, אשר יטביע את חותמו על כל מפעלנו, עצם הדבר הזה, שהכל רואים כטבעי, כי מנהיגי הפועלים, עסקניו ועובדי מוסדותיו יהוו חלק בלתי־נפרד של הישוב האזרחי בעיר – יתנקם בנו קשה בעתיד, כי מפעלנו בעצם מהותו אינו סובל סתירות בתוכו וכל נושאיו מחוייבים להיות שזורים בגופם ובחייהם בהוי־ההגשמה. אחרת – סכנה צפויה למפעלנו בעתיד והקרע בין הצבור לבין מנהיגיו ועסקניו עלול להעמיד אותם ברבות הימים בשני מחנות, בשני מעמדים, זה מול זה.

והנה, הסתירה הזאת של היצמדות האינטליגנציה של תנועת הפועלים לעיר הישנה והשתרשותה בהוי המשטר האזרחי – היא במידה רבה תוצאה של סתירה יותר חמורה וקשה בחייה ופעלה של תנועתנו.

כל מוסדות הפועלים המרכזיים – הארגוניים, המשקיים, הכספיים, המסחריים, התרבותיים, הרפואיים, החינוכיים – קבעו את מקומם בעיר, ורבים מהם הקימו בתים, המפוזרים בתוך הישוב האזרחי. כל המוסדות והמפעלים האלה, אשר הקימה תנועת הפועלים לתפארה ואשר נוסדו לשמש את מטרותיה ויעודיה של חברת־העובדים – אשר במרכזה קבועה ועומדת היצירה המשקית־חברתית שבהתישבות – מצאו לפניהם לטבעי לשים את משכנם בתוך העיר האזרחית ולתקוע יתד חזקה בסביבה זו, שדבר אין לה למטרות וליעודים הנ"ל. לחוקר דברי ימי התנועה העתיד לבוא יקשה להבין, מדוע ולמה ניטל על המוסדות האלה לפעול דווקא באוירה של החברה הקיימת בעיר ולטבול בהוי המשטר הישן, בעת שעיקר מגמתם היא – תקומתו וייצובו של משטר־חיים חדש, ההולך ונוצר במפעל העצמאי של תנועת הפועלים, והתישבות־העובדים בפרט; מדוע ולמה נגזר על מאות העובדים במוסדות אלה להיות משולבים כליל בחיי העיר ולהוות בעצמם חלק מושלם ובלתי־נפרד של הישוב האזרחי, על צורת החיים וסגנון ההוי שלו, הנבדלים לחלוטין מהצורה והסגנון המוקמים והולכים בישובי הפועלים; למה ומדוע משמשים מוסדות הפועלים וקהל עובדיהם גורם עצום, נוסף לחיזוקה והרמת קרנה של העיר האזרחית, לגידול סחרה והמונה ולמרבה הדינמיות מלאת־העוז, השופעת בלי הרף מאָבני היצירה של תנועת העבודה על מוסדותיה, שכולם – כולם נמצאים ופועלים בתוכה. כלום מחוייב הוא הדבר, שכל חיי ישובי העובדים ופעלם וכל היצירה החדשה בהתישבות ומשק יהיו קשורים בצנורות בל־יפסקו עם העיר וממנה ימשכו עליהם את קרן הברכה

כ“ד שבט תש”א