א. המייסד והאוהב הגדול 🔗
“כי את אשר יֶאֱהַב ה' יוכיח” (משלי, ג 12), ובספר איוב נאמר: “הנה אשרֵי אנוש יוכִחֶנוּ אלוֹה, ומוסר שדי אל־תמאס. כי הוא יכאיב ויחבָּש, ימחץ וידָו תרפֵּינה” (איוב, ה 17–18). תוכחת המוסר באה מלב אוהב, וכאב התוכחה והדברים הקשים מעידים על האהבה הגדולה של אומרם ומטרתם לרפא, לתקן ולחזק.
היש צורך להדגיש כי שליחות נכבדה וכפויות טובה זו, שנטלו עליהם נביאי ישראל בעבר, היא גם עמדתם של אנשי הרוח בישראל, ובמיוחד זו של סופרים ומשוררים?! וזאת בלי להיכנס לבעיה הסבוכה של המשורר כנביא.
אחד המאפיינים המובהקים של יוסף חיים ברנר היא הטחת הביקורת הקשה והמייסרת על ההיסטוריה היהודית, על עם־ישראל בגלות ועל עם־ישראל בארץ־ישראל. יוסף חיים ברנר והסופרים ההולכים בעקבותיו (יצחק אורפז, יורם קניוק, עמוס קינן – אם להזכיר שלושה מתוך רבים מאוד בדורנו) חזו וחוזים חזות קשה לעתידו של העם, הנובעת מניתוח העבר וההווה שלו. בה בשעה כל אחד מהם מנסה לשנות את המציאות ומהלכיה על־מנת לעורר את המנהיגים, ובעיקר את היחידים בחברה, לתקן את מסלול ההתרסקות שהחברה הולכת בו לדעתם.
אלה הם סופרים מיואשים שהייאוש אינו מְרַפֶּה את ידיהם, אלא אדרבא מביא אותם לחזור ולהילחם, אולי מלחמה חסרת תקווה, באמצעות המילה הכתובה, היצירה הספרותית, האמנות, שכן הם אינם יכולים שלא להילחם; מלחמה זו היא המימוש של הווייתם האנושית, הלאומית והישראלית.
ב. נוכחות מתמדת 🔗
י"ח ברנר אינו מַרְפֶּה מן ההוויה הישראלית. יותר ויותר ניכרת נוכחותו בתוכה, בדרכים שונות, ובעיקר ביצירות הספרות הנכתבות בה, בעבר אבל גם בהווה. בספרי ברנר, “אובד־עצות” ומורה־דרך (1991) הבאתי מבחר של כחמישים סופרים שביצירות הפרוזה שלהם מככבת דמותו של ברנר. ובספרי שאחריו צריבה. שירת־התמיד לברנר (1995) הבאתי יותר משישים שירים שנכתבו במרוצת הדורות ועד מועד פרסום הספר, ובמרכזם דמותו של ברנר שמשמש להם מקור השראה.
באמצעות דמותו, ביטא כל משורר את עצמו ואת דורו. מאז נוספו עוד עשרות רבות של יצירות בפרוזה ובשירה, מיעוטן, שפסחתי עליהן בעבר, אבל רובן חדשות, של סופרים ומשוררים שיצירותיהם התפרסמו בעשר השנים האחרונות. ואזכיר כאן דוגמאות אחדות משלוש־ארבע השנים האחרונות בלבד (מ־1996 ועד ראשית שנת 2000), בסדר א“ב, כדי להבליט את השפע והגיוון של ההזכרות האלה, שהן נחלתם של כל הסופרים: מספרים ומשוררים, ותיקים וצעירים כאחד ולהמחיש את נוכחותו בתוכנו, כאן ועכשיו. סופרים כגון דרור בורשטיין בפואמה שלו “גט” בכתב־העת חמישה גליונות שירה (ספטמבר 1998); חנה בת־שחר ב”שם, סירות הדיג" (1997) שהמוטו שלו לקוח מתוך “מכאן ומכאן”; יהודה גור אריה בספרו ריח ארנים (1999); חיים גורי בשירו “יריד המזרח” (מאזנים, אדר תשנ“ח; יאירה גנוסר בשירהּ “אחת” (מאזנים, סיוון תשנ”ח/מאי 1998; יוסי גמזו ב“פרקים מפואמה לזכרו של י"ח ברנר” בצפון (כרך ו, אדר א' תש"ס) והמשכה: “זכות הצעקה” (מהות, חוברת כב, 2000); נורית זרחי ב“הבית של אמילי דיקינסון עדיין עומד שם” (מעריב, כ' בניסן תשנ"ז); שירים אחדים בספר שיריו של צבי יעקבי פיליגרן (1977); אורה לוטן בשירה “עם אסתר נתן אצל גדול הדנייפר” (עתון 77, גיליון 200; 1966); שולמית לפיד בספרה חול בעיניים (1997); שמעון צימר בסיפורו “על תחייתו הבימתית של ברנר ותסמונת טיכו” בספר סיפוריו אומללות ראויה לרומן (1999); בארי צימרמן בשירו “ברנר בלונדון” (שירים בזמנם, 2000); יורם קניוק בספרו נבלות (1997); דן שביט, “בכל פעם שהוא מתאהב” (1996); נתן שחם, “שפה אחת” בתוך מכתב בדרך (1999); אמנון שמוש, “שכול וכשלון בשאר ישוב” (מאזנים, פברואר 1996) ועוד הרבה.1
אחת העדויות המרתקות לאהבת ברנר, לקסם שמהלכת שירתו ולמשמעותה הרבה בחיי קוראים בני הדור, היא החוברת התשיעית בסדרת “מסכת” שהוציאו יריב בן אהרן, עלי אלון ודודו פלמה בהוצאת “שדמות” (אב תשנ"ל/אוגוסט 1998). חוברת זו מוקדשת לשני סיפוריו של ברנר “המוצא” ו“לרגל הכניסה”. יחס הקדוּשה לטקסט הברנרי, בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בצורת החוברת, המעוצבת כ“מקראות גדולות” ובלשונם של המוציאים לאור:
כ“היפר־טקסט” תלמודי ובשבילי הלמידה הבין־טקסטואלית הנוהגת בבתי־המדרש ובסדנאות “המדרשה” אורנים. במרכז הגליון הטקסט הברנרי, חובקים אותו ומשתקפים בו: “מקור”, “עדות”, פירוש וציורי הירונימוס בוש. הם “דורשים” אותו מארבע זוויות שונות והוא עצמו חוזר ומאיר אותם שעה שהם מפרשים האחד את משנהו.
לא פחות דוגמאות מצויות לנוכחותו הקבועה של ברנר בכל ההקשרים הרוחניים והתרבותיים האפשריים. כמעט שאפשר לומר: “ברנר עם כל דבר”. ותזכרנה כאן ארבע דוגמאות מתוך הרבה מאוד: ההצגה “אהבת ברנר”, סיפור אהבתו וגירושיו של יוסף חיים ברנר שהועלתה ב“צוותא” באוקטובר 1996 (משתתפיה נורית גלרון ואיציק וינגרטן צוטטו באומרם: “ברגעי מבוכה חוזרים לברנר”); כתב־העת המעורר שהחל להופיע בספטמבר 1997 לקח את שמו והעתיק את הגרפיקה של הכותרת מכתב־העת המעורר שייסד וערך ברנר בלונדון 1906–1907; החוברת אפיקורוס כתב־עת חילוני, גיליון 2, חורף 1998/99, שכותרתו “ברנר עכשיו” ובו ציטטות מתוך דבריו של ברנר שמתאימים להשקפה האתיאיסטית של מערכת אפיקורוס; ודוגמה אחרונה: בחוברת כיוונים חדשים. כתב־עת לציונות וליהדות (מס' 2, ניסן תש"ס, אפריל 2000) מגיב אייל כפכפי על מאמרו של ישראל קולת “מרחב יהודי למדינת ישראל”. במגמה “לשמור על כבודו של הרצל” היא נותנת את “רשות־הדיבור ליוסף חיים ברנר”. אם הוא, ברנר העריך את הרצל, כ“פואמה חיה נשגבה”, וחש בו את “סער המשורר” הרי זו הוכחה ניצחת גם לבני דורנו על גדולתו של הרצל.
ביטויים כגון" “רשות הצעקה”; “שכול וכישלון” ו“הוויית קוצים” – אם להזכיר שלושה מתוך רבים מאוד – נעשו כבר מזמן חלק מן הרפרטואר הלשוני הקבוע, בעיקר במאמרים פובליציסטיים בעיתונות הישראלית. צירופי לשון ברנריים אלה נהפכו לעצמאיים, נותקו מן האיש שהיה ומן הנסיבות שבהן נוצקו. אמנם יש בהם עצמה וכוח, אבל בעת ובעונה אחת ריבוי השימוש בהם גרם לשחיקתם ולהחלשתם.2
ג. מיתוס ברנר 🔗
מה יש בו בברנר שמושך כל־כך את לבו של כל דור ושל כל יחיד בכל דור, מרגע שנחשף אליו? מהו האקטואלי שבברנר שמאפשר לו נוכחות קבועה כאן ועכשיו? מהו סוד כוחו וקסמו?
אין ספק שכוחו וקסמו של ברנר קשים לניסוח ומתחמקים מכל הגדרה. גדול האיש וגדולה משנתו בכל אמירה שתנסה לתפוס את סודו וחידתו, וכל ניסוח יצמצם ויהיה חלקי בלבד. בה בשעה כל ניסוח צריך לבטא את עמידתו הפרדוקסלית בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט. ברנר מבטא את הסתירה שבעצם הקיום האנושי בעת ובעונה אחת: הייאוש מצד אחד, ומן הצד האחר ההכרח לממש את יכולתו של כל אדם וכל יהודי לעשות ככל אשר לאל ידו כדי למלא את ייעודו האנושי והיהודי, על־אף הייאוש וחוסר הסיכוי. זאת כפי שנאמר במסכת אבות: “לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן־חורין להיבטל ממנהּ” (ב, טז). ובלשונו של ס. יזהר, בדבריו בהארץ בערב ראש השנה תשנ"ח (1.10.1997) תחת הכותרת “על ארבעה סיפורים”:
אבל, כוחו, בעיקר, בעמידת המוכיח שלו, בלמרות־הכל שלו, כמעט פאתטי אלמלא הקודר האמיתי, באותה אמת של קולהס, בנפילות של יאוש, ובפרצי תאווה להיאחז, בדיבור הלא מהוקצע תמיד, הבז לשום צחצוח, אף כי רגיש לעדינות האמירה [־ ־ ־] כותב לו בכל סוגי הדיבור שבידיו, במונולוג ובמכתב ובציור ובהתנפלות גסה, ובהתגוננות וגם בבכי חשוף, ובדרמה ובקטעי סיפורים, ועד הסיפור הרליגיוזי המרומם, הבלתי־נשכח, תמיד הוא באף על פי כן, ותמיד צריך לאמור יותר משהחיים יספיקו לו. כותב וכותב וכותב, בלי ללטש או לרכך, נותן לכוח שבגולמיות הדברים לבוא במקום ההשהיה המרככת. [־ ־ ־] באותה גדולה של אומר אמת בלי להתחשב בנפגעים ממנה, באותה נאצלות של צדק בודד. [־ ־ ־] מידי משהו, רגיש לעדינות, כמהּ לאהבה, וכל הזמן רק מתנגש, רק נוגח, חייב להתערב ולהכאיב לומר, ולהרגיש לומר, זועף ומקלל אוהב נכזב, מרושל וקם כלוחם.
ברנר נהפך למיתוס עוד בחייו, ומיתוס זה התחזק עם מותו, והוא הולך וגדל כל השנים וצובר עצמה בעיקר בעתות מצוקה – ומתי אין החברה הישראלית שרויה במצוקה?!
אני מרשה לעצמי לצטט בדילוגים, מקצת הדברים שכתבתי בסעיף: “מיתוס ברנר” בספרי צריבה. שירת־התמיד לברנר (עמ' 38–39):
ברנר מילא צורך מסוים של ציבור חילוני ב“קדוש”, בדמות מופת, בדמות־אב רוחנית, שתשמש מוקד הערצה והזדהות. [־ ־ ־] הוא התאים לתפקיד זה מכל הבחינות: בחייו, ביצירתו, במעמדו, בפעילותו, ובמיוחד בפרשת מותו, שהעצימה לאחור את כל אלה. אפשר לומר בשינוי קל של האמירה הידועה מתוך ה“יזכור” החילוני, שבמותו ציווה לנו את חייו.
מיתוס ברנר על מרכיביו השונים מתחבר לשורה של מיתוסים יהודיים וארץ־ישאליים בעבר, בהיסטוריה הרחוקה והקרובה:
[־ ־ ־] מוות על “קידוש השם” והמאבקים על ההתיישבות החדשה בארץ־ישראל. באופן פרדוקסלי היה ברנר בעת ובעונה אחת גם היהודי שביהודים, שעם עלייתו לארץ ישראל החליף כדבריו, “גלות בגלות”, ובה בשעה גם העברי שבעברים, שבישיבתו בארץ, בכתיבתו ובחייו, הראה את הדרך למציאות המתחדשת בארץ־ישראל הנקנית ביסורים ואף בדם. ברנר בחייו, ביצירתו, בפעילותו ובמותו בנה את זהותו הלאומית־חילונית־ציונית ובמידה רבה גם זו הסוציאליסטית של היישוב בארץ ובהמשך – במדינת ישראל.
דמות ושל ברנר היא אחד היסודות היציבים בתרבות הישראלית. [־ ־ ־] באמצעות ברנר נבנתה ונבנית מחדש הזהות הלאומית המשותפת, תוך פירוק מרכיביה האישיים, הספרותיים והמיתיים והרכבתם מחדש. דמותו איחדה ומאחדת את הפלגים השונים בעם, של תנועת העבודה, כמו גם של המחנה הרביזיוניסטי לגלגוליו השונים. יוצרים המשתייכים לתנועות פוליטיות שונות ראו ורואים בו מקור השראה אישי ופוליטי.
עוצמתו של ברנר היא באותה חתירה בלתי פוסקת אל האמת בכל מחיר, בעמידתו הפרדוקסלית בצומת הבעיות של העם והאדם, ובכוח העשייה הצומח דווקא מתוך הפסימיות והיאוש. דמותו של ברנר מתפקדת כתודעה מוסרית חילונית, המשותפת לכלל.
[־ ־ ־] ברנר הוא קורבן חילוני מודרני בעולם חסר אלהים, שבו אין אַיִל ואין שליח שבא להציל מן המאכלת, ברנר הוא אברהם המקריב ויצחק המוקרב גם יחד, מבלי לפתור את החידה אם קרבנו נעשה מרצון ומתוך בחירה או מאונס ומהכרח. בה בשעה קורבנו אינו לשווא, ויש בו כדי לגאול את העולם והאדם, את העם ואת היהודי.
ברנר הוא גם
היוצר ואיש הרוח, הנאבק על יצירתו, על מעמדו בחברה ועל האמת שלו.
חיוניותו לאורך השנים הייתה בכך, שכל אחד היה יכול למצוא בו מה שחיפש ומה שהתאווה לו, בתקופות של התגברות הרגשת “האנחנו” כמו גם בתקופות של התחזקות הרגשת האני. טבעי וקל היה לשלבו בתוך המיתוסים הלאומיים הקולקטיביים היהודיים־עבריים־ישראליים כמו גם באלה האנושיים־כלליים של החברה ושל היחיד כאחד.
ד. מדבריו 🔗
מן הראוי להביא בהקשר זה מוּבאות אחדות מתוך דבריו של ברנר עצמו. כל המוּבאות יחד מבטאות את המוכיח הגדול יחד עם האוהב הגדול, את המיואש הגדול, ובד בבד את מחייב החיים הטוטלי.
האחת מתוך מסתו “קטנות וגם גדולות” (הפועל הצעיר, תרע"ג), ובה דברים קשים מאוד על החברה היהודית בכלל ובארץ־ישראל בפרט, ודברים קשים מאוד על ירושלים, זו של היישוב הישן אבל גם זו של היישוב החדש.
השנייה מבטאת את החיוב הגדול לחיים, העולה מתוך השלילה הגדולה ומתוך המודעות לאבסורד של עצם הקיום האנושי והיהודי. המשפטים, שמן הראוי היה שכל אחד ידע אותם בעל־פה, הם מתוך “מכאן ומכאן” (תרע"א) אולי הסיפור המיואש, המורכב והאקטואלי ביותר של ברנר. אבל דווקא מתוכו עולה הניסוח המובהק ביותר של ה“אף־על־פי־כן” הברנרי, ה“בכל זאת” שלו ו“למרות הכול”. ייאוש שאינו משתק אלא זהו ייאוש פורה המדרבן לפעילות של האדם כל עוד הנשמה באפו.
המובאה הראשונה – מתוך: “קטנות גם גדולות” (תרע"ג):
על המוסר היהודי
…הרבה דיברו אצלנו והתפארו במוסריותם ובכוח המוסרי הגדול של היהודים. ויאמינו לי קוראי, שגם לי, יהודי שמעולם לא יצא מתחומנו, היה קצת נעים להאמין בכוח זה של עמי. יתר על כן: אפשר שבהכרה זו ובאמונה זו הייתי מוצא הרבה רגעי־אושר. אבל – לפצעי ולחבורתי – אין אני רואה זאת. [־ ־ ־]. (כתבים, ד, עמ' 1002)
חיינו, בדרך כלל, הנם חיי־בטלה, חיים בלתי־מוסריים בעצם. [־ ־ ־] היו יחידים, וישנם רק יחידים, אבל כמעט שאין כלל!… אין חטיבה כללית!… (שם, עמ' 1004)
כאן מעניינת אותי רק שאלת כוחו המוסרי של המוננו כשהוא לעצמו – [־ ־ ־] אנו אם לא נהיה ל“עם־סגולה”, נאבד מהר! ואולם הוא הדבר, שבמציאות אין אנו “עם סגולה” כלל וכלל. מי שחי בתוך ההמון היהודי כל ימיו [־ ־ ־] הוא יודע, כי הספר־תורה שבארון־הקודש שלו הוא רק לפעמים ולמראית־עין, בעוד ששערות־החזיר שבשוק בולטות תמיד; הוא יודע את כל קלות־מוסריותו ופעיטות־תכונתו של ההמון הלז, את כל רדיפתו אחרי המשחק בקוביה ושאר ספיקולאציות בדומה לזה; מי שישב עם המון זה על מעקות־התיאטרונות שבגיטאות מעבר לים, הוא יודע את כל הוללותו, את כל בערותו, את כל שטחיות־הבנתו, את כל קהותו; מי שנדד עם המון זה בספינות למרחקי־ארץ [־ ־ ־] ראה עם זה את כל שפלות־תכונתו, את כל עצלותו את כל פרטנזיותו, את כל רושם־התועבה שבהמון חלש, שטחי, צעקני וטרחני זה… (שם, עמ' 1005)
על “ההמון הירושלמי”
ההמון הירושלמי האדוקי הלז הוא הנורא בין כל המוני עם־ישראל בכל תפוצות־הגולה אשר ידעתי. [־ ־ ־] ולכאורה יש ילדים עדינים, נחמדים אפילו [־ ־ ־] ברם, אבות אותם הילדים הנחמדים בהתאספם יחד – נורא! [־ ־ ־] איזה קיבוץ של צורות, תלבשות, העוויות; איזה קיבוץ נקלה, איטריגני, רודף אחר לא־דבר! [־ ־ ־] אפילו לא מצוות אנשים מלומדה, אפילו לא התחפשות אסתטית, גועל אין קץ… (שם, עמ' 1006)
על “ירושלים החדשה ויושביה ואסיפותיה”
הדברים לקוחים מהתרשמותו של ברנר מ“קבלת־הפנים הנהדרת” שערכו “לעסקן הלאומי הגדול” מנחם אוסישקין:
כל זה ביחוד מראה על טמטום המוחות והלבבות, על הדלות הרוחנית, הריקניות ואפיסת התוכן של המון ירושלים החדשה ומשכיליה אתו, יסכימו־נא, שהעניות הרוחנית הזאת דרכה להתגלות לא רק בחוסר ספרים חדשים הגונים, בחוסר יצירות אמנותיות גדולות, כי אם גם בצורת החיים הציבוריים השוטפים, בעובדות הפעוטות ובמעשים הקטנים של חיי־יום־יום [־ ־ ־]. (שם, עמ' 1009–1010)
אוסישקין, אומר ברנר, הוא עסקן ציבורי, בעל מידות טובות, “עומד בראש ומנהיג איננו. לגדולות ממש לא נוצר. ומעשים גדולים באמת לא עשה, וספק גדול הוא אם גם יעשה, ולא רק מחוסר־התנאים לזה, כי אם גם, ובעיקר מפני שחסרים לו אותם כוחות־הנפש הדרושים למנהיג האמיתי”. וכאן מפרש ברנר את התכונות הדרושות, לדעתו, למנהיג אמתי, שחסרות לעסקן הציבורי, אוסישקין: “חסרה ההתדבקות הבלתי־אמצעית ברחוב היהודי הפשוט ובאנשיו, חסרה האהבה אל האדם, חסר היחס העליון” (שם, עמ' 1015).
על הציבור הירושלמי, מן היישוב החדש, שבא לפגוש את אוסישקין:
האם לא היה כאן הרושם רושם של אספסוף גיטואי, אורחים־פורחים, מתלמדים־מתבטלים, שאנו פוגשים במיטינגים שבקולוניות הרוסיות ברחובות היהודים בפאריז, ברלין, וינה וכו'. (שם, עמ' 1017)
על הנאומים שהושמעו באותו נשף לכבוד אוסישקין
מה אמרו? מה השמיעו? האם לא נתגלגלו במרחבי אותו האולם המלא אמרות־ערטילאיות, מגומגמות, שבלוניות, שכל אחת מהן תעיד כמאה עדים על חורֶב־הרעיונות, על העדר־האופקים, על רפיון התקוות, ולכל לראש על המיכניות שבדיבור העברי העלוב גם בפי “הדוברים” המובהקים בארץ־ישראל? האם נתנו הדברנים אף מעין הגדרה חדשה אחת, לא פטפטנית, לענין־היום, לכרקטריסטיקה של חתן־הפגישה ולתיאור מצבנו כאן? האם המליטו פיותיהם אף מבטא הולם אחד שיקָבע בלב השומעים ויחָרת במוחם, האם הוצל מדיבורם אף צליל חי אחד, שיכָּנס ישר לאוזן וללב וישעה את פעולתו אל אשר נשלח? האם לא גיחוך מר [־ ־ ־] עשתה ההתלהבות המוכנה [־ ־ ־] של הזקן שבחבורה, שעמד בבית העם בירושלים והשמיע כהד בהרים: “ירושלים, ירושלים, ירושלים” – ואיש לא ידע מה רוצה מירושלים זו, שאנו כולנו בשעה זו בתוכה? (שם, עמ' 1018)
המובאה השנייה: “מכאן ומכאן” (תרע"א, כתבים, א‘, עמ’ 369) כתובה באותיות מיוחדות, בולטות, בשורות קצרות, כשיר, כצוואה:
זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי־הויתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם־ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
הסיום שאי־אפשר בלעדיו, השורה החותמת את “מכאן ומכאן”, המדכאת ומעודדת כאחד, וכוחה יפה תמיד, גם היום:
“ההוָיה הייתה הוָית־קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר” (עמ' 374).
ה. שיר ברנרי 🔗
אחת הדוגמאות המובהקות לשיר־ברנרי, שבו המשורר מביע את עצמו ואת ההוויה המיוסרת של תקופתו באמצעות ברנר, הוא שירו של אלישע פורת: “דקירה”. השיר פורסם לראשונה במאזנים (כרך ס“ט, סיוון־תמוז תשנ”ה/יוני־יולי 1995) וכונס בספר שיריו ילוד תרצ"ח (תשנ"ו) וכן בספרו: הדינוזאורים של הלשון (תשנ"ט).3 השיר תורגם לאנגלית בידי ציפי קלר וכותרתו: A Pinch (1997). אלישע פורת שייך ל“בני מסדר הסתרים הברנרי”, כפי שכינה אותם חיים באר, יחד עם קבוצה גדולה של יוצרים בספרות העברית והישראלית. השפעתו הרבה של ברנר על חייו ומקומו המרכזי ביצירתו באים לידי ביטוי בשירו “נפילה” (1975) שגם הולחן והושר, ובסיפורו “נפילה” (1992). (עליהם ראו בספרי צריבה, עמ' 102–107).
קריאה קשובה ומעמיקה בשיר “דקירה” מחייבת את הקורא לבוא אל השיר עם ידיעות מוקדמות על ברנר, חייו, מותו, זיקתו והשפעתו. בלעדיהן תהיה הבנתו לקויה וחסרה. על הקורא להכיר את הסיפר על ברנר שמכר את כתפיות מכנסיו כדי להשלים את הסכום הדרוש להוציא לאור ביפו את סיפורו של ש“י עגנון “והיה העקוב למישור” (שבט תרע"ב). בכך הוא מייצג את אוהב הספרות המוחלט, את המו”ל האולטימטיבי, מי שהספרות יקרה לו מכול, ומוכן לעשות הכול כדי לפרסמה, להביאה לידיעת הרבים ולעודד את היוצר. ובלשונו של עגנון: “איש שמוותר על עצמו בשביל ספר של אחר” (ש“י עגנון, “יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו”, תמוז, תשכ”א. נכלל במעצמי אל עצמי, עמ' 141־111. חזר וסוּפר אצל חיים באר בגם אהבתם גם שנאתם, תשנ"ב, עמ' 142).
על הקורא להכיר את סיום סיפורו של ברנר “מכאן ומכאן” (סיוון תרע"א), ששורות הסיום שלו, צוטטו לעיל, ושהקוצים הנזכרים בו, אלה המוחשיים ואלה המטפוריים, נעשו לסמל ההוויה הישראלית מאז ועד היום. ועל הקורא להכיר את התפקיד שמילא ברנר, בביקורת הקשה שמתח על המציאות היהודית הגלותית המכוערת, ולא פחות על המציאות הארץ־ישראלית המנוונת, ובהוקעתן. זו הייתה ביקורת נוקבת, בלא מורא, בכאב גדול, שמטרתה להביא למוּדעות, לשינוי, ואולי גם לתיקון, אף שלא האמין בסיכוי שיש לתיקון בכלל.
לשון השיר יש בה שילוב של לשון נמוכה, המונית, גסה ומרתיעה, יחד עם כמיהה עזה לחיים של טהרה. מעין “גאולה מתוך הביבים”. שם השיר “דקירה” יש בו גם קריאה להכאיב כדי לתקן, מעין זריקה מכאיבה [בתחת] שבתוכה נסיוב מרפא, אבל יש בשם זה גם המחשה של פיצוץ הבלון הנפוח של הפרט כמו גם של הכלל, כדי להחזירו לממדיו הרגילים. ובעיקר יש בו הפיכת המופשט למוחש. הביטוי השחוק: ביקורת נוקבת, שכבר נהפך לקלישאה, חוזר בשיר למוחשיות שבו, באמצעות המחשת המילה: “נוקבת”: הקוץ נוקב, דוקר, את “התחת הנפוח” ומוציא ממנו את הריחות הרעים כדי לפזרם ולהפיגם.
המצלול של השיר מגביר את הרגשת המיאוס והרצון לירוק את הכיח שהצטבר בפה ושיש להיפטר ממנו. ריבוי האותיות של החיך והלוע בשיר יוצר את תחושת הכחכוח. כך למשל חוזרת המילה “צריך” שלוש פעמים: וכן החי“ת והכ”ף הרפויה במילים: “מכנסיו”, “מחברתי”, “החדים”, “בכוח”, “בתחת”, “נפוח”, “ריחותי”, “החי”, “הסרוח”, “המתוח”. זאת עם הרבה אותיות “דוקרות” כמו" הקו“ף, הכ”ף הדגושה והרי"ש. זוהי הזמנה להכאיב כדי לרפא. לדקור כדי לעורר ולטהר. ברנר “שלו” הוא ברנר של התמסרות טוטלית, לאחר, לזולת, ליצירה.
ברנר בשיר זה הוא “המעורר” הגדול, המוכיח בשער, המכאיב והמייסר, מי ששליחותו היא לטהר את האווירה, ומי שמוסר את נפשו על קדושת החיים ומשמעותם. זוהי זעקת־קריאה לברנר, זה שיש צורך בו, שיש לחזור אליו ולהפנים את חייו ואת יצירתו. חידוש החיים נעשה בצל המוות. דוגמה לביטוי דו־משמעי, שכמותו יש נוספים בשיר, המבטא את שני הקצוות של החיים הסמוכים למוות וצומחים מתוכו, הוא הצירף: “עצמותי הכלות”. “כלות” במובן של סיום, קץ ואבדן כל תקווה, ובה בשעה גם במובן של משתוקקות, נכספות ומקוות. זוהי קריאה לברנר לשוּב ולחיות בתוכנו, וזוהי קריאה לברנר חדש שיקום וימלא את התפקיד של חידוש החיים והבראתם קודם כול ברשות־היחיד ולאחר מכן גם ברשות־הרבים.
תש"ס (2000)
אלישע פורת
דְּקִירָה
לְנוּרִית גּוֹבְרִין
כָּל אֶחָד צָרִיךְ אֶת הַבְּרֶנֶר שֶׁלּוֹ:
גַּם אֲנִי צָרִיךְ אֶת הַבְּרֶנֶר שֶׁלִּי
שֶׁיִּמְכֹּר אֶת כְּתֵפוֹת מִכְנָסָיו
וְיַדְפִּיס אֶת מַחְבַּרְתִּי הַדַּלָּה.
גַּם אֲנִי צָרִיךְ אֶת הַבְּרֶנֶר שֶׁלִּי
שֶׁיּוֹרִיד אֶת נֵזֶר קוֹצָיו הַחַדִּים
וְיִתְקַע לִי אוֹתָם בְּכֹחַ בַּתַּחַת:
שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנִּי אֲוִירִי הַנָּפוּחַ
וְיָפוּצוּ סְבִיבִי רֵיחוֹתַי הָרָעִים,
וְיִכְלֶה בְּשָׂרִי הַחַי, הַסָּרוּחַ,
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין עַצְמוֹתַי הַכָּלוֹת
לְעוֹרִי הַמַּבְהִיק, הַמָּתוּחַ.
-
מאז פורסם המאמר (תש"ס / 2000) ועד חתימתו (תשס"ו/2006) נוספו יצירות רבות מאוד, שבהם מוזכרת דמותו של ברנר, ברב או במעט. דמותו חוזרת ומופיעה בכל הז'אנרים הספרותיים, בפרוזה ובשירה, בסיפור קצר וברומן, במסה ובמאמר עיתונאי. זאת בנוסף להדפסה מחודשת של שתיים מיצירותיו של ברנר: מן המיצר ושכול וכשלון; ופרק הזיכרונות של אשר ביילין: ברנר בלונדון, בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה (תשס"ו/2006); וכן תרגומו לבעל הבית והפועל מאת לב טולסטוי, בהוצאת בבל (תשס"ג/2003).
הופעה קבועה ונמשכת זו, יש בה הצדקה לסֵפר־המשך על נוכחותו המחודשת והמתחדשת של ברנר בספרות העברית והישראלית.
מתוך הרשימה המכובדת והארוכה, נזכיר כאן (לפי סדר א"ב של שמות היוצרים), עשרה שמות בלבד: דרור בורשטיין: אבנר ברנר וכן ביצירות נוספות שלו; אהוד בן־עזר: ברנר והערבים ועוד; חנוך ברטוב: מתום עוד תום; יוכי ברנדס: וידוי; יאירה גינוסר: החוצפה לחיות, ושיריה; מאיר ויזלטיר: “קווים”; אסתר ויתקון־זילבר: שיר על בן־אדם אחר; אבנר טריינין: “התריס”; שולמית לפיד: חוות העלמות; יורם קניוק: חיים על נייר זכוכית. ↩
-
מחקר המשך שלי בכותרת: מחיר הנוכחות – יוסף חיים ברנר כגיבור תרבות, הופיע בקשר, מס' 36, סתיו 2007. ↩
-
גילוי נאות: השיר פורסם בלוויַת ההקדשה: “לנורית גוברין”. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.