(ממחזור “היהודים והממון” שאתי בכתובים)

בתשובתו החריפה לאחד הצירים בפרלמנט האנגלי, שהציע – במשא ומתן, בוכוחים, בשאלה הנצחית של גרעונות תקציביים, –תכנית משונה לתיקון הסדר הממוני בשרשו, בלי למנוע גרעונות. גלדסטון, מי שהיה בשעת המעשה ראש הממשלה וברוב ימיו מנהיג המפלגה הליברלית באנגליה, אמר בדברי נחת המלאים לעג: “בשום דבר שבעולם בני אדם אינם משטים במדה כזו כאשר הם משטים באהבה ובממון”. התשובה היתה תשובה כהלכה לסוג אנשים אשר כח הדמיון מגביר כח השופט שבהם.

להציר כנראה היתה תכנית קסמים לא אך לעשות קץ לגרעונות הממשלה אלא גם לכל הכשלונות והתחלואים הכלכליים שכל העולם סובל מהם, להציר היתה תכנית של רפואה כל בה, פנציה לכל פגעי הזמן ולהעביר בבת אחת עניות ותוצאותיה מן הארץ. מה היה שם הציר המושיע, ומה היתה תכניתו לא חשוב לדעת. מתקנים ומושיעים לאנושיות הסובלת קמו בכל הזמנים ובכל הדורות. רובם צצו על פני הארץ ומיד נבלו ובטלו ועברו מן העולם כאנשים לקויים בשכלם וחסרי דעה ומעוטם לאסוננו תפסו מקום בראש והוסיפו על היסורים של בני יושבי עמק הבכא, העולם שלנו. כמובן ישנם גם מתקנים שכוונותיהם ומעשיהם רצויים. גם לגלדסטון היו שאיפות לתיקונים, אולם המימרא שלו: נכון, אמת ויציב. ויפה עשה שהמשיל אהבה מינית איתנית לתשוקה לממון. גם האהבה המינית וגם התשוקה לממון העבירו בני אדם על דעתם ומשטים הם בעצמם ועושים אחרים לשוטים, ומשטים לא דוקא אלה שחוש האהבה נפרז אצלם, או אלה, שיש להם תשוקה לממון שאי אפשר להשביעה, אלא גם אלה, שרוצים להמית החוש הטבעי, חוש האהבה בבני אדם למנוע איתם מן עבירות וגם אלה שרוצים לבטל לגמרי בבני אדם התשוקה לקנין ולמנוע אותם מגזל ומעושק של עבודת זרים. על האהבה המינית – לפי הפסוק: “ולאדם לא מצא עזר כנגדו” – המליצו חז"ל: זכה היא לו לעזר, לא זכה היא כנגדו. המליצה הזאת הולמת גם התשוקה לקנין.

מהתוצאות המעציבות השליליות של המתת חוש האהבה מספרת אגדה נחמדה [יומא כט ע"א]: שבי הגולה, על ידי עזרא ונחמיה, תפסו ליצר הרע של עבודה זרה [לא את עגל הזהב] ושרפוהו [אומרים שכבר קם מאפרו ומצא השליטה שאבדה], אמרו שבי הגולה: הואיל ועכשיו שעת רצון, נבקש רחמים לתפוס ביצר הרע של תאוה. תפילתם נתקבלה ונמסר היצר הרע בידיהם. אמר בעל החטאים לשבי הגולה: אם תקטלו אותי כל העולם יחרב. חבשו אותו שלשה ימים לראות מה יגיע הסוף. ומה היה הסוף? סוף מעציב, “בעי ביעותא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח”, ביקשו ביצה של יום בכל ארץ ישראל ולא מצאו. שבי הגולה, משום קיום העולם, לא הרגו אותו אך היכו אותו בסנורים ונתעוור בעל התאוה ואולם גם בעינים עוורות הוא מרקד בינינו ועושה בנו שמות. כך היה הסוף המעציב מהרצון להמית חוש טבעי… ובטוח אני כי שבי הגולה שבונים עכשיו מדינת ישראל החדשה, לא יעשו נסיונות להמית את היצר הרע לגמרי [אולם נסיון להחליש אותו בישראל לא יזיק במאומה…].

לדון מהתוצאות העלולות לבוא על העולם מביטול או גם מקלקול של הסדר הממוני הנוכחי אין אנו נזקקים לאגדות. אנו יודעים את מרירות המציאות מבשרנו. אנו יודעים את המבוכות הכלכליות והמהומות המדיניות שהביאו לעולם שפיכות דמים, דבר, חרב ורעב שבאו משעה שהמכונה הכלכלית הפועלת בכח הממון נתקלקלה ועדיין המכונה לא נתקנה.

אמת היא, שקלקולה של המכונה מראה לנו לדעת שלא הכל היה בסדר מקודם. העובדה שמדחיה ראשונה נדחו כל האופנים והגלגלים ממקומותיהם, מראה לדעת, שבנינה לא היה איתן. שהמכונה הכלכלית הנוכחית נתקלקלה בזה אין כל ספק. השאלה היא היש אפשרות לתקן את המכונה הישנה. אולי יש צורך לשנותה ממסד עד הטפחות; או יהיה נחוץ להרוס עד תומה את המכונה הישנה ולהמציא מכונה חדשה על יסודות חדשים לגמרי. מכל מקום הדבר ברור, שאלת הממון היא שאלה בוערת בכל הארצות; ויש שמדמים שאלת הממון לחידת הספינקס הידועה באגדות יון, לאמר אם תוכלו למצוא פתרון החידה מוטב ואם לא פה תהיה קבורתכם. שאלת הממון היא השאלה היותר חריפה בעולם.

השאלה חריפה לאו דווקא באירופה אשר, ברוב ארצותיה, המכונה הכלכלית והממונית נתקלקלה, אלא גם בארצות הברית באמריקה אשר המכונה פועלת לעת עתה בסדר נכון, פחות או יותר. גם פה כרוכות סכנות גדולות. גם באמריקה יש סכנת אינפלציה, והסכנה רובצת בעיקר בהחוב הממשלתי שמתרבה והולך ומגיע לסכומים עצומים שמטילים סחרחורת בראש. אולם לעת עתה אין לירוא מזה אם לא תבוא סערה בלתי שכיחה ותעקור כל התרבות האנושית משרשה. לעת עתה הענינים הממוניים נמצאים פה תחת השגחה מועילה ושליטה לשים מעצור לאינפלציה בלתי מרוסנת. ואמנם על ידי תיקונים נועזים ותכנית עזרה קונסטרוקטיבית שבאמת הן תכניות של עזרה הדדית הצליחו המדינאים האמריקאים לשים קץ גם להחורבנות שהביאה האינפלציה בארצות אחרות.

הנסיונות באמריקה הראו לדעת כי על ידי תיקונים מתאימים לטבע האנושי ולשכל הישר יש אפשרות להשיג שליטה על היצרים המשחיתים באדם שמביאים אותו לידי מבוכה עד שאיננו יודע מה טוב לו ומה מזיק לו.

בכלל הממון, ענין הנוגע לכל איש, הוא כח מהרס אולם גם כח קונסטרוקטיבי. הכל רצים אחריו, אף על פי שהכל מקללים אותו, וכדאי לבוא עד טיבו ללמוד מהצדדים החיוביים שלו, וגם השליליים.

כי הממון מהרס, כבר הראה הנשר הגדול הרמב"ם. הוא ביקש למצוא בכל הופעות החיים רמזים בתורה ואמר כי בסיפור על קין והבל, התורה מרמזת על התשוקה לקנין ולממון הנטועה בלב האדם מימים קדמונים. לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו…

לפי דברי הרמב“ם קין הוא סמל של התשוקה לבצע, שהביאה לעולם רצה אח ובעקבותיו רציחות בלתי נפסקות, שפיכות דם ומלחמות. נפלא הוא שהרמב”ם הקדים כל הרדיקלים למיניהם שבאו למסקנות אלה אך מקרוב…

אגב אורחא, ראוי להזכיר כי הרמב“ם הקדים סוציאליסטים מובהקים שרוצים לתקן העולם במלכות צדק. בתיאורו של עניני ההכרה העתידה לבוא על יסודות הצדק והיושר. הלוא כה דבריו ב”משנה תורה" ספר הארבעה עשר, הלכות מלכים, בסופו:

…" ובאותו הזמן לא יהיה לא רעב ולא מלחמה לא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ד' בלבד"…

הרמב“ם אומר באותו פרק: “אל יעלה על הדעת שבימות המשיח בטל דבר ממנהגו של עולם… אלא עולם כמנהגו נוהג”… ובודאי יהיה בעולם האידיאלי הזה גם ממון שיביא בסדר גם הענינים החמריים, שבלעדם העולם לא יוכל להתקיים… הרמב”ם היה בוחר תמיד בשביל הזהב והיה בטח מייחד מקום חשוב לכל הדברים המועילים לחברה, גם לממון.

ועד שיבוא משטר הצדק, יהיה בתקפו משטר הממון בצדדיו השליליים והחיוביים. להממון כה גדול וגם כח קסמים שמושך הכל אחריו. ואם הכל רצים אחריו אך מעטים מבינים במה כחו גדול ומה הם תפקידיו. הממון ענין מסובך, וכדי שלא לעשות הענין מסובך עוד יותר, ראוי לעמוד בדברים פשוטים על תפקידיו בחברה ולהבין כח המושך בו.

אמנם התפקידים ידועים לכאורה לכל איש משכיל היודע פרק בכלכלה המדינית אך על פי רוב שוכחים כל התפקידים בכללם וזוכרים אך תפקיד אחד ומזה ערבוב המושגים שמשטים בני אדם כאהבה מינית לפי גלדסטון.

ואלה הם תפקידי הממון בכללם ובפרטיהם:

בחברתנו המיוסדת על מקח וממכר של סחורות שונות עם המטרה הסופית להפוך את הסחורות לממון, הממון הוא חשוב בשביל שהוא ממלא ארבעה תפקידים הכרחיים במשא ומתן של אנשים יחידים שחיים בחברה המיוסדת על יסודות כלכליים:

1] הממון הוא אמצעי של חליפין לסחורות שונות. אדם מוכר חפצים שמיותרים לו על מנת לקנות החפצים הנחוצים לו. החליפין נעשים על ידי ממון העובר לסוחר.

2] הממון הוא קנה מדת הערך של סחורות שונות ובממון קובעים את מחירי הסחורות.

3] הממון הוא אמצעי חוקי לפרעונות ותשלומים legal tender. כל החוזים שסוחרים עושים ביניהם וכן שטרי חובות וסתם חובות בין מלוויים ולווים מסולקים על ידי ממון. למלא תפקיד זה על הממון להיות גם לסוחר וגם ממון מדינה. ממון שהמדינה מכירה בו על פי החוק.

4] הממון משמש בתור אוצר גנוז להעתיד. חוש טבעי הוא באדם לדאוג לעתידו לעת בצורת או לעת זקנה ובכלל להספיק לבני משפחתו אמצעים לפרנס את עצמם. לאצור תבואות ופרקמטיה, שאינם בני קיום, יחטיא את המטרה. לפיכך דואג האדם לחסוך לעתידו או נכסים קבועים, נכסי דלא נידי, או ממון המטולטל ממקום למקום. לתכלית זו צריך הממון להיות בן קיום שלא לאבוד ערכו בעתיד.

עוד תפקיד אחד ממלא הממון שחכמי הכלכלה שכחו למנותו והוא שהממון משביע תשוקה עזה בלב האדם והיא השאיפה לכבוד ולתפארת. אחד ממפקדי הצבא האמריקאים, שנאבד על ידי אסון, במלחמת העולם השניה, איש בהיר הציורים, פייטן, אמר בהזדמנות אחת, שאין אדם משליך את נפשו מנגד בעד תענוגים, אין האדם מעמיד עצמו בסכנות גדולות במלחמה אלא למען התהילה והתפארת שהמלחמה מנחילה. השאיפה לכבוד הוא כח איתני באדם והממון מנחיל לא אך תענוגים אלא גם כבוד ותפארת, לפיכך הרוב הולך אחרי הממון שקסם בו, וגם כבוד.

אהרן ליברמן, מראשוני הסוציאליסטים היהודים [כתב ברובו בעברית] חיקה סגנון מדרשים, ובדה מלבו מדרש פּלאים, שנאמר בו: “בשעה שאמר הקב”ה לי הכסף ולי הזהב, ענו ואמרו מלאכי השרת: לך ה' התפארת, לך ה' הגדולה והגבורה, הנצח וההוד"… ויש שממון מנחיל לא אך כבוד אלא תורה וחכמה “בצל הכסף בצל החכמה”. ואחד ממשכילי הדור הישן שאבד את כספו בענין רע אמר: אינני דואג על אבדן ממוני, הממון הוא גלגל החוזר בעולם, המטבע היא עגולה ומתגלגלת מאיש לאיש, אני דואג על התורה והחכמה שנאבדו לי יחד עם ממוני…

והרוב לא הולך אחרי הממון אלא רץ אחריו משום שמשביע שאיפות טבעיות שבלב האדם. האדם חוסך ליום רע. האדם אינו ביכולת למלא בעבודה עצמית כל הצטרכויותיו, הוא מוציא מעבודתו אך סחורה אחת ומוכרח הוא להמיר פרי עבודתו בפרי עבודת עמיתיו [חבריו] ולחליפין כאלה נחוצה מידה שהכל מודים בה, לערוך הסחורות השונות שמחליפים. בחברה שמיוסדת על הקנין הפרטי, היה קנה מדה כזה ממון שיש לו גם ערך עצמי, ואם נתבונן היטב בהתפקידים שעל הממון למלא אז נוכל להבין הטעמים שהממון היה כל כך חשוב בהחיים החברותיים וגם בחיי אנשים פרטים.

להממון יש היסטוריה מענינת. בהתפתחות הממון משתקפת בכלל התפתחותה הכלכלית של האנושיות בכל דרגותיה. הצורך העיקרי שהוליד את הממון היה הצורך שהיה לאנשי החברה מעם אחד ומעמים שונים להחליף את סחורותיהם בדרך שלום. לפי זה נוכל דווקא לאמר כי ראשיתו של הממון היה הרצון לשלום, אם גם אחרי כן בעתיד הממון הביא למלחמות נוראות.

בתור אמצעי של חליפים על הממון להיות סחורה עוברת לסוחר בכל מקום ובכל עת.

ידוע, כי בחברה הקדמונית היה הממון מקנה. פעקוס – בהמה בלשון בלשון רומית ופעקוניא – ממון בהמה. גם “פי” – בלשון זאכסית, מובנה בהמה וממון. מקנה וקשיטה בעברית גם הם מראים על היחס הקרוב של בהמות וממון. כפי שנוכל לשער היו עובדי אדמה עושים חליפים עם רועי צאן והחליפו פרה או שור בתבואה, פרי אדמתו של קין על מיטב צאנו של הבל. ידועות גם כן סחורות אחרות אשר שמשו בתור ממון. ברוסיה שמשו עורות ממון ופה במדינת ווירג’יניה היה הטאבאק ממון. ועוד בחברה קדמונית החלו המתכות לשמש בתור ממון. קודם – ברזל ונחושת ואחרי כן – כסף וזהב. ואלה המתכות היקרות, הזהב והכסף היו משמשות עד עתה בתור ממון בכל הארצות. אבל בארצות מפותחות היה נהוג אך הממון של זהב.

על אופי הממון בתור סחורה המשמשת אמצעי חליפים, נוכל ללמוד מתורתנו, מענין מערת המכפלה שקנה אברהם מעפרון החתי, כמו שמסופר בספר בראשית כ“ג, ט”ז: “וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר”; הרי שזה היה כסף וגם עובר לסוחר ומתקבל מכל אדם. יש לשער שעפרון החתי שקל את הכסף ובא לידי מסקנא, כי אין בו כל זיוף בשקלי הכסף, “טבין ותקלין”, טובים ושקולים, והם עוברים לסוחר. כמו כן ראוי לזכור שהיתה מחלוקת בין מסדרי המשנה אם ממון הוא כסף וזהב הוא פירות או מטלטלין או זהב הוא ממון וכסף הוא פירות או מטלטלין, כפי שנוכל ללמוד מהמשנה הזהב קונה את הכסף ומהגמרא שם [בבא מציעא פרק ד'].

ב“שקלא וטריא” במשא ומתן על המשנה המצוינה “הזהב קונה את הכסף”, משנה המטפלת בבעיה היסודית בכלכלה, בבעית הסטנדרד הממוני אם הוא זהב או כסף או שניהם ביחד, הביעו חכמי הגמרא בחריפות סברות דקות כמשי ומוצקות כפלדה. הנושאים שבהם מטפלים חכמינו הם נושאים שהתחבטו בהם חכמי הכלכלה של המאה התשע עשרה וגם המאה העשרים ועדין יש חילוקי דיעות לחכמי הכלכלה בבעיות אלה. בהסוגיא מתבררים מושגים דקים ב“כח הקניה” של הממון, ב“מהות הממון”, ב“מטבעות” שהם קנה מדה לסחורות שונות, ומטבעות שהן מטלטלים בעצמם במטבעות חריפות ומטבעות פסולות והעיקר שהסוגיא מטפלת בו הוא הסטנדרד הכספי. המושגים והבעיות הכרוכים בהם זורקים אור בהיר על החיים הכלכליים של היהודים בארץ ובגולה בימי בית שני ואחרי החורבן. ולא אך על החיים היהודיים אלא גם על החיים הכלכליים של העמים במזרח הקרוב שהיו נכנעים לשלטון העליון של רומא שהיתה מושלת בכיפה ימים רבים ואלה שהיו נכנעים לפרס.

השאלות הכרוכות בסטנדרד, בשער הזהב או שער הכסף או סטנדרד דמיוני, סטנדרד של ניר שהונהג באונס באַרצות רבות הן עכשיו שאלות בוערות בכל העולם וגם אצלנו היהודים, לא אך בתור אזרחים אלא גם בתור יהודים. ובעיות הסטנדרד עברו שינויים רבים במשך דברי ימי עולם. הסטנדרד פשט צורה ולבש צורה. כבכל דבר שבעולם, גם הממון נמצא בתהליך של התפתחות איטית אבל תמידית. כל יום, כל שעה וכל רגע מביא שינויים בהתפתחות, אלא שאין אנו מרגישים בזה כאשר אין אנו מרגישים בגידול ובצמיחה של ילדים ובחיינו הפרטיים ובמעבר של ימי הילדות לימי העלומים ומימי העלומים לימי העמידה ואחרי כן לימי הזקנה, ימים שאין חפץ בהם.

ספרים גדולים ועבי כרס נכתבו על תהליך ההתפתחות הממונית וכמובן קשה לעמוד על כל הפרטים ואך אפשר לעבור בסקירה שטחית על כללי השאלה, כללים החשובים ביותר.

מאמצעים ששמשו כחליפים פרימיטיוויים להחליף פרה וחמור בתבואות, “פרי האדמה במיטב הצאן”, עד הסיסמה המפותחת ביותר הסיסמה של שער הזהב, עברו דורות רבים מהפכות ומלחמות נוראות ועכשיו אנו עומדים בשעה של מהומות ופרכוסים ובודאי להממון של העתיד תהיה צורה שונה לגמרי מהצורה שהיתה לו במאה התשע עשרה, אולם איזו צורה שתתקבל אין הוא יכול להתקיים אם לא יתאים לטבע האנושי…

באמת שער הזהב בטהרתו ובכל פרטיו התקיים אך מאה שנה, ברובה של המאה התשע עשרה ובמעוטה של המאה העשרים. שער הזהב, הסטנדרד הזהבי, הונהג בראשונה באנגליה ואחרי כן נתפשט בכל הארצות כי היו לו סגולות אשר התאימו לצרכי בני אדם בתקופה של תעשיה וחרושת המעשה ותפסה ממדים גדולים. עכשיו שער הזהב עם הגבלות נשאר באמריקה ובעוד ארצות מספר קטנות. ואנו עומדים עכשיו על סף סידורים ושנויים יסודים בסטנדרד הממוני.

שער הזהב היה שולט גם בעולם העתיק וגם ברומא, אך במדינות הנכנעות לה היה שולט שער הכסף. אלכסנדר דילמאר, המומחה הגדול לענין זה, בספרו המצוין “תולדות הסיסמאות הממוניות” בפרק ב' שנקרא “תפקיד הקדושה של הממון” אומר בפירוש: “בסוף הריפובליקה הרומית וכל ימי האימפריה שימשו לממון חוקי אך מטבעות זהב שהיו סמל השלטון המלא. מטבעות כסף היו אך בארצות המשועבדות לשלטון רומא. יציקת מטבעות של זהב היתה מעין מרידה נגד השלטון העליון”.

יחד עם מטבעות הזהב היו עוברות לסוחר גם ברומא מטבעות כסף בפרופורציה קבועה אחד לשנים עשר בעד משקל ידוע. את זה קבלו בכסף ניר עשר פעמים ממשקל זה בעת אשר באינדיה הגדולה היתה הפרופורציה אחד לששה וחצי ול־½6 ההבדל בהפרופורציה נתן אפשרות לרווחים גדולים וכנראה ידעו היהודים להשתמש באלה ההבדלים.

בארצות המשועבדות היה אך ממון כספי עובר לסוחר והזהב היה סחורה לפיכך היה הזהב קונה את הכסף משום שהזהב היה אך סחורה ואך הכסף ממון.

הכסף אשר היה יסוד לממון בארצות רבות הורד מגדולתו גם באמריקה. עד שנת 1873 היתה שוררת גם באמריקה הסיסמה של דו־מתכות. הזהב והכסף שימשו שניהם בבת־אחת ליסוד הממון. הסיסמה של דו־מכתות הביאה סכסוכים רבים בעניני מסחר. כלל גדול הניח האנגלי גרישאם, והוא הכלל, כי כסף רע דוחק את הכסף הטוב. מי שיש לו מטבעות רבות ורעות, מתאמץ להוציא את הממון הרע, ואת הממון הטוב יטמין. תוצאת הדו־מתכות להלכה, היא התשובה לחד־מתכות. למעשה, אם הכסף מתייקר לגבי הזהב, טומנים את הממון של כסף ומוציאים ממון של זהב. ולהיפך, אם הזהב מתייקר, טומנים את הזהב ומוציאים את הכסף. ויען כי כסף וזהב משתי מתכות שונות הם, קשה לקבוע פרופורציה תמידית בין שתי המתכות, כשם שקשה לקבוע מחיר תמידי בין סחורות שונות. דו המתכות הביאו תמיד לסכסוכים במשא־ומתן. הדרישה של ברייאן לקבוע שש־עשרה אונקיות כסף לגבי אונקיה אחת של זהב נתיישנה וזמנה עבר. עתה אפשר להשיג בעד אונקיה של זהב חמשים וחמש אונקיות של כסף. היו ימים אשר מחיר הכסף היה עוד יותר נמוך. בכל זה יש חכמי כלכלה המטיפים לשוב אל הכסף. טעמם ונימוקם עמם, כי לגבי המצב הנכחי, כששטרות נייר משמשים בתור ממון – תהיה התשובה אל הכסף צעד קדימה. ועוד טעם לדבר הוא, כי יש מדינות רבות המשתמשות גם עתה בכסף, כסין ומכּסיקה. והתשובה על הכסף תביא תועלת רבה ליחסים המסחריים של כל ארצות תבל.

אצלנו היהודים, הסטנדרד של הממון היה כנראה כסף. השם “כסף” שנהיה שם נרדף לממון ומשתמשים בשם יותר מהשם ממון, מראה על התפקיד הממוני שהיה לכסף לא אך בימי בית ראשון אלא גם בימי בית שני, אם גם היו זמנים קצרים שהזהב היה דוחה את הכסף. גוף הסטנדרד הממוני היא המטבע הטבועה שהמדינה אחראית לטיבה ואחריות זו מחייבת כל אזרח לקבלה וממטבעות היהודים שהגיעו אלינו אין אנו יכולים לשפוט על הסטנדרד הממוני של היהודים. אולם אם אין ראיות לדבר, יש זכר לדבר שמעיד כי הסטנדרד הממוני היה ברובו הכסף.

מלבד המשנה “הזהב קונה את הכסף” ישנה עוד משנה הנותנת לנו במלים מקוטעות השתלשלות המטבעות והסטנדרד הממוני. בשקלים פרק ב' משנה ב' נאמר: “רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין ובקשו לשקול דינרים”. הדרכונות הן מעות פרסיות והיו של זהב, הסלעים הצוריים הם של כסף, הטבעים לא ידוע מאיזו מתכת היו והדינרים היו בודאי כסף רומאים שעברו לסוחר באריץ ישראל אף לפני חורבן הבית השני. נמצא שברובו של קיום בית שני הסטנדרד היה כספי ואך בראשיתי, תחת שלטון פרס, היה סטנדרד זהבי.

כנראה ממקומות שונים בתלמוד היה עובר לסוחר הסלע הצורי. בבכורות ג' ע"ב יש מאמר מוזר: "אמר רב יהודה אמר רב יוסי: כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי דכתיב: “עשרים גרה השקל” ומתרגמינן “עשרים מעה סלעא”. ועל זה מעירים חכמי התוספות בצדק: “לא שהיתה מעה בימי משה, אלא משקל אחד היה בימי משה שהיה שוה מעה בימי אונקלס”. בכלל היה הסלע הצורי תופס מקום השוב בהחיים הכלכליים. כסף צורי היה חשוב, משום שהיה כסף מסחר עובר לסוחר בכל ארצות המזרח הקרוב, וממון צורי היח על בסיס סטנדרד כספי.

הדבר העיקרי בכל סיסמה של ממון בריא וישר הוא שלממון יש ערך עצמי מלבד הצורה הטבועה על המטבע. אם נמחקה הצורה או נפסלה המטבע, נשאר בכל זה ערכו בתור סחורה. בהיות תפקיד השוב של הממון לשמש בתור חליפים היה נחוץ במצב כלכלי חפשי כי יהיה ערך עצמי לשני הדברים המוחלפים והמתכות היו לממון משום שהיה להמתכות ערך עצמי. הממון היה סחורה ככל הסחורות.

מתכות שונות מלאו תפקיד ממון. אצל היונים הקדמונים שימש לממון האלקטרון שהיא הרכבה של זהב וכסף. הרומים הקדמונים היו מכירים את הנחושת ובארצות רבות היו מצויות מטבעות של ברונזה, של בדיל ונחושת ובהתפתחות הקשרים המסחריים תפסו המתכות היקרות, או כמו שקוראים להם בלשון חיבה “המתכות העדינות”, מקום בראש והן נהיו לגופי הסיסמאות הממוניות ברוב הארצות שלהן היה ערך עצמי, ולמטבעות המתכות הפשוטות היה תפקיד שני למעשה: הם נהיו למעות קטנות שיש להן אך ערך זמני ונהיו למעות עזר.

נמצאו אחדים, שאמרו שהמתכות היקרות נבראו לכתחילה על ידי בורא עולם לשמש בתור ממון. הבורא הפץ לזכות את יצוריו בממון המתאים לצרכיהם ולפיכך ברא כסף וזהב. מכל מקום חשוב לזכור כי התפקיד הראשי ראו במתכות היקרות, משום שיש להן ערך עצמי בתור תכשיטים.

כי ממון הוא סחורה היה ידוע לכל אחד עד אשר בא הממון של ניר או שטרות וערבב את המושגים. העיקר של ממון, הוא הערך הפרטי שלו בתור סחורה. ובתור סחורה עולמית, צריך הממון להיות דבר של קיום וסחורה אשר תקובל מכל אדם בכל עת. ואת התפקידים האלה ממלאות המתכות היקרות על הצד היותר טוב. המתכות היקרות, אומר קאַרל מאַרקס, לא נבראו מהטבע למלא תפקידים של ממון, אבל הן ממלאות תפקידים טבעיים של ממון מטעמים אלה: המתכות מתחלקות לחלקים שונים. המתכות היקרות אינן מעלות חלודה, והעיקר – יש כשוף במתכות היקרות המבריקות ומעוררות תשוקה בלב האדם – לרכשן לו, תחילה בתור תכשיטים ואחר כך בתור אוצרות.

באלה הימים שהמתכות היקרות מלאו תפקיד ממון, היו שוקלים הממון ובודקים טהרתו. הממון בתור סחורה יש לו משקל ידוע. משקל הדולאר הוא 23.22 גרעינים של זהב טהור ומשקל הלירה האנגלית 113 גרעינים זהב טהור. כשהשנים היו כתיקונן היה סובב שער הדולאר או הלירה על ציר הזהב, אם פּחות ואם יותר, הכל לפי ההצעה והדרישה של הממון הבין לאומי.

בכלל היה בימי שליטתו של שער הזהב ברוב ארצות העולם ממון בין לאומי במלוא מובן המלה. לירה אנגלית או גם רובל רוסי נוח היה להחליף בכל מדינה שהיא בנקל בעד תשלום קטן שנקרא “אגילו” [צלבון]. בימי שער הזהב היה להממון אופי בין לאומי.

שער הזהב הורד מגדולתו ומחפשים בסיס שונה לממון, מחפשים ובודאי ימצאו. אולם מה שיהיה הממון של העתיד לא יוכל להתקיים אלא אם יהיה לו ערך עצמי ושיהיה מתקבל מכל אדם ברצון טוב ולא על ידי כפיה. הטבע האנושי איננו מתאים לאמצעים של כפיה, שהם אמצעים של עבדות.

בבעיות הממון נכתבו ספרים רבים שיכולים למלאות הספריה היותר גדולה. ברובם הם מסוג זה שאמר עליהם גלדסטון שאנשים משטים מהם ומעוטם הם מהסוג שאמר עליהם רבי ישמעאל הרוצה שיחכים, יעסוק בדיני ממונות ולאיש בינוני קשה להבחין איזה ספרים מחכימים ואיזה משטים, ולפיכך עליו להסמך על השכל הישר, לבור הבר מן התבן.

מכל השיטות השונות בעניני ממון שלפעמים מבלבלים פשוט את הראש, ראויות לתשומת־לב מיוחדת שתי שיטות מחכמים שיודעים מה אשר לפניהם, שיטת האנרכיסטון הצרפתי פּרודן ושיטת חכם הכלכלה ואנגלי מינרד קיינס שמת בעלומיו לפני איזו שנים ושחסידיו מעטרים אותו בעטרת חכם הכלכלה היותר גדול בעולם.

שני החכמים רחוקים בגישתם להבעיה המסובכת, בעית הממון. אולם הצד השוה שבהם ששניהם אינם רואים נחיצות בסיס מתכי לממון טוב ושניהם אינם רואים סכנה בממון על נייר. הפלוגת הישנה בין פיזוקרטים ומרקנטליסטים קיבלה צורה חדשה בהפלוגת של החכמים האלה על חסידי שער הזהב ובכלל חסידי המתכות היקרות.

כידוע היתה פלוגת במאה השמונה עשרה בהשאלה מה זה עושר. המרקנטליסטים לימדו כי מקור העושר הוא המסחר ואך ארץ זו עשירה, שמוציאה יותר סחורות לחוץ לארץ ממה שמביאה משם שהיצוא גדול מהיבוא והתוצאה מזה היא כי המתכות היקרות מצטברות בארץ. נגד התורה הזאת מיחו הפיזיקרטים שאמרו שמקור העושר היא האדמה. במחלוקת זו עשה פשרה אדם סמיטה האנגלי שהראה בספרו “עושר העמים” כי מקור העושר הם כחות היצירה שבארץ, העבודה והרכוש בשותפות עם האדמה מקור כל החמרים. כידוע הספר “עושר העמים” הוא היסוד לחכמת הכלכלה המדינית שהתפתחה לממדים ענקיים. המסקנה שבאו אליה פּרודן וקיינס היא כי על הממון למלא אך תפקיד עיקרי והוא להיות לאמצעי לחליפין. והתפקיד הזה הוא העקר ולתכלית זו נוכל להסתפק בממון של נייר וממון כזה יכל להיות ממון חוקי וגם קנה מידת הערכים של סחורות שונות.

פּרודן קבל על מה שעיטרו אך המתכות זהב וכסף כממון. לדעתו כל הסחורות יכולות למלא תפקיד זה. עכשיו מוצאים על סמך של זהב וכסף שטרות המשמשים כממון – מדוע יגרע חלק הסחורות האחרות? אם הן משביעות הצטרכויותיהם של בני אדם. אם לאיש יש סחורה נחוצה, הוא מביא אותה לבנק והבנק מוציא על סמך זה שטר ממוני ובשטר זה יוכל לקנות הסחורות האחרות הנחוצות לו. השטר הוא לא סתם פיסת נייר, אלא תעודה המעידה כי בעל השטר הכניס לאוצרות המדינה סחורות נחוצות ובעד זה הוא מקבל סחורות אחרות. בממון זה הנוסד על סחורות, פּרודן אומר לבער עניות מן הארץ. בסדר חברותי כזה לא יהיו מחוסרי עבודה משום שהבנק יקנה פרי עבודת כל הפּועלים ולהממון יהיה ערך ממשי הנוסד על רכוש. בנק כזה התקיים בצרפת זמן ידוע אם גם לא בהצלחה מרובה.

שיטת פּרודן לא סתם דמיון. אנשים מעשיים באמריקה כהנרי פורד הטיפו לממון הנוסד על נכסים “עססעט מאני”, ובהגבלות ידועות גם הבנקים של השיטה הפדרלית מוציאים שטרות ממון על שטרי חוב של מקח וממכר של סחורות. אולם השיטה בשלמותה היא מוקדמת, היא באה קודם הזמן שבני אדם מוכנים לסדר את אופן חייהם על פי תורה השתפנות.

קיינס רחוק מאוטפּיות. הוא איש מדעי אבל גם מעשי, גם בעיניו התפקיד העיקרי של ממון הוא אמצעי חליפים אלא שהוא מודה שיש לממון תפקידים אחרים לשמש קנה מידה לערוך כל הסחורות וגם לשמש לממון מדינה, לממון חוקי, אלא הוא אומר שתחת ליתן לממון שליטה עלינו, עלינו להנהיג שליטה על הממון. לדעתו, על הממון להיות גמיש לפי צרכי המסחר ועל המדינה לפקח שיהיה סכום הממון לפי הצורך. ברצותה מרחבת המדינה את הסכום וברצותה היא מקצרת למנוע אינפלציה. קיינס מטיף לממון הנמצא תחת פיקוח תמידי, managed currency. רבות מהנחות קיינס נתקבלו מהממשלה באנגליה. וממשלת הפּועלים, ביחוד, מנהלת את עניני הממון על פי עיקרים של שיטת קיינס.

הסכנה העיקרית בממון של נייר כי הוא מתפרץ על ההגבלות ואובד את השליטה ושיווי המשקל ומזה יש סכנת האינפלציה הבלתי מוגבלת.

גם לממון של נייר יש היסטוריה מעניינת, המלאה מאורעות דרמתיים.

כל זמן שהיה ברור, כי הממון הוא סחורה, היה גם ערך הממון ידוע. המטבע היתה שקולה וחתומה בגושפנקא של הממשלה למען דעת כי לא זויפה, ובזה נגמר הענין. אך מאז החלו להשתמש בממון של נייר – גדלה הערבוביה. כנראה, לא אך בעניני קודש מקדשת המטרה את האמצעים קדושה עצמית, כי אם גם בענין פשוט וחילוני כמו ממון. הממון של נייר ששימש כאמצעי להקל על מחזור הממון או בתור קבלה על פקדון או בתור שטר חוב על זמן קבוע, קיבל במדינות רבות ערך עצמי והיה לממון ממש.

צורפי הזהב היו הראשונים אשר החלו להנהיג ממון של נייר. לשאת משא כבד בכסף או בזהב אי אפשר היה, לפיכך מסרו את המתכות לצורפי זהב או כסף לפקדון. הצורפים נתנו תעודה של קבלה – להעיד, שהמתכות שמורות אתם לפקדון. תעודות אלה היו עוברות לסוחר בתור ממון. היהודים עשו מסחר גם בין מדינות שונות בעזרת שטרות. לבנק של העיר אמשטרדם היה התפקיד הראשון לשמש מקום לפקדונות. הוא נתן תעודות שעברו מאדם לחברו בתור ממון. שטרי חובות של באנקים עברו מיד ליד כממון אולם שטרי חובות מבנקים ואפילו של ממשלה היו במקום ממון ולא ממון ממש. היהודים עזרו הרבה להוציא שטרות מסוגים שונים להקל על מחזור הממון וגם על העברת סחורות מעיר לעיר וממדינה למדינה, במסחרים בין לאומיים מסובכים. גם פה בארצות הברית מצאו יהודים תפקידים נכבדים לתקן קלקולים בעניני ממון ושיטות של בנקים. בארצות הברית באמריקה מפורסמת לשבח השיטה של הבנקים המאוחדים על ידי רזרבות מרכזיות פדרליות [פעדעראל רעזערוו סיסטעם] אשר במידה גדולה העמידה את הענינים הממוניים על בסיס חזק. הפועל יוצא של השיטה הוא שכמעט נפסקו המשברים הממוניים שבאו פה מפקידה לפקידה. ולביצוע של השיטה אשר הביאה ברכה רבה כזו עזרו יהודים רבים ובתוכם הצטין היהודי פאול וורבורג אחיו של הנדיב ווארבורג הידוע. “כד משלם שערי מכדא, נקיש ואתי תיגרא בביתא” [כאשר יתמו השעורים מן הכד, מתחיל הריב בבית] אמרו חכמינו. פּתגם קצר זה מביע רעיון גדול לא רק בעניני משפחה, כי אם גם בעניני מדינה וחברה. המשבר הכלכלי השורר עתה בארצות רבות מביא לידי צרות רבות. המשבר הכלכלי והתרבותי הכניס שנאה בין עמים והתחרות בין לאומים, מהומות ומבוכות בכל מקצועות החיים. משבר זה הוא הסיבה לכל צרות העולם. את האמת המרה הזאת למדו רבי מדינות גדולות. סוד גלוי הוא, שהעולם עומד עתה על מפתן מלחמות ומהפכות גדולות, למרות האיגוד של האומות המאוחדות ותכנית של מרשל אשר שמה לה למטרה להביא שבר להארצות שניזקו במשבר כתוצאה מן המהומות והמבוכות.

“כאשר יתמו השעורים מן הכד” לאו דוקא. העולם לא יחסר אפילו עתה שעורים ודגן, תבואות וצרכי תעשיה רבים. גדול עתה השפע בעולם כתוצאת ההשתלמות הטכנית של האנושיות. רב השפע, אבל לא נוכל לקבלו. נתקלקלו היחסים של משא ומתן ומסחר ורואים אנו כי השפע מביא קללה ולא ברכה. בסחורות אין מחסור ובכל זאת בארצות רבות הפּועלים הולכים בטל והבטלה מביאתם לידי שעמום. הדבר העיקרי החסר בעולם הוא בטחון. לא רק העניים אינם בטוחים בחייהם, כי אם גם העשירים אינם יודעים מה יביא להם יום מחר. מחסרון הבטחון אפסה האמונה גם בממונן של מדינות אדירות. הממון אשר היה עד עתה הסמל של העשירות והדבר היותר בטוח, מוטל עתה בספק, אחרי שרוב המדינות האדירות ירדו, באופן מוחלט או יחסי, משער הזהב, וארצות גדולות פושטות את הרגל ו… אינן מתביישות. המכונה שהיתה פועלת בכח הממון נתקלקלה. אמת כי הממון שורש הרע בעולמנו, אולם הממון היה גם כח חיובי והעמיד יחוסים חברתיים במשא ומתן בין איש לבעליו. ועכשיו שנתקלקלה המכונה הממונית, נתקלקלו גם היחוסים החברותיים וארחות חיים הרגילים ובפרט היחסים הבין לאומיים בין עמים ומסיבה זו כל המהומות והמבוכות בעולם.

במאמר אחד אי אפשר לדבר על הפרק הנכבד בתולדות הכלכלה אודות שטרות וממון של נייר וכן על חד־מתכיות [מאנאמעטאליזם] ודו־מתכיות [בימעטאליזם], אבל ראוי להזכיר, כי בכל מקום אשר החלו להשתמש בממון של נייר בלי הגבלות, הביא הדבר תמיד לידי אסון בכלכלה. האינפלאציה היא פרק המלא שוד ורמאות ורבים חלליה.

לממון יש תפקיד לשמש בתור קנה מדה של ערך הסחורות. בדבר הזה יש לקויים רבים בחברה הנכחית. המקחים של כל הסחורות לגבי המתכות אינם קבועים ותמידיים ותמיד הם מתנועעים ומשתנים. הפרופיסור המנוח האמריקאי פישר וחכמי כלכלה בארצות אחרות הראו לדעת, כי ערכה של סחורה לגבי זהב מתנועע תמיד. האכרים פה בארצות־ הברית חושבים, כי המקחים של נכסיהם ותבואותיהם נפלו לא משום שערכם נפל, אלא משום שמקח הזהב עלה. לפיכך הם חושבים, כי האינפלאציה תביא רפואה וערך נכסיהם ופירותיהם יעלה. כמאמר החכם: “אין רע בלי טוב”, מה שרע לאחד טוב לשני.

בענין ממון מערבים אותנו היהודים ושונאינו נושאים שם ישראל לשוא בעניני ממונות. השונאים שלנו מאשימים אותנו כי היינו משמשים בממון לרעה. יש שמאשימים אותנו כי אנחנו היינו המתחילים בהפצת שטרות וממון של נייר בעולם ומרקס אומר בפירוש כי השטר הוא אלוהי היהודים, ויש שמאשימים אותנו להיפך כי עובדים אנחנו לאלהי הזהב, מזכירים חטא עגל הזהב ומראים כי לפי יוסף פלאוויוס וגם התנ"ך היה בית ד' בית האוצרות לכסף וזהב. האמת היא כי דוקא לעובדי אלילים היה זהב דבר שבקדושה ולא למאמינים בתורת ד'. אלכסנדר דילמאר אומר: יוליוס קיסר עשה יציקת מטבעות הזהב לדבר שבקדושה, על המטבעות היתה תמונת הקיסר האלהי עם הכתובת: “המושל הקדוש”. יהודים אחדים שנשאו ונתנו בממון היה הדבר הזה משום ההכרח. מיום שגלינו מארצנו לא היתה לנו שום עשירות אך הדברים שאפשר לטלטל ממקום למקום. העובדה היא כי בממון היו היהודים כח בונה ולא כח מהרס, אך זה ענין רחב שאי אפשר לפטרו במלים אחדות.

הממון הוא ענין בין לאומי שנוגע לכל העמים ובשעה זו של מבוכות כלכליות והעיקר בשעה של משבר רוחני המעמיד בסכנה את עצם החברה האנושית ותרבותה ורבי המדינות מתהלכים תועים ואובדי עצות למראה האנרכיה שמתקרבת והולכת, הדבר ברור הוא כי אחת מהסיבות הוא כי הממון שמוטל עליו החוב להביא סדר ביחסים הכלכליים של בני אדם, הוא בעצמו אבד את ערכו. שאלת הממון היא שאלה חשובה בעולם, שאלה בוערת.

קשה להאמין כי יחדשו עוד הפעם שער הזהב, יתכן כי הממון יהיה נוסד לא על מתכות יקרות אלא על סחורות כשאיפת פּרודן ורוטברט. יהיה מה שיהיה הממון של העתיד – גם הממון פושט צורה ולובש צורה ככל הופעה שבעולם – אולם הממון יכול אך לסדר עניני הכלכלה אם יהיה לו ערך עצמי והעיקר שיהיה מתאים לטבע האנושי. להממון לא אך צדדים שליליים אלא גם צדדים חיוביים. חברה בלי ממון היא חברה של עבדים, להממון יש תפקיד חיובי.