לזכר עולם

לאבותי היקרים משה גרונם וקנדה איבנסקי ז"ל.

לרעיתי הנאמנה שנגדעה טרם שעתה, מינה בת ר' יוסף רושס ז"ל.

לאחותי שרה רבקה לבית הרכבי ובנה אדולף שנגדעו באבם.

לאחי הלמדן המשכיל והחסיד זלמן ליב, רעיתו פיגל ובני משפחתו הגדולה שנספו על ידי הנצים הארורים.

לאחותי פאלה גורנשטיין ובנותיה שנספו על ידי הנצים ימ"ש.

לאחי יוסף שנספה ע"י הבולשביקים, לרעיתו סוניה, לבנם ולבתם שנספו על ידי הנצים ימ"ש.

לאחותי רייזיל ובעלה ובני משפחתה שנספו על ידי הנצים ימ"ש.

לאחותי מינה ובעלה שנספו ע“י הנצים ימ”ש, לכל בני משפחתו. לבני עירי ולהמונים היהודים שנספו טהורים וקדושים על ידי הנצים וחבריהם. ה' יקום נקמת דם הנקיים השפוך.

ונקם ישיב לצריו.

הספר הזה מוקדש לאחותי היקרה ריני איבנסקי. בנעוריה היתה מעין אגדה והגיעה בכשרונותיה לחצרות מלכים, ואם עכשיו היא חולה, אני מקוה כי כוככה יזהיר לעולם.

אחיה האוהב אותה

מיכל

ניקראסוב הרוסי היה אומר: “יש לך הרשות לא להיות משורר, אולם חובה מוטלת עליך להיות אזרח טוב”, כלומר: לכתוב בטעם ספרותי היא רשות, אולם לעמול עם הציבור היא חובה. ומהשקפה ציבורית נתרציתי לקבץ חלק ממאמרי המעטים שכתבתי עברית. במאמרים אלה חוויתי דעתי בלי משוא־פּנים על החזיונות¹ הנוגים של זמננו, שהם תוצאות מתנועת הסוציאליזם – זה הזרם הכביר שהכה גלים בכל העולם וביתר שאת ברחובנו היהודי.

המאמרים מטפּלים בשאלותיה של תנועת הפּועלים ובעיקר בתנועת הפּועלים היהודים באמריקה, אשר אך מעט כתבו בעניין נכבד זה בעברית. הייתי פּעיל בתנועה זו מנעורי והיתה לי שעת־הכושר להסתכל בתוצאותיה החיוביות וגם השליליות של תנועה כבירה זו, ששינתה את דרכי חיינו בכל העולם מן המסד עד הטפחות.

אמנם פעיל ביותר הייתי במיסדר “חוג הפּועלים” (ארבייטער רינג) – זה המיסדר העממי שיצר מוסדות בני קיום ברחובנו כבית־הבראה למוכי שחפת, בתי ספר אידיים, וגולת־הכותרת של מפעליו הם בתי־מרגוע ליגיעי־כח הם הפּועלים הזקנים, שהתיגעו כל חייהם בעבודה קשה. ואם ל“חוג הפּועלים” אך מטרות מוגבלות, בכל־זאת היתה לו השפעה גדולה על מהלך הרוחות של תנועת הפּועלים היהודים הכבירה, והדברים עתיקים. ומבימת “חוג הפּועלים” היתה לי שעת הכושר להכיר תנועה זו לכל צדדיה.

ב“חוג הפּועלים” הגעתי למדרגה גבוהה. הייתי כעשר שנים מזכיר של חבר המנהלים (באָרד אָף דירעקטאָרס), שהיא להלכה המשרה היותר גבוהה. חבר זה, לפי החוקה, הוא המוסד העליון של המיסדר, מעין בית־המשפּט העליון.

הייתי גם כן המזכיר של הוועד, שעליו היה להכין תכנית מפורטת לבתי מושב־זקנים, ועבדתי הרבה בעד הרעיון הזה שלא על מנת לקבל פּרס. בראשית היה הרעיון ואם עכשיו הדבר יוצא לפעולות, יכול אני להתפּאר, כי הרביתי לעשות בעדו. הייתי גם כן מזכיר ברוב הוועדות של המיסדר הזה. וכל המשרות נשאתי שלא על מנת לקבל פּרס, ולפיכך אפשר לי לדבר על תנועת הפּועלים בלי משוא־פּנים. נשארתי “ירוק” אף כי המחלקה לתרבות של המיסדר הזה, ביזמת מזכירה נ. כאנין, מתעתדת להוציא ספרי האידי בדבר אמריקה. מה שראיתי מתאמץ אני כ“ירוק” למסור בלי משוא־פּנים.

משכיל עברי שקרא את מאמרי על תנועת הפּועלים בשבועון העברי “הדואר” אמר, שאני מרומם את תנועת הפּועלים בשעה שידוע, כי בתנועה זו הדיוטים קופצים בראש. באמת אינני מתעלם מחסרונותיה של תנועה זו, אולם התופעה של שליטת הדיוטים היא עכשיו תופעה עולמית. היא אינה מכה מדינית, אלא בין־לאומית. גם כל המוסדות היהודיים בכל הארצות לקו במכה זו, ובמובן יחסי אינני חושש לאמר, כי דווקא בתנועת הפּועלים היהודים אנו מוצאים אידיאליסטים מסורים בכל לב ונפש לאידיאל שלהם. די להזכיר שמותיהם של מאיר לונדון, יודזשין דבס ובמידה ידועה גם את אברהם לייסין, שיפּליאקוב, וולאדיק. ואם דבס על־פי מוצאו משאינם בני־ברית, הרי פעולותיו היו בעיקר ברחוב היהודים.

מאמרי נושאים קצת גם חותם אוטוביוגראפי. הייתי פּעיל בתנועת הפּועלים היהודים מנעורי מיום היווסד ה“בונד” עד עכשיו ובהשפּעת רבי לייסין ואולי ביתר עוז בהשפּעתו של אחד מן הוותיקים של חסידי קוידינוב, מיכל טליתניק, ז“ל, נשארתי יהודי ומכבד אנשי תורה, ואחרי כל ההרפתקאות שעברו עלי אני מבין עכשיו היטב מה שאמרו חז”ל בדבר התורה. בלי התורה האמתית עלול העולם להיהפך לתוהו ובוהו. נישארתי סוציאליסט, אך סוציאליסט יהודי, ומקווה אני שיצרוף הסוציאליזם את תופעות חיינו.

הרוב הגדול של מאמרי נדפס מקודם בזמנים שונים ולא עשיתי בהם שום שינויים. נכבדות התגובות הישרות, שהיו לי מחזיונות שונים.

ידידי הסופר א. ר. מלאכי עודד אותי לקבץ מאמרי ואמרתי אם מבקר מחמיר כמוהו מוצא בהם ענין אולי ימצאו אחרים ענין בהם.

הסופר החביב, העברי המובהק דניאל פּרסקי נטל עליו לעסוק בהגהה. אולם תנאי התניתי עמו שלא לעשות שום שינויים בסגנון. יודע אני בקשיים הגדולים שנכשל בהם. הוא עשה עבודה קשה ותודתי ערוכה לו מקרב לבי. חזקה לתלמיד־חכם כמוהו שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

תודתי ערוכה גם כן לידידי זליג רוגוב, רעי מנעורי אברהם שמואל ווינר והסופר מנשה וואכסר, אשר יסדו וועד היובל להוציא לאור את הספר. כוונותיהם היו בוודאי רצויות. במיוחד אני מכיר תודה לידידי המלומד שלמה פיינסטון בן עירי בעל ספר החימיה באידית. הוא לקח למפרע שתי מאות טפּסים ובזה איפשר את הוצאת הספר, אף כי איננו מסכים לדעותי.

אינני יודע עד כמה הצלחתי לתת תמונה אמתית מתנועת הפּועלים היהודים באמריקה, מכל מקום אני הייתי המתחיל בענין נכבד זה בעברית ובטח יבואו אחרים לברר הענין מכל צדדיו.

מיכל איבנסקי

א. שאיפות לתיקון העולם

(ממחזור “היהודים והממון” שאתי בכתובים)

בתשובתו החריפה לאחד הצירים בפרלמנט האנגלי, שהציע – במשא ומתן, בוכוחים, בשאלה הנצחית של גרעונות תקציביים, –תכנית משונה לתיקון הסדר הממוני בשרשו, בלי למנוע גרעונות. גלדסטון, מי שהיה בשעת המעשה ראש הממשלה וברוב ימיו מנהיג המפלגה הליברלית באנגליה, אמר בדברי נחת המלאים לעג: “בשום דבר שבעולם בני אדם אינם משטים במדה כזו כאשר הם משטים באהבה ובממון”. התשובה היתה תשובה כהלכה לסוג אנשים אשר כח הדמיון מגביר כח השופט שבהם.

להציר כנראה היתה תכנית קסמים לא אך לעשות קץ לגרעונות הממשלה אלא גם לכל הכשלונות והתחלואים הכלכליים שכל העולם סובל מהם, להציר היתה תכנית של רפואה כל בה, פנציה לכל פגעי הזמן ולהעביר בבת אחת עניות ותוצאותיה מן הארץ. מה היה שם הציר המושיע, ומה היתה תכניתו לא חשוב לדעת. מתקנים ומושיעים לאנושיות הסובלת קמו בכל הזמנים ובכל הדורות. רובם צצו על פני הארץ ומיד נבלו ובטלו ועברו מן העולם כאנשים לקויים בשכלם וחסרי דעה ומעוטם לאסוננו תפסו מקום בראש והוסיפו על היסורים של בני יושבי עמק הבכא, העולם שלנו. כמובן ישנם גם מתקנים שכוונותיהם ומעשיהם רצויים. גם לגלדסטון היו שאיפות לתיקונים, אולם המימרא שלו: נכון, אמת ויציב. ויפה עשה שהמשיל אהבה מינית איתנית לתשוקה לממון. גם האהבה המינית וגם התשוקה לממון העבירו בני אדם על דעתם ומשטים הם בעצמם ועושים אחרים לשוטים, ומשטים לא דוקא אלה שחוש האהבה נפרז אצלם, או אלה, שיש להם תשוקה לממון שאי אפשר להשביעה, אלא גם אלה, שרוצים להמית החוש הטבעי, חוש האהבה בבני אדם למנוע איתם מן עבירות וגם אלה שרוצים לבטל לגמרי בבני אדם התשוקה לקנין ולמנוע אותם מגזל ומעושק של עבודת זרים. על האהבה המינית – לפי הפסוק: “ולאדם לא מצא עזר כנגדו” – המליצו חז"ל: זכה היא לו לעזר, לא זכה היא כנגדו. המליצה הזאת הולמת גם התשוקה לקנין.

מהתוצאות המעציבות השליליות של המתת חוש האהבה מספרת אגדה נחמדה [יומא כט ע"א]: שבי הגולה, על ידי עזרא ונחמיה, תפסו ליצר הרע של עבודה זרה [לא את עגל הזהב] ושרפוהו [אומרים שכבר קם מאפרו ומצא השליטה שאבדה], אמרו שבי הגולה: הואיל ועכשיו שעת רצון, נבקש רחמים לתפוס ביצר הרע של תאוה. תפילתם נתקבלה ונמסר היצר הרע בידיהם. אמר בעל החטאים לשבי הגולה: אם תקטלו אותי כל העולם יחרב. חבשו אותו שלשה ימים לראות מה יגיע הסוף. ומה היה הסוף? סוף מעציב, “בעי ביעותא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח”, ביקשו ביצה של יום בכל ארץ ישראל ולא מצאו. שבי הגולה, משום קיום העולם, לא הרגו אותו אך היכו אותו בסנורים ונתעוור בעל התאוה ואולם גם בעינים עוורות הוא מרקד בינינו ועושה בנו שמות. כך היה הסוף המעציב מהרצון להמית חוש טבעי… ובטוח אני כי שבי הגולה שבונים עכשיו מדינת ישראל החדשה, לא יעשו נסיונות להמית את היצר הרע לגמרי [אולם נסיון להחליש אותו בישראל לא יזיק במאומה…].

לדון מהתוצאות העלולות לבוא על העולם מביטול או גם מקלקול של הסדר הממוני הנוכחי אין אנו נזקקים לאגדות. אנו יודעים את מרירות המציאות מבשרנו. אנו יודעים את המבוכות הכלכליות והמהומות המדיניות שהביאו לעולם שפיכות דמים, דבר, חרב ורעב שבאו משעה שהמכונה הכלכלית הפועלת בכח הממון נתקלקלה ועדיין המכונה לא נתקנה.

אמת היא, שקלקולה של המכונה מראה לנו לדעת שלא הכל היה בסדר מקודם. העובדה שמדחיה ראשונה נדחו כל האופנים והגלגלים ממקומותיהם, מראה לדעת, שבנינה לא היה איתן. שהמכונה הכלכלית הנוכחית נתקלקלה בזה אין כל ספק. השאלה היא היש אפשרות לתקן את המכונה הישנה. אולי יש צורך לשנותה ממסד עד הטפחות; או יהיה נחוץ להרוס עד תומה את המכונה הישנה ולהמציא מכונה חדשה על יסודות חדשים לגמרי. מכל מקום הדבר ברור, שאלת הממון היא שאלה בוערת בכל הארצות; ויש שמדמים שאלת הממון לחידת הספינקס הידועה באגדות יון, לאמר אם תוכלו למצוא פתרון החידה מוטב ואם לא פה תהיה קבורתכם. שאלת הממון היא השאלה היותר חריפה בעולם.

השאלה חריפה לאו דווקא באירופה אשר, ברוב ארצותיה, המכונה הכלכלית והממונית נתקלקלה, אלא גם בארצות הברית באמריקה אשר המכונה פועלת לעת עתה בסדר נכון, פחות או יותר. גם פה כרוכות סכנות גדולות. גם באמריקה יש סכנת אינפלציה, והסכנה רובצת בעיקר בהחוב הממשלתי שמתרבה והולך ומגיע לסכומים עצומים שמטילים סחרחורת בראש. אולם לעת עתה אין לירוא מזה אם לא תבוא סערה בלתי שכיחה ותעקור כל התרבות האנושית משרשה. לעת עתה הענינים הממוניים נמצאים פה תחת השגחה מועילה ושליטה לשים מעצור לאינפלציה בלתי מרוסנת. ואמנם על ידי תיקונים נועזים ותכנית עזרה קונסטרוקטיבית שבאמת הן תכניות של עזרה הדדית הצליחו המדינאים האמריקאים לשים קץ גם להחורבנות שהביאה האינפלציה בארצות אחרות.

הנסיונות באמריקה הראו לדעת כי על ידי תיקונים מתאימים לטבע האנושי ולשכל הישר יש אפשרות להשיג שליטה על היצרים המשחיתים באדם שמביאים אותו לידי מבוכה עד שאיננו יודע מה טוב לו ומה מזיק לו.

בכלל הממון, ענין הנוגע לכל איש, הוא כח מהרס אולם גם כח קונסטרוקטיבי. הכל רצים אחריו, אף על פי שהכל מקללים אותו, וכדאי לבוא עד טיבו ללמוד מהצדדים החיוביים שלו, וגם השליליים.

כי הממון מהרס, כבר הראה הנשר הגדול הרמב"ם. הוא ביקש למצוא בכל הופעות החיים רמזים בתורה ואמר כי בסיפור על קין והבל, התורה מרמזת על התשוקה לקנין ולממון הנטועה בלב האדם מימים קדמונים. לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו…

לפי דברי הרמב“ם קין הוא סמל של התשוקה לבצע, שהביאה לעולם רצה אח ובעקבותיו רציחות בלתי נפסקות, שפיכות דם ומלחמות. נפלא הוא שהרמב”ם הקדים כל הרדיקלים למיניהם שבאו למסקנות אלה אך מקרוב…

אגב אורחא, ראוי להזכיר כי הרמב“ם הקדים סוציאליסטים מובהקים שרוצים לתקן העולם במלכות צדק. בתיאורו של עניני ההכרה העתידה לבוא על יסודות הצדק והיושר. הלוא כה דבריו ב”משנה תורה" ספר הארבעה עשר, הלכות מלכים, בסופו:

…" ובאותו הזמן לא יהיה לא רעב ולא מלחמה לא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ד' בלבד"…

הרמב“ם אומר באותו פרק: “אל יעלה על הדעת שבימות המשיח בטל דבר ממנהגו של עולם… אלא עולם כמנהגו נוהג”… ובודאי יהיה בעולם האידיאלי הזה גם ממון שיביא בסדר גם הענינים החמריים, שבלעדם העולם לא יוכל להתקיים… הרמב”ם היה בוחר תמיד בשביל הזהב והיה בטח מייחד מקום חשוב לכל הדברים המועילים לחברה, גם לממון.

ועד שיבוא משטר הצדק, יהיה בתקפו משטר הממון בצדדיו השליליים והחיוביים. להממון כה גדול וגם כח קסמים שמושך הכל אחריו. ואם הכל רצים אחריו אך מעטים מבינים במה כחו גדול ומה הם תפקידיו. הממון ענין מסובך, וכדי שלא לעשות הענין מסובך עוד יותר, ראוי לעמוד בדברים פשוטים על תפקידיו בחברה ולהבין כח המושך בו.

אמנם התפקידים ידועים לכאורה לכל איש משכיל היודע פרק בכלכלה המדינית אך על פי רוב שוכחים כל התפקידים בכללם וזוכרים אך תפקיד אחד ומזה ערבוב המושגים שמשטים בני אדם כאהבה מינית לפי גלדסטון.

ואלה הם תפקידי הממון בכללם ובפרטיהם:

בחברתנו המיוסדת על מקח וממכר של סחורות שונות עם המטרה הסופית להפוך את הסחורות לממון, הממון הוא חשוב בשביל שהוא ממלא ארבעה תפקידים הכרחיים במשא ומתן של אנשים יחידים שחיים בחברה המיוסדת על יסודות כלכליים:

1] הממון הוא אמצעי של חליפין לסחורות שונות. אדם מוכר חפצים שמיותרים לו על מנת לקנות החפצים הנחוצים לו. החליפין נעשים על ידי ממון העובר לסוחר.

2] הממון הוא קנה מדת הערך של סחורות שונות ובממון קובעים את מחירי הסחורות.

3] הממון הוא אמצעי חוקי לפרעונות ותשלומים legal tender. כל החוזים שסוחרים עושים ביניהם וכן שטרי חובות וסתם חובות בין מלוויים ולווים מסולקים על ידי ממון. למלא תפקיד זה על הממון להיות גם לסוחר וגם ממון מדינה. ממון שהמדינה מכירה בו על פי החוק.

4] הממון משמש בתור אוצר גנוז להעתיד. חוש טבעי הוא באדם לדאוג לעתידו לעת בצורת או לעת זקנה ובכלל להספיק לבני משפחתו אמצעים לפרנס את עצמם. לאצור תבואות ופרקמטיה, שאינם בני קיום, יחטיא את המטרה. לפיכך דואג האדם לחסוך לעתידו או נכסים קבועים, נכסי דלא נידי, או ממון המטולטל ממקום למקום. לתכלית זו צריך הממון להיות בן קיום שלא לאבוד ערכו בעתיד.

עוד תפקיד אחד ממלא הממון שחכמי הכלכלה שכחו למנותו והוא שהממון משביע תשוקה עזה בלב האדם והיא השאיפה לכבוד ולתפארת. אחד ממפקדי הצבא האמריקאים, שנאבד על ידי אסון, במלחמת העולם השניה, איש בהיר הציורים, פייטן, אמר בהזדמנות אחת, שאין אדם משליך את נפשו מנגד בעד תענוגים, אין האדם מעמיד עצמו בסכנות גדולות במלחמה אלא למען התהילה והתפארת שהמלחמה מנחילה. השאיפה לכבוד הוא כח איתני באדם והממון מנחיל לא אך תענוגים אלא גם כבוד ותפארת, לפיכך הרוב הולך אחרי הממון שקסם בו, וגם כבוד.

אהרן ליברמן, מראשוני הסוציאליסטים היהודים [כתב ברובו בעברית] חיקה סגנון מדרשים, ובדה מלבו מדרש פּלאים, שנאמר בו: “בשעה שאמר הקב”ה לי הכסף ולי הזהב, ענו ואמרו מלאכי השרת: לך ה' התפארת, לך ה' הגדולה והגבורה, הנצח וההוד"… ויש שממון מנחיל לא אך כבוד אלא תורה וחכמה “בצל הכסף בצל החכמה”. ואחד ממשכילי הדור הישן שאבד את כספו בענין רע אמר: אינני דואג על אבדן ממוני, הממון הוא גלגל החוזר בעולם, המטבע היא עגולה ומתגלגלת מאיש לאיש, אני דואג על התורה והחכמה שנאבדו לי יחד עם ממוני…

והרוב לא הולך אחרי הממון אלא רץ אחריו משום שמשביע שאיפות טבעיות שבלב האדם. האדם חוסך ליום רע. האדם אינו ביכולת למלא בעבודה עצמית כל הצטרכויותיו, הוא מוציא מעבודתו אך סחורה אחת ומוכרח הוא להמיר פרי עבודתו בפרי עבודת עמיתיו [חבריו] ולחליפין כאלה נחוצה מידה שהכל מודים בה, לערוך הסחורות השונות שמחליפים. בחברה שמיוסדת על הקנין הפרטי, היה קנה מדה כזה ממון שיש לו גם ערך עצמי, ואם נתבונן היטב בהתפקידים שעל הממון למלא אז נוכל להבין הטעמים שהממון היה כל כך חשוב בהחיים החברותיים וגם בחיי אנשים פרטים.

להממון יש היסטוריה מענינת. בהתפתחות הממון משתקפת בכלל התפתחותה הכלכלית של האנושיות בכל דרגותיה. הצורך העיקרי שהוליד את הממון היה הצורך שהיה לאנשי החברה מעם אחד ומעמים שונים להחליף את סחורותיהם בדרך שלום. לפי זה נוכל דווקא לאמר כי ראשיתו של הממון היה הרצון לשלום, אם גם אחרי כן בעתיד הממון הביא למלחמות נוראות.

בתור אמצעי של חליפים על הממון להיות סחורה עוברת לסוחר בכל מקום ובכל עת.

ידוע, כי בחברה הקדמונית היה הממון מקנה. פעקוס – בהמה בלשון בלשון רומית ופעקוניא – ממון בהמה. גם “פי” – בלשון זאכסית, מובנה בהמה וממון. מקנה וקשיטה בעברית גם הם מראים על היחס הקרוב של בהמות וממון. כפי שנוכל לשער היו עובדי אדמה עושים חליפים עם רועי צאן והחליפו פרה או שור בתבואה, פרי אדמתו של קין על מיטב צאנו של הבל. ידועות גם כן סחורות אחרות אשר שמשו בתור ממון. ברוסיה שמשו עורות ממון ופה במדינת ווירג’יניה היה הטאבאק ממון. ועוד בחברה קדמונית החלו המתכות לשמש בתור ממון. קודם – ברזל ונחושת ואחרי כן – כסף וזהב. ואלה המתכות היקרות, הזהב והכסף היו משמשות עד עתה בתור ממון בכל הארצות. אבל בארצות מפותחות היה נהוג אך הממון של זהב.

על אופי הממון בתור סחורה המשמשת אמצעי חליפים, נוכל ללמוד מתורתנו, מענין מערת המכפלה שקנה אברהם מעפרון החתי, כמו שמסופר בספר בראשית כ“ג, ט”ז: “וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר”; הרי שזה היה כסף וגם עובר לסוחר ומתקבל מכל אדם. יש לשער שעפרון החתי שקל את הכסף ובא לידי מסקנא, כי אין בו כל זיוף בשקלי הכסף, “טבין ותקלין”, טובים ושקולים, והם עוברים לסוחר. כמו כן ראוי לזכור שהיתה מחלוקת בין מסדרי המשנה אם ממון הוא כסף וזהב הוא פירות או מטלטלין או זהב הוא ממון וכסף הוא פירות או מטלטלין, כפי שנוכל ללמוד מהמשנה הזהב קונה את הכסף ומהגמרא שם [בבא מציעא פרק ד'].

ב“שקלא וטריא” במשא ומתן על המשנה המצוינה “הזהב קונה את הכסף”, משנה המטפלת בבעיה היסודית בכלכלה, בבעית הסטנדרד הממוני אם הוא זהב או כסף או שניהם ביחד, הביעו חכמי הגמרא בחריפות סברות דקות כמשי ומוצקות כפלדה. הנושאים שבהם מטפלים חכמינו הם נושאים שהתחבטו בהם חכמי הכלכלה של המאה התשע עשרה וגם המאה העשרים ועדין יש חילוקי דיעות לחכמי הכלכלה בבעיות אלה. בהסוגיא מתבררים מושגים דקים ב“כח הקניה” של הממון, ב“מהות הממון”, ב“מטבעות” שהם קנה מדה לסחורות שונות, ומטבעות שהן מטלטלים בעצמם במטבעות חריפות ומטבעות פסולות והעיקר שהסוגיא מטפלת בו הוא הסטנדרד הכספי. המושגים והבעיות הכרוכים בהם זורקים אור בהיר על החיים הכלכליים של היהודים בארץ ובגולה בימי בית שני ואחרי החורבן. ולא אך על החיים היהודיים אלא גם על החיים הכלכליים של העמים במזרח הקרוב שהיו נכנעים לשלטון העליון של רומא שהיתה מושלת בכיפה ימים רבים ואלה שהיו נכנעים לפרס.

השאלות הכרוכות בסטנדרד, בשער הזהב או שער הכסף או סטנדרד דמיוני, סטנדרד של ניר שהונהג באונס באַרצות רבות הן עכשיו שאלות בוערות בכל העולם וגם אצלנו היהודים, לא אך בתור אזרחים אלא גם בתור יהודים. ובעיות הסטנדרד עברו שינויים רבים במשך דברי ימי עולם. הסטנדרד פשט צורה ולבש צורה. כבכל דבר שבעולם, גם הממון נמצא בתהליך של התפתחות איטית אבל תמידית. כל יום, כל שעה וכל רגע מביא שינויים בהתפתחות, אלא שאין אנו מרגישים בזה כאשר אין אנו מרגישים בגידול ובצמיחה של ילדים ובחיינו הפרטיים ובמעבר של ימי הילדות לימי העלומים ומימי העלומים לימי העמידה ואחרי כן לימי הזקנה, ימים שאין חפץ בהם.

ספרים גדולים ועבי כרס נכתבו על תהליך ההתפתחות הממונית וכמובן קשה לעמוד על כל הפרטים ואך אפשר לעבור בסקירה שטחית על כללי השאלה, כללים החשובים ביותר.

מאמצעים ששמשו כחליפים פרימיטיוויים להחליף פרה וחמור בתבואות, “פרי האדמה במיטב הצאן”, עד הסיסמה המפותחת ביותר הסיסמה של שער הזהב, עברו דורות רבים מהפכות ומלחמות נוראות ועכשיו אנו עומדים בשעה של מהומות ופרכוסים ובודאי להממון של העתיד תהיה צורה שונה לגמרי מהצורה שהיתה לו במאה התשע עשרה, אולם איזו צורה שתתקבל אין הוא יכול להתקיים אם לא יתאים לטבע האנושי…

באמת שער הזהב בטהרתו ובכל פרטיו התקיים אך מאה שנה, ברובה של המאה התשע עשרה ובמעוטה של המאה העשרים. שער הזהב, הסטנדרד הזהבי, הונהג בראשונה באנגליה ואחרי כן נתפשט בכל הארצות כי היו לו סגולות אשר התאימו לצרכי בני אדם בתקופה של תעשיה וחרושת המעשה ותפסה ממדים גדולים. עכשיו שער הזהב עם הגבלות נשאר באמריקה ובעוד ארצות מספר קטנות. ואנו עומדים עכשיו על סף סידורים ושנויים יסודים בסטנדרד הממוני.

שער הזהב היה שולט גם בעולם העתיק וגם ברומא, אך במדינות הנכנעות לה היה שולט שער הכסף. אלכסנדר דילמאר, המומחה הגדול לענין זה, בספרו המצוין “תולדות הסיסמאות הממוניות” בפרק ב' שנקרא “תפקיד הקדושה של הממון” אומר בפירוש: “בסוף הריפובליקה הרומית וכל ימי האימפריה שימשו לממון חוקי אך מטבעות זהב שהיו סמל השלטון המלא. מטבעות כסף היו אך בארצות המשועבדות לשלטון רומא. יציקת מטבעות של זהב היתה מעין מרידה נגד השלטון העליון”.

יחד עם מטבעות הזהב היו עוברות לסוחר גם ברומא מטבעות כסף בפרופורציה קבועה אחד לשנים עשר בעד משקל ידוע. את זה קבלו בכסף ניר עשר פעמים ממשקל זה בעת אשר באינדיה הגדולה היתה הפרופורציה אחד לששה וחצי ול־½6 ההבדל בהפרופורציה נתן אפשרות לרווחים גדולים וכנראה ידעו היהודים להשתמש באלה ההבדלים.

בארצות המשועבדות היה אך ממון כספי עובר לסוחר והזהב היה סחורה לפיכך היה הזהב קונה את הכסף משום שהזהב היה אך סחורה ואך הכסף ממון.

הכסף אשר היה יסוד לממון בארצות רבות הורד מגדולתו גם באמריקה. עד שנת 1873 היתה שוררת גם באמריקה הסיסמה של דו־מתכות. הזהב והכסף שימשו שניהם בבת־אחת ליסוד הממון. הסיסמה של דו־מכתות הביאה סכסוכים רבים בעניני מסחר. כלל גדול הניח האנגלי גרישאם, והוא הכלל, כי כסף רע דוחק את הכסף הטוב. מי שיש לו מטבעות רבות ורעות, מתאמץ להוציא את הממון הרע, ואת הממון הטוב יטמין. תוצאת הדו־מתכות להלכה, היא התשובה לחד־מתכות. למעשה, אם הכסף מתייקר לגבי הזהב, טומנים את הממון של כסף ומוציאים ממון של זהב. ולהיפך, אם הזהב מתייקר, טומנים את הזהב ומוציאים את הכסף. ויען כי כסף וזהב משתי מתכות שונות הם, קשה לקבוע פרופורציה תמידית בין שתי המתכות, כשם שקשה לקבוע מחיר תמידי בין סחורות שונות. דו המתכות הביאו תמיד לסכסוכים במשא־ומתן. הדרישה של ברייאן לקבוע שש־עשרה אונקיות כסף לגבי אונקיה אחת של זהב נתיישנה וזמנה עבר. עתה אפשר להשיג בעד אונקיה של זהב חמשים וחמש אונקיות של כסף. היו ימים אשר מחיר הכסף היה עוד יותר נמוך. בכל זה יש חכמי כלכלה המטיפים לשוב אל הכסף. טעמם ונימוקם עמם, כי לגבי המצב הנכחי, כששטרות נייר משמשים בתור ממון – תהיה התשובה אל הכסף צעד קדימה. ועוד טעם לדבר הוא, כי יש מדינות רבות המשתמשות גם עתה בכסף, כסין ומכּסיקה. והתשובה על הכסף תביא תועלת רבה ליחסים המסחריים של כל ארצות תבל.

אצלנו היהודים, הסטנדרד של הממון היה כנראה כסף. השם “כסף” שנהיה שם נרדף לממון ומשתמשים בשם יותר מהשם ממון, מראה על התפקיד הממוני שהיה לכסף לא אך בימי בית ראשון אלא גם בימי בית שני, אם גם היו זמנים קצרים שהזהב היה דוחה את הכסף. גוף הסטנדרד הממוני היא המטבע הטבועה שהמדינה אחראית לטיבה ואחריות זו מחייבת כל אזרח לקבלה וממטבעות היהודים שהגיעו אלינו אין אנו יכולים לשפוט על הסטנדרד הממוני של היהודים. אולם אם אין ראיות לדבר, יש זכר לדבר שמעיד כי הסטנדרד הממוני היה ברובו הכסף.

מלבד המשנה “הזהב קונה את הכסף” ישנה עוד משנה הנותנת לנו במלים מקוטעות השתלשלות המטבעות והסטנדרד הממוני. בשקלים פרק ב' משנה ב' נאמר: “רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין ובקשו לשקול דינרים”. הדרכונות הן מעות פרסיות והיו של זהב, הסלעים הצוריים הם של כסף, הטבעים לא ידוע מאיזו מתכת היו והדינרים היו בודאי כסף רומאים שעברו לסוחר באריץ ישראל אף לפני חורבן הבית השני. נמצא שברובו של קיום בית שני הסטנדרד היה כספי ואך בראשיתי, תחת שלטון פרס, היה סטנדרד זהבי.

כנראה ממקומות שונים בתלמוד היה עובר לסוחר הסלע הצורי. בבכורות ג' ע"ב יש מאמר מוזר: "אמר רב יהודה אמר רב יוסי: כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי דכתיב: “עשרים גרה השקל” ומתרגמינן “עשרים מעה סלעא”. ועל זה מעירים חכמי התוספות בצדק: “לא שהיתה מעה בימי משה, אלא משקל אחד היה בימי משה שהיה שוה מעה בימי אונקלס”. בכלל היה הסלע הצורי תופס מקום השוב בהחיים הכלכליים. כסף צורי היה חשוב, משום שהיה כסף מסחר עובר לסוחר בכל ארצות המזרח הקרוב, וממון צורי היח על בסיס סטנדרד כספי.

הדבר העיקרי בכל סיסמה של ממון בריא וישר הוא שלממון יש ערך עצמי מלבד הצורה הטבועה על המטבע. אם נמחקה הצורה או נפסלה המטבע, נשאר בכל זה ערכו בתור סחורה. בהיות תפקיד השוב של הממון לשמש בתור חליפים היה נחוץ במצב כלכלי חפשי כי יהיה ערך עצמי לשני הדברים המוחלפים והמתכות היו לממון משום שהיה להמתכות ערך עצמי. הממון היה סחורה ככל הסחורות.

מתכות שונות מלאו תפקיד ממון. אצל היונים הקדמונים שימש לממון האלקטרון שהיא הרכבה של זהב וכסף. הרומים הקדמונים היו מכירים את הנחושת ובארצות רבות היו מצויות מטבעות של ברונזה, של בדיל ונחושת ובהתפתחות הקשרים המסחריים תפסו המתכות היקרות, או כמו שקוראים להם בלשון חיבה “המתכות העדינות”, מקום בראש והן נהיו לגופי הסיסמאות הממוניות ברוב הארצות שלהן היה ערך עצמי, ולמטבעות המתכות הפשוטות היה תפקיד שני למעשה: הם נהיו למעות קטנות שיש להן אך ערך זמני ונהיו למעות עזר.

נמצאו אחדים, שאמרו שהמתכות היקרות נבראו לכתחילה על ידי בורא עולם לשמש בתור ממון. הבורא הפץ לזכות את יצוריו בממון המתאים לצרכיהם ולפיכך ברא כסף וזהב. מכל מקום חשוב לזכור כי התפקיד הראשי ראו במתכות היקרות, משום שיש להן ערך עצמי בתור תכשיטים.

כי ממון הוא סחורה היה ידוע לכל אחד עד אשר בא הממון של ניר או שטרות וערבב את המושגים. העיקר של ממון, הוא הערך הפרטי שלו בתור סחורה. ובתור סחורה עולמית, צריך הממון להיות דבר של קיום וסחורה אשר תקובל מכל אדם בכל עת. ואת התפקידים האלה ממלאות המתכות היקרות על הצד היותר טוב. המתכות היקרות, אומר קאַרל מאַרקס, לא נבראו מהטבע למלא תפקידים של ממון, אבל הן ממלאות תפקידים טבעיים של ממון מטעמים אלה: המתכות מתחלקות לחלקים שונים. המתכות היקרות אינן מעלות חלודה, והעיקר – יש כשוף במתכות היקרות המבריקות ומעוררות תשוקה בלב האדם – לרכשן לו, תחילה בתור תכשיטים ואחר כך בתור אוצרות.

באלה הימים שהמתכות היקרות מלאו תפקיד ממון, היו שוקלים הממון ובודקים טהרתו. הממון בתור סחורה יש לו משקל ידוע. משקל הדולאר הוא 23.22 גרעינים של זהב טהור ומשקל הלירה האנגלית 113 גרעינים זהב טהור. כשהשנים היו כתיקונן היה סובב שער הדולאר או הלירה על ציר הזהב, אם פּחות ואם יותר, הכל לפי ההצעה והדרישה של הממון הבין לאומי.

בכלל היה בימי שליטתו של שער הזהב ברוב ארצות העולם ממון בין לאומי במלוא מובן המלה. לירה אנגלית או גם רובל רוסי נוח היה להחליף בכל מדינה שהיא בנקל בעד תשלום קטן שנקרא “אגילו” [צלבון]. בימי שער הזהב היה להממון אופי בין לאומי.

שער הזהב הורד מגדולתו ומחפשים בסיס שונה לממון, מחפשים ובודאי ימצאו. אולם מה שיהיה הממון של העתיד לא יוכל להתקיים אלא אם יהיה לו ערך עצמי ושיהיה מתקבל מכל אדם ברצון טוב ולא על ידי כפיה. הטבע האנושי איננו מתאים לאמצעים של כפיה, שהם אמצעים של עבדות.

בבעיות הממון נכתבו ספרים רבים שיכולים למלאות הספריה היותר גדולה. ברובם הם מסוג זה שאמר עליהם גלדסטון שאנשים משטים מהם ומעוטם הם מהסוג שאמר עליהם רבי ישמעאל הרוצה שיחכים, יעסוק בדיני ממונות ולאיש בינוני קשה להבחין איזה ספרים מחכימים ואיזה משטים, ולפיכך עליו להסמך על השכל הישר, לבור הבר מן התבן.

מכל השיטות השונות בעניני ממון שלפעמים מבלבלים פשוט את הראש, ראויות לתשומת־לב מיוחדת שתי שיטות מחכמים שיודעים מה אשר לפניהם, שיטת האנרכיסטון הצרפתי פּרודן ושיטת חכם הכלכלה ואנגלי מינרד קיינס שמת בעלומיו לפני איזו שנים ושחסידיו מעטרים אותו בעטרת חכם הכלכלה היותר גדול בעולם.

שני החכמים רחוקים בגישתם להבעיה המסובכת, בעית הממון. אולם הצד השוה שבהם ששניהם אינם רואים נחיצות בסיס מתכי לממון טוב ושניהם אינם רואים סכנה בממון על נייר. הפלוגת הישנה בין פיזוקרטים ומרקנטליסטים קיבלה צורה חדשה בהפלוגת של החכמים האלה על חסידי שער הזהב ובכלל חסידי המתכות היקרות.

כידוע היתה פלוגת במאה השמונה עשרה בהשאלה מה זה עושר. המרקנטליסטים לימדו כי מקור העושר הוא המסחר ואך ארץ זו עשירה, שמוציאה יותר סחורות לחוץ לארץ ממה שמביאה משם שהיצוא גדול מהיבוא והתוצאה מזה היא כי המתכות היקרות מצטברות בארץ. נגד התורה הזאת מיחו הפיזיקרטים שאמרו שמקור העושר היא האדמה. במחלוקת זו עשה פשרה אדם סמיטה האנגלי שהראה בספרו “עושר העמים” כי מקור העושר הם כחות היצירה שבארץ, העבודה והרכוש בשותפות עם האדמה מקור כל החמרים. כידוע הספר “עושר העמים” הוא היסוד לחכמת הכלכלה המדינית שהתפתחה לממדים ענקיים. המסקנה שבאו אליה פּרודן וקיינס היא כי על הממון למלא אך תפקיד עיקרי והוא להיות לאמצעי לחליפין. והתפקיד הזה הוא העקר ולתכלית זו נוכל להסתפק בממון של נייר וממון כזה יכל להיות ממון חוקי וגם קנה מידת הערכים של סחורות שונות.

פּרודן קבל על מה שעיטרו אך המתכות זהב וכסף כממון. לדעתו כל הסחורות יכולות למלא תפקיד זה. עכשיו מוצאים על סמך של זהב וכסף שטרות המשמשים כממון – מדוע יגרע חלק הסחורות האחרות? אם הן משביעות הצטרכויותיהם של בני אדם. אם לאיש יש סחורה נחוצה, הוא מביא אותה לבנק והבנק מוציא על סמך זה שטר ממוני ובשטר זה יוכל לקנות הסחורות האחרות הנחוצות לו. השטר הוא לא סתם פיסת נייר, אלא תעודה המעידה כי בעל השטר הכניס לאוצרות המדינה סחורות נחוצות ובעד זה הוא מקבל סחורות אחרות. בממון זה הנוסד על סחורות, פּרודן אומר לבער עניות מן הארץ. בסדר חברותי כזה לא יהיו מחוסרי עבודה משום שהבנק יקנה פרי עבודת כל הפּועלים ולהממון יהיה ערך ממשי הנוסד על רכוש. בנק כזה התקיים בצרפת זמן ידוע אם גם לא בהצלחה מרובה.

שיטת פּרודן לא סתם דמיון. אנשים מעשיים באמריקה כהנרי פורד הטיפו לממון הנוסד על נכסים “עססעט מאני”, ובהגבלות ידועות גם הבנקים של השיטה הפדרלית מוציאים שטרות ממון על שטרי חוב של מקח וממכר של סחורות. אולם השיטה בשלמותה היא מוקדמת, היא באה קודם הזמן שבני אדם מוכנים לסדר את אופן חייהם על פי תורה השתפנות.

קיינס רחוק מאוטפּיות. הוא איש מדעי אבל גם מעשי, גם בעיניו התפקיד העיקרי של ממון הוא אמצעי חליפים אלא שהוא מודה שיש לממון תפקידים אחרים לשמש קנה מידה לערוך כל הסחורות וגם לשמש לממון מדינה, לממון חוקי, אלא הוא אומר שתחת ליתן לממון שליטה עלינו, עלינו להנהיג שליטה על הממון. לדעתו, על הממון להיות גמיש לפי צרכי המסחר ועל המדינה לפקח שיהיה סכום הממון לפי הצורך. ברצותה מרחבת המדינה את הסכום וברצותה היא מקצרת למנוע אינפלציה. קיינס מטיף לממון הנמצא תחת פיקוח תמידי, managed currency. רבות מהנחות קיינס נתקבלו מהממשלה באנגליה. וממשלת הפּועלים, ביחוד, מנהלת את עניני הממון על פי עיקרים של שיטת קיינס.

הסכנה העיקרית בממון של נייר כי הוא מתפרץ על ההגבלות ואובד את השליטה ושיווי המשקל ומזה יש סכנת האינפלציה הבלתי מוגבלת.

גם לממון של נייר יש היסטוריה מעניינת, המלאה מאורעות דרמתיים.

כל זמן שהיה ברור, כי הממון הוא סחורה, היה גם ערך הממון ידוע. המטבע היתה שקולה וחתומה בגושפנקא של הממשלה למען דעת כי לא זויפה, ובזה נגמר הענין. אך מאז החלו להשתמש בממון של נייר – גדלה הערבוביה. כנראה, לא אך בעניני קודש מקדשת המטרה את האמצעים קדושה עצמית, כי אם גם בענין פשוט וחילוני כמו ממון. הממון של נייר ששימש כאמצעי להקל על מחזור הממון או בתור קבלה על פקדון או בתור שטר חוב על זמן קבוע, קיבל במדינות רבות ערך עצמי והיה לממון ממש.

צורפי הזהב היו הראשונים אשר החלו להנהיג ממון של נייר. לשאת משא כבד בכסף או בזהב אי אפשר היה, לפיכך מסרו את המתכות לצורפי זהב או כסף לפקדון. הצורפים נתנו תעודה של קבלה – להעיד, שהמתכות שמורות אתם לפקדון. תעודות אלה היו עוברות לסוחר בתור ממון. היהודים עשו מסחר גם בין מדינות שונות בעזרת שטרות. לבנק של העיר אמשטרדם היה התפקיד הראשון לשמש מקום לפקדונות. הוא נתן תעודות שעברו מאדם לחברו בתור ממון. שטרי חובות של באנקים עברו מיד ליד כממון אולם שטרי חובות מבנקים ואפילו של ממשלה היו במקום ממון ולא ממון ממש. היהודים עזרו הרבה להוציא שטרות מסוגים שונים להקל על מחזור הממון וגם על העברת סחורות מעיר לעיר וממדינה למדינה, במסחרים בין לאומיים מסובכים. גם פה בארצות הברית מצאו יהודים תפקידים נכבדים לתקן קלקולים בעניני ממון ושיטות של בנקים. בארצות הברית באמריקה מפורסמת לשבח השיטה של הבנקים המאוחדים על ידי רזרבות מרכזיות פדרליות [פעדעראל רעזערוו סיסטעם] אשר במידה גדולה העמידה את הענינים הממוניים על בסיס חזק. הפועל יוצא של השיטה הוא שכמעט נפסקו המשברים הממוניים שבאו פה מפקידה לפקידה. ולביצוע של השיטה אשר הביאה ברכה רבה כזו עזרו יהודים רבים ובתוכם הצטין היהודי פאול וורבורג אחיו של הנדיב ווארבורג הידוע. “כד משלם שערי מכדא, נקיש ואתי תיגרא בביתא” [כאשר יתמו השעורים מן הכד, מתחיל הריב בבית] אמרו חכמינו. פּתגם קצר זה מביע רעיון גדול לא רק בעניני משפחה, כי אם גם בעניני מדינה וחברה. המשבר הכלכלי השורר עתה בארצות רבות מביא לידי צרות רבות. המשבר הכלכלי והתרבותי הכניס שנאה בין עמים והתחרות בין לאומים, מהומות ומבוכות בכל מקצועות החיים. משבר זה הוא הסיבה לכל צרות העולם. את האמת המרה הזאת למדו רבי מדינות גדולות. סוד גלוי הוא, שהעולם עומד עתה על מפתן מלחמות ומהפכות גדולות, למרות האיגוד של האומות המאוחדות ותכנית של מרשל אשר שמה לה למטרה להביא שבר להארצות שניזקו במשבר כתוצאה מן המהומות והמבוכות.

“כאשר יתמו השעורים מן הכד” לאו דוקא. העולם לא יחסר אפילו עתה שעורים ודגן, תבואות וצרכי תעשיה רבים. גדול עתה השפע בעולם כתוצאת ההשתלמות הטכנית של האנושיות. רב השפע, אבל לא נוכל לקבלו. נתקלקלו היחסים של משא ומתן ומסחר ורואים אנו כי השפע מביא קללה ולא ברכה. בסחורות אין מחסור ובכל זאת בארצות רבות הפּועלים הולכים בטל והבטלה מביאתם לידי שעמום. הדבר העיקרי החסר בעולם הוא בטחון. לא רק העניים אינם בטוחים בחייהם, כי אם גם העשירים אינם יודעים מה יביא להם יום מחר. מחסרון הבטחון אפסה האמונה גם בממונן של מדינות אדירות. הממון אשר היה עד עתה הסמל של העשירות והדבר היותר בטוח, מוטל עתה בספק, אחרי שרוב המדינות האדירות ירדו, באופן מוחלט או יחסי, משער הזהב, וארצות גדולות פושטות את הרגל ו… אינן מתביישות. המכונה שהיתה פועלת בכח הממון נתקלקלה. אמת כי הממון שורש הרע בעולמנו, אולם הממון היה גם כח חיובי והעמיד יחוסים חברתיים במשא ומתן בין איש לבעליו. ועכשיו שנתקלקלה המכונה הממונית, נתקלקלו גם היחוסים החברותיים וארחות חיים הרגילים ובפרט היחסים הבין לאומיים בין עמים ומסיבה זו כל המהומות והמבוכות בעולם.

במאמר אחד אי אפשר לדבר על הפרק הנכבד בתולדות הכלכלה אודות שטרות וממון של נייר וכן על חד־מתכיות [מאנאמעטאליזם] ודו־מתכיות [בימעטאליזם], אבל ראוי להזכיר, כי בכל מקום אשר החלו להשתמש בממון של נייר בלי הגבלות, הביא הדבר תמיד לידי אסון בכלכלה. האינפלאציה היא פרק המלא שוד ורמאות ורבים חלליה.

לממון יש תפקיד לשמש בתור קנה מדה של ערך הסחורות. בדבר הזה יש לקויים רבים בחברה הנכחית. המקחים של כל הסחורות לגבי המתכות אינם קבועים ותמידיים ותמיד הם מתנועעים ומשתנים. הפרופיסור המנוח האמריקאי פישר וחכמי כלכלה בארצות אחרות הראו לדעת, כי ערכה של סחורה לגבי זהב מתנועע תמיד. האכרים פה בארצות־ הברית חושבים, כי המקחים של נכסיהם ותבואותיהם נפלו לא משום שערכם נפל, אלא משום שמקח הזהב עלה. לפיכך הם חושבים, כי האינפלאציה תביא רפואה וערך נכסיהם ופירותיהם יעלה. כמאמר החכם: “אין רע בלי טוב”, מה שרע לאחד טוב לשני.

בענין ממון מערבים אותנו היהודים ושונאינו נושאים שם ישראל לשוא בעניני ממונות. השונאים שלנו מאשימים אותנו כי היינו משמשים בממון לרעה. יש שמאשימים אותנו כי אנחנו היינו המתחילים בהפצת שטרות וממון של נייר בעולם ומרקס אומר בפירוש כי השטר הוא אלוהי היהודים, ויש שמאשימים אותנו להיפך כי עובדים אנחנו לאלהי הזהב, מזכירים חטא עגל הזהב ומראים כי לפי יוסף פלאוויוס וגם התנ"ך היה בית ד' בית האוצרות לכסף וזהב. האמת היא כי דוקא לעובדי אלילים היה זהב דבר שבקדושה ולא למאמינים בתורת ד'. אלכסנדר דילמאר אומר: יוליוס קיסר עשה יציקת מטבעות הזהב לדבר שבקדושה, על המטבעות היתה תמונת הקיסר האלהי עם הכתובת: “המושל הקדוש”. יהודים אחדים שנשאו ונתנו בממון היה הדבר הזה משום ההכרח. מיום שגלינו מארצנו לא היתה לנו שום עשירות אך הדברים שאפשר לטלטל ממקום למקום. העובדה היא כי בממון היו היהודים כח בונה ולא כח מהרס, אך זה ענין רחב שאי אפשר לפטרו במלים אחדות.

הממון הוא ענין בין לאומי שנוגע לכל העמים ובשעה זו של מבוכות כלכליות והעיקר בשעה של משבר רוחני המעמיד בסכנה את עצם החברה האנושית ותרבותה ורבי המדינות מתהלכים תועים ואובדי עצות למראה האנרכיה שמתקרבת והולכת, הדבר ברור הוא כי אחת מהסיבות הוא כי הממון שמוטל עליו החוב להביא סדר ביחסים הכלכליים של בני אדם, הוא בעצמו אבד את ערכו. שאלת הממון היא שאלה חשובה בעולם, שאלה בוערת.

קשה להאמין כי יחדשו עוד הפעם שער הזהב, יתכן כי הממון יהיה נוסד לא על מתכות יקרות אלא על סחורות כשאיפת פּרודן ורוטברט. יהיה מה שיהיה הממון של העתיד – גם הממון פושט צורה ולובש צורה ככל הופעה שבעולם – אולם הממון יכול אך לסדר עניני הכלכלה אם יהיה לו ערך עצמי והעיקר שיהיה מתאים לטבע האנושי. להממון לא אך צדדים שליליים אלא גם צדדים חיוביים. חברה בלי ממון היא חברה של עבדים, להממון יש תפקיד חיובי.

¹

כמעט בשתיקה עברו בימינו על שני תאריכים נכבדים בתולדות הסוציאליזם. בשנת 1943 היו שני יובלים של קארל מארכס: מלאו 125 שנים מיום הולדתו – הוא נולד בשנת 1818 בעיר טרייר, על נהר מיזלי, בגלילות הרהיין – וגם מלאו ששים שנים למותו – הוא מת בשנת 1883 בלונדון.

היו ימים, והימים לא רחוקים מאתנו, ותלמידי מארכּס היו משתמשים בכל הזדמנות לדרוש תלי־תלים של הלכות על כּל ניב ועל כּל הגה שיצא מפּי רבם. העובדה, כּי גם חסידי מארכּס עברו הפּעם בשתיקה על תאריכים נכבדים אלה בחיי האיש, אשר דבריו היו להם לאורים ותומים, מראה לדעת, כּי שמשו של מארכּס החל לשקוע. השפּעתו של מארכּס לא נמחתה עוד ועתיד הוא למלא תפקידים נכבדים במדעי החברה בכלל ובתורת הכּלכּלה בפרט. אבל גם תלמידיו המובהקים, אשר ראו במארכּסיות חזות הכּל, תורה המקיפה את כּל הופעות התולדה האנושית, מודים עתה כי יש ליקויים גדולים בתורת רבם. הבקורת של אדוארד ברנשטיין, אשר נחשבה לאַפּיקורסות ולבגידה גמורה ב“סוציאַליזם”, מנצחת בכל החזית. “משמרים” מהפּכניים קשים יותר ממשמרים דתיים, אבל גם ללבותיהם התגנבו ספקות ופקפּוקים בתורת מארכּס. זמן רב האמינו באמונה שלמה, כּי אין מארכּס עלול לשגות. אבל מה שלא יעשו מסקנות החקירה עשה הזמן. עתה הותרה הרצועה לחלוק על מארכּס גם בקרב החסידים הקיצוניים של מארכּס. עתה מותר להודות, כּי טעה האיש בכמה ממסקנותיו.

אולם אם נחלשה השפּעתו של מארכּס גם בקרב מארכסאים וותיקים, עוד נשארו בכל זאת שרידים “מלפני המבול”, המחזיקים עדיין בדעה, כי כל תורת מארכּס אמת היא לכל כלליה ופרטיה, ואָסור גם להרהר אַחריה. שרידים כאלה נמצאים ביחוד בקרב הפּליטים ה“בונדאיים” אשר לא למדו מאומה מכל המאורעות האיומים אשר עברו על העולם ולא שכחו מאומה – אולי משום שלא היה להם לשכוח הרבה. מאמינים קיצונים בתורת מארכּס נמצאים גם בארץ רוסיה הרחבה, אשר שם נתקבלה המארכּסיות כדת המדינה. נוכל לשער, כי רבים מהמארכּסאים הרשמיים ברוסיה קיבלו תורתו מיראָה ולא מאַהבה. אולם אי־אפשר לכחד, כי נשארו עוד שם תלמידים נלהבים למארכּס ושיטתו היתה להם גם לתורה שבלב. אולם ברוסיה נעשתה המארכּסיות לשם שנתרוקן לגמרי מתוכן ממשי, ומתהווה שם דבר שאין לו עוד צורה קבועה.

שחוק המזל הוא, כי תלמידים מסורים בלב ונפש לתורתו רכש מארכּס דווקא בקרב היהודים והרוסים, שני עמים אשר היו שנואים ביותר עליו. מארכּס בעצמו נולד יהודי, חוטר מגזע היחש של רבנים וגאונם מפורסמים. אולם יחסו לעם מחצבתו היה זר ומשונה ביותר. יחסו ליהודים היה יחס של אַשכּנזי מלידה ומבטן. לכאורה היה מארכּס המבשר של האיחוד הבין־לאומי והיה מטיף את תורתו לכל המין האנושי, בלי הבדל גזע ועם, אבל זו רק להלכה. למעשה הוציא מן הכלל הבין־לאומי את היהודים, ובמידה ידועה גם את הרוסים. מארכּס הפיקח והכּופר בכּול חשב, כנראה, בתמימות, כי מי הטבילה של הנצרות טיהרו אותו לגמרי מן היהדות, וחשב את עצמו לאַשכּנזי גמור על כל הצדדים השליליים של הלאומיות האַשכּנזית הנפוחה, המכילה ארס של שנאה נפרזה ליהודים.

החזיון הזה משונה וזר הוא, אבל עובדה היא. השנה בשנת 1944, מלאו מאה שנה מזמן שכתב מארכּס שני מאמרים בשאלת היהודים. בתחילת שנת 1844 נדפּסו בקובץ “דויטש־פראנצייזישע יאהרביכער”, אשר נערך בפאריז על־ידי מארכּס וידידו אַרנולד ריגע, אשר היה אָז הגליאַני שמאלי, שני מאמרים של מארכּס הנוגעים לנו היהודים במישרין. ובכן נוסף עוד יובל מארכּסאי על הקודמים. אַכן גם זה יובל! יובל המעורר בלב היהודי מחשבות נוגות מאוד. מתוכו נוכל לעמוד על חזיונות מוזרים ביחוד בימים המטורפים האלה.

המאמרים האלה היו מכוסים באבק ונתגלגלו בבתי־עקד עד אשר נכמרו עליהם רחמיו של מייהרינג הסוציאַליסטן האַשכּנזי הידוע. מייהרינג הסיר את האַבק הכבד מעליהם והוציאָם לאור עם הערות מדעיות במאַסף מיוחד בשנת 1890 עם שאָר עזבונו הספרותי של מארכּס. בהערה לשני המאמרים הנוגעים לנו היהודים מתמוגג מייהרינג מהתפּעלות מעמקותו של מארכּס והבנתו החדה בשאלת היהודים. לפני שנים אחדות הוציא המכון המדעי במוסקבה כּל כתבי מארכּס וגם מכתביו הפּרטיים בהוצאָה מפואָרה ומדעית על־ידי ריאזאנוב (שמו הספרותי של גולדנבאך היהודי). ריאזאנוב, הבקי במארכּסיות כיהודי דתי בפסוקי “אַשרי”, מעיר על שני המאמרים של מארכּס בשאלת היהודים, כי הם מכילים את כל העיקרים של תורת מארכּס בקיצור, חוץ מן העיקר של מלחמת המעמדות שקבע מארכּס אַחרי אשר גר בחוץ־לארץ ולמד את תורת הסוציאַליזם למעשה. ובכן המאמרים האלה אינם פּרי בוסר של מתחיל, אלא נסיון חשוב של ענק ספֿרותי המוכר מצעדיו הראשונים. וראויים המאמרים לתשומת־לב מיוחדת.

המאמרים האלה היו מעין בקורת על שתי מחברות של ברונו בויאר, פּילוסוף הגליאַני שמאלי, אשר היה כופר בעיקר וביקר בחריפות את תורת הנצרות. אולם בה בעת לא פגע בנוצרים בתור אזרחים, ורק בהגיעו ליהדות לא הסתפּק בבקורת תורתם, אלא ביקר גם את היהודים בתור אזרחים. המחברות של ברונו בויאר נדפּסו בשנת 1843 בברונשווייג, שנה אַחת קודם שנאספו שמה רבני הריפורמה והכריזו כי עם ישראל אינו במציאות ויש רק דת יהודית. אצל היהודים האַשכּנזים עמדה אָז על הפּרק שאלת שוויון זכויות ובא בויאר ודרש כתנאי ראשון, שהיהודים ישתחררו מדתם הנפסדת ואָז יוכלו לדרוש זכויות אזרחיות. התשובה של מארכס על דרישות בויאר היתה, שהיא השקפת פּילוסופֿי אַשכנז בשאלת היהודים.

“מי הוא אלוהי ישראל?”

תשובה: הממון.

“מה הוא הפּולחן של היהודים?”

תשובה: התועלת הפּרטית והמעשית.

“היסוד של עולמם המעשי של היהודים הוא סחר־מכר…”

“הגאולה מממון, שמובנה הגאולה מן היהדות המעשית, מן היהודי כמות שהוא, היא הגאולה העצמית והשלמה של העולם כולו בזמן הנוכחי… השחרור של היהודי הוא השחרור החברתי מן היהודים והיהדות”…

הציטאטות האלה לא לוקחו מ“מלחמתי”, של היטלר, אלא מן מחברותיו של מארכּס, שהיו כעין תשובה על מחברותיו של ברונו בויאר. הוא דרש כתנאי ראשון קודם למעשה של שוויון זכויות ליהודים את ביטולה של אמונת היהודים על־ידי עצמם. מארכּס מעיר, כי הוא איננו תיאולוג העסוק בחקירת הבל, אלא הוא עומד על קרקע המציאות. מארכּס מעביר את שאלת היהודים מבסיס דתי לבסיס כלכלי. “נתבונן – אומר הוא – לא ביהודי של יום השבת, אלא ביהודי של ימות החול… סוד היהודי לא בדתו, אלא סוד דתו היא במהות היהודי… מהות היהודי היא המהות של ריווח וריבית”… בויאר מתנכל אל אלהי היהודים, ומארכּס – גם אל היהודים עצמם בתור אנשים ולא רק בתור אזרחים.

במאמרו הראשון מבטל מארכּס את דברי בויאר בדברים של טעם. הוא מעיר בצדק, כי על המדינה להשוות את כל האזרחים בלי הבדל דתי, על־ידי פירוד הכנסיה הדתית מהמדינה כאשר נראתה בארצות־הברית, ארץ שהחלה לשגשג בשנות האַרבעים של המאָה התשע־עשרה, כאשר היה עוד מארכּס צעיר לימים. אין אָמנם מארכּס מתלהב מעתידותיה של הארץ החדשה, אשר “הצביעות הדתית שוררת שם בעצם תקפּה, ביחוד במדינות של ניו־אנגלאנד, למרות הפּירוד של הדת מן המדיניות”. גם בפרט זה, דרך אגב, לא ראָה מארכּס את הנולד כהיינה ידידו, אשר ניבא, כי “ארצות־הברית” עתידות לקלוט את כל הנרדפים והנדכאים מאירופה אשר תחרב על־ידי שנאַת חינם ועבדות. מארכּס רואה את הצללים יותר מהאור אשר היה בוקע בכל היחסים החברתים בעולם החדש. אבל מודה הוא, כי התפּרדות הדת והמדינה היא עיקר גדול למרות הצביעות השוררת שם. ופתאום הוא נזכר, כי אפשר חלילה לחשדו באַהדה כל־שהיא לעם מחצבתו, והוא מהפך את הקערה על פּיה ושופך קיתון שופכים על עמו.

במחברתו השניה עוברת השנאָה לישראל כל גבול של נימוס אלמנטארי. מארכס מסיר מעליו איצטלה של פילוסוף, וכמלשין פּשוט הוא מרשה לעצמו לגולל על היהודים אשמות מגוחכות אבל נוראות לפי משמען. בעיני מארכּס היהודי הוא סמל השטן. “היהודי סוחר לא רק בסחורות, אלא גם ברגשות היותר נעלים בחיי משפּחה”… “הדגים במצולות ים, כל עוף למינו באוויר וכל צמחי האדמה היו לסחורות בעיני היהודי”… “עם ישראל משתחווה לזהב ובית־מקדשו היא הבורסה”… “שטר־החוב הדמיוני הוא האל הממשי של ישראל”… (“דער אילוזארישער וועקסעל איזט דער ווירקליכע גאט איזראעל’ס”). “היהודי משולל כל זכויות אַף במדינה היותר קטנה באַשכּנז, ואַף־על־פּי־כן הוא פֿורש את ממשלתו על כל ארצות אירופה”… כיד המליצה הטובה עליו הוא מתחרה עם שונאי ישראל מן הפּחותים שבפחותים…

כל דברי השטנה הזאת דוקרים כמחטים חדים בבשר החי. הדברים האלה לא מפּי נאצים נבזים יצאו, אלא מפּי קארל מארכּס, אשר העשיר את המחשבה האנושית והשפּעתו היתה גדולה גם על צעירי ישראל במשך עשרות שנים, לרבות צעירים ממפלגות הדוגלות בשם גאון לאומי יהודי…

מארכּס אומר במחברתו, כי איננו מתעניין ביהודים של יום השבת, אלא ביהודים של ימות החול. וזוהי הטראגדיה שלא הכיר את הנשמה היתירה של היהודי. החוקר בהיסטוריה האנושית לא ידע כלום מעבר עמו ולא הכיר כלל את הרעיון המרכזי העובר כחוט השני בכל ההיסטוריה של היהודים – רעיון הצדק העולמי. מארכּס, נכדו של רב חסיד ובן שושלת רבנים, לא ידע, כי אבותיו הקריבו לא רק ממונם, אלא גם את נפשם על קידוש השם, דבר הרחוק מתועלת מעשית… מארכּס, קרובו של רבי יהושע פאלק, ירש מקרוביו את השכל החד לפלפול ולא ירש כלל את לבם הטהור. השכל גבר אצלו על הרגש וזה נטבע במטבע הדיאַלקטיקה של הגל, המטהרת את השרץ בק“ן טעמים ומטמאת את הדבר היותר קדוש בקנק”ן טעמים. הדיאַלקטיקה של הגל היא, לפי מבטאו השנון של היינה, הזוהמה שהטיל הנחש הקדמוני השכלני בכל המין האנושי…

מארכּס חי בסביבה של מומרים, בוגדים, אשר נסו מן המערכה למחנה האויב בעד בצע כסף. מארכס לא הכיר את רבבות היהודים אשר נשארו באמונתם והיו נכונים בכל רגע ובכל שעה למסור את נפשם עליה, וידע רק את היחידים ממכיריו אשר מכרו בכורתם וגם את כבודם בעד “נזיד עדשים” וחיים נוחים. מהם דן על כלל ישראל. הוא לא הכיר את הנשמה היתירה של רוב היהודים, וראָה אַך את הנשמה הפּגומה של מומרים. אולם אין בזה בכדי להצדיק במשהו את יחסו של מארכּס לעמו.

על החזיון המעציב הזה עמדו סופרים רבים. לא רק סופרים יהודיים לאומיים, אלא גם סופרים מחסידי אומות העולם דנים את מארכּס ברותחים ומרשיעים אותו בחסרון לב רגש. רוב הסופרים הסוציאַליסטים היהודיים עוברים על חזיון זה בשתיקה. אַך סופרים לאומיים אינם יורדים לעומקו של חזיון טראגי זה ומאשימים את התקופה של “דור תהפּוכות”, כאשר קרא את התקופה ההיא שמעון ברנפלד, יותר מאשר את מארכּס עצמו.

אם סופרים סוציאַליסטים נוגעים בנושא זה, הם מעלים בפלפולם תירוצים דחוקים אשר אין להם כל יסוד. בקובץ אשר הוציאו לאור הסניפים המאוחדים של התנועה הסוציאַליסטית באמריקה, בעריכת הסופֿ񁽿ר צביון בשנת 1918, אַחר המלחמה העולמית ואַחרי אשר ידוע היה לכול כי פשטה התנועה הסוציאַליסטית באַשכּנז את הרגל, למלאת מאָה שנה להולדתו של מארכּס, בא מאמר גדול של העורך צביון בעצמו על “מארכּס ושאלת היהודים”. לשבחו של צביון צריך להגיד, כי הוא איננו מחפּה שנאתו של מארכּס ליהודים, אלא הוא מסתבך ברשת סניגוריה דחוקה.

צביון אומר בטעות, כי מארכּס כתב רק מאמר אחד בשאלת היהודים. באמת כתב ב“פראַנצויזישע יאַהרביכער” שני מאמרים, ונגע בכלל בשאלה זו לא בהזדמנות אחת. צביון מעיר, כי “על המאמר הזה אומר מייהרינג, המחבר של הספר “תולדות התנועה הסוציאַל־דימוקראַטית”, כי מאמרו של מארכּס בשאלת היהודים הוא מן המשובחים והיותר גאוניים”, בעת אשר בולגאקוב, המלומד הרוסי, אומר, המאמר עורר בו גועל נפש ואיננו יכול לבאר את החזיון המשונה, כי מארכּס מתנפּל על בני גזעו. איזוהי הסברה הנכונה? שואל צביון ומשיב, כי בכל הכבוד אשר הוא רוחש למומחה גדול בסוציאַליזם כמייהרינג, עליו להודות, כי הוא לא נשתחרר לגמרי משנאָתו ליהודים, וסברת בלוגאקוב יותר נכונה. אולם… “בולגאקוב הגדיש את הסאָה ובאמת לא היתה כוונת מארכּס כל־כך רעה”… “מארכּס ראָה את היהודים הבורגנים באַשכּנז ולא ידע את הפּרוליטאריון היהודי של ה’בונד' ברוסיה ובפולין”… את מאמרו הגדול גומר צביון בדברים אלה: “לוא השתמש מארכּס במחברתו בשיטה הדיאַלקטית, אָז היה בא לידי מסקנות אחרות מאלה אשר בא במאמרו בשאלת היהודים הכתוב בשנת 1844”.

באמת, אם ישנם ליקויים רבים במאמרו של מארכּס בשאלת היהודים, אין מורגש כלל חסרון של השיטה הדיאַלקטית, ומארכּס השתמש בה במלואָה במאמריו אלה. יתר על כן, מארכּס לא החמיץ כל הזדמנות להתנפּל על היהודים באופֿן גס ביותר. כל חייו לא נשתחרר מארכּס משנאָתו ליהודים.

אַף בספרו הענקי “הרכוש”, אשר בו הוא עומד על פּסגה מדעית גמורה, הוא מזכיר את היהודים לרעה. בפרק של “עבודה זרה של הסחורה”, אשר לפי דברי המלומד הרוסי ט. באראנובסקי הוא היותר עמוק בספרו, משתמש מארכּס במשל כזה: “בעולם העתיק היו הסוחרים נמצאים בפינות ובסדקים, כמו אלילי אפּיקורס שהיו מרחפֿים בין העולמות או כמו שהיהודים בפּולין נמצאים בסדקי החברה”. אַחרי סמיכות־הפרשיות הזאת ספק גדול הוא אם היה מארכּס מודה במציאותו ובזכותו של פּרוליטאריון יהודי, אַף זה העומד תחת דגל ה“בונד” בפולין…

במכתביו הפּרטיים של מארכּס אל אנגלס מלאים כל הדברים הנוגעים ליהודים ארס שנאָה בלי כחל ובלי שרק ופרכוס. במכתבים פּרטיים אָדם מסיח לפי תומו, וחבל שהמכון היהודי, אשר פּרסם מכתבו של גרץ למארכּס, לא פרסם את כל המכתבים של מארכּס לאנגלס הנוגעים לנו היהודים. קובץ מכתבים כאלה היה ממש פוקח את העינים. במכתביו הפּרטיים מזכיר מארכּס את היהודים פּעמים רבות ותמיד, באין יוצא מן הכלל, לגנאי. ציטאטות אחדות תספּקנה ללמד על הכלל.

מארכּס, אשר היה רחוק מתיאולוגיה לפי דברי עצמו, מקדים בברכה את פּני חוקר לשונות מזרחיות אחד, אשר “הראָה לדעת” כי עובדי עבודה־זרה היו בני ישראל ובארון־הקודש שלהם היה “צור”, ובני שמעון לקחו את הצור לעיר מיכה (במכתבו לאנגלס משנת 1864, כרך ג', עמודים 180–81). והוא חוזר על העלילה שמביא יוסף בן מתתיהו בספרו “נגד אפיון”, כי היהודים גורשו ממצרים על שום שהיו מצורעים, וחושב כי הצרעת דבקה ביהודים גם עתה.

בדברים ברורים הוא כותב לרעהו במכתבו של 10 במאי, 1861, בזו הלשון:

“פרידריך האָהוב: בנוגע ללאסאל לאזאר… (לאזאר היה מצורע לפי סיפּור האיוואנגליון) אוכל להגיד לך, כי לפסיוס בחיבורו הגדול על מצרים הראָה בראיות גמורות, כי צדק מוניטוס בענין סיפּור יציאַת מצרים, כי היהודים גורשו ממצרים יען כי היו מצורעים ובראש המצורעים עמד נסיך מצרי ששמו משה. לאזאר הוא הטיפוס הקדמוני (אורטיפּ) של היהודים ולאסאל הוא באמת לאזאר הטיפּוסי… אגב, המחלה אשר לאסאל סובל ממנה היא סיפיליס שלא נרפּא מזה לגמרי”…

לא חטאת נעורים היתה, איפוא, השנאָה לישראל אצל מארכּס, אלא הוא סבל בעצמו מהצרעת הממארת של שנאָת ישראל “בקרחתו ובגבחתו”.

במכתביו עומד מארכּס לפנינו בכל קומתו – פּילוסוף עמוק בעל מידות מגונות. המידה היותר מגונה באפיו של מארכּס היתה חסרון הכרת טובה למיטיביו. לולא לאסאל – כותב אוטו ריהלה, הביוגראף של מארכּס – היה שם מארכּס ידוע רק ליושבי קרנות ולא לעולם הרחב. לאסאל עשה פרסום גדול לתורתו של מארכּס. הוא עשה כל מה שבכוחו לטובות ידידו הקפּדן. הוא מצא בעדו מוציא לאור, הלווה לו ממון, המציא לו עבודה בעתונים. אולם מארכּס לא היה ממכירי טובה.

לאסאל אשר היה בחייו מעין אגדה – לוחם ופילוסוף, ספרא וסייפא, ושימש נושא בסיפּורים רבים (הוא היה הגבור של סיפּור שפּילהאגן הידוע, “אחד במערכה”), היה בעיני מארכּס כשחקן. הומבולדט אָמר על לאסאל, כי הוא ילד הפּלאים של המאָה התשע־עשרה. היינה הודה, כי לעומת לאסאל הוא רק זבוב קטן בעיני עצמו; גם ביסמארק איש הברזל העיד, כי לאסאל הוא מהאנשים היותר גדולים אשר פּגש בחייו – ומארכּס אַך לעג לו. הוא קרא אותו בשמות גנאי: “אפֿרים געשיידט”, “איטציק”, והמום היותר גדול אשר ראָה בו היה, כי הוא יהודי, אַף כי מארכּס עצמו נולד יהודי. הליקויים באופיו של מארכּס המטיף לאַהבה אנושית ובין מארכּס השונא כל איש מגזעו אשר בא עמו במגע.

כאשר מת לאסאל מיתה טראגית, אם גם מקלות הדעת, שמח כמעט מארכּס על מיתתו. ובאחד ממכתביו לאנגלס הוא כותב: “כמעט קשה להאמין, כי העלם המלא־שאון מת ונשתתק לעולם כיתד בדלת”. אולם לידידתו של מארכּס, האצילה הארצפילד, הוא כותב דברי נחמה, כי לאסאל מת כ“אכיליוס בשדה המערכה”. כנראה, היה מארכּס גם צבוע ורחוק מאמת.

כעין קוריוז ספרותי היה מאמרו של זקן הסוציאַליסטים היהודים מוריס ווינטשבסקי בקובץ לכבוד מארכּס הנזכר למעלה, “מארכּס ולאסאל”. ווינטשבסקי היה מחסידי לאסאל, אולם לא יכול לבטל את מארכּס. לפי דעתו, היתה המחלוקת בין מארכּס ולאסאל מחלוקת לשם שמים, כמחלוקת של הלל ושמאי. לאסאל, לפי דבריו, היה שמאי הלוחם, ומארכּס היה רק איש תורה כהלל. כמה תמימות היתה בלב ווינטשבסקי הזקן.

חקו של אי־הכרת טובה הוא יסודי באופיו של מארכּס. משה הס, אשר היה מורו של אנגלס ועזר למארכּס ביסוד העתון “די ריינישע צייטונג”, היה גם כן מטרה לחצי הלעג של מארכּס. משה הס, איש האידיאַלים, היהודי השבתי למופת, היה שנוא על מארכּס, אשר לא הבין פּשוט עמקות של נשמה יתירה. הס עשה הרבה למען התנועה הסוציאלית ועזר הרבה לידידו מארכס, אשר אמר עליו כי הוא הגדול במשוררי אַשכנז (מארכּס כתב גם שירים אשר הובאו בכל כתביו) והגדול בפילוסופי אַשכנז, ולמארכּס היו רק דברי לעג על חברו, אַף על חיי משפּחתו האינטימיים ביותר שפך את ארסו. הס, אשר כתב אַחרי כן את “רומא וירושלים”, נקרא בפי מארכּס ואנגלס “רבי משה” בלעג. וגם את הס שנא מארכּס ביותר על שום יהדותו…

ולא את היהודים בלבד שנא מארכּס. הוא שנא ביותר גם את הרוסים. על באקונין, האיש אשר תרגם ראשונה את הספר “הרכוש” לרוסית, אָמר מארכּס, כי היה מרגל־חרש של הממשלה הרוסית. ה“ריינישע צייטונג” חדל להופיע משום שמארכּס התנפּל בו על רוסיה. מארכּס שנא גם צרפתים ואיטלקים.

לוא היה מארכּס חוקר הטבע, כי אָז היה אופיו שלו דבר השייך אַך לעצמו. אבל מארכּס היה נושא אידיאַל אנושי, ותלמיד־חכם שאין תוכו כברו צריך בדיקה.

המימרה של מארכּס, אשר דרשו עליה תלי־תלים של הלכה, כי “לא ההכרה האנושית קובעת את הוויתם של בני־אָדם, אלא להיפך, ההוויה הכלכלית קובעת את כל ההכרה של בני־אָדם” נתבדתה על־ידי העובדה עצמה, ששיטת מארכּס נתפּשטה דווקא בין הרוסים והיהודים. יותר מכל הגורמים הכלכליים גרם להתפּשטותה של תורת מארכּס פּליכאנוב, כּסופר בעל כשרונות גדולים. ההכרה בנדון זה קבעה את ההויה. בקרב היהודים נתפּשטה שיטת מארכּס מתוך “חיקוי של התבטלות”. קשה למצוא גורמים כלכליים להתפּשטות תורת מארכּס בקרב היהודים.

ודווקא בימים המטורפים האלה נוכל לומר בהיפּך ממארכּס, כי שחרור היהודים יביא שחרור האנושות כולה. נצחונה של היהדות יהי נצחונו של כל העולם, ודווקא נצחונה של היהדות הרוחנית, היהדות של הנביאים.

א. סוציאליזם מה הוא?

(מעין פתיחה להסקירה של תנועת הפועלים היהודים)

במשך שתי מאות השנה האחרונות הצליחו בני אדם להכניע כחות הטבע לתועלתם. הם הצליחו לרסן הכחות האיתנים, את הקיטור והחשמל לעשות מלאכתם והמציאו מכונות שונות להקל על עבודת פּרך שהיו נתונים בה. הם הגשימו חזיונות שהיו בכלל הזיות. “קפיצת הדרך” כבר לא בסוג נס. במשך שעות מגיע אָדם ב“מגדלים הפּורחים באוויר” למרחקים, קולו מנסר מסוף העולם ועד סופו. הוא עומד כאן ומדבר עם חברו באוסטרליה. במשך זמן קצר בערך צעד האדם קדימה בצעדי ענק. אולם התקדמות טכנית זו הביאה לעולם לא אך תועלת, אלא גם תקלות. לא אך ברכות, אלא גם קללות. מהתקדמות זו בלי השלמה מוסריית בצדה, רובצות סכנות לאדם בכל צעד וצעד, ובימים האחרונים אפילו סכנה לחורבן כל הבריאה כולה.

ההתקדמות הטכנית, בצעדיה הראשונים, הביאה עושר ושפע למעטים ועניות ומחסור לרבים. מהשפע הגדול שבא לעולם, בעקבות ההתקדמות, היו נהנים אך עשירים מעטים ושנים רבות חלפו במאבקים ולבטים קשים עד אשר החלו פּירורים ליפּול משלחנם הדשן של מדושני עונג העשירים גם לפיות של העניים המדוכאים. עם התגליות הגדולות נתגלו גם סתירות וניגודים חריפים בין מעמדות שונים בחברה האנושית. יחד עם העשירות המופלגה שנפלה לגורל המעטים, מעמד בעלי הרכוש, קמה עניות נוראה שהיתה חלקם של המעמדות המרובים. ביחוד סבל בראשית התקופה של התגליות הטכניות מעמד הפּועלים. בעלי מלאכה שעמדו ברשות עצמם נתדלדלו ונעשו עובדים פּשוטים שתלויים בדעת אחרים. כלי המלאכה שלהם אבדו את ערכם לגבי המכונות. בעלי מלאכה נעשו פּרולטרים, פּועלים שאין להם בעולמם אלא כח עבודה. בחברה שיסודה מקח ומימכר לא היה דבר להפּועלים למכור אלא כח עבודתם בלבד וכדי להחיות נפשם ונפש ביתם, היו מוכרחים למכור את הדבר היקר להם בעד כל מקח שהיו מציעים להם בעלי המכונות; בעלי הרכוש. והשכר שהשיג הפּועל לפי היושר של בעלי הרכוש לא היה די להזין בני ביתו והיה מוכרח לשתף גם את אשתו וילדיו בעבודת פּרך שלו. גם למולך של הממון הקריבו ילדים רכים.

אולם גם בשכרו הדל, לא היה הפּועל בטוח. התקדמות טכנית זו הביאה עוד מצוקה חדשה והיא המצוקה של המשברים הכלכליים שבאו בתקופות כסדרן. המשברים הביאו גם להריסת בתי מסחר גדולים, אולם הפּועלים סבלו ביותר. המשברים גזלו מהפּועל גם לחמו הצר ומימיו בלחץ שנפלו בחלקו. המשברים הכלכליים אופיניים הם אך לזמן החדש ובאו בעקבות ההתקדמות. גם בעולם העתיק, גם בימי הבינים סבלו בני אדם מאסונות כלכליים פּתאומיים שבאו עליהם. בצורת, רעב ומחסור ידועים לאדם מיום אשר החל לרוב על פּני האדמה. אולם אסונות אלה באו משידוד כחות הטבע: משדפון, משטף מים, או אירע שהאדמה לא נתנה את יבולה או אסונות באו מחרב אויב. בעת אשר המשברים הכלכליים החדשים באו בעתות שלום, בעתות שפע, בעת שהשוק מלא סחורות הנרקבות במחסנים מאפס קונה. המשברים באו בסדר כזה עד כי אחדים מחכמי הכלכלה הכריזו את המשברים כחוק טבעי, לאמר: אחרי היום בא הלילה, אחרי הקיץ הסתיו, אחרי שבר בא משביר, ואחרי שנות השובע – באות שנות הרעב, והסדר הזה, לדעת החכמים האלה, בא מהטבע. “אולת אדם תסלף דרכו, ועל ד' יזעף לבו”.

בכלל הביאו ניגודים כלכליים אלה למבוכות במחות של המחשבים חשבונו של עולם. מניגודים אלה נולדו גם הזיות ורעיונות הבל, גם שיטות עמוקות מסובכות בבעיות כלכליות, שמביאות את האדם לידי יאוש במסקנות אלה שהגיעו החוקרים בחקירותיהם על עתיד העולם. דלדול ההמונים בעקבות התקדמות היה אגוז קשה שלא אפשר לפצח אותו. בעיה קשה שלא נקל למצוא לה פּתרון. חכמי הכלכלה צללו במים אדירים והעלו חרסי יאוש שמטילים אימה בהשקפתם על עתיד העולם.

חכם הכלכלה מלתוס, כהן נוצרי (1766–1834) בא לידי מסקנה עצובה מאד. לדעתו, בני אדם מתרבים במדה יותר גדולה מהמזונות שהכין להם מפרנסו של העולם. בעת, אשר בני האדם מתרבים במערכה גיאומתרית (2, 4, 8, 16, 32, 64, 128 וכו'), מתרבים מזונותיהם במערכה אריתמתית (2, 4, 6, 8, 10, 12, 14 וכו') ולדעתו אלמלא המגפות והמלחמות ויתר פּגעי בני אדם אז יכול העולם לבוא לידי מצב כזה שהארץ לא תוכל לפרנס את יושביה ואף כי מלתוס היה כהן נוצרי אדוק, הוא בכל זה נותן עצה לפּועלים לבטל את המצווה הראשונה של פּריה ורביה ולבלי לבוא בברית הנשואים, ונמצא זרעם של הפועלים כלים מאליו. גם קרל מרקס (1818–1883) שעשה תקופת צמיחת המכונות לנושאים של חקירותיו העמוקות בריכוז הרכוש, בא לידי דעה, שהמשברים ודלדול ההמונים הם תנאים הכרחיים של המשטר הרכושני ולא יעברו מן העולם כל זמן שהמשטר הרכושני יתקיים. מבחינה זו הביט גם קרל מרקס על העתיד מתוך שפופרת של יאוש בנוגע לשיפור מצב הפּועלים במשטר הכלכלי הנוכחי.

במצב של יאוש היו הפּועלים בעצמם. המצב שפך עליהם רוח עועים ובתמהון שהכה אותם החלו לעשות מעשים של שטות. הם החלו להרוס את המכונות שגזלו מהם מקורות הפּרנסה ובמעשי סתירה אלה אמרו לעכב את מהלך ההתקדמות שהביאה אותם לידי יאוש. אולם מעט מעט התנדפו כחות הסתירה מתנועות הפּועלים שבאו מתסיסה שאחזה אותם. כחות הסתירה נתנו מקום לכחות בנין. השאיפות שלהם קבלו צורה של שאיפות מעשיות לשפר את חייהם עד כמה שאפשר. הפּועלים הניחו את השיטות המפשטות לחוקרים ולעצמם הציבו מטרות שאפשר להגיע להן מיד, מבלי לחכות לעולם שכולו טוב.

הפּועלים החלו להסתדר באגודות שונות להגן עליהם מעושק וממחסור. האגודות האלה, אגודות מקצועיות וגם אגודות עזרה, נעשו במשך הזמן לכח גדול, משום שנוסדו על השכל הישר שבא מתוך נסיונות החיים. בפשטות גמורה באו הפּועלים לידי הבנה, כי בתור יחידים הם מחוסרי־אונים לגבי בעלי הרכוש התקיפים, אולם בציבור הם חזקים מכל התקיפים שבעולם. הפּועלים נזכרו במוסר השכל של המשל הקדמוני, הפּשוט ביותר, והוא המשל עם הקנים. לפי המשל הזה, כל זמן שהקנים באגודה אחת אי אפשר לשבר אותם, אולם נקל מאד לשבר אותם אחד אחד. איחוד הכחות באגודות היתה לסיסמה של תנועת הפּועלים לכל גילוייה. “באחדות יש כח”, ובכח הזה השיגו הרבה מאד בשיפור התנאים של חייהם.

יחד עם תנועת הפּועלים הפּשוטים, צצו שיטות שונות של מתקני עולם, שהצד השוה שבהן היתה השאיפה לבטל לגמרי את הקנין הפּרטי ולמסור לרשות החברה אמצעי התוצרת לא לתועלת יחידים אלא לתועלת הכלל. השיטות נוסדו על רעיונות מוסריים או פילוסופיים ונתגבשו בתנועת הקומוניזם והסוציאליזם, תנועות שמנסרות עכשיו בכל העולם.

נושאי רעיונות הקומוניזם או, כמו שנקרא אחרי כן, הסוציאליזם, לכל שיטותיהם היו לא פּועלים פּשוטים, אלא משכילים. לרוב ממעמד בעלי הרכוש, שהתימרו להיות חובבי מין האנושי ורצו בבת אחת לרפא את העולם מכל הצרות והמצוקות שנפלו בגורל בני אדם. אחדים ממתקני עולם אלה הביטו על תנועת הפּועלים הפּשוטים מלמעלה למטה והסיחו לגמרי מדעתם את הפּועלים ושאיפותיהם. מתקנים אלה הטיפו דעותיהם דוקא באזני העשירים התקיפים והמושלים, שיש להם שלטון לשנות סדרי כלכלה על כרחם של אנשי החברה החלשים, שגם הפּועלים בכללם.

מתקנים אלה נקראו בלעג בשם “אוטופיסטים”. מקור המלה היא מלשון יונית ופירושה המקום שאיננו במציאות. טומס מור, השר של העריץ הנרי השמיני מאנגליה (שנידון למיתה משום התנגדותו לחתונות התכופות של אדונו) כתב בשנת 1515 ספר בשם “המצב היותר טוב של החברה בהאי אוטפּיה”. הספר נכתב על פּי כח הדמיון של מחברו. ומאז נקראו האנשים ששואפים לאידיאלים שאינם במציאות בשם “אוטופיסטים” ונקראים דוקא בשם זה אנשים אשר גם להם יש אך תכניות דמיוניות שאינן עוד במציאות.

רובם של ה“אוטופיסטים” השאירו אחריהם ירושה תרבותית גדולה בעולם. ואחדים מהם הביאו גם תועלת ממשית להטבת מצב העובדים. ה“אוטופיסט” רוברט אוהן (1771–1851) עזר הרבה ביסוד אגודות מקצועיות וקואופרטיבים להוזיל המקחים של צרכי החיים של הפּועלים. ה“אוטופיסטים” השפּיעו גם על השאיפות הסוציאליסטיות של הצרפתים שנתנו לתנועת הפועלים צורה פּוליטית ושמו להם למטרה לתפוש רסן הממשלה בידיהם ולהנהיג בתי מלאכה לאומיים על חשבון הממשלה ולהעסיק כל פּועל שרוצה ויכול לעבוד. השאיפות האלה נקראו בשם “סוציאליזם”, מלה שמוצאה מצרפת ומשם עשתה כנפים ונתפּשטה בכל הארצות.

בקרב הסוציאליסטים הצרפתים נתקבלה להלכה ולמעשה התורה הידועה בשם “מלחמת המעמדות”. הרעיון המעשי שצפון בהלכה זו, כבר הורה הלל בהמימרא “אם אין אני לי מי לי?” שלפי מימרא מחוכמה זו, לא אך יחיד אלא גם מעמד או עם שלם מחויב לדאוג לטובתו ולא לחכות שאחרים ידאגו לו, ולפי כלל זה יפה עושים הפּועלים שאין סומכים על חסדי בעלי הרכוש אלא הם בעצמם נלחמים בעד הטבת מצבם ובמובן זה ההכרה כי גם ביחסים של מעמדות שונים מתקיימת התנגדות, מביאה לתוצאות מועילות ויפה הסיקו מרכס וענגלס מהרעיון הזה כי “שחרור הפּועלים יכל לבוא אך מהפּועלים בעצמם” אולם בתורת מרקס הדיאלקטית נהפּך הרעיון של מלחמת המעמדות מאמצעי להשגת התכלית, לתכלית בפני עצמה, תפיסת עולם, שהביאה לתוצאות רעות ביותר.

הסוציאליסטים שאפו לעשות תורתם לראש פּינה בתנועת הפּועלים, כמטרה סופית, תכליתית, אלא שהקיצונים שבהם רצו לבטל לגמרי בקרב הפּועלים השאיפות לתיקונים וחפצם היה להפוך תנועות הפּועלים למטה מהפכני המפקד על כחות המהפכנים, שאך מהפּכה כללית היא המגמה שלהם. אולם לא תמיד הצליחו הקיצונים, וגם בהארצות שהשפּעת הסוציאליסטים היתה גדולה בתנועת הפּועלים, הלכו בכל זה הפּועלים בדרכים שסללו להם בעצמם ולא הלכו בשבילים הצרים שהראו להם רבותיהם הסוציאליסטים.

באמת, תנועת הפּועלים והסוציאליזם הם שתי רשויות, שבאות לפעמים לידי סתירות גלויות ובכלל אין יחס ישר לשאיפות הפּועלים לשפר את חייהם מיד עם השאיפות לתיקון כל העולם, שהן שאיפות לעתיד לבוא. בארצות הברית באמריקה שהפּועלים על ידי איחוד כחותיהם הגיעו לרמת החיים היותר גבוהה בעולם, עומדים הפּועלים עד היום מחוץ לסוציאליזם. ובכלל מחוץ לתורות מפשטות של מבשרי גאולה מכל המינים. היו ימים והאגודות המקצועיות בארץ זו, עמדו במלחמה גלויה עם הסוציאליזם בכל גילוייו, ואם עכשיו המלחמה נחלשה, הוא משום זה שגם הסוציאליזם האמריקאי נחלש ובכלל שינה את תכסיסיו לגבי האגודות המקצועיות. גם באנגליה עברו שנים רבות טרם הצליחו הסוציאליסטים המתונים להביא תחת כנפיהם המוסדות שיצרה שם תנועת הפּועלים, ולא אך באנגליה ובאמריקה – ארצות שהצד המעשי גובר שם על עיונים מפשטים – הסוציאליזם נבדל מתנועת הפּועלים, אלא אפילו באשכנז, “הארץ הפּילוסופית למופת”, ארץ אשר גם להרציחות האיומות של זקנים ונשים וילדים נקיים חיפּשו לפּירוש פילוסופי, גם שם נתקל הסוציאליזם העיוני בראשית צמיחתו בשאיפות המעשיות של הפּועלים.

טרם שהתפּרצה מלחמת העולם הראשונה, טרם שהוסרה המסכה מעל פּרצופיהם האמיתיים של מנהיגי הסוציאליזם באשכנז, היתה למפלגה הסוציאליסטית היא ה“סוציאל־דימוקרטיה” השפּעה גדולה על מהלך הרוחות והדעות של הסוציאליסטים והמנהיגים של הפּועלים בכל העולם כולו. לה“סוציאל־דימוקרטיה” האשכנזית היה תפקיד של מנצח במקהלות סוציאליסטים בארצות שונות ואת ההדרכה שלה קיבלו בלי שום פּיקפּוקים. צחוק הגורל הוא כי מפלגה אשכנזית זו נושאת עליה חותם יהודי. את הסוציאל־דימוקרטיה הכבירה יסד היהודי לסל שהקדיש כחותיו הענקיים לטובת אשכנז הארית. זה אמת היסטורית. לסל היהודי שפך רוח קסמים על הפּועלים האריים. הפּועלים האשכנזים שקשים להתרגשות ומגיעים להתפּעלות אחרי שתית שכר בכמות גדולה (בהימים האחרונים מהול השכר בדמעות ודם) העריצו את היהודי לסל כגואל ומושיע. ועד ימים רבים אחרי מותו נשמע הד ההערצה ללסל בשירים הלבביים ששרו פּועלי אשכנז במאורעות חגיגיים לכבוד ה“מנהיג הגדול בן אל מות” לסל ש“ניהג את הפּועלים בדרך הגיבורים”. אולם למרות ההערצה להגיבור לסל, לא יכלו גם הפּועלים האשכנזים לוותר על ההשגים בהטבת מצבם החמרי, שבאו מאגודות עזרה אשר לסל התקיף בכשרונות לא שכיחים בהשנים המעטות שכוכבו הזהיר בכל תקפו.

לסל יסד בשנת 1864 אגודה של פּועלים “אַרבייטער פאַריין”, אגודה שממנה צמחה הסוציאל־דימוקרטיה הכבירה. לאגודה שיסד לסל היה אופי פוליטי, עם מגמות סוציאליסטיות בטעם הסוציאליסטים מהאסכולה של לואי בלאן (1811–1882). ואף כי לסל התימר להיות תלמידו של מרקס לא היה כפות לדעותיו של רבו בכל פּרט, ולקח רשות לסלול לו שבילים מיוחדים. כמחונך על התרבות האשכנזית היו ללסל רגשות הערצה למלוכה ורצה בעזרתה על ידי הלואות גדולות ליסד באשכנז על יסודות שתפניים בתי חרושת ששייכים לכל הלאום שיעסיקו כל הפּועלים שרוצים לעבוד בלי ריוח לאנשים צדדיים שאינם שייכים למעמד הפּועלים, מעין בתי מלאכה של הלאום שהתקימו לזמן קצר בצרפת בשנת המהפּכה 1848, על פּי יזמתו של לואי בלאן. לסל לא אך היה מעריץ את המלוכה, אלא היה גם מעריץ של ממשלת עם “דימוקרטיה” ובכל התכניות שלו הציב תנאי קודם למעשה שתנתן זכות הבחירה לפועלים ובזכות זו יגיעו לרוב מכריע בבית המחוקקים באשכנז המאוחד ב“רייכסטאג”. לסל לא היה אך סוציאליסטי אלא גם לאומי אשכנזי ושאף לאיחוד כל המדינות באשכנז. דבר שיצא לפעולות על ידי ביסמרק, שגם הוא היה ממעריציו של לסל, אף מנקודת ראות, שאין לה שייכות עם עניני הפּועלים.

בהתעמולה הסוציאליסטית העצומה שלו בשנות חייו הקצרות, לסל בא בהתנגשות עם אגודות פּועלים שנוסדו ביזמתו של שולצה דליץ מהמפלגה של המתקדמים וראשית פּעולתו של לסל היתה לבטל בהבל פּיו את הערך של אגודות פּועלים במשטר של מיקח ומימכר. ביתר עוז התנפּל על שולצה דליץ (אגב עשה אותו, בהתקפות אלה, לבן אל מות) והתנפּל עליו בהתקפות עצומות שעברו לפעמי דרכי הנימוס, משום שאשכנזי זה רצה לפתור על ידי האגודות בעית הפּועלים במשטר קפּיטליסטי. בהתקפות אלה הכריז לסל חק כלכלי שקרא לו “חק הברזל של שכירות”. לפי החק המדומה הזה, אין הפּועל במשטר הנוכחי יכל להשתכר יותר מלקנות צרכיו ההכרחיים להחזקת עצמו ובני ביתו בצמצום. אם על ידי אגודות יעלה בידי הפּועל להרבות שכרו או להוזיל המקחים של צרכיו אז ממילא יפחיתו נותני העבודה את שכרו והפּועל יבוא למצבו הקודם. לפי לסל, נשפּט הפּועל במשטר זה לדלות ניצחת, חק הברזל הביע במלים אחרות את השיטה של “דילדול ההמונים”. שיטה שהסיק גם מרקס מחקירותיו הכלכליות במשטר הרכושני.

חק הברזל של לסל, לא נתקבל להלכה בתנועה הסוציאליסטית, אף כי ריח של שיטת מרקס נודף ממנו. מרקס בכלל שנא את לסל ונתן לשיטתו של “דילדול ההמונים” נוסח אחר לגמרי. אולם גם מרקס וגם תלמידיו הכרוכים אחריו קיבלו המסקנות שבא להן לסל אם גם בנוסח אחר, ברוח הדיאלקטיקה. ומרקס בעצמו ותלמידיו האדוקים הגידו בהחלט, שבמשטר הרכושני תיקונים בהטבת מצבם של הפּועלים הם אך רפואות פּליאטיביות שמקילות חבלי המחלה ולא מרפאות אותה ולפעמים סכנה כרוכה ברפואות אליל אלה לגוף החולה. לדעת מרקס ותלמידיו האדוקים, אך הסוציאליזם יכל להביא רפואה שלמה לנגעי המשטר הרכושני, ולא תיקונים שטחיים.

לפי השקפה זו, אגודות מקצועיות מועילות אך אם הן מחריפות את הניגודים בין העובדים ובעלי הרכוש ומרקס עשה מה שבכחו לקרב אגודות אלה, יען כי הן מורכבות מעובדים פּרולטרים שאך הם מסוגלים להקשיב להטפות הסוציאליסטים. תלמידו המובהק של מרקס, קרל קויטסקי, מצא היתר גם לאגודות של פּועלים של עזרה הדדית על הסמך כי אגודות כאלה מחנכות את הפּועלים לשלטון עצמי והפּועלים יוכלו להשתמש בחינוך זה כאשר יתפּסו רסן הממשלה בידיהם כאשר יבוא היום הגדול “למחרתו של יום המהפּכה”. לנין אשר היה מרקסיסטי יותר ממרקס, הביט בכלל על אגודות פּועלים כעל מוסדות מזיקים להכרתו המעמדית של הפּועל ומוליכים אך ל“עקונומיזם” של ה“מנשביקים” רחמנא יצילנו. ללנין היה אך אל אחד אשר אותו עבד ולו השתחוה והוא אליל “הרבולוציה לשם רבולוציה” אך מהפּכה עם כל המצוות של מלחמת מעמדות היתה בעיניו תכלית השלימות.

בעיני אדוקי המהפּכה לשם מהפּכה, היה אך קנה מידה אחד למוד בו תועלת של אגודות פּועלים והוא עד כמה אגודות כאלה יכולות לסייע למהפּכה. אם האגודות משמשות למטרות מהפּכניות, הן מועילות ואם לא, הן מזיקות. לפי דעת עובדי אלילים אלה, הפּועלים מסורים למהפּכה ואין המהפּכה מסורה להם. המהפכנים האלה אינם מודים בקיום של יחיד עם צרכיו ודאגותיו. להם הציבור המפשט הוא עיקר. שם מסתובבים מושגים מפשטים. זרם מבריא יצא מהמערבולת שהיו סם של דיאלקטיקה ותלויים על בלימה. הוא הזרם הרביזיוניסטי מסיעתו של עדוארד ברנשטיין. ברנשטיין היה ימים רבים כרוך אחרי שיטת מרקס ונשאר תלמידו כל ימיו אלא הביא תיקונים בשיטת רבו. ברנשטיין רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק, בעת שמתנגדיו אכלו הקליפה וזרקו את התוך. ברנשטיין היה מחפּש את הצד האנושי של הסוציאליזם, הבנוי לדעתו על השכל הישר והצדק העולמי. בעיניו היה הפּועל לא ברז במכונה, אלא בן אדם שיש לו זכות על כל תענוגי החיים. בעיניו היתה הטבת מצב הפּועל העיקר והמטרה הסופית של הסוציאליזם אך טפל. לפיכך היו ברנשטיין ותלמידיו מכירים בתועלת אגודות פּועלים שיש להן מטרה לשפר את חייהם במשטר הנוכחי בתכלית עצמית. הריביזיוניסטים מבכרים תיקונים ממשיים לשאיפות נעלות שהן מוטלות בספק. בראשית פּעולתו היה עדוארד ברנשטיין מוחרם ככופר בעיקר. אולם לאט לאט מפלסות דעותיו נתיב בלבות אלה ששואפים לצדק בכל הארצות שהחופש האנושי עוד שורר שם.

הפּועלים לא השגיחו בכלל על הוויכוחים המפשטים והמשיכו את פּעולתם המעשית להיטיב את מצבם בכל התנאים שנתונים בהם. רוב הפּועלים, גם המתונים שבהם מכירים שהעולם מלא גזל ועושק ושואפים לפיכך לעולם של צדק, שלא יהיו בו עושקים ועשוקים, גוזלים ונגזלים, לעולם של מלכות עבודה, בנויה על חופש ואחוה, אלא הם חושבים שיום התגשמות של שאיפות נעלות אלה עוד רחוק ולפיכך הם בוחרים ללכת בדרך איטית, דרך ארוכה שהיא באמת קצרה ומוליכה ישר למטרה – הם אין מזניחים כל הזדמנות להיטיב החיים בפועל ממש גם עכשיו.

והפּועלים הצליחו הרבה לתקן את אופן חייהם. פּורענויות רבות שבאו על הפּועלים בעקבות המשטר הרכושני עברו מן העולם. בכח איחודם של הפּועלים, נאסרה לגמרי עבודת ילדים רכים, שעות העבודה נפחתו ונקבע שכר מינימלי לפּועל שיבטיח לו מחיה הגונה. תנועת הפּועלים השפּיעה על המחוקקים להוציא חקים להגן על הפּועל בבטחון חברתי, מחוסר עבודה, מדחקות שבאה בזקנה ובמחלות. הפּועל השיג במלחמתו להטבת מצבו הזכות לימי חפש להנפש בעבודתו; להתפזרות הנפש ולתענוגים וגם להשכלה. במלה אחת, הפּועל של עכשיו איננו עוד היצור העלוב של הימים הראשונים בראשית צמיחתו של משטר הרכושני. רוב התיקונים מארגונים של הממשלה באו או על ידי לחץ המפלגות הפּוליטיות של הפּועלים, או בדרך ישירה על ידי אגודות הפּועלים. בארצות הברית באמריקה אשר עדיין הפּועלים אינם מאורגנים במפלגה פּוליטית, ההשפּעה באה מאגודות הפּועלים, בלי עקיפין. ואלמלא המלחמות והמהומות שבאות בעטים של מבעירי התבערה של המהפּכה העולמית, אָז היו יכולים גם הפּועלים להשיג הרבה בהטבת חייהם גם באירופּה. קומוניסטים מתימרים להיות ידידי הפּועלים ובאמת הפּועלים בעיניהם אך כחומר בוער על המדורה.

באמריקה מצב הפּועלים נשתפר במדה גדולה הודות להמפנה החדש בפּוליטיקה הכלכלית בארץ זו שאירע בימיו של הנשיא המנוח פרנקלין רוזבלט עם “המהלך החדש” שלו. בהשפּעת הפּועלים, שביניהם הצטינו יהודים רבים, עזב רוזבלט השיטה הכלכלית הישנה שאבד עליה כלח, שאוסרת בשם החופש להתערב בענינים שנוגעים ליחסים של רכוש ועבודה. לפי “המהלך החדש” נתקבלה תורה שריח סוציאליזם נודף ממנה. לפי תורה זו על הממשלה מוטלת חובה להגן על הרבים מעושק המעטים. בהשפּעת המפנה החדש הזה הוציאו המחוקקים באמריקה חקים המגינים על הפּועלים מכמה בחינות.

ה“מהלך החדש” עם כל המסקנות ממפנה זה היה כעין מזיגה או פּשרה בין הסוציאליזם המפשט עם השאיפות לשפר מצב הפּועלים בדרך מעשית שמראים נסיונות החיים. גם ה“מהלך החדש”, גם הסוציאליזם מטילים על המלוכה חובה להוציא לפעולות תיקונים לטובת השדרות הרחבות של המוני העם וגם אחריות כי התיקונים יהיו ברוח שאיפות הפּועלים. גם המהלך החדש מודה בנחיצות להביא בכלכלת העולם תכנית מסוימת הגיונית ולא לעזוב אותה לכחות עוורים. גם חסידי הסוציאליזם, גם בעלי ה“מהלך החדש” אינם מסתפּקים בתיקונים זמניים אלא שואפים לשינויים יסודיים בסדרי החברה. באמת יש צדדים שווים בשתי התנועות אשר לכאורה רחוקות זו מזו, אלא יש גם הבדל יסודי ביניהן, בעת שלסוציאליזם יש הנחות קבועות שאין לזוז מהן, למהלך החדש אין הנחות קבועות כמסמרות ושאיפותיו משתנות לתנאי הזמן והמקום; וכמובן זה דוקא המהלך החדש נעוץ ב“דיאלקטיקה”, שמלמדת כי כל עניני העולם נמצאים בתהליך של שינויים בלתי פּוסקים.

עם מות רוזבלט לא נתבטל ה“מהלך החדש”. עם סדר היום בכל העולם עומדת השאלה מה לעשות, בכדי לצאת מן מצב התהו ובהו שהעולם נמצא בו והתכניות של ה“מהלך החדש” שמיוסדות על השכל הישר עוד תשובנה לתחיה.

ה“מהלך החדש” נקרא על שם הנשיא המנוח רוזבלט. “מצווה נקראת על שם גומרה” אולם במפעל זה השתתפו הרבה אנשים מ“טרוסט המחות” הידוע; שבתוכם הצטינו הרבה יהודים, ביחוד “מכירים” משלנו, מתנועת הפּועלים היהודים, יהודים פּשוטים בלי “כרכורים”. צריכה להיות לנו נעימה ההכרה שיהודים שאך מקרוב באו הצליחו למלא תפקיד כל כך חשוב בחיים הכלכליים של מדינה ענקית זו. יהודים אלה היו בלי השכלה מספּקת וגם בלי כשרונות יוצאים מן הכלל, אלא היתה להם מעלה זו, שינקו מתרבות בעלת דורות רבים ומסביבה יהודית, ספוגה בשאיפות צדק. מה שחסר למנהיגים של תנועת הפּועלים היהודים בהשכלתם, נתמלא להם במדה ידועה מבינה טבעית ובעיקר מנסיונות החיים ורוח התרבות של רחוב היהודים. תנועה זו, שלדאבוננו נשמטת מתחת רגלינו, היא ביסודה לא תנועה של יחידים, אלא תנועה ציבורית ובמובן חשוב, תנועה של כלל ישראל.

מכל בחינה, ראויה תנועת הפּועלים היהודים לשים לה תשומת לב בכובד ראש ואולי ביתר עז מבחינה לאומית. כמובן, כוללת תנועה זו גם שאיפות הפּועלים בישראל, אולם הן פּרק בפני עצמו. גם הלבטים של הפּועלים היהודים בתפוצות חשובות לא אך מנקודת ראות של תנועת הפּועלים העולמית, שהשפּיעו על הפּועלים היהודים במידה גדולה, אלא בעיקר מנקודת ראות לאומית.

יוצרי תנועת הפּועלים היהודים נתחנכו על מסירות הסוציאליזם העולמי. אין עם בכל העולם שהסוציאליזם נעץ בו שרשים כל כך, כמו בנו היהודים. מיום שהחלה התנועה להכות גלים בלבות ההמונים היהודים. היא אחוזה בקשרים מהודקים עם הסוציאליזם שהפּועלים היהודים מבינים אותו כשאיפה לצדק עולמי, רעיון שמושרש אצלנו מיום שיצאנו מארץ מצרים ועד עכשיו. גם לפּועלים היהודים יש שאיפות מעשיות, שאיפות שיצאו לפעולות באופן מזהיר. גם הפּועלים היהודים שואפים להעלות שכר עבודתם, ליום עבודה קצר ובכלל לשפר את חייהם על ידי איחוד כחותיהם; אלא שכל השאיפות האלה הן בעיניהם כשאיפות חול. ימי החול מיגעים ומשעממים בלי השאיפה לקדושת שבת. מענין כי משה הס קרא לסוציאליזם “יום שכולו שבת”, אם גם יום שכולו שבת בלי “ימות המעשה” גם כן משעמם.

בשנים האחרונות החלו לנשב בתנועת הפּועלים היהודים רוחות אחרות. בהאיחודים המקצועיים שיצרו הפּועלים היהודים באמריקה שוררת רוח מעשית כאשר בכל האגודות המקצועיות באמריקה. אולם כל הרוחות שבעולם אינן יכולות לעקור מלבות ההמונים היהודים הרעיונות של יושר חברתי שיכול להתגשם אך בסוציאליזם מוסרי. הסוציאליזם של ההמונים היהודים פּושט את צורתו הנקשית שהיתה לו עד עכשיו ומבקש ללבוש צורה שמתאימה לרוח הצדק הממשי. הפּועלים היהודים נתאכזבו בהתכסיסים הישנים ועוד טרם מצאו תכסיסים חדשים לגיע להמטרה הנעלה של יושר חברתי. אלה שאיפות סוציאליסטיות עדיין מתקימות בנו.

הסוציאליזם נתפּשט במהירות הברק בכל תפוצות ישראל בניו־יורק, בלונדון, בוילנה ובוורשה מקום שם המונים מישראל נתגלגלו. הסוציאליזם נתקדש בעיני ההמונים היהודים והיה לאידיאל שממלא כל נפש באמונה כי בכחו להפוך את עמק הבכא שלנו לגן־עדן התחתון. הדור שלנו, דור שלם, נהפּך למחזיקי התורה הסוציאליסטית לזרמיה ושיטותיה. דור “עקש ופתלתל”, אמרו זקני הדור, כאשר הסוציאליזם החל להתפּשט ברחובותינו. “דור דעה” קם, צהלו הצעירים אָז. ומכל השיטות הסוציאליסטיות נתקבלה השיטה המרקסיסטית, שיטה שתפסה בסוף שנות השמונים למאה התשע עשרה את לבות המשכילים ברוסיה. הצעירים שלנו בלעו את כל התורה הזאת על קרבה ועל כרעיה וגם על פּרשה… הסוציאליזם היהודי התפּלג לכמה זרמים, וכיתות מכיתות שונות קמו ברחוב העלוב שלנו, ברחוב היהודים, אולם השיטה השולטת היתה המרקסיסטית. מכל הכיתות היתה סיעת ה“בונד” היותר חזקה, אם לא הכיתה היחידה, וה“בונד” קיבל תורת מרקס ללא תנאי.

להתפּשטות הסוציאליזם בקרב ההמונים הרחבים היהודים “גדולים חקרי לב”, כמו שאמרה הנביאה דבורה. קשה לבאר הופעה פּתאומית זו על־ידי סיבות כלכליות בלבד וביחוד על פּי תורת מרקס. תוכן שיטתו הביע מרקס בעצמו בהקדמתו לספרו “בקורת הכלכלה המדינית” שהופיע בשנת 1859. הקדמה זו נעשית קלסית. היא נותנת במלים מצומצמות וקולעות אל המטרה את הקוים היסודיים של תורת החמרנות הכלכלית. מהקדמה זו פּה מובאים קטעים עיקריים שהשאירו רושם חזק בעולם המחשבה ואלה הם הקטעים בהעתקה:

"בחיים החברתיים מתהווים בין אנשים יחסים הכרחיים שאינם תלויים ברצונם והיחסים הם תוצאות של השינויים ומתאימים למדרגת ההתפּתחות של מכשירי עבודה שיוצרים הדברים החמריים הנחוצים.

…“מכשירי התוצרת מהווים הבסיס המעשי שעליו נבנים החוקים. היחסים שבין אָדם לחברו וגם היחסים הפּוליטים… לא הכרת האדם קובעת את היחסים, אלא להיפּוך המשטר הכלכלי קובע את הכרת האדם… ובהגיע ניגודים ביחסים של התוצרת, אָז באה תקופת המהפּכה הסוציאלית… יחד עם השתנות של הבסיס הכלכלי, באה מהפּכה ביחסים החברותיים”…

הקטעים נותנים התמצית של שיטת החמרנות הכלכלית ודוקא מנקודת ראות של שיטה זו אָנו משתוממים להתפּשטות הסוציאליזם ברחוב היהודים בניגוד גמור ליחסים הכלכליים ברחוב זה ברוסיה ובפּולין, שהיה מורכב מעניים מרובים שהבסיס הכלכלי נפל מתחת רגליהם. העשירים המעטים שהיו בנו, נתעשרו לא מה“פּרוליטאריאט” היהודי, אלא מקבלנות של המלוכה הרוסית. בעלי בתי החרשת היו אך מיעוט דלא ניכר. העניות ברחוב היהודים לא באה מבעלי הרכוש.

אין לנו להתנצל כלל כי הפּרנסה שלנו היתה תלויה באויר. לא לנו החרפּה, כי אם לאלה אשר עינו אותנו שהביאו אותנו לדרגה זו. כל החיים בימי גלותנו היו בהפסקות מאושוונצים אחד לאושוונצים אחר ולמרות כל הצרות והמצוקות שעדו עלינו, נשארנו אנשים מועילים בכל הארצות שבחרנו למושב. שלמה מימין, זה המסכן הנדכא שיצר למרות צרותיו שיטה עמוקה בפילוסופיה, מתאר בדברי אמת שהיו תמיד נר לרגליו את תפקידם הכלכלי של היהודים במאה השמונה עשרה בפּוילין (הוא חי משנת 1754 עד שנת 1800) ובראשית התפּשטות הסוציאליזם, התפקידים הכלכליים שמלאנו היו יותר מועילים מתפקידים אלה בימיו של מימן.

שלמה מימן אומר באוטוביוגרפיה שלו (העתקת י.ח. טביוב) כדברים האלה (המבוא לספר):

…“שני המעמדים האחרונים, האיכרים והיהודים, היו המועילים בכל יושבי הארץ… האיכרים עוסקים בעבודת האדמה, בגידול צאן ובקר, בתרבות דבורים ובכל אשר תוציא האדמה והיהודים עוסקים במסחר. עושים כל מלאכה: הם האופים והחוכרים כל משקה אשר ישתה האדם. הם, רק הם חוכרים את השדות בערים וכפרים, מלבד שדות הכוהנים. כי הכוהנים החסידים חושבים להם לעון להמציא פּרנסה לאדם מישראל… ואמנם חסידות זאת גורמת להם הפסד מרובה. כי האיכרים אינם חרוצים וזריזים כהיהודים ושדות החכירה ידלו ויאבדו בידיהם – אבל הכוהנים נושאים את הנזק הזה בארך אפּים”.

כן… גם האיכרים הפּולנים לא היו חרוצים וזריזים כיהודים גם בעבודת האדמה…

כן היה המצב בימיו של שלמה מימן ותפקידים בכלכלה יותר חשובים מלאו היהודים בראשית צמיחת הסוציאליזם בפּולין הרוסית. בעלי מלאכה שבנו חייו מומחים במקצועות שלהם. ונוצרים, גם שונאי ישראל, היו מבכרים את האומנים היהודים לבני אמונתם. בכלל היו אז היהודים בפּולין אנשי ביניים שהיו נחוצים מאד במדינה ההיא. החנוונים שלנו היו עובדים מהבוקר ועד חצות הלילה להמציא לאצילים המיוחסים שאוכלים ואינם עושים, וגם להאיכרים אובדי עצות ובכלל להשדרות הרחבות של המוני העם סחורות בזול; ישר לצרכנים. האגודות הצרכניות הקואופּרטיבים שהציבו להם למטרה למעט בהוצאות ולמכור בזול לצרכנים בלי ריוח, לא יכלו להתחרות עם החנוונים היהודים. החנווני העלוב היה מספּיק סחורות בעד מיעוט ריוח והקונים הוציאו תועלת עדיפה מזו של הקואופּרטיבים. אפילו המלמדים העלובים מלאו תפקיד חשוב בכלכלה בזה שנטעו בלבות תלמידיהם אהבת הבריות ומידות טובות והיו מועילים לא פּחות מהמורים בבתי ספר הכלליים. ראשי הישיבות והרבנים מכל הסוגים, שהמשכילים והסוציאליסטים השטחיים חשבו למבלי עולם, המשיכו הקולטורה שלנו ומימיהם אנו גם שותים עד היום.

לנו אין להתנצל כלל. לאחרים היינו מועילים. לאחרים, אולם מזיקים לעצמנו. ההמונים היהודים היו מחוסרי פּרנסה. היהודים היו זריזים ואוהבי עבודה, אלא שכל מקורות הפּרנסה היו סגורים לפנינו. וגם במצב כזה היה מספּר פּרזיטים קטן בערך גם אם היינו תלויים באויר. אולם, העניים שבנו הקבצנים של מנדילי ובעלי חלומות של שלום עליכם, נטולי בסיס ממשי, לא היו זקוקים כל כך לכלכלה הבנויה על יסוד שתפני. לא המשטר הכלכלי קבע את הכרתנו הסוציאליסטית, אלא להיפּוך הכרתנו הסוציאליסטית קבעה את יחסנו לעולם. הסיבה להתפּשטות הסוציאליזם בנו נחוץ לחפּש לא בתנאים כלכליים, אלא בתנאים של קיומנו בתור “עם לבדד ישכון”, כאשר ראה אותנו בלעם הרשע אשר הגיע בנבואתו בכחות הטומאה, לפי התלמוד, למדרגה ששם משה רבנו בכחות הקדושה שלו.

הסבה לשאיפות סוציאליסטיות בינינו היא כנראה התשוקה הכמוסה בעמק הלב של ההמונים היהודים, “תשוקה שבלא יודעים”, כמו שהיה קורא לה הפּסיכולוג הידוע ד“ר טורוב, התשוקה “לתקן עולם במלכות שדי” או בנוסח החדש “לתקן עולם במלכות עבודה” ו”להעביר ממשלת זדון מן האָרץ". ההמונים היהודים נזקקו לרעיון הסוציאליסטי לא משום שחשקה נפשם בסדר שתפני העומד תחת פּיקוחם של בעלי זרוע ובעלי לשון, אלא משום שהאמינו באמת ובתמים שרעיון זה מחזק את רעיון הצדק החברתי שנעשה לנו לטבע שני במשך ההיסטוריה שלנו הרצופה נהרי דם ודמע.

ועדיין הם מאמינים ברעיון זה על אף כל האכזבות והכשלונות, אלא הם מאמינים שרעיון זה יהיה מבוסס על אהבת האדם והצדק. “ואהבת לרעך כמוך” זה כלל גדול בתורה, אמר עקיבא. בלי רעיון זה הסוציאליזם לא יכל להתקיים בכלל ובפרט איננו יכול להלהיב את הלבבות של ההמונים היהודים שרעיון הצדק הוא עמוק בלבם.

ב. הסוציאליזם היהודי

(מהותו ותולדותיו)

ימי הרעיון הסוציאליסטי היהודי, רעיון של עבודה מיגיע כפּים בלי עושק זרים, רעיון שמבוסס על הצדק, נמשכים מימי מתן תורתנו. חוקי התורה עשו סיגים הרבה בעד כל ניצול ועושק. התורה אוסרת כל ריוח הבא בהונאה או מריבית, שבא מזה, שאדם מוציא תועלת במצבו המר של רעהו. “מלווים בריבית הם ככופרים בעיקר” אָמרו חכמינו ואם נתעמק להכיר מקורות הרכוש בימינו, אָז נראה, שהוא נצטבר מ“תרבית”, כלומר מהריבוי שנוצר מעבודת פּועלים זרים שמוכרחים לשלם מס מפּרי עבודתם לבעלי הרכוש. “תרבית” או כמו שקוראים עכשיו “ערך העודף” הוא כגזל גמור “מדאוריתא ומדרבנן”. רכוש כזה הוא נגד רוח היהדות האמיתית…

הסוציאליזם כולל גם חובות הציבור להגן על היחיד וחובת היחיד “להתעמל עם הציבור”. וחובות כאלה מטילה היהדות על כל אלה שמחזיקים בה. ו“מעשה באדם אחד” – מספּר התלמוד – “שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד ואמר לו: ריקא, מפּני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?” לפי התלמוד רשות היחיד, הקנין הפּרטי, היא רשות זמנית, בעת אשר רשות הרבים, הקנין הכללי היא רשות עולמית, רעיון סוציאליסטי עמוק!

גם מנסיונות שיתוף הרכוש בהחלט יודעת ההיסטוריה של היהודים לספּר. יוסף בן מתתיהו הכהן, יוסף פּלביוס, מספּר בספרו “מלחמות” מכיתה יהודית של חסידים קיצונים שהנהיגה חיים קומוניים במלוא מובן המלה. ואלה הם דבריו:

“האיסים… עולים על יתר היהודים באהבתם איש לרעהו… הם מואסים בחיי עושר, נפלא שיתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מופלג בנכסים, כי חוק הוא להם אשר הנלוה על חבורתם יפקיד רכושו לכל חברים; ולא נמצא בהם לא חרפּת העוני ולא גאות העושר. כי נכסים של היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכל החברים כאלו הם חיו אחים מבטן… ה’פּקידים' על רכושם נבחרים בידי כל החברים”.

ההיסטוריון יוסף פּלביוס הציל ממש משיני השכחה זכר של כיתה נפלאה זו. התלמוד מזכיר את הכיתה ברמזים ולא בדברים ברורים. ועד היום מעסיקה השאלה אודות האיסים בתלמוד את מחות חוקרי קדמוניות היהודים. יש חוקרים שאומרים כי ה“חסידים הראשונים” שהתלמוד מזכיר כמה פּעמים הם האיסים. בהסכם לעדויותיהם של יוסף פלביוס וידידיה האלכסנדרוני, שמעידים שהאיסים היו יראי אלקים וחסידים. ויש שטוענים ואומרים שהאיסים הם “טובלי שחרית” ו“צדוקים גלילאים” שנזכרים במסכת “ידים”. עזריה מן האדומים והחוקר התלמודי בן ציון כץ אומרים בהחלט שהאיסים הם ה“ביתותים” שנזכרים כמה פּעמים בתלמוד, אם גם לגנאי. אינני רוצה להכניס את ראשי בהרים, אולם הדבר בגדר האפשרות, כי השמות הם שמות נרדפים לאיסים, ובפירוד הלבבות שבא משום ריב המפלגות, נהפּכו צדיקים לצדוקים והחסידים לאיסים, שהם ה“ביתותים” שנזכרים כמה פּעמים בתלמוד. מכל מקום ברור שהיתה כיתה גדולה בישראל שסידרה את החיים של הנלוים לה על יסודות קומוניות טהורה וחיים מוסריים.

אולם לא האיסים בלבד חיו על יסודות צדק חברותי, אלא ביתר עז חיו בצדק אנשי המפלגה הגדולה של הפּרושים שהיכתה שרשים עמוקים בחיי היהודים. משמעון הצדיק משיירי אנשי כנסת הגדולה נשמרה מימרה מצוינה שאומרת: “על שלשה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים”. מפרשים שחיו ימים רבים אחרי שמעון הצדיק ניסו לבאר את המלה “עבודה” במובן “עבודת הקרבנות” שדעת הנביאים ותלמידיהם, אנשי כנסת הגדולה, לא היתה נוחה כלל מזה. באמת המלה פּשוטה כמשמעה. עבודה גופנית שיוצרת מחמרים גלמיים דברים מתוקנים. כתיב “אשר ברא אלהים לעשות”, מכאן אָמרו שאלהים שיתף את האדם במעשי בראשית “לעשות” וליצור דברים מתוקנים מדברים שברא אלהים בצורה לא מעובדת.

בן ציון כץ, על סמך של דבריו של אליעזר אחיו של שמעון הצדיק שמובאים ב“אגרת אריסטיאָס”, אומר, כי “עבודה” פּירושה: “עבודת אדמה”, משום ש“היה צורך בימי שמעון הצדיק, להשגיח כי גם החלקים ההרריים יעשו תבואה”. אפשר כי שמעון הצדיק הדגיש ביותר עבודת אדמה, אולם המלה “עבודה” כוללת כל עבודה מועילה, שבלעדיה אין העולם יכל להתקיים.

חכמי התלמוד, תלמידיהם של שמעון הצדיק, המשיכו ללכת בדרך שהראה להם המנהיג הגדול. הם היו מכבדים לא אך את התורה אלא גם עבודה ומלאכה שמיוסדת על עזרה הדדית, על “גמילות חסדים”. וכל חברה, ביחוד חברה סוציאליסטית, איננה יכלה להתקיים בלי שלשה העיקרים, שלשה העמודים אשר העולם עומד עליהם ואלמלי הגשים הסוציאליזם בחיים את שלשה עיקרים של שמעון הצדיק במלואם, אז באמת היה מזכה את כל העולם בגאולה ובבטחון בחיים.

נסיונות של יסוד חברות, מיוסדות על שיתוף הקנינים נוכל למצוא גם אצל המקובלים וה“חסידים האחרונים”, ולא אך אצל יהודים, אלא גם בכיתות נוצריות, שומרי הדת, ובכלל בכיתות מכל הדתות שבעולם. ימי הרעיון השתפני הם ימי תולדות האדם על אדמות. האדם הקדמוני לא ידע מקנין פּרטי, “משלי שלי, ושלך שלך”. הוא ידע אך מקנין שתפני “משלי שלך ושלך שלי”. כאשר חלף הסדר הזה ובא תחתיו סדר של קנין פּרטי, עם התופעות של אהבת בצע, גזל וחמס שמלוות סדר זה, זכרו את הקנין השתפני ובגעגועים יקראו לו “תור הזהב”. במשך הימים קמו מתקנים שונים שאמרו לא לשוב להימים הראשונים, אלא להביא תיקונים יסודיים בחברה. פילוסופים עמוקים, כאפּלטון, הוגי דעות, כרוססה, מחוקקים, כסלון וליקורגוס, משוררים ביוון העתיקה וגם בימינו, הטיפו לתיקונים להציל את האנושיות מהרע שהביא הקנין הפּרטי. אדון הנביאים, משה רבנו הביא תיקונים גדולים לתקלות של הקנין הפּרטי. בחוקי ה“יובל”, ה“שמיטה” והאיסור של ריבית. בכלל השאיפה לחיי צדק אין אך שאיפה של בני אברהם, יצחק ויעקב, אלא שאיפה של כל בני אָדם, הסובלים מאנקת רע ויגון שהביאה עליהם עבודה זרה של עגל הזהב… הסוציאליזם היהודי של הימים האחרונים שהיה לכח רב בתוצאות רעות וטובות ברחוב שלנו, הוא חלק מסוציאליזם העולמי החדש, שנולד בימי המהפּכה הגדולה בצרפת. הסוציאליזם היהודי הוא חיקוי לסוציאליזם הכללי ובזה מקום התורפה שלו. המוסריות ביהדות הוזנחה מדעת, ותחת להביא לאחוה בין בני אדם הביא הסוציאליזם הנוכחי לפירוד הלבבות ומלחמת הכל נגד הכל.

לאבי הסוציאליזם החדש נחשב פראנסוא נאָעל בכף (1797–1760), שנקרא גם בשם “קאיוס גרקכיוס” על שם המתקן הסוציאלי ברומא העתיקה. בכף היה תלמיד לרובספיור ובימים האיומים של המהפּכה הוא העיז להראות על הסתירות שבין המדרש והמעשה בסיסמות של המהפּכה. להלכה המהפּכה הכריזה: חופש, שויון ואחוה לכל בני אדם. ובכף שאל בתמימות: איזה שויון ואחוה יכולים להיות בין עשירים מופלגים שמתענגים בטוב העולם ועניים מרודים רעבים וערומים, בלי מזון ושמלה? והוא בא לידי החלטה להנהיג שויון אמיתי כלכלי על ידי קשר מהפכני. בכף נדון למיתה על ידי הגוליטינה בעד שאיפותיו בשנת 1779. בכף הומת אך שאיפותיו מרחפות בחלל העולם ועוברות מארץ לארץ ומעם לעם ונתעו גם לפינות נידחות לרחוב היהודים.

זה כשמונים שנה אשר הסוציאליזם בא לרחוב יהודים והחל להעסיק את מחות בני הנעורים שלנו. י.ל. קנטור, הסופר הידוע, היה – דוקא בעברית, - המבשר הראשון של תורה זו ברחוב שלנו. בה“שחר” של סמולנסקין בשנת 1873 נדפס ממנו שיר בשם “מאמינים אנחנו” שבו הוא מביע השאיפות הסוציאליסטיות של זמנו.

תחת השיר רשום “קול בני הנעורים” וגם מובא פּסוק מחבקוק: “וצדיק באמונתו יחיה”.

בלי יודעים הביע קנטור הדעה שבלי אמונה העולם איננו יכל להתקיים. יוחנן, המלמד בסיפּורי פּרץ, טוען, כי מימיו לא האמין במכשפים. ואפשר להוסיף לדבריו, שאם איש איננו מאמין, “במצוי ראשון”, אשר ברצונו הוא “ממציא כל נמצא”, אָז מאמין בחומר קדמון, בלי רצון ובלי חיים ובנולד ראשון שהוא אבי התולעת (פּרוטופּלזם) אשר ממנה התפּתחו כל היצורים, לרבות ה“דיאלקטיקים” למיניהם וכל החוקרים בשאלות מה למעלה ומה למטה.

השיר מוסר בחרוזים יפים את תמצית תורת הסוציאליזם בטעם טשרנישבסקי הרוסי ומפרט את שלשה עשר העיקרים החדשים של אמונת ה“ניהיליסטים” (שני הפכים בנושא אחד) מסיעתם של הרוסים פּיסריב ודוברליובוב.

"הן רבות דיבות עם, באזנינו, שמענו,

כי נכחש בכל, אין כל קודש לנו;

בני בלי אמון נחנו, לא נאמין במאום,

למראה עין נשפּוט על שפל ורום

כי נודע אך שכל משפּטנו.

נתכחש לרוח, רגל ולב.

עקר הדבר. מאמינים אנחנו.

רק אמונת שוא, רק הבל אנחנו…"

והמשורר הולך ומפרט בשירו “אָנו מאמינים” שלשה עשר עיקרים כמנין העיקרים באמונת ישראל. שנים שלשה חרוזים מעידים על טיבם של יתר החרוזים בשירו של קנטור.

…"מאמינים אנחנו כי לא לנצח

ישלטו עול ואון, מרמה ורצח

כי יבוא יום בהיר, שמש תופיע;

יש תקוה לאדם, שמש זו תביע,

מאמינים אנחנו כי עוד לא יגועו,

רב אדם ברעב כי בעוני נבראו;

כי כעשן יכלה עושר, לא עבדו בו בעליו

ואיש עובד, אחיו ימצא במעלליו.

מאמינים אנחנו כי רבים ישכילו

ובין האדם עוד לי יבדילו

גבר על פּני אשת, לא עוד יבכרו

ולמין היפה אז מועיל יאמרו…"

כנראה היה קנטור מאמין בזכויות הנשים ובשחרורן (עמנציפּציה). עיקר גדול בתורת הניהיליסטים… אין מקשים על דברי שירה. אולם לדעתי קיפח קנטור את זכויות הגברים. אם היה ברחוב שלנו מין אחד שהיה זקוק לשחרור, זה היה לא “המין היפה”, אלא “המין המכוער” של גברים. בימים הטובים האלה, לפני שמונים שנה, היה הבעל כפוף לאשתו ולא להיפך. אצלנו היה אָז שלטון נשים “מאטריארך” אמיתי. הנוסח שלנו היה “והיא תמשול בו”…

דברי שירה תלויים בטעם הקורא… היו קוראים אשר נהנו מאד משירו של קנטור עד ששירו נהיה לתאריך חשוב בתולדות הסוציאליזם היהודי. לתאריך של בראשית של תנועה זו. אולם השיר איננו מחייב לשום מעשה אלא לאהדה גרידה לרעיון הסוציאליסטי. בסוף ימיו קנטור היה לבעל בעמיו, בורגני ואיש מעשי וספק אם בעצמו בא להתפּעלות משיר נעוריו, אף גם החרוזים יפים גם עתה.

לאבי הסוציאליזם היהודי, נחשב בצדק אהרן שמואל ליברמן, אשר בימי חייו הקצרים עשה תעמולה כבירה בעד רעיון הסוציאליסטי שנבלע בשס“ה גידיו וברמ”ח אבריו. הוא כתב בשאלות הסוציאליזם הרבה מאמרים ברוסית ובאידית, אולם רוב מאמריו כתב בעברית, ודוקא בשפה – אשר הוכרזה על ידי אנשים הקוראים את עצמם סוציאליסטים, כשפה של ריאקציונירים חנוטים, - נעוצה ראשית הסוציאליזם האמיתי, סוציאליזם של אחוה וחופש.

ימי חיי ליברמן היו קצרים. הוא נולד בלונה, פּלך הורדנה, בפּולין בשנת 1844 ומת על ידי איבוד לדעת בשנת 1880 (19 נובמבר) בסירקיוז, ניו־יורק. עסקני הקהילה היהודית בסירקיוז לא ידעו מי הוא ליברמן אף כי העתונים האנגליים לא פּסקו כחודש ימים להודיע על דבר מותו שהיתה סנסציה בעיר המחוזית סירקיוז. חברי ה“חברה קדישה” מסירקיוז החליטו לקברו לא על הבית עלמין, אלא אצל הגדר, כדין ה“מאבד את עצמו לדעת”. הוא נקבר “קבורת חמור” ימים ושנים. כשבאתי בשנת 1930 בשליחות “חוג הפּועלים” למצוא מקום קברו של ליברמן, לא ידעו הגבאים איפה הוא, ושבועות חלפו עד אשר מצאו אותו. תנועת הפּועלים היהודים באמריקה נשתגשגה ואיש לא זכר את אבי הסוציאליזם היהודי. ולהסיר החרפּה, להעביר עצמותיו מ“קבורת חמור” למקום כבוד, פּרסמתי כמה מאמרים בענין זה בה“פריינד” – עתונו של “חוג הפּועלים” ונתעוררו עסקנים אחדים מהמסדר ובהשתדלות ל. ארקין, בן עירו של ליברמן (שהוא עכשיו הנשיא של חוג הפּועלים), הועברו עצמותיו של ליברמן לניו־יורק. הוא נקבר בכבוד ובלויה גדולה בבית עלמין של חוג הפּועלים ב“הר הכרמל” בשורה מיוחדת שקוראים “פּנתאון”. במקום נקברו סופרים מפורסמים, גם הסופר העממי שלום עליכם נקבר בשורה זו.

ימי חייו של ליברמן הוא אך שלשים ושש שנים. רוב ימיו הקדיש לטובת הפּועלים. במשך חייו הקצרים הוא הצליח לכתוב הרבה מאמרים בשאלות חברתיות, ברוח הסוציאליזם בעברית וברוסית. בשנת 1877 ליברמן הוציא לאור שלש חוברות של העתון “האמת” שעשו בשעתם רושם גדול. גולת הכותרת של מפעליו הוא יסוד של “אגודת הסוציאליסטים העברים” ואת חברת “חברים כל בעלי מלאכה”.

הפּרוטוקולים נכתבו בעברית. קטעים אחדים מפּרוטוקולים יתנו מושג מהשאיפות של הסוציאליסטים שבראשם היה ליברמן בימים ההם.

הפּרוטוקולים נקראו בשם “פּנקס אגודת הסוציאליסטים עברים, בלונדון, נוסדה כ”ו אייר ה' תרל“ו”.

ופּה יש רשימה של כל החברים, ודברי הפּרוטוקול כדלהלן:

“…באסיפה מיום השבת כ”ו אייר, ה’תרל“ו בדירתו של האזרח ויינער. אחרי אשר הראינו לדעת, כי הסדרים אשר בכל הארצות – רק עושק וחמס המה; אנשי הבצע, המושלים, וכוהני הדתות לקחו לנפשם כל זכויות האדם ואת כל טוב הארץ… כי כל עוד יהיה לאנשים קנין מיוחד (פּרטי) לא יחדל אביון מן הארץ. כל אשר יחלקו האנשים לגויים ומשפּחות, לא תוסיף האיבה מביניהם וכל אשר ישרו כוהני הדת, לא תחדל קנאת הדת…”

“גמרנו, אנחנו, ילידי בני ישראל, אומר – להתחבר בברית אחים אשר כרתו ביניהם בעלי המלאכה ולזה יסדנו ‘אגודת הסוציאליסתים העברים’… ובני האגודה הזאת שמו להם לקו להיות האמת נר לרגלם גם עם רעיהם וגם עם כל אדם בלי הבדל כל הצבע, העם או האמונה”…

המזכיר של אגודה זו היה א.ש. ליברמן (איש חמודות).

ליברמן היה בעל דו פּרצופים. שתי נשמות התרוצצו בקרבו. מצד אחד אוהב את עמו ואת שפתו וגם ארץ ישראל וכדבר מפתיע גם תורת הקבלה ומצד השני התנפּל על “העושקים מבית יעקב” ובהחלט אָמר: “אנחנו היהודים, אין לנו קולטורה מיוחדת – לנו לבד” ו“עלינו החובה להתקרב ולדבק בעמי־הארצות אשר אנחנו יושבים שם”…

על ליברמן השפּיעו מצד אחד אביו המשכיל ומצד השני סבו המקובל… אהבתו לקבלה היתה כך גדולה עד אשר אמר ביחס לשיטה פילוסופית “לא היה בכחה להתאים הרצון המוחלט עם התנגדות הטוב והרע. כמו שצלחה כמעט לחכמי הקבלה” (האמת, חוברת 2, צד 27). הוא עשה בכשרון חיקויים ופלאים לסגנון הקבלה. “הסוציאליזם ותנועת בעלי מלאכה” ו“אילון אינון אנפי דרחמי, כלילין ישראל וכל עממוא דארעא”…

בתשובה של הרידקציה של “פּלוני בסטניסלאוו” הוא אומר “…יחיה לו איש איש לפי אמונתו… אנשי יושר… נמצאים בין כה הכיתות ובחסידים בכלל; להם יש יתרון על המתנגדים שיש להם אחדות”. הוא היה כותב על ארץ ישראל בשם “מחקרי ארץ כנען”. אולם החיבור נאבד. ביום תשעה באב לא נתקימה אסיפת הסוציאליסטים לזכר יום האסון הלאומי, ליברמן נשאר יהודי לאומי כל ימי חייו.

אביו של הסוציאליזם היהודי מת מקלות דעת בצעירותו, כמו לסל, הוא מת מעיסקי אהבה. הוא כתב מעט ולא כל אשר יצא מתחת ידו הוא סלת נקיה. אולם הוא השאיר רושם גדול על הפּועלים היהודים בכל הארצות וגם בארץ ישראל, ליברמן היה תלמידו של פּיטר לברוב. איש נפלא אשר איחד בקרבו אהבה למדע עם שאיפות מוסריות נעלות. אברהם לסין היה אומר כי ספרו של לברוב “איגרות היסטוריות” היה מזכיר לו “מסילת ישרים” של משה חיים לוצטו.

ב“האמת” השתתפו סופרים עברים ידועים. “יהלל”, דר. קמינר, שרשבסקי ועוד היו עוזרים לה“אמת”. גם משה ליב לילנבלום שלח לו את מאמרו המצוין “משנת אלישע בן אבויה”. אולם עתון ה“אמת” נפסק והמאמר בא ב“אספת חכמים” של בן נץ (וינטשבסקי), עתון, שהיה המשך לה“אמת” ויצאו ממנו שמונה חוברות. ווינטשסקי עבר לספרות האידית ויחד עם “גולים” מרוסיה כתב בשאלות סוציאליות באידית ובזה הניח אבן הפּינה לספרות הסוציאליסטית באידית, שנשתגשגה בארצות הברית של אמריקה, באנגליה ובפּולין.

הנסיונות הסוציאליסטיים היו אך של יחידים. תנועה סוציאליסטית המונית קמה עם ה“בונד”, שנוסד בדרך רשמית בשנת 1897. ה“בונד” השפּיע לטובה ולרע על כל הפּועלים היהודים בפּולין הרוסית וגם בארצות אחרות. בעונה אחת עם ה“בונד” קמה תנועה המונית של הפּועלים היהודים באמריקה. לה“בונד” היתה השפּעה במישרים ובעקיפים על כל הכיתות הסוציאליסטיות של היהודים, לרבות אלה שהיו מתנגדות לשיטתו ולתכסיסיו. השפּעתו הגיעה עד מעבר לים האטלנטי. בכל ארצות אמריקה, שפּועלים יהודים נתגלגלו שם, ישנם רבים שהיתה להם יניקה מה“בונד”. גם בישראל נמצאים בונדאים מלשעבר. צמיחת ה“בונד” ופעולותיו הם תחום מרובה התוצאות גם בהיסטוריה הכללית במשך ימי ששים השנים האחרונות, ימי הרת עולם. השפּעה מרובה היתה לו גם על מהלך המהפּכה ברוסיה – שהיכתה גלים בכל העולם.

לא את תולדות ה“בונד” מוכן אני לכתוב במסגרת צרה זו, אלא כשאני מהרהר בגורל תנועת הפּועלים היהודים, אז בלי משים עולה על לבי החזיון הטרגי ששמו “בונד” שנשארו ממנו אך שבלים בודדות בעמק רפאים וגורל טרגי זה הוא הגורל הטרגי של עם ישראל. בכלל רוצה אני לרפרף על הענין המסובך הזה בדרך שטחית ולמסור גם לא זכרונות לפחות רשמים שהשאיר החזיון זה בקרבי, כבאחד מן הרבים שנתפס בהזרם הכביר מימי הנעורים – במשך חמשים וחמש שנה. הסוציאליזם היהודי שחייב במדה גדולה לה“בונד” השאיר בקרבנו עקבות עמוקים ושינה לגמרי אורח חיינו ולהבין חזיון זה, גם רשמים קלושים, חשובים לפעמים.

המצב הכלכלי של היהודים בימי צמיחת הסוציאליזם היה רע, אלא שאבותינו קיבלו המצב באהבה כעונש על חטאים שלא חטאו. היהודים גרו בצפיפות בערים ועירות שהממשלה הצרית הרשתה להם לגור, כמו שנקרא אז “תחום המושב” ונלחמו בתנאים קשים על פּת לחם. המצב הכלכלי היה קפוא במאות שנה. היהודים היו ממלאים תפקידים נכבדים בכלכלה שהביאו תועלת מרובה לשכניהם. אלא שהשכנים היו נוהגים בהם כמו עם לימונים. הם היו מוצצים את העסיס שבהם ומשליכים את הלימונים המצוצים החוצה. בקושי רב היה אפשר למצוא גם בתי חרושת של יהודים גם פּרולטרים יהודים אלא הם היו יוצאי דופן. רוב מנינם ורוב בנינם בההמונים היהודים היו עניים מרודים שהיו מברכים את השם יום יום שהיה ממציא להם פּרנסה להחיות נפשותיהם ונפש בני ביתם ובאמת הם היו חיים בנסים. עשירים היו נדירים ברחוב היהודים ואם גם מצווה גדולה מנקודת ראות הסוציאליסטית לקלל אותם בקללות נמרצות. בכל זאת עלינו להודות על האמת שלא הם היו האשמים העיקרים במצב הנורא של ההמונים היהודים.

ואם המצב הכלכלי של ההמונים היה במדרגה נמוכה, היה מצבם התרבותי גבוה מאד, ביחוד בדמיון עם המצב התרבותי של ההמונים הנוצרים שבניהם. שרש של המלה “תרבות” (קולטור) הוא להשריש נטעים בקרקע ומזה הושאלה המלה למובן להשריש מדות טובות בבני אדם. ואם מנקודת ראות זו נשפּוט, אָז נוכל לאמר בלב בטוח כי נחוצה עבודת תרבות במאמצים גדולים, במשך שנים רבות להוציא אנשים בעלי מדות כרבי ישראל סלנטר; כרבי ישראל מאיר מרדין או כמו ר' חיים בריסקר, אנשים ידועים מהדורות האחרונים. גם בהפּועלים היהודים הצטינו אנשים רבים בעלי מדות נפלאות שינקו מהתרבות הגדולה של הסביבה שלנו. אולם אם תרבותנו היתה עשירה במקום אחד היא היתה עניה, במקום חשוב מאד. חסרו להמונים היהודים ידיעות שימושיות ומועילות בחיים הכלכליים והיו מקרים וגדולי ישראל שהיו בקיאים בספרות התלמודית הרחבה וגם בספרות הפילוסופית שלנו, היו חסרי ידיעות אלמנטריות, שנער הגומר חק לימודיו בבית ספר למתחילים יודע אותן. גם המצב התרבותי שלנו היה אי נורמלי ומשובש כמצבנו הכלכלי.

המצב היה קפוא עד אשר החלה ההשכלה להתפּשט ברחוב היהודים. ההשכלה הפכה את הקערה על פּיה וביחד עם המים הלא טהורים, השליכה גם הילד הנחמד שהיה בקרבה. ההשכלה הביאה לידי משבר גדול בכל אורח החיים שלנו. את המצב כאשר היה בסוף המאה התשע עשרה ברחובנו, מתאר ביאליק בשירו “לאחד העם”. בשורות אחדות הביע ביאליק רעיונות המכילים חומר לספרים שלמים.

…"וכל אחד ואחד עם נר האלהים שבלבבו

יצא בזמן בין השמשות לבקש כוכבו

והשעה שעת תהו ובהו, שעת ערבוב התחומים

של אחרית וראשית, של סתירה ובנין, של זקנה ועלומים".

והשעה היתה “שעת ערבוב התחומים”, של ראשית ואחרית, של סתירה ובנין. בשעה של משבר קשה זה, נולדו בקרבנו שתי תנועות אשר לכאורה רחוקות זו מזו אלא באמת הן נובעות ממקור אחד. התנועה הסוציאליסטית והתנועה הציונית. בשתי התנועות נולד הרצון לגאולה; שהיה מתנמנם בנפשם כל ימי הגלות והרצון היה לגאולה עצמית. ההמונים החלו להתמרמר נגד מלכותו של הרקיע וגם נגד המלכות שבארץ. אחד העם מתאר המצב במלים אלה: “אחרי הרבה שנות מאה של עוני ושפלות מחוץ ותקוות לרחמי שמים מבפנים… בא בדורנו רעיון חדש ליסד על ארץ תקותו ועל ישראל אמונתו”. אולם להזרם הסוציאליסטי לא היתה “אמונה בישראל” חזקה ביותר.

משאיפות עמוקות לצדק ולגאולה, נולד גם הסוציאליזם בהיהודים. אלא הדחיפות לרעיונות אלה באו לא מפּנים אלא מחוץ. הסוציאליזם היהודי הוא חיקוי לסוציאליזם הכללי ביחוד ברוסיה והוא היה “חיקוי של התבטלות” ועדיין הוא מחכה לתיקון, להתאים את עצמו לרוח היהודי, לרוח הצדק.

בראשית היה הרעיון. והסוציאליזם היהודי נולד מהרעיונות ששררו ברוסיה בשעה של שינוי ערכים. הסוציאליזם העממי ברוסיה שהיה מלהיב את בני הנעורים במשך דור שלם נידחה מפּני התורה המרקסיסטית שהביאה לארץ מולדתו גיאָרג פּליכנוב. גם ברוסיה קדמה ההכרה להתנאים הכלכליים. המרקסיות באה לרוסיה על ידי זרם ספרותי כביר. פּליכנוב, איש בעל כשרונות גדולים, כבש בעטו השנון את הלבבות של המשכילים הרוסים שהיו לפני המהפּכה הבולשביסטית ידועים כמחפּשים דרך האמת. המרקסיות היתה לאפנה שולטת ברוסיה. גם העתונים הליגלים נתנו מקום נכבד להווכוחים בין “העממים” ו“המרקסיסטים” והאהדה שלהם היתה על צד המרקסיסטים. ולהזרם המרקסיסטי היתה השפּעה גדולה על מיסדי ה“בונד” וגם על הכיתות הסוציאליסטיות היהודיות שדגלו בשם ציון ובשם הרעיון הלאומי בישראל.

המרקסיסטים היהודים, להיפך מתורת רבם, לא בדקו את התנאים הכלכליים אלא יצרו בדמיונם מעמדות ברחוב היהודים: מעמד של רכושנים ומעמד של פּועלים. אולם מלחמת המעמדות נתפּרצה בינינו לא בדמיון אלא במציאות. הבונדאים הפשיטו מעל גופנו הרזה והכחוש את הטלית קטן והלבישו אותנו בכתונת אדומה ובקסם נהפּכו בעלי המלאכה שלנו לפּרולטרים, לוחמי מלחמות נגד רכושנים, והמלחמה היתה על כל החזית.

ה“בונד” נוסד בשנת 1897, אולם טרם שנוסד ה“בונד” רשמית היו חוגים סוציאליסטים שהביאו לשביתות ולשביקות ולמלחמת מעמדות חריפה. לסין, מראשוני הסוציאליסטים, היה קורא למלחמות האלה “מלחמות הקבצנים” נגד ה“דלפנים”. לסין היה סוציאליסט נלהב אולם איש מקורי שהלך נגד הזרם ונשאר “בודד במועדיו”.

הבונדאים הראשונים לא הודו בקיום עם ישראל, להם היו ההמונים היהודים לחלק של ההמונים הכללים. גם הלשון האידית שהבונדאים עכשיו מתימרים להיות האפּוטרופּסים עליה, לא היתה נחשבת כלל להבונדאים הראשונים שרצו להחליפה ברוסית.

אחד מיוצרי ה“בונד” היה נכדו של עורך העתון העברי ה“מליץ”, נכדו של “ארז”, מרטוב צדרבוים. מרטוב היה איש בעל כשרונות ונתפרסם כאחד ממנהיגי ה“מנשביקים” בתנועה הסוציאליסטית הכללית ברוסיה. את תכניתו של ה“בונד” יצר אלכסנדר קרמר, איש בעל השכלה ומרץ. מחברתו “אודות תעמולה” (אודות אגיטציה) השפּיעה הרבה גם על מהלך הסוציאליזם הכללי ברוסיה. לפי תכניתו, העיקר בתעמולה הוא להכין את הלבבות להמטרה הסופית – הסוציאליזם. מעין “חנוך לנער על פּי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו”. השאיפות לשיפור החיים של הפּועלים, הן אך אמצעים לתעמולה. התכנית העירה התנגדות עצומה “אופּוזיציה” בהימים הראשונים של ה“בונד” בווילנה ובמינסק. בווילנה היה מנהיג האופּוזיציה פּועל בשם אברהם רוזשיק, ובמינסק המשורר אברהם לסין איש בעל כשרונות ענקיים, מקורי ויהודי קיצוני ועקבי. בהימים האחרונים נתקבל ב“בונד” הרעיון הלאומי, אולם רעיונותיו של לסין מעולם לא נתקבלו במלואם.

בה“בונד” היו אנשי צורה. קרמר, מדס, פרומקין, ליבר, גם אברמוויטץ־ראין ועוד, היו אנשים בעלי כשרונות ומצויינים (מדבר אני אך מאלה שידעתי אותם). איש מצויין שמת זה לא כבר, היה פרנץ קורסקי, איש בעל מידות כהצדיקים הקדמונים בישראל. ראשי ה“בונד” היו משכילים ואך משכילים ולא יהודים. את תרבותו הגדולה של עם ישראל לא ידעו וכזרים באו לישראל, באו לרחוב שלנו, כעמי הארצות גמורים בכל הנוגע לתרבות ישראל הכבירה.

בכשילים וכילפות באו המשכילים הסוציאליסטים מכל הכיתות והרסו עד היסוד את העמודים של חיים של היהודים שנשענו עליהם. לסוציאליסטים אלה היו היהודים עם מחוסר תרבות, כצוענים. נגד פּרקים אחדים של הספר ה“רכוש” היתה כל ספרות ישראל כקליפת השום. הם ירדו לכרם ישראל וקצצו בנטיעות, הפּילו אילני סרק וגם עצים רעננים עושים פּירות.

אולם עם כל פּעולתם השלילית, הם עשו הרבה מאד להרמת ההכרה העצמית של הפּועלים היהודים וגם הביאו לשיפּור חייהם בפועל. מעמדות קבועים לא היו ברחוב היהודים אולם ניצול גדול היה שם. בתעשיות יהודיות טיפּוסיות כמו מאפיות של מצה לפּסח היה הניצול גרוע מזה של מכרות הגהלים בארצות היותר מפגרות. ה“דלפנים” ניצלו את ה“אביונים”, האב את בניו והבעל את אשתו. ברחוב היהודים היה ניצול הדדי וה“בונד” הצליח להפסיק אותו. ובזה הוא זכור לטוב. ראשי העם, המנהיגים הרוחניים לא עשו דבר להפסק ניצול זה ולא שמו לב בכלל לדברי חולין כאלה. הנני לספּר שני מקרים אופינים שמראים על צד החיובי וגם על צד השלילי של ה“בונד”, ממאורעות אלה נוכל ללמוד הרבה. המאורעות הם מראשית צמיחת ה“בונד”.

רושם חזק נחרת ברעיוני מתחילתו של ה“בונד”. העיר ווילנה היתה כמרקחה. בשעה שהמגיד של העיר דרש את דרשתו השבועית בבית הכנסת הגדול, נכנסו שוליות של פּועלים לבית הכנסת, הפסיקו את הדרשה של רב העיר בשריקות ובצפצופים. משרת המגיד היתה מעין משרת רב שנתבטלה בווילנה. המגיד היה רבי צבי הירש רבינוביץ, בנו של הרב הגדול רבי יצחק אלחנן שהיה מעין רשכבה"ג. כי המאורע נחשב כשערוריה בווילנה המעטירה, מובן מאליו, ואלם נפלא הדבר.

גרי ווילנה, יראי אלהים, האשימו לא את הפּועלים בשערוריה, אלא את הרב בעל היחוס הגדול בעצמו.

ומעשה שהיה כך היה: פּועלות ופועלים יהודים הכריזו שביתה בבית החרושת למעשה סיגרטים של עדעלשטיין (היו גם בתי חרשת בווילנה). דרישות הפּועלים היו: הוספה על השכר ופּחיתת שעות עבודה. הרב או המגיד של עיר ווילנה לא התערב בהסכסוך להביאו לידי פּשרה. אלא הרעים בקולו על השובתים שהם בגדר “מורידים ולא מעלים”; ופושעים וחטאים. עמדה זו של הרב הרגיזה בצדק את הפּועלים והביאה לידי שריקות. מאה פּרוקלומציות לא יכלו להרוס את האמונה ברבנים, כאשר עשה הרב בדרשתו.

בווילנה אז בכלל התרעמו על המנהיגים של העיר. הדרשה היתה אחר אסון נורא. גשם שוטף הטביע כעשרים וחמשה אנשים, נשים וילדים במרתפים. האסון עורר השתתפות בגורל העניים ותרעומות על הרב והקהילה ודרשתו של הרב עוד הוסיפו אש על המדורה. בקלויז הקצבים ששם למדתי, היו כל בני הישיבה על צדם של השובתים.

בווילנה קראו לבחורי הישיבות “בחורים עניים” יתכן שהיו אחים ואחיות לבני הישיבה בבית החרושת של עדעלשטיין. “אחדות מעמדית”, יאמרו אנשים, מחפּשים אחרי סיבות כלכליות. לא כן הדבר. כל בני הישיבה התרעמו על הרב, אף אלה שאבותיהם היו מסוג ה“עשירים”. הדבר שהרגיז בני הישיבה, היה חלול הצדק…

עוד מאורע נרשם בזכרוני עמוק מראשיתו של ה“בונד”.

באתי לחג הפּסח לעיר מולדתי לידא. נכנסתי לבית המדרש. שם עמד רבי ישראל מאיר מרדין הסמוכה לעירנו ובכה כילד והיה מתיפּח בקול והיה אומר: “לא… לאסון כזה לא פיללתי”… מה היה האסון? לרבי ישראל מאיר הגיעה שמועה כי לצעירים וצעירות סוציאליסטים היתה אסיפה ביער בפּסח… ואכלו חמץ ומאכלי טריפה… הדבר היה אמת. רבי ישראל מאיר בא ללידא בענין “מאכל כשר לאנשי הצבא היהודים” שהיו אנוסים לאכול מן ה“דוד” טריפות… והנה למד לדעת כי ישנם יהודים שאוכלים מאכלים אסורים לא מאונס, אלא מרצון…

הדבר הזה הביאו לדמעות והדמעות האלה של הישיש הנכבד לעולם לא אשכח… המקרה נחרת עמוק בנפשי…

הסוציאליזם היהודי בא בשעה קשה לישראל, בשעה של “ערבוב התחומים”. הוא הרס מנהגים שנקדשו ואשר בני ישראל מסרו נפשם עליהם והריסה זו עשו בידים גסות. הסוציאליסטים העממים ברוסיה התיחסו ברגשי כבוד לאמונת ההמון ואצלנו, שהדת הוא היסוד לכל התרבות שלנו, רמסו ברגלים כל המנהגים היפים שהם עיקרי הדת והתיחסו להם בביטול גמור, ומהיחס הזה נולדה בקרבנו ריקניות שעדיין לא נתמלאה.

ה“בונד” מילא בחיינו תפקידים חשובים, אולם גורל יהודי היה גם לה“בונד”. ה“בונד” היה חדור במרקסיות טהורה ודוקא בשעה שהמרקסיות ניצחה על כל החזית ברוסיה הגדולה, הוכרז ה“בונד” כּתנועה קונטר־רבולוציונית, שמצווה לבערה עד תומה.

ה“בונד” נתבטל לגמרי ברוסיה המרקסיסטית. המנהיגים הבונדאים ליבר ועוד גם אלתר וערליך הועלו על הגרדום כמזיקים להכרה המעמדית האמיתית של הפּועלים ולא עוד אלא שהכריזו את ערליך ואלתר כמרגלים של היטלר… אגב, לאלתר וערליך היתה אהדה לסדרי ארץ המועצות…

בכלל הביא נצחון של התורה החמרנית אנדרלמוסיה וטרגדיות נוראות. טרגדיה נוראה היא גורלו של פּליכנוב אבי המרקסיות ברוסיה. טרגדיה זו מחרידה את הנפש, נוקבת ויורדת עם התהום ומחכה לצייר אמן שיצייר אותה בקוים נאמנים. פּליכנוב זכה כי הרעיונות שהטיף להם בימי גלותו הארוכה ניצחו בארץ מולדתו במלואם, אולם כאשר שב מהגולה לארץ מולדתו אחרי ה“אבציות” שעשו לכבודו, נתחלחל מהצורות המכוערות שנתנו תלמידיו לרעיונו. מצער הוא נפל למשכב וכאשר כבר שכב בגסיסתו, באו אנשי צבא ובשם המרקסיות לפי פּירושו של תלמידו לנין, אמרו לשים אותו במאסר. אנשי הצבא האדום הריבולוציוני נפלו עליו בחרפות והתנהגו עמו כעם פּושע ואמרו כי הוא איננו מרקסיסט כשר.

ועומדים אנו ביראת הכבוד, דוממים, נדהמים, ומוכים בתמהון, לפני טרגדיות איתניות אלה, אלא בכל הצער שבנו אי אפשר להתעלם מעובדה נוגה זו, שהסוציאליזם הרשמי עד עכשיו מחוסר יסוד המוסר, אשר בלעדיו לא יכל להתקיים כל סדר חברתי.

הסוציאליזם תפש את הלבבות בעולם הגדול וברחובנו העלוב כשאיפה לחיי צדק, וכתחליף לדת. האדם לא אך מדיני אלא גם דתי. שרש המלה “רליגיה” הוא קשר שמאגד, ביחוד חשובה הדת לנו היהודים אשר כל תרבותנו מיוסדת על המצוות המעשיות כדעת החכם משה מנדלסון בספרו “ירושלים”.

ג. הצורות הדתיות של הסוציאליזם

הסוציאליזם תפש את העולם לא במשפּטים מפשטים ובודאי לא בהמשפּטים המפשטים שיצרה חכמת הכלכלה כמו שנקרא המדע העגום – “דיסמאָל סאַיענס”. “ריכוז של הרכוש” או “השיעור של הרנטה לגבי הערך העודף” הם בעיות חשובות, אולם אינן יכולות להלהיב את הלבבות ולמלא אותם בתקוות ובשמחת החיים. ההמונים מבקשים בסוציאליזם התלהבות דתית.

זמברט, אחד מאשכנזים בעלי מדע המעטים, שכותבים בלשון קלה וברורה, אומר בספרו “על התנועות הסוציאליות של המאה התשע עשרה” – ספר שעשה בשעתו רושם גדול – כדברים האלה: “כל תורות הסוציאליזם לשיטותיהן כלולות בשירו של הינה, ‘שיר החורף’”, שחרוזים אחדים מובאים כאן, לפי העתקתו המצוינת של בן־ציון.

המשורר שב מצרפת לארץ. שם הוא שומע שנערה אחת בוכה על עמק הבכא ועל עולם האמת שמלא תנחומים ואומר כי “הוא יודע דברי השיר גם את המחברים, שבסתר הם די יין סובאים כולם ובגלוי יטיפו למים”, והוא נותן שיר חדש ברוח קומוניות.

"שיר חדש, שיר נעים ויפה מזה

אנכי אליכם אָשירה

כי מלכות שמים לארץ תהי

ולתקנה פּה, נבלי אעירה.

שבר אדם כי יהיה בעולם הזה

ורעבים לא יפּלו בחוצות,

כי בטן עצלים לא יבלע כשאול.

יגיע כפים חרוצות…

הארץ די לחם מצמיחה לכל

גלוסקאות לכל בני אדם

גם ורדים ובשמים

גם קטניות צוקר לאדם…

…שיר חדש, שיר יפה משירכם עד כה

ונעימם כל כינור ונבל

יחדלו הקינות של יזכור למת

קול חתן קול כלה בתבל".

והמשורר מברך בברכת מזל טוב להזיווג של דרור וחיים. ובאמת החרוזים האלה מכילים התמצית של כל שיטות של מתקני עולם. ברוח דתית של סן סימון שהטיף “לתחית הבשר” ולתענוגי עולם הזה. הסוציאליסטים והאנרכיסטים לכל שיטותיהם מחייבים את החיים. יפים הם החיים אלא השאור שבעיסה מעכב. אין מתקני עולם ברוח הקומוניות מבעלי יאוש שרואים את העולם “כענין רע שנתן אלהים לאדם לענות בו” הם אופּטימסטים ומטיפים לשמחת החיים. גם הבעש"ט, בדרך אחרת, הטיף לשמחת החיים, בתנאי: על מנת להגיד למקור החיים. אולם “מקור החיים” של בעלי שתפנות לא בשמים, אלא בארץ. הם רוצים “כי מלכות שמים לארץ תהי”. הם רוצים לעשות את הפּרוזדור לטרקלין ולהפוך עמק עכור זה לגן עדן התחתון. כבנטשי השותק הם שואפים לתענוגי עולם הזה “גלוסקאות גם ורדים ובשמים… עם קטניות סוכר לידם”, אלא הם לא מסתפּקים בגלוסקה עם חמאה כבונטצי, הם רוצים גם ורדים ובשמים וקטניות סוכר. השגה שלהם יותר גדולה…

הדבר החסר בשיר, הוא רעיון הצדק שבלעדיו יכלו להתהפּך הגן עדן לגהינום ואת “דרך החיים” יהיו סוגרים מלאכי חבלה והכרובים, שבידם יש “להט החרב המתהפּכת”… והגן עדן יהפך לגן עדן זה שברוסיה שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא בגד ללבוש, ולא ורדים ובשמים ולא גלוסקאות, אלא קומנאים יושבים והמצנפות האדומות בראשם ונהנים מזיו פּניו הנעימים של סטלין…

שירו של הינה כתוב ברוח של כל השיטות הקומוניות אלא השפּעה במישרים באה לו משיטתו של סן סימון שיש בה דתיות מרובה אם גם אלילית. הינה, שבספרו על ברנה, היה מחלק, כרבי יהודה הלוי, כל העולם ליוונים אוהבי תענוגים ארציים וליהודים נוגים, ששקועים במחשבותיהם על עסקי שמים והיה מבכר את ההלנים העליזים על היהודים הנזירים מתענוגים ולפיכך היה כרוך לשיטתו של סן סימון. הינה היה מסור ביחוד להעיקר של שיטה של “תחיה הבשר”, לתענוגי בשר בכל נפש, מעשים הביאו אותו לערש דוי, “לקבר חי” במשך שנים רבות, ובהיסורים הגדולים שבאו עליו כתב “הוידוי”, דקומנט אנושי שמחריד את הנפש. הוא הכיר את טעויותיו והבין שאין היהודים נזירים מן החיים, אלא שרוצים לתת לחייהם תוכן של צדק. “היוונים הם נערים והיהודים הם אנשי מחשבה”, אמר הינה, או כמו שאמר ר' יהודה הלוי: “הנח לחכמת יון, אין זה פּרי כי אם פּרחים”.

אחד מאבות הסוציאליזם החדש, החושב הגדול סן סימן (1760–1825) הבין חשיבות הדת והטיף לדת חדשה, כמו שקרא לה “נוצריות חדשה”. תלמידו אגוסט קאָנט (1795–1857) יסד שיטה דתית חדשה על יסודות פּוזיטיבים שעשתה בשעתה רושם גדול בעולם. חושבים גדולים באמת מנסים לחדור אל תוך הערפל אשר שם אלהים… מחפּשים את האלהים בדרכים עקלקלות, שאינן מביאות למטרה, בעת אשר ה“שכינה” בלב כל אדם… ואיננה נסתרת למבקשיה באמת…

הדת של סן סימן נגמרה בשערוריה. לדת זו היו כוהנים וכוהנות ששימשו בהיכל והגשימו תורת רבם בפועל; ועבודת ההיכל הביאה לשערוריה גם בפּריז, עיר שאיננה מצטינת בצניעות. מזל יותר טוב היה לדתו של תלמידו אגוסט קאָנט. הדת הפּוזיטיבית שנמשכה ימים ועדיין מתקימת. הנסיונות הדתיים של אנשים רחוקים מאמונה מראים לדעת מכל מקום כי בני אדם אינם יכולים להתקיים בלי דת, ולו גם יהיה יסודה בעבודת אלילים.

בהסוציאליזם יש רעיון דתי אמיתי. העיקרים שמושכים את לבות ההמונים לסוציאליזם הם השאיפות שכלולות בתורה זו לחיי צדק. גלמוד הוא האדם בעולם זה וחלש לגבי כל פּגעי החיים ובבדידותו הוא שואף לחיי ציבור, לעזרה הדדית, לגמילות חסדים ולידידות. הדברים הטובים האלה יכול לתת אך הציבור ולהיפך מתלהב האדם לרעיון הציבורי, לסוציאליזם ומבין בעמק נפשו את העיקר, כי אין העולם יכל להתקיים אלא אם היחיד יהיה בעד הכלל והכלל – בעד היחיד. “באין קמח אין תורה”. לפיכך שואפים הסוציאליסטים מכל השיטות להבטיח לאדם הצרכים היותר נחוצים ויש זוחלים על הארץ ושואפים אך “למשמני הארץ” ויש שמבטיהם למעלה ושואפים “לטל השמים”, כמו שמסיים הנשר הגדול הרמב"ם את ספרו הענקי “משנה תורה”: “ובאותו הזמן (בימי שלטון הצדק) לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה. ולא קנאה ולא התחרות, שהטובה תהיה מושפּעת הרבה וכל המעדנים יהיו מצויים כאפר ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ד'”…

רעיון הצדק נטוע בקרב היהודים עמוק וכולנו מצפּים למשיח, לעת הזהב של שלטון־הצדק, וגם הפּועלים היהודים נתפסו במהירות הברק לרעיון הסוציאליסטי, משום שהיו מחכים למשיח בכל יום שיבוא… לפי שיטתו של זיגמונד פרויד, אדם ממליט בהסח הדעת מלים אחדות שבהן מתגלה כל לבו וכל הכמוס שם. בשיר שהיו הבונדאים שרים בהתלהבות דתית, היה חרוז כזה:

"משיח והיהדות מתו כאחד

משיח חדש קם".

הפּועל היהודי הקרבן של הגבירים מרים את דגלו: “המלך מת, יחי המלך!” המשיח הישן מת, יחי המשיח החדש! יחי ה“בונד”, האגודה של הפּועלים! בלי משיח לא אפשר ואם הפּועל איננו דוקא קרבן של הגבירים אלא קרבן של כל העולם. הדבר הזה לא חשוב… הפּועל היהודי מרים את דגלו בשם ה“משיח”, בשם גאולת העולם… בשם רעיון הצדק. ואליו יש לנו תשוקה עד כלות הנפש.

אולם כשמדברים על ימי העבר מה“בונד” ומתנגדיו אָנו זורים מלח על פּצעינו. לאסוננו הגדול, הקיבוצים הגדולים של היהודים עם כל המפלגות שבהם עם כל החלוקי דעות נהרסו ונגדעו מן העולם ודוקא על ידי כנופיות של פּרולטרים אשר קוינו מהם, כי יהיו לנו אחים למלחמה נגד רשעות הרכושנים ונגד ממשלת זדון… האסון כה נורא אשר קשה להתעכב על תוצאותיו. קצת נחמה יש בשארית הפּלטה והקיבוצים היהודים המפוזרים בעולם ובעיקר בארצות הברית של אמריקה וישראל. לשאיפות הצדק שהלהיבו את ההמונים עוד יהיה נצחון בכל העולם… טובה תקוה שמנחמת…

תנועת הפּועלים היהודים שהתחילה בפּולין הרוסית עודנה מתקימת בארצות שונות ובעיקר בישראל ובאמריקה. תנועת הפּועלים בישראל הוא ענין בפני עצמו. הפּרקים הבאים מוקדשים לתנועת הפּועלים בארצות הברית של אמריקה הישוב היהודי היותר גדול בעולם, עם כל הכשלונות והנצחונות שבה. עתידות תנועת הפּועלים היהודים באמריקה לוטות בערפל אולם ללמוד ממנה אנו יכולים הרבה.

הפּועלים היהודים באמריקה נשארו עד היום נאמנים לרעיון הסוציאליסטי שכבש את לבותיהם בימי נעוריהם ולא עוד אלא שבשעה שסוציאליזם הכללי באמריקה נחלש לגמרי, עודם פּעילים במדה חשובה הסניפים היהודים שמאורגנים ב“פרבנד” שהם בבחינת צל להתנועה הכללית. אירע לסוציאליזם באמריקה ההיפך ממה שאירע לשלומיאל גיבורו של שמיסה. בשעה ששלומיאל של שמיסה אבד את צלו, אָבד הסוציאליזם באמריקה את גופו ונשאר בצלו… סוציאליזם אם גם בצורה חדשה עודנו מתקיים ברחוב היהודים ומשום שהם נאמנים לרעיון השחרור של המדוכאים והעשוקים, הפּועלים היהודים נתקרבו לשאיפות השחרור של העם היותר נרדף בתבל. הפּועלים היהודים נתקרבו אל עמם.

בהדרגה, בפסיעות קטנות ובטוחות מתקרבים הפּועלים היהודים למקורות היהדות הטהורה. ומי שאומר “אלף” יאמר גם “תיו”. בתנועת הפּועלים היהודים המנהיגים לא מה“אינטלגנציה”. ברוסיה הביטו מגבוה על הפּועלים הפּשוטים אלא הפּועלים בעצמם שינקו מסביבה ותרבות יהודית, עומדים בראש התנועה ועם כל הצללים שבתנועה זו, היא היתה תפארתו. הצרה היא אך שמספּר הפּועלים היהודים מתמעט והולך בארצות הברית.

תנועת הפּועלים היהודים בכל הארצות נעוצה בשאיפות לצדק על אף כל המגרעות שמוצאים בתנועה של המונים.

בשעה של שבירת הכלים – אומרים המקובלים – נפלו ניצוצות הקדושה ונתערבו עם כחות הסטרא אחרא, כחות הטומאה, והצורך הוא להעלות ניצוצות הקדושה לשרשם. עכשיו אנו חיים בשעה של שבירת הכלים שלא היתה כמוה בעולם מימי “דור המבול” או מימות “דור ההפלגה”. העולם שוקע עכשיו ברשעות. השעה היא עוד הפּעם שעת “ערבוב התחומים”, שעה של “תהו ובהו”. ובחלל עולמנו המדולדל שמלא כחות טומאה תוהים ניצוצי קדושה ומבקשים תיקון והרבה ניצוצות של קדושה מפוזרים בתנועת הפּועלים היהודים בכל צורה שהלבישה את עצמה. תנועת הפּועלים היהודים הוא פּרק נכבד בחיינו.

¹

בחרבות לבבכם המזוזה נפסלה,

על כּן השדים שם יכרכּרו יהימו…

ונאלם מקדשכם ונשכּח ההמון

ועלי מעי מזבח לבבכם ששמם

ייליל ויפהק חתול השממון.

ח. נ. ביאליק.

במאמר ב“פאָרווערטס”, לפני איזה זמן, קובל סופר ידוע על ירידת הסוציאַליזם ברחוב היהודים ועלייתם של “הכוחות הפּרימיטיביים” החדורים רוח לאומי וציוני, רחמנא ליצלן.

הדבר לכאורה קשה קצת. הסופר, הכרוך אחרי שיטת החמרנות הכלכלית, מסביר הופעות חברתיות הסבר “פיסולוגי” פּשוט כל־כך, אולם לא ההסבר עיקר, אלא העובדה, שסופר זה נהיה למקונן. האופּטימיסט המושבע, הרואה תמיד אַך טוב בעולמנו, שהוא, כידוע, הטוב שבעולמות, ובת־שחוק אינה סרה מעל שפתיו אף בהימוט ארץ, נהיה פתאום לבעל מרה־שחורה, לא עלינו.

ובאמת יש סיבות נכבדות לגזול מנוחת אלה המאמינים באמונה שלמה בנצחון הטוב…

השעה היא שעת ליקוי המאורות. שעה כשרה לפריחת כוחות “פּרימיטיביים”, שהפסדם גדול ביותר ברחוב היהודים. הריאַקציה ברחוב עלוב זה עושה שמות. “המשכילים, הגבירים והרבנים” שגורשו משם, הרימו שוב ראש והסוציאַליזם ירד לשפל המדרגה. הריאַקציה ברחוב היהודים מעכבת את הגאולה גם בעולם הגדול, ששם נמצא הסוציאַליזם, כידוע, במצב פּריחה ושגשוג…

עלינו לזכור את העיקר הגדול, כי הסוציאַליזם אינו יכול להתקיים אלא כתנועה המונית. ולא כתנועה של יחידים. ואם מהשקפה של תנועה המונית נתבונן אל מצב הסוציאַליזם ברחוב היהודים, אָז אפשר אָמנם לבוא לידי מסקנות מעוררות מחשבות נוגות. הסוציאַליזם משתמט מרחוב היהודים, נכנס בקולי־קולות ויוצא בחשאי. רק לפני שלושים־אַרבעים שנה היה הסוציאַליזם דת הפּועלים היהודים. הפּועלים היהודים האמינו באמת ובתמים, כי הגאולה האנושית, הכוללת, כמובן, גם את היהודים, עומדת אַחרי כתלנו. בתי־מועד של הסוציאַליסטים היו רועשים מוויכוחים על התכסיסים היותר טובים המקרבים את הגאולה. עכשיו נהפּכו בתי־המועד למקום אספות פּעוטות של דברים בטלים; באספות “ייליל ויפהק חתול השממון”. נסתם חזון בחוגי הסוציאַליסטים. הנמושות הם חפויי ראש ועזבו את מקומם לעמי־הארצות החוזרים על שיגרות שנתרוקנו מתוכנן. אין ספק, שהסוציאַליזם ברחוב היהודים נמצא במשבר חמור.

המשבר בתנועת הסוציאַליזם ברחוב היהודים הוא, כמובן, תוצאָה ישרה מהמשבר בתנועה הסוציאַליסטית בכל העולם. המשבר העולמי גרוע, אולי, מן המשבר ברחוב היהודים. בשורות גאולה היו בפי הסוציאַליסטים בכל העולם, וכל התקוות נהפכו לאַכזבות. אַף־על־פּי־כן אפשר לומר, שהסוציאַליזם חי ומושרש עמוק דווקא בלב ההמונים היהודים. האמונה בסוציאַליזם, המזדהה במחשבתנו עם נצחון הצדק, בדמנו היא. כל דברי ימינו הם מלחמה ארוכה לצדק עולמי ואמונה ששלטון הצדק יבוא אף־על־פּי שיתמהמה. אלא כיהודים שעמדו בנסיונות קשים שוב איננו מסתפּקים בדרשות נאות, אלא דורשים גם מעשים נאים. הסוציאַליזם שלנו מחייב למעשים לאלתר בימינו ולא לדחות את הגשמתו לעתיד לבוא.

נפלא הדבר, שבשעה שמקנאי קנאַת הסוציאַליזם היהודי דואגים לירידתו ברחובנו, הם מתעלמים מן המפעלים הגדולים, החדורים רוח סוציאליסטי אמתי בארץ־ישראל. הם שמו למטרת חייהם מלחמה נגד הכוחות “הפּרימיטיביים” של התחיה העברית בארץ אבות וחשבו להמית כל גילויי התחיה בהבל פּיהם המלא לעג. משראו ה“מקנאים”, כי אינם יכולים לבטל בדברי לגלוג את המפעלים הנאדרים, עוברים הם עליהם בשתיקה כאילו אינם.

איני גומר את ההלל הגדול על כל מפעלי הפּועלים היהודים בארץ־ישראל, ובפרט על הפּוליטיקה הכלכלית של ממשלת הפּועלים העומדת עתה בראש מדינת ישראל. אולם על אַף הכשלונות והמגרעות יש במפעלים הקיימים בכדי לעורר התפּעלות והתלהבות בלב סוציאליסטים נאמנים. כל המסתכל בעינים פּקוחות יודה, כי סוציאַליזם יהודי אמתי הולך ונוצר דווקא בארץ־ישראל. אַרצנו הקטנה רבגונית היא לא רק במלכויות החי והצומח, בטבעה ובאַקלימה, אלא גם בנסיונות הסוציאַליזם השונים. “מושב עובדים”, “הקבוצה”, המוסדות של עזרה הדדית ועוד מפעלים חברתיים שנוצרו שם בתנאים לא נוחים כלל, הם תרומות נכבדות לתנועה הסוציאַליסטית ואפשר ללמוד מהם הרבה. מצב הסוציאַליזם אצל היהודים איננו כלל בשפל המדרגה כמו שמתארים אותו אלה שרק שיגרות סוציאַליסטיות תמיד על שפתיהם ובעומק לבם מתייראים הם מפּני הגשמתו.

המוסדות הסוציאַליים בארץ-ישראל, הנושאים חותם יהודי אמתי, עדיין נמצאים בראשית התפּתחותם, ובכל זאת הם מעוררים התפּעלות גם מצד מתנגדים מושבעים. היו מעשים ובונדאים וותיקים, שהשנאָה לציון ומוסדותיה היא חלק מהשקפת־עולמם הצרה, באו לארץ־ישראל על מנת לרגל אותה ולהוציא את דיבתה רעה, ואירע להם מה שאירע לבלעם בשעתו. הקללות נהפּכו לברכות, ודברי הגנאי, שהיו בלבם נהפכו לדברי שבח על המפעלים הגדולים. מפעלי הסתדרות העובדים בישראל מפורסמים לטובה וחביבים על ההמונים גם פּה באמריקה. לכוחות ה“פּרימיטיביים” נתפּסו כמעט כל האגודות המקצועיות וגם רוב סניפי “חוג הפּועלים”. נשארו בהתנגדותם למפעלי הפּועלים בישראל רק שרידים בעמק רפאים, ביניהם ישנם כאלה היודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה. האמת טופחת על פּניהם ומבטלת כל מעשי חייהם.

אולם המפעלים של הסוציאַליזם היהודי בישראל הם ענין בפני עצמם. בדברים על הסוציאַליזם היהודי מתכוונים לסוציאַליזם היהודי בתפוצות. הסוציאַליזם התפּשט במהירות הברק בתפוצות. הוא מילא אותנו אמונה, כי בצוותא עם הפּועלים שבכל הארצות נביא לידי נצחון הטוב והצדק. “הפּרוליטארים של כל הארצות, התאחדו” – היתה הסיסמה. היש צורך להזכיר מה שאירע? הקיבוצים הגדולים בתפוצות אירופּה נהרסו ונגדעו, על כל מפלגותיהם ותורותיהם וסיסמותיהם, דווקא על־ידי כנופיות של פּרוליטארים, אשר אָמרנו בצלם נחיה. במקום שיצא הסוציאַליזם ממחשבה למעשה, במקום שהועמד על קרקע המציאות, פּג ריחו ושאיפותיו התנדפו. הסוציאַליזם הבטיח חופש להמשועבדים, לחם לרעבים ועולם שכולו טוב לכל בני־אָדם, והנה נתגשם הסוציאַליזם, או בשמו השני, הקומוניזם, בארץ היותר גדולה בעולם בדיוק על־פּי תורת מארכס, ומה אָנו רואים שם? עבדות ניצחת תחת חופש ומחסור ויגון תחת לחם. מעולם לא התאנחו העובדים תחת עול אדונים קשים כבימי שלטון הסוציאַליזם בשם מארכס. לא רבו כל־כך דמעות העשוקים כבימי הממשלה בכיפּה של הפּרוליטריון, ירום הודו…

אומרים, כי הקומוניסטים ברוסיה עיקמו את הכתובים בתורת מארכס. אפשר. אולם הדבר נעלה מכל ספק, שבתורת מארכס חסרים העיקרים המוסריים החיוביים. מארכס היה גדול בשלילה ולא בחיוב. הוא היה מגדולי הפילוסופים והגיע בחריפותו עד לב הפילוסופיה, אַך מעולם לא שם לב לפילוסופיה של הלב… וחסרון זה של העדר תורה שבלב ואהבה ליחיד הביא ערבוביה במושגי המוסר שאינה מבחנת בין רעים לטובים.

יש עוד ארץ גדולה, שבה מושלים הפּועלים על יסודות שונים לגמרי מתורת מארכס. קיר הארדי, מייסדה של מפלגת הפּועלים באַנגליה, אָמר בפה מלא, כי תורת החמרנות הכלכלית נאה לאָדם הקדמון ולא לאָדם מוסרי. קיר הארדי יסד את המפלגה על יסודות מוסריים. ובאמת, תלמידי מארכּס מעטים במפלגת הפּועלים באַנגליה. בווין, המפורסם אצלנו לגנאי, הודה בפה מלא, שאינו מבין אַף מלה בתורת מארכס. מפלגה זו הביאָה אמנם תיקונים גדולים בחיי הפּועלים באַנגליה, אבל גם היא אינה הולכת בעקבות מורם הגדול, קיר הארדי. היחס אלינו בימי הצרות הנוראות מעיד, כי היא רחוקה מיסודות המוסר, שהורה המורה הגדול.

באַרצות-הברית של אמריקה נמצא הסוציאַליזם בשפל המדרגה. מכל הזרמים נשארו רק פּירורים עלובים. המפלגה הסוציאַליסטית מיסודו של די ליאון נתכווצה ונשארה ממנה כיתה של קנאים. המפלגה שבראשה עמדו דבס, הילקוויט, לונדון וולאדק, אשר רכשה השפּעה גדולה בראשית שנותיה, נתבטלה כמעט לגמרי. נורמאן תומאס, יורשה הרשמי, הוא יותר פּאסיפיסט מסוציאליסט. ואם אומרים עליו, על הסוציאַליזם, שאינו יכול להתגשם בארץ אחת, על אחת כמה וכמה שאינו יכול להתקיים ברחוב אחד. אַף־על־פּי־כן אין להתאונן על הסוציאַליזם היהודי. כל המפעלים הסוציאַליסטיים היהודים כאן נשארו בתוקפּם. האגודות המקצועיות היהודיות הן למופת. החסרון הוא, שהסוציאַליסטים לא השפּיעו על הפּועלים היהודים להשאר פּועלים, והאגודות נשמטות מתחת ידי היהודים. מכל מקום יש לנו עתה מוסדות חדורים רוח סוציאַליסטי העולים בהרבה על המוסדות של הסוציאַליסטים הכלליים. בתנועת הפּועלים היהודים נשארה גם עתונות רבת השפּעה.

הסוציאַליזם היהודי נמצא בלי ספק במשבר. אַחרי כל הנסיונות שאירעו לנו, שומה עלינו לברר ולפרש מה הוא הסוציאַליזם היהודי באמת, ולא לחזור על שיגרות מבוקקות ומבולקות. עלינו הוא להחזיק טובה לסופר א. מנס, מראשי המדברים ב“בונד” הפּולאני, על אומץ רוחו להביע ברור מה שבלבו, מבלי להתיירא שמא יאשימו אותו כי עבר למחנה “הכוחות הפּרימיטביים”. כיהודי נאמן מבקש ד“ר מנס ביסוס הסוציאַליזם לא מחוץ ליהדות, אלא ביהדות גופה. מבקש הוא סוציאַליזם בספרי מוסר ובספרי הפילוסופים היהודים של ימי־הבינים, וכמובן בתלמוד, במדרשים ובתנ”ך.

המזיגה של דתיות וסוציאַליזם אינה כל-כך משונה, כאשר נדמה לכאורה. אצל אומות העולם מוצאים אָנו סוציאַליסטים בעלי השפּעה שנשארו נאמנים לדתם, ואין הדתיות שלהם סתירה לסוציאַליזם שלהם, אדרבא היא מגבירה את השאיפה למשטר סוציאַליסטי. אצלנו, בעטיה של אפּיקורסות זלה, היתה הדתיות לאות של ריאקציה. ואָמנם אם פּירושו של הסוציאַליזם היא באמת שאיפה לחיי צדק ויושר, לחיי עבודה פּרודוקטיבית בלי עושק, אָז העצה “לחפּש באורייתא שפיר” נכונה היא. כל מי שאינו מושפּע ממשפּטים קדומים, שהפיצה התעמולה הסוציאַליסטית השטחית, יכול בנקל למצוא בתורה ובתלמוד חוקים המגינים נגד עושק וניצול בכל צורה שהיא. האיסור של נשך ותרבות כולל כל מיני רווחים הבאים באונאָה, אם בדרך מקח וממכר של סחורות ואם בהפחתת שכר עובדים האנוסים להסתפּק רק בחלק משכרם ולעזוב את התרבית, או “ערך העודף”, לבעלי מכשירי העבודה. יפה עושה מנס שמחזיר את העטרה ליושנה ומראה שדרכי הצדק נמצאים במקורות הטהורים של היהדות שנפסלו על-ידי רבותיו של הסוציאַליזם כמקורות דלוחים.

התנועה להסיק את הצדק הסוציאַלי מן היהדות המסורה לא חדשה היא, אולם נעים לראות, כי גם “בונדאים” וותיקים החלו לראות את המאור שביהדות. ואם יש לחלוק על דברי מנס הוא רק בזה, שהוא מגזים מצד שני ומתאַמץ ליפות גם את גילויי הכיעור בחיינו. מעציבה העובדה, אַך אמת בה, שרבנים ידועים גרמו לתנועת הפּועלים היהודים לבעוט ביהדות, משום שעמדו על צד העושקים נגד העשוקים, ותחת להשפּיע על נותני העבודה למלאות את הדרישות הצנועות והצודקות, יצאו נגד הפּועלים באיומים וגידופים.

הנסיונות לפחת ריח של יהדות אמתית בתנועת הפּועלים היהודים יביאו אולי לידי יצירת סוציאַליזם יהודי במלוא מובן המלה. עד עתה היו כל הזרמים של הסוציאַליזם בתפוצות יהודיים בצורתם ולא בתוכנם. גם ה“בונד” בראשיתו היה רק “סקציה” יהודית במפלגה הרוסית הכללית, ואם קיבל סוף־סוף גם תוכן יהודי כל־שהוא, לא קיבל אותו אלא אַחר מלחמת־דברים חריפה שנמשכה שנים רבות. גם באמריקה היו הסוציאַליסטים היהודיים רק סוציאַליסטים דוברי אידית והשאיפה היתה ללמוד אַנגלית ולעבור אל התנועה הכללית. בהשפּעת ה“בונד” חדרו לתנועת הפּועלים באמריקה שאיפות לאומיות ידועות כמלוא הכף, ואַחרי מלחמה כבדה התירו הסוציאליסטים, שעמדו בראש “חוג הפּועלים” בתי־ספר שמלמדים בהם סוציאַליזם באידית. הרבה יכולתי לספּר על המלחמות האלה. עוד יעברו ימים עד אשר כל התנועה הסוציאַליסטית היהודית תלבש לא רק צורה יהודית, אלא גם תוכן יהודי, ואָז אפשר יהיה לדבר על סוציאַליזם יהודי גם בתפוצות.

“ואַהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה” – אָמר רבי עקיבא; “זה ספר תולדות אָדם – כלל גדול מזה” – אָמר רבי בן עזאי. השאיפה לאהבת האָדם ולגאולת העולם היא המטרה הראשית בספר תולדות ישראל. האהבה החיובית הזאת חסרה עד כה בסוציאַליזם הכללי.

ה“בלעטער” של ליטוואק – יקרי־המציאות כעת. בסך־הכל הופיעו מהם רק שני גליונות. באותן השנים בהן ערך ליטוואק את ה“בלעטער” היה עסקן תרבות יותר מהיותו איש מפלגה. בהיותו מאוכזב מאוד מתוצאות המהפכה הרוסית התחיל מיחס משקל רב יותר לפעילות התרבותית מאשר למאבק הפּוליטי.

שמו הנכון של ליטוואק היה חיים־יענקל העלפאַנד, ואופיני השם במיוחד. כשמו כן הוא. השם נותן בטוי לעממיות יהודית במדה גדולה מאוד.

חיים יאנקל הלפנד [א. ליטוואק] היה יהודי לאומי בנגוד לבונדאים רבים שהיו נייטרליים. בשאלת המשך הקיום היהודי האמין ליטוואק בעתיד הלאומי היהודי ונלחם רבות לתרבות יהודית.

אצל בונדאים רבים היו לא רק יידיש אלא אף האוטונומיה הלאומית אמצעים לנהל מלחמת מעמדות אינטנסיבית בין הפּועלים היהודים. אם יוכלו היהודים לשמור על צורתם הלאומית, הרי מה טוב. אם לאו, אין להתיצב נגד מהלך ההסטוריה. ליטוואק לא רצה אף להעלות על דעתו עולם בלי יהודים ותרבות יהודית, עולם בלי יהדות. בשבילו היתה התרבות היהודית מטרה בפני עצמה.

בשנת 1927 נמצא ליטוואק במצב של שנוי־ערכין. הוא התענין רבות בארץ ישראל ואף השלים עם העובדה שבארץ ישראל שבה יהודים רבים כל כך מעדות המזרח מוכרחה העברית להיות השפה המלכדת את המוני היהודים. אולם, בצדק או שלא בצדק, היתה לו ההרגשה שהיידיש מקופחת בארץ ישראל. וזאת לא יכול לסלוח. את המאמר המובא להלן הזמין אצלי ליטוואק לגליון השני של ה“בלעטער” [מאמר משלי הופיע גם בגליון הראשון].

שם המאמר “תנועת החלוצים בארץ ישראל” והריני מוסר אותו ככתבו וכלשונו:

בתקופתנו המטושטשת – בה מבצעים במסוה המהפכה, אנשים מחוסרי מצפון מעשים מחפירים ביותר – ומאידך נתפשים אחרים לפכחון מעשי בעלי־בית, כדי אבוד אמונה בכל אידיאל שהוא. בתקופה זו של ההרפתקה מחוסרת מצפון ויאוש חולני קמה תנועת החלוצים בין הנוער היהודי. נערים ונערות צעירים אלה הם התופעה המרנינה והמעודדת ביותר של ימינו.

על רקע מציאותנו האפורה והדלוחה מצטיירת התנועה לחיים פּרודוקטיביים, עצמאיים בארץ־ישראל בצבעים בולטים, מרתקים ומושכי־לב.

התנועה החלוצית היא תופעה כה כבירה, שמגיעה לה תשומת לב יותר גדולה מדורנו. ביחסנו לתנועה יהודית נפלאה זו מן הראוי היה לנו להתעלות מעל לפנטיות היהודית הטבועה בנו מלידה. יש להעריכה מנקודת מבט רחבה ולא ממבט מפלגתי צר־עין.

אינני אוהב לירוק לבאר אשר ממנה שתיתי. הייתי איש “בונד” ואני רוחש לו רגשות חמים ביותר. ידעתי מה רבות זכויותיו של הבונד להמונים היהודים. ואף זאת אדע: היתה תקופה שהמלחמה בציונות היתה הכרח המציאות. אולי יש בה צורך עדיין בפולין. כאן בארצות הברית במציאות שלנו אין יותר למלחמה זו כל הצדקה. לצערנו נתקלים לעתים קרובות, וקרובות מדי באנשים אשר הבונדיזם שלם מתבטא במלחמה בכל תנועה אשר ריח ציוני נודף ממנה.

אולי ישמע הדבר כדברי מינות אם אגיד שהתנועה החלוצית היא ילדה הכשר של ה“בונד”, בשר מבשרו. התנועה החלוצית יכלה לעלות רק לאחר שה“בונד” הפיח רוח מהפכה בהמוני הפּועלים היהודים, לאחר שהורה להם את דרך המלחמה לעצמאות ולאינטרסים יהודיים לאומיים.

בפרוגרמה של ה“בונד” עלינו להבחין בין המטרה הסופית והתכנית הטקטית לפעילות יום יומית. אף אם המטרה הסופית נשארת אותה בכל התנאים, משתנית הפּרוגמה המעשית לפי תנאי הזמן והמקום. איש הבונד המסור ביותר לא יוכל להציג בארצות הברית את אותן התביעות הפּוליטיות אשר יציג למשל בפּולין.

אמנם, למרות ההבדל בתנאים הפּוליטיים מרגש קשר אמיץ בין הפּועלים הבונדאים בפולין והסוציאליסטים אצלנו בעקבות בית־הספר המשותף של הבונד" בביתם הישן. אך יש פּועלים יהודים לא רק בארצות הברית. הלא זהו הגורל היהודי. חלק מהפּועלים היהודים הרחיק לכת לארץ ישראל. התנאים בארץ ישראל שונים בתכלית השנוי מאלה שבארצות הברית או פּולין. לא תוכל להיות שם לכן אותה תכנית פעולה מעשית אשר לנו או לאנשי ה“בונד” בפּולין, זאת לא ידרוש אף איש בונד. אמנם התכנית הטקטית של התנועה החלוצית שונה משלנו, אך מטרתה הסופית איננה שונה מזו של תנועת ה“בונד” בפּולין. למה יהא לכן יחסנו לתנועה החלוצית שונה מיחסנו לפועלי יתר הארצות. מנין בא לנו עקרון זה של “על אף ארץ־ישראל”.

המטרה הסופית של הקבוצות החלוציות היא סוציאליסטית טהורה. חושש אני שהם אף חדורים רוח סוציאליסטית במדה הרבה יותר גדולה מאשר סוציאליסטים שלהלכה רבים כה אצלנו. והרי זו תופעה מעציבה שאנחנו מאבדים את שווי משקלנו הרוחני כל אימתי שאנו מתחילים לדון בפועלים היהודים בארץ-ישראל.

הפּועלים היהודים בארץ-ישראל נאבקים עם מכשולים רבים להגשמת האידיאל הסוציאליסטי. אין די בכך שעליהם לעמוד במבחן סבל זה להגשמת רעיונם, לא די שעליהם להלחם בקדחת, ביצות, חוסר עבודה ותקלות אחרות, אין זה מספיק שהם עומדים במלחמה נוקשה נגד הציונות הזעיר בורגנית, נוסף לכל אלה עליהם להתראות מלחמה עם חבריהם למעמד – עם סוציאליסטים יהודים בארצות אחרות.

מחובת הסוציאליסט היהודי לחוש לעזרת כולם, עליו לסייע לסינים במאבקם לבטול האקסטריטוריליות, לסייע בידי אכרי קוריאה ואירלנד הרעבים. אשר לברית המועצות – על כך לית מאן דפליג – על נסיונותיה חיב כל פּועל יהודי לדבר בדחילו ורחימו. עליו לרחוץ ידיו תחלה ואז לתת לרוסיה הרבה – כדי כאב. אך אין הפּועל היהודי רשאי לעזור לאחיו בארץ-ישראל.

הרי זה ראוי לציון שפּועלים יהודים חורגים מגבולותיהם הלאומיים למלא חובתם הבינלאומית. הרי זה גם נאה שפּועלים יהודים אספו כספים בשנות 1920–21 לתמיכת אכריה הרעבים של רוסיה.

נכון שחלק מן הפּועלים היהודים תומך באחיו בארץ-ישראל. אך בעשותם כן הרי הם עוברים על לאו חמור שהוטל על ידי סוציאליסטים מסורים ובעלי הכרה.

מצבם של החלוצים קשה מנשוא. מהקריאה שנתפרסמה בגליון הראשון של ה“בלעטער” נראה שלא כל החלוצים מסוגלים לעמוד בנסיונות האלה. רבים מהם נמלטים מן המערכה וקשה לחשוב להם זאת לגנות. אך נותרים אלה שיבכרו לסוף במערכה מאשר להפנות עורף. הם פונים לעזרה לאחיהם, לפּועלים היהודים.

הישנו באמת דין בשולחן הערוך הסוציאליסטי שמפני שמספּר חלוצים מדבר בלשון הקדש ורגשות רומנטיים לו לארץ־ישראל, אסור לחוס עליהם.

לא אכחיש, אינני ציוני. הריני תמים־דעות עם הנלחמים בציונות הפּוליטית. אך אף שאינני ציוני מדיני, הריני מודה ומתודה קבל עם – יש לי רגשות מסוימים לארץ-ישראל. ייתכן שזהו פשע שאין לו כפּרה, אך מה אעשה וכן הוא. בעל הדבר שליטה לו עלי והריני באותו מצב שבהם נמצאים יהודים אדוקים כשמתחילים לענותם הסוסי כפירה. מה אעשה לכך – לא אדע, אך ציון דוברת אלי יותר מהקרמל וירושלים קרובה לי ממוסקבה.

זכור לי אותו מקרה אשר ד"ר חיים ז’יטלובסקי תארו באחת מהרצאותיו. המאורע נחרת בזכרוני ועורר בי מחשבות.

ז’יטלובסקי ספּר שבקונגרס הציוני הששי בבזל, כאשר הועלתה הצעת אוגנדה, עלה קול בכי היסטרי בין הציונים. ציונים רבים התעלפו ואמרו שלהם חרבן שלישי הוא זה. באותו מעמד והנה הוא רואה פתאום את חבריו הבונדאים שופכים דמעות־שליש. מה אסון, עליכם, בונדיסטים? שאל ז’יטלובסקי. אך תשובה, כמובן, לא היתה בפיהם.

חושש אני שאצל בונדאים רבים נותרה חבה רומנטית לציון. הלועגים לשטויות כגון אלה, אינם שוטים חלילה, אך מה זה משנה. יש דברים הנערכים בהכרה ויש החבויים עמוק בפנות נדחות של הלב, העולים וצפים בשעות משבר. ובקחתי זאת בחשבון הריני סבור שאין פשע חמור כל כך. רשאי אדם לשמור חבה רומנטית לארץ־ישראל ולהשאר בכל זאת בונדיסט כשר. ב“פאָרווערטס” התנהל במשך תקופה ארוכה ויכוח על תיאורי ארץ־ ישראל של החבר קאהאן. לדעתי עלה כל הויכוח מאי־הבנה. החבר קאהאן תאר את ארץ־ישראל כבלטריסט, קאהאן יכול להיות מתנגד לציונות אך הרי זה כחו של הכשרון שבתארו מחזות או טיפּוסים מסוימים הרי הוא שוכח את אהדתו ואיבתו. טורגניב תאר את בזרוב בקוים יפים כל כך אף שהיה בעצמו מתנגד לניהיליזם בכל לב. אין זו לכן שאלה אם החבר קאהאן היה לציוני או לאו. במוחי נקרה שאלה שונה לחלוטין. חכיתי בקוצר רוח לתאורו של החבר קאהאן את הכתל המערבי. ולא טעיתי. החבר קאהאן, מנהיגה של תנועת הפּועלים היהודית זה ארבעים שנה, התרגש ביותר על יד הסמל האכזרי הזה של חורבננו, על יד הכתל המערבי. קאהאן הריאליסט שפך, דומה, דמעה ליד קיר הרוס.

העובדות מוכיחות שרגשות רומנטיים לארץ ישראל מצויים אצלנו, בדמנו הם. יתכן ויעלמו. בינתים הם קיימים. לגנות משהו בגלל רגשות רומנטיים, זאת לא יעשו אף בונדיסטים פכחים. אינני יודע מה יעלו הנסיונות החלוציים. יתכן וינחלו אסון. אני באסון זה לא הייתי רוצה לחזות. בינתיים נאבקים החלוצים לחיים פּרודוקטיביים. הם נלחמים לאידיאלים אשר הבונד התוה להמונים היהודים.

החבר ליסין הוא אשר נלחם כל ימיו להרחבת הפּרוגרמה של הבונד. השאלה היהודית היא כה מסובבת ובלתי נורמלית שלא נוכל לקבל פּרוגרמות מוכנות ממפלגות סוציאַליסטיות אחרות. הבונד חייב להרחיב את הפּרוגרמה שלו בכדי להתאים עצמו לתנאי המציאות ולא להתאים את המציאות לפּרוגרמה. אין ספק שהשקפת העולם המרקסיסטית היא הנכונה אך אף מרקס עצמו מטפּל בשאלה היהודית בדרך מיוחדת במינה. אכן, הוא דן בשאלה זו לפני שעוצבה כל השקפת עולמו, אך לא ידוע לי שהוא התחרט אי פעם על פּרי-נעורים זה.

הבונד הוא הנציג הלגיטימי האמיתי של ההמונים היהודים. אך דומה, יכול אתה להיות בונדיסט כשר ובכל זאת להתפעל מנסיונותיהם המפוארים והנעלים של החלוצים היהודים בארץ ישראל.

מאידית: זאב איבנסקי

¹

(סקירה היסטורית כללית)

אָפיה של תנועת הפּועלים היהודים

לתנועת הפּועלים היהודים פּה בארץ החדשה יש אופי מיוחד ומגמות מיוחדות, המבדילים אותה מתנועת הפּועלים הכללית שבארצות-הברית. בבחינה ידועה יש לה לתנועת הפּועלים היהודית באַמריקה אַף גוון לאומי, אם כי מעולם לא קבעה לה מגמות לאומיות מפורשות. דיוקן לאומי זה סוגל לה בלי דעת בעלים ובלי כוונת מכוון, כי הפּועלים הם חלק הגון מן הישוב היהודי באַמריקה ובתוך עמם הם יושבים, לפיכך אי־אפשר היה להם שלא יושפּעו ושלא תהא השפּעתם ניכרת בקרב האוכלוסיה היהודית הכללית.

אמריקה היא ארץ המופת של ארגון וסדור. אגודות וחברות מכל המינים ומכל השאיפות ישגן כאן לאלפים ולרבבות. תנועת פּועלים מפותחת היתה קיימת עוד טרם בוא היהודים לאַמריקה בהמונים, ולפיכך היו היהודים לומדים מן האַמריקאים דרכי הארגון של פּועלי המקצועות. ואַף־על־פּי־כן טבועות הן ההסתדרויות היהודיות בחותם מיוחד. ההפרש הגדול ביותר בין האגודות היהודיות והכלליות הוא, כי הפּועל האַמריקאי, שאינו בן-ברית, שונא מטבעו תורה עיונית, פּלפּול מופשט, שאין לו נגיעה בחיי יום-יום ובעניניו החמריים המורגשים. אָדם מעשי הוא וכשהוא מצטרף להתאַחדות מקצועית – טעמו הפּשוט עמו. רצונו להיטיב את מצבו החמרי, זוהי שאיפתו, ולשם כך הוא מתחבר לחבריו בעבודה, להלחם אתם יחד עם נותני לחמו, ולהשיג תנאים נוחים יותר לקיומו. נלחם הוא על שפּור חייו בהווה ואינו נושא את נפשו אל העתיד הרחוק. לא כן הפּועל היהודי. המטרות הקרובות אינן נותנות לו ספּוק. המלחמה להגדלת שכר העבודה בבית-חרשתו נראית לו פּעוטה, והוא מבקש את האידיאַל הרחוק, את “אַחרית הימים”. הוא אינו סתם פּועל העובד על פּת לחמו, לפיו ולפי הטף, אלא מתקין את עצמו בפרוזדור הקאפּיטאליסטי, על מנת להכנס לטרקלינה הנהדר של הסוציאַליות העתידה לבוא.

הרעיון לתקן עולם במלכות היושר מורשה היא בלבות הפּועלים היהודים, הוא היה הרוח החיה באופני התנועה בימים הראשונים, וכחו גדול עוד היום. היו ימים ומחלוקת עצומה פּרצה בין מנהיגי התנועה, אם בכלל מותר לו, לפּועל להצטרף להתאַחדות מקצועית. היו ביניהם אשר אמרו, שהתאַחדות בעלי המקצוע פּועלת אָמנם לטובתם של הפּועלים היהודים בהווה, אולם היא מתישה את כחם להלחם על הרעיון הסוציאַליסטי בעתיד, שהרי עם הטבת מצבם דעתם מתקררת ומחאָתם נגד שלטון הרכוש נחלשת. השמאליים שבין המנהיגים, אלה השואפים למהפּכות ולתיקון החברה בעגלא ובזמן קריב, גורסים עוד כיום, כי הרע הוא טוב והטוב מביא רעה לעולם, כלומר: ככל אשר ירע וידל מצב הפּועלים, כן תגדל ההתמרמרות בלבם וכן תגדל התנגדותם למצב השורר, וכן יקרב יום פּקודתם של הקאַפּיטאַליסטים. נשתחררה התנועה מן השאיפות המופשטות, ונתקרבה יותר אל המציאות, ועתה היא עומדת כולה על קרקע הממשות, וראש שאיפותיה הוא להרים את מצבם החמרי של הפּועלים בדרכים הסלולים.

הסתדרויות אשר בעבר הקרוב היו יהודיות כולן, אולם בשנים האַחרונות מספּר חבריהן היהודים הולך ופוחת, ובמקומם מתרבים הפּועלים שאינם מבני-ברית. ובכל זאת נוכל לקרותן הסתדרויות יהודיות, על שם יצירתן ועל שם חוג פּעולתן. הן נוצרו על־ידי יהודים, הן פּועלות בתעשיה יהודית, והשפּעת המנהיגים היהודים גדולה עוד עליהן. הלשון היהודית תופסת בהן עוד מקום גדול. בשעת צרה הן מגישות עזר ותמיכה לצרכים יהודיים. אולם כל זה הוא לפי שעה. מורגש הדבר, כי בהרבה מקצועות הולך ונשמט הבסיס הכלכלי של הפּועל היהודי. בתעשיה היהודית, והדברים אמורים גם על הפּועל וגם על בעל בית־החרושת היהודי, אין יציבות ואין חוק קבוע, חוץ אולי מחוק התמורות והשנויים הפּתאומיים העוברים עליה. גם הפּועלים שבנו הם בנים לעם הנודד הנצחי.

תעשית המחט

הסתדרויותיהם של פּועלי תעשית המחט הן הנושאות עליהן חותם יהודי. הסתדרויות אלה היו לפני שנים מועטות במצב של שגשוג ופריחה, ומספּר חבריהן היה עצום.

תנועת הפּועלים יצרה, כידוע, במשך שנות קיומה הרבה מוסדות חשובים. היא יסדה מוסדות גדולים של עזרה הדדית ועתונות רבת השפּעה. בפנקסה רשומים הרבה מאורעות דרמתיים: אלם כל המסתכל בעבודתה מיום הווסדה עד היום לא יוכל להכחיש, כי הרימה את מצבו של הפּועל היהודי, כי פיתחה בו את רגש הכרתו העצמית ויזמתו להגן על עמדתו בתוקף.

התנאים שגרמו לתקומתה של התנועה

תנועת הפּועלים היהודים באַמריקה היא תוצאה ישרה מן המהפּכה הגדולה שהביאָה הגירת היהודים בהמונים לארצות-הכרית, בתנאי הכלכלה של עם ישראל.

ההגירה הגדולה לארץ החדשה, שהחלה בשנות השמונים ברוסיה, הביאָה הנה המונים של יהודים, שרובם ככולם לא ידעו כל אומנות ומלאכת־יד. חנוונים זעירים, מלמדים בלי מעמד, שדכנים, סרסורים ואַנשי־אַויר, וביניהם בעלי־מלאכה מעטים, שהצד השווה שבהם היה, שכולם היו עניים מדוכאים, באו לארץ־הזהב למצוא כאן את מחיתם ו“לעשות חיים בעמלם”. בהפליגם באניתם היה הדמיון משחק לפניהם ותקוותיהם עשו להם כנפים. “ארץ החופש והזהב” כך היתה אַמריקה מצטיירת בחזון לבם. היהודים מגרמניה, שהגיעו הנה בשנות החמשים, העשירו. הגירה לא גדולה לפני שנות השמונים הביאָה לכאן יהודים מרוסיה ומגאליציה ומשאָר ארצות מזרח־אירופּה, ואַף הם עשו חיל. המהגרים שלחו לבני־משפּחתם בעיירות תמונות פוטוגראפיות, ועליהן נראו לבושים בגדי יום־טוב, שרשרת זהב כבדה על חזיתם. תמיכית־כסף וכרטיסי־אניה נשלחו מהכא להתם במספּר רב. לא יפּלא על כן, שיצא שמה של אַמריקה בקרב ההמונים היהודים שהתנוונו בדלותם כארץ שיש בה שבר.

ברדת המהגרים מן האניות ובראותם בעיני־בשר את הארץ ותנאיה – נואשו. חלומותיהם על הזהב המתגולל בחוצות נידפו כעשן. הם נוכחו לדעת, כי על פּת לחם יעבוד כאן גבר עבודה קשה ומפרכת את הגוף. הימים הראשונים לחיי המהגר באמריקה היו על כן ימי נסיונות קשים, ימי אַכזבות ומפּח נפש, עם כל חזיונות־הלואי של חוזרים לארצם ומבקשי תואנות ומוציאים דבת הארץ רעה, ומקללים את קולומבוס על הארץ אשר גילה. אולם אלה היו המעטים. רוב המהגרים היו אַנשי־מעשה. הם ראו הכרח לעצמם להסתגל ולהשתכר, ויהי מה. אלה לקחו את קופּת הרוכלים הכבדה והחלו חוזרים על הפּתחים למכור את סחורתם, ואלה נכנסו אל בתי־המלאכה והחרושת והחלו לעבוד את עבודתם, עבודת הפּרך.

החייטות היתה המלאכה העיקרית בה החזיקו המהגרים. “אַשרי מי שבא לכאן ומחטו בידו”, התלוצצו במר נפשם המהגרים שהיו בני תורה ושאולצו כאן ללמוד “תורה חדשה”, תורת התפירה והחייטות. אולם אַף אלה שהיו יושבים מעבר לים על התורה ועל העבודה או שהיו מזווגים זווגים ועוסקים בשאָר עסקי סרסרות ותגרנות, הצליחו ללמוד כאן את החייטות כשהם עומדים על רגל אחת. כאן יש מכונות וחלוקת־העבודה ואין אָדם מחויב לתפּור את הבגד כולו, אלא עליו לטפל בפרט אחד ומיוחד, בחלק אחד של תפירת בגד, ולפיכך לא קשה היה לאנשי־האויר ללמוד את המלאכה. מי שנעשה “גזרן” [קאַטער] מי שלמד את התורה לתפּור כפתורים; האחד נעשה לתופר במכונה [אָפּערייטאָר] והשני עושה אבקות ונקבים לכפתורים; זה מגהץ וזה מוציא את החוטים מן הבגד שנגמרה תפירתו ועשיתו; בקיצור, כל אחד למד איזו עשיה קלה, ונתרבו האומנויות במהירות מפליאָה. המחט והמספּרים נעשו לצנורות הפּרנסה החשובים ביותר. רובם הגדול של אלה נשארו פּועלים החיים על עבודתם, אולם מקצתם נעשו במשך הזמן לבעלי בתי־חרושת. תעשיה זו שאחזו בה היהודים הלכה הלוך והתפּתח עד כי היתה לאַחת התעשיות הגדולות והחשובות באָרץ. תעשית הבגדים המוכנים היא השביעית בתעשיות הגדולות לפי כמות שכרם של הפּועלים, והשמינית לפי ערך הסחורות שהיא יוצרת. כיצד נתגלגל הדבר, שבתעשיה זו יאחזו היהודים והם יהיו השולטים בה? לזה יש גורמים רבים. תחילה אחזו בה המהגרים היהודים מגרמניה, ואַחריהם היהודים מארצות-המזרח. היהודים הגרמנים היו בעלי בתי־החרושת הגדולים, ויהודי המזרח – הקבלנים, חמקבלים עליהם להספּיק סחורה עשויה מן הארג של בעל בית־החרושת. הפּועלים אף הם היו יהודים. אפשר שסיבה חשובה היא, שבין היהודים בדרך כלל מועטים היו בעלי־מלאכות כבדות, אולם חייטים היו ביניהם תמיד במספּר הגון.

תעשית הבגדים היא בכלל חדשה בכל הארצות. לפני שנים היה החייט הפּרטי תופר בגד ללקוחותיו לפי ההזמנה, וקנית בגדים מוכנים לא היתה נפרצה. זה לא כבר חגגו בצרפת חג המאָה של התעשיה הזאת, וגם² בארצות־הברית חדשה היא בערך. לפני שנת 1825 היו עושים בגדים מוכנים אַך לאינדיאַנים ולעבדים. התעשיה החלה להתפּתח אַך משנת 1850, עם המצאַת מכונת התפירה. מני אַז החלה התעשיה הזאת להתקדם בצעדי ענק.

התנאים ששררו בתעשית ההלבשה, ומה הועילו האגודות המקצועיות היהודיות בתקנותיהן

שיטת היזע המפורסמת לגנאי – מקורה אינה ברחוב היהודים. השיטה הזאת בין־לאומית היא ושררה בעצם תקפּה בארצות רבות באירופּה ובאַמריקה. מוצאָה מן הדלות המנוולת שהביא המשטר הרכושני בקרב הסוחרים הזעירים ובעלי־המלאכה. תחילתה במלאכות הביתיות: העבודה נעשית בבית, במקום שם גרים הפּועלים, אוכלים, ישנים, מקבלים אורחים, וחיים, ושם הם עובדים. לפי שיטה זו שורר חופש ידוע: הפּועלים יכולים לעשות בשעת העבודה כרצונם, אולם השכר פּעוט מאד, ושעות העבודה ארוכות, מאַשמורת הבוקר עד חצות, שאם לא כן לא יוכלו למצוא את מחיתם משכרם הפּעוט. עבודה זו נעשית מתוך זיעת אַפּים, ולפיכך היא נקראת שיטת־היזע, היא השיטה המוצצת את לשד הפּועלים ואת תמצית דמם. בין הפּועלים העובדים לפי שיטה זו נמצאים גם “יורדים”, מי שהיו בעלי־בתים לפנים, ומשירדו מנכסיהם הם אנוסים למצוא את פּת לחמם מעמל כפּיהם, אַך עדיין יחסנים הם, והם בושים להכנס לבתי־חרושת, ולפיכך הם לוקחים את העבודה לביתם. כל אלה עושים לילות כימים בעבודתם, ואַף־על־פּי שהעבודה מפרכת את גופם, לא ישימו לב לזה, עד שיחלשו ולא יצלחו עוד למלאכה, ויש גם שיעשו לבעלי־מומים. על הרוב עבודה זו נעשית בקבלנות: עני מדוכא נעשה קבלן והוא שוכר פּועלים ועובד בהם ומנצלם, ויש שהמנצלים הללו בעצמם היו פּועלים, כי כל מה שיש ביבשה יש בים, וכשם שהגדולים בולעים את הקטנים מהם, כך גם הקטנים בולעים את החלשים מהם.

שיטה מגונה זו מצאָה לה כר נרחב בתעשית המחט בקרב היהודים. כי בעלי־המלאכה היהודים שבאו מעבר לים עבדו גם בארץ מושבותם עבודת פּרך. סבות שונות הביאו לידי כך, שהמהגרים הסכימו לעבוד על־פּי שיטה זו: ביניהם היו כאלה אשר הארץ החדשה לא ישרה בעיניהם והם חלמו את חלומם לשוב לאַרצם, אחרי אשר יאספו מעט הון, ואם כך הדבר – מה איכפּת להם אם יעמלו יותר במשך שנים אחרות? יעבור עליהם מה ובלבד שישיגו את מטרתם, את התכלית אליה נכספה נפשם. והיו ביניהם אשר ראו כי לא טוב היות האָדם פּועל התלוי בדעת אחרים, ונשאו את נפשם אל המסחר, ולפיכך עשו את העבודה מעין פּרוזדור לחנוונות, עד שיעלה בידם לקבץ מעט כסף ולמקנה הסחורה ולשאָר צרכי ההתחלה במסחר. כל אלה היו קרבנות לשיטה הזאת.

סבה נוספת להתפּשטות הזאת בין היהודים היא דתית. המהגרים משנות־השמונים היו ברובם חרדים לדת, ולא יכלו לחפּש עבודה בתעשיות שבידי הנוצרים, לבל יוכרחו לחלל את השבת. ונמצאו בינינו נותני עבודה מן הצבועים, אשר באו אל הספינות והביאו את המהגרים העניים אל ביתם ונתנו להם מקום ללון והבטיחום לתת להם את האפשרות לשמור שבת מחללה, אולם בשכר זה העבידום בפרך וקפּחו את משכורתם במדה מרובה. שיטת־היזע הזאת הפּילה הרבה חללים בין היהודים, כי אלפים ורבבות נהרסה בריאותם ללא מרפּא ומזור, ובכל זאת הצדיקו עליהם את הדין ולא הרהרו אַחרי מדותיהם של נותני לחמם. מצבם היה להם כגזירה מן השמים, שאין לשנותה, ושבאו חלוצי תנועת הפּועלים אל האומללים הללו לפקוח את עיניהם על מצבם ודרשו מהם להתאַחד נגד מנצליהם והוכיחו להם, שאין עסקי כלכלה נחתכים על־ידי שמים וגורל כל־איש בידיו, לא מצאו אוזן קשבת. המלחמה הקשה הזאת עם החרדים גרמה לידי כך, שבין מנהיגי הפּועלים הראשונים התפּשטה האַפּיקורסות הזולה, שנלחמה נגד הדת באמצעים מגונים.

אולם זרם ההגירה הביא בשטפו גם צעירים אשר חונכו על הספרות הרוסית והושפּעו מן הדעות הסוציאַליות ומתנועת החופש, וביניהם גם חברי “עם עולם” אצילי הרוח, אשר באו ליסד כאן מושבות שתפניות. לא כאן המקום לספּר כל אשר עבר על נושאי הרעיונות הנעלים האלה ומה הגיע אליהם, אבל הם הם האנשים אשר הכניסו את האור למעונות החושך ועוררו את הפּועלים היהודים להתאַחד ולהתאַרגן, למען הגן על עניניהם בכחות מאוחדות. הם החלו בתעמולה בין ההמונים, ונחשבו כמסיתים. אָז החלו להשתמש בתעמולה שלהם בשפת ההמונים, ואב. כהן, עורך ה“פאָרווערטס”, היה מן הראשונים שבהם. כהן היה מורה לרוסית בעיר וויליש וכשאולץ לעזוב את ארץ-מולדתו בא לאַמריקה ונעשה לתופר כותנות, ואַחר למורה לאַנגלית. לכהן היתה כל הימים חולשה למגידות. בימי נעוריו שמע בווילנה את המגיד הרומשקאי, שעשה עליו רושם גדול, והשתדל ללכת בעקבותיו, ויהי כאן למגידה של הסוציאַליות. הוא למד לדרכי ההמון והלך־רוחו, וידע לתפּוש אותו במשלים נאים ובדברי חידודים ובהסברות המתקבלות על לבו. ספריו, מאמריו ודרשותיו נכנסו אל הלבבות ויעשו פרי. וכך החלו ההמונים מתקרבים אל הסוציאַליות.

מלבד כהן באו הנה צעירים אחרים בעלי השכלה, לפי המדה בימים ההם, כגון: מילר, באראנוב, קראנץ, ווינטשבסקי ובארונדס. הם היו לשופרה של התנועה החדשה ונלחמו לה באומץ ובהתלהבות ובפיהם. אחד במינו היה א. ליסין, שהצטיין מאד בהתלהבותו, ובנאומים ובשירים ובמאמרים קרא לפּועלים: הקיצו! אולם ליסין הוא פּרק בפני עצמו.

כך החלו הרעיונות חודרים ללבבות, עד אשר התרחבה והתפּשטה והיתה לתנועה עצומה, שהקיפה המונים גדולים. מאָז התקדמותם צועדת צעדי ענק.

את כלי־תותחה העמידה התנועה החדשה נגד שיטת־היזע, והצליחה הרבה להחליש את פּעולתה ולגרשה בדרך רשמית, אבל לא הצליחה לבטלה בטול גמור. שיורי השיטה הזאת עדיין הולכים וניכרים בתעשית המחט. אמת שנתבטל יום־העבודה האָרוך, השכר עלה והתנאים הוטבו ברב, אבל במאפל ובמחשך עדיין הישן נלחם על קיומו. כי תעשית המחט לא נתרכזה בידי בעלי־החרושת הגדולים המעבידים פּועלים רבים. קבלנים זעירים ישנם, הממציאים את הסחורה המעובדת ל“דזשאַבערס”, ואצלם שוררים עדיין תנאי עבודה ושכר גרועים מאד. כי הקבלנים הללו הם מחוסרי הון, לכן הם מקבלים את החמרים הגלמיים מנותן העבודה, ועליהם אך לשכור פּועלים להכין את הבגדים, ולפעמים קבל כבר סחורה מעובדת לשליש או לרביע, ועליהם אַך לגמור ולסיים את המלאכה. בתנאים כאלה הריווח מועט מאד, והוא מוכרח לנצל את הפּועלים. בשנים כתיקונן נלחמים הפּועלים המאורגנים נגד הקבלנים הללו, אבל בשנים האחרונות, לרגלי המשבר ולרגלי המריבות והמדנים שהכניסו השמאליים אל התנועה, אין ביד האגודות לעשות הרבה.

האגודות המקצועיות המיוחדות של הפּועלים היהודים

האגודה שהשפּיעה ביותר על התפּתחותה של תנועת הפּועלים היהודים ושרישומה ניכר עוד כיום, היא האגודה המרכזית, המאַחדת חברות מקצועיות רבות והנקראת “פאַראייניגטע אידישע געווערקשאַפטען”. לאגודה הזאת, שכל חבריה יהודים, נכנסות חברות מקצועיות שונות, כגון: אופים, צובעים, מנגנים, משחקים על הבימה, מסדרי אותיות, העובדים בעור מעובד, נגרים ובעלי־מלאכות אחרות. שליחי החברות האלו ובאי־כחן מתאַספים לעתים מזומנות ומחליטים בשאלות חשובות העומדות על הפּרק, ביחוד בשאלות ארגון ושביתות וחוזים על בעלי בתי־החרושת. גם בשיקאגה ובערים אחרות קיימות אגודות מרכזיות כאלה.

הסתדרות זו נוסדה בשנת 1888, בראשית התפּתחותה של תנועת הפּועלים היהודית באַמריקה בכלל, ובניו־יורק בפרט. משחקי הבימה, המזמרים והמזמרות ומסדרי האותיות היו הראשונים להתאַרגן ולהתאַחד להסתדרות מרכזית אַחת. י. מגידוב, סופרו של ה“מאָרגען זשורנאַל” הציע ליסד הסתדרות מרכזית כזאת, ומזכירה הראשון היה המנוח מ. הילקוויט, מנהיגם המפורסם של הסוציאליסטים באַמריקה. האגודות המקצועיות של הגרמנים סייעו בהרבה למוסד הזה בימי קיומו הראשונים והקשים.

אָמנם, עוד טרם הווסד המרכז הזה היתה קיימת חברת פּועלים בשם “אַרבייטער פאַראיין”, אולם החברה הזאת הקדישה את עבודתה על הרוב לתעמולה סוציאַליסטית, ועניני המקצוע הממשיים היו טפלים לה. ההסתדרות המאוחדת הציגה לה למטרה: הטבת מצבם של הפּועלים בדרך מעשית, אבל מייסדיה היו חדורים ברעיון הסוציאַליסטי, ועד היום הזה נשארו נאמנים לו. חיי עולם לא נשכחו ולא נדחו מפּני חיי שעה. בשנת 1889 שלחו ה“געווערקשאַפטען” שליח מיוחד לקונגרס העולמי של הסוציאַליסטים, ובשנת 1891 יפּו את כחו של אב. כהן לדבר שם בשמם. מפּי השליחים הללו נודע לסוציאּליסטים, שיש גם פּועלים יהודים, העובדים וסובלים עם שאָר אחיהם בכל העולם, כי גם הסוציאַליסטים נמצאו תחת הרושם, כי עם ישראל – בניו כולם בעלי רכוש ומנצלים, ומלבד באנקאים ובעלי אומנויות חפשיות אין להם מעמדות אחרים.

ההתאחדות הבין-לאומית של פּועלי בגדי הנשים

[אינטערנעשאָנאַל ליידיס גאַרמענט וואָירקעס יוניאָן"]

גדולה היתה ההתאַחדות הזאת בשנות שגשוגה, 1925–1910. בחמש השנים האַחרונות פּחת מספּר חבריה על־ידי המריבות בין החברים הימניים עם השמאליים, וכן גם במלחמתה נגד התנאים הקשים. ההתאַחדות אָמנם נפטרה מן השמאליים, אבל המצב הכלכלי הולך וקשה.

אגודות מקצועיות של פּועלים בבתי־חרושת של בגדי נשים, ביחוד של מעילים [קלאָוקס בלע"ז], היו קיימות עוד בשנות התשעים, והשביתות שהמנוח יוסף בארונדס היה מנהיגן, חיות עוד בזכרונם של הפּועלים הזקנים והותיקים. אלם קיומן לא היה יציב. בשנת שביתה גברה ההתלהבות והחברים נתרבו, עברה השביתה – ירדה ההתלהבות והפּועלים התפּזרו. נוצצות היו האגודות ונובלות, ולא ראו סימני ברכה. בשנת 1909 פּרצה שביתה כללית של הפּועלות התופרות שמלות בניו־יורק ובשאָר הערים. שביתת־נשים זו הפנתה אליה את דעת הקהל גם בגדלה, בסדריה היפים ובדיסציפּלינה המצוינת שלה. מרת בלמנט, בתו של מורגאן, ושאָר נשים מפורסמות, באו לסייע לשובתות, שהיו יהודיות ברובן, במלחמתן הצודקת, והשביתה הצליחה והשיגה הרבה תנאים טובים, וגרמה לידי שביתה כללית של העובדים במקצוע המעילים לגבירות. השביתה הזאת נתפּרסמה לשבח בתנועת הפּועלים הכללית באמריקה. היא אָרכה כמה ירחים ורבבות פּועלים השתתפו בה, ובהיות גם נותני העבודה וגם העובדים יהודים, קבלה המלחמה צורה יהודית ופרנסי ישראל באמריקה, יעקב שיף ולואיס מאַרשאַל, ראו חובה לעצמם להתערב בדבר ולהביא את המלחמה לידי קץ. לאחר זה התערב גם השופט בראנדייס ובהשפּעתו הופסקה המלחמה הכלכלית הגדולה, וחוזה נעשה שהביא טובה רבה לא רק לפּועלים, אלא גם לנותני העבודה. אָז תשש כחה של שיטת־היזע והתעשיה נתאַרגנה והועמדה על יסודות בריאים. חוזה זה, המכונה “פּרוטוקול”, מוניטים יצאו לו בכל האָרץ.

התאַחדות נחלקת לסניפים מיוחדים, וכל סניף כולל פּועלים ופועלות העובדים בענף מיוחד של העבודה, כגון: התופרים במכונות [אָפּערייטאָרס“] מהווים סניף מיוחד; ה”גוזרים" אַף הם מתייחדים לסניף, וכן השאָר, לפי החלוקה הנוהגת בעבודה הזאת. השאלות החשובות נחתכות בועידות השנתיות. לכל סניף יש ועד פּועל, ובעיר גדולה יש ועד פּועל מיוחד לשליחי הסניפים המיוחדים, הנקרא בשם “דזשוינט באָרד”.

משעת פּריחת תנועתם של השמאליים החלו מריבות וסכסוכים פּורצים בהתאַחדות. אָמנם, מריבות בדרך כלל אינן חידוש בהתאחדות זו, כבכל הסתדרויות שלנו, אולם הראשונות היו מריבות אַחים. לא כן הסכסוכים שקמו עם התרבותם של הקומוניסטים. מרירות נוראָה נצטברה בלבבות, והמלחמות התנהלו באַכזריות ובלי שים לב לאמצעים, ממש איש את רעהו חיים בלעו. בשנת 1925 הצליחו השמאליים לתפּוש את רסן השלטון של הועד הפּועל הניו-יורקי, וראשית פּעולתם היתה הכרזת שביתה גדולה, אשר עלתה בהפסד של כמה דולארים, מלבד אבוד שכרם של הפּועלים. השביתה היתה מסובכה מאד, וחשבון הכספים לא נמסר על־ידי הקומוניסטים לקהל, ולא נודעו הפּרטים עד היום הזה. הימניים מצדם לא החרישו אַף הם, וסוף־סוף הצליחו להדיח את השמאליים ממשרתם ולהשיב את השלטון לידיהם.

“אַמאַלגאַמייטעד”

ההתאַחדות של פּועלי הבגדים לגברים [“אַמאַלגאַמייטעד קלאָדינג וואָירקערס יוניאָן”] היא החשובה ביותר בתעשית המחט, ומצודתה פרושה בכל ארצות־הברית וקאנאדה. בימי פריחתה הגיע מספּר חבריה למאתים אלף, ויש לה סניפים מרובים ושני באנקים גדולים אחד בניו־יורק ואחד בשיקאגה, ובימים האַחרונים החלו גם לבנות בתי דירה גדולים על יסוד של שותפות, לטובת חבריה, ובדרך כלל רשת פּעולותיה מסונפת ומרובה מאד. התאַחדות זו נוסדה בשנת 1914 אַחרי שביתה גדולה והתקדמה מיד להווסדה בצעדי ענק, והכניסה הרבה עיקרים חדשים בתנועת הפּועלים הכללית כגון: אַחריות נגד חוסר־עבודה, דאגה לבריאותם של החברים ולהשכלתם. ואַף־על־פּי שהתאַחדות זו עומדת ברשות עצמה, היא מסייעת ביד רחבה ובעין יפה לתנועת הפּועלים הכללית. לבה אינה אָטום גם לגבי ארץ־ישראל וצרכיה. להתאַחדות זו שייכים חברים משלשים וחמשה עמים ולשונות, ומספּר היהודים שבה הולך ופוחת, עד שהגיע בזמננו זה לשלשים וחמשה אחוזים למאָה. המשבר בשנה זו השפּיע לרעה על ההתאַחדות, והפּועלים סובלים הרבה מחוסר־עבודה.

הסתדרויות בין־לאומיות אחרות שנוסדו על־ידי פּועלים יהודים

מלבד ההסתדרות הבין־לאומית שנזכרה לעיל, יש גם התאַחדות של פּועלי הכובעים והמגבעות [אינטערנעשאָנאל קעפּ. העט ענד מילינערי וואָירקערס“] ואגודה בין לאומית של עושי פרוות [”אינטערנעשאָנאל פָאריערס יוניאָן"]

הסתדרותם של פּועלי הכובעים נוסדה על־ידי יהודים, אבל לא על־ידי הבאים ממזרח־אירופּה, כי אם דוקא על־ידי יהודים גרמנים. היא נוסדה בשנת 1874 ונתבטלה ושבה לתחיה על־ידי יהודי המזרח. תחילה נכנסו אליה אַך פּועלי כובעים, ואַחר כך נלוו אליהם גם העוסקים במגבעות נשים. בשתי התעשיות הללו שורר עתה משבר, שבא בעטיה של האָפנה. לפנים היו בנות חוה מתקשטות במגבעות מפואָרות עם נוצות וכל מיני קשוט, עתה ירדה ההתקשטות הזאת. הנשים גוזזות את שער ראשן ומשתמשות במגבעות פּשוטות של לבד או של קש, והגברים אַף הם דרכם שהחזיקו בו שנים מרובות והחלו מתהלכים בחוצות קריה גלויי ראש. חליפות ותמורות אלה באָרחות החיים והאָפנה הביאו את התעשיה לידי ירידה גדולה ומספּר מחוסרי־העבודה בין הפּועלים גדול מאד.

בשנים האחרונות התפּתחה הרבה תעשית הפּרוות, שנבנתה מחורבנה של תעשית המעילים. אָפנה זו של לבישת פּרוות נתפּשטה מאד, ואף בימות הקיץ, בשעה שהחמה יוצאת מנרתיקה, אין הנשים נמנעות מהשתמש בקישוטי עור, כגון: צוארון, ועוד. פּועלים יהודים לאלפים מצאו ומוצאים את מחיתם במקצוע זה, אַך גם הוא לקה, כמובן, על־ידי המשבר הכלכלי.

מסתבר, שהיהודים עוסקים גם במלאכות אחרות, מלבד בתעשית המחט. אַך לדאבוננו אין לנו עוד מספּרים שיש לסמוך עליהם ושמהם נלמד ונדע כמה מאַחינו עסוקים במקצועות אחרים, ובאילו מהם.

העתונות של התנועה

תנועת הפּועלים באַמריקה יצרה לה את כלי־מבטאָה, עתונים הנלחמים את מלחמותיה והמדריכים את הפּועלים להבינם את מצבם. אין מטרתי בזה להביע את דעתי על העתונות הזאת ועל צביונה העתונאי והאידיאַלי, אלא לסקור במלים מועטות על התפּתחותה.

העתונים של הפּועלים היהודים חדורים רוח סוציאליסטי. העתון הראשון בעל מגמה סוציאַליסטית הופיע בניו־יורק בעריכתו של אב. כהן בשם “די נייע צייט”. העתון לא הוציא את שנתו. אַחריו החל לצאת ה“פאָלקסצייטונג” על־ידי אנשים פּרטיים, ברוקס וקאנטור. הוא היה סוציאליסטי ברוחו, אבל מחוסר עמדה רשמית נפל אַף הוא בנופלים. בימים ההם היתה מחלוקת גדולה בין הסוציאליסטים והאַנארכיסטים, וכנהוג אצלנו היתה המרירות גדולה וכל אחד לקח לו את האמת למונופּולין ונגח את חברו בקרניו וחרפו וגדפו. לפיכך נתפּלגו גם העתונים. בשנת 1889 החלו האַנארכיסטים להוציא את הוואַרהייט" והסוציאליסטים את ה“אַרבייטער צייטונג”, שנעשתה אַחר כך לעתון יומי ונערך על־ידי פיליפּ קראנץ. באותם הימים החל להופיע גם ה“צוקונפט”.

המריבות היו לא רק בין האנארכיסטים ובין הסוציאליסטים, אלא גם בין האַחרונים בינם לבין עצמם. המחלוקת שפּרצה ביניהם הביאָה לידי יסוד עתון חדש בשם “פאָרווערטס”, העתון היהודי הגדול ביותר בעולם. משנת 1922 החלו גם הקומוניסטים להוציא עתון יומי מיוחד, הוא ה“פרייהייט”. המפלגה הסוציאַליסטית מוציאָה את השבועון “וועקער”.

ל“פאָרווערטס” יש קוראים בכל אַמריקה ומצבו החמרי איתן. עורכו הוא אב. כהן. בשנים האַחרונות נראית בו גם נטיה לארץ־ישראל, ויש בו ידיעות מפורטות מן הנעשה שם.

הסתדרויות לעזרה הדדית

נסיונות שונים שנעשו בין הפּועלים היהודים להקים הסתדרויות קואופּיראטיביות לא הצליחו ברובן, אולם תחת זה השכילו לייסד מיסדרים [“אָרדערס”] גדולים לשם עזרה הדדית, מיסדרים שיש להם חברים מרובים והשפּעה גדולה. המיסדרים האלה עוסקים באַחריות הדדית, אחריות החיים והבריאות, ושאָר פּעולות חברתיות מועילות.

הגדול ביותר הוא חוג הפּועלים. סניפים לו בכל ערי ארצות־הברית וקאנאדה. מוסדותיו הם: מחנות וקייטנות, בתי־הבראָה ובתי־ספר אידיים לילדים. המיסדר הזה עזר ביד רחבה לנגועי המלחמה היהודים, ובבוא שעת פּורעניות לעם ישראל איננו עומד מרחוק.

בשנת 1910 נוסד מיסדר פּועלים שני, שרוח לאומי מרחף עליו, והוא: “נאַציאָנאַלער אַרבייטער פאַרבאַנד”. מייסדיו מפּועלי־ציון, וגם לו רכוש גדול, בתי־ספר אידיים ומחנות של קיץ, כמובן, שהוא בא לעזר לפּועלים המאורגנים שבארץ-ישראל.

סוף דבר

בסקירתי רמזתי שמספּר הפּועלים היהודים במקצועות רבים הולך ומתמעט. לפי האומדנות השונות היו פה בארצות־הברית קרוב לשבע מאות אלף פּועלים במקצועות התעשיה השונים, ובעיקר בתעשית ההלבשה. שבע מאות אלף איש, שרובם היו במקומות מושבותיהם אנשי־אַויר, אשר לא יצרו דבר, שינו כאן את אורח חייהם והחלו עמלים ויוצרים. אולם אין לכחד את האמת, שהעבודה לא היתה כאן לאידיאל. רעיון העבודה, שיש לה קדושה עצמית, שהיא חובה חברתית, לא נקלט בלב אַחינו. הם היו לפּועלים על־פּי גזירת החברה, וכשיזדמן להם לעזוב את העבודה אינם מחמיצים את השעה. הפּועלים אשר עשו מעט חיל וקבצו מעט הון, מהרו לעזוב את בית־החרושת ופנו להם אל החנוונות, ורחובותינו נתמלאו חנויות לממתקים ולצרכי כתיבה ולצרכי אוכל, שבעליהן היו לפנים פּועלים החיים על עבודתם ועמל כפּיהם. ובניהם? – בניהם נכנסו אל האומנויות החפשיות. גדול מאד מספּר הרופאים ועורכי־הדין והמהנדסים והפּנקסנים מבין בני הפּועלים. נלהבים הפּועלים היהודים לרעיון הסוציאַליסטי בתור רעיון מופשט, בתור אורח חיים של צדק ואמת, אבל העבודה אינה חביבה עליהם ביותר, ובכל מקרה הבא לידם יעזבוה. הפסק ההגירה גורם לכך, שאין ממלא את מקום העוזבים, ולפיכך מספּר הפּועלים היהודים הולך ומתמעט. דבר זה נראה בעליל בכל ההסתדרויות והמוסדות לפועלים, וסכנה נשקפת לנו, כי גם פּה בארצות־הברית נהיה למעמד מיוחד של אנשים תלושים המבקשים להם פּרנסות של רווח ואינם משתתפים בעמלם בפרודוקציה של האָרץ.

התעשיה של הבגדים המוכנים היא מהתעשיות הגדולות בארץ. היא נתפּתחה על־ידי היהודים.

תעשית בגדי האנשים, וביחוד הנשים, מתחילה להתפּתח עם כניסת היהודים בהמונים לארץ החדשה. היהודים הם הם שהרגילו את נשי אמריקה להתלבש בטוב טעם במחירים נמוכים, ואין כמעט ארץ בה תהדרנה ותצטיינה בנות חוה בתלבשתן כמו פה. כי תחת אשר בארצות אחרות הבגד היפה הוא נחלת העשירות, שיש לאל ידן להזמינו אצל חייטים מפואָרים, ניתנת כאן אפשרות לכל אשה, אפילו ממעמד הפּועלים, לקנות לה שמלות ובגדים מהודרים. חריצותנו במקצוע זה הביאה לכך.

אולם התעשיה נשמטת מתחת ידינו.

¹

(במשך עשרים וחמש שנים 1921–1946)

א

במשך עשרים וחמש השנים האחרונות נתגבשה תנועת הפּועלים היהודים באמריקה ונעשתה לכח גדול שרשומו ניכר גם מחוץ לחוגי היהודים. ובו בזמן טשטשה בהרבה את אופיה היהודי בהכניסה תחת כנפיה המונים גדולים אשר לא בשם ישראל ידגלו.

הפּועלים ששגשגו תנועה זו באו הנה עם הזרם השני של הגירת היהודים מאירופּה. הזרם הזה, אשר החל בראשית מאַת העשרים, הביא לחופי אמריקה המונים חדורים ברוח שיטות סוציאליסטיות שונות. על ידי המהגרים האלה היתה תנועת הפּועלים היהודים, אשר ראשיתה נעוצה בזרם־ההגירה הראשון של המאה התשע־עשרה, לתנועה רבת השפּעה ומפעלים גדולים.

המהגרים של שנות השמונים במאה התשע עשרה עוד לא החליטו בנפשם לעשות את העבודה למטרת חייהם. הם נשאו עוד. בלבם געגועים גדולים לשוב ה“ביתה” ומטרתם העיקרית היתה לצבור כסף ולשוב לאירופּה. לפיכך פּרחה ביניהם השיטה הידועה בשם שיטת בתי־היזע, שהרבו לכתוב עליה. פּועלים אלה היו מהטיפּוס הידוע פּה בשם “חייטי קולומבוס”, וביניהם היו גם תלמידי חכמים ומשכילים אשר עשו לילות כימים לעבוד ולצבור כסף ולברוח מארץ הפקרות זו. לפיכך לא היה אָז לאגודות שבנו ערך קיים. עם ביאת ההמונים החדורים ברוח סוציאליסטי, עלה כבוד העבודה וחשיבותה והתנועה להטבת מצבם של הפּועלים הועמדה תחת השפּעת התורה הסוציאליסטית. ובאמת היתה התנועה המקצועית היהודית חדורה מראשיתה ברוח הסוציאַליזם אַף כי כמה מיוצריה החשובים, כדזין דייטש ורוזנברג, לא היו מעולם סוציאליסטים.

בין השינויים שחלו בתנועת הפּועלים היהודים במשך התקופה הגורלית של עשרים וחמש השנים האחרונות יש לציין גם זאת: הפּועלים היהודים נהיו ליהודים טובים בעלי הכרה לאומית. בראשית ימי התנועה היתה רוח אפּיקורסית זולה רוח החיה בתנועה. עתה הגענו לידי כך שגם איש כבסקין, המזכיר הכללי של “חוג הפּועלים”, מצטער וקובל על המזכירים הראשונים של ה“חוג”, בנימין פייגנבוים ורוזנצווייג, על שהפיצו את האפּיקורסות הזולה. אַמנם רבים יוצאים ידי חובתם ליהדות בזמירות “ציגעלע מיגעלע קאָטינקע” בציבור ובעריכת סדר שלישי. אַף־על־פּי־כן יש לשמוח על השינוי הזה ברוח ובהכרה בחוגי הפּועלים היהודים.

חוץ מן האגודות של האגף השמאלי, אשר ערכן מעט מאד, כל האגודות המקצועיות של הפּועלים היהודים הן כעת אגודות מקצועיות מעשיות. את הפראזות הראדיקאליות והשיגרות הסוציאליסטיות מניחים מנהיגי התנועה לאסיפות חגיגיות של חוג הפּועלים ולועד־הפּועלים היהודי, שהוא בעיקר מוסד פּוליטי. בנוגע לעסקי האגודות המקצועיות מדגישים המנהיגים, ולפעמים גם מגדישים את הסאה, שהצד המעשי עיקר, אבל הם יצרו מוסדות אשר היו למופת לתנועת הפּועלים הכללית. להכרה זו הגיעו אחרי מלחמות ארוכות וקשות. כל ההיסטוריה של תנועת הפּועלים במשך התקופה הנדונה היא מלחמה בין מצדדי מטרות מעשיות ובין מחזיקי תורות מופשטות, הנכונים להקריב את טובתם המוחשת של הפּועלים על מזבחו של רעיון הקיים רק במחשבה.

תנועת הפּועלים היהודים נשתגשגה על־ידי אגודות מקצועיות למופת. האגודה אשר היתה לה אופי יהודי מיוחד, לפחות עד עתה, היא האגודה של תופרי בגדי נשים, הידועה בשם אינטרניישונאל". תולדותיה וגלגוליה של אגודה זו אופיניים לכל אגודות פּועלי המחט.

בתעשית הלבשת הנשים נהוגה עתה שיטה של חוזים כלליים המיוסדים על הפּרוטוקול של גאון הכלכלה והמשפּט, לואי ד. בראנדייס. תופרי מעילי הנשים חגגו בשנת 1945 ברוב פּאר את יובל מלאת שלשים וחמש שנה לקבלת הפּרוטוקול. אולם בימים ההם, תכף אחרי חתימת החוזה הראשון הנוסד על הפּרוטוקול, לא היו שבעים רצון כלל מפּשרותיו של בראנדייס. ההתנגדות נמשכה זמן רב ועדיין היא לוחשת במסתרים. אולם בהנהגת עסקי ההסתדרות גבר הרוח המעשי, ואמנם התכסיסים המעשיים הביאו תנאים משובחים ביותר בתעשית ההלבשה, אשר נחשבה פעם, בצדק או שלא בצדק, דוגמה לתעשית היזע.

ההתנגדות לפּרוטוקול התחילה מיד אחרי קבלתו. לדעת המתנגדים היה בו בפּרוטוקול משום סתירה לעיקריה של הסתדרות מקצועית. הפּרוטוקול לא הכריז בפירוש על העיקרון של “בית עבודה סגור”, כלומר, שכל בעל־חרושת צריך להתחייב להעסיק רק חברים המשתייכים לאגודה. לפי התנאים שנתקבלה ניתנה רק זכות הבכורה לחברי האגודה, אבל לא נאסרה עבודת חוץ לגמרי. הסעיף הזה בעיקר נתקבל בהתנגדות חריפה. ראש המתנגדים היה הסופר המלומד המנוח, הנודע בשמו הספרותי: יצחק אייזיק בן אריה צבי הלוי איש הורוויטץ, או כמו שנודע בקיצור: פּרופיסור הורוויטץ. הורוויטץ נתמנה לראש העוזרים בלשכת האגודה, אבל תחת לעשות רצון המנהיגים, היה נותן פּקודות למנהיגים שלא היו ברוח הפּרוטוקול. הורוויטץ נתפּטר בסוף ממשרתו, וחסידיו כמעט הרסו את כל האגודה. אחרי מעשה הורוויטץ החלה התנגדות המונית בהנהגת פּועל פּשוט, רובין, אשר הרעיש את עולם הפּועלים והביא את האגודה הצעירה לידי משבר קשה.

במשך ימי קיומו היה לו לאיחוד משברים שונים. היו לו ימי עליה, אבל גם ימי ירידה. אולם המשבר היותר גדול פּגע בו בשנות 1926–27, שאָז נפלו כמה סניפים חשובים של האיחוד תחת השפּעת הקומוניסטים. התגרות בין הקומוניסטים ומתנגדיהם הביאו את האגודה של תופרי בגדי נשים עד עברי פי פחת. החברים שכחו לגמרי לאיזו מטרות נוצר האיחוד. שכחו את הבעיות הכלכליות והתנאים שנמצאו בהם והתקוטטו בדבר פּתרון בעיות הפּוליטיקה העולמית, לרבות סין והודו, ובינתים הזניחו את האמצעים להטבת מצבם. עד שהגדישו את הסאָה והפּוליטיקה הוסרה לגמרי מסדר היום.

התגרות בין הקומוניסטים ומתנגדיהם, המחלוקות בין האגפים הימניים ובין האגפים השמאליים עוברות כחוט השני בתולדות תנועת הפּועלים היהודים במשך כ“ה השנים הגורליות. הפּילוג בין ימין ושמאל פּגע בכל מוסדותיה של התנועה. אַף מוסד כ”חוג הפּועלים", שמטרתו לשלם דמי ביטוח ליתומים ולאלמנות ותמיכה לחבריו בשעת דחקם, היה מלא מחלוקת בין ימין לשמאל. ואם עתה אין המחלוקות חריפות כמו שהיו, אין זאת מפּני ששלום נקבע בין שני האגפים, אלא משום שהאגפים השמאליים כבר בנו להם במות בפני עצמם והם מחכים לשעת הכושר לשוב ולהשמיע את קולם, וכנראה לא יחכו הרבה. קול המהפּכה העולמית מנסר שוב בעולם הפּועלים והפּעם הוכרז כקו הרשמי על ידי סטאלין בכבודו ובעצמו. הפּה שאסר התערבות בעניני ארצות חוץ, שהיו בני בריתה של רוסיה במלחמה, הוא הפּה המתיר לחולל מבוכות בארצות הרכושניות, כדי לקרב את קצו של המשטר הדימוקראטי.

ב

מה שיעשה המהלך החדש בקומוניות בתנועת הפּועלים, צפון בחיק העתיד. אולם מה שעשה עד עתה רעיון המהפּכה העולמית בקרב התנועה של הפּועלים היהודים גלוי וידוע. כל ההיסטוריה של תנועה זו בתקופה האחרונה קשורה בסיסמה הזאת.

במשך שנים אחדות אחרי המהפּכה ברוסיה היה זינובייב הכהן הגדול של רעיון המהפּכה העולמית ונצחונו הראשון בא לו ביום 16 באוקטובר בשנת 1920 בהאלה. בתכסיסים ידועים הצליח אָז זינובייב למשוך לבותיהם של צירי המפלגה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה באשכנז ולהפוך ועידתם לועידה קומוניסטית. סוציאליסטים מפורסמים כקויטסקי וברנשטיין והלפרדינג וחבריהם גורשו מן הועידה בקריאות בוז. ומקומץ אנשים נהיו הקומוניסטים באשכנז למפלגה המונית. הנזכר זינובייב, שהיה חניך החדר, כשהועלה לגרדום בידי סטאלין, בדברי הלל בשעה שראה גולגולת צפה על פּני המים? מסופּקני, מכל מקום נצחונו של זינובייב עורר הד גם בתנועת הפּועלים היהודים באמריקה.

למאורע בהאלה באשכנז היתה השפּעה גדולה בכל תנועת הפּועלים באירופּה ובאמריקה וההשפּעה הגיעה עד רחוב איסט ברודוויי, המרכז של התנועה הסוציאַליסטית של הפּועלים היהודים.

בארצות הברית רחשו מנהיגי התנועה הסוציאַליסטית אַהדה רבה למהפּכה הרוסית. העתון של תנועת היהודים ה“פאָרווערטס”, היה מרים על נס באותיות של קידוש לבנה, כל מפעל קל של המהפּכה, על כל פּשעי הריבולוציה הרוסית כיסתה האהבה הגדולה ללנין ולטרוצקי, וכל זדונותיה של המהפּכה נהפכו לה לשגגות או גם לזכויות.

האכזבה הראשונה לא איחרה לבוא. המפלגה הסוציאליסטית, אשר רכשה לה השפּעה חשובה בחיים הפּוליטיים של ארצות הברית בהנהגתם של דבס והילקוויט, נתפסה גם היא לקסם המלה “מהפּכה”, והילקוויט הגדיל מכולם. האחד שהעיז להתנגד לכל עלילות המהפכה הרוסית, היה המנוח מאיר לונדון, שנבחר לבית המחוקקים של ארצות הברית בעזרת תנועת הפּועלים היהודים. לונדון היה איש מיוחד במינו, איש אשר כל רגע מחייו חי בעולם האצילות, אולם המפלגה עמדה תחת השפּעת אנשים היודעים לכוון את השעה, ובהשפּעתם פּנתה בהצעה להכנס לאינטרנאציונאל השלישי, מתוך תקוה כי מנהיגי האינטרנאציונאל יקבלו את ההצעה בשמחה רבה. ופה באָה האכזבה המרה. מנהיגי האינטרנאציונאל לא מיהרו כלל לקבל את המפלגה תחת כנפיהם, ואף הציעו תנאים קשים – עשרים ואחד הסעיפים הידועים – שאי־אפשר היה לקבלם בשום אופן. אחד התנאים היה כי ירחיקו את הילקוויט מהמפלגה.

לתשובתו של האינטרנאציונאל היו תוצאות חשובות. לרגלי המחלוקות בין מצדדיו ומתנגדיו נשברה המפלגה לרסיסים, הפדרציות של דוברי שפות זרות נכנסו ברובן לאינטרנאציונאל השלישי. הפדראציה של הסוציאליסטים היהודים קיבלה את כל התנאים שדרשו מנהיגי האינטרנאציונאל בלי שום הגבלות. הפדרציה שמרה על עצמאותה זמן ידוע, אבל סוף סוף נבלעה ראשה ורובה בתנועה הקומוניסטית הכללית.

הועידה אשר מסרה את הפדראציה של הסוציאליסטים היהודים לרשותו של האינטרנאציונאל השלישי נתקיימה בשנת 1921 בבנין ה“פארווערטס”. חסרה אָמנם בועידה התלהבות, אבל רוב הצירים נמנו על האגף השמאלי והפדרציה נכנסה ברוב דעות מוחלט לאינטרנאציונאל שלישי. לאות מחאָה עזבו את הועידה צירים אחדים, מיעוט קטן. אולם בעזרת ה“פאָרווערטס” והאגפים הימניים של התנועה מילאו המעטים תפקידים חשובים. הם יסדו את ה“אידישער סאָציאליסטישער פֿערבאנד”, שעמד בראש הלוחמים של האגף הימני בתנועת הפּועלים היהודים ועודנו מתקיים עד היום, אף כי המפלגה הסוציאַליסטית הראשית נתבטלה כמעט לגמרי, למזכירו הכללי של ה“פארבאנד” נתמנה איש אשר התענה ימים רבים בערבות סיביר בעבודת פּרך, נחום כאנין.

ה“פאַרבאַנד” יסד עתון בשם “המעורר” [וועקער], ששימש סם־שכנגד להשפּעת ה“פאָרווערטס”, אשר יסדו השמאלים אחרי יציאת הפדרציה היהודית ממפלגת הסוציאליסטים. לעתון “פרייהייט” נסתפּחו סופרים בעלי־השפּעה כרוגוף וצביון. רוגוף עמד ב“פרייהייט” רק שעה קלה, אבל צביון נשאר עם העתון יותר משנה עד אשר גמר בנפשו כי “הקומוניות נאכלה על ידי הקומוניסטים”, כשם שקרא לחוברת־פּטורין שלו, אשר ערך לתנועת הקומוניסטים. הוא שב ל“פאָרווערטס”.

עם יסודו של ה“פרייהייט” ניטשה מלחמה כבדה לאורך כל החזית של תנועת הפּועלים היהודים. המלחמה חדרה לכל מוסדות תנועת הפּועלים היהודים, מ“חוג הפּועלים” ועד האגודות המקצועיות. במשך חמש ועשרים השנים האחרונות בתנועת הפּועלים היהודים תופסת המלחמה הזאת מקום בראש.

המהלומה הראשונה לתכסיסי הקומוניסטים נתן המיסדר “חוג הפּועלים” [“אַרבייטער רינג”]. הקומוניסטים ניסו, על ידי ועדות בלתי־רשמיות, לתפוס לידם את הנהגת המסדר העממי הזה, אך נחלו תבוסה שלמה. כל הסניפים אשר נספּחו להנהגת “ועידות חוץ” נתבטלו באופן רשמי, ובועידת חוג הפּועלים בטורונטו, קאנאדה, בשנת 1922 אף נתקבלה החלטת מחאה נגד ממשלת הסוביטים על רדיפות הסוציאליסטים שאינם מסכימים לתכסיסי הממשלה. היתה זו החלטה נועזה, משום שכל המפלגות הסוציאליסטיות, לרבות גם המפלגות של האגף הימני, היו תחת השפּעתה הקוסמת של המהפּכה הרוסית. בינם לבין עצמם היו מבקרים קשה את מעשי המהפּכה, אולם חששו להביע אף צל של בקורת בפרהסיה, זוכרני בעת שהציעו את ההחלטה הזאת, שהיתה מעין בקשת רחמים על הסוציאליסטים גאץ וחבריו, אשר נידונו בבתי הדין הקשים של המהפּכה וסכנת מות היתה מרחפת עליהם, שחברי ועד ההחלטות נבהלו בעצמם מפּני הצעד המסוכן הזה. ההחלטה נתקבלה בסוף אחרי אשר הובעו בה גם רגשות הערצה והכנעה לארץ המהפּכה.

ההחלטה שברה את הקרח אשר עצר בעד חופש התנועה ותנועת הפּועלים יהודים מצאָה לסוף את דרכה הנכונה.

ג

הסכנה היותר קשה ממלחמת אחים זו רחפה על האגודות המקצועיות, אשר הן חוט השדרה של כל תנועת הפּועלים היהודים.

בתעשית ההלבשה ישנם אַרבעה איגודים גדולים בין־לאומיים. התואר “בין לאומיים” יש לו כאן משמעות אחרת מכפי הרגיל. איחוד מקצועי “בין לאומי” מסתבר כי יש לו עסקים לא רק בארצות הברית של אמריקה, אלא גם בקאנאדה.

האיגוד היותר גדול הוא איחוד האגודות המקצועיות של תופרי בגדי נשים, הידוע בקיצור הסתמי “בין לאומי” [אינטרניישיונאל]. שני לו במעלה ובמפעלים חשובים הוא האיחוד של חייטים, עושי בגדי גברים ובגדי מלאכה הידוע בשם “אמאַלגאמייטד”. שני האיגודים האַחרים נופלים במספּר חבריהם משני האיחודים הענקיים האלה, אולם יש להם חשיבות חברתית, והם: האיחוד של עושי כובעים ומגבעות, שיש לו עד עתה אופי יהודי והעומדים בראשו מסורים לענינים ציבוריים יהודים ופעילים ביחוד במגבית ארץ ישראל העובדת, והאיחוד הרביעי של פּועלי תעשיה צעירה שנשתכללה על ידי יהודים, והוא איחוד הפּועלים העסוקים במעשי פֿרוות.

ה“איחודים” האלה מאַחדים כל האגודות המקצועיות של פּועלי הלבשה ופועלי המחט לכל סוגיהם. הצד השווה שבהם הוא, שהם נושאים עליהם עדיין חותם יהודי, אַף כי לדאבון לבנו מתמעט והולך מספּר הפּועלים היהודים בתעשיות ההלבשה משנה לשנה. האיחודים נוסדו על ידי יהודים והנהגתם נמצאת בעיקר בידי יהודים. ובהנהגתם של היהודים התקדמו האיחודים במנין ובבנין ובהשפּעה בתנועה הכללית של הפּועלים. הם נהיו לעתירי נכסים ובעלי דעה בכל הענינים הנוגעים לאגודות מקצועיות וגם בשאלות תכסיסיות ומדיניות כלליות. האיחודים התקדמו ביחוד במפעלים תרבותיים. איחודים אלה, שנוסדו על ידי חייטים יהודים, עולים בעניני תרבות על כל האגודות המקצועיות של ארצות הברית וקאנאדאה. היהודים הם מלמדים אף בשעה שהם עסוקים בחייטות.

האיחודים של פּועלי ההלבשה וגם אגודות מקצועיות אחרות שיש בהם מספּר גדול של יהודים, כמו האיחוד של הצבעים, נמצאים עכשיו במצב של פּריחה, אולם רק שנים אחדות לפני המלחמה היתה סכנת כליה מרחפת עליהם. אגודות הפּועלים היהודים באו עד משבר לא מחמת שביתות או אַבטלות מצד נותני העבודה, אלא מחמת סכסוכים פּנימיים שבאו מכח הסתות מבחוץ מצד חוגים הנכונים להפוך את כל העולם לתוהו ובוהו בשם עיקרון מופשט.

כמעט כל האגודות המקצועיות של פּועלים יהודים סבלו ממלחמת אַחים. סידני הילמאן הוא איש מכובד גם בחוגים הוגים חיבה לממשלת המועצות, ואַף הקומונאים וגרוריהם לא יעיזו לדבר בו סרה, ואַף על פּי כן סבל האיחוד שהילמאן עומד בראשו, ה“אַמאלגאמייטעד”, הרבה מן התגרות שבין האגף הימני והאגף השמאלי. אולם במידה מרובה ביותר לקה האיחוד של תופרי בגדי הנשים – ה“אינטרניישונאל”.

ל“אינטרניישונאל” ישנם סניפים רבים לכל המלאכות הקשורות בתעשית הלבשת הנשים. ישעיהו הנביא סופר ומונה בגדי נשים שונים: “נטיפות, שרות ורעלות; עכסים, שביסים ובתי הנפש”. אודה ולא אבוש, כי אינני יודע אם כל סוגי הבגדים עודם מתקיימים, אולם סניפים לכל סוגי הבגדים בודאי ישנם ב“אינטרניישונאל”. רעלות ועכסים [בפירושו של הרבי שלי] מהווים סניף נכבד בתעשית ההלבשה, ובו החלה המהפּכה.

עושי הרעלות, מעילי נשים (“קלאוקמייקר”) אם משום מלאכתם או משום סיבות אחרות, נתמלאו פתאום רוח של רומאנטיקה מהפּכנית. גם הסניף של פּועלות עושות שמלות נתמלא ברוח מהפּכה. שני הסניפים האלה חשובים מאד באיחוד ומהם נפתחה המלחמה. הסניף של עושי המעילים עבר לרשותם של מנהיגים קומונאים, ובשנת 1922, בשנת שפע ורווחה, הכריז שביתה כללית. השביתה היתה מכוונת נגד הסעיף בפּרוטוקול המחייב למסור לבית־דין של בוררים כל סכסוך בין פּועלים ונותני עבודה ונתלתה בסכסוכים ששררו אָז בתעשיית בגדי נשים בשאלת הקבלנים ובשאלת דרישתם של נותני העבודה להשיג רשות לפטר פּועלים שאינם נושאים חן בעיני בעלי בתי־העבודה.

מכת הקבלנים היתה קשה ביותר ותעשית בגדי הנשים סבלה ממנה במידה מרובה. בעלי בתי העבודה מסרו את העבודה לקבלנים ואלה העבירו את התעשיה לערים נכחדות והורידו את שכר העבודה לשפל המדרגה. הסכסוכים הגיעו עד הממשלה של מדינת ניו־יורק, שמינתה ועדה מיוחדת למצוא דרך ליישב את הסכסוכים בתעשיה שיש לה חשיבות גדולה במדינה זו.

המסקנות שפּרסמה הועדה לא יכלו להשביע רצון הפּועלים. הועדה אָמנם הציעה להגביל את הקבלנות בכל האמצעים האפשריים, אבל בה בעת המליצה למלא רצון נותני העבודה וליתן להם רשות לפטר פּועלים בלי הסכמת מנהיגי האיחוד. המסקנות של הועידה לא היו חוקים שאי אפשר לעבור עליהם. היו רק הצעות והניחו מקום למשא ומתן של ויתורים ופשרות. אולם המנהיגים השמאליים לא חפצו לשמוע על כל פּשרה, המחללת את קדושת העיקרון של מלחמת מעמדות, הנחשבת בעיניהם למלחמת מצווה, והכריזו שביתה כללית.

השביתה הכללית בשנת 1926 הוכרזה מטעם מנהיגי סניפים אחדים בלי הסכמת זיגמאן, אשר היה אָז נשיא של האיחוד, ובלי הסכמת הועד המרכזי. השביתה היתה מהפּכנית בכמה פּרטים, אבל בלי בסיס כלכלי חשוב. היא נמשכה ירחים אחדים ונגמרה בתבוסה שלמה של השובתים והכנעה ללא כל תנאי. הימניים מציינים את השביתה הזאת כפּרק היותר מחפּיר בתנועת הפּועלים היהודים. הסוף היה, כי פּועלים פּשוטים יסדו ועדה בהנהגת דובינסקי וזיגמן אשר קיבלה על עצמה לקחת רסן ההנהגה לידה ולגמור את השביתה בכל אופן שהוא ולהציל מה שאפשר היה עוד להציל.

האיחוד של עושי בגדי נשים יצא מן השביתה הכללית רצוץ ומדולדל. השביתה עלתה בשלשה מליונים דולרים. לא רק הקופּה המרכזית וקופּות הסניפים נתרוקנו, אלא גם כסף זר נאכל על ידי השביתה. הפּקדונות, כסף הערבות של בעלי בתי עבודה, שתפקידו המיוחד הוא להבטיח שנותני העבודה יקיימו את הסעיפים של החוזים, הוצא לצרכי השביתה. זוכרני כאשר עמדו זיגמאן הנשיא והמזכיר דובינסקי על במת הועידה של חוג הפּועלים בקליוולאנד בשנת 1927 ובקול תחנונים ביקשו שמיסדר הפּועלים בקליוולאנד יתן לאיחוד הלוואה של עשרת אלפים דולרים להצילו מכליון. עכשיו לא יספּיק הסך הזה ל“אינטרניישונאל” להוצאות קטנות לזמן קצר, אולם אָז היה תלוי בו כל עתידו של האיחוד.

אחרי השביתה הגיעו ימים קשים לכל האגודות המקצועיות של פּועלי יהודים. המצב הורע בשל המשבר הכלכלי שהשתלט בכל ענפי התעשיה. האגודות המקצועיות של כל האָרץ נפגעו על ידי המשבר, וביחוד היו במצב ירידה האגודות המקצועיות של הלבשה. המצב נמשך עד שעלה רוזוולט על כסא הנשיאות של ארצות הברית. חיבה יתרה נודעה מאת הנשיא לפּועלים היהודים ומנהיגיהם בכל משך ימי נשיאותו.

בראשית נשיאותו של רוזוולט נתקבל החוק לתקנת התעשיה, הידוע בראשי תיבות “נ. ר. א.”. בחוק זה היה סעיף שהנהיג מינימום של שכירות. שממנו אין לגרוע. כידוע, נתבטל אחרי כן החוק מטעם בית הדין העליון של ארצות הברית, אבל בינתים הצליחו מנהיגי הפּועלים של הלבשה לארגן את כל הפּועלים והפּועלות והכניסו אותם תחת כנפי האגודות המקצועיות המשמשות תריס בפני תנאי עבודה קשים ושכר נמוך ובפני כל ניצול.

האגודות המקצועיות של הלבשה העלו את שכר העבודה של הפּועלים למדרגה היותר עליונה. דבר שכיח הוא, כי חייט במחטו משתכר יותר ממאתים דולרים לשבוע (אין שום טעות סופר כאן). ביחוד משתכרים יפה הפּועלים העסוקים בתעשית בגדי נשים. מיום שנתפּרה שמלתה הראשונה של אם כל חי על פּי הגבורה מעלי תאנה, מרבות בנות חוה להוציא סכומים גדולים על שמלותיהן ומלבושיהן, וניו־יורק נעשתה למרכז האָפנה בכל העולם. חייט במחטו משתכר יותר מסופר בקולמוסו.

יחד עם תעשית שמלות ומעילי נשים שגשגה פּה התעשיה של התקנות עורות ופרוות. התעשיה הזאת הוכנסה לכאן על ידי יוצאי פֿלכי רוסיה הלבנה, שקלוב, וויטבסק ומוהילב ונשתכללה פּה למדרגה עליונה על ידי יהודים מן המזרח הרחוק ומגולי לייפּציג, מרכז התעשיה הזאת באשכנז. האיחוד של פּועלים עושי הפּרוות מתנהג, ככל האיחודים של תעשיית הלבשה, על־פּי העיקרון של פּשרות וחוזים קיבוציים, אולם להלכה נשאר האיחוד הזה, אחרי תגרות ומלחמות רבות, תחת השפּעת הקומונאים. בראש האיחוד עומד בן גולד, בן־בית בחוגים השמאליים.

האיחוד של עושי הפרוות הוא המיוחד שיש לו פּרצוף מהפּכני. גם באיחודים האחרים של תעשיות הלבשה ישנם רבים ההוגים אַהדה לברית המועצות, אולם בעסקי האגודות תופסות המקום הראשון שאלות כלכלה ולא פּוליטיקה. הילמאן עמד אמנם בראש ה“פא”ק" (ראשי תיבות של “פּוליטיקל אקשאן קומיטי”) אולם גם מתנגדיו לא יחליטו, כי הוא מסיח דעתו אַף לרגע מן השאלות החיוניות של האיחוד המקצועי “אַמלגמייטד”, שהוא עומד בראשו.

בסוף שנת 1945 ובתחילת שנת 1946 נמצאו ארצות הברית במזל של תגרות ומלחמות כבדות בין הרכוש והעבודה. בולמוס השביתות אשר אָחז את ארצות הברית איים להכניס מהומה בארץ ברוכה זו ולהביא את חייה הכלכליים לידי שיתוק. ודוקא בעצם ימי המהומות, בסוף דיצמבר של שנת 1945, הצליח הילמאן ה“אדום” להשיג, בלי שביתה ובלי שביקה, תנאים טובים ביותר בשביל החייטים שלו שב“אמלגמייטד”, רק על ידי משא ומתן ישר עם באי כח ה“רכושנים”. האגודה של בעלי בתי החרושת של בגדי גברים וה“אלגמייטד” עשו חוזה הנוח לשני הצדדים, ועל פּיו השיגו הפּועלים הוספות למשכורתם מעשרים ועד שלשים אחוזים. ולא זה בלבד. הילמאן הצליח להשפּיע על נותני העבודה לתרום תרומות נכבדות, אחוזים ידועים משכר העבודה, לטובת קרנות של תמיכה לזקנים הפּורשים מעבודתם, לחולים ונצרכים. התרומות האלה מצד נותני העבודה עולות לששים מליונים דולארים לשנה. ואין פּרץ ואין צווחה. כל הצדדים שבעים רצון. חוזה דומה לזה של ה“אמלגמייטד” השיג דובינסקי בשביל תופרי בגדי נשים.

מבלי שנפריז על המידה נוכל להחליט, כי האגודות המקצועיות, שנוסדו על ידי יהודים ועדיין הן עומדות תחת הנהגת יהודים, יכולות להיות למופת לכל תנועת הפּועלים באמריקה. העובדה כי למשרת יושב ראש בלתי־מפלגתי בתעשית ההלבשה שואפים אנשים רבי השפּעה במדינה (האחרון ששימש במשרה זו היה הארי הופּקינס, יועצו האישי של הנשיא רוזוולט), מראה לדעת את המקום החשוב שתופסת תנועת הפּועלים היהודים באמריקה. כחות יצירה גדולים טמונים בקרב ההמונים היהודים, ועובדה היא כי האיש הדגול מרבבות לואיס בראנדייס הכיר את אחיו על ידי הפּועלים היהודים ולמד לאהוב אותם. ההישגים של תנועת הפּועלים היהודים הם לא רק בעניני כלכלה, אַך ביתר שאת בעניני תרבות. ה“אלגמייטד” יסד שני באנקים גדולים ומפעלי שיכון שיתופיים, וה“אינטרניישונאל” יסד גם תיאטרון בשם “יתד ומחט”, שנתפּרסם לטובה בכל רחבי אמריקה. ל“אינטרניישונאל” יש גם בתי קיץ למופת ובתי אולפנה לבוגרים.

ד

האיחודים היהודיים מהוים פּרק בפני עצמם בתנועת הפּועלים הכללית. כידוע, מתקיימות באמריקה הסתדרויות שונות הנחלקות לפי יסודי הארגון שלהן. ההסתדרות החשובה של הפּועלים המתקיימת יותר מששים שנה וידועה בשם ה“פדרציה האמריקאית של עובדים” נוסדה על ידי היהודי גומפּרס ומיוסדת על בסיס מלאכה אחת; איגודיהם הם איגודים למקצוע מיוחד. גומפּרס, פילוסוף של החיים, היה נגד כל התערבות של עבודה בפּוליטיקה, המקלקלת את האנשים העוסקים בה. הסיסמה של הפדראציה היא “יום עבודה יפה בעד שכר יפה, ואין לנו עסק בפּוליטיקה”. ההסתדרות הגדולה השנית, שהתפּתחה לכח עצום בעשרות השנים האחרונות, מאורגנת לא על יסוד מקצועי אלא על יסוד של תעשיה כללית. ההסתדרות הזאת נודעת בראשי תיבות שלה “סי. איי. או”, קונגרס של אגודות תעשיתיות. ההסתדרות הזאת הצליחה להכניס תחת דגלה המוני עובדים סתם העסוקים בתעשיות הגדולות. ההסתדרות הזאת אינה נרתעת מפּני עבודה פּוליטית, אולם צביונה הפּוליטי עוד לא נתגבש, ישנם ארגונים אחרים של פּועלי מסילות הברזל, הסתדרות הכורים, שבראשה עומד דזשון לואיס, הנרגן הידוע, והנחשב כארגון בפני עצמו, אם כי נספּח עתה אל הפדרציה. האגודות המקצועיות של היהודים הם פּרק בפני עצמם ונושאים עליהם חותם מיוחד.

היו ימים ושם גומפּרס היה מנואָץ כבוגד בקרב הפּועלים היהודים. עתה נתחלפו היחסים לפדראציה. יורשו של גומפּרס, וויליאם גרין, עושה טובות רבות לכל מוסדות הפּועלים היהודים וגם לתנועת העבודה הציונית. אבל רחמנות גדולה וצער גדול הוא על האיש הישר הזה, המבולבל פּשוט מן המחלוקת המפלגתית היהודית ועדיין אין מוחו – מוח של גוי – יכול להבין מדוע מתנגדים הבונדאים לישוב בארץ ישראל הנוצר על ידי פּועלים סוציאליסטים. היחס לתנועת הפּועלים הכללית נשתנה לגמרי בקרב הפּועלים היהודים. ולשבח המנהיגים היהודים, זאריצקי, הילמאן ודובינסקי, יש להדגיש, כי הם היו עמלים תמיד לעשות שלום בין הארגונים הכלליים. אבל הדבר הזה לא עלה בידם, ה“אמאלגמייטד” הוא חלק ניכר ב“סי. איי. או”, ה“אינטרניישונאל” שהה גם הוא בו זמן ידוע, ועתה עבר שוב לפדראציה; דובינסקי הוא גם סגן הנשיא של הפדראציה. האיחוד של עושי כובעים ומגבעות נשאַר בפדראציה הכללית, ומלא בה תפקידים נכבדים מאד.

אולם בעצם ההתפּעלות מהישגי תנועת הפּועלים היהודים מתגנבים אל הלב רעיונות מרים, מרים מאד. קללה רובצת עלינו, קללת התוכחה: “בית תבנה ולא תשב”, התעשיות של הלבשה, אשר טיפּחו ורבו היהודים לטובת כל הארץ, משתמטות והולכות מידי היהודים, כי מספּר העובדים והעובדות היהודים פּוחת והולך. ה“אינטרניישונאל” נהיה לארגון בין־לאומי במלוא מובן המלה, גם במובן האתני. מספּר האיטלקים העוסקים בתעשיה עולה על מספּר היהודים ועתה נכנסים לתעשיה ספרדים, צרפתים, רוסים, פּולאנים, וגם כושים רבים. המעוררים להסתדרות היו העתונים האידיים, ולכל אגודה מקצועית היה עתון אידי לשמש לה כלי־מבטא. עתה, חוץ מן ה“אינטרניישונאל” המוציא עוד לאור את העתון האידי “גערעכטיגקייט”, חדלו כל האגודות להוציא עתונים אידיים. אין צורך בהם… אַף העתון “גערעכטיגקייט” מתקיים בנס. בימים שעברו היה הוא העתון של האיחוד. עתה מוציא האיחוד עתונים ברוב השפות המתהלכות בארץ.

ה

היחס של תנועת הפּועלים לשאלות יהודיות מתבטא ביחס התנועה לישוב ארץ ישראל ובמעשי העזרה השונים לטובת אחינו הנתונים בצרה מעבר לאוקינוס.

מפעל חשוב ביותר למען הסתדרות העובדים בארץ־ישראל יסד מאכּס פּיין, מי שהיה המזכיר הכללי של האיחוד הנודע בשם “האגודות המאוחדות של היהודים” (“פעראייניגטע אידישע געווערקשאַפטען”). איחוד זה היה החלוץ בתנועת הפּועלים באמריקה ומילא תפקידים חשובים. וגם עתה לא אָבד ערכו, אם גם יסדו כבר הפּועלים היהודים ארגונים בלתי־תלויים גדולים. עכשיו נשארו באיחוד זה בעלי המקצועות היהודיים הטיפּוסיים: אופים, קצבים, משרתים בחנויות, לרבות חזנים ושוחטים, אולם גם עתה יש, כאמור, לאיחוד ערך וגם הארגונים הגדולים לא ניתקו עוד את החוטים המקשרים אותם לאיחוד החלוצי הזה. האיחוד יכול להתפּאר במפעלים גדולים, והמפעל למען ארץ ישראל העובדת אחד מהם.

המפעל הזה נוסד בשנת 1925 ובעשרים שנות קיומו שגשג וגדל עד שהשיג תקציב של מיליון דולארים לשנה. המפעל הנודע בשם מגבית האגודות המקצועיות [“געווערקשאַפטען קאַמפּיין”] תומך בכל מוסדות הפּועלים היהודים בארץ ישראל ומושך לעבודה למען ארץ ישראל את המנהיגים של הפּועלים היהודים באמריקה. בשנת 1933 ביקרו את ארץ ישראל עסקנים ידועים מתנועת הפּועלים וחזרו משם מלאי התפּעלות מארץ ישראל בכלל ומהסתדרות העובדים בפרט. כאשר יסד פיין את המגבית נתקל בהתנגדות הנובעת ממשפּטים קדומים של הסוציאליזם הפּרימיטיבי. עתה נחלשה ההתנגדות ונצטמצמה בחוגים מסוג חוני המעגל אשר ישנו כל העת למרות החזיזים והרעמים מסביבם. תנועת הפּועלים היהודים תומכת ביד רחבה במוסדות פּועלי ארץ ישראל וגם סניפים רבים ממיסדר “חוג הפּועלים” תומכים בהם, למרות העובדה כי הלשכה הראשית של המיסדר לא הסכימה עוד רשמית למגבית מיוחדת בעד ארץ ישראל העובדת.

במפעל ה“געווערקשאַפֿטן” משתתפים ארגונים רבים מתנועת הפּועלים, אולם רוח החיה במפעל הוא “ברית הפּועלים היהודים” הידוע בשם “אידישער נאַציאָנאַלער אַרבייטער פאַרבאַנד”, מיסדר שמטרתו העיקרית היא לאחד את רוח הציוניות עם הסוציאַליזם ועזרה הדדית. המיסדר נוסד בשנת 1912 באלפּיים חברים, ובראשית שנת 1946 הגיע מספּר החברים ל-24,172. ה“פאַרבאַנד” הוא מיסדר מלא חיים ופעילות.

ה“פארבאנד” תופס, כאָמור, מקום בראש במגבית ה“געווערקשאַפֿטען”. אולם ראוי להזכיר כי גם סניפי “חוג הפּועלים” העלו רכוש הגון למגבית זו. בשנת 1946 תרמו סניפים אלה למגבית כחמשה ושבעים אלפים דולרים, אף כי החוג איננו נמנה על המגבית בדרך רשמית.

לחוג הפּועלים עדיין יש השפּעה רבה בתנועת הפּועלים היהודים. רבים מחברי החוג פעילים באגודות המקצועיות וכל התנועה מתחשבת עם החלטות החוג. למיסדר זה יש כעת רכוש העולה על עשרה מיליונים דולארים, ואם גם אין עוד לבנפיטים שלו אותו הערך שהיה להם מקודם מפּני ההתחרות של האגודות המקצועיות בכמה פּרטים, לא נתמעטו ערכו והשפּעתו החברתית.

בועידת המיסדר בשנת 1941 בשיקגו, בעצם ימי החושך של המלחמה, הועלתה מטעם צירים אחדים הצעה שהיתה ציונית ברוחה. השליחים לא כיוונו את השעה ועשו את הצעד הזה על דעת עצמם. לרגלי ההצעה נתעוררו ויכוחים חריפים, שבהם חזרו ונשמעו כל אותן הטענות הנדושות נגד הציונות מבית גנזיו של ה“בונד” מלפני ארבעים־חמישים שנה, וההצעה נדחתה ברוב דעות. צירים רבים אשר הצביעו נגד ההצעה היו במבוכה גדולה, כי בלבם קננה אהבה רבה לארץ ישראל העובדת. להרגיע רוח הצירים נתקבלה החלטה המביעה רגשות אהדה לאחים העובדים ב“פּלשתינה”.

בועידת חוג הפּועלים בדיטרויט נתקבלה החלטה לקדם בברכה את הצעת ועדת־החקירה להעלות לארץ ישראל מאת אלף יהודים, ואם אָמנם אין עוד בהחלטה זו בכדי להשפּיע רצון ידידי ארץ ישראל העובדת, הנה נעשה בזה הצעד הראשון לקרב את חוג הפּועלים למפעלי ארץ ישראל. וכבר הורה לאסאל, כי בחוקה חשובים לא האותיות, אלא הכוחות המחזיקים בה. לא הפּרשה היא העיקר, אלא הפּירוש.

“חוג הפּועלים” לא נתן עוד, כאָמור, את הסכמתו למפעל למען “פּלשתינה”, אולם מונה הוא בין חבריו יהודים המסורים בכל נפשם לענינים יהודיים. החוג נותן ביד רחבה עזרה לנגועי המלחמות והמהומות, עוזר למוסדות יהודים, ומפעליו נושאים חותם לאומי, אַף כי לא חותם ציוני. בכלל תורמת תנועת הפּועלים היהודים סכומים עצומים לצרכים כלליים ויהודיים. לפי הדין־וחשבון שפּרסם מ. אושפּיז, המזכיר והגזבר של סניפי עושי מעילים, תרמו הסניפים האלה קרוב למיליון דולארים למפעלי עזרה יהודיים. ביחוד תומכים ביד רחבה ב“ועד היהודי של הפּועלים” (“אידישער אַרבייטער קאָמיטעט”), שנוסד על ידי וולאדיק לעבודה מדינית ועזרה. הועד תמך לא רק ביהודים נגועי המלחמה, אלא הציל ממש מצפּרני ה“גסטאפּו” מנהיגים נוצרים של התנועה הסוציאליסטית העולמית. החייטים בניו-יורק, אשר גם בספירות סוציאליסטיות הביטו עליהם מגבוה, הצילו את ראשי התנועה והלב מתמלא רגשי נחמה וגם רגשי נקמה נעימה.

בועד פּעילים ביותר פּליטים בונדאים, שעברו שבעה מדורות גיהנום עד שהגיעו עד חוף ניו־יורק. רבים מהם איבדו את משפּחותיהם בפּולין. שם אָבדו להם גם החלומות והאידיאליזם החביבים עליהם. אולם רעיון אחד עוד נשאר להם לפליטה בשעות של יאוש – הרעיון של התנגדות לציון. הבונדאים נשארו נאמנים לעצמם ועומדים על משמרתם לגרש כל רוח ציוני המתחיל להראות אותותיו בועד הפּועלים.

בתנאים שנמצא בהם הועד הוא יכול לעזור רק ליחידים, לרבי ישראל ולא לכלל ישראל. אולם מי שמציל נפש אחת מישראל תבוא עליו ברכה.

בכלל יצאָה תנועת הפּועלים היהודים מחוגה הצר ונעשתה לכח לאומי גדול. התנועה תומכת בכל מפעל תרבותי של יהודים. בעזרתה הועבר מווילנה המכון המדעי האידי ונתחדש הירחון “צוקונפֿט”, המתקיים בהפסקות קרוב לששים שנה. התנועה יצרה מוסדות של תרבות כ“ציק’א” ויסדה ועד להוציא אנציקלופדיה באידית וגם באנגלית.

האָגף השמאלי של התנועה מבקש מקום בקהל היהודי ויש אשר יעלו על הלב הדברים הנפלאים של רבי ישראל בעל שם טוב ז"ל: “כל זמן שהאיבר מחובר לגוף, יש לו תקוה”. אולי עוד יזכו האיברים המדולדלים של האומה, שעודם מחוברים לגופו, להיות חלק מעם ישראל.

הזכרונות שמעירה התנועה השמאלית אינם נעימים ביותר. בשנת 1929 הצדיקו את הפּרעות בארץ ישראל כמעשה מהפּכני; באספה שקראו באולם פּלאזה בניו־יורק בחודש ספּטמבר 1929 הרשיעו לא את הפּורעים, אלא את הקרבנות. נמצא באספה איש מאנשי שלומנו אשר העיז בנפשו למחות נגד שערוריה לאומית זו, אבל התנפּלו עליו מכל צד ובדרך נס ניצל על ידי שוטר אמריקאי. אולם עתה הם חוזרים בתשובה, וקשה לדעת מה תהיה עמדתם בעתיד. השמאלים אינם חושבים על דעת עצמם, אלא על פּי צו מגבוה, לפי ה“קו” האחרון של מוסקבה, והקו איננו מבטיח מפנה לטובת היהודים.

אבל גם לאגף השמאלי יש גוון לאומי משלו. השמאליים תומכים בבתי ספר אידיים ויש להם ענינים תרבותיים יהודיים. הקונגרס לתרבות בפּאריז בשנת 1937 נוצר על ידי התנועה השמאלית, והמוסד הנקרא בראשי תיבות “איקוף” נוסד בקונגרס ההוא.

בכלל נשארה כל תנועת הפּועלים היהודים יהודית על פּי אופיה. התנועה רב־גוונית היא, אולם ההמונים נשארו יהודים וכל דבר יהודי קרוב ללבם, מסופּקני אם יש עתיד לתנועת־פּועלים יהודית מובהקת בארץ זו. מכל מקום אם תחדש התנועה את נעוריה, יבוא הדבר בהשפּעת הפּועלים היהודים בארץ ישראל. גם הסוציאליזם היהודי יתקיים בארצות אחרות בהשפּעת הארץ אשר היושר החברתי הוא חלק מאוירה.

¹

(בימי המעבר)

ההישגים החיוביים לטובת הארץ שהשיגה תנועת הפּועלים היהודים באמריקה מתגלים עכשיו באופן בולט בימי המעבר בחיים הכלכליים בארצות־הברית. בימים קשים של ערבוב התחומים ופירוד הלבבות, נמצאות תעשיות המחט, העומדות תחת פּיקוחן של אגודות הפּועלים היהודים, במצב של שלום ושלווה. תעשיות המחט סבלו במידה פחותה ביותר מחבלי המעבר הכלכלי, משום היחסים הטובים השוררים בתעשיה זו בין נותני העבודה והפּועלים, יחסים שנקבעו אחרי עבודה קשה מצד האגודות המקצועיות של תעשיות המחט, שנוצרו על־ידי מהגרים יהודים.

ימי המעבר מכלכלה קדחתנית של שנות חירום לכלכלה המבקשת להחלים ולהסתגל לימי השלום גילו ליקויים רבים בבנין הכלכלי של אמריקה. ימי המעבר העמידו על הפּרק בעיות קשות ומסובכות הדורשות פּתרון תכוף. אָמנם, אמריקה העשירה והפּעילה יכולה למצוא בנקל פּתרון נכון להן, אבל דרוש לזה תנאי קודם למעשה – לקבוע הסכם הדדי ושיתוף עבודה לכל יושבי הארץ, בלי הבדל מעמדות. התנאי הזה איננו מתמלא משום צד. גם באמריקה החל לרקוד השטן של פּירוד הלבבות, והשטן, כידוע, מתעטף תמיד בטלית של קדושה. הרכושנים המתנגדים לדרישות הפּועלים הצודקות, אומרים שהם מתכוונים לטובת הקהל הרחב של הצרכנים, והפּועלים מגדישים לפעמים את סאַת דרישותיהם בשם עיקרון מופשט של מלחמת מעמדות. יוצאות מן הכלל הן התעשיות הנקראות על־פּי ההרגל תעשיות יהודיות. דווקא בתעשיות אלה שורה רוח של הסכם ועבודה משותפת.

מלחמת־המעמדות בארצות הברית של אמריקה לא לבשה, לפחות עד עכשיו, צורה חריפה כל־כך כמו בארצות אירופּה. אמריקה היתה נודעת כארץ של אפשרויות בלתי־מוגבלות והמעבר ממעמד למעמד היה כאן מן המעשים בכל יום, לפיכך לא היתה עד עכשיו מלחמת־המעמדות גורם מכריע ביחסים שבין הרכושנים ובין הפּועלים. הפּועלים לא נלחמו כאן נגד מעמד, אלא נגד יחידים קשי־לב. גם האגודות המקצועיות באמריקה, אַף כי הן מיוסדות על ההכרה, כי הטבת מצבם לא תושג בהטפת דברי כבודים באָזני אדוניהם, אלא בהאָבקות קשה, לא עשו מעולם הכרה זו לאליל שכדאי להביא לו קרבנות. הפּועלים האמריקאיים הכירו בערך התכסיס המעשי של מלחמה, אבל לא עשו מלחמת־המעמדות לעיקר אמונה.

אם מתבלטים כאן הניגודים בין המעמדות אשמים בזה קודם כל אַנשי הרכוש בעצמם, שכבורבונים בשעתם לא למדו מאומה ולא שכחו מאומה ועדיין קשה להם להסתגל לרעיון שעליהם לחתום על חוזה עם נציגות כוללת של הפּועלים. אולם גם הצד השני אינו נקי לגמרי. יש נרגנים בין המנהיגים, הלהוטים אַחרי הפּרסום ולשמו נכונים הם להכריז בכל רגע ובכל שעה שביתה כללית. ישנם בין הפּועלים גם כאלה, שעיקרון מלחמת־המעמדות היה להם, בהשפּעת תעמולה מן החוץ, לחלק של ה“אני מאמין” הפּוליטי שלהם. תהיה הסיבה אשר תהיה, עובדה היא, כי הסיבה העיקרית לעיכוב החלמת המצב הכלכלי היא חסרון אחדות והסכם הדדי בין המעמדות השונים.

חסרון של הסכם הדדי מפריע גם את פתרון השאלה הקשה של אינפלאציה, שעשתה שמות בכמה ארצות והיא דופקת בשערי אמריקה ומאיימת באמריקה להרוס את כל הערכים הקבועים, לרבות ערכים רוחניים. עד עתה עלה ביד הממשלה לברוא מוסדות, שעצרו את הפקעת השער לצרכי־נפש הכרחיים, על־ידי הגבלת הרווחים ושכר העבודה. הרכושנים חותרים להסיר את ההגבלות על המחירים והפּועלים מבקשים הוספות, מבלי לשים לב שהאינפלאציה הכרוכה בדבר תזיק לפועלים גופם, ומה שהם מכניסים על־ידי הוספות־שכר יוציאו בידם השנית על המחירים הגבוהים של צרכיהם ההכרחיים.

חוגי הממשלה רואים את המצב כמו שהוא ומבקשים דרך להשביע רצון את כל המעמדות. ולתכלית זו הקהיל הנשיא טרומאן בסוף שנת 1945, מועצה של מנהלי התעשיה ומנהיגי האגודות המקצועיות של העבודה, בועידה עשו ביחוד רושם נציגי תעשיות המחט. החייטים היהודים התוו את הדרך להסכם הדדי בין הרכושנים ובין הפּועלים של אמריקה העשירה. נאומו של דוד דובינסקי, נציג בועידה זו, היה מעין סנסאציה גם בשדרות הקהל הרחב, מחוץ לכתלי הועידה. נציג הפּועלים היהודים דוד דובינסקי נודע לתהילה גם בשדרות הקהל הרחב. ככל חניכי “גושן” של ניו־יורק, העבר המזרחי של המטרופּולין, עבר בשבעה מדורי הגיהינום של מלחמת־החיים הקשה. בפולין, בלודז עיר מולדתו, היה אופה, ופה נהיה לגזרן של בגדי־נשים ובהיותו עוד צעיר לימים נכנס לאגודה של מקצועו להלחם להטבת תנאי העבודה והיה מן הפּעילים באגודה. בכוח כשרונו ללמוד מן הנסיון ולהשתמש בלימודו הלכה למעשה, נתעלה דובינסקי לעמוד בראש ההסתדרות היותר גדולה בתעשית המחט, הנודעה בשם “האיגוד הבין־לאומי של תופרי בגדי נשים”, ובקיצור: ה“אינטרניישונאל”, והמונה יותר משלוש מאות אלפים חברים והיא בעלת רכוש חשוב והשפּעה גדולה. השיטה שאחזה בה האגודה הביאָה ליחסי שלום בין נותני העבודה ובין העובדים, ובמשך הרבה שנים לא היו שביתות כלליות מצד הפּועלים ולא פיטורים כלליים מצד נותני העבודה בתעשיה זו. אָמנם הרבה מלחמות נלחמו הפּועלים היהודים עד אשר הגיעו למדרגה הרמה שהם עומדים בה עכשיו. ההרפּתקאות וההישגים של החייטים היהודים מלאים פּרטים דראמתיים הלוקחים את הלב. ומה, מענין הדבר, כי דווקא הפּועלים היהודים, “עושי לולאות”, כמו שקוראים להם בלעג, מצאו פתרון לאותן השאלות, ששני המעמדות המושלים בחיים הכלכליים של אמריקה – מעמד אחד בכוח רכושו העצום ומעמד שני בכוח הארגון של המונים – לא יכלו למצוא.

הבשורה שהביא שליח תנועת הפּועלים היהודים היתה, כי יש תקווה לפתרון מעשי, אם לא לכל השאלות, לפחות לשאלה המסובכת שעמדה על הפּרק – הנחת יסוד להסכם הדדי ולעבודה משותפת לכל המעמדות, והוא הפּתרון שהגיעו אליו מנהיגי הפּועלים של התעשיה ה“יהודית”, אַחרי נסיונות קשים. הבשורה הזאת היתה מעין הפתעה לשליחי הנכרים, ויש בה משום הפתעה גם לאַנשי שלומנו, שאינם בקיאים בענינים הפּנימיים של תעשית המחט, ובמידה ידועה הרשות לנו להתגדר בדבר. הפּועלים היהודים, למודי נסיון, באו לידי הכרה, כי האמצעי הבדוק להטבת מצבם הוא דרך הפּשרה, ומנגנון גדול, המיוחד לדבר, התפּתח בתנועה זו של הפּועלים היהודים, כדי לפשר בין הצדדים במקום שיש מחלוקת וסכסוך. ודרך זו הביאָה ברכה רבה והשכינה שלום מתמיד בתעשית המחט.

יחידי־סגולה ידעו על כך מכבר, והנשיא המנוח פרנקלין רוזוולט היה אחד מהם, ולפיכך העמיד בין יועציו בהגשמת התכנית של “המהלך החדש” מנהיגים של תנועת הפּועלים היהודים, ודובינסקי אחד מהם. ביחוד קרוב היה לרוזוולט סידני הילמאן, נשיא האיחוד הגדול השני של תעשית ההלבשה, איחוד אגודות “עושי בגדי גברים”, הידוע בשם “אַמאַלגאַמייטד קלאָדינג וואוירקרס יוניון אָף אמריקה”, או בקיצור: “אַמאַלגאַמייטד”. הילמאן הוא יליד ליטה, היה תלמיד ישיבה בזגאר־ישן, ולפי דבריו התעתד להיות רב בישראל, אבל שחקה לו, כנראה, השעה, והיה באמריקה לחייט ובמשך הזמן – למנהיגם של חייטים, המרעיש עולמות. הביטוי, שהשתמש בו נשיא המנוח לאחד ממכיריו במכתב פּרטי לאמור: “ברר את הדבר עם סידני”, עשה לו כנפים ונעשה לשיגרה של בוז לרוזוולט המתחבר עם מנהיגי פועלים יהודיים וגם שנאָה ליהודים בגלל ההשפּעה כביכול שהיתה להם על רוזוולט. הפריזו אצלנו הרבה באַהבת רוזוולט ליהודים, אבל ברור שהיה נקי משנאַת חינם לעם ישראל, ובהיותו חכם ללמוד מכל אדם, הדבר הראוי להלמד, היה מתייעץ עם מנהיגי פועלי היהודים, כי ידע להעריך את מפעלי התנועה היהודית, שנבראו בתנאים קשים והמביאים תוצאות חיוביות בפתרון בעיות חמורות של התעשיות ביחס לעובדיהן.

נציגי הפּועלים האמריקאיים למדו, אולי בפּעם הראשונה, על ההישגים האלה. האווירה הכללית של הועידה, אשר נאספה במזל של פּירוד הלבבות, לא היתה מוכשרת לעכּל את כל הלקח מהישגי תנועה זו, אבל הם למדו להתייחס אליהם בכבוד וברצינות, ואולי יתחשבו סוף־סוף עם נסיונותיה של תנועת הפּועלים היהודים כדי למצוא פתרון מספּיק לשאלות הכאובות שעמדו על הפּרק בין מנהלי התעשיה ובין מנהיגי העובדים.

תעשית ההלבשה הגדולה היא יצירת המוני ישראל. היהודים לימדו את גרי אמריקה להתלבש בטוב טעם ובמקחים זולים, והפּועלים היהודים העסוקים בתעשיה זו היו למופת לשאָר הפּועלים בקביעת תנאי־עבודה נוחים ויחסים טובים בין נותני העבודה ובין העובדים. להצלחת תנועת הפּועלים היהודים בכיוון זה גרמו הרבה היהודים ה“בורגנים” כבראנדייס ופיליין (מייסד חברות אַשראי על יסוד של שותפות) ומארשאל, העסקן הידוע. הנצחון הגדול שנחלו עושי מעילי הנשים, המיוחסים בתעשיה, בשנת 1910, בשביתה הכללית שלהם, היה נצחונו של עיקרון חדש, המיוסד בעבודה משותפת בין נותני העבודה, בעלי בתי־החרושת והקבלנים למיניהם, ובין העובדים. שביתה זו היתה תחילתה ברוח של מלחמת־מעמדות חריפה וסופה ברוח של פּשרות על יסוד הסכם והבנה בין שני הצדדים.

לפני זמן מה חגגו חברי האגודה של עושי מעילי נשים ברוב פּאר את יובל־הנצחון של השביתה ההיסטורית הזאת אשר עוררה בשעתה את תשומת לב הקהל בכל רחבי אמריקה. מלאו אָז שלושים וחמש שנים מיום שנסתיימה השביתה בקבלת הפּרוטוקול של שלום. מחבר הפּרוטוקול היה לואי ד. בראנדייס והוא מעשה מומחה בתורה המשפּטים ומדעי הכלכלה. החוזה בין שני הצדדים נעשה על בסיס של פּשרה, לפי מסורת ישראל מאָז. ידוע הנוטריקון של ר' יעקב בעל הטורים למלה “המשפּטים”: “הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפּט”. הפּרוטוקול מחייב לבחור בבית־דין של בוררים בסכסוכים חריפים וביושב־ראש בלתי־מפלגתי, שישתף כוחות שני הצדדים לדאוג לבריאות הפּועלים ושמירה מפּני אסונות (השביתה היתה כשתי שנים אַחרי האָסון הנורא בבית־החרושת “טרייאנגל”, שבו נשרפו כמאָה וחמשים פּועלות). בכלל נוסד הפּרוטוקול על בסיס של שיתוף הכוחות בין הפּועלים ובעלי התעשיה ובאי־כוח החברה לטובת שני הצדדים והוא מהווה במובן ידוע מהלך חדש ביחסים בין הרכוש ובין העבודה ובקביעת חוזים כלליים על יסוד של הסכם הדדי.

בתנועת הפּועלים היהודים, שהורתה ולידתה היו בקדושת הסוציאליזם הקיצוני, היה התכסיס של שיתוף עבודה ללעג ולשמצה ולחילול כל קודש. עכשיו נתקבל התכסיס הזה להלכה והמעשה באיחוד הגדול של תופרי בגדי נשים וביתר האיחודים. ונקל לשער, שלא עלה הדבר בלי מלחמות כבדות. וחשיבות הדרך הזאת מתבלטת דווקא בימי המעבר הכלכלי, בשעה זו של מבוכה כלכלית נתגלה ערכה האמתי של תנועת הפּועלים היהודים, שלמרות הפראזות המהפּכניות שלהם, היו לכוח של שלום בארץ אשר בחרו לישב בה וראויה היא תנועת החייטים היהודים להיות למופת לתנועה הכללית של הפּועלים באמריקה.

¹

(חוק של ארוכת התעשיה)

כשחתם רוזוולט את החוק החדש, הקרוא בשם “חוק החלמת התעשיה” National Recoveru Act אָמר, כי “החוק הזה הוא הצעד היותר נכבד בדברי הימים”. אפשר מאד, שהנשיא הפריז קצת בדבריו, אבל אין כל ספק בדבר, שחוק זה חשוב מאד ומכמה בחינות הוא מהפכני באמת.

הרבה סעיפים לחוק זה ואי־אפשר לעמוד על כולם במאמר אחד, אולם מבחינה סוציולוגית אין צורך לעמוד על הפּרטים דוקא. יותר חשובים הם העיקרים אשר עליהם נוסד החוק הזה. והעיקרים האלה מחוללים מהפּכה בהשקפות הכלכליות הישנות. השיטה, אשר משלה פּה בכיפּה מעת היווסד ארצות הברית היתה שיטת החופש של היחיד מכל אפוטרופסות של הממשלה. הצרפתים מביעים את השיטה הזאת בפתגם אשר נעשה לסמל שיטה ידועה בכלכלת המדינה. פּתגם זה אומר:,Laissez fair, laissez passez כלומר: יעשה לו כל אחד כטוב בעיניו וילך בדרכו אשר יבחר לו. הליבראלים מאמינים בקדושת השיטה הזאת, של חופש היחיד. אם הפּועל מסכים לעבוד שעות רבות ולקבל שכר מועט, הוא עושה חוזה עם נותן העבודה. בחוזה זה אין הממשלה יכולה להתערב. על הממשלה רק לשמור על קדושת הקנין הפּרטי, אשר גם הוא עיקר בתורת הליבראלים הבורגנים, וכן עליה לראות שהצדדים יקיימו את תנאי החוזה. אָמנם השיטה הזאת סבלה כמה זעזועים ושינויים מאָז החלה תנועת הפּועלים לצורותיה השונות, אולם העיקר של חופש החוזה היה עיקר קדוש לממשלת אמריקה, ומזה היו תוצאות רבות למלחמת ההון והעבודה. האיסורים [אינדזשאָנקשאָנס בלעז] של משמרות [פיקעטס בלעז] בשביתות פּועלים היו מעשים בכל יום. החוק החדש מביא שנוי בשיטה זו.

“החוק להחלמת התעשיה” שם סייגים ידועים בתנאי ההסכם בין נותני־עבודה ומקבלי־עבודה. ראשית, מתנה החוק שכתבי־החוזה יעשו לא בין יחידים, אלא בין אגודות־פּועלים ובין אגודות נותני־עבודה. ותנאי עיקרי דרוש בכל כתב־חוזה: הפּועל צריך לעבוד רק שעות ידועות ולא יותר ולקבל שכר־עבודה אשר יתן לו את האפשרות “לראות חיים”. באופן כזה נהפכה הממשלה משומר למשגיח על תנאי העבודה והרכוש. ובמובן ידוע גם לשותף בתעשיה. ואם כי רחוק עדיין החוק משיטת השתפנות, יש בו נטיה עזה לצד השיטה הזאת. הכלכלה של אמריקה יצאָה לדרך. ובתור יהודים – נוכל לקוות לתוצאות טובות בתעשית הבגדים, אשר בה עסוקים אלפי פועלים יהודים. כי בתעשיה זו עשתה שמות “שיטת היזע” הידועה לשמצה. ואם כי האגודות המקצועיות של הפּועלים היהודים עודן חיות וקיימות, הרי הענינים שם יגעים. שכר הפּועל ירד לדיוטה התחתונה, יש מקומות אשר בהם יגיע שכר העבודה לשבוע לשלושה דולארים. שעות העבודה נתרבו ותנאי העבודה הורעו מאד. בעלים מסיעים את בתי־החרושת שלהם לעיירות קטנות ושם “מתפּתח” הניצול במדה מבהלת.

אָמנם, גם בעלי בתי־החרושת משתכרים אל צרור נקוב. הם מתרוששים מאפס אַשראי וגם מהתחרות גדולה. אבל הכרה זו לא תקל את המצב ולא תשמש נחמה.

גם נגד מגפת ההתחרות יש שינוי חשוב בחוק החדש. השינוי הוא ב“חוק הטרוסטים”. איחוד הקנוניות של הרכושנים הידוע בשם “טרוסט” היה לצנינים בעיני הקהל האמריקאי. המגמה העיקרית של התאחדות הרכושנים היתה להגביל את ההתחרות וגם לשים גבול לכמות הסחורות. המגמות האלה היו למורת רוח לקהל הרחב. הקהל ראָה בהגבלת ההתחרות מונופּולין של רכושנים המעבירים את הסוחרים הקטנים משדה המסחר למצב של אביונים. וכדי לעשות נחת רוח לקהל הציבו להן שתי המפלגות הגדולות למטרה להלחם נגד הטרוסטים. ומימי תיאודור רוזוולט ואילך נתקבלו כמה חוקים נגד הטרוסטים ו“חוק החלמה” זה מביא שנוי גדול בהשקפה על ענין זה. הוא מתיר שוב את הטרוסטים.

כי באמת כבר נתיישנו חוקים אלה נגד הטרוסטים. אין להלחם נגד חוק כלכלי כשם שאין להלחם עם חוק טבעי, וריכוז הרכוש הוא חזק כזה. ידי השופטים פּה היו מלאות עבודה – בחפּשם אַחרי אגודות־סוחרים לראות אם עוברות הן על ה“לאו” של חוק הטרוסטים. אולם כל החוקים והחיפּושים לא הועילו אם נאסר אופן אחד של קנוניה, מצאו הרכושנים אופן אחר לה.

הכנסת סדר ותכנית בעניני התעשיה היא המגמה העיקרית עתה. הגבלת ההתחרות וקביעת כמות הסחורות הן תוצאות המגמה הזאת.

אָמנם, הנשיא אומר לבטל את החוקים נגד הטרוסטים רק לזמן מוגבל – לשנתים ימים. אבל קשה להאמין, כי המלחמה נגד הטרוסטים תקום לתחיה. בצורה זו או אחרת ימשיכו הטרוסטים את קיומם.

¹

א

המסדרים היהודים בארצות־הברית, לפי סדר ארגונם ומנהגיהם החיצוניים, הם גידולי קרקע אמריקה. הם נתפּתחו על האדמה הפּוריה של הארץ החדשה, המסוגלת לגדל הסתדרויות כאלה. צפון־אמריקה היא ארץ של מיסדרים גדולים ועצומים, המקיפים שדרות שונות של גרי אמריקה. לפי ידיעות נאמנות, משתייכים לחברות ומיסדרים בארץ זו חמשים מיליון, בערך, חברים או “אַחים”, ויש מיסדרים המונים בעצמם מאות אלפים חברים. כמעט כל אזרח באמריקה הצפונית, וביחוד בארצות־הברית, נמנה בחברה או במיסדר. בהשפּעת הנטיות החברתיות הכלליות בארץ זו נתהוו גם המיסדרים היהודיים. הם ירשו מהמיסדרים הכלליים את הסדרים והטכסים, אַף כי הנטיה לחיי חברה נטועה בנו מימים קדמונים.

המיסדרים הכלליים הם בעלי מטרות שונות. יש ביניהם שהצד החברתי בהם עיקר, ואחרים שעיקר מטרתם היא עזרה הדדית והצד החברתי טפל לה. יש גם מיסדרים המשתדלים לשפּר את אופים המוסרי והדתי של חבריהם ואחרים, שכל מטרתם לראות חיים טובים בעולם הזה ותפקידם העיקרי הוא לערוך משתאות וסעודות לחבריהם ולבלות עתיהם בריקודים ושמחות. אולם למעשה לא המטרה המפורשת היא העיקר, כי לכל אגודה של בני־אָדם יש ממילא ערך חברתי גדול. גם המיסדרים שאין להם תפקיד מפורש של עזרה הדדית, תומכים ביד חבריהם בשעת דחקם, וגם אלה המיסדרים שאין להם בעולמם אלא אכילה ושתיה, מפתחים בין חבריהם רגשות של אַחווה ורעות. וכדברי הסופר האמריקאי אָפּטון סינקלר: “המיסדר הבין־לאומי, הנקרא בשם רוטאריון, המיוסד על עיקרים של משתה ושמחה, עזר לשלום העולם יותר מכל חברות השלום”… וכבר אָמרו חז"ל: “גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים”. בכלל נוכל להגיד, כי ההסתדרויות, האגודות והחברות השונות באַרצות־הברית משמשות גורם חשוב בחיי החברה. המיסדרים הגדולים משפּיעים הרבה על דעות האזרחים האמריקאיים לטובה, ולפעמים גם לרעה.

אמריקה היא ארץ של מהגרים שבאו הנה מארצות שונות במאות האַחרונות. המהגרים היו זרים פּה וחיפּשו חיים חברתיים, בהשתדלם ביחוד לשמור על זיכרונותיהם מארצות מולדתם. באווירה זרה זו ובתנאים קשים של חיי חלוצים, התפּתחו פה אגודות חברתיות שונות יותר מבכל הארצות. גם היהודים שבאו הנה הסתדרו בחברות שונות, כדי לקיים את קשרם בארץ מולדתם, ותנאי הארץ החדשה השפּיעו עליהם להסתדר במיסדרים כמנהג האָרץ.

מהמיסדרים הכלליים מפורסם ביותר המיסדר של “הבונים החפשים”, העתיק ביותר במיסדרים הידועים. מנהגי המיסדר לוטים בערפל ומיוסדים על טכסים סודיים, וכל המתקבל בתור חבר במיסדר זה מתחייב בהן צדקו לבלתי גלות מסודותיו לזר. המיסדר הזה גם היה לסלע המחלוקת בכמה ארצות, ביחוד בארצות של ממשלת עריצים. בעיני המושלים העריצים האלה נראה המיסדר כחברת אנשים־מפלצות האומרים להרוס כל סדרי החברה ולהפוך את הקערה על פּיה. שונאי ישראל בכלל מתנפּלים על המיסדר הזה וחושבים אותו כחברה יהודית, אַף כי בכמה לשכות של אגודה זו אין יהודים מתקבלים כלל.

כי יש לו למיסדר הזה מטרות של חופש ואַחווה הוא דבר נעלה מעל כל ספק. במהפּכה הצרפתית היו חברי האגודה פּעילים ביותר. גם באַרצות־הברית מלאו הבונים החפשים במלחמות החירות תפקידים חשובים. ידוע, כי הנשיא הראשון של אַרצות־הברית, אבי הרפובליקה, ג’יאורג' וואשינגטון, היה בונה חפשי. גם פּאול ריוויר, מהמהפּכנים המפורסמים, היה בונה חפשי. כמה מנשיאי הארץ הזאת נמנו על המיסדר הזה. אבל נראה הדבר בכל זאת שמפריזים הרבה בערך החברתי של אגודת־סתרים זו.

גם הארץ החפשית הזאת לא היתה נקיה לגמרי ממשפּטים קדומים בנוגע למיסדר הסודי הזה. לפני מאָה ועשר שנים בערך היו כל ארצות־הברית כמרקחה במשך שנים רבות בגלל מעשה שהיה בעיר באטאבה במדינת ניו־יורק. איש אחד בשם מורגאן, חבר ל“בונים החפשים”, אשר עלה למדרגה גבוהה בסולם תארי־הכבוד של המיסדר הזה, הוציא לאור ספר, אשר אָמר לגלות את סודות האגודה הזאת. חברי האגודה למדו לדעת על כך ושרפו את בית־הדפוס אשר בו נדפּס הספר. הסוף היה, כי מורגאן נעלם, ועברה הרינה במחנה, שחברי המיסדר הרגו אותו. קרוב לוודאי, שמורגאן ברח מתוך חרפּה, משום שבגד במיסדר. מכל מקום עשה המקרה הזה רושם עמוק על בני אַרצות־הברית הצעירות לימים. העלילה העבירה את אזרחי אמריקה על דעתם, שהיו נכונים לשוד ולהרוס את המיסדר עד היסוד. גם בבחירות לבתי־המחוקקים נשמע הד המקרה. די היה להאשים מועמד בנטיה לאגודת־סתרים זו ולבטל כל אפשרות בחירתו. אולם המשפּטים הקדומים האלה לגבי חברה זו נחלשו מאָז במידה גדולה, וכעת נחשב גם לכבוד להיות “בונה חפשי”.

הסיבה העיקרית אשר עשתה את המיסדר הזה לסלע המחלוקת היא, משום שהוא מלא טכסים זרים, סודות ורזים. אולם, אם לא כל הסודות גלויים לאנשים זרים, תפקידי המיסדר הזה ומגמותיו גלויים הם וידועים לעולם. מגמות המיסדר הן כמגמות של הסתדרויות חברתיות, אף כי כל מגמה פּשוטה מתבטאת שם בסודות ורמזים.

מייסדי האגודה הזאת אומרים, כי אגודה זו נבראָה כמעט עם בריאַת העולם והבונה החפשי העליון הוא רבונו של עולם, שמסר סודות הבנין לחנוך, אשר לקח אותו אלהים, והסודות נמסרו מחנוך מאיש לאיש ומארץ לארץ. הסודות האלה נשמרו במצרים ומשם עברו לצור, וכאשר אָמר שלמה המלך לבנות בית ל“בונה הראשי” “אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו”, פּנה, כידוע, לחירם מלך צור, וחירם בתשובתו לשלמה אומר (דברי הימים ב‘, ב’ י"ב): “ועתה שלחתי איש חכם יודע בינה לחירם אבי”. רש"י מפרש: “חירם אָבי – שהוא היה אומן חכם של אָבי”. אחרים מבארים המלה “אָבי” כתואַר כבוד לחירם. אבל בסודותיהם של הבונים החפשים “חירם אָבי” הוא מראשי הבנאים אשר ידע כל סודות הבנין של בית המקדש למלך שלמה. רק אנשים מעטים עולים למדרגה של בונה חכם כחירם אָבי בן אשה יהודית ואיש צורי. בכלל משמשת תבנית בית המקדש שבנה שלמה המלך על־ידי חירם הסמל היותר נעלה בטכסים של האגודה, בנין בית־המקדש נעשה בחכמה עליונה והחכמה ידועה אך לאנשים מעטים לפי אמונות הבונים החפשים.

מתוך החקירות שנעשו בידי חוקרים שונים בדבר ראשית האגודה הזאת הוברר, כי אם אָמנם לא נתייסדה החברה בששת ימי בראשית, היא קדמונית וכבר בתחילת ימי־הבינים נראו עקבות החברה הזאת. אָמנם דבר אין לה לחברה הזאת עם בנין בית המקדש של שלמה. הוברר גם כן, כי האגודה הזאת היתה בראשיתה אגודה מקצועית של בנאים מומחים, שהיו בקיאים בתורת הבנין והגזרה. לחברי האגודה היו זכויות מיוחדות ללכת כרצונם ממדינה למדינה, ולכן נקראו בשם “בונים חפשים”, ומלכים ורוזנים פּנו אליהם לבנות היכלות ובתי־תפילה מפואָרים. באספותיהם דנו חברים על עניני בנין וגזרה ובתאים מיוחדים שמרו את כליהם, המשמשים עד עתה סמלי המיסדר הזה.

בשנת 1717 חל שינוי במנהגי החברה. זקן הכנסיה של הפּרוטסטאנטים, דזשיימס אַנדרסון, השפּיע על האגודה להכניס חברים שאינם שייכים למקצוע הבנאים. החברים האלה היו נקראים בשם “חברים מקובלים” [“אַקסעפועד מעמבערס”]. אנדרסון הכניס לטכסי האגודה גם מיסודות הקבלה, אשר נתפּרסמה בעולם הנוצרי מימי רייכלין. אולי הכניסו את היסודות האלה יהודים אשר היו בנאים מומחים. היסודות היהודיים האלה נשתשבו מאוד, אבל ניכר עדיין מקורם. סולם המדרגות של החברה הזאת נשאַר עד עתה כזה של אגודה מקצועית: החבר החדש הוא שוליא, אַחרי־כן הוא מגיע למדרגת פּועל, המדרגה השלישית היא של אומן, ויחידי־‏סגולה מגיעים עד מדרגת רב־הבנאים [“גראנד מאסטר”]. נוספו עליהן שלשים ושש מעלות של תארי־כבוד שונים.

האגוד’ה פּשטה מאַנגליה לארצות שונות. בשנת 1725 נוסד מסדר של בנאים חפשים בצרפת, בשנת 1730 – בצפון אמריקה. ברוסיה נראו עקבות המיסדר בשנת 1731, ובארצות אַשכנז – בשנת 1740. שם האגודה היה לתהילה ולתהלה. חסידי המיסדר מפריזים הרבה בשבחיו ושונאָיו עושים אותו למפלצת. אולם גם חסידיו מגדישים את הסאָה, אם כי נעלה מכל ספק, כי מגמות המיסדר הן טובות וטהורות: לעשות טוב וחסד ולחיות חיי בני־חורין.

אגודת הבונים החפשים השפּיעה הרבה על אגודות אחרות באַרצות־הברית לשמותיהם וטכסיהם השונים והמשונים.

בכלל יש נטיה למיסדרים לדברי רמז וסוד וגם ללשון מדברת גדולות, חולשה יתירה יש להם לסמלים של אַדנות ושלטון. אוהבים הם גם כן שיחות חיות ועופות. יש מיסדר של “רויאל ארקונים”, “רזי מלך”, ישנם מיסדרים של צבי ושל יחמור. יש פּה גם מיסדר הנקרא בשם “אַבירי הכלב הנעלה”, סניפיו נקראים בשם “מאורות כלבים” ולחבריו יש טכס לנבוח ככלב. במיסדרים אחרים מייללים כחתולים או צורחים כעורבים. הטכסים בנויים על “סודות”, המיוסדים ברובם על דברים טפלים שאין להם שחר. לפי ארגונם מאורגנים המיסדרים ברובם בלשכות, תאים או סניפים בעלי שמות רבים ומשונים על־פּי פרד"ס. הסניפים מרוכזים על־ידי לשכה עליונה או “גבוהה”. ראש המיסדר איננו סתם נשיא, אלא “רבון מפואר ונעלה”, המזכיר גם הוא איננו איש פּשוט, אלא “מזכיר נעלה”, וכיוצא בזה.

לא רק מטרות חברתיות ושל עזרה הדדית הציגו להם מיסדרים שונים, אלא גם מטרות לאומיות. יש מיסדר של בני פּולין, של בני איטליה, ומיסדרים רבים של בני אַשכנז. המהגרים מארצות שונות עושים מה שביכלתם להחזיק בלשון בני ארצם ולעמוד בקשרים עם ארץ מולדתם. כן יש פּה מיסדרים שלכל לשונות אירופּה, ולדאבון לב כל הבנים הנאמנים לדגל אמריקה, ישנם פּה מיסדרים של נאציים ופאשיסטים, הדורסים ברגל מסורות של חופש. גם ה“קו־קלוקס־קלן” עודנו מתקיים פּה ומורכב מבני אמריקה של כמה דורות.

מספּר החברים של מיסדרים כלליים אחדים רב ועצום. בסוף שנת 1937 היה מספּר הבונים החפשים לכל סוגיהם בארצות־הברית – 2,636,869; מספּרם בכל ארצות תבל היה 3 מיליונים ושבע מאות אלף. ישנו פּה מיסדר של “רעים מוזרים” (“אד פעללאָוס”) ומספּר חבריו היה בסוף שנת 1938 – 1,550,000. ל“הכוכב המזרחי” – 2,200,000 חברים, ל“אבירים של קולומבוס” – 440,000, לבני איטליה – 330,000, לבני פּולין – 221,000 חברים. כל אלה הם מסדרים אשר הצד העיקרי בהם הן מטרות חברתיות. גם למיסדרים בעלי ביטוח החיים ישנם מאות אלפים חברים. ל“שכנים של מלך” ישנם 441,000 חברים, ל“בני יער” – 442,000 חברים, ומיסדרים אחרים אשר מספּר חבריהם עולה למאתים אלף.

במיסדרים כלליים אחדים יש יהודים רבים ומספּרם גדול בערך. במיסדר של ה“רעים המוזרים” גדול מספּר היהודים; למיסדר הזה ישנם גם טכסים ומסורות יהודיים. לפי מסורה אַחת נלחמו החברים הראשונים של המיסדר בלגיונות של היהודים נגד טיטוס. גדול גם כן מספּר היהודים במיסדר הצבי (“עלק”), שנוסד על־ידי שחקנים וסופרים. בהרבה לשכות של הבונים החפשים גדול גם כן מספּר היהודים במיסדרים כלליים ממספּרם במיסדרים יהודיים.

ב

מהמיסדרים הכלליים קבלו גם המיסדרים היהודיים את מנהגיהם. הם קבלו גם את הרע, גם את הטוב. מהמיסדרים הכלליים למדו המיסדרים היהודיים את אופן הארגון, סדרים נכונים ומשמעת, אבל למדו גם דברים מגוחכים וטכסים המיוסדים על סודות ריקים. לשבחם של המיסדרים היהודיים יש להוסיף, כי הסודות של אגודותיהם הם רק סמלים בעלמא, בבחינת מצוות מעשיות, המחנכות לסדר ומשמעת. והם גם ידועים לקהל הרחב. אחדים מהמיסדרים, ביחוד המיסדרים של הפּועלים, נטו מסדרי המיסדרים הכלליים וויתרו על הטכסים הסודיים לגמרי. אבל גם המיסדרים היהודיים אינם נקיים מעוון התרברבות ופרסום והכרזה על עצמם. בכלל צריך להדגיש, כי המיסדרים היהודיים קבלו מהמיסדרים הכלליים בארצות־הברית רק מנהגים וסדרים חיצוניים, אבל עיקריהם אינם גידולים זרים, אלא נטעים הנטועים בלבות בני עמנו משנים קדמוניות. הרוח המחייה את המיסדרים האלה הוא הרוח העתיק של החברות השונות אשר התקיימו בישראל בזמנים היותר קדומים.

כותבי דברי הימים של עם ישראל לא שמו לב כראוי למקצוע זה של של התפּתחות החברות השונות בעמנו. לא תהיה שום הפרזה אם נאמר, כי החברות לחיזוק קיומו בכל ארצות פּזוריו בתוך כל הצרות והמצוקות אשר סבלו היהודים מיום שגלו מעל שולחנם.

המשנה הראשונה ב“פאה” פּורטת את הדברים ש“אָדם אוכל פּירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אָב ואם והבאת שלום בין אָדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם”… אחרי כן הוסיפו עליהם גם “הכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה ולוית המת והבאת שלום בין איש לאשתו”. החברות השונות שהיו בישראל בכל ארצות פּּזוריהם הציבו להן למטרה לקיים את המגמות האלה. בכל עיר ועיר של משכנות ישראל היו חברות שונות. חברת אַחת תמכה בידי הנופלים והיורדים במתן בסתר, שלא להעליב את המקבל. היו חברות של “הכנסת כלה”, של “הכנסת אורחים”, חברות של “תלמוד תורה”, חברות של ש"ס או משניות. אם חלה איש, לא העמידו “על הפּרק” את השאלה אם צריך לבקרו ולא עמדו למנין, אלא החברים של “ביקור חולים” הלכו מעצמם ומרצונם הטוב לבקר את החולה ולראות אגב אורחא אם צריך הוא לתמיכה ולרופא. בזמנים חשוכים ביותר היו חברות לפדיון שבויים, לפדות את הקרבנות מיד נוגשיהם. אולי חסרו בחברות כאלה סדר ומשמעת, אבל החברים מלאו את תפקידם במסירות־נפש ובלב שלם. לא ביקשו הידור חיצוני, אלא תועלת ממשית.

החברה היותר עתיקה אשר נזכרה גם בתלמוד היא חברה של מתעסקים בלוית המת, אשר קבלו במשך הזמן את השם “חברה קדישא”. בתלמוד (מועד קטן, כ"ו, עמוד כ') נזכר בקשר עם לוית המת, כי “חבורת איכא במתא”, והחברה הזאת נתייסדה כדי שלא לבטל את כל בני העיר מעבודה. במקומות שונים בתלמוד נזכרות התקנות הרבות לקבורת מתים. כפי הנראה, היו בני העיר חייבים לבטל ממלאכתם להלוית המת קודם שנתייסדה חברה של מתעסקים בדבר. באיוואנגליון (מתי ח', 22) מסופּר, כי ישו אָמר לאחד התלמידים: “הנח למתים לקבור את מתיהם” – דברים אשר אין להם שחר, וכפרי הנראה היה במקור הארמי “הנח לבנית מתא לקבור ית מתיהן” והמעתיק לא ידע פּירוש המלה “בני מתא”, שהוא “בני עיר”, והעתיק “בני מות”.

חברות של מתעסקים היו לא רק אצל היהודים, אלא גם אצל עמים אחרים. החברה הקדמונה שנודעה בשם “קאלגיה פונדיטיצא” היתה חברה של מתעסקים. ואם היה הדבר חשוב אצל עמים אחרים, על אַחת כּמה וכמה אצל היהודים, ש“יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה התקינו ברכה חדשה בשם ברוך הטוב והמיטיב” וגם חג של חמשה עשר באָב התקינו לזכר המאורע הזה.

לקבורת מתים היו קוראים גמילת חסד של אמת, על־פּי הפּסוק “ועשית עמדי חסד ואמת”, שהחסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאין מצפּים לתשלום גמול. ונפלא הוא מאמר חז“ל האומר, כּי התורה תחילתה בגמילות חסדים וסופה בגמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים שנאמר: ויעש ה' אלהים לאָדם ולאשתו כּתנות עור וילבישם [בראשית ג', כ”א], וסופה גמילות חסדים, שנאמר: ויקבור אותו בגי [דברים ל"ד, ו']. במאמר זה נרמזו תפקידים חברתיים חשובים של עזרה הדדית.

ההוגה המפורסם פּטר קרופּוטקין בחיבורו “עזרה הדדית” מראה לדעת, כי הרגש הזה של עזרה הדדית נראה בפראים וגם בחיות. נגד הכּלל האַכזרי של דארווין, כּי העולם קיים על מלחמת הכּל נגד הכּל, מראה קרופּוטקין לדעת, כי העולם לא יכול היה להתקיים בלי העיקר של עזרה הדדית. הרגשות אלה של עזרה הדדית היו מפותחות בעמנו יותר מבכל העמים שעל פּני האדמה, ובכל עתות צרה היינו מצוינים במידות של צדקה וחסד. החברות השונות, אשר היו בכל תפוצות ישראל למטרות של עזרה, היו הביטוי הגלוי לרגשות חסד וצדקה הנטועים בלבותיו על־ידי תרבותנו, הן תפארתנו נגד כל העמים.

באַרצות־הברית התחילו היהודים לייסד חברות כּאלה מיד כשדרכה רגלם אל אַדמת הארץ החדשה. עם ההגירה הגדולה צצו ורבו חברות אלו ביותר. החברות הראשונות היו מבני עיר אַחת וברובן היו מחוברות לבתי־כנסיות וחברות לקנין “קרקע”; באַרצם החדשה דאגו המהגרים היהודים בעוד מועד לבוא לקבר ישראל. הזכרונות של ערי מולדתם היו גם כּן גורם נכבד ליסודן של חברות בני עיר אחת. אולם הסיבה העיקרית ליסודן של חברות כּאלה היתה הנטיה לעשות צדקה וחסד. מתחת לנטיה זו פּעל גם כּן, בלי הכּרה ברורה, היסוד של הרצון להמשכת קיום האומה. החברות האלה, שמספּרן מגיע כּיום לאלפים, הן בלי כל ספק גורם חברתי נכבד בחיי היהודים באַרצות־הברית והן מחכּות עוד לאנשים בעלי שאָר־רוח שיבואו וישתמשו בהן לצרכים לאומיים חשובים.

בשם מיסדר “אורדין” נוכל להבין אך הסתדרות כזו שמטרתה היא עזרה הדדית במובן רחב. החברים של המיסדרים לא אך נותנים אלא הם גם כן מקבלים ואחת היא אם הן מקבלים תמיכה חמרית או רק עזרה רוחנית. להמיסדר יש השפּעה על חבריו וזה אחד מתפקידיו.

ישנן חברות גדולות בישראל שהכניסו תחת דגליהן עשרות אלפים חברים. החברות הן הסתדרויות ענקיות בכל זאת אינן נכנסות לסוג מיסדרים. לההסתדרות הגדולה הידועה “כל ישראל חברים” יש מטרות נעלות. חברי ההסתדרות נותנים סכומים גדולים לצדקה ולהשכלת בני עמם, אולם הם אך נותנים ואינם מקבלים מאומה ולפיכך הן אך הסתדרויות של צדקה ולא של גמילות חסדים.

“בשלשה דברים” – אמרו חכמינו – “גדולה גמילת חסדים יותר מן הצדקה. צדקה לעניים; וגמילות חסדים – בין לעניים ובין לעשירים. צדקה לחיים וגמילות חסדים בין לחיים ובין למתים, צדקה בממון וגמילות חסדים בין בגופו ובין בממונו.” לגמילת חסדים יש אופי של עזרה הדדית, לפיכך קוראים לחברה מתעסקים במת “גמילות חסדים של אמת” שאינם מצפים לתשלום גמול, אולם בגמילות חסדים סתם מצפים לתשלום גמול, ולפיכך גמילות חסדים דומה לעזרה הדדית וחכמינו היטיבו לראות בנפש האדם באמרם אם עושה חסד לרעהו הוא מצפה לגמול.

המיסדר “בני ברית” הפסיק ליתן “בנפטים” לחבריו. בכל זאת הוא לא חדל להיות מיסדר, הנוסד לשום עזרה הדדית כאשר לא חדל להיות מיסדר “הבונים חפשים” המיסדר העתיק שמתקיים כשלוש מאות שנה. יש מיסדרים שמטרתם העיקרית היא אך אחווה ורעות, ועזרה הדדית באה ממילא, מעצמה.

המיסדרים היהודים התפתחו ביותר על אדמת אמריקה. אולם ישנם באנגליה, בצרפת וגם בארגנטינה. מעניין לדעת כי הפּועלים היהודים באנגליה ובצרפת יסדו הסתדרויות שנקראות בשם “אַרבייטער רינג”. אף כי קיבלו כל התכנית של ה“אַרבייטער רינג” באמריקה אין להם שום שיכות ישרה להמיסדר האמריקאי ואין הן כפותות לו כלל.

בכלל המיסדרים למגמות שונות אינם חדשים בישראל. גם “בני הנביאים”, גם ה“איסים” ואולי גם הפרושים היו מיסדרים של מגמות דתיות. היו מיסדרים של מקובלים בארץ־ישראל, אשר עליהם סיפר הסופר א. ר. מלאכי. אולם על מיסדר גדול בגולה של פּועלים מאוחדים עם תכנית רחבה של עזרה הדדית מספּר התלמוד בסוכות נ“א ע”ב. הסיפּור מעניין מאד, אף שיש בו גוזמאות.

התלמוד מספּר: “מי שלא ראה “דיפליוסין” של אלכסנדריה של מצרים לא ראה בכבודם של ישראל… כפה של זהב ובימה של זהב באמצעיתה… ולא היו יושבים מעורבים, אלא זהבים בפני עצמם ונפחים בפני עצמם וטרסים בפני עצמם וכשעני נכנס היה מכיר בבני אומנותו ומשם פּרנסתו ופרנסת אנשי ביתו”… הרי לפנינו מיסדר גדול, מעין “חוג הפּועלים” בימינו עם סניפים לפי אומנת החברים… מיסדרים כאלה עם תכנית של עזרה הדדית ואגודות מקצועיות היו רבים באמריקה מפועלים שאינם מבני ברית.

לדאבון לבנו, המיסדרים הם במשבר גדול, מספּר החברים שלהם לא נפחת, אולם ברובם מאנשי הדור ההולך וצעירים מעטים נכנסים בהם והעיקר נפחתה השפּעת המיסדרים שהיתה להם בימי ההגירה הגדולה של היהודים באמריקה.

טבלה קצרה המכילה ידיעות קצרות מהנכסים וההון שלהם נותנת מושג ממצב המיסדרים בשנת 150–תש"י וגם ממיספּר החברים בשנה זו.

החברות האלה, שהציגו להן מטרות מקומיות ומצומצמות, לא יכלו להשביע רצונם של גדולים מעמנו אשר הרגש החברתי היה מפותח בהם ביותר. יהודים כּאלה נכנסו למיסדרים כלליים, אבל אלה מהם שהרגש החברתי הלאומי היה מפותח בהם, אולי שלא מדעתם, עשו מאמצים גדולים לייסד מיסדר משלהם, מיוסד על אדני היהדות. יש לציין גם כּן כּי במיסדרים הכּלליים, וגם במיסדר של הבונים החפשים, שררה רוח של קרירות אם לא של שנאָה, לגבי החברים היהודים. בתנאים רבים של מיסדרים שונים לא נתקבלו יהודים כּלל. היהודים החליטו על כּן לייסד מיסדר יהודי וגם השלימו את חפצם.

1. בני ברית

המיסדר הגדול הזה המונה עתה כמאת אלף חברים ופעולותיו מגיעות להרבה ארצות, נוסד בשנת 1843–תרי"ד בניו־יורק על־ידי מהגרים יהודים יוצאי ארץ אַשכנז.

קרוב למאה שנה מתקיים המיסדר הזה ועודנו באיבו ובתוקפו, ולא עוד, אלא שנעשה גם לגורם חברתי נכבד בחיי היהודים בארצות שונות. המיסדר הזה נחלק לגלילים. בארצות־הברית ישנם שבעה גלילים ויתרם הם בארצות שונות. מפעלי הצדקה של המיסדר הזה אינם מצומצמים באמריקה בלבד, אלא פשטו ועברו גם לארצות אירופה, אַסיה, אַפריקה ואוסטראליה. הלשכּה העליונה של המיסדר הזה היא בארצות־הברית בניו־יורק, ו“הרבון העליון” של המיסדר הוא נשיאן של כל לשכות הגלילים.

ראשיתו של המיסדר הזה היה מצער. שנים־עשר מהגרים מיוצאי ארץ אשכנז התאספו בבית־מרזח ברחוב אסיכּס ליד רחוב גראנד בניו־יורק והחליטו לייסד מיסדר עם טקסים ופולחנות כּמנהג המיסדרים הכּלליים. מורד העיר המזרחי של עיר ניו־יורק היה אז מרכזם של היהודים האשכנזים, קודש שנעשה למרכזם של היהודים המזרחיים. המתחיל בדבר היה היהודי האשכנזי הנרי דזשאָונס. החברים האחרים היו יהודים אַשכּנזים. האספה הראשונה היתה ב־13 באוקטובר, 1843, וכמנהג יוצאי ארץ אַשכנז, אַף בני ברית בכלל, נערכה על כּוס שכר. דזשאונס פּתח את האספה והראָה, כּי המיסדר הגדול של “הבונים החפשים”, הבנוי לכאורה על אהבת הבריות, איננו מקבל בחפץ לב אנשים יהודים באַמתלה, כּי הטקסים של המיסדר הזה הם טקסים נוצריים. הוא הסביר נחיצותה של הסתדרות כּתבנית המיסדר של “הבונים החפשים”. אַחרי שקלא וטריא הסכּימו החברים לרעיון זה והחליטו לייסד מיסדר, שנקרא. בשם “המיסדר הבלתי־תלוי של בני ברית”. במלה “בלתי־תלוי” נתכּוונו להראות, כּי המיסדר הזה עצמאי הוא ואינו תלוי במיסדרים אחרים, וביחוד במיסדר של “הבונים החפשים”.

המיסדר נוסד בשעה שהקיבוצים השונים של היהודים שנמצאו בארצות הברית היו נפרדים והיו ביניהם קטטות ומחלוקות לשם שמים ולשם מחלוקת בעלמא. בעיקר רבו המחלוקות בדבר תיקוני הדת שאָמרו היהודים העשירים מאַשכּנז להנהיג פּה. ביסודו של המיסדר נמלא על כּן צורך נחוץ בחיי היהודים בארץ החדשה. אָמנם, שפת האגודה החדשה היתה בראשיתה השפה האַשכּנזית ופעולות האגודה היו בשנים הראשונות לקיומה מצומצמות בקיבוץ היהודים האַשכּנזים. הלשכּה הראשונה היתה בניו־ירק, השנית בשם “ציון” גם כן בניו־יורק, אחר נוסדה לשכת “ישורון” בבאלטימור, והלשכה הרביעית בשם “בית אל” נוסדה בסינסינטי, ובשנת 1850 נוסדה לשכּת “ירושלים” בסינסינטי, אשר החלה להשתמש בעיקר בשפה האַנגלית אבל פּעולות האגודה היו בעיקר בקרב היהודים האַשכּנזים. אולם לאַט־לאַט התחילו יהודים מעדות ומארצות שונות להספח אל המיסדר הזה.

באספה הראשונה של מייסדי המיסדר נתקבלה פה־אחד הצהרה לבירור העיקרים והמגמות של האגודה החדשה הזאת. בהצהרה ישנם פּסוקים כּאלה:

“מגמותינו הן לייסד אגודה לתמוך בידי החברים שיכנסו אליה במקרי מחלות, תקלות ואסונות… להרים האפקים המוסריים והשכליים של חברינו בפרט ועמנו בארצות־הברית בכלל… לאַחד בני ישראל בתחילה בעיר ניו־יוק ואַחרי כן בכל ארצות־הברית… להשפּיע על בני אמונות אחרות להתייחס בדרך־ארץ וכבוד לעיקרי היהדות”…

האנשים הפּשוטים, מייסדי האגודה, היו, כנראה, מלאים כבוד ואהבה לעיקרי היהדות ורגשי ידידות איש לאָחיו. ותנאי הותנה בין המייסדים שלא להתפּלפּל בעניני אמונה וגם לא בעניני פּוליטיקה… התנאי הזה היה כתריס נגד פּירוד הלבבות ועזר לכך שתחת הדגל של המיסדר יתאַחדו אנשים בעלי השקפות שונות.

ההצהרה נשתנתה במעט בועידת המיסדר בשנת 1868. באותה שנה היה כבר המיסדר ארגון גדול וחשוב. ההוספות בהצהרה ביררו ביתר עוז את מגמות המיסדר והוסיפו לה טעם לשבח. הן מדגישות ביותר את העיקרים של “אהבת הבריות, תמיכת מדע ואמנות, הקלת מצב העניים והדחוקים, הצלת אַחים הנרדפים מיד רודפיהם, תמיכת אלמנות ויתומים, פּיתוח הכוחות המעולים בישראל ושאיפה לאיחוד מגמות בני עמנו עם המגמות של האנושות, הרמת הסגולות הנעלות של עמנו לפי העיקרים הקדושים של אהבת האנושות”…

בועידה של שנת 1868 נתקבלה החוקה הקיימת בשינויים קלים עד עתה ונתקבלו גם הטקסים של האגודה ומנהיגיה. הסמלים של האגודה הם המזבח, ארון הברית, ובעיקר המנורה בת שבעת הקנים. המגמות הגדולות מתבטאות בפסוקים מתנ“ך ובפתגמים קצרים ממקורות הספרות הרחבה של היהודים. הטקסים של האגודה בנויים על העיקרים של חינוך עצמי ומשמעת פּנימית, כּשמכניסים חבר חדש פּותחים את התנ”ך וקושרים על המועמד קשר של משמעת ואומרים הפּסוקים: “וארשתיך לי לעולם”, “וארשתיך לי בצדק וברחמים”, “וארשתיך לי באמונה”, אחרי כן מדליקים נר ראשון במנורה ואומרים: “ויאמר ה' יהי אור”; מדליקים נר שני ואומרים “צדק צדק תרדוף”; מדליקים נר שלישי ואומרים “והיה מעשה הצדקה שלום”. הפּסוקים של שלשת הנרות מביעים את המטרות של האגודה: אור, צדקה ושלום. מדליקים את הנר החמישי ואומרים: “טוב עין הוא יבורך”; הנר השישי – ואומרים “ואָהבת לרעך כּמוך”; הנר השביעי ואומרים – “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחיד”. שלשת הקנים מעבר מזה מביעים את המטרות של האגודה על אהבה, אחדות והארמוניה. אחרי כן מדליקים את הנר המרכּזי, הנר הרביעי, המבדיל בין שלשת הקנים מזה ומזה. הדלקת הנר המרכּזי היא טקס נכבד. בשעה זו אומרים “חותמו של הקדוש־ברוך־הוא אמת”. מקריאים פּרקים מן התורה וגומרים בפסוק אשר עליו הקריבו אלפים ורבבות את נפשם: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד”. הסימן של האגודה היא אַמת־בנין מרובעת עם מחוגה שנרשם עליה הפּסוק “מה טוב ומה נעים”. שעת ההכנסה של חבר חדש היא, כּרגיל, שעה של התרוממות הרוח.

אין אדם יכול לשחרר את עצמו מסביבתו, ומיסדי המיסדר הזה, שהיו יהודים מאשכנז, האמינו לכל לראש בעיקרי ההשכלה האשכנזית. הם ראו חובה לעצמם להפיץ את ההשכלה של ארץ מולדתם בארצות המפגרות והנחשלות כּמו רוסיה, רומניה וארצות המזרח. האמונה התמימה בחובתם להרביץ השכּלה בישראל מנעה את המיסדר מלמלא את החובות הלאומיות הרחבות, אשר בלבותיהם, אם כּי בלי הכּרה ברורה.

פּעולות המיסדר נתפּשטו בארצות שונות. בשנת 1874 נוסדו לשכות בארצות שונות. גם בארץ־ישראל נוסדה לשכּה של “בני־ברית” ובה כל משכּילי ארץ הקודש. הלשכּה עשתה הרבה בעד ארץ־ישראל מאשר בעד ארצות אחרות. הפּעולות נתרבו והלשכות נתאחדו בסוף בגלילים.

בכלל נתרחבו פעולות המיסדר, שהיה לגורם נכבד בחייהם הפּנימיים של היהודים בכמה ארצות. בארצות־הברית ובכמה ארצות אחרות יש לו למיסדר בתי־חולים ובתי הבראה. בתי־יתומים ומושבי־זקנים, בתי־הבראָה למוכּי שחפת ובתי־מחסה לאומללים. למיסדר יש גם בתי־ספר ובתי־מקרא. ידועות הן פּעולותיו בעד בית־הספרים הלאומי בירושלים. המיסדר גם עשה מאמצים גדולים לבוא לעזרת בני עמו בארצות שונות. בהשפּעת מנהיגי המיסדר יצא מזכּיר המדינה של אַרצות־הברית להגן על היהודים ברומניה בשנת 1903. המיסדר עשה הרבה בעד נגועי הפּרעות של רוסיה ולטובת העניים בגאלצייה.

משאת נפשו של המיסדר היתה להשיג שיווי זכויות לכל היהודים בארצות פּזוריהם. כּמובן, שלארצות־הברית וארץ אַשכּנז לא דאגו כלל. לפיכך פּגעו בו ביותר מאורעות השנים האחרונות, הגוזלים מנוחתם של מנהיגי המיסדר. סימנים של שנאַת עולם לעם עולם מתגלים גם פּה, בארץ החופש, אבל נוראָה ועמוקה מכּל למנהיגי המיסדר היא הטראגדיה אשר מצאָה את אחיהם באשכּנז. הצרות והמצוקות שהיהודים סובלים בארץ ה“השכּלה” הזאת עולות באכזריותן על הפּרעות והשחיטות ברוסיה ובאוקראינה ואם כּי אין דבר למיסדר עם עניני פּוליטיקה, החריבו המשחיתים באשכּנז גם את כּל מוסדות “בני ברית” ולא חמלו על זקן ונער. הרסו בתי היתומים, הזקנים והחולים, את הפּקידים שמו במאסר ואת רכוש המיסדר החרימו.

נשיאי המיסדר היו תמיד אַנשי צורה והשכּלה, אַף כּי לא עמקו השקפותיהם הלאומיות ביותר. הנשיאים ששימשו עד עתה, דזשוליוס בין, וולף אַלפרד קרויז היו מסורים בכל נפשם למגמות הנעלות שהציב לו המיסדר. הנשיא אַלפרד כּהן היה בעל השקפות יותר רחבות והיה גם עוזר הרבה לבנין ארץ־ישראל, ובכלל היה עושה כל מה שבכוחותיו לספּק את הצרכים הלאומיים של עמנו בשעה קשה זו. גם הנשיא מאנסקי הלך בעקבותיו.

המיסדר הוא בעיקרו מיסדר חברותי. אולם ה“בנפיטים” של החברים מסורים לכל לשכּה ולשכּה, המיסדר בכללו עסוק אַך בעניני צדקה ומעשים חברתיים כּלליים. תחת חסותו של המיסדר הזה עומדים לא רק בתי צדקה וחסד, אלא גם הסתדרויות ומוסדות, שמטרתם העיקרית היא למלא צרכים לאומיים וחברתיים שונים. כּזה הוא המוסד “קרן הלל”, שמטרתו לנטוע בלב הנוער אהבה לעיקרי היהדות, והמוסד “נגד הדיבות”, הנלחם כנגד הכּזבים השונים של שונאי ישראל, אף־על־פּי שלא ברור עוד אם משיגים באמת תוצאות טובות מפּעילות המוסד הזה. גם התאַחדות צעירי בני ברית נוסדה תחת חסותו של המיסדר.

המיסדר נקרא כעת “בני ברית” סתם. בשנת 1930 הוחלט להשמיט את המלים “בלתי־תלוי”. הועידות הכּלליות של המיסדר מתקיימות אַחת בחמש שנים.

אם יש לו למיסדר זה גם צדדים שליליים – הצדדים החיוביים מכריעים אותם. האור שבו מרובה מן הצללים. בכלל עבודתו ממשיך המיסדר הזה את המסורה הגדולה של עמנו בעשית צדקה וחסד.

2. ברית אברהם

המיסדר של בני ברית נוסד מעיקרו משום שיהודים בעלי נפש הרגישו, כּי בקרב המיסדרים הכּלליים מתייחסים אליהם כּאל זרים. אולם גם “בני ברית” עצמם לא נקו מזה. כּיהודים אשכּנזים לא התייחסו גם הם בשנים הראשונות לקיומו של המיסדר בחיבה רבה לאחיהם, יוצאי ארצות אחרות. יהודי ארצות המזרח לא נתקבלו בחפץ לב לתוך המיסדר הזה, ואלה שנכנסו הרגישו את עצמם כּזרים. היחס המוזר של החברים השליטים של “בני ברית” לאחיהם בני עמם הניע את היהודים יוצאי ארצות המזרח לייסד מיסדר משלהם. המיסדר הראשון שיסדו היהודים יוצאי ארצות המזרח היה “ברית אַברהם”.

המיסדר “ברית אַברהם” נוסד בשנת 1859 ומלא בשעתו תפקידים חשובים בחיי המהגרים. המיסדר הציב לו למטרה לא רק ענינים חברתיים ומוסריים, אלא גם ענינים רחבים של “עזרה הדדית”. בשנת 1865 נוסד בארצות־הברית המיסדר בשם “המיסדר הקדמוני של הפּועלים המאוגדים”. מייסדו של המיסדר הזה היה איש בשם אטריכט, איש מעשי, אשר לא שם לבו לטכסים וסודות, לא רק ענינים חברתיים ומוסריים, אלא גם ענינים רחבים של עזרה רחבה ובראש וראשונה – ביטוח החיים של החברים. במקרה של מות ראש המשפּחה, היו האלמנה והיתומים מקבלים לא תמיכת־צדקה, אלא כסף־ביטוח. גם במקרים של מחלה היו נקצבות תמיכות לא בתורת צדקה, אלא על בסיס של אַחריות הדדית. עם המיסדר הזה מתחלת תקופה חדשה במיסדרים של ארצות־הברית. אולם יש לציין, כי החברות של היהודים הקדימו את מעשי המיסדר הזה, והמיסדר החדש של היהודים המהגרים הציב לו מטרות דומות של עזרה הדדית קודם שהנהיגם ה“מיסדר הקדמוני של הפּועלים המאוגדים”. גם המיסדר “בני ברית” חשב בתחילתו על מטרת ביטוח החיים, אבל נכשל במכשולים רבים ופעולתו זו נפסקה.

המכשול העיקרי בדבר היה בזה, שביטוח החברים וה“בנפיטים” בכלל לא הוצגו על יסוד מדעי. גם למיסדרים הכלליים יצאו מזה תקלות רבות. התקלות הוסרו כאשר נתאספה ועידה של “אגודות־אחים” שונות. באספה זו נתקבלו, על יסוד נסיונות וחשבונות נכונים, שיעורי תשלומים לחברים לפי גילם; התשלומים האלה ידועים בשם “שיעורים של ועידת אגודות־אחים” [פראַטוירנאַל קאָנגרעשיאָנאַל רעיטס] ובקצרה: “שיעורים של אגודות־אחים” [פראַטוירנאַל רעיטס]. אולם משום מה לא קבלו המיסדרים היהודים את השיעורים האלה והדבר הזה הביא לידי תוצאות מעציבות.

המיסדר של "ברית אַברהם״ קבל על עצמו לשלם סכום ידוע לאַלמנות וליתומים של חבריו. אבל ההבטחה לא היתה בטוחה. התשלומים במקרי מות היו נפרעים מצד החברים על־ידי מס מיוחד לגולגולת. במיסדרים יהודיים שונים הונהגה קרן שמורה למקרי מות אבל המס לגולגלת היה גם בהם העיקר. המיסדר “ברית אַברהם” היה מיוסד על המס הזה. התוצאה היתה, כּפי שאפשר היה לשער מראש. בשנים הראשונות של המיסדר, בעת מקרי התמותה מעטים והחברים מרובים, יכול היה המיסדר לשלם את האַחריות כּפי הבטחתו, אבל כּאשר נתרבו מקרי התמותה ונתמעטו החברים, בא המיסדר למצב דחוק ולסוף פּשט את הרגל ונתבטל.

המיסדר “ברית אברהם” נתקיים יותר משבעים שנה. בשעתו היה מיסדר גדול ובעל השפּעה. היו עתים שהשתייכו למיסדר זה יותר ממאָה אלף חבר. כּאשר נזדקן המיסדר, התחיל מתנוון והולך, החברים עזבוהו, ובשנת 1927 פּרחה נשמתו.

המיסדר “ברית אברהם” לא היה יחיד במינו. מיסדרים יהודיים רבים נתייסדו ועברו מן העולם בלוית צעקותיהם של אַלמנות ויתומים אשר נגזלה מהם תמיכתם היחידה. היה, למשל, מיסדר בשם “קשר של ברזל”, אשר היה בסוף לקשר של קש. היו גם מיסדרים בטוחים שפּשטו את הרגל, וכל זה משום שהביטוח לא נוסד על חשבונות מדעיים. המיסדר "ברית אַברהם היה המיסדר היותר גדול במיסדרים אלה שנתבטלו.

3. המיסדר הבלתי־תלוי “ברית אברהם”

משום מחלוקת בקרב החברים של “ברית אַברהם” נבדל מספּר חברים מהמיסדר ויסדו מיסדר לעצמם. המיסדר החדש נוסד בשנת 1887 על יסוד הטכסים והסודות של המיסדר הישן אבל לא היה תלוי בו ונקרא בשם “המיסדר הבלתי־תלוי של ברית אַברהם”.

המיסדר החדש היה יותר עממי. היו ימים שלמיסדר הזה היו יותר ממאתים אלף חברים ורכוש עצום. השפּעת המיסדר היתה גדולה מאוד בחיים החברתיים של היהודים המהגרים. נשיאי המיסדר היו אנשים בעלי צורה והשפעה ומתחילתו ועד עתה רצוף המיסדר רעיונות עממיים ולאומיים. המיסדר עושה הרבה לקרנות העזרה השונות, תומך במפעלים ציוניים ולאומיים. אולם לדאבון לבנו נמצא עתה המיסדר הגדול הזה במצב ירידה ומספּר החברים נתמעט מאוד. אולם מנהיגי המיסדר העממי הגדול הזה החלו עתה בפעולת הבראָה ותיקון בדק המיסדר. הסיבה אשר הביאָה את המיסדר למצבו הנוכחי היא אותה הסיבה שהביאָה קודם לכן לידי ביטולם את מיסדרים שונים, והיא: תשלומי החברים אינם מיוסדים על חשבונות הנסיון של “אגודת אַחים”. עתה הנהיג סוף־סוף “המיסדר הבלתי־תלוי ברית אַברהם”, את הסיסמה הזאת בעד מחלקות אחדות, ויש תקוה כּי ישוב לתיקנו ולהשפּעתו הגדולה.

ה“בנפיטים” שמשלם המיסדר הזה גדולים הם ועצומים. קרוב למיליון דולאר שילם המיסדר בשנת 1937 לחבריו, מלבד מעשי הצדקה של לשכות שונות. נכסי המיסדר עולים ליותר משני מיליונים דולאר.

ל“מיסדר הבלתי־תלוי ברית אברהם” יש טקסים ומנהגים שונים המיוסדים על עיקרי היהדות והם עממיים יותר ממנהגי “בני ברית”. גם המיסדר הזה ממלא תפקיד חברתי גדול, אם כּי נתמעט מספּר חבריו עד 37 אלף, אבל המיסדר היה והוא גם עתה בעל השפּעה. הלשכּה העליונה של המיסדר היא בניו־יורק.

4. המיסדר המתקדם של המערב

בשנת 1896 נוסד המיסדר הנודע בשם “פּראָגרעסיוו אָרדער אָף די וועסט” [המיסדר המתקדם של המערב]. פּעולות המיסדר מרוכּזות במדינות המערביות של ארצות־הברית והוא מוציא תעודות של ביטוח ממאָה עד שני אלפים דולאר. המיסדר החל פּעולותיו בשנת 1896 וכעת בשנת 1937 יש לו כשבעה אלפים חברים. נכסי המיסדר עולים עד למיליון דולאר והאחריות אשר הוא מבטיח בטוחה במאָה אָחוז.

למרות שמו “המיסדר המתקדם” אין הד במפעלי המיסדר המערבי הזה לפעולות לאומיות וחברתיות כלליות. פּעולותיו מוגבלות בשילום אַחריות ו“בנפיטים”. אולם בשעה קשה זו נתעוררה גם במיסדר הזה הזיקה הלאומית והוא עושה הרבה בעד קרנות הסיוע השונות. הלשכה העליונה של המיסדר היא בס"ט־לואיס.

במערב היו עוד מיסדרים יהודיים כמו “הכוכב המערבי” ו“האַבירים של ארץ הקודש”, אבל כּעת אין קולם נשמע, ובכלל ספק הוא עם עודם מתקיימים.

5. חוג הפּועלים

חוג הפּועלים, מיסדר שיסדו פּועלים, הוא כעת המיסדר היהודי היותר גדול. אם לא במספּר חבריו – למיסדר “בני ברית” יש קרוב לתשעים אלף חבר ולמיסדר “חוג הפּועלים” יותר משבעים אלף – הרי ברכוש עולה מיסדר הפּועלים הזה על מיסדרים של חוגי בעלי־בתים. למיסדר של “חוג הפּועלים” יש נכסים העולים יותר מעשרה מיליונים דולארים.

המיסדר נוסד בשנת 1900 בשעה של ריבות ומחלוקות בין זרמים שונים בתנועת הפּועלים היהודית הצעירה. המשכּילים במנהיגי תנועת הפּועלים היו שטופים בוויכּוחים מרים של עולם־הבא, עולם של הגשמת הסוציאַליות, ולצרכי העולם הזה, לצרכי השעה, לא שמו לב כּראוי. המשכּילים הודו בתועלת התנועה המקצועית, אולם עד כּדי להודות בערכּם של דברים פּעוטים כּביטוח באַחריות וקצבה למקרי תחלואים לא הגיעו. אחדים מהמשכּילים, ביחוד לייסין, אשר נפטר זה לא כבר, שווארץ ואחרים הכּירו את הנחיצות בעזרה הדדית ותמכו בה בראשיתה. חושם הלאומי היה מפותח ביותר וראו מראש כּי יש עתיד טוב לתנועה הזאת.

מייסדי ה“חוג” היו אנשים פּשוטים, פּועלים, כּדוד גינגולד, רינג, גולדרייך, והמשכיל, רבו של פּרופ' הורוויץ, שווארץ. המייסדים היו סוציאליסטים מסורים בכל לב ונפש לאידיאַל של שויון וחופש, אבל בפשטותם הבינו את הנחיצות בעזרה ממשית ותכופה, מבלי לחכּות ליום שכּולו טוב.

אחרי ויכּוחים שונים נוסד בסוף “חוג הפּועלים”. הסניף הראשון נוסד במורד העיר של ניו־יורק, הסניף השני – בהארלם והסניף השלישי – בברוקלין. הסניף הראשון נוסד בתור חברה מיוחדת עוד בשנת 1892, ואולם הסניפים נתאַגדו למיסדר בשנת 1900.

המשכּילים המהפּכנים לא חפצו בתחילה לשים לב למוסד הזה ואָמרו להמיתו בשתיקה, אולם המיסדר החדש הלך בצעדי ענק והגיע למקום הראשון בתנועת הפּועלים. “אבן מאסו הבונים היתה לראש פּינה”.

למיסדר של “חוג הפּועלים” אין שום טקסים, סמלים וסודות. פּתחי האספות של כּל סניף פּתוחים לרווחה לכל איש. אין “שומר־הסף” ואין מלות “שבולת” לאיש החפץ לבוא לאספות הסניף, לועידות המיסדר וגם לאספות הועד הפּועל, יש רק הצהרה של עיקרים שמקריאים אותה לפני כל חבר חדש. ההצהרה נשתנתה במשך הימים, אבל העיקרים נשארו כשהיו ביום הווסדו של המיסדר. בהצהרה מראים על הסדר הרכושני ותקלותיו והחבר החדש מתחייב להלחם בעד משטר של שויון כּלכּלי וחופש מדיני, מתחייב לתמוך בתנועה הסוציאַליסטית ובידו הבחירה להצטרף לזרם הקרוב ללבו. בעיקר מתחייב החבר החדש לבלי לעבוד בעת שביתת הפּועלים. המלה “סקעב”, שפּירושה מפיר שביתה, הוא הזלזול היותר גדול ב“חוג הפּועלים”.

המייסדים הראשונים היו “בין־לאומיים”. הם האמינו, כי קרוב היום ולא יהיה עוד הבדל בין אומות שונות. מתחילה גם התנגדו מנהיגי ה“חוג” לכל תנועה לאומית, ואולם הזמן עושה את שלו. התנועה הלאומית חזקה עתה בקרב החברים של “חוג הפּועלים” ורוב הסניפים עוזרים למפעלי ארץ־ישראל. המיסדר עוזר גם כּן הרבה לכל קרנות הסיוע והוא תופס מקום ראשון בועד־הפּועלים היהודי, שמטרתו לסייע ליהודים מעבר לים. התנועה הלאומית מתבטאת בקרב החברים של “חוג הפּועלים” גם בשדה החינוך. רשת של בתי־ספר יהודיים למיסדר הזה, שבהם מלמדים את השפה האידית ובבתי־הספר התיכונים – גם מעט עברית. בעיקר מלמדים תולדות ישראל ותורת הספרות האידית ברוח הסוציאַליזם, אבל גם ברוח יהודי עממי.

למיסדר יש מוסדות שונות, מחנות קיץ לילדים, בתי־ספר, בתי־ועד וספריות, ובית־הבראָה למוכּי שחפת בליברטי. בשעתו הביא בית־ההבראָה הזה תועלת רבה לחבריו, אשר עבדו עבודת פּרך בבתי־היזע וחלו תכופות במחלה זו שנקרא “מחלת הפּרוליטארים”, מחלת העניים. המיסדר נותן “בנפיטים” בעד חולים ודמי־ביטוח. הביטוח מתחיל ממאָה דולר ומגיע עד שלשת אלפים דולארים. הלשכּה העליונה היא בניו־יורק, הועידות של המיסדר הן בכל שתי שנים.

6. “ברית שלום”

המיסדר הזה נוסד בשנת 1905. תקנות המיסדר הן בתבנית יתר המיסדרים היהודיים, ומגמותיו – עזרה הדדית, צדקה לעניים ועזרה לצרכים לאומיים. המיסדר הזה מצטיין ברוח מתקדם, עושה הרבה לחינוך הדור הצעיר ברוח לאומי ואמריקאי ותומך ביד רחבה בכל הצרכים הלאומיים.

תשלומי המיסדר הזה נוסדו על יסוד החשבונות של “אגודות האַחים” והוא מוציא תעודות של ביטוח ממאָה עד אלף דולאר, בתשלומים לעשרים שנה. אם חבר מגיע לגיל של שמונים וחמש שנים, הוא מקבל את דמי־הביטוח בחייו. המיסדר בנה גם בית מושב זקנים בשביל החברים הזקנים. המוסד הזה הוא באמת מוסד נחוץ לחברים המגיעים לזקנה ואין בכוחם לעבוד ולפרנס את נפשם.

הלשכּה העליונה של המיסדר היא בפילאדלפיא.

7. “הבנים החפשים של ישראל”

המיסדר הזה זקן הוא לימים. הוא נוסד בשנת 1845, אבל החל להתעסק בעניני ביטוח ו“בנפיטים” בשנת 1871. תעודות האַחריות שהוא מוציא הן ממאָה עד אלפּיים דולאר, והתשלומים הם על יסוד החשבונות של “אגודת האַחים” וגם על יסוד החשבונות של חברות־הביטוח הגדולות.

המיסדר הזה, אם גם יהודי הוא, עיקר מעשיו הם למטרות פטריוטיות. מנהיגי המיסדר וחבריו הם אמריקאים בעיקר ויהודים רק בדתם.

למרות גילו היו לו למיסדר בראשית שנת 1938 כּאַרבעת אלפים חברים על יסוד ביטוח ועזרה הדדית. אולם יש למיסדר הזה עוד כּחמשת אלפים חברים שאינם מבוטחים והם רק חברים ברוח חברותי גרידה ומסייעים לפיתוח הרוח אשר עליו נוסד המיסדר הזה. באמת היה המיסדר מתחילת הווסדו יותר אגודה חברתית מאשר אגודה של עזרה הדדית.

ככל מיסדר יהודי עוסק גם המיסדר של “הבנים החפשים של ישראל” בצרכי צדקה וסיוע לנצרכים. ואם גם מתנגדים המנהיגים ללאומיות יהודית מיוחדת, עוזרים הם בכל זאת בסיפּוק צרכים לאומיים כּלליים.

למסדר יש רכוש קרוב לשני מיליונים דולארים.

8. מיסדר “בני ציון”

אַחרי נסיונות שונים שלא הצליחו נתאַגדו לסוף הציונים למיסדר בשנת 1910. המיסדר הזה, אשר נוסד על יסוד של ביטוח ועזרה הדדית, הוא בעיקר מיסדר ציוני ומגמותיו הן אלה של התנועה הציונית בכללה. אבל הענינים הרוחניים אינם דוחקים את רגליהם של חול וחיי שעה.

התעודות של ביטוח שהמיסדר מוציא הן ממאָה עד שלשת אלפים דולארים. ביטוח החיים הוא על היסוד המדעי של חשבונות “אגודות האַחים” ויש לו ערך גבוה מבחינה יחסית של חשבונות הביטוח. בראשית שנת 1938 היו למיסדר 3144 חברים. מספּר הסניפים של המיסדר, הנקראים מחנות, היה בראשית 1938 –

1. הרכוש של המיסדר בראשית שנת 1938 היה כאַרבע מאות אלף דולאר.

קו מיוחד יש לו למיסדר הציוני, שהוא מוציא תעודות־ביטוח לחמש־עשרה שנה ולעשרים שנה. כּל חבר יכול ללוות כּסף על תעודות־הביטוח שלו, ואם הוא חדל מלשלם או שכּבר שילם את המסים, הוא יכול להשיג בחייו את כּסף־הביטוח לפי אחוזים ידועים.

המיסדר הציוני עושה הרבה בעניני תרבות וחינוך של הנוער ברוח ציוני, אבל עיקר פּעולותיו הוא בעד המוסדות הציוניים. המיסדר משלם בעד כּל חבר לקרן הקיימת עד שלשה דולארים. כּסף־הביטוח של הרבה חברים מוקדש לקרנות הציוניות על־ידי החברים גופם.

הלשכּה העליונה של המיסדר היא בניו־יורק. במיסדר “בני ציון” יש מחנה שלשון הדיבור בו היא עברית – מחנה “אחיעבר”, ורבים מנכבדי המשכּילים העברים נמנים על המחנה הזה.

9. “ברית הפּועלים היהודים הלאומיים”

מיסדר הפּועלים הלאומיים נוסד בשנת 1912 על־ידי פּועלים שאיחדו את הרעיון הציוני עם המטרה הסוציאליסטית. פּועלים ציונים אלה לא מצאו להם מקום במיסדר הפּועלים היהודים “חוג הפּועלים”, כּי הדעות ששררו באותו מיסדר היו בעת ההיא מתנגדות למטרות הציוניות. הם יסדו על כּן מיסדר לעצמם הנקרא “דער אידישער נאַציאָנאַלער אַרבייטער פאַרבאַנד”.

המיסדר הזה הועמד בתחילת קיומו על יסוד החשבונות של “אגודות האחים”. המיסדר מוציא תעודות של ביטוח ממאָה עד שלשת אלפים דולארים לחמש־עשרה ולעשרים שנה.

כּמובן שהמיסדר הזה נוסד בעיקרו לא רק לשם עזרה הדדית אלא כדי להפיץ את הרעיון הציוני בקרב הפּועלים. אולם החברים שנכנסו למיסדר היו חדורים מכּבר רעיונות ציוניים ובבחינה זו לא מלא המיסדר את המטרה אשר הציג לעצמו. אבל המיסדר עזר הרבה לקרנות הציוניות והוא תופס מקום חשוב במגבית האגודות המקצועיות בעד ארץ־ישראל, ובכלל הוא משתתף בכל הפּעולות הלאומיות של עם ישראל.

מראשית קיומו עזר המיסדר הרבה להרחבת הלימודי הלאומיים בקרב הנוער. הם יסדו הרבה בתי־ספר שמלמדים שם אידית ברוח ציוני וגם עברית. הם יסדו מחנות של קיץ לנוער ולבוגרים והיו למופת למיסדרים של פּועלים יהודים אחרים.

הנכסים של המיסדר היו בראשית שנת 1938 כּשבע מאות אלף דולאר. בראשית שנת 1938 היו למיסדר 12,570 חברים, מלבד 990 חברים שאינם מקבלים “בנפטים” והם בבחינת חברים חברותיים. הלשכּה הראשית של המיסדר היא בניו־יורק.

10. המיסדר של האַחים היהודים המאוגדים

המיסדר הזה [“יונייטד היברו בראָדערס”] נוסד בשנת 1915. בשנת 1938 עלה מספּר חבריו עד ל־5,500. למיסדר הזה ישנם בנפיטים שונים ומטרתו העיקרית היא לאגד חברות קטנות שאינן יכולות לעמוד ברשות עצמן. אולם השפּעת המיסדר איננה גדולה. הרוח הוא רוח של חברה והבנדיטים אינם על יסודות של “אגודות האַחים”. המיסדר תומך במעשי צדקה שונים וגם במפעלים לאומיים.

11. המיסדר של אחיות נאמנות

המיסדר הזה הוא של נשים והמטרה אשר הציבו להן האחיות היא: ידידות ואַחדות. המיסדר הזה נוסד בשנת 1846 בעתים אשר האמינו בלב תמים, כּי אין כּל הבדל בין יהודי ונוצרי. המייסדות היו מבנות ישראל, אבל נתקבלו נשים בלי הבדל אמונה ודת. המיסדר כּבר מתקיים יותר מתשעים שנה, אבל 96 אחוזים למאָה מהחברות הן בנות ישראל. המיסדר מצטיין במעשי צדקה ועזרה והוא יהודי למרות המטרה העיקרית להתקרב אל בנות האָרץ.

12. המיסדר הבין־לאומי

המיסדר הבין־לאומי, שנוסד אַחרי שעזבו חברים את המיסדר של “חוג הפּועלים” ובנו להם מיסדר בעד עצמם, היה בתחילתו מיסדר של פּועלים יהודים, אבל כּעת יש במיסדר הזה חברים רבים מעמים שונים והיהודים הם אַך בסקציה מיוחדת.

החברים שיסדו את המיסדר הזה היו פּעילים ב“חוג הפּועלים” ועזבו אותו מפּני המחלוקות הגדולות של הקומוניסטים עם הסוציאַליסטים הימניים. הקומוניסטים לא יכלו לגור בכפיפה אחת עם חברי “חוג הפּועלים” שנטו לציד ימין. הסקציה הראשונה היתה של יהודים והיא נשארת בעלת השפּעה עד עתה. לסקציה היהודית ישנם יותר משלשים אלף חברים. יש גם בתי־ספר יהודיים, ובשנים האחרונות מתגבר הרוח הלאומי גם אצלם. ואולי עוד ישובו למקור ישראל ולא יוסיפו עוד לעשות דברים המכאיבים ללבם של יהודים נאמנים. הביטוח הוא על יסודות “אגודות האַחים”, ממאָה עד אַלפּיים דולאר.

סיכּום

בסקירה כללית כזו אי־אפשר להרחיב את הדיבור על פּרטים פּנימיים שבכל מיסדר ומיסדר. בטבלאות הנתונות פּה רשומים עיקרי הפּעולות של המיסדרים היהודיים החשובים. סדר המיסדרים הוא לפי שנת הווסדם.

סוף דבר – המיסדרים היהודיים הם כּוח עצום לפי רכושם והשפּעתם, אָמנם הם עתה במצב ירידה, כּי הנוער איננו נספח על המיסדרים, אבל יש עוד השפּעה גדולה למיסדרים היהודים וכוחות לאומיים רבים אצורים בהם ויש רק להפיק מהם את התועלת הנחוצה על ידי הטפה וארגון הכּוחות. כּל המיסדרים בכלל, אַף אלה שאין להם אופי לאומי, מחזקים את הרוח הלאומי בקרב היהודים. ארגונים גדולים כּאלה לא היו לנו בשום ארץ, הם פּריה המובהק של אמריקה. אָמנם היו מיסדרים לפנים בישראל, כּמיסדר הפּרושים וטובלי שחרית, ואיסיים, אבל להם היו מגמות אחרות. נסיון אחד שלא הצליח עשה אַחד־העם במיסדר “בני משה”, אבל מספּר חבריו היו מעט. והמיסדר היה בעד “כּוהנים” ולא בעד העם. רק באמריקה מאורגנים יהודים רבים במיסדרים גדולים וכמה כוחות צפונים בהם. אָמנם יש גם צד של צללים למיסדרים, אבל ברובם הם לא רק ארגונים גדולים של עזרה הדדית, אלא גם ארגונים של מטרות ופעולות לאומיות גדולות.

המסדרים היהודים באמריקה בשנת 1950 – תש"י

המסדר	נוסד בשנת	סניפים	מספר החברים	קרן שמירה לאחריות (באלפי דולרים)	סכום הבנפיטים 1949 (באלפי דולרים	ווליאואיישן ערך קרן שמירה לאחריות (באחוזים
בני ציון	1910	74	4,500	552	26.4	119.5
בנים חופשיים של ישראל	1871	55	7,314	1459	87.5	125.3
ברית אברהם ב"ת	1887	335	11,109	1312.4	227	–
ברית שלום ב"ת	1905	94	10,486	1424.7	127	109
“פארבאנד” הלאומי	1913	312	26,170	2664.5	193	113.2
המסדר המתקדם המערבי	1896	53	3,602	556	57.9	100
חוג הפועלים א"ר	1900	699	69,556	10780	762.9	133.5

סידני הילמן 1946 – 1887

נפלא הדבר: בשעה שהתורה מונחת בקרן זוית באמריקה, רבים מתעטרים בכתר של תורה. גם על ראש הילמן שמו כתר של למדן גדול. עד כמה הגיעה הלמדנות שלו, אינני יודע, אולם בטוח אני שיש לומדים גדולים ממנו גם בניו־יורק, שאינם מרעישים עולמות עליהם. הילמן היה איש מצויין, אולם את גדלותו הוא ינק מהסביבה היהודית. הוא היה אחד מרבים, אחד מהמוני היהודים, ובזה זכה לפרסום גדול בחייו וביתר שאת במותו… הילמן היה נציג אופיני של רחוב היהודים.

ביום ד', 10 ביולי 1946 בצהרים, הפסיקו כל שידורי הרדיו באמריקה את התכניות הרגילות שלהן – דבר הנעשה במקרים יוצאים מן הכלל. הגיעה הידיעה שהממה רבים. סידני הילמן מת פּתאום במעון־הקיץ שלו בלונג איילנד, סמוך לניו־יורק. וכל העתונים, לרבות אלה שהתנגדו לו בחייו וגינו אותו בכל הזלזולים שבעולם, הביאו הידיעה באותיות מאירות עינים, פּרסמו כל הפּרטים מחייו ומותו וגם הקדישו לכבודו “לכבוד המדינאי הגדול” מאמרים ראשיים.

לכל שדרות הקהל באמריקה, מהנשיא טרומאַן ועד ההדיוט שבשוק, נראה מותו של מנהיג הפּועלים היהודים סידני הילמאן בשנת 1946 כמאורע הראוי לתשומת־לב מיוחדת כי הילמאן היה אישיות רבגונית. הוא היה מפורסם כאלוף הספּורט וה“כוכבים” למינים. רבים לא הסכימו למעשיו וגם השליכו עליו שיקוצים. אולם קשה היה לעבור עליו בשתיקה. הוא הצליח בהרבה תחומים.

אצל האמריקאים, בני בניהם של חלוצים, שנלחמו במכשולים רבים והצליחו, שמרו וגם טיפחו רגשי כבוד לאנשים הנלחמים בפגעי הזמן ומצליחים. באמריקה נתחבב סופר מחוסר כשרון, הורטיה אלגר שמו. הוא כתב הרבה סיפּורים, שכולם סובבים על נושא אחד: היזהרו בבני עניים המלאים מרץ וסבלנות, כי מהם תצא הצלחה מרובה. הוא כתב סיפּורים הנקראים “סיפּורי־הצלחה” [“סאָכּסיס סטוריס”] ותכנם כמעט אחד. מעשה בילד יתום ועזוב שצלח ודרך על במת ההצלחה, יען היה מחונן במרץ וסבלנות.

הילמאן היה באמת “איש הצלחה”. אישיות שבכוחה להלהיב דמיונם של זקן ונער. הילמאן בא לאמריקה בתרמילו הדל בשנת 1907, וכרוב המהגרים עשה את המחט מקור של חיונה. והחייט עלה ונעשה מנהיגם לא רק של פּועלים יהודים אלא גם משפּיע ומכוון בחיים הכלכליים והמדיניים הכלליים. נתעלה להיות אחד היועצים המקורבים של הנשיא רוזווילט וממחוללי תנועה פּוליטית מתקדמת בארצות הברית.

שמו של הילמאן נתפרסם ביותר בימי רוזווילט. להנשיא המנוח היה חוש מיוחד להקיף את עצמו באנשים שיש מוח בקדקדם. והילמאן היה אחד מאנשי “טרוסט־המוח” של הנשיא המנוח ומילא תפקידים שונים. וכשעמדה על הפּרק שאלה קשה ומסובכת, פּורסם תוכן מכתבו הפרטי של רוזוולט שבו יעץ לראשי המפלגה הדמוקרטית “לברר את הדבר עם סידניי”. מכתב זה נעשה ענין לעתונות אמריקה הלהוטה אחרי סנסאציות. הפסוק “ברר את הדבר עם סידני” עשה לו כנפיים. שונאי ישראל ניצלו, כמובן, את הדברים האלה כדי להראות עד היכן ההשפּעה המזיקה של היהודים מגעת.

לפירסום כח גדול באמריקה. והעוסקים בצרכי צבור מתיראים ביותר הן משוויון־נפש ומשתיקה והן מפּירסום של גנאי. הפּרסום באמריקה מעלה לפעמים אנשים פּחותי ערך, אנשים ריקים וצעקניים, לשבחו של הילמאן יאמר, כי הוא ברח מפּרסום זול. הוא היה יותר איש מעשה מאיש דברים. לא היה נואם מצויין. אולם בכל מה שאמר היה חותם של ישוב־דעת והגיון.

בתנועת הפּועלים היהודית הכניס הילמאן עקרונים חדשים, שמילאו אחרי כן גם תפקיד גדול בתנועת הפּועלים הכללית. הוא היה ממייסדי האיגוד הגדול של פּועלי־ההלבשה “אמאלגאמייטד”. זה היה איגוד של פריצת־גדר. לחייטים היתה אגודה מקצועית “פּועלי ההלבשה”, שהיתה מסונפת ל“אמריקן פדריישן אוף לייבור”; נוסדה על־ידי היהודי גומפּרס. כשהחלו המהגרים היהודים הצעירים, מלאי התלהבות מהפכנית, לבוא לאמריקה, לא יכלו לנשוא את הסדרים ששררו אז באגודת חייטים זו. האגודה היתה במצב קפאון, והחייטים היהודים החלו בדרישות נועזות אשר לא ישרו בעיני המנהיגים הרשמיים. החייטים היהודים הוצאו מוועידת האגודה בנשוויל במדינת טאנאסי בשנת 1913. ואז בנו החייטים היהודים במה לעצמם. בשנת 1924 הם יסדו את “אמאלגאמייטד”. שראשיתו היה מצער ועתה הוא מונה כשלוש מאות אלף פּועלים ועודנו בהשפּעת היהודים, הגם שמספּר הפּועלים היהודים בו מתמעט והולך. והילמאן היה נשיא האיגוד הזה כל ימי חייו [אחד ממייסדי “אמאלגאמייטד” היה יוסף שלוסברג, העומד עתה בראש ה“געווערקשאַפטן”].

זמן רב לא השתייך “אמאלגאמייטד” לפדראציה [א. פ. ל.], המיוסדת כידוע על עקרון של איגוד לפי מקצועות. אין הפדראציה מכניסה אגודות של תעשיה שלמה אלא של מקצוע אחד. ואילו “אמאלגאמייטד” נוסד על עקרון של איגוד פּועלי תעשיה שלמה. זמן קצר השתייך "אמאלגאמייטד " לפדראציה, אך צר לו המקום והוא יצא שוב לרשות עצמו.

הילמן הכניס את העקרון של איגוד תעשיתי לתנועת הפּועלים הכללית והיה אחד ממייסדי ההסתדרות המקצועית הארצית הגדולה, העולה עתה במספּר חבריה על “א. פ. ל.”. ההסתדרות נודעת בשם “קונגרס אוף אינדאסטריאָל אורגאניזיישנס” [סי. אי. או]. הילמאן נשאר כל ימיו במנהיגות “סי. אַי. או.” וצירף אליה את ה“אלמאגאמייטד” על חבריו הרבים.

הילמאן היה עד יום מותו הנשיא והמנהיג של “פּוליטיקל אקשן קומיטי”, “הועד לפעילות פּוליטית” שנעשה גורם בחיים הפּוליטיים של אמריקה. לפניו נעשו נסיונות רבים למשוך את פּועלי אמריקה לפעילות פּוליטית אך הנסיונות לא הצליחו, והנה מה שלא עלה ביד אחרים עלה ביד הילמאן. בבחירות של נשיא ארצות הברית בשנת 1944, מילא הועד תפקיד מיוחד ועזר במידה ניכרת לבחירתו הרביעית של רוזווילט.

יש מאשימים את “הוועד לפעולות פּוליטיות” בנטיות קומוניסטיות. נכון הדבר שהילמאן וסיעתו קבעו יחסי ידידות עם קומוניסטים ועם ססס"ר, אולם מעולם לא קיבלו את תורתם “כהלכה למשה מסיני”. מי שהכיר את הילמאן יודע, כי הוא לא הודה בעקרון של מלחמת מעמדות כעקרון ראשון וראשי. הלא הוא דווקא הגשים את העקרון של שיתוף פּעולה עם בעלי בתי החרושת. הוא השתמש בכל הזדמנות להיטיב את מצב הפּועלים ולא הרבה לבדוק אם ההזדמנות כשרה לפי תורת מארכס. הילמאן הלווה לאחד מבעלי בתי־החרושת סכום הגון כדי שיוכל להמשיך בייצור. ההלוואה ניתנה מכספּי הבנקים הסרים לפקוח “אלמאלגיימייטד”… והילמאן דרש תמיד מהפּועלים שיהיו נאמנים לעבודה והתנגד בהחלט לכל רשלנות וחבלה מצד הפּועלים.

הילמאן הרבה לעשות גם בשדה הקואופּרציה. מלבד הקמת מוסדות כספיים טיפּל בבנין בתים קואופּרטיביים, כדי לספּק מעונות זולים לחברים.

הילמן לא חדל להיות יהודי. הוא התייחס בחיבה לארץ־ישראל ובהערצה להסתדרות ולפעולותיה. בועידת “אמאלגאמייטד”, שהיתה השנה באטלאנטיק־סיטי נתקבלו בהשפּעתו החלטות לטובת היהודים בארץ־ישראל. כשכתבו העתונים על הילמאן הדגישו כי הוא התעתד לרבנות. הילמאן היה איש יודע־ספר. הוא למד בישיבת סלובודקה.

נולד בשנת 1887 בזאגר ישן בליטא, “ליטבאק” כל ימי חייו. איש ההגיון והפיכחות. תפקידיו הרבים חולקו בין עסקנים שונים. מי יתן ויהיו נאמנים לדרכו.