¹

(ר' זלמן ב“ר אליהו רליס נולד בווילנא בערך שנת תקמ”ב, נפטר בטבריה י“ז טבת, תרי”ז)

משפּחת לידר מפורסמה בארץ ישראל. היא נתאזרחה בארץ במשך שלשה דורות, קרוב למאה שנה. אחד אשר יצאו לו מוניטין גם בחוץ לארץ, והיה ידוע בחוגים חרדים וביחוד בחוגי “אגודת ישראל”, אם כי לא היה מתחסד כלל והיה חדיש בכל הליכותיו, היה זליג לידר.

הוא היה מחשובי הסוחרים בירושלים. מסחרו פרץ לא רק בארץ ישראל, אלא גם בחוץ לארץ. בהיותו איש בעל צורה עם הדרת פנים, הצליח לעשות קשרי מסחר בין ארץ ישראל ומרכזים גדולים ברוסיה הצארית, פּולין, אשכנז וגם בארצות הברית. הוא סחר בעסקי “יצוא ויבוא” של סחורות שונות, אבל עיקר מסחרו היה באתרוגים ונחשב בין גדולי סוחרי פּרי עץ הדר.

בכלל עשה עזריאל זליג רושם עמוק בלב מכיריו. עיניו השחורות היו חודרות ישר ללב. ואם כי היה איש חרד לדת, היה בימינו מקרב גם אלה אשר אינם זהירים במצוות קלות ואף לא בחמורות. הוא היה איש מעורב בין הבריות, לבוש בטוב טעם, ובעל שיחה נאה. בר אורין ובר אבהן, אהוב למקום ואהוב לבריות, עם הכרת ערך עצמו במדה גדולה.

בני משפּחת לידר שכולם נולדו בארץ הם קרובי. אבי המשפּחה ר' זלמן רליס, שהוא גם סבי, עלה לארץ, לפי חשבוני, בשנת תרי"א, לפני מאה שנה בערך.

סבי רבי זלמן היה ממשפּחת איוונסקי וקרוב לר' משה איוויר. בארץ ישראל שינה את שם משפּחתו ללידר על שם לידא עיר מושבו לפני עלותו לארץ. כמובן שלא יכולתי להכיר אותו, אבל ידעתי היטב את בנו, הוא דודי רבי מרדכי מטבריה, שהיה רגיל לבקר לפרקים את אבי. בבקוריו אלה הכרתי אותו ואהבתיו מאד מאד.

זוכרני גם בביקור אחד של ש“ב עזריאל זליג, ז”ל, בניו־יורק. אגודה של ילידי ארץ ישראל ערכה אז משתה לכבודו. עזריאל זליג, ז"ל, ביקשני ללוות אותו אל המשתה, ומובן מאליו שקבלתי את הזמנתו בחפץ לב, כי חפצתי מאד להמצא בחברת בני ארץ־ישראל.

מלבד דגים מלוחים, אינני זוכר עתה אם הגישו מטעמים אחרים במשתה זה, אולם נחרת היטב בזכרוני נאום אחד שעשה אז רושם עז עלי. הנואם הפליג לא בשבחו של עזריאל זליג בלבד, אלא גם בשבח אבי חתן המשתה, הוא דודי, ר' מרדכי, ז“ל מטבריה. הוא הביע אז כי גוף כל אחד ואחד מחובר מחלקים שונים, אולם גופו של ר' מרדכי היה כולו לב [”דורכאויס האַרץ"]. המבטא הזה על דודי מוטיה העיר רגשות־גאון בלבי. נזכרתי אז בדודי מוטיה ואחיו, הוא אבי, איש נלבב, שמת בלב נשבר בשנת השישים לימי חייו, בדרכו מקרלסבאד למקום מגוריו לידא. עלתה בזכרוני גם דמות סבי רבי זלמן רליס עם לבו הגדול, כפי שציירתי לעצמי מסיפּוריה של הדודה טוביה־מרה, אחות סבתי שרה, ושל הרב דאוטיאן, הגאון ר' בנימין אייזנשטאדט, בעל “פּתחי תשובה” [הוא היה גם סבו של הסופר ליאון רבינוביץ (“איש יהודי”), שערך כמה שנים את “המליץ”].

הסב היה בנו של רבי אליהו הינדס, ספרא ודינא בבית דינו של הגאון מווילנא, ושמו חתום על כל החרמות שהוציאו המתנגדים על החסידים בפקודת הגאון.

על רבי אליהו הינדס כותב שמואל יוסף פין בספרו “קריה נאמנה” כדברים האלה:

“הרב המאור הגדול המפורסם הישיש מהור”ר אליהו בהרבני מוהר“ר מרדכי נודע בשם אליהו הינדס, בן אחותו ותלמידו של הרב הגדול מהנר”ר שמעון מ“ץ הנזכר לעיל [סעיף 82]. הוא היה מגדולי דייני קהלתנו עוד משנת תקנ”ח, כנראה מהסכמתו על ספר “תולדות אדם” הנ“ל, ובסוף ימיו ספרא ודינא לכל באי שער עירנו מת זקן שבע ימים ביום כ”ד תמוז, תקפ“ט, לפ”ק".

וכן יאמר על רבי שמעון הגדול:

“הרב הגאון רבי שמעון המ”ץ, הנקרא בפי בני ווילנא ‘רבי שמעון הגדול’, למד בישיבתו של הגאון המפורסם ר' יונתן אייבשיץ וקינא לכבוד רבו כנגד הגאון יעבץ. הוא היה בעל דעת רחבה וסברה ישרה ובני עירנו מפליגים בשבח תורתו וצדקתו". וגם הביא את המצבה על קברו, שבין שאר שבחים נאמר שם:

“הוי אבד חסיד מן הארץ / גדר גדר ועומד בפרץ / הוסר צל מעלינו / באבדון מורנו ורבינו”.

הוא נפטר בשנת תקל“ז, ושנים רבות היה שמו חי בפי יהודי ווילנא. הוא, וסבי רבי אליהו הינדס חב”ס, נזכרים לשבח גם בספריו של ישראל קלוזנר “קהל ווילנא” ו“קורות בית העלמין בווילנא”.

רבי אליהו הינדס היה מגדולי המתנגדים, שרדף בזעם את החסידים בכל מיני רדיפות. אצל אחי זלמן ראיתי כמה כתבים שיש להם יחס אל מלחמתו עם החסידים. יתכן שכמה מהם נמצאים בדפוס, אבל אנכי לא ראיתי אותם. מה שידוע לי הוא חרם הגר“א על החסידים, שאפרים דיינארד פּרסם בספר “זמרת עם הארץ” מכתב־יד של תלמיד הגר”א, הגאון ר' בנימין משקלוב. ואני מביא בזה קטע מהכרוז אשר הכריזו “לכבוד הגאון החסיד האמתי מו”ה אליהו נ“י, ווילנה הבירה”, שעליו חתום גם אבי סבי, ר' אליהו הינדס:

“במותב תלתא בי־דינא נתקיים ליד הגאון המפורסם הזקן השלם מו”ה אליהו ב“ר שלמה הנ”ל, ובאנו על החתום במדינא רבא דק“ק ווילנא, יצ”ו, יום ד' י“ג תשרי, שנת תקמ”ז, לפ“ק. נאום דוד ב”ר שלום ז“ל; ונאום אליהו ב”ר מרדכי; ונאום יצחק ב“ר יהודה”.

רבי אליהו ב"ר מרדכי, הוא ר' אליהו הינדס, היה, כנראה מהחרם על החסידים, מתנגד קנאי, אבל יד הגורל היתה בו. בנו חביבו, הוא סבי רבי זלמן, נהיה לחסיד. המקרה הזה מרר את חייו וימים רבים התאבל על בנו שיצא, לפי דעתו, לתרבות רעה.

לפי ספּורי הדודה טויבה מרה התנהג הזקן רבי אליהו דין אבלות על אבדן בנו, וישב שתי פּעמים “שבעה”. שבעה ימים, – על אבדן גופו, ושבעה ימים, – על אבדן נשמתו. לפי מסורה השלימו ביניהם בסוף ימיו של רבי אליהו. נוכח האב בסוף ימיו לדעת כי בנו הוא איש צדיק, ומחל לו את עוונו הגדול, שנעשה לחסיד, וגם התפּייס עמו.

איך נהפך רבי זלמן ממתנגד לחסיד? על זה רווחות מסורות אחדות במשפּחתנו.

כמסופּר, עברו למחנה ה“אויב” ונהפכו לחסידים אחדים מנכבדי ווילנא, וביניהם גם רבי איסר ור' משה מייזלש. השני היה זהיר במעשיו, ואילו רבי איסר נתפּס בעוונו ופרנסי הקהל הענישו אותו לעמוד ב“קונה” בחצר בית הכנסת, כל אנשי העדה ירקו בפניו, ואף הלקו אותו ב“חדר הקהל”, והגאון גזר עליו כי ביום השבת בשעת קריאת התורה בפני עם ועדה על חטאיו.

צערו ועלבונו של ר' איסר, עשו על סבי רושם עגום, ובמקום להתרחק מהחסידים החל לחקור את דרכיהם ולעיין בספריהם, וכך נעשה לאחד מהם.

אולם עוד יותר ממקרה זה, השפּיע על סבי ר' משה מייזלש, שהיה אדם גדול בתורה [הוא חיבר ספר בשם “שירת משה”], חכם מדיני ובעל ידיעות רבות, וכאשר החלו הרדיפות על החסידים עלה לארץ־ישראל והתיישב בחברון.

כשהכיר סבי את “אור החסידות” דבק בר' נח מליכוויץ, ואחר־כך עבר לחסידי קוידאנוב, והיה נוסע אל הרבי הזקן מקוידאנוב, רבי שלמה־חיים. הוא התיישב אז בלידא ושם נשא אשה בשם רליה, ומשום זה נקרא בשם רבי זלמן רליס. כנראה נוהגים בעיר מולדתי לקרוא את האנשים בשם נשיהם. גם אבי, ז"ל, נקרא לא בשם איוונסקי אלא “משה קנדס”, על שם אמי ששמה היה קנדה.

מהסיפּורים הרבים ששמעתי על־אודות סבי, נוכחתי לדעת שהיה איש צדיק ותמים בדרכיו. כל בניו ונכדיו מספּרים עליו כמה “מופתים”. לפי מסורה במשפּחתנו הציל ילדים רבים מידי “החוטפים”, ובגלל זה בירך את בניו ונכדיו שלא יעבדו בצבא, וברכתו נתקיימה.

זוכרני, בעת שעמדתי לבחינת הצבא, ואני אז בונדאי מובהק, עשיתי את כל ההכנות לעבודה זו. אמי דאגה מאד עלי והצטערה שמא יגייסו אותי לחייל, אבל אבי היה בטוח שלא אלקח לצבא. וכך היה. עד היום הזה אינני מבין מדוע מאסו בי קציני הצבא ושחררו אותי, אם כי הייתי אז חסון כאלון.

אבי ראה בזה נס. אנכי כמובן שחקתי אז על “הנס” הזה, אבל מה גדלה השתוממותי כאַשר נוכחתי, כי כל בניו ונכדיו של סבי לא עבדו באמת בצבא. נשתוממתי בשמעי אגדה זו גם מפּי קרובי השני שהורתו ולידתו היו באשכנז ונהיה שם לקצין בצבא אשכנז, הוא הד“ר נ. איוונסקי. הוא מסר לי מסורה זו והאמין בה, אם כי הוא עבד בצבא. אבל כפי שהסביר לי, היה בן רביעי לסבי רבי זלמן, ומשום זה לא חלה עליו הברכה. בכל אופן, לא עמדה לו זכותו של הסב בימים המרים של ממשלת הנבזה היטלר ימ”ש.

מסרתי את האגדה הזאת, להראות עד כמה החשיבו בני משפּחתנו את זכרון הסבא.

מאשתו הראשונה רלי היו לסבי חמשה בנים ושלש בנות. אחרי מותה נשא אשה שניה, שרה, אחותו של בעל “פּתחי תשובה”. מאשתו זו נולדו לו שני בנים, רבי מרדכי ואבי וגם בת בשם בשה. אחרי הולדת אבי מתה אשתו השניה, והוא נשאר גלמוד עם בניו ובנותיו וגמר בנפשו לעלות לארץ ישראל, ועל אף כל המכשולים הוציא את מחשבתו אל הפּועל.

עומדים אנחנו משתאים למעשי הגבורה של המעפילים הצעירים של ימינו בדור של שמד, חבלי משיח וגאולה. אולם לא מעט רגשי־כבוד יעוררו בקרבנו החלוצים שקדמו להם לפני מאה שנה, המעפילים שעלו לארץ אבות והניחו את היסוד לבנין הישוב.

אחד מהמעפילים האלה היה סבי. הוא היה איש אמיד ועשיר, אבל לא מצא לו מנוחה בגולה ובלבו נתעוררה תשוקה עזה לעלות לארץ ישראל, ולא נח עד אשר הוציא לפעולות את מחשבתו לנשק את עפרה ולחבק את אבניה ולחיות בה חיי לחץ ועוני.

כאמור, נשאר באלמנותו עם שלשה ילדים רכים. אולם איך אומר המשורר היה בשירו “שני הגרינדירים”: “מה לי אשה? מה לי בנים? נושא אני בלבי תשוקה יותר נשגבה. יחזרו על הפּתחים אם רעבים הם ללחם. המלך, המלך בשביה”.

את דברי הינה נוכל לנסח: “איך נוכל לחיות במנוחה בשעה שהשכינה בגלות”. “שכינתא בגלותא” היה המוטיב שעורר חסידים לעזוב את ארצות גלות ולעלות לארץ הקדושה. עבודת אלהים של החסידים היתה בעיקר תפילה, ולהתפּלל אפשר רק בארץ־ישראל, “שם השכינה שכנה לך ויוצרך פּתח למול שערי שחק שעריך”. התפילות שמתפּללים בארץ הקדושה עולות השמימה ופותחות שערי רחמים ושערי דמעות. ברגשות כאלו עזב סבי את הגולה ונסע לארץ.

את אבי שהיה בן שנה עזב אצל הדודה טויבה פיגל, ולקח עמו את בנו מרדכי ובתו בשה.

דרך אודיסה הגיע לקושטא ושם נפל בידי איש מתחסד, שרימה אותו וגזל ממנו חלק גדול מכספּו. אחרי נדודים רבים וקשים הגיע למחוז חפצו. מוטיה היה מספּר שברדתו מעל האניה נפל אביו על הארץ ונשק את עפרה ובבכיה קרא: “מתוק מדבש, מתוק מדבש”!

סבי בחר למושבו את העיר טבריה אצל ים כנרת, כי טבריה נתקדשה אצל החסידים בקדושה יתירה, ובה גם קברו של ר' מאיר בעל הנס.

בבואו לארץ מצאה נפשו את המנוחה ששאף אליה, אבל התלאות הרבות שעברו עליו בדרכו קיצרו את חייו. הוא נפטר זמן קצר אחרי בואו. בתו בשה גם חלתה, ועל הנער מוטיה היה לכלכל את עצמו ואחותו החולה ועד אשר השיג עזרה מאחיו בחוץ־לארץ היה בכל רעה וכמעט שסבל חרפּת רעב. בעת שהדוד מוטיה היה מספּר את הצרות שעברו עליו אז, היה מתמוגג בדמעות. לשמע הספּורים הייתי גם אני מתייפּח בבכי, ועד היום הזה רועדת דמעה בעיני בהעלותי את זכרון דודי.

סיפּורי “הדוד מוטיה” וגם מתנותיו שהיה מביא לי בבואו אלינו מארץ־ישראל לא אשכח לעולם. פּעם הביא מצנפת לבנה עם ציציות בראשה, “פרענזלעך” בלעז. מצנפת זו היתה ימים רבים שמורה אצלי.

אבי שנשאר בחוץ לארץ ונתחנך בדרך ההשכלה, נהיה גם כן בהשפּעת ה“דוד מוטיה” לחסיד מוותיקי חסידי קוידאנוב. כל ימיו השתוקק לעלות לארץ־ישראל, אולם נטרפה עליו השעה והוא מת מות טראגי בנכר.

*

תיתי לידידי א.ר. מלאכי² שבשיחותיו עמי על־אודות ר' עזריאל זליג לידר עורר בי תשוקה לתאר משפּחת חלוצים זו. בכלל ראוי מלאכי לשבח על העלותו מתהום הנשיה טיפּוסים נפלאים של הישוב הישן. אין בכלל אלא מה שבפרט. בזכות הטיפּוסים הנשכחים שתוארו בעטו של מלאכי נתחבב עלי מאד הישוב הישן. גם שיטת ה“חלוקה” אשר נשפטה לשבט מפי המשכילים השטחיים נעשתה לי, על ידי מאמרים אלה, מובנת יותר, ובשום אופן אינני יכול לדון אותה לכף חובה. אדרבה, אני רואה בה זכויות רבות וצדדים יפים מאד.

כל ישראל יש להם חלק לא רק בעולם הבא, כי־אם גם בעולם הזה – בארץ ישראל. כל ישראל שותפים בישוב הארץ. אולם החלקים שהשקיעו בישוב אינם שווים. כמה הקריבו את חייהם ועלומיהם בעבודה חלוצית וכמה השקיעו את הונם וכספּם או נדבו חלק מממונם למטרה זו. בלי תמיכה לא היה הישוב יכול להתקיים, וכמדומה שעוד שנים רבות יחלפו עד שמדינת ישראל תוכל להתקיים בלי תמיכה מחוץ לארץ. להחלוקה הישנה היתה גם כן צורת תמיכה קונסטרוקטיבית, תמיכה שניתנה מאלה אשר נשארו רובצים על מקומותיהם במנוחה ונוחיות לאלה אשר סיכנו את חייהם להגדיל את ישוב הארץ, וכך יש לכל ישראל חלק בישוב הארץ. כולנו חובבי ציון, אולם אחדים יוצאים ידי חובתם בנדבות כסף, וממקבלי התמיכה היו אנשים אשר הביאו לקרבן את נפשותיהם וחייהם, מה שחשוב הרבה יותר מממון.

בלי החלוקה לא היה הישוב הישן יכול להתקיים, ובלי הישוב הישן לא היה נוצר הישוב החדש, זה שראשיתו רואים במושבת “פּתח תקוה”, שנוסדה על ידי בני הישוב הישן, מניחי היסוד לישוב החקלאי, ובלי הישוב החדש לא היינו זוכים להקמת מדינת ישראל בדורנו.

בתולדות התחיה הלאומית חשובים לא רק מפקדי התנועה, המנהיגים והעסקנים, כי אם גם האנשים הצנועים, החיילים הפּשוטים, החלוצים שהשקיעו את נפשותיהם בבנין הישוב. ובין חלוצים אלה ימנה גם סבי ז"ל.

כדאי להזכיר, שלאחי הבכור ר' זלמן לייב ז"ל, ראש הקהל של קהילת סלונים העתיקה, היתה חולשה לשמור כתבים, מכתבים ותעודות השייכים לכרוניקה־המשפּחתית שלנו. כאשר הייתי בסלונים בשנת 1937 ראיתי אצלו כתבים חשובים המפיצים אור על ראשית תנועת החסידים בווילנא, ומכתבים השייכים לעלית סבי לארץ ישראל. ביקשתיו למסור לי את החומר בעד המכון המדעי האידי שייסד אז מחלקה בניו־יורק, אבל קשה היתה עליו הפרידה מהם וסרב לתתם לי. מי יכול לנחש אז את בוא האסון הנורא על עמנו. אחי ובני־משפּחתו – מלבד בנו הבכור קלמן שהצליח להמלט לארץ ישראל – נספו בחרב הטמאים. בימי הרעה נכחד גם אוצר הכתבים החשוב הזה.