(זכרונות ביקורי מעיר מולדתי אחרי הפסקה ארוכה)
בשנת 1937 בראשית שנת תרצ“ח, הייתי ציר להועידה לקולטור בפּריז שנאספה על פּי יזמת אנשים קרובים לחוגים קומוניסטים, על הועידה השתתפו סופרים אידים ידועים – ליוויק, אגנטיוב, אפּטשו, ד”ר מוקדוני ועוד היו צירים להועידה. הועידה נתקימה בשעה של ליקוי המאורות, בשעה שנבזה כהיטלר נהיה לחולש על גויים. כנראה היתה כוונתם של המשתתפים להתקרב לאלה שהיטלר הכריז אותם כשונאים, יחד עם היהודים, “מי ששונא להיטלר, הוא ידיד שלנו”, היתה המחשבה הכמוסה בעומק הלב של רבים מהצירים.
על הועידה היו צירים מארצות שונות, רובם בלתי קומוניסטים ורבים מתנגדים מובהקים לתכסיסיהם של לנין וסטלין. תכנית מסוימת לא היתה למפקדי הועידה. חיפּשו למלה שתלהיב הלבבות, חיפּשו ולא מצאו. היו נאומים לבלי סוף. שמעתי לנאומים של האפּוטרופּסים של התרבות היהודית וגעגועים חזקים נתעוררו בקרבי לראות בעיני את התרבות היהודית האמתית, שפּרחה אָז בפּולין. החלטתי בנפשי להשתמש בהזדמנות זו, שאני באירופּה ולבקר ערים אחדות בפּולין מרכזי התורה והתרבות היהודית והעיקר לבקר את עיר מולדתי לידא.
מפּריז נסעתי לפּולין דרך אשכנז שהיתה אָז תחת רשות הנצים, הרשמים מנסיעה זו פּירסמתי בקובץ שהוציאו יוצאי עיר לידא. פה אני מוסר אך קטעים מביקור גורלי זה, שהשאיר בקרבי זכרונות מכאיבים, ממש נוקבים ויורדים עד תהום הנפש… רושם מכאיב עשה עלי הביקור בעיר ברלין אשר גרתי בה כארבע שנים… מה שראיתי היה נורא ומה ששמעתי היה נורא מאשר שראיתי. ידידי מעת היותי בברלין, בראשית המאה העשרים (בבית אָביו ברחוב לינדיין גרתי), הסופר בעל כשרונות, גונצר, סיפּר לי מאורעות איומים. לגונצר היתה גם כן חנות גדולה של ספרים, קרוב להיכל הרפורמי ברחוב ארנינבורג ואצל מרכז האורטודוקסים מטעמו של הילדסהימר, והוא ידע הרבה פּרטים מיהודים מפורסמים. הדברים שסיפּר לי גונצר גזלו מנוחתי וליבי ניבא לי קשות. גונצר אחרי כן מת משברון הלב בעוני ובחוסר כל בתל אביב, נעזב ונשכח מלב. יהי זכרו ברוך!
אחרי הרפתקאות לא נעימות באשכנז הארורה, הגעתי לגבול פּולין והרגשתי הקלה גדולה. מודה אני על האמת, כי לפּולין היו לי תמיד רגשות חמים של אהדה, למרות החסרונות שיש לעם אומלל זה. לא אך היהודים שפּגשתי שם היו לי כאחים אלא גם הערלים. מעולם לא למדתי השפה הפּולנית, אך לתמהוני יכלתי לשיח בשפה זו. הבנתי מה שאָמרו לי והבינו מה שאָמרתי.
בוורשא הייתי בבית בן אחי קלמן, שהוא כעת בתל אביב, אך שעות אחדות. תשוקה גדולה לראות את עיר מולדתי לידא מיד, משכה אותי בעבותות קסם… בליל שמיני העצרת הגעתי לווילנא. בבית אחותי מיניע הבת זקונים של אבותי, שהיתי אך שתי שעות. דמעות חמות זלגו מעיני אחותי. ההיו אלה דמעות של גיל הפּגישה, או שלבה ניבא לה הסוף המר שלה שתיספה על ידי הנצים הארורים? לנסוע בבוקר ולהגיע ללידא ביום טוב בפרהסיה לעיר מולדתי, לא חפצתי, מפּני כבוד זכרון אבותי החסידים והישרים… נסעתי בבוס והגעתי ללידא בחשכת הלילה… מדלג אני על הרשמים המזעזעים של הפּגישות הראשונות עם אחי המנוח יוסף, שנספה לא על ידי הנצים, אלא על ידי הבולשביקים – חושב אני לחילול הקודש להעלות רגשות קדושים כאלה על הכתב… אחי היה ציוני נאמן ונתן לילדיו חינוך עברי… הילדים דיברו אלי עברית אך אודה ולא אבוש שקשה לי לשיח בשפת קודש ועניתי להם אידיש. שני ילדיו הילדה הקטנה קענדע כשם אמי, והילד הנחמד מרדכי נהרגו יחד עם אמם. הם השאירו זכר שמזעזע את לבי… שני בניו משה (כשם אָבי) וזאב הנם כעת בישראל ומתגאה אני להגיד כי הם ממשיכים המסורת של משפּחתנו המהוללה…
בליל שמחת תורה הלכתי להקפות להשטיבל של חסידי קוידנוב, שהיו לאבי ז“ל שלשה מקומות בצד המזרח. באָתי להשטיבל… סבבו אותי מכל צד בשאילות שלום ובלחיצות ידים חמות. אף כי מעטים זכרו אותי מהימים שהייתי בלידא, כולם הכירו אותי… השמועה עשתה כנפים שבן משה גרונם בא מאמריקה. רבים הוסיפו כי הוא עשיר גדול מיליונר… אני בעצמי הייתי נדהם ולא ידעתי אם הדברים שאני רואה הם בהקיץ או בחלום. ישבתי על מקום אָבי… רגש מיוחד אחז אותי… מסביבי חסידים רוקדים בסך, ומזמרים, ששים ושמחים בשמחת תורה. קרובי רבי ירחמיאל ז”ל שקלסתר פּניו היה דומה לפני אָביו יעקב, שלא פסק פּומו מלהגיד פּרקי תהילים בכל עת ובכל מקום, – עומד ומנצח על הנגינה:
אוי געוואלד זאָל ער קומען!
שאט ניט שרייט
ער וועט קומען,
ווען זשע, ווען זשע, וועט דאָס זיין?
במהרה בימינו
איזה יום יהיה אָז?
יום גילה, יום דיצה, יום חדוה…
גילה רינה חדוה הללויה
גילה רינה חדוה הללויה…
(וחוזר חלילה).
החסידים מרקדים… ומעיני זולגות דמעות… לידיד נאמן כתבתי, כי הרושם שעשה בי החזיון הזה היה, כאילו ראיתי פּני השכינה ושמעתי שהיא מקשקשת בכנפיה ועל פּניה מרפרף גאון של תוגה שמתאים להזמר שהחסידים אנשים כגילי וצעירים ממני מזמרים בדבקות “אום אני חומה, ברה כחמה (ואף על פּי) שגולה וסורה… (ואף על פּי) שנחשבים כצאן טבחה. (ובכל זה) חבוקה ודבוקה בך…” איי איי איי ברה כחמה… והם היו כבר חסידים מדור החדש שיכלו להיות הבנים שלי. כמה קרובים היו לי הזמרים ההם שנותנים תשובה ברורה על כל השאלות שמעיקות עלי… שישו ושמחו בשמחת תורה.
רגש מיוחד אָחז אותי… ארבעים וחמש שנה נמחקו לגמרי מזכרוני… מיום השרפה הגדולה בשנת תרנ"ב לא גרתי בלידא בקביעות וזה שלשים ושתים שנה לא ראיתי את עיר מולדתי, אך לי נדמה כי מעולם לא עזבתי את לידא ועודני ילד אף כי אני לומד כבר גמרא… משתאה אני, מדוע אין בידי דגל כלשאר הילדים ומזכיר את עצמי כי הנני כבר לומד גמרא ולא נאה לנער כמוני לנשוא דגל של ניר… ודמעות זולגות מעיני, בע, לא נאה לנער גמרא לבכות. מביט אני מבעד המשקפים שמלאות דמעות מסביבי ומחפּש את אבי מדוע הוא בושש לבוא?… מחפּש פּני נח המלאך, ישראל חיים הכהן, רבי יאשע חתן זלמן שמשון, בעל הדיקדוק והתשבורת. איה שכננו הטוב ישראל מעלער? מחפּש אני פּני האחים השוחטים זאב ומרדכי אהרן שעשו צעצועים לשבועות… מחפש את פּני רבי זרח הקפּדן שהיכה את תלמידיו במקל. מחפּש את פּני ר' חיים חיקל אשר קרא בקול רם “אחד” עד כי נזדעזעו קירות השטיבל, מחפּש אני אחרי משה מוליער שהיה מתהפּך על ראשו שלש פּעמים לכבוד שמחת תורה. איפה הם? אָנה הלכו?
והחסידים מרקדים ומזמרים ומעיני זולגות דמעות, “דור הולך ודור בא, מלכות הולכת ומלכות באָה וישראל לעולם קימים”… קימים על אף כל הגזירות והפּורענויות, האמנם יתקימו לנצח?… שישו ושמחו בשמחת תורה. החלו לזמר “אתה הראית לדעת” ואני עודני במצב של חדלון הרגשת המציאות.
ופתאום התעוררתי מהחלומות. שומע אני קוראים: הרבני ה' מיכל בן רבי משה גרונם מכובד בהקפה ראשונה. כבוד גדול באמת עשו לי חסידי קודנויב מבני עירי, העשו זה לכבודי, משום שחשבו שאני “מיליונר” אמריקאי, או משום כבוד אבא?… רוצה אני להאמין כי עשו זה משום כבוד אבא…
והולך אני עם ספר התורה בהקפה וכל העינים מביטות אלי וכל המסובים מתלחשים…
אלהי הרוחות הושיעה נא
בוחן לבבות הצליחה נא
גואל חזק עננו ביום קראנו.
…בלילה בחדר שישנתי לפני שלשים ושתים שנה, לא יכלתי לישן… רגש של געגועים חזקים להעבר אחז אותי, בהחשבון שעשיתי היה גירעון, דפיציט גדול… ואהבה גדולה לכל אלה שאינם מבקשים חשבונות נתעוררה בי.
…כארבע שנים אחרי ביקורי את עיר מולדתי, בשנת תש"ב היתה שחיטת היהודים בלידא. השחיטה של היהודים בלידא נזכרה בכתב האשמה נגד הנאצים… קשה לי להרחיב הדיבור על זה, לרגשותי דומיה תהילה… הכל חרוב ומוחרב… השטיבל של חסידי קוידנוב נהפך לאורוה של סוסים… ותמונות גרי לידא התמימים והישרים אינן חולפות מזכרוני. אעלה תמונות אחדות על הגליון אם גם בצבעים קלושים. לא תולדות עיר מולדתי אני כותב אלא שואב מזכרוני מאורעות ודמויות, דמויות לפעמים מגוחכות אבל כמה פּתוס צפון בהם. כי אינני מגדיש את הסאה יעידו הישישים מרדכי יודלביץ, רעי הטוב אברהם שמאל, גיסי זיסל לבית הרכבי ואלתר רילנדר.
העיר לידא
העיר לידא עתיקה מאד. יש בספרים שונים זכרונות אודותה. כבר במאה הארבע עשרה היתה בה קהילה גדולה של יהודים, העיר היתה מפורסמת ע“י הרבנים שלה. במאה התשע עשרה כיהנו פּאר בעדתם, הרבנים ר' אליהו שיק (רבי אלינקע לידער), רבי מרדכי מלצר והרב המפורסם ר' יצחק יעקב רינס, הרב אחרון בק”ק לידא היה הקדוש רבי אהרן רבינוביץ שנספה עם עדתו. העיר היתה מפורסמת גם ע"י החזנים שלה. למאיר’קה לידער לנח לידער יצאו מוניטין בכל תפוצות ליטא. המטיף ר' מאיר העכט גם כן מלידא והמפורסם שנקרא המגיד מקעלם חי בסוף ימיו בלידא.
העיר נחרבה כמה פּעמים ונבנתה מחדש, אולם החורבן שגרמו הנצים עודנו בעצם תוקפו, אם העיר נבנתה מחדש לא ידוע, אולם קהילה של יהודים אין בה… אולם מספּר אני זכרונות ילדותי. השרפה הגדולה שהיתה בעיר לידא בראשית שנת תרנ“ב עודני זוכר עד היום. העיר לידא עלתה על המוקד בשנת תרנ”ב במוצאי יום השני של חג הסוכות, שני שלישים של הבתים נשרפו אז. נשרפו כל בתי תפילה וגם בית הכנסת הגדול שעמד על מכונו יותר משלש מאָה שנה. נשרף גם השטיבל של חסידי קוידנוב, שהייתי קשור אליה. ליל הושענה רבה ארבעה ימים אחרי השרפה הראשונה פּרצה עוד הפּעם דליקה בעירנו לידא ונשרפו עוד שמונה בתים. כנראה השר של אש אוה למושב לו את העיר ההיא. אחרי השרפה השניה נדדתי מלידא וביקרתי אותה אך לימים של חגים. המאורעות והדמויות שלפני השרפה שמורים בזכרוני והנני לעשות להם זכרון. הזכרונות הם אודות אנשים טהורים ותמימים.
אָבי מורי ז"ל
אבי רבי משה גרונם ב“ר זלמן רעליעס בר' הגאון רבי אליהו הינדס, ספרא ודינא של הגאון מווילנא, בן ר' מרדכי, היה איש מהעולם הגדול. חסיד קוידנבי וגם משכיל. בארון הספרים שלנו היו יחד עם כרכי הש”ס וספרי מוסר ודרוש וגם ספרי השכלה. בפינה מיוחדת עמדו יחד עם ספרי קודש כרכי “האסיף” של סוקולוב וספרי “הכנסת” של שפ“ר. כאשר הגדיל אחי רבי זלמן ליב ז”ל שהיה אחרי כן ראש הקהל בסלונים, אבי הסיר את ספרי ההשכלה מהארון ושם אותם בתבה מיוחדת סגורה על מסגר שלא ליתן מכשול לבניו.
בכלל היה אבי מעורב עם הבריות. היה לבוש בגדים טהורים בלי רבב ולפי האפנה. הוא היה מאריך בעליונים וגם בתחתונים, נעליו היו מגוהצות וידע לספּר בדיחות נאות וגם מפולפלות. לרגלי מסחרו היה בערים גדולות כמוסקווה, לודז, ווארשא וגם ברלין, הוא היה חסיד עם החסידים וסוחר עם הסוחרים וגם מקלפים לא משך ידיו לא רק בלילות “ניטל” וחנוכה… אולם, השכלתו העולמית לא מנעה אותו מלנסוע לקוידנוב לרבי, מדי שנה בשנה לראש השנה. אמי ממשפּחת ברלוביץ סטראשון (בת אחותה של רעיתו של יעקב מרק, המשכיל הידוע), בת מתנגדים, התנגדה לנסיעות אלה, אולם אחרי כן השלימה עם הגורל.
אחי הגדול זלמן ליב ז"ל ירש מאבינו (גם בי ישנם עקבות ירושה זו) מסירות לחסידות אם גם היה משכיל מושלם. אחי שנספה על ידי הנצים שעמד ברשות עצמו, אחרי חתונתו עם בת וויינשטיין מסלונים. בנערותו היה מתווכח עם אבא על נושאים שונים. כאשר התחילו הסופרים העברים ליתן לסיפּורי החסידים צורה ספרותית (פּרץ וחבריו) היה אבי אומר: “כנראה אנשי הדור החדש הם בעלי מוחות חלשים, נטף של יין שרף מהול אצלם בהין מים… אנו החסידים ביכולת לשתות יין שרף בעל מדרגה של תשעים בלי מים”. פּעם אחת אמר אחי כי קרא בספר כי כל כדור ארצנו הוא גרגיר למול הבריאה הגדולה, תבל ומלואה. – הדבר הזה לא חידוש לי כלל אלא שמהיום והלאה עליך להתפּלל בדביקות ובחרדה, שמתפּלל אתה לפני רבון עולם ועולמות… – ענה אבי בקור רוח…
אבי לא דילג על נסיעותיו לקוידנוב והיה לוקח עמו כמה פּעמים את אחי וגם פּעמים אחדות אותי. בשנת תרנ"א – מעשה שטן – אבי לא יכל לנסוע לקוידנוב ובחג הסוגות עלה כל רכושנו על המוקד. אמי נתחלחלה והאיצה באבי לנסוע להימים האחרונים של סוכות להרבי… וכך היה, אבי נסע לקוידנוב ובליל הושענה רבה פּרצה עוד הפּעם דליקה. בעצם שעת הדליקה לקח חסיד מפורסם, נח המלאך, את מקלו ותרמילו ונסע להרבי. המלאך היה איש קדוש ולא ישקר ובישר לאבי שנמצא בקוידנוב כי דליקה שנית פּרצה בלידא… יש מבטא באידית “שמיני עצרת של חושך”, שמיני עצרת כזה היה לאבי בקוידנוב ולמרות התנחומים של הרבי בעצמו, אבי לא רצה להתנחם והיה דואג לבני משפּחתו.
כאשר שב אבי ז"ל מנסיעתו לקוידנוב מצא כל בני ביתו בריאים ושלמים. אבי בכה משמחה כילד ואמי המתנגדת אמרה כי בזכות הנסיעה לרבי ניצלו כולם… אחרי החג שלח את אחי לווילנא ללמוד וגם אותי שלחו שם.
נח המלאך
שמו האמיתי היה נח נובופרוצקי, וכמדומה לי שאני הוא הראשון שמגלה סוד זה. כל אנשי עירנו קראו אותו בשם “נח המלאך”, מובטחני שאם בא איש זר לעירנו והיה שואל למעונו של נח נובופרוצקי, היה כל אחד מגרי עירנו לוטש את עיניו על השואל והיה עונה: איש כזה אין בסביבתנו, אולם אף ילד קטן יודע מי הוא נח המלאך.
מדוע קראו אותו בשם מלאך? ליצני הדור המתנגדים היו אומרים בפשטות: השם הזה בא לו משום שנח לא היה בסוג בר נש. שד משחת לא היה ולפיכך קראו אותו בשם “מלאך” לאמר כשם שמלאך איננו בר נש כך נח אינו בר נש… אולם הביאור הזה בדו ה“מתנגדים” אשר לא האמינו בשום דבר קדוש. האמת היא, שהחסידים קראו אותו בשם זה על קדושתו ואָמנם איש קדוש היה. דירתו היתה בעזרת הנשים של השטיבל הקוידנובי בלידא, הוא היה מותיקי חסידי קוידנוב והיה יושב יומם ולילה על התורה ועל העבודה. מעלות השחר אחרי שהיה טובל את עצמו במקוה גם אם המים היו מכוסים בקרח, ועד חצות הלילה היה מתפּלל, לומר ו“אומר” זוהר ובחצות הלילה היה “מתקן” חצות. בנו, מרדכי גרשם, היה מספּיק לו מזונותיו וגם כתונת נקיה לשבת.
ידעתיו בזקנתו המופלגת. בדיבורו לא השתמש לא בחך ולא בשינים אלא בלשון ושפתים ובעיקר בגרונו… אם אחד מהנערים שגם הם היו לומדים בשטיבל היה שואלו פּירוש או פּשט בגמרא היה עונה בלשון גסה: טיפּש, טיפּש, אתה עם הארץ גמור… והנערים היו מתיראים ממנו… ובכל זאת היו אומרים שהוא איש קדוש – ובליל יום החמישי כאשר אנחנו הנערים, בני גמרא, היינו לומדים כל הלילה בבית המדרש ב“משמר” היינו מתקרבים בחצות הלילה להשטיבל וקול היה יוצא מכתליו, נח המלאך היה מתפּלל בקול חרדים תיקון חצות עם הפּזמון התמידי.
קול ברמה נשמע בדממה,
קול נהי ויללה של ציון המהוללה.
והפזמון היה מחריד אותנו… עודני זוכר אותו עד היום…
אמרו עליו על נח המלאך כי היה בו רוח הקודש וגם היה לו “גילוי אליהו”, בחצות הלילה… אנחנו נערי הגמרא היינו באים בחצות הלילה לראות לפחות את אליהו בצאתו ולא הצלחנו… פּעם אחת בחושך הלילה ראינו בחוש שבריה משונה עם זקן לבן כשלג יצאה מהשטיבל והיו חלוקי דעות בינינו. הנערים המתנגדים החליטו כי זה היה תיש הקהל שהפּרוזדור בהשטיבל היה מקום מנוחתו – והנערים החסידים הגידו בבירור כי זה היה אליהו הנביא שהתחפּש לתיש הקהל…
אם היה “גילוי אליהו” לנח המלאך, אינני יודע עד עכשיו, אולם שלא היה לו רוח הקודש נוכחתי לדעת ממעשה שהיה וכך היה המעשה: נח המלאך היה עושה לנו הכבוד הגדול והיה בא לביתנו בכל חג לקידוש והיה אבי מכבדו במשקה טוב. פּעם אחת הביא אבי יין מקרים. טעמתי את היין והיה בעיני כ“ציר” חמוץ ראסל בלע“ז וכן היה מראהו. כשבא המלאך לקידוש בפּסח צווה עלי אבי למלאות את הבקבוק ביין הקרימי… היין היה במרתף ושם היו עכברים שיראתי מפּניהם והחלטתי בנפשי למלאות את הבקבוק ב”ראָסל“, אחרי כשאין הבדל בינו ובין היין הקרימי. כשהבאתי את ה”יין" מילא אבי צנצנת מלאה ונתן לנח לקדש על ה“יין”. המלאך גימע את הצנצנת ואמר בהתפּעלות… אך זה יין טוב… המתנגדים אינם יודעים טעם משקה טוב ושותים יין צימוקים…
כאשר אבי טעם את המשקה הוא הבין מה שעשיתי, הוא זרק עלי מבטי זעם ולהמלאך אמר בקול פּחדים: “רבי נח, רבי נח, ברכת ברכה לבטלה”, אך המלאך לא שם לב לדבריו. בתחילה שערתי בנפשי כי נעשה נס וה“ראָסל” נהפּך בפי המלאך ליין… אולם ניסים אינם מתרחשים בזמננו בדרך קלה כזאת. גם אמי למדה לדעת כי הבאתי רוסיל תחת יין והתפּרצה בשחוק, וזה השחוק הציל אותי מעונש קשה… הצטערתי הרבה כי גרמתי עבירה חמורה כברכה לבטלה להמלאך אך חדלתי להאמין כי יש בו רוח הקודש. איש בעל רוח הקודש היה יודע בנבואה כי זה לא יין…
בו בזמן שהחלה הדליקה השניה בעירנו, נסע המלאך להרבי ומאָז נתעלם מזכרוני, אולי נשאר המלאך בקוידנוב להיות מאוכלי שלחן הרבי… עכשיו יש לי געגועים לאנשים כנח המלאך… אפשר שלא היה מלאך, אולם אני בזה בטוח, – שהיה חסיד ותמים יותר ממלאכים.
ביאת הרב ריינס
עירנו לידא היתה עיר של מתנגדים מובהקים. אלא שהחסידים שנתקבצו שם היו חסידים שרופים שהיו נכונים למסור את נפשם על קדושת דעותיהם. להחסידים היה רב מיוחד ר' שלום’קה אחי הרבי הקוידנובי (סבו של הרב אברהם ביק). הריבות בין החסידים והמתנגדים נמשכו עד אשר עזבתי את לידא.
כאשר הכניסו את הרב הגאון רבי יצחק יעקב ריינעס לעירנו בשנת תרמ"ג למסור לידו כהונת הרבנות, הייתי ילד קטן כבן שלש שנים, אולם המאורע השאיר זכרון במחי וסימן בגופי עד היום הזה…
החסידים היו נגד ר' יצחק יעקב ריינעס משום שהיה רב משכיל או משום שרצו למסור כהונה זו לרבי שלומקה אחי הרבי הקוידנובי. יהיה איך שיהיה אך המחלוקת הגיעה לשיא הפּסגה כאשר הכניסו את ריינעס בתהלוכת פּאר לעירנו. מספּרים כי חסידים אחדים היו מצפצפים בשעת התהלוכה או מיחו באופן אחר, אך הסוף היה כי בו בלילה שהכתירו את ריינס בכהונת רב בעירנו, נשברו כל השמשות בחלונות בתי החסידים, גם השמשות של ביתנו נשברו. חתיכת זכוכית נפלה לעיני הימנית, עשו ניתוח בעיני, אולם סימן נשאר עד היום…
ריינעס רצה לקרב את החסידים, אולם בית דינו היה מורכב ממתנגדים קצוניים. בבית דינו של ריינעס היה דיין, למדן גדול ומתנגד שרוף בשם ר' יוסי אליהו. דיין זה אָמר בהזדמנות כי כאשר יבוא משיח יעביר את כל החסידים ככל הגילולים מן הארץ. כאשר החסידים למדו מגילוי דעת כזה, פּניהם חמרמרו מכעס והחליטו ביניהם לקחת נקמה ממתנגד כבוש זה. הנקמה באה כשנתים לפני השריפה הגדולה בעירנו. ביום שמחת תורה כאשר ר' יוסי אליהו נם את שנתו בצהרים נכנס קהל חסידים זקן ונער לביתו של הדיין. אותו העירו משנתו ואילצו אותו לרקד במעגל והחסידים היו מזמרים: “לעבור גילולים מן הארץ”. גם אני לקחתי חלק במחול מצווה זה. רבי יוסי אליהו נבהל או התחרט על מימרה חריפה זו וביקש מחילה… ויצמח פּורקנו
עד כמה נשרשה השנאה בלב המתנגדים לחסידים, אפשר היה ללמוד ממאורע אופיני זה. מהשריפה הגדולה נשרפו כל בתי התפילה בעירנו. בית הכנסת אשר היה לו ערך היסטורי. בית המדרש הגדול, כל הקלויזים וגם ה“שטיבלאך” של חסידי קוידנוב וחסידי ליובוויץ. בחצר בית הכנסת נשאר אך קלויז של החיטים. חיכו עד אשר נגמרו כל המנינים וכחצות הלילה החל פייבול יאנובר (סבו של התלמודי מרדכי יודלביץ מתל אביב) לאמר תפילת הקדיש ואך הגיעו להמלים “ויצמח פּורקניה ויקרב משיחו” (שהחסידים אומרים בקדיש) הופיע פּתאום השמש מהקלויז ובקול פּחדים צעק: צאו טמאים מזה, דם ישפך ובמקום קדוש לא יאמרו ויצמח פּורקניה… לקולו נאספו אנשים רבים שישנו בקלויז אחרי השריפה… והחסידים נגרשו.
קדושת הקלויז של החיטים לא נתחללה… החסידים העבירו את “ויצמח פּורקניה” לביתו של קזימר אשר נשאר מהשריפה, והערל דוקא לא הקפּיד על “ויצמח פּורקניה”. בהקפות בשמיני העצרת זה, החסידים לא הלכו.
רבי זיסל סופר סת"ם
רבי זיסל הסופר סת"ם היה איש קדוש. טרם שכתב שורה אחת בספר תורה הוא היה הולך בכל תקופות השנה לטבילה וכל אות ואות היה כותב בטהרה. זכות יתרה היתה לרבי זיסל שהרבי מקוידנוב בעצמו היה מזמין את התפילין שלו אך מרבי זיסל. גם ספר תורה הזמין מאתו והכתיבה נמשכה כשלש שנים… אולם כל הטובות וההצלחות לא הספּיקו מזונות לבני ביתו של ר' זיסל.
רבי זיסל מעולם לא התאונן על רוע מצבו. אולם אשה “ארורה” היתה לו. טבע רע היה לה. היא תבעה מזונות ודוקא בצעקות. רבי זיסל בעצמו מעולם לא הרים את קולו; אבל היא ה“ארורה” צעקה בקול גדול: הבה מזונות.
פּעם אחת באה רעיתו וכדרכה תבעה על שבת. – זיסל, עוד שבת היום ואין לי לא דגים ולא חלות לשבת… מאין אקח מעות; המן הגורן או מן היקב? ענה זיסל בתמימות, – מדוע יש מעות לכל הסופרים ולך אין אף פּרוטה? – “כל הסופרים אנשים צדיקים וד' עוזר להם”, ענה, “ואני אינני צדיק”, ענה בתמימות – מה? כל הסופרים צדיקים ואתה רשע?… למי אתה מספּר? רשע מרושע, צדיק כמותך אין בכל העולם, התפּרצה רעיתו בכעס.
רבי יוסי הסופר
רבי יוסי הסופר היה מתנגד, הוא היה מקרוביו של ר' זיסל, אולם מזל אחר היה לו… גם הוא היה סופר סת"ם, אולם הוא לא סמך על ניסים וחיפּש אחרי מקורות פּרנסה אחרים. לו היתה חנות של ספרים וגם “ספריה” קטנה שהיו קוראים לוקחים ספרים לקרות בעד שכר. הוא היה מוצא את מחיתו בכבוד והיה לו פּנאי להתעסק בצרכי ציבור, לעת זקנתו, בנו שלמה פינסטון בעל הספר “החימיה” באידית היה מספּיק לו צרכיו בהרחבה, בנו פינסטון יסד גם כן בלידא חברה של “גמילות חסדים” שיצאה לתהילה בכל הסביבה והיה רבי יוסי ממש יושב על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים.
בכלל היה רבי יוסי עוסק בצרכי ציבור באמונה בעיירתי לידא. הוא היה זמן קצר גם באמריקה, אולם לא יכול להתאקלם פּה וחזר ללידא. ר' יוסי היה רחוק מרוח אמריק כרחוק מזרח ממערב. בנו שלמה פיינסטין גמר חוק לימודו באוניברסיטה של סירקוז ובחר לו מקצוע אמריקאי אופיני, יערות (פארעסטרי) ומומחה בתורת החימיה, בכ"ז הריח של עיירתי עוד נשאר בו במדה גדולה. נכדו של ר' יוסי הוא המשחק המפורסם עזרא סטאָון, אשר עשה לו שם גדול בתיאורו על גלי הרדיו משפּחה אמריקאית אופינית, “המשפּחה של עלדרידז”. כך עוברים שלשה דורות בישראל.
בשנת 1937 בשנה שביקרתי את לידא, הבאתי מתנות ואגרות מבנו והיתה לי הזדמנות לראות את ר' יוסי מתעסק באמונה בצדקה ובגמילות חסדים. כשעזבתי את לידא נשתוממתי לראות את רבי יוסי הישיש בבית הנתיבות בין המלוים אותי, טאקסי לא לקח אלא הלך רגלי והוא כבר זקן בא בשנים. מה כל החרדה, רבי יוסי? שאלתי, פּרישת שלום אמסור מכל מקום ולמה היה נחוץ כל הטורח? הבאתי מתנה לבני ואני חפץ כי תמסור את המתנה לידי בני. הבאתי בעדו זוג של תפילין “אריסטקרטי”, התפילין זעירים הם אלא שכשרים הם בתכלית הכשרות, אני בעצמי כתבתי אותם, התנצל רבי יוסי.
כמובן מסרתי המתנה בשלימות ליד שלמה פינסטון, פינסטון קיבל את המתנה בתודה. מסופּק אני אם הוא מתפּלל בהם בכל יום, אולם חושד אני אותו כי ברגעים קשים של החיים, שלמה לובש את התפילין האריסטקרטים ומתפּלל בהם בדביקות. מי יודע רוח האָדם?
זלמן שמשון הסוחר
לזלמן שמשון היתה חנות של עיטרן ושל נפט ועוד דברים כאלה, אך חנותו היתה לו אך טפל. העיקר בעיניו היתה עבודת ד' ולימוד התורה. הוא לא פּסק פּומו מגירסי אך בחנות.
פּעם אחת כאשר זלמן שמשון היה מתעסק בספר באו אליו שני קונים, שני קונים בבת אחת. ר' זלמן שמשון הניף את עיניו מהספר ואמר להקונים בכעס: מדוע אתם מטרידים אך אותי? ברחוב יש כמה חנויות ודוקא אותי אתם באים לבטל מתורה…
יעקב פּאפּירמייסטער
יעקב פאפירמייסטער היה איש עשיר לא ב“מרכאות כפולות” אלא עשיר מופלג. הוא היה בעל הבית של בית בישול שכר שיצא לו מוניטין בכל ארץ ליטא וגם שותף לבית חרושת של סיגרטים גדול, פּאפּאירמייסטער היה מחובבי ציון הראשונים ואחיו היה קולוניסט ידוע בראשון לציון… אולם לא בהשכלתו הרעיש פּאפּירמייסטער את גרי עירנו ולא בעשירותו אלא בנדוניה שנתן לבתו.
פּאפּירמייסטער לקח לביתו חתן, אחרי קאנטור הסופר העברי הידוע, ונתן לו נדוניה… שומו שמים. חמש עשר אלפים רוביל. כן, חמשה עשר אלפים. סכום זה היה למעלה מהשגת גרי עיר לידא… ושוחחו בזה ימים רבים, הדבר הזה היה הנושא העיקרי של שיחה… חמשה עשר אלפים רוביל… היאומן כי יסופּר?
בקבוצה שהתווכחו אודות המאורע הלא שכיחי הזה, נכנס ליזר מנדיל הרופא שבתו ברחה עם קצין גבוה של צבא רוסי, מה רעש? אמר ליזר מנדיל, יעקב וויינר (פּאפּירמייסטער) שילם בעד חצי גוי חמשה עשרה אלפים ואם בעד חצי גוי לקחתי חתן לבתי גוי גמור ולא עלתה לי אף פּרוטה.
עיכוב הקריאה
חיים נח היה חסיד למדן, בנעוריו הנהיג חסידים בסוס ועגלה לקוידנוב בשכר מועט, נשאר בעל עגלה כל ימיו, אולם מלאכתו גרמה שיקפּחו אותו בעליות, כאשר הגבאי בהשטיבל היה השוחט מרדכי אהרן שזכר אותו מנעוריו היתה עליה לחיים נח בכל חודש, אולם כאשר התפּתח הקפּיטאליזם בעיר לידא והגבאות עברה להעשיר שמואל בעל חנות הברזל, הוא הנהיג משטר קאפּיטאליסטי ופסק לכבד את חיים נח בעליות לעתים רחוקות וחיים נח זה איש קשה היה והיה תובע עליות בפּה, אולם שמואל איש הברזל לא שם לב לזה.
הדבר נגמר בעיכוב הקריאה, חיים נח עלה על הבימה וטען בזה הלשון: אני איש עבודה, איש עמל, “אַ פּראַצעוויטער מענש” ועליה נחוצה לי בכל חודש. עיכוב הקריאה ריכך את לב איש הברזל, נימנו וגמרו כי לחיים נח נחוצה עליה בכל חודש.
פּעטשי הקבלן
שמו האמיתי היה פּסח ומשום שגמגם בלשונו קראו לו פּעטשי. לפעטשי היו פּרנסות רבות, בפּסח היה אופה מצות ובפּורים היו לו מונופּולין על משחק הפּורים, במשחקו זה היה מתעסק עוזר בשם אהר’קע מזיק. איש אשר חינכו במלאכות שלו.
בפּעם הראשונה אחרי שאהר’ע מזיק מילא את תפקידו של המן הרשע בשלימות, הוא ביקש מ“אדונו” שכר, פעטשי לקח מטבע של חמש אגורות ומסר לעוזרו.
פעטשי, יללה עליך, בעד יום של עבודה, אתה נותן לי חמש אגורות? מיחה אהרקע מזיק, וה“קונצין” שראית בכל היום בחנם אינם נחשבים לך מאומה? בעד קונצן כאלה יכלתי להשיג רובל שלם… הצטדק פעטשי.
אהר’קע לא התרצה לקחת שוה כסף בעד עבודתו ומלחמת הרכוש והעבודה התלקחה ברצינות, באו למהומות, בשנה הבאה אהרקע היה עוד הפּעם עוזרו של פעטשי… אינני יודע אם פעטשי הוסיף על שכרו או אהרקע התרצה לקבל שכרו בעונג אמתי.
אלה הם מקצת הטיפוסים שנזכרתי בביקורי בעיר מולדתי לידא… אלה הם האלמנטים המזיקים שהשמיד הנבזה היטלר. אלה הם ה“עקספּלוטרים” שהבלשוויקים נלחמו נגדם… ונקם ישיב לצריו, אב הרחמים, נקום נקמת דם עבדיך השפוך.
לקורות העיר לידא
אם גרי לידא קראו בשם “שיכורים” (לידער פּיאניצעס) טעם לזה היה רשום בפנקס של חברה קדישה שאיננו כמובן במציאות והנני מדבר המעשה לפי זכרוני.
במסיבות לידא גרו כפריים “ישובניקעס” עשירים. החברה של מתעסקים היו מקברים את עניי העיר בחנם. אולם כאשר בא לידם מקרה של מת מ“הישוב” היו “פושטים את העור” מהיורשים ותבעו מהם סכומים גדולים – פּעם אחת – היה רשום בפּנקס – אירע בלידא מקרה כזה.
אחד מהעשירים הקמצנים של “הישוב” מת. גם בניו היו קמצנים ובשום אופן לא רצו לשלם את הסכום הגדול שנקבו להם בעלי החברה קדישה והם חזרו עם המת שלהם להכפר… בדרך לא רחוק מכפרם פּגשו בחיט עני שהיה מחזר אחרי פּרנסה בכפרים והיורשים באו לידי אמצאה כזו. את החיט השכירו ביי"ש, הפשיטו מעליו את בגדיו והלבישו אותו בתכריכים, ואת אביהם הלבישו בגדי החייט ולכלכו את פּניו בדם והניחו אותו קרוב לעיר לידא, ובלידא יצא הקול כי רוצחים הרגו את החיט העני, שהיה בעל משפּחה גדולה.
בקיצור, את הקמצן בבגדי החיט קברו בחנם בכבוד גדול ועוד קיבלו מעות לתמיכה להאלמנה העניה, להמתעסקים במת מצווה היה קשה – החיט היה איש צעיר ולהמת היה זקן לבן מזקנה. אולם תירצו הקושיה כי מצרות מזקינים והיו מקללים את הרוצחים שרצחו את החיט העני באכזריות כזו עד אשר הזדקן.
בינתים החזיקו היורשים את החיט בארוה והשקו אותו ימים אחדים ביי"ש ואחרי כן שלחו אותו לנפשו לבוש בתכריכים.
בעיר החלו לשכוח דבר רציחת החיט. אולם פּתאום ראו אותו בשוק לבוש בתכריכים… נבהלו המוכרים בשוק לראות את המת קם מקברו והניחו את סחורותיהם להפקר ורצו לבית הרב לספּר כי מתים מתהלכים בשוק… גם החיט היה משתומם שהוא לבוש בתכריכים, והיה מתפּלא “אם מתי מדוע אני רעב, ואם חי אני, למה לבוש אני בתכריכים?”
החיט זכה מן ההפקר מזונות ויי“ש והלך לבית עלמן, היתה אכילה כדבעי וגם יי”ש לרוב. לרצות את המת שלח הרב מנין אנשים לבושים בטליתים ותפילין לבקש מחילה ממת מצווה… ומה גדולה היתה ההשתוממות של הבאים לראות את החיט יושב בתכריכים ושותה יי"ש… שיכורי לידא – אמר אחד, ־ כנראה זר בעיר, הם שותים גם אחרי מותם… מה היה הסוף? אינני זוכר, אולם מני אז נשאר השם שיכורי לידא… ומני אָז היו קוראים אנשי לידא בשם שיכורים.
מעשה כעין זה יש אצל טניסון בשירו “אינך הרן” וגם אצל יעקב גורדון “הזר”.
אינני ערב בעד אמת הסיפּור, אולם הסיפּור אופיני הוא מתאר את מצב העירות מהעבר הקרוב, את הצדדים הטרגיים וגם הצדדים המגוחכים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.