(יפו ט“ז-י”ח שבט, תרפ"ב)

רבים הם סבלות הפועל העברי בארץ בתקופה הנוכחית, קשים הם ביחוד חיי הפועלים בעלי המשפחה, העובדים כשכירי יום ואין שכרם הדל – גם כשיש להם עבודה תמיד – מספיק להם לפיהם ולפי בני‏־ביתם. אולם קשים ומרים שבעתים הם חיי משפחות התימנים הנמקות בעניין וסבלן בשכונות ובמושבות. חוסר־עבודה מתמיד, רעב ומחסור, צפיפות נוראה בחוֹרים אפלים, הקרואים צריפים ו“בתים”, וכתוצאה מזה – מחלות ותמותה במידה מבהילה – זו מנת חלקם של התימנים, כמעט בלי יוצא מהכלל, העובדים וחיים בארץ זה 13 שנה ויותר.

היו ימים וחשבו, כי התימנים יתפסו את מקום הפועלים הערבים במושבות, היות וצרכיהם אינם עולים בהרבה על אלה של הערבים, לפיכך הסתפקו ב“בנין” בתי־חומר וצריפים קטנים, בתוספת מגרשים פעוטים להם, בירכתי המושבות, – ובזאת אמרו לפתור שתי שאלות בבת אחת: הספקת פועלים זולים לאיכרים וביסוס המון משפחות יהודים על יד המושבות.

הרעיון הזה אשר הגו עסקני־ישוב תמימים, פשט מהרה את הרגל. עליית התימנים ופעולתם בארץ קשורה בקשר אמיץ עם תנועת הפועלים העברים הכללית ובאופן טבעי התקרבו זו אל זו ופעלו ונפעלו זה על זה. מופרכת היתה, איפוא, חלוקת העובדים היהודים לשתי מדרגות: הפועלים האשכנזים ודרישותיהם והכרתם העצמית מזה – והפועלים התימנים מעוטי־הצרכים והמשועבדים לאדוניהם מזה. עצם מציאותם של התימנים במצב שפל וירוד זה – היתה תמיד כמחאה חיה כלפי תנועת העבודה הצעירה, אשר השחרור והגאולה היו נר לרגליה מראשיתה. בתוקף החיים, ע"י הנגיעה הישרה עם שאר העובדים – התפתחו גם דרישותיהם והכרתם העצמית של התימנים, ולא יכלו בשום אופן, לשמחתנו, להידמות לעם הארץ, כרצון אכרינו ואולי גם חלק מעסקנינו, ושזהו לפי דעתם התנאי העיקרי להיותם מוכשרים לכבוש את העבודה. עד מהרה החלו להיות נדחפים מתוך העבודה ושנואים על נותני־העבודה, כחבריהם עולי רוסיה ופולניה.

וכיום הזה אין האכרים, מלבד יוצאים מן הכלל, מעסיקים בעבודתם את התימנים החיים במושבותיהם. רע ומר היה גורלם הכללי, אלמלא חשו לעזרתם פקידות יק"א (זכרון יעקב, פתח־תקוה ונס־ציונה), אגודת נטעים (רחובות, חדרה), והיקב (ראשון־לציון) המעסיקים במשך תקופות ידועות בשנה חלק חשוב מהם. למרות אלה – הולך המצב ונעשה קשה יותר ויותר. חוסר־העבודה והרעב הם אורחיהם התמידיים של יושבי הצריפים והחורבות האלה ומפילים בהם חללים. תמונה מבהילה התגוללה לפני משתתפי המועצה. בּתּנות כל ציר וציר את ענויי בני קהילתו וסבלם המרובה בכל מקום ומקום, ולא הופרז הפעם על המדה: פניהם של הצירים עצמם, המצוּמקים והחוורים, אימתו את כל הסיפורים הנוגים. מתוך הדברים והמספרים, שמסרו צירי המועצה נראה, כי התימנים לא רק שאינם מתרבים אלא עוד הולכים ופוחתים במספרים. “נכנסנו כ־300 נפש וכעת הננו רק 150” – כך מספר ציר חדרה, המצטיינת בשיכול יושביה התימנים. התנַונוּת ציבורית – זהו הרושם הכללי של התמונה.

קשה ביותר היא צרת הדירות. בחדרים קטנים מתגוררות נפשות רבות. בחדר אחד גרות משפחות אחדות, בקור ובטחב הצריפים מתמוגגים נשים וילדים כל ימי החורף, לרוב, – יחד עם אבות המשפחה, הבטלים מעבודה. המצב הזה מביא המון מחלות על האנשים האלה וגורם לתמותה – ביחוד של ילדים – בהמון. נוראים היו הסיפורים על מות נפשות אחדות בבית אחד בזמן קצר (לא למותר לציין, כי “הדסה”, המוציאה על חשבון ההסתדרות הציונית אלפי לירות בחודש ועובדת בכל הערים והמושבות – אינה מוצאת לנחוץ לדאוג לבריאותם של התימנים בכל שכונותיהם, ולסדר להם את העזרה הרפואית המינימלית, אשר היתה בלי ספק מקטינה את התחלואים ואת התמותה).

ברוּר הוא כיום לכל: אין תקומה ואין תקוה לתימנים מעבודתם במושבות. גם אם יבנו להם בתים בלבד – לא יוָשעו. “לא נוכל לפרנס את עצמנו ואת ילדינו ע”י הבתים" – הביע אחד מצירי ראשון לציון. צריך לבסס את השכונות באופן שעיקר פרנסתן יהיה ממשקן העצמי. מוכרחים לרכוש שטחי קרקע בקרבתן, בכדי להגדיל את המגרשים של המשפחות, לסדר את ענין המים, לבנות בתים ורפתות ולתת אפשרות של רכישת משק־בית. זוהי הדרך היחידה להצלתן ולתקומתן של שכונות התימנים.

גדולה היא אחריות הסדתרות העובדים וההסתדרות הציונית בפני הציבור הזה, אשר הראה את כוחו בסבלנות, בחריצות ובכשרון־עבודה במשך כל זמן היותו בארץ. עתה הגיעו מים עד נפש: אין כוח לשאת יותר את התלאות. הגיע הזמן לחונן את צבור העובדים התימנים ולהגביר את הפעולה לתקומתו. תשומת־הלב והגברת הפעולה תוספנה כוח ואומץ לציבור זה ותחַיה אותו. מוכרחים להמציא את הסכומים שהוקצבו מטעם הקונגרס לצורך זה. סכום לא גדול ביותר, כעשרים אלף ליר"מ, יכניסו מהפכה בכל מושבות התימנים ויעמיד אותם על רגליהם. תבוא נא ההתאמצות ותמלא את חובתנו הגדולה לעובדים התימנים!

במשך יום שלם הסיחו הצירים למקומותיהם את צרת נפשם, את כל התלאה והמצוקה האופפות אותם. מתוך מרירות רבה הטיחו דברים קשים כלפי הסתדרות העובדים, בראותם אותה אשמה במצבם הנוכחי, באשר לא הקדישה לדעתם, תשומת־לב מספיקה בפעולותיה הכלליות לצבור התימנים.

אכן במשך התקופה האחרונה התרופפו הקשרים שבין התימנים ובין ההסתדרות הכללית. ההסתדרות לא העמידה מקרבה אנשים אשר יקדישו את עצמם לעניני התימנים, לא הפיצה ביניהם את רעיונות חברת־העובדים ולא עסקה בעניני תרבות כבשנים הקודמות. הפירוד שהיה במחנה העובדים גופא השפיע לרעה. הוסחה הדעת במידה מרובה בציבור התימנים והושם אליו לב בה במדה, אשר היה יכול להגדיל את כוחה של מפלגה זו או אחרת. לאט־לאט התרחקו חלקים שלמים של ציבור התימנים מההסתדרות. ומכאן קרקע נוח לתעמולתו של ה“מזרחי” אשר היה זקוק לקולותיהם בזמן הבחירות לאסיפת הנבחרים. ובגלל זה נטפל אליהם בתקופה זו והבטיח להם “הרים וגבעות”. במקומות אחרים האמינו התימנים בכונתם הטהורה של “חבריהם לדת” והלכו אחריהם. לא עבר זמן רב והם התפכחו מאמונה תמה זו, ונוכחו עד כמה מבטחם בהאדונים מ“המזרחי” – מבטח שוא הוא.

עתה, לקול קריאת ההסתדרות, נאספו ובאו כולם, מכל המקומות. ההכּרה השוררת היא זו – כי אין להם גואלים ומגינים מבלעדי ההסתדרות, שהם חלק בלתי נפרד ממנה. יפה אמר להם אחד החברים: “באופן טבעי, בהכרח המציאות – נמצאים אתם בתוך ההסתדרות”. אכן כל הכאבים שהצטברו בלבבות במשך תקופה רבה התפרצו בהפּגש שליחי כל הקבוצים עם ב"כ הסתדרות החקלאית, וברובם – בכתב אשמה על ההסתדרות, אולם בסוף הדברים באו לידי ביטוי האמונה והנאמנות להסתדרות ועיקריה, הדרישה הנמרצה מצד הצירים לכל העובדים התימנים לחזק את הקשרים עם ההסתדרות להשתתף במוסדותיה ולשאת בעולה.

הכל תלוי, כמובן, במעשים אשר יבואו אחרי ההחלטות.

לפי דרישת הצירים הועלה על הפרק גם הסעיף “עליה”. בשאלה זו באה המועצה לידי התעלות. גם כאן, כמו בכל מועצות ההסתדרות, שימש פרק זה לטל מחַיה ולנחומים ולמקור מרץ ותקוה לימים יבואו. יחד עם כל ציבור העובדים הרגיש גם חלק זה צורך חיוני־נפשי בחדוש היחסים והתמדת הקשרים עם אלה שנשארו בגולת־תימן והנכספים לעלות אל הארץ; הרגש בנחיצות של כניסת אנשים צעירים ורעננים מן הגולה לתוך הצבור הזה, אשר הזקין בעבודה ובסבל במשך רבע יובל שנות היותו בארץ. קשר המכתבים לא נפסק במשך כל הזמן, ביחוד התחזקה חליפת־המכתבים בזמן האחרון וגברה הדרישה אל המאושרים היושבים בציון שיעזרו להם לעלות. הגיעו מכתבים בחתימת ראשי בתי אבות וקהילות, הדורשים עזרה לעליה. בדמיונם רואים המסכנים והנה ישראל יושב לבטח בארצו, שר יהודי מושל¹ וגם בית המקדש יבּנה בקרוב.

הדברים בענין זה נבעו מן הלב והציתו אש בעינים. נשכח לרגע כל ההוה הקשה והאפור ושגו בחלום העליה מהתם, לפגישת האחרים הנדחים. וכשיצא אחד והביע את דעתו, כי אין לקוות לעליה טרם שהסתדרו היושבים בארץ מכבר – השתיקוהו ונזפו בו. “עליה! למרות ועל אף כל המציאות הקשה” קראו יחד אתנו כל צירי מועצת התימנים בנעילתה.