התזכור?
באוקטובר 19151 בימי ממשלת התורקים גורשו מאות משפחות יהודיות, בבהלה ובאכזריות, ונדחפו אל תוך האניות אשר הפרידו בזרוע בין אם ובין תינוקה, בין אב זקן לילדיו, בין איש לאשתו.
– במאי 1921, בימי ממשלת הבריטים – בימי הנציב היהודי, גורשו בחרפה ובאכזריות מאות חלוצים, אשר עברו כל מיני יסורים עד הגיעם לארץ, נדחפו בחזרה מתוך כל החופים בארץ זו ובמצרים שכנתנו, אשר בהם עגנו האניות וגם הספיקו להוריד חלק מהעולים. גורשו בחזרה אבות שבאו אל בניהם ואחים ואחיות שבאו אל אחיהם.
כה רב הדמיון בין שני האַקטים ההיסטוריים האלו, ובכל־זאת מה רב ההבדל: אז מצאה האנטישמיות, אשר התלקחה עם התחלת המלחמה, לנחוץ להתעטף מעטה שאול, חוקי, שהתבטא אז במלים “נתיני האויב”. תורקיה “הפראית” התביישה בתעלולי אנטישמיות גסים, גלויים, ותעשה את מעשיה במסגרת “החוק”. – ממשלת בריטניה הנאורה שבארץ לא תדע בושת. בלי שום כחל ושרק, בלי שום מעטי־חוק – בהפרת־חוק גלויה לעין כל עשתה את המעשה הזה לנו: המון ערבי חוגג ברמלה הוא שהקריא למשוח־מלך־בריטניה בירושלים את הפקודה כתשובה על שפך הדם והשוד הרב אשר ערכו ביפו, לאמר: ראו כיצד צריך להתהלך עם ממשלת האנגלים האדירה, לפחות – במה שנוגע ליהודים ולהגשמת הבטחותיה להם: ובמחי־יד אחד השגנו את מבוקשנו. מובן, שאחרי זה צריך לדרוש עוד ועוד – ולאַיים… הנצחון בטוח. “השקר הגדול”, המתהלך בראש כל חוצות, הגושפנקא של ממשלתנו בימים אלה, – הוא ינצור והוא יעזור.
וחולפת התמונה:
בהא־אל־דין הוציא פסק־מות לציונות, פקד להשמיד את בולי קה"ק ולהעניש קשה את מחזיקיהם, אסר להזכיר את שמות “ציון”, “הרצל”. אחריו החרה החזיק ג’מל־פשה, אשר הירבה על הגזרות ואמר לעקור בכוח את תקות־ישראל, ערך מאסרים בהמון ושלח לדמשק וכו'.
בולס וסטורס ערכו פרעות בירושלים, הגנו על הפורעים והפריעו למגינים להגן ואחר אסרו אותם ושלחום לעבודת פרך בעכו: סתמו את הפיות ומחקו כל מלה של מחאה ושל נחמה. אסרו על הפצת בולי קה“ק. ערכו אח”כ חקירה ומשפט צדק אשר הרשיעו את הנהרגים והנשדדים והצדיקו את המסיתים והרוצחים. התעללו במשך שבועות רבים בישוב היהודי ובכל הקדוש לו.
בימי סמואל היהודי נעשה לנו ונשנה כל אשר עשו “ידידינו” הנזכרים ועוד יותר – את אשר יזמו לעשות הם ולא העיזו. מידי סמואל נחלנו את כל העלבון – אחרי שפך הדם וחורבן מאות האנשים – והשפלת כבודנו עד לעפר. פקידיו ועושי רצונו מתעללים בנו כיום הזה. עוד החרב מתהפכת – והרוצחים הומים בראש כל חוצות. ההתנקשות הגדולה בנפש היהודי, בנפש תקות העם – נתמכת בגלוי ע"י ממשלת הנציב העליון.
ב 🔗
פקודות נמרצות יצאו לאסור על הפצת שמועות שקר וידיעות העלולות להרגיז – ואיימו בענשים קשים. ואמנם, לפי העתונים, נשפטו יהודים בעוון הפצת ידיעות שקר. בו בזמן מפיצים עתונים ערבים ביפו ובחיפה ידיעות שקר ושמועות בעלות כוונה בולטת – ובאין מפריע, ואין היד מוחקת ואין בודה־השקרים נענש.
ה“פלשתין” היפואי מספר, כי היהודים בפ“ת עצרו אצלם את פועליהם הערבים וכשבאו קרוביהם לדרוש אותם – התנפלו עליהם אנשי פ”ת והרגו בהם. ואחר כך: יהודים התלבשו בתלבושת צבאית והתנפלו ושרפו את בית השיך אבו־קישק. אלה תולדות כל ההתנגשות בפ“ת. – כל השקר הטפל הזה על מאורעות פ”ת נדפס והופץ ע“י העתון, – ולא שמענו כי יענש או ייקרא למשפט על זה. באותו זמן נמחקת כליל בלי רחם כל כתבה, המספרת דברים כהויתם מפ”ת, חדרה, רחובות, כפר־סבא ועין־חי, הנמסרת ע“י “הארץ” או “דואר־היום”. ולא עוד אלא שגם ניתן ע”י הצנזור – בעונג כנראה – להעתיק אל העתונים העברים את סיפור־הבדים הנ“ל מה”פּלשתין", מה שאין כן לגבי שאר הדברים, שמותר לפרסם בערבית ואסור בעברית.
וכך היה גם לאגדה על דבר טונים רבים של דינמיט, אשר נמצאו אצל יהודים ביפו. נמצאה כמות קטנה של חומר מפוצץ בלבורטוריום של אחת מחברות־הבנין, כפי שהוברר ע“י החקירה. באותו זמן הפיצו העתונים הערבים וחוגים שונים בתיאבון רב סיפורי מעשיות על עשרות טונים דינמיט ובכלל על פצצות ועל נשק לרוב, שנמצאו אצל יהודים. והביקורת לא מחקה, והמשפט לא העניש והעתקת בדותא מרגיזה זו הורשתה גם לעתונים העברים הנ”ל. מורשה לערבים לעשות צילומים וסנסציות מרעישות – ולהפיצם בעולם, – ואצלנו מעיזים למחוק את כל גליון־האבל ואף את מסגרת־האבל! ותיקי־צוררינו שבכל הזמנים לא יכלו להעלות על הדעת חוצפה כזאת וגסות מטומטמת כזאת: לאסור על העם האָבל על בניו הגבורים ביום האבל – את הבעת אבלו ויגונו.
ג 🔗
איזה רושם צריך להתקבל בכל העולם, אחרי הגיע הידיעות מא“י על המאסרים בהמון הנעשים ביהודים, על פשוֹט פלוגות שוטרים במושבות וקבוצות היהודים לחפש נשק ועל הובלת נאסרים יהודים במשמרים כבדים ובחרבות שלופות? הוא אומר: הרושם הפשוט, הטבעי מידיעות כאלה יהיה זה, כי היהודים ערכו פרעות ביפו, כי היהודים התנפלו בכל מושבותיהם על שכניהם השקטים, כי היהודים מסיתים להרג ושוד, – ולא להפך; שאלולא כך – למה לא תפשוט הממשלה על הכפרים השכנים ליפו, פ”ת, חדרה ורחובות, לאסוף את הנשק שבו התנפלו, הרגו וחמסו? למה לא נאסרים כל המסיתים הידועים, כל אלה אשר גרמו למהומות הדמים, ראשי המתנפלים והשודדים? באותו זמן אשר ילכו שליחי הממשלה לחפש את האקדח המחליד זה שנים אצל בן־המושבה המחזיק אותו אך להגנת נפשו ונפש־ביתו – הן ברור זה כשמש בצהריים לצוררינו הכי עקשים – למה תעלים הממשלה עין מאוצרות הנשק הטמונים בכל ישובי הערבים מעת צאת הגרמנים והטורקים את הארץ? למה תביט בקור־רוח אל הגמלים טעוני־נשק הבאים מארץ עבדאללה2 ואל סירות־הנשק השטות מארץ בעלת־הברית?
וייזכר נא גם זה:
אחרי ההתנפלות הבלתי מוצלחת של הערבים על חדרה, אחרי שנעצרו 2000 איש ע“י ההגנה האמיצה של אנשי המקום הזה, המעטים במספרם, אחרי שרק הצליחו לשרוף בתים אחדים ולשדוד את הבתים שבקצוות המושבה – לא יכלו לישון סגני המושל משכם ומתול־כרם השכנות. הם הופיעו, סמוך לזמן ההתנפלות והשוד בחדרה, אל המקום הזה פעמים אחדות בזו אחר זו ודרשו למסור את הנשק הנמצא במושבה. הן ברור: הנשק הזה שבמושבה מפריע ל”שלום" הציבור, מפריע לתיאבון השוד והרצח של התושבים השקטים, ה“אצילים” מתל־כרם ומשכם, מקקון ומדמיירו, וצריך, איפוא, לבער אותו בשם ה“חוק” – “בשם הצדק והיושר”…
זהו אפּילוג מתאים מאוד לחזיון הנערך בארצנו, אשר הגבורים הראשיים הם – הממשלה ופקידיה, הגדולים עם הקטנים.
כ“ה אייר תרפ”א.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.