פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ היא פרשת השבוע התשיעית בספר דברים. הפרשה מתחילה בפרק ל"א, פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק ל'.

פרשת וַיֵּלֶךְ היא הקצרה בפרשות ויש בה רק שלושים פסוקים. משה נפרד בפרשה זו מבני ישראל ומציין את העובדה שהגיע לסוף הדרך שכן הגיע לגיל מאה ועשרים שנה, אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, מסע בלתי צפוי אותו החל בגיל שמונים, ישיש, כבד פה וכבד לשון, שלא ידע מה טומן לו העתיד, אבל קיבל על עצמו שליחות שהוטלה עליו משמים בידי אלוהי החירות הנעלם מכל עין, אך נשמע בבהירות לכל אוזן בלשון הקודש, שליחות שהוטלה עליו בידי אלוהי הברית וההיסטוריה הידועה מראש, הקושר בברית בין העבר בן שבעת הדורות, משה הוא דור שביעי לאברהם, לבין העתיד הקשור בחירות, דרור וגאולה, הקשורים בכניסה לארץ המובטחת, עתיד המובטח לעמו אחרי חמישה דורות של שעבוד וארבעים שנות נדודים, משעה שנדרש לעמוד בפני פרעה, התגלמות השלטון האנושי העריץ והמשעבד, לפני ארבעים שנה, ולומר לו בשם אל לא נודע: ‘שלח את עמי’..

משה בן עמרם, העניו מכל אדם על פני האדמה, הגואל את עמו בשם האל משעבוד לחירות, אחרי שהנהיג את העם במשך ארבעים שנה בין שעבוד מצרים לברית סיני ולשבועת מקראי קודש מועדי דרור (ויקרא פרקים כג, כה) וברית ערבות מואב, ערב הכניסה לארץ, יודע שאין עוד כוחו עמדו להוסיף ולהנהיג את העם ואין בכוחו לחצות את הירדן ולקחת חלק בהגשמת ההורשה וההתנחלות. הוא מבטיח לעם שאלוהי הברית והחסד, החוק והצדק, החירות והדרור, ילחם לו וישמיד את כל אויביו ויהושע בן נון יהיה זה שימלא את מקומו. משה מברך את יהושע בברכת ‘חזק ואמץ’ לעיני כל ישראל ואומר לו שהוא יהיה זה שיוריש את עמי הארץ וינחיל את הארץ המובטחת שאלוהים נשבע לאבות האומה שבניהם ינחלוה, וכרת עמהם ברית.

הוא מאמץ את ידיו של יהושע בן נון, הנושא את הזיכרון ההיסטורי של ארבעים שנות הנדודים במדבר ואת העדות על החוק הכתוב שראשיתו בהתגלות מעמד סיני ובברית בין האל לעמו, אחרי שנותר בין הבודדים ששרדו את עונש כיליון דור המדבר, ואומר לו שלא ירא ולא יחת. שכן, כוחו נובע מהבחירה האלוהית המובטחת לו וממורשת החוק הכתוב ומסורת הברית.

הבחירה האלוהית ביהושע בן נון, נודעה למשה בספר במדבר בפרק כג, ביום הנורא שבו נודע לו שהוא עצמו לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, אחרי שהנהיג את העם הסורר וקשה העורף במשך ארבעים שנה, כעונש על התנהגותו בפרשת מי מרה, וכשהוא מקבל את הדין בהכנעה, ללא ויכוח, ללא משא ומתן, ללא ערעור וללא שמץ רחמים עצמיים אלא רק מתוך דאגה לעמו שיישאר כצאן בלי רועה, הוא מיד מבקש מאלוהים שימנה את ממשיך דרכו שיהיה מופקד על הנהגת העם בכניסה לארץ. פסוקים מרטיטים אלה מלמדים הרבה על העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, על תפישת עמו כצאן חסר ישע ועל תפישת עצמו כרועה המופקד על שמירת עדריו ומלמדים רבות על מהות ההנהגה לדעת אלוהי הרוחות המבקש אדם אשר רוח בו, העומד לפני הכהן הגדול ומקבל את הסמכתו לפני העדה כולה ככפוף לכהן הנושא את דבר אלוהים הכתוב ושומר את חוקיו, כשהודו של המנהיג הישיש שאלוהים דיבר בו פה אל פה במשך ארבעים שנה, מנהיג שאינו עוסק בעוול הנגרם לו אלא אך ורק בדאגה לעדתו הנותרת נטושה ללא רועה, מנהיג הדואג להמשך שושלת ההנהגה בבחירה אלוהית, לא אנושית, הודו נאצל לממלא מקומו:

*

" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה לֵאמֹר. יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר, אִישׁ עַל־הָעֵדָה. אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה: קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה: עַל־פִּיו יֵצְאוּ וְעַל־פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל־הָעֵדָה. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה". {במדבר כז, טו–כג}

הפסוק החשוב בפרשה הוא זה שבו מצוינת העובדה שמשה כתב את התורה והפקיד אותה בידי הכוהנים בני לוי, כלומר בני שבטו, שבט לוי, ובידי כל זקני ישראל. הזיכרון הקהילתי המשותף של הגאולה מעבדות לחירות בחסדי האל הגואל, הפודה והמושיע, וההבטחה הקשורה בהתנחלות בארץ המובטחת, התלויה בשמירת החוק הכתוב, זה שנודע במעמד סיני ובספרי החומש הקודמים מספר שמות ואילך, איננו תלוי באדם זה או אחר, או בזיכרון מתעתע. הזיכרון הקהילתי של קהילת הזיכרון של העם היהודי תלוי רק בספר נצחי מקודש (‘והמכתב מכתב אלוהים חרות על הלוחות’), המצרף היסטוריה וסיפור, חוק ומצווה, מועד וברית, עדות ושירה, ספר וסיפור, הפתוח בשווה בפני כל אדם ממין זכר הקורא בלשון הקודש.

הזיכרון הקהילתי של מסורת הבריתות והשבועות, ופרטי ההתגלות האלוהית בברית סיני, לפני ארבעים שנה, שהיא מקור החוק, המצווה, המוסר והמשפט, איננו תלוי בזיכרון בעל פה של אדם זה או אחר, אלא רק בזיכרון מקודש כתוב על ספר, הנשמר בידי שבט לוי וזקני ישראל, זיכרון המופקד בידם עבור כלל העדה, זיכרון שנכתב בידי המנהיג האנושי הראשון שאלוהים בחר בו, ומופקד לעולם בידי בני לוי הכוהנים, בני שבטו, המצווים על שמירת משמרת הקודש הכתובה ועל הנחלתה והוראתה ונשמר בידי זקני ישראל:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי

הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

בשעה שמשה הפקיד את התורה הכתובה בידי הכוהנים בני לוי, נושאי ארון הברית – תורה הקשורה מראשיתה, בספירה ומניין, בסיפור ובספר, במועד ובברית, באותיות ומספרים, במחזור שביעוני נצחי מקודש, נשמע ולא נראה, מופשט ולא מוחש, נספר ומסופר, המכונה היום השביעי או שבת, אות וברית עולם, ונשמר בשבועה ובברית, בשמיטה ויובל, בשבעה דורות מאברהם עד משה, ובשבעת מועדי אדוני החלים כולם בשבעת חדשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, כלומר במחזורי הזמן הנצחיים, המשביתים המקודשים, הנשמעים משמים, המעצבים את לוח המועדים השביעוני המקודש, הקובע את התבנית הייחודית של הזמן היהודי המשותף לכל העדה כולה, בשעה שהוא משבית את חיי היום של העם היהודי מהעת העתיקה ועד ימינו, במקצב שביעוני מחזורי מקודש ונצחי של קודש וחולין – ציווה על הכוהנים לקרוא את הטקסט הכתוב המופקד בידיהם למשמרת, בחג השביעי, המועד השביעי משבעת מועדי ה' (ויקרא כג), בחודש השביעי, הוא חג הסוכות, חג בן שבעת הימים, בשנה השביעית, במועד שנת השמיטה, השנה שלא עובדים בה, בעת העלייה לרגל, שבה חוגגים את מועדי סיום הקציר, הבציר, המסיק, הקטיף, הארייה והגדיד של שבעת המינים, הצומחים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי.

ראוי לציין שמסורת חכמי התורה שבעל פה שהתבססה על ריבונות אנושית ועל חתימת ההתגלות האלוהית, ונוסדה על חתימת הקאנון המקראי ואיסור המשך כתיבת ספרים מקודשים, לצד מחיקת המילה ברית בהוראת covenant ומחיקת המלאכים מהמשנה, התנגדה בתוקף למעמדם הייחודי של הכוהנים הקוראים והכותבים, המלמדים והמנחילים את הספר הכתוב, שנבחרו לבדם בבחירה אלוהית כשומרי משמרת הקודש, והתנגדה בתוקף לבלעדיות סמכות הדעת שהייתה שמורה להם בתחומים שונים על פי הסדר המקראי.

ההתנגדות של הפרושים המפרשים, הלא המה חכמי התורה שבעל פה המבארים השונים והדורשים או התנאים והרבנים המלמדים והמשננים, לכוהנים, אחרי חורבן בית שני, ואחרי שנים רבות של כהונה גדולה לא לגיטימית – מאז הדחת בית צדוק בידי המלך הסלווקי אנטיוכוס אפיפאנס (215–164 לפנה"ס) והחלפתו בכהונה המתיוונת (יאזון, מנלאוס ואלקימוס באמצע המאה השנייה לפני הספירה) ובכהונה הסותרת את הסדר המקראי, בתקופה החשמונאית בין 152 לפני הספירה עד 33 לפני הספירה, ובתקופת הכוהנים שהובאו מהתפוצות שמינה הורדוס, וזלזלה בהם וקראה עליהם תיגר במאבקים בין פרושים וצדוקים [אלה הנקראים בשמם המקראי במגילות בשם “הכהנים לבית צדוק ואנשי בריתם”!], ובתיאורים המבזים על ממזר תלמיד חכם העדיף מכהן גדול [ככתוב במשנה הוריות “אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ”] – גרמה לפסיחה מוחלטת על הכוהנים בני צדוק ובני לוי בשושלת מסירת התורה הנודעת בפתיחת מסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע [למרות שלא כתוב בתורה שהתורה נמסרה ליהושע אלא כתוב חזור ושנה שהיא נמסרה לכהנים בני לוי!], ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה ".

*

מכאן ואילך אביא את כל הפרשה ברצף בנוסח מנוקד ואעיר את הערותיי אחרי כוכבית בכתיב רגיל:

*

*

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

*

מכאן הברכה עד מאה ועשרים.

העובדה שהמנהיג הראשון של העם היהודי, הגואל מבית עבדים בחסד אלוהי ובתעוזה אנושית, הנביא המושיע והמחוקק, שאלוהים דיבר בו פה אל פה, נושא דברו של אלוהי החירות הנעלם מן העין והנשמע לאוזן, החל את הנהגתו של מסע החירות, שלא היה לו תקדים בתולדות האדם, בגיל שמונים! וסיים אותה אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, בגיל מאה ועשרים, מעניקה פרספקטיבה חדשה על משמעותה המשתנה של השיבה והזקנה ועל האפשרויות הטמונות בה ליחידי סגולה בהם בוחר אלוהים. עוד היא מאלפת אותנו בינה בדבר הסגולות האמתיות שמנהיג נדרש להם מאז ומעולם שאין להן שום קשר למראהו או לקומתו, לקולו או ליופיו.

ראוי לציין שאין המקרא מתאר בשום מקום, שום תו גופני נראה לעין של משה בן עמרם. איננו יודעים מאומה על מראה פניו, על גובהו, על צבע שיערו או על כוחו, על קולו או על מבנה גופו, על צבע עיניו או על כל סגולה חזותית הקשורה ביפי תואר או בייחוד נראה לעין, או על כל ממד חושי אחר המבאר את בחירתו. אנו יודעים רק על עובדות ספורות המונעות ממנו לכאורה להיבחר למנהיג בידי בני אנוש, הרואים רק לעיניים, אולם אינן מונעות ממנו כלל וכלל מלהיבחר בידי אלוהים, הרואה רק ללבב ומאציל מרוחו על נבחריו בכל גיל:

ידוע לנו שמשה היה כבד פה וכבד לשון מנעוריו, שהיה עבריין נרדף, אשם ברצח ובחטא, ושהיה ישיש בן שמונים כשהחל בשליחותו, כאשר זכה להתגלות אלוהית במדבר. לבד מיוסף בן יעקב ורחל, שעליו נאמר שהיה יפה תואר כאמו, אף אחד מגיבורי החומש אינו מתואר בשום תיאור פיזי חזותי הקשור ביופי, שכן מראה־העיניים ביחס לגברים אינו נחשב כבעל משמעות, כמעיד על דבר מה בעל חשיבות או כראוי לציון. הרוח המופשטת על מבעיה השונים, החלומות, הקולות, החזיונות, העדות, הדיבורים, המעשים, הכתבים, הספרים, הזיכרונות, השבועות והבריתות, התעוזה, המסירות והנחישות, החמלה, הנדיבות והאחריות, והבחירות המוסריות של בני אדם שאין עליהם מורא אדם, הם לבדם ראויים לציון בעיני מחברי החומש.

*

יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם

יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

*

יהושע נבחר על פי דבר אלוהים בספר במדבר, פרק כז, כמצוין לעיל, ולא על פי דעת הקהל, כדי להחליף את משה ולהנהיג את העם מזמן חציית הירדן. במגילות מדבר יהודה נקרא הירדן בשם יורדן. כי הוא יורד ממעיינות הנובעים משלגי הר החרמון ליד נחל דן, המפשירים באביב וזורמים דרומה כחצבני ובניאס ודן המתאחדים ליורדן.

*

וְעָשָׂה יְהוָה לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם.

וּנְתָנָם יְהוָה לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם.

*

הניצחון על עמי הארץ הכנעניים עובדי האלילים, שאלוהי החסד, המוסר והחוק תובע להשמידם במסגרת המאבק הבלתי פוסק בספר דברים בין המונותאיזם הנשמע והמדבר של אלוהי החירות, לבין האלילות הדוממת הנראית של אלוהי השעבוד והעריצות, אינו תלוי באדם ובכוחו הגופני, אלא רק בבחירה אלוהית, ביוזמה אלוהית ובהכרעה אלוהית.

*

חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ.

*

משה שב ומדגיש עובדה זו של ההנהגה האלוהית בעת מלחמת כיבוש הארץ, משום שהוא ער לפחד שאחז בעם הנודד והתשוש והמפוחד לפני היציאה למלחמה בעמי הארץ העצומים, היושבים מוגנים ומבוצרים בערים בצורות ובממלכות מסודרות, כשהם שמורים ומוגנים בצבא מאורגן וחמוש. הוא שב ומזכיר שהמלחמה תתנהל ביוזמה אלוהית, בבחירה אלוהית ובהשגחה אלוהית, ולא בידי בשר ודם. התנאי לניצחון האלוהי על עמי הארץ עובדי האלילים, הוא שמירת כל מצוות האל הכתובות, המופקדות בידי הכוהנים בני לוי וזקני ישראל, בידי בני ישראל.

*

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם.

וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת.

*

המנהג היפה אשר נזכר כאן לראשונה, המלמד שהמנהיג הוותיק הפורש מההנהגה, מכל טעם, מבחירה או מכורח, מרצון או מאונס, מברך באצילות רוחו את המנהיג החדש הנכנס כדי למלא את מקומו, לעיני כלל הציבור, ומאציל לו את ברכתו ואת סמכותו ויוקרתו ומחזק את רוחו, הוא מנהג ראוי ומידה יפה שלא כל אדם זוכה לה. משה, העניו מכל אדם, אינו מזכיר ולו ברמז את ארבעים שנות הנהגתו המסורה, ואינו מזכיר את תרומתו שלו לגיבוש העם ולהבאתו לגבול ארץ ישראל אחרי מסע חתחתים, תרומה הראויה לכל שבח, אלא חושב אך רק על הצאן אובד־הדרך הזקוק תמיד לרועה נאמן, וחושב על המנהיג הבא אחריו, מחזק את ידי ממשיך דרכו, ומבטיח לו את חסד אלוהים, עוצמתו, הגנתו, סיועו והשגחתו.

*

משה שב ומזכיר את שבועת הברית שרק בשלה נוחל העם את הארץ המובטחת בחסדי האל, בעת שיהושע בן נון ינהיגם.

*

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת

וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי

הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה

וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

כאמור, התורה שכותב משה, היא התורה, העדות, הסיפור והשירה המהווים רקע להבנת משמעותו של החוק הכתוב, הנשמר בידי הכוהנים בני לוי ובידי זקני ישראל. הכוהנים בני לוי, שומרי משמרת הקודש, מורי העם ומפרשי התורה לעת הצורך, הם השומרים על הספר המקודש, השומר את הזיכרון הקהילתי של ההתגלות, החוק, המצווה, התורה והמשפט, העדות והברית וכלל ההיסטוריה של העם שרשומה בספר, מספר וסיפור מראשיתו. הכוהנים הפטורים מעבודת אדמה ככל בני לוי, הם המעתיקים את המגילות, אשר עליהן כתובות המצוות והתורות והבריתות, וכתובים החוקים והמשפטים והסיפור ההיסטורי של העם. בפרשה הבאה יאמר לכוהנים במפורש “יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”.

*

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת.

בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.

*

כאן הרקע למצוות הַקְהֵל הקשורה במצוות השמיטה והעלייה לרגל. השבועה והברית קשורים בשנה השביעית בשנת השמיטה בחג השביעי בן שבעה ימים החל בחודש השביעי, שבו קוראים בקול רם את התורה המתחילה במניין שבעת ימי הבריאה, עליו מיוסד מחזור השבתות הנצחי מספר בראשית ועד ימינו, כיסוד הברית בין האל לעמו, באזני כל ישראל.

*

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

*

חשיבות מכרעת יש בעובדה שכל הקהל כולו, אנשים, נשים וטף, הגרים התושבים, אלה הבוחרים לחיות עם בני ישראל תוך שמירת זהותם הקודמת (כגון דואג האדומי, רות המואביה או אוריה החיתי), שווים בשותפותם בכריתת הברית (‘אתם נצבים היום כולכם לפני ה’ אלהיכם..) ושווים בזכותם לשמוע את כל התורה, ושווים בחובתם לעלות לרגל להתקהלות מקודשת זו, להאזין לדברי הברית והעדות, ולקבל על עצמם לזכור ולשמור את הנאמר בה. התורה מוטלת על כלל ישראל והגרים הגרים עמו, מסורה לו בשווה ומחייבת אותו בשווה, אולם היא נשמרת בקדושה אך ורק בידי הכוהנים בני לוי, הכותבים ומעתיקים אותה, קוראים ממנה, מנחילים אותה ומלמדים אותה לכלל שבטי ישראל.

אין גנזכים סגורים השמורים ליחידי סגולה, ואין חלקים סודיים השמורים למתי מעט נבחרים בעלי כוח, אין חוקים בעל פה השמורים בידי שליטים מעוררי אימה או נקבעים בידי בעלי זרוע או בעלי אינטרסים, אין ארכיונים סודיים (ארכיון ביוונית הוא ביתו של הארכון! וכל הארכיונים היו סגורים בפני הציבור עד למהפכה הצרפתית!) אלא כל החוק האלוהי כולו נשמע בשווה באזני כלל ישראל אנשים, נשים, זקנים וטף, וכל יושבי הארץ הגרים עמהם. השוויון היהודי המהותי בין כל הגברים, הקשור בחירות ובידיעת הקריאה ובחובת ההאזנה, מובטח על ידי שמירת החוק הכתוב ממקור אלוהי המוטל בשווה על כולם, שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.

ההקראה הציבורית מבטיחה נגישות שווה ומונעת מעמדות וחוקים שונים למעמדות שונים. היוצא מהכלל היחיד הוא שבט לוי שנבחר בבחירה אלוהית, המופקד על שמירת התורה, כתיבתה, העתקתה, הנחלתה והוראתה בכל שבוע שבו איננו עוסק בעבודת הקודש במשכן או במקדש.

כתיבת החוק והמשפט, התורה והמצווה, לימודם, הוראתם והנחלתם לציבור, היא מלאכה מורכבת, המחייבת תנאים מיוחדים שלא היו זמינים בחברה חקלאית או בחברת רועים נודדים, ועל שבט לוי, שומר משמרת הקודש, הוטלו מאות מצוות נוספות שלא הוטלו על כלל הציבור בכל הנוגע לנשיאת המשכן, פירוקו, הרכבתו, חיטויו, טיהורו וקידושו, ועבודת הקודש בו, ובכל הנוגע להוראת התורה לעם בימי חול ובימי מועד, ובכל הקשור לדיני טהרה וטומאה וצרעת, ובכל הנוגע לשיפוט בכל דבר הקשה על השופטים המקומיים, על כן, כזכור בפרשות הקודמות, שבט לוי לא זכה לנחלה בארץ ישראל ככל שאר השבטים, ובהיותו נטול אחוזה ופטור מעבודת אדמה, היה נסמך על נדבות הציבור כ’אלמנה, כיתום וכגר אשר בשעריך'. זאת כדי שיהיה פטור משעבוד לעבודת אדמה, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו להוראת הקריאה בלשון הקודש לילדי כל שבטי ישראל ממין זכר ולעבודת הקודש במשכן או במקדש שהתבצעה בידי כ"ד משמרות הכהונה ששרתו באופן מחזורי שביעוני, שבוע אחרי שבוע פעמיים בשנה, או שלוש פעמים בשנה, שהיו בה 52 שבועות, וכדי שיוכלו להתמסר לחובות הלוויים והכוהנים בכל הנוגע לקביעת גבולות טהרה וטומאה, צרעת וזיבה, כפרה וסליחה, משפט והוראה, במחנה ישראל, המפורטות בחומש.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה

הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת

קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ

*

מותו של אדם בחומש נזכר בביטוי היפה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, כי כל אדם בשר ודם, ללא הבדל, מצטרף בבוא יומו לאבותיו השוכנים בעולם המתים מתחת לפני האדמה. האדם החי מתהלך על פני האדמה והאדם המת שוכב מתחתיה. בחומש יש רק יוצא מהכלל אחד לחוק זה, החל בשווה על כל בני־חלוף, והוא נמצא בסיפורו של השביעי בדורות האדם, חנוך בן ירד, עליו נאמר:

*

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים (בראשית ה כד). חנוך שהתהלך את האלוהים בימי חייו נלקח אל האלוהים ומעולם לא שכב עם אבותיו!

*

על השאלה המרתקת מדוע התהלך חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, את האלוהים, ומדוע נלקח חנוך אל האלוהים ולא מת ככל אדם אחר, נכתבו שלושה ספרים: ספר חנוך הראשון, ספר חנוך השני וספר חנוך השלישי ופרק ד ב“ספר היובלים”. אביא את דברי “ספר היובלים” שנכתב בחוגי הכוהנים לבית צדוק במאה השנייה לפני הספירה, על אודות דמות המופת הכוהנית שנאמר עליה: ‘חנוך בחרתה מבני אדם’ בסדר עבודה עתיק שנמצא במערות קומראן, בין שרידי ספריית המגילות הכוהנית שכולה כתבי קודש. “ספר היובלים” מבאר מה ייחודו של האדם שזכה לחיי נצח. הסיפור מתחיל באביו, ירד:

ויקרא שמו ירד כי בימיו ירדו מלאכי אלוהים אשר נקראו עירים לארץ, ללמד את בני האדם לעשות משפט וצדק על הארץ. וביובל האחד עשר לקח לו ירד אשה ושמה ברכה בת רצויאל, בת אחי אביו לו לאשה, בשבוע הרביעי ליובל הזה, ותלד לו בן בשבוע החמישי ליובל בשנה הרביעית ויקרא שמו חנוך.

זה ראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ

אשר למד ספר ומוסר חכמה

ואשר כתב בספר את אותות השמים כסדר חודשיהם

למען ידעו ב‏ני האדם את תקופות השנים כסדרן לכול חודשיהן.

‏ ראשון הוא אשר כתב תעודה

ויעד בבני האדם לקצי עולמים

ושבועי היובלים ספר

וימות השנה הודיע. וחודשים סדר.

ושבתות השנים אמר כאשר למדנוהו.

ואשר היה ואשר נהיה* ראה בחלומו.

אשר יהיה על בני האדם לדורותם,

עד מועד יום הדין,

ראה והבין הכול.

ויכתוב לו לעדות

וישם אותה על הארץ

ץץ

על כול בני האדם ולדורותם".

[ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש, כנה ורמן,

ירושלים, יד יצחק בן־צבי 2015, עמ' 195–196]

לחיי נצח על זמניים הפטורים מגבולות הזמן והמקום זכה רק ראשון הלומדים לקרוא, לכתוב ולחשב, זה שלמד ממלאכי הקודש לקרוא ולכתוב ולחשב, זה אשר כתב ראשון בספר את חשבון מחזורי הזמן הנצחיים המכוננים את ייחודה של קהילת הזיכרון היהודית, שבתות, אותות, חודשים, שנים, שבועי היובלים ושבתות השנים, זה שהעיד על אשר למד מהמלאכים כשנלקח לשמים בידי אלוהים.

המבקשים לקרוא עוד על קורותיו של גיבור כוהני נצחי זה, שנקרא סופר צדק והשר הגדול של העדות, בתרבות שקידשה את הנצחי והמופשט הכתוב על ספר, בעולם שנברא כולו בספר, מספר וסיפור, והאמין בחוק כתוב המספר על מעבר מעבדות לחירות, חוק וסיפור המונח בשווה לפני כל באי הברית השווים איש לרעהו בזכותם לחירות ושוויון, לדעת, אמת וצדק, ברכה ושלום, מוזמנים לקרוא במאמרי המצוי ברשת: “חנוך בחרתה מבני אדם”: חנוך סופר הצדק וספריית המגילות של הכוהנים בני צדוק; מסורת הכהונה, ספריית המגילות והמאבק על הדעת, העדות, הכתיבה והזיכרון".

*

וחזרה לפרשה:

אלוהים היודע כל וצופה מראשית אחרית, יודע היטב שעמו קשה־העורף יפר את בריתו, את שבתותיו ומועדיו, חוקיו ומשפטיו, המיועדים לקדש ולהנציח את החירות והשוויון של כל באי הברית, למרות שהברית לפרטיה כתובה על ספר, למרות שמשה חזר והתרה וביאר והסביר את הקשר ההדוק בין שמירת הברית לבין הכניסה לארץ המובטחת, ואת הקשר ההדוק בין השביתה המקודשת במחזוריות שביעונית של מקראי קודש מועדי דרור, לבין זכות הכניסה לארץ האבות, ברור לאלוהים לחלוטין שהעם הממרה והסרבן, הסכל והעיקש השבוי בעולם החושים ובזיכרונות מעורפלים על היופי והשפע המבורך של בית העבדים האלילי, יזנה אחרי אלוהי ניכר המרהיבים ביופיים הנגלים לעין, למרות שאינם אלא מעשה ידי אדם מעץ ואבן, וישכח את האל המופשט, אלוהי החירות, הספר והחוק השווה, הנודע רק למשמע אוזן, ונשמע בדיבור הכתוב על ספר, הנושא בשורה נצחית של ערכים מקודשים ומשביתים, ערכים מופשטים שאין להם מבע חזותי – דרור וצלם אלוהים, דעת, אמת וצדק, שלום, אחווה, שוויון וחירות, חיים, קדושה, ייחוד, ברכה, פריון, המשכיות ושגשוג.

*

וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ

וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם

וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת

וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא

עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

*

האחרית של העם החוטא בארץ המובטחת, העם הסורר והמורד שילך אחרי אלוהים אחרים (עליהם נאמר ‘לא תתורו ולא תזנו אחרי עיניכם ולא תלכו בשרירות לבכם’), נודעת לאל בבהירות ערב הכניסה לארץ, כלומר, הגלות של העם הנודד החוטא מראשיתו, ידועה לפני הגאולה שבכניסה לארץ וההפיכה לחוטאים סוררים, מקוללים וארורים, נפוצים, גולים, נרדפים ונידחים, כעונש על חטאיהם, ידועה מראש לאל ולמשה נושא דברו, לפני הכניסה לנחלה ולירושה שבארץ המובטחת. ידיעה מרה זו קשורה בזיכרון ועדות על כל מה שהתרחש מהירידה מצרימה ועד הברית בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ המובטחת. הספר הוא העדות, ההקראה של הספר היא העדות, והפיכת הספר לשירה, בפסוק הבא, מחזקת את העדות. השירה היא תמצית הסיפור של קהילת הזיכרון בפי משה, הרואה מפסגת הר העברים את העבר, ההווה והעתיד.

אלת הזיכרון והעדות במיתולוגיה היוונית, מנמוזינה, Mνημοσύνη Mnemosyne היא אמן של כל המוזות. השירה, אחת מהמוזות, היא מנמוטכניקה, אמצעי זיכרון, סיפור ועדות על מה שהיה, הווה ויהיה.

*

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת

וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם

לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

* הספר, התורה, המצווה, החוק והמשפט, הופכים בפי האל לשירה. למושג שירה, המורכבת תמיד ממילים וצלילים, קולות וסימנים, הלוקחים את הנאמר לממד בלתי צפוי, יש כאן משמעות כפולה: הן ספר התורה ההופך לשירה ועדות מקודשת, והן שירת האזינו בפרשה הבאה, המתמצתת בלשון שיר את הסיפור של קורות האל ועמו. שירה ביוונית היא ποίηση poēsis פואזיה ממנה נגזרת המילה poetry. אולם הוראתה הראשונית היא יצירה ובריאה בקול, במילה, בעל פה או בכתב. המשורר הוא פואט או פייטן או יוצר.from Greek poētēs "maker, author, poet ומשמעות שמו היא יוצר, בורא ומחבר במילים סיפור, ספר, מספר, זיכרון ועדות, וברית עולם מקודשת אם מדובר בשירת קודש.

*

כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ

וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם

וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי.

וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת

וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד

כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ

כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם

בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא

וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

אלוהים הצופה מראשית אחרית, מבקש לו עדות נצחית על הברית המקודשת ועל מפרי הברית ובוחר בשירה כעדות. אפשר לקרוא פסוק זה כאילו משה כותב את התורה היא השירה ומלמד אותה לכל בני ישראל. או כאילו מוסבים הדברים על שירת האזינו בפרשה הבאה.

*

וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ

כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ.

*

אלהים מאמץ את ידיו של יהושע בן נון ומבטיח לו את עזרתו ותמיכתו.

*

וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם.

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לֵאמֹר.

לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה

וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם

וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.

*

משה מפקיד את ספר התורה אשר כתב במצוות האל כעדות על הברית והשבועה, בידי הלויים נושאי ארון הברית, אשר בו לוחות העדות הם לוחות הברית שנכתבו באצבע אלוהים כמתואר בספר שמות. הספר, תורת העדות והברית, נשמר לצד ארון הברית שבו מופקדים לוחות הברית, תחת כנפי הכרובים הפורשים וסוככים בכנפיהם על ארון ברית ה'.

*

כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה

הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְהֹוָה וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי.

*

המתח הדרמטי בין השגב האלוהי הנצחי, לאפסות האנושית הממרה וקשת העורף של בני חלוף, ובין החסד האלוהי לכפיות הטובה האנושית, ובין ‘הכול צפוי וידוע מראש’ לבין ‘הרשות נתונה’ לאדם לבחור בדרך החירות, החיים, הקדושה, הברכה והספר, לבין השעבוד, המוות, הטומאה, הקללה ושרירות הלב, מאפיין את החומש ומייחד אותו משאר הספרים בעולם.

משה הישיש בן מאה ועשרים שנה, בעל ניסיון מר ושבע אכזבות, יודע היטב את הכישלון הצפוי מראש, בכל הנוגע לפער בין המצוי לרצוי ביחס לעמו הממרה והסרבן קשה העורף, ומקדים אומר כביכול: למרות כל מאמצי בכתב ובעל פה, כמנהיג ונביא, כגואל ומשחרר, ככותב החוק וחורת לוחות הברית, כמקים המשכן וכממנה את הכהונה והלוויה כדי לעבוד את עבודת הקודש, להזכיר לכם מדי שבת ומועד, שמיטה ויובל את השבועה והברית, וללמד אתכם את התורה והמצווה, החוק והמשפט, ברור לי לחלוטין שתמרו את פי, כפי שעשיתם בחיי, כך תעשו אחרי מותי. שהרי זו הטרגדיה האנושית הידועה מאז ומקדם, גם החוק הטוב ביותר, והספר המופלא ביותר והמנהיג הנאצל ביותר, אינם יכולים להתגבר על יצר לב האדם הרע מנעוריו, על ההתנכרות למשותף האנושי והאלוהי, על ההתנכרות לדעת, לאמת ולצדק, לחירות ולדרור, הכתובים על ספר, על ההתעלמות מהתביעה האלוהית לשוויון ולאחווה, לנדיבות ולאחריות ההדדית, על הזניחה של הברית והספר, העדות והמצווה, החירות והדרור, השוויון והברכה, ועל הבחירה בעולם האלילי המושחת, העריץ והמשעבד, באלוהי הכסף והזהב, הכוח והכבוד, החמס ושרירות הלב, או בעולם האלילי הפסול, תאב הכוח, הכבוד והכסף ללא גבול ומידה, הקשור תמיד בנחשולי המגלומניה, העריצות והדיכוי, השעבוד וההתעללות של אדם ברעהו, בכוח הבחירה באלימות, בכיבוש, בדיכוי ובנשק שאין להם קץ, בשם כפיית הכוחנות והבורות, והאכזריות והרשעות למען אלילי השווא של הכסף והזהב, הכוח והכבוד והשררה הנקנים תמיד בהתנכרות לאנושי המשותף ובבחירה מגלומנית נרקיסיסטית בעריצות, בדיכוי, בשעבוד בכוח הזרוע ובכוח הנשק, בהתאכזרות ובהתעללות, כל אותם דברים רעים שלמדו בני האדם מימי חטא העירים והמלאכים הנופלים, בהנהגת שמחזי ועזאזל, בשעה שמלאה הארץ חמס, בסיפור המקדים את בוא המבול (בראשית פרק ו) ומפורט בהרחבה בספר חנוך ובספר היובלים ובברית דמשק המבארים את חטא העירים וזיקתו לשעיר לעזאזל ביום הכיפורים..

אשר על כן אני חוזר ומעיד עלי את השמים ואת הארץ בדברי שירה שאומר בפני כל זקני שבטיכם ושוטריכם. זקני השבט הם שופטי השבט הנבחרים בידי גברי השבט בשל ניקיון כפיהם, נאמנותם ויושרם, והעובדה שאינם נושאים פנים לאיש וכל הבא למשפט שווה בעיניהם ואינם מכירים פנים לשוע מפני דל, והשוטרים, מלשון שטר כתוב, הם כותבי השטרות והכרעות הדין וכל מסמך כתוב נדרש לדין, למשפט ולעדות, הממונים תמורת שכר.

*

הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.

כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם.

*

משה קורא בקול רם באזני כל קהל ישראל את התורה השירה או את השירה המתוארת בפרשה הבאה כשירת האזינו, המספרת בלשון שיר את סיפור התורה־הברית־השבועה־ האות והעדות מראשיתה ועד אחריתה.

*

*

אביא לסיום הפרשה כמה שירים שכתבו משוררים על משה בעל השירה

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל

מאת: חיים נחמן ביאליק

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפְתוּחוֹת,

מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי יָמִים עֹמֵד דֹּם אִישׁ שָׂב.

בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹּאחֵז לוּחוֹת,

מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.

וּלְרַגְלָיו תֻּכּוּ שְׁנֵי עֲנָקִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה,

יִלָּחֲמוּ בוֹ בָּעֹז, אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב;

בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית עֲלוֹת יַעְפִּילוּ רוֹמָה

וּגְזֹל מִזְּרוֹעוֹ אֶת־לוּחוֹתָיו – אַךְ לַשָּׁוְא!

כִּשְׁנֵי עַפְעַפֵּי שַׁחַר עֵינָיו תִּבָּקַעְנָה,

וּבְעַנְוַת צֶדֶק מִגָּבֹהַּ יַבִּיט בָּם –

וּבִרְכֵּי שְׁנֵי עֲנָקִים שַׁחוֹת, אַף תִּכְרַעְנָה –

מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

ז' אדר, תרנ"ג

השיר מתוך: פרויקט בן־יהודה פרויקט בן־יהודה

שירו המהדהד של ביאליק על משה משובץ בדימויים הלקוחים מהשגב האלוהי ומפלאי הטבע בספר איוב על בהמות ולוויתן (אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב; בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית. עַפְעַפֵּי שַׁחַר) כמו גם ממקומות שונים בחומש (“והם תֻּכּוּ לרגליך” בשירת האזינו על הלוויים), דבר המקנה לתיאור ממד הרואי או אלוהי (בָּמֳתֵי עָב/ ישעיה י"ד הדורך על…)

משֶׁה

מאת: דוד פרישמן

עַל רֹאשׁ הָהָר בָּדָד חֻצְּבָה בָאֶבֶן

מִטָּה רַעֲנָנָה,

וְשׁוֹכֵב בַּמִּטָּה אִישׁ עָיֵף בֶּן־מֵאָה

וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

וְעֵינוֹ לֹא כָהֲתָה וְלֵחוֹ לֹא נָס עוֹד –

אַךְ לִבּוֹ מֶה חָלָל;

קוֹל כַּנְפֵי הַמָּוֶת מַשִּׁיקוֹת כְּבָר נִשְׁמָע

בַּעֲטוֹתוֹ לַשָּׁלָל.

וְנֶאֱנָח הָאִישׁ הַגּוֵֹעַ: "הוֹי אֵלִי,

לַחִנָּם הָיִיתִי!

כָּל־יָמַי לְעַמִּי עָשִׂיתִי, עָשִׂיתִי –

וּמְאוּם לֹא עָשִׂיתִי.

מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אֶת־עַם־זוּ אָהַבְתִּי

הִנֵּה הוֹצֵאתִיו;

וְאוּלָם לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אֶת־עַם־זוּ

הֵן לֹא הֵבֵאתִיו.

מִקֶּרֶב הָעַבְדוּת אֶת־עַמִּי הוֹצֵאתִי,

מֵעַבְדוּת מָאַסְתִּי;

וְאוּלָם אֶל־קֶרֶב הַחֻפְשָׁה זוּ־עַמִּי

הֵן לֹא הִכְנַסְתִּי.

וְגָדוֹל הַמִּדְבָּר וְנוֹרָא הַמִּדְבָּר

בֵּין אֶרֶץ לְאֶרֶץ;

וְגָדוֹל וְנוֹרָא בֵין עַבְדוּת וְחֻפְשָׁה

וְאָיֹם הַפֶּרֶץ.

וְגָדוֹל הֶעָוֹן וְנוֹרָא הֶעָוֹן,

אִם יָקוּם בֶּן־אָדָם

וְיָרַד אֶל־עַמּוֹ אֶל־בֵּית־הָעֲבָדִים

וְקָם וּפָדָם,

וְאֶרֶץ אַחֶרֶת לֹא כָבַשׁ בַּעֲבוּרָם…

טוֹב כִּי לֹא יוּחַל,

טוֹב כִּי לֹא יוֹצִיא מֵעַבְדוּת, אִם חֹפֶשׁ

תֵּת לֹא יוּכַל! “

השיר מתוך: פרויקט בן־יהודה

מִנֶּגֶד

מאת: רחל בלובשטיין

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

השיר מתוך: פרויקט בן־יהודה

*

*

*

השבת שבה קוראים את פרשת וילך נקראת שבת שובה או שבת תשובה הן משום שהיא חלה בעשרת ימי תשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים, הן משום שההפטרה הנקראת בה מספר הושע מתחילה במילה שׁוּבָה

הושע יד ב–י

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ.

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ

אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.

[בנוסח המגילות נאמר: ונשלמה פרי משפתינו]

אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא

נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם.

אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ.

אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן.

יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן.

יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן.

אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ

אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא.

מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם

כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה

וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.