*פרשת השבוע היא פָּרָשַׁת נִצָּבִים, פרשת השבוע השמינית בספר דברים.

הפרשה מתחילה בפרק כ"ט, פסוק ט' ומסתיימת בפרק ל‘, פסוק כ’.

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. זו הפרשה פותחת את סדרת ארבע הפרשות האחרונות שבתורה – ניצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה – שהן גם ארבע הפרשות הקצרות ביותר בתורה.

פרשת ניצבים היא אחת הפרשות הנפלאות ביותר בתמצותן ובחוכמתן, שהדובר בה הוא משה רבנו, איש האלוהים, כשהוא בן מאה ועשרים שנה, בשעה שהוא משמיע לבני עמו את דבר הברית הנצחית ההופכת אותם לעם בעל עבר משותף ובעל עתיד משותף, ולקהילת זיכרון על־זמנית בעלת סיפור משותף נודע וידוע מראש, הנפרש בציר על־זמני ובעל לשון משותפת ההופכת ללשון קודש.

*

משה, איש האלוהים, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, המנהיג שאין דומה לו בתולדות האדם, שיצא לדרך לא נודעת בגיל שמונים, אחרי שוויתר על כל כוח ושררה אנושיים, על כל כבוד והדר שבני אנוש נכספים להם ועל כל כסף והון שבני אדם מן השורה משתוקקים אליהם וחומדים אותם, הוביל את עמו בכוח אמונה ורעיון, חלום וחזון מהפכני של החלפת הנראה בנשמע, והחלפת המוחשי במופשט, במסע חתחתים בן ארבעים שנה במדבר. מסע גדול זה בתולדות האדם, מבית עבדים לעם ריבוני, המתגבש במסע דרמטי משעבוד לחירות, בין אם אכן היה ובין אם רק משל היה, מסע היסטורי או ספרותי מהמוחש המשעבד אל עבר המופשט המשחרר, נתן למשה בן עמרם, מספר הסיפור, הזדמנות חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית.

משה העניק לעמו בשם אלוהים, חוקי צדק שוויוניים הנועדים לאנשים בני חורין, חוקים שמעולם לא נודעו כמותם קודם לכן, המעלים את החירות על נס, חוקים נצחיים כתובים בשם אלוהים, המסורים בשווה לכל אדם קורא עברית, ומהווים תשתית לכריתת ברית עולם, בין כל העם לבין אלוהיו, עם שכל בניו הגברים שווים זה לזה, לבד מבני שבט לוי נטולי הנחלה, המופקדים על הזיכרון הכתוב, על הוראתו והנחלתו ומופקדים לבדם על עבודת הקודש ועל עבודת ההוראה והנחלת הזיכרון הקהילתי, לכל בני העם; עם שכל בנותיו שוות זו לזו, אם כי אינן שוות לבני העם, בחברה שאין בה מעמדות ואין בה זכויות שמורות מלידה, לבד מלשבט הכהונה והלוויה, ואין בה הירארכיה חברתית מעמדית או כלכלית. יתר על כן לא רק חוק וברית וסיפור תשתית נתן משה העניו מכל אדם לעמו, אלא גם פרש לפניו בתמונה מופלאה את העבר ואת העתיד בראייה טלסקופית שאין דומה לה בתולדות האדם. ראייה טלסקופית זו קושרת בין מוסר וצדק, חירות ושוויון, צדק חברתי וצדק חלוקתי ותיקון עולם, להם זכאים כל החברים בפסיפס האנושי המגוון המרכיב את עם ישראל והעולים עמו ממצרים, זקנים, גברים, נשים וטף, אלמנות, יתומים, גרים ולוויים, לבין תמורות ההיסטוריה ותהפוכותיה החלים על כל באי הברית.

משה בן עמרם מתחיל את הפרשה בציון כל הנוכחים השותפים לברית, כשהדגש הוא על אַתֶּם כֻּלְּכֶם.

הברית האלוהית בין האל לעמו, לא נשמרה לבעלי כוח, בעלי כסף, בעלי יתרונות, בעלי אדמות, או בעלי זכויות, בעלי מעמד נעלה או בעלי כבוד, כמקובל באומות אחרות שמיסדו הירארכיה פטריארכלית [מדרג שלטוני מקודש] של אצילים, בעלי ייחוס וכבוד, בעלי קרקעות, בעלי זכויות או בעלי ממון, או ליחידי סגולה נעלים, לא לנבחרים, לא ללאומנים טהורי גזע, אלא לאַתֶּם כֻּלְּכֶם.

הכוליות המקיפה את כלל יוצאי מצרים או את כל צאצאיהם שהגיעו לסוף המסע – חורגת מכל הפרדה הכרוכה בכוח, כבוד או כסף, במעמד ורכוש, ומכל הבחנה הכרוכה בשררה, במעלה, בייחוס, בזכויות יתר, בעליונות, במחיצה, בחציצה, בהעדפה, בגדר או בהגדרה, שניתנה בעולם שהיה מחולק בעת העתיקה בסדר הירארכי לאצילים ועבדים, לבעלי רכוש ולמשרתים צמיתים – מתייחסת בשווה לכל הנוכחים השותפים לברית בין האל לעמו, ולמען הסר כל ספק מונה אותם משה בן עמרם בפירוט.

עובדה מעניינת היא שברשימה הנמנית של הניצבים והעומדים לפני האל, נמנים בראשונה ראשי השבטים והזקנים המגלמים את ההנהגה והסמכות הריבונית (ראשי השבטים) ואת החוכמה והניסיון הנדרשים לחקיקה (הזקנים). אחריהם באים השוטרים. אין אלה policemen כפי שרבים טועים לחשוב, אלא אלה הם השוטרים מלשון שְׁטר ועדות כתובה, אלה הם הסופרים כותבי השטרות, המעידים על החלטות שיפוטיות, מעתיקי הספרים הנצרכים להנהגת הציבור, כגון ספרי החוקים, אלה הם כותבי הזיכרון הקהילתי, כותבי התולדות, המתעדים את העדות שהגיעה לידיהם, ההיסטוריונים, הרושמים את שראוי לזכור ולהנחיל, לכתוב ולדעת. אלה הם המנהלים את האדמיניסטרציה הכתובה של מערכת המשפט, כי כל חוק חייב להיות כתוב וכל משפט מתנהל עם תרשומת.

מכאן אנו למדים שהשלישייה הנזכרת בראש הפרשה בפסוק ט, מגלמת את שלוש הרשויות: הרשות הראשונה היא ההנהגה הנבחרת, ראשי השבטים, שהיא הרשות המבצעת; הרשות השנייה כוללת את הזקנים החכמים המחוקקים והמפרשים את מה שנדרש על פי החוק האלוהי ותמורות העתים, היא הרשות המחוקקת המבססת את חקיקתה על חוק אלוהי והתאמתו לנסיבות משתנות; והשלישית היא הרשות השופטת, הלא הם השוטרים רושמי השטרות הנבחרים על פי מעלותיהם והערכת הציבור אליהם, ככתוב בפרשת יתרו. הרשות השופטת שופטת תמיד לפי החוק האלוהי ולפי התקדים האנושי הנודע מהספר או מהסיפור, ולפי התבונה האנושית המתמודדת עם אתגרים חדשים שאין לגביהם מענה ברור בחוק או בתקדים, בסיפור או בהיסטוריה.

אחריהם נזכרים כל איש ישראל, הגברים, ואחריהם במפורט, כל אלה הזקוקים להגנה ולחסות יתר, כי הם נטולי רכוש משלהם, נטולי אחוזה וקרקע, ונטולי ריבונות, אזרחות ומעמד משפטי עצמאי ריבוני, ונטולי קול, הלא הם ילדים, נשים וגרים, חוטבי עצים ושואבי מים או עבדים. עם כל אלה נכרתת הברית, עם כולם!

ואז נזכר רעיון שאין לו תקדים: הברית נכרתת עם כל הדורות שיבואו ולא רק עם כל אלה הניצבים או נוכחים בזמנו של משה רבנו. הברית נכרתת עם כל אלה שיש להם עבר משפחתי משותף מימי ספר בראשית ומימי יציאת מצרים, אשר בהם הוגדרה החירות כערך מקודש בשל ניסיון העבדות המרה, ועם כל מי שיבחר להישאר חלק מקהילת הזיכרון של העם היהודי, המכונה ‘יחד שבטי ישראל’, בית יעקב, בית ישראל, עם ישראל, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, עם כל מי שלוקח חלק בסיפור המשותף של ‘עם הספר’ בעולם שנברא ‘בספר, מספר וסיפור’, באותיות ומספרים, בספרים וסיפורים.

בחומש זהותו הדתית־לאומית של אדם מישראל נקבעת תמיד אך ורק על פי זהותו של אביו ושבטו, בעוד שלדעת חכמים זהותו הדתית לאומית נקבעת לפי זהותה הדתית של אמו בלי קשר לשבטו. שינוי זה הוא חלק מהמהפכה שהחלה בימי שיבת ציון עם גירוש הנשים הנוכריות בימי עזרא ונחמיה. חכמים החליטו על ביטול השבטים ועל קביעת זהותו של אדם מישראל על פי אמו משום שזהותה אף פעם אינה שנויה במחלוקת שכן הריון ולידה מתרחשים תמיד בנוכחות עדים או עדות המעידים על זהות האישה ההרה והיולדת מה שאין כן ייחוד ועיבור שלהם אין עדים..

הפרשה, הכוללת ברכה לשומרי הברית אוהבי החירות, השוויון והצדק, המעוגנים בספר מספר וסיפור, וקללה למפירים את הברית, הנוטים לשעבוד, לאפליה, לעליונות, להתנשאות ולעוול, ולשכחת הספרים הסיפורים והמספרים, מתארת בפיו של המנהיג המרחיק ראות יותר מכל אדם אחר, את גורלם הקשה של בני העם היהודי שלא יקיימו את דבר האל ולא ישמרו את בריתו, המושתתת על חוקי ‘צדק צדק תרדוף’, המפורטים בחומש. כלומר, הפרשה מתארת את קללת הגלות המרה אשר תיפול בחלקם (וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה).

אבל הפרשה יוצרת תודעת עתיד קהילתי משותף שקבע את גורלו של העם לאורך הדורות, בשעה שהיא מבטיחה ציר אנכי על־היסטורי בין העם לאלוהיו, בזיקה ידועה מראש ליחס הפרה־דטרמיניסטי בין הגלות לגאולה, כשהראשונה מתרחשת בארץ כעונש על הפרת הברית, והשנייה מובטחת משמים, זיקה על־היסטורית, המבטיחה לשומעים שאחרי הגלות, הנדודים והשעבוד כעונש על שכחת ברית הספר, המספר והסיפור, והפרת שבועת השביעיות המקודשת, במציאות שאין בה חוק וצדק עבור הגולים הנרדפים, יתרחש באופן בלתי נמנע, הקשור אך ורק בחשבון הצדק האלוהי, קיבוץ גלויות באחרית הימים, בעידן הגאולה, כשהעם יכיר בחטא הפרת הברית, ישוב בתשובה ויחזור בו מחטאי הגלות, או מהחטאים שהביאו את חייו לשעבוד בגלות המרה.

ציר אנכי על־היסטורי זה שהוא בעל אופי פרה־דטרמינסטי מוחלט, נקבע בפסוקים שהיוו את התשתית לכל הרעיון המשיחי של הגאולה משעבוד מלכויות, של הצדק האלוהי המבטיח את השיבה לארץ המובטחת, את שיבת ציון ואת קיבוץ גלויות העם מכל תפוצות גלותו, בקץ הימים:

"וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ

וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם

מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.

*

פסוק זה בדבר רחמי האל שישוב ויקבץ את עמו, כשהם ישובו אליו, (ידועה תשובת המשיח היושב בשערי רומי לשאלה שנשאל 'אמתי אתי מר? מתי יבוא אדוני? והשיב: “היום, אם בקולו תשמעו”), היווה הבטחה אלוהית שנשמרה לאורך אלפי שנים בתודעת הגולים, הנרדפים והמשועבדים לאורך הגלות. הם חזרו על פסוקים אלה בגרסאות שונות בתפילה המייחלת לשיבה מהגלות אל ציון וירושלים. שיבת ציון, גאולת האובדים והנידחים, שיבת עשרת השבטים וקיבוץ גלויות מכל כנפות תבל, נגזרו ממנו.

*

וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" –

כך מבטיח משה בן עמרם בן קהת בן לוי – בן השבט הממונה על הכתיבה והנחלת הזיכרון, על ההוראה ושמירת הברית, על שמירת החזון הנבואי בגרסתו הקבועה המעוגנת בשמירת מעגלי הזמן המחזורי השביעוני הנצחי, המקודש, של מועדי דרור ומקראי קודש.

שבט זה ממונה גם על הנחלת הדמיון היוצר, על השירה והספרות ועל הזיכרון הכתוב, לצד מינויו לאחראי בלעדי על הפולחן ועל ההוראה, בשלהם הוא לבדו משוחרר מעבודת האדמה, לצורך הוראה ועבודת הקודש. משה מתאר את הדרך הראויה לשמירת הברית (פסוק ההבטחה והציווי “יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”, נאמר רק לבני לוי כידוע), את העתיד המשותף (גאולה, ישועה משיחית וקיבוץ גלויות) בזיקה לעבר המשותף (גלות ושעבוד).

ואז אומר משה בן שבט לוי, בשם האל, את המשפט הנפלא, המורכב ממספר פסוקים, שבגללו מעולם לא היה לנו שום צורך במתווכים עטויי גלימות פאר עמוקות כיסים, משובצות באבני חן ועטורות בפרוות, או בגורואים עטורי מצנפות בעלי ארמונות, בכנסיות משוחות בזהב ובדמים ובאפיפיורים הדורי מצנפת ושרביט, המקדשים את המוות והייסורים, המצווים על רדיפת כופרים, המתגוררים נישאים מעם בהיכלות שן, ובגללו התורה נתנה בשווה לכולם:

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו

הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה

כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא

לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ

וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא

לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם

וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

*

כל המחשבה היהודית עוצבה סביב הטיעון הדיאלקטי בדבר מקורה האלוהי של התורה, תורת החסד, השוויון והחירות, השלום, הברכה, הקדושה והצדק, שניתנה בחסד האל בפי עבדו משה, ראשון הנביאים, לבני האדם בארץ, שאיננה מצריכה שליחים לעולמות עליונים:

“לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.”

ההיסטוריה היהודית זימנה לנו שנים רבות של גלות, תקופה קשה של אבדן ריבונות, תלות וכפיפות, שבה רבתה המצוקה, ורבו גם רבו ייסורי השעבוד, התיוג, עלילות הדיבה, הגירושים והנדודים, האשמות השווא, עלילות הדם, רדיפות המוואחידין, רדיפות הצלבנים, ההמרה הכפויה, חטיפת הילדים והטבלתם הכפויה, האינקוויזיציה הקתולית, גירושי המגפה השחורה, שהיהודים נאשמו בהפצתה בהרעלת בארות, פרעות חמלניצקי, פרעות פטליורה, הפרהוד, הרדיפות בצפון אפריקה והפוגרומים באירופה, המרות הדת הכפויות לאורך האלף השני, הגטאות, חורבן הקהילות, הגזרות הפרעות והשחיטות, מלחמות עולם ושואה, שהעלו צורך עמוק בביאור המציאות הגלויה של הגלות ומשמעותה הנסתרת, ובבירור הסיכוי לגאולה אחרי אלפי שנות גלות.

בשל אורך הגלות לאורך אלפי שנים ומרוב הסתר פנים בגלות והתגברות הספקות אם אי פעם תהיה גאולה בעקבות החורבן ששב וחל על העם היהודי בין חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, עליית האסלאם וכיבוש ארץ ישראל, אסון מסעי הצלב וההמרה הכפויה, פרעות קנ“א (1391) בספרד ואסון גירוש ספרד ברנ”ב (1492) וההמרה הכפויה בפורטוגל רנ“ז (1497), רדיפות האינקוויזיציה במאה ה־16, חורבן ת”ח ות“ט, (1648–9) וטבח היהודים במאה העשרים במלחמת העולם הראשונה (״מגילת הטבח״ של אליעזר דוד רוזנטל) ו”חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה" (תרגם: ש"ל ציטרון), ברלין: הוצאת שטיבל, תרפ"ט–1929. (זה שם ספרו של ש. אנ־סקי על מלחמת העולם הראשונה), – חיפשו היהודים מי שיבאר את פשר הגלות המרה בשמים ובארץ, ומי שינסח את פשרה של תקוות הגאולה המובטחת ואת החוקיות של החזון המשיחי הבלתי נמנע.

בשל כך נכתבה ספרות הסוד הקבלית ולפניה ספרות ההיכלות ואחריה ספרות מדרשי הגאולה שהשפיעו על ספר הזוהר, ועל כן גיבוריה, מחבריה וראשי מדבריה, עלו לשמים בעיני רוחם כדי לדבר עם האל, עם המלאכים ועם המשיח הכלוא בהיכל קן ציפור, ולחפש מובן, פשר, תקווה ונחמה, מימי המלאך הכהן המשיח מלכיצדק במגילות מדבר יהודה ומימי ר' ישמעאל כהן גדול ורבי עקיבא שנכנס לפרדס בספרות ההיכלות, מימי אגדות המשיח הקשור בספר זרובבל למיתוסים שונים במדרשי הגאולה, עבור בספר הזוהר וקבלת צפת, עבור בנתן העזתי בשבתי צבי וברבי משה חיים לוצאטו, ועד ר' ישראל בעל שם טוב, כפי שביארתי בפירוט בספרי “ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים שבתאים, חסידים ומתנגדים”, ירושלים: כרמל תשע"ד.

אבל כידוע הישועה לא באה מידי שמים, ואת הגאולה לא הביא משיח בן דויד שציפו לו מאז חורבן בית ראשון ועד לשואה, המשיח שהיה בעת ובעונה אחת גם משיח כלוא, גועה בבכי, אסור בכבלים ומצורע האסור בהיכל קן ציפור השמימי ובבית כלא ארצי ברומא, וגם גיבור נוקם רב עלילה, שהבטיח לערוך משפט צדק עבור אלה שלא הייתה פתוחה בפניהם שום ערכאה משפטית בעולם, ולנקום בכל רודפי עמו, מימי עשרת הרוגי מלכות ועד אחרון הצוררים, אלא יהודים ציונים חילונים, מאוקראינה ורוסיה, רומניה והונגריה, ליטא ופולניה, חלוצים דוברי עברית חופשיים, אוהבי צדק ומוסר, חירות ושוויון, אחריות וסולידריות, שנואשו מחסדי שמים אחרי הפוגרומים של ‘הסופות בנגב’ (אוקראינה 1882 ועד פוגרום קישיניב 1903–1905), אלה שמסרו נפשם על העלייה לארץ ישראל משלהי המאה ה־19 ועד מחצית המאה העשרים, שגמרו בדעתם לגאול את עמם הנדכא והנואש במו ידיהם, לעלות לארץ, לבנות ולהבנות בה, בשם הרעיון של מדינה עברית, שפה עברית ועבודה עברית, וחלמו לבנות מציאות חופשית ריבונית, של צדק, חירות ושוויון.

היו אלה הציונים הראשונים והציוניות הראשונות שביקשו מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, שנלאה מלצפות לגאולה בידי שמים, והשתדלו לברוא חברת מופת יש מאין, מבחינה גשמית ורוחנית, אבל היה זה “יש” חדש מתוך מסורת עתיקה של אהבת שוויון וחירות, צדק, שלום ואמת, שראשיתה באבי הנביאים ובברית שבין האל לעמו. הדברים הסתבכו משעה שהסתבר שהאמונה בסיסמה ‘עם ללא ארץ, חוזר לארץ ללא עם’ נכונה רק בחלקה הראשון ולא בשני. מגילת העצמאות ניסתה לתקן את המעוות ככל שרק היה אפשר בנסיבות הזמן, אבל הואיל ומנהיגי המדינה לא השכילו לכונן חוקה שוויונית בעשור הראשון לקיומה ולהפריד את הדת מהמדינה או את הבחירה מהכפייה ונכנעו לתביעה לקיום זרמי חינוך דתיים מתבדלים מהחזון הממלכתי, הם איבדו גם את אהבת הדת מבחירה, וגם את יראת המדינה הריבונית, השומרת בידיה את כוח הכפייה בענייני חולין.

הלוואי שנזכה בדורנו לקחת את הטוב משני העולמות, מהמורשת המקראית המופלאה, מורשת הברית, השבועה, הצדק והחירות, מתוך אהבה, ידע ובחירה וממיטב הערכים של העולם החופשי, המיוסדים על מוסר הנביאים, כבוד האדם, זכויות האדם, קדושת חיי כל אדם, חירות, צדק, אחווה ושוויון, אחריות, חמלה, וחסד, מוסר ושלום. הלוואי שנזכה לחדש את הברית עם כל יושבי הארץ ולבחור תמיד בדרכי החיים והשלום, הברכה, הדעת, האמת והצדק, השוויון והחירות, האחווה והאחריות, החסד והמצפון, שהנחילו לנו אבות אבותינו ואמות אמותינו מימים רחוקים, בשנים שבהן היה מובן לכל אדם מה היא הברכה והחיים והשלום, האחווה והחסד, השגשוג והשלווה, ומה היא הקללה והמוות והמלחמה, הכיבוש, הדיכוי והאפליה, העריצות, הנישול והגזל.

שנתברך כולנו, כל יושבי הארץ, בני כל הדתות והלאומים, ממעיין הברכות ונזכה לשנה חדשה ומבורכת, שנת שלום וברכה, שוויון וחמלה, צדק וחירות, שנה של דעת, אמת וצדק, אחווה ואחריות, שנה טובה בהרבה מקודמתה, ולכולכם שבת שלום ושנה טובה ומתוקה.

*

והנה דברי פרשת ניצבים במלואם בנוסח מנוקד, עם ביאוריי אחרי כוכבית בכתב רגיל:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

*

שימו לב להכרה בפסיפס האנושי המגוון המרכיב את הניצבים בפני אלוהים.

*

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.

*

*

במגילות מדבר יהודה שנמצאו במערות קומראן, שכולן כתבי קודש, מתואר טקס נפלא של המעבר בברית

*

בסרך היחד שנמצא בין מגילות מדבר יהודה, מתואר טקס המעבר בברית בחג השבועות של אלה אשר שמרו את שבועת ההשבתה השביעונית הכוהנית על פי לוח השבתות השמשי:

"ל[כול הנדבים הנג]שים לחיי [נצח כסר]ך היחד

לדרוש אל [בכול לב ובכול נפש]

לעשות הטב והישר לפניו כאשר צוה אל ביד מושה

וביד כול עבדיו הנביאים […]

ולהביא את כול הנדבים לעשות חוקי אל בברית חסד

להיחד בעצת אל

ולהתהלך לפניו תמים כול הנגלות למועדי תעודותם […]

וכול הבאים בסרך היחד יעבורו בברית לפני אל לעשות ככול אשר ציוה

ובעוברם בברית יהיו הכוהנים והלויים מברכים את אל ישועות

ואת כול מעשי אמתו וכול העוברים בברית אומרים אחריהם אמן אמן"

(סרך היחד, דף 1 שורות 1–20).

תיאור המעבר בברית, שרק מקצתו מצוטט לעיל, וכולו מצוי במגילת הסרכים שערך יעקב ליכט, שראתה אור בהוצאת מוסד ביאליק, מסתיים בתיאור הברכה שהיו אומרים הכוהנים לכל אחד ואחד מהעוברים בברית:

"והכוהנים מברכים את כול אנשי גורל אל

ההולכים תמים בכול דרכיו ואומרים:

יברככה בכול טוב

וישמורכה מכול רע

ויאר לבכה בשכל חיים

ויחונכה בדעת עולמים

וישא פני חסדיו לכה לשלום עולמים."

(סרך היחד, דף 2, שורות 2–4; מגילת הסרכים, עמ' 68–69)

ברכה זו היא גרסה כוהנית מעניינת של ברכת כוהנים מספר במדבר פרק ו, כד–כז, הנאמרת כאן ליחיד ללא הזכרת שם האל, לעומת הגרסה בספר במדבר המזכירה את שם האל שלוש פעמים.

עוד מצאנו במגילות קומראן את נוסח הברכה לכלל העדה, שהיה אומר הכוהן הגדול לעולי הרגל, הבאים לחדש את הברית לנוכח האל והמלאכים. בנוסח זה נזכר שם האל, מקור ברכת מחזורי ארבע תקופות השנה, הנודעות במגילות בשמות מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, המכונות בספר חנוך ‘מרכבות השמים’ (חנוך־א עה, ד), ומקור אוצרות גשמי הברכה, המתנים את מחזורי היבול והפריון, מספר פעמים:

"[וברכם בשם אל ישראל וענה]

[ויאמר] לפני [כול בני י]שראל [ברוכים אתם בשם אל עליון ]

[ ובר]ו[ך שם קודשו ל]ע[ו]למי עד וברוכים [משר]תו וברוכים]

[כול מלאכי קודשו יברך] אתכם אל ע[ליון ויאר פניו אליכם ויפתח]

[לכם את אוצרו ה]טוב [אש]ר בשמים ל[הוריד על ארצכם גשמי ברכה] [טל ו]מטר יו[ר]ה ומלקו[ש] בעתו ולתת[ לכם פרי תנובות דגן]

[תירוש וי]צהר לרוב והארץ [תנו]בב ל[כם פרי עדנים ואכלתם]

[והדשנת]ם ואין מְשַׁכְּלָה [ב]א[רצכם] ולוא[ מחלה שדפון וירקון]

לוא יראה בתבוא[תיה ואי]ן כול נגע[ ומכשול בעדתכם וחיה רעה שבתה] מן הארץ ואין דב[ר בארצכ]ם כיא אל ע[מכם ומלאכי קודשו

מתיצבים בעדתכם ושם] קודשו נקרא ע[ליכם ל[י]חד ובקרבכם."

*4Q285, frag. 8: 1–12;

*

וחזרה לברית בפרשת ניצבים:

לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

*

הברית והשבועה מעוגנת בעבר המקודש שראשיתו בדור אבות האומה, לפני שבעה דורות, בדורו של אברהם, בברית בין הבתרים, בעקדת יצחק ובחלום יעקב, ושולחת עוגן נצחי לעתיד הלא ידוע:

*

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת.

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ

וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

*

כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם.

*

העבר המשותף של ניסיון העבדות של תריסר שבטי ישראל, הוא המכונן את תשתית הזיכרון הקהילתי הקשור מראשיתו בשעבוד וגאולה, בגלות וישועה, בעבר, בהווה ובעתיד. קהילת הזיכרון היהודית נוסדה על אדני השעבוד והחירות, הגלות והגאולה.

*

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם.

*

אזכור עבודת האלילים של התרבות המשעבדת, המעלה על נס רק את העולם המוחשי הנראה לעין של הכוח, היפעה, הכבוד, הכסף והזהב, הפאר והרהב, ומתעלמת מהעולם המופשט, המדבר והנשמע בקול משמים, קול מחוקק ומצווה של אלוהי הבריאה, אלוהי הצדק והמוסר, אלוהי ההתגלות בקול נראה (“וכל העם רואים את הקולות”) אלוהי הספר, לוחות העדות, לוחות הברית ואלוהי ההיסטוריה, הצופה מראשית אחרית, הנשמע לאוזן ונרשם בכתב על ספר, ספר הנכתב בידי אלוהים ובידי אדם, חוזר ונשנה כנושא המאבק המרכזי בין בין האל המופשט לאלים המוחשיים לכל אורך ספר דברים.

*

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה.

*

הניב ‘שרירות לב’ מגלם את כל האסור והפסול, החוטא בהתעלמות מצו האל ומבטא חוסר הזדהות עם כל העולם המקראי, המבוסס על שמע ישראל, חטא שראשיתו בראייה אסורה המביאה לפריצת גבולות ולחטאי היהרג ובל יעבור. מילה זו, שְׁרִרוּת, בניב שרירות לב, מתבארת הן מלשון שריר ושררה הן מלשון שורו הביטו וראו, כלומר הן כוח הזרוע וכוח השררה (כוחי ועוצם ידי) הן בכוח הראייה המפתה, חסרת הבינה ונטולת ההקשר, הנאחזת בצרכי ההווה בלבד, בדחף, בפיתוי וביצר, ומתעלמת מהברית הכורכת את העבר והעתיד, המיוסדת כולה על שמיעה ודיבור כתוב.

שרירות הלב היא ההליכה אחרי עולם החושים המוחשי והמידי, המפתה והמדיח, ולא אחרי הברית הנצחית המעוגנת בשבועה ועדות, בחוק המופשט, בצדק ומוסר מופשטים, בחסד וחמלה, ואחרי הראייה המתבוננת הכורכת את המופשט במוחש, את התבונה בהתבוננות, תובנה והבנה, הראייה המקיפה ההיסטורית והעל־היסטורית הקשורה במושג הנצחי ברית ושבועה בין האל ועמו.

במגילות קומראן, שכולן, כאמור, כתבי קודש, מרחיבים המחברים, ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’ על משמעות שרירות הלב הקשורה בראייה ובהתפתות למדוחי השווא של הראייה ביופי, הגורמת לפריצת כל הגבולות. הם עושים זאת בזיקה לסיפור המבאר את החטאים שגרמו לבוא המבול, כשהם מתארים את חטא העירים המתואר בבראשית ו א–ד, חטא שראשיתו בראייה:

“ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם: (ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו: (ג) ויאמר יהוה לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה: (ד) הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם”:

*

סיפור תשתית זה, שראשיתו בראייה אסורה המעוררת חשק אסור ויצרים אסורים, מסופר בספר היובלים שהתחבר בחוגי בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם, כסיפור מלאכי אלוהים שפרצו את גבולות הבריאה המפרידים בין דרי שמים ליושבי הארץ, בין המלאכים הרואים והבלתי נראים לבין הרואים בעיני הבשר, השחיתו דרכם, חיללו את הקודש וערבבו שלא כדין קטגוריות שונות. הם עשו זאת בשעה שירדו משמים לארץ בדור השישי בדורות האדם, ראו ביופיין של בנות האדם האסורות עליהן שכן הם בני אלמוות טהורים שאמורים להיות משוללי מיניות והן בנות חלוף הכפופות לעולם החושים ולחוקי טומאה וטהרה, הם המשיכו בהחרמת חרם על הר חרמון בדבר השותפות במעשה האסור עליהם ולקחו בשרירות לבם נשים בנות אנוש, והולידו ענקים המכונים גיבורים או נפילים, שמילאו את הארץ חמס וגרמו לבוא המבול, הנתפס כעונש על חטאים שאין להם כפרה (ספר היובלים, ה, א–כא).

ספר ברית דמשק שנמצא בקומראן מספר על חטא שרירות הלב:

"ועתה בנים שמעו] [אלי] ואגלה עיניכם לראות ולהבין במעשי אל ולבחור [את] אשר [רצה ולמאוס באשר שנא להתהלך] [ת]מים בכול [דרכיו ולא לתור במחשבות יצר אשמה ועיני זנות כי] גבורי חיל נכש[לו בם מלפנים ועד הנה בלכתם בשרירות לבם נפלו] עירי ה[שמים בה נאחזו אשר לא שמרו מצות אל ובניהם אשר כארזים גבהם] וכהרים [גויותיהם, כי נפלו כל בשר אשר היה בחרבה כי גוע ויהיו כלא ה[יו בעשותם את רצונם ולא שמרו את מצות עושיהם עד אשר חרה] אפו [בם בה תעו בני] נוח [ומשפחותיהם בה הם נכרתים]. [ברית דמשק]

ביארתי בהרחבה את משמעותו של חטא הפרת הברית ופריצת הגבולות בין שמים לארץ, הוא חטא ההליכה בשרירות לב, הקשור בגילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים במגילות קומראן, במאמרי הנמצא ברשת:

“כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה”

*

וחזרה לפרשת ניצבים המלמדת על גודל העונש על חטא ההליכה בשרירות לב – שראשיתו התמכרות למראה העיניים לחמדה (מלשון ‘לא תחמוד’) ולזנות (לזנות או לזון עיניו ביופי אסור) ולאיסור התיירות מלשון תתור או הראייה: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם” (במדבר טו לט) – שאין לו סליחה:

לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

וְהִבְדִּילוֹ יְהוָה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה.

*

אלה היא קללה

*

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהוָה בָּהּ.

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים [וּצְבוֹיִם] אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם, עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?.

וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם, אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם.

וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה.

וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה.

*

הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

*

משה מפציר בעם להבחין בין הנסתר השמור לאלוהים לבדו, לבין הנגלה המסור לכל ישראל. אין במקרא תורת נסתר, הכול גלוי, כתוב ומפורש, קרוב ונגיש, מסופר ומבורר לכל קורא ולכל שומע ומסור בשווה לכלל ישראל. כך לגבי המסורת הכתובה, המתייחסת לאלף השני לפני הספירה, שניתנה לדור המדבר ממעמד סיני ועד ערב כניסתו לארץ המובטחת.

תורת הנסתר החלה בתרבות היהודית מעבר לעולם החומש, שיש בו רק נגלה, בשני הקשרים – החלפת העולם הארצי האבוד בעולם השמימי הנצחי: (במקום ההיכל הארצי שחרב נוצרו שבעה היכלות עליונים; במקום עבודת הכוהנים שומרי משמרת הקודש, שבטלה עם החורבן בהיכל הארצי בירושלים –נוצרה עבודת הקודש הנצחית של מלאכי הקודש ומלאכי השרת בשבעה היכלות עליונים, באלף הראשון לפני הספירה ובאלף הראשון לספירה;

והחלפת המציאות ההיסטורית הריאלית, הנואשת וחסרת התקווה, של הגולים הנרדפים, כתוצאה מזוועות הגלות, שהחלה עם הגליית השבויים העבדים אחרי המרד נגד טיטוס בשנת 70 והמשיכה עם התוצאות ההרסניות של המרד נגד אדריאנוס בין השנים 132–136, הזכור כמרד בר כוכבא, שהסתיים בשפיכות דמים נוראה, במציאות על־היסטורית פרה־דטרמיניסטית, או במציאות משיחית מובטחת (חבלי משיח; נקמה וגאולה), כדי לפרש את הפער בין השרירות ההיסטורית בהווה, לבין ההבטחה המשיחית הגדולה הצפונה בעתיד.

*

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ

וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ

וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.

וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.

וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.

*

מפסוקים אלה עולה הרעיון המכריע של התשובה או החזרה בתשובה, התלויה רק באדם החוטא, המכיר בחטאו וחוזר בו, מהלך תודעתי היכול להפך גורלות ולשנות את מצב האלה והקללה, העונש והגלות, למצב של קיבוץ גלויות ושיבת ציון.

*

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה, כִּי יָשׁוּב יְהוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ.

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה

כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

*

יש לחזור ולהדגיש את המתח בין שמיעת הציווי האלוהי הנצחי, הנשמע לכל העם מן השמים, או נמסר לכלל השומעים והקוראים בנוסח כתוב מקודש מידי אדון הנביאים, משה בן עמרם,, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, הנזכר בהטיות שונות שמונה פעמים בפרשת ניצבים, לבין הנהייה אחרי מראה העיניים האסור, בשל היותו דרך המלך להליכה בשרירות לב בעקבות המעבר על ‘לא תחמוד’ ו’לא תתורו אחרי עיניכם' ולא תזנו אחרי מראה עיניכם, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”, אל עבר עבודת האלילים הכרוכה באופן בלתי נמנע בכל חטאי היהרג ובל יעבור, גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים.

מאבק האל המופשט, השומע, מדבר ומשמיע, אלוהי החירות, נטול הגוף ובעל הקול, האל הנצחי הקשור ברוח אלוהים וברוח האדם (“קול, רוח ודיבור, זה הוא רוח הקודש”! כדברי ‘ספר יצירה’), האל הקורא והכותב, החורת והמחוקק, אלוהי הספר והחוק הכתוב, אלוהי הספר, המספר והסיפור ואלוהי ההיסטוריה, באלוהי השקר המרהיבים והדוממים, הנראים לעין, אלוהי עץ ואבן, זהב וכסף, של התרבות המצודדת בפארה ובכוחניותה, התרבות המשעבדת והעריצה, השבויה במראה המוחשי המשחית, שאין לה ספר ואין לה סיפור היסטורי, אין לה אל מדבר ואין לה חוק משמים, איננו חדל אף לרגע.

*

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

*

המצווה הנשמעת הכתובה על ספר מימי מעמד סיני שבו נאמר ‘וכל העם רואים את הקולות’, היא מתת האל לעמו והיא גילוי האלוהי במרחב האנושי. היא בהישג ידו והבנתו של כל אדם ואיננה טעונה שום תיווך בין הארצי לשמימי.

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

*

ההבחנה החותכת בין החיים והמוות, בין הטוב והרע, הברכה והקללה, היא המבארת את ההנחיה הגורפת של ‘סור מרע ועשה טוב’, שכן הרע קשור בעולם הנראה הכפוף לזמן, במוות, בנשייה, בכיליון ובחידלון, והטוב קשור בעולם הנשמע ובסוד החיים הסמוי מהעין, בברכה, בשפע, בשגשוג, בהמשכיות ובפריון.

אם האדם יזכור וישמור את אשר שמע, אם יעשה טוב וישמע בקול אלוהיו המצווה לו מצוות מובנות וברורות, מובטח לו שיחיה ויזכה לברכה ושגשוג, שובע ופריון, ויזכה לראות בנים לבניו ושובע מבטיח חיים של אסמים מלאים תבואה ויקבים גדושים ביין, אולם, אם לא יזכור ולא ישמור, אם יעשה את הרע בעיני אלוהיו וילך רק בשרירות לבו אחרי מראה עיניו, מובטח לו המוות, השממה והשיממון, החידלון והכיליון.

*

וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם.

הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.

*

הפרשה, המתחילה בפנייה לחידוש הברית של העם עם אלוהיו במדבר מואב, ‘אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוהיכם', מסתיימת בשבועת הברית שנשבע האל לאבות האומה, להם הבטיח את הארץ, שבניהם יכנסו אליה בדור השביעי לאברהם. בשנת היובל הגדול שבה חוזרת הארץ לבעליה.

*

אחתום את הדיון בפרשה בשיר של המשוררת חמוטל בר יוסף:

לֹא בַּשָּׁמַיִם

לֹא בַּשָּׁמַיִם

לֹא רָחוֹק

הַטּוֹב נָשַׁב.

הֲלֹא קָרוֹב הוּא מְאֹד

הֲלֹא פֹּה הוּא

הֲלֹא לַהֲטוֹ בְּיָדְךָ

לוֹחֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ

עַכְשָׁו.