אֵיני יוֹדע, אם רבּים הם שעמדוּ על כּך שלגבּי בּיאַליק העיקר אינוֹ בּניגלה וּבבּוֹלט שבּשירתוֹ, באוֹתה שיפעת הנבע של אשדוֹת השירה הניגָרים אֵלינוּ, על כּל תוֹקף מַפּלם, עצמת המוֹנם, זירמתם וכוֹחם הכּבּיר. אֶלָא העיקר מקוּפּל וצפוּן דוקא בּאוֹתוֹ רחַש טמיר וזך ושקט וחָבוּי מעֵין-רוֹאִים, אשר בּיאַליק כּמַה לוֹ כּל ימיו. בּשנת תרס“ה נכתב ‘אָכן גם זה מוּסר אלהים’, אבל בשנה זוֹ גופה נכתב גם “הכניסיני תחַת כּנפךְ”; בשנת תרע”א שמַענו את הקוֹל האַדיר בּ“ויהי מי האיש”, ואולם באותה שנה גוּפה הגיעה אלינו גם המייתו העצוּרה והשבוּרה בּ’צנח לוֹ זלזל'. בּעצם כּל שאיפתוֹ של בּיאַליק, חפצוֹ הרב, משיכתוֹ הגדוֹלה היא לחדוֹל מהיוֹת משוֹרר. רק לא להפתיע, לא לעוֹרר, להסיר את הזוֹג התלוּי בּצוָאר ולעבוֹר את דרכי-החַיים כּנעלָם הגָדוֹל. כּי השירה לגבּי בּיאַליק אֵינה בּמבוּקש, בּלא-שגוּר, בּיוֹצא מן הכּלל. החוֹפש המוּחלט, כּלוֹמר – ההעדר המוּחלט,

הוּא מידתה היסוֹדית והמכרעת, וראש המַאוַיִים הוּא להיוֹת בּחוֹמר המילוּלי רק כּנפש חַיה, אשר לא ישׂיגוּה מַשׂיגי הגוּף. לצרף דיבּורים פּשוטים וּרגילים וּנדושים וּמעוּכים בּיותר, לא לנַתקם ממקוֹם חיבּורם אל

האַרצי והגשמי, להניחָם כּמוֹת שהם עם כּל כּבדם המַמשי, אֶלָא שבּתוקף היד המצרפת אוֹתם יעלוּ אֵבר ויעוּגוּ עוּגתם בּמרוֹמי השמַיִם. בּיאַליק הוּא

צר-עיִן, אִם ניתן להשתמש בּדיבּוּר זה, שאֵין כּמוֹתוֹ, ואין רצוֹנוֹ שהחוֹמר המילוּלי, שהוּא מעסה אוֹתוֹ מתוֹך הכרחַ בּין אֶצבעוֹתיו, יהיה

שוּתף ליצירתוֹ וּלהשפּעתוֹ. בּיאַליק הוּא מטבעוֹ שליט יחיד, שאֵינו סוֹבל

צר בּממשלוֹ. את החוֹמר, אשר אל תוֹכוֹ עלָיו להכניס את אישיוּתוֹ הפּיוּטית, אֵין חפצוֹ להשתמש בּוֹ. רצוֹנוֹ להתגבר עליו. וכל שהוּא יהיה אַרצי בּיוֹתר וּפשוּט בּיוֹתר, לא-ספרוּתי בּיוֹתר, בּאוֹתה מידה יִגדל

הניצחון.

בּצידיהן של מסילוֹת בּריחָתוֹ מן הפּיוּטי מסתעֵף עוֹד

שביל אחד. גם הוּא כּאילוּ מתרחק מדרך המלך של שירת בּיאַליק הסוֹעֶרת והמַכּה על ראשינוּ בּעשרהּ וּבשיפעתה. וּבכל-זאת משעוֹל צר זה הוּא-הוּא אַחַד הדרכים החביבים עליו בּיוֹתר המביא אוֹתוֹ אל מַטרתוֹ הנכספת. משעוֹל זה מסתעֵף מהקוֹדם לוֹ, אוֹ שבּאַחַת מנקוּדוֹתיו הוּא מתחַבּר אֵלָיו. גם

כּאן תיאוּר פּלאַסטי מגוּבּש על כּל פּרטיו המַמשיִים והאַרציִים

והשגוּרים והאמיתיִים. גם כּאן פּשטוּת. עד התכלית. חוֹסר כּל המצאה וּסבכים, כּמעט חיקוּי גשמי וקיצוֹני. אלא שלפנינוּ כּעֵין הבלָגה גדוֹלה

על עצמוֹ, יצירת יש מאַיִן. נוֹלדת כּעֵין סתירה פּנימית ונוֹצר ניגוּד בּתוֹך ליבּוֹ של הרכּב-הצירוּפים, וּסתירוֹת וניגוּדים אֵלה אשר בּין

המַטרה והאֶמצעים, מתוֹך התנַגשוּת-תמיד, רצוֹן המשיכה להתמַזגוּת מצד אחד וּשאיפת הדיחוּי עד כּדי התפּרקוּת מצד שני, מהווִים מַצב של תנוּעה מתוֹך סתירה והתחדשוּת שאֵין לָהן סוֹף, והם כּל הכּוֹחוֹת האֵיתנים שבּשירת

בּיאַליק מזוּקקת זוֹ.

בּשירוֹ האַחרוֹן ‘אבי’ יצא אלינוּ טעוּן שתי מידוֹתיו אֵלה. אחרי שעוֹת דוּמיה ארוּכוֹת, בּשלמוּתן וּבריכּוּזן וּבכל תפאַרתן.

שיר זה אינוֹ רק המשך (וַדאי, יש בּוֹ גם המשך), אינוֹ רק פּנינה נוֹספת שבּמחרוֹזת. בּיאַליק העלה בּשיר ‘אבי’ שכבוֹת יצירה והבּעה, אשר לא נגע בּהן מעוֹלם כּל כּלי-בּרזל, ואשר הוּא עצמוֹ רק ערג לָהן ממרחַקים. תיאוּר פּלאסטי זה של שוֹר יגיע-כּוֹחַ, המסיע את עֶגלת חַייו, לכאוֹרה כּבר קידמהוּ בּתיאוּר כּל חַיית המדבּר בּיצירה אַחרת (‘מתי מדבּר’); אבל אִם נַקשיב יפה בּמסגרת המַמשית שדמוּת זוֹ נתוּנה בּה, אם נעמוֹד על אַבני ההבּעה, אשר בּיאַליק אספן לבנוֹת בּהן את אשר היה ברצוֹנוֹ להקים – ניוָכח עד מהרה, כּי חדשה המַחצבה אשר מתוֹכה לוּקחוּ. לא אַבני-גָזית, האבנים האֵלה. אבני המקוֹם הן. מתחתיהן, ממִכרתן, בּלי חרוֹשת וחרט-אנוֹש עלתה הדמוּת

כְּשׁוֹר יְגִיעַ כֹּחַ, מִתְנַהֵל דּוּמָם וּלְאִטּוֹ,

פּוֹסֵעַ בּמוֹטוֹת עֻלּוֹ, רְחַב גֶּרֵם וּכְבַד צָעַד,

נִקְשֶׁה וּמִתְאַפֵּק וְשָׁוֶה, הוּא-הוּא בְּכָל חֲלִיפוֹת הָעִתִּים

בִּימֵי סַגְרִיר טְעוּנֵי זַעַף וּבִימֵי שָׁרָב קוֹדְחִים,

צָעֹד קְדֹרַנִּית וְהַסֵּעַ עֶגְלַת-חַיָּיו הַזּוֹחֶלֶת,

עֲמוּסָה אֲבָנִים לַעֲיֵפָה, בִּדְרָכִים כִּבְדֵי עַבְטִיט

וּבְאֳרָחוֹת עֲמֻקֵּי חוֹל וּמְעֻנְנֵי תִמְרוֹת אָבָק.

מַפְרַקְתּוֹ שְׁחוֹחַת מוֹטָה, מִצְחוֹ חֲרוּשׁ דְּאָגָה,

וְעֵינָיו, בֶּאֱרוֹת יָגוֹן, תּוֹהוֹת בְּאֶפֶס תִּקְוָה,

עַל כָּל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּליַד כָּל-רֹאשׁ נְתִיבוֹת:

הֲיָבֹא מֵאֲשֶׁר יָבֹא אֶחָד גּואֶל וּמְרַחֵם?–

בּיאַליק לא כּתב עוֹד מעוֹלם שוּרוֹת פּשוּטוֹת אֵלוּ,

אשר יחַד עם פּשטוּתן, ואוּלי מתוֹקף פּשטוּתן, יעלוּ לפנינוּ דמוּת-הוֹד,

אשר גוֹרל אנוֹש וכל החי וגוֹרל בּיאַליק עצמוֹ יִתְחַבּרוּ יחדיו לסמל של צער ורחמים ‘מתאפּק ושוה בּכל חליפוֹת העיתים’. וַדאי גָדוֹל כּוֹחוֹ של הארי בּ’מתי-מדבּר' מאשר שוֹר יגיע כּוֹח זה שלפנינוּ; אבל כּוֹחוֹ של בּיאַליק, לא רק שגָדל בּדמוּתוֹ זוֹ שבעתיִם, אלא שהוּא מחוּדש מיסוֹדוֹ. התאפּקוּת זוֹ, אוֹתוֹ משׂחק הסתרים של כּל דיבּור ודיבּור, דרך קצרה וּפשוּטה זוֹ – כּל אֵלה הם אֶבן-פּינה לשירת-בּיאַליק חדשה. מידת ההבּעה העזה השוֹפעת, הכּבּירה, הקוֹלעת, ההכרחית, ההגיוֹנית – וּמידת ההבּעה

הצנוּעה, הרוֹפפת, העֵירוּמה, המחוּסרת עדיים וּברק אבנים טוֹבוֹת,

המתגוֹללת בּעפר! – שתי מידוֹת אֵלה היוּ תמיד אֵצל ביאַליק, אבל על הרוֹב יצאוּ לאויר העוֹלם כּתאוֹמים, זה לאַחר זה. כּאן התמַזגוּ יחד, נתנוּ יד זה לזה והוּסעוּ כּל המכשוֹלים ואַבני-הנגף מפּניהם, עד שיצאה אוֹתה תמוּנה אֶפּית, אשר אינך יוֹדע מה קוֹדם בּה, השלוָה העליוֹנה האלוֹהית אוֹ היגוֹן האנוֹשי החָם והטוֹב והמיטיב, החוֹפף עליה.

ולא זוֹ בּלבד. בּשירוֹ החָדש ‘אבי’ הגיע בּיאַליק בּשאיפת ההתאפּקוּת שלוֹ עוֹד למַדרגה אַחת, שהיא למַעלה מן הראשוֹנה. חתימתה של יצירתוֹ האחרוֹנה עלתה והתנשׂאה למרוֹמים, עד שעֵיננוּ אינה מַשׂגת אוֹתם. כּאן מלאה תקוָתוֹ אשר האמין בּה כּל ימיו. הוּא חָדל בּאמת מלהיוֹת ‘משוֹרר’. מוֹת האב וּקבוּרתוֹ ניתנים מתוֹך אֶמצעֵי הבּעה שאֵינם בּהחלט

בּגדר של אֶמצעים. ההתאפּקוּת עלתה למַדרגת תוֹם וטהרה ויוֹשר וענוָה וּצניעוּת, עד שהיא מַחרידה את הנפש עד היסוֹד. זאת היא טיסה בּלי אַויר וּכנפיִם. המות אינוֹ כּאן מאוּמה. לא כּלי מַשחית ולא שוֹאַת חַיִים. הוּא דבר אנוֹשי רגיל ושכיחַ. הוּא אמת שקוּפה וּבהירה. החָרוּת בּיד לא-אָמן בּמַצבת האָב אינוֹ מוֹשך עלָיו את העיִן, אינוֹ קוֹבל ואינוֹ תוֹבע דבר,

אבל פּתאוֹם כּשאתה קוֹרא:

וּבְיַרְכְּתֵי בֵּית-הָעוֹלָם

מֵאֲחוֹרֵי פַּרְבַּר הַזַּפָּתִים, מְעוֹן חֵלְכָּאִים,

בְּתוֹךְ קִבְרוֹת אֶחָיו, דַלֵּי-עָם וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם,

בּלֹא עִתָּם כָּמֹהוּ, שְׁפוּתִים לַעֲפַר מָוֶת,

רֻחָץ מֵאֲבַק חֶלְדוֹ וּמְטֹהָר מִזֹּהַם יָמָיו,

לָבוּשׁ בַּדִּים, צַחִים כְּשֶׁלֶג בֹּקֶר וּכְנַפְשׁוֹ,

וַעֲטוּף טַלִּית בָּלָה, צְהֻבָּה כִּגְוִילֵי סְפָרָיו

וּכְמוֹהֶם רָוָה כֻּלָּהּ תְּפִלוֹת וְרַחֲמִים,

נְשׁוּקַת שְׂפָתַיִם חֲרֵדוֹת וּסְפוּגַת רֵיחוֹת קֹדֶש,

מִתַּחַת לְצִיּוּן עֵץ דַּל, נְבוּב נְסָרִים דַקִּים,

בְּאֶחָד מִימֵי אֱלוּל מָצְאוּ עַצְמוֹתָיו מְנוּחָה

וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בּיַד לֹא אָמָן,

תָּעִיד עָלָיו נֶאֶמָנָה: ‘פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר’.

אתה נרתע לאחוֹר, נבהל וּמשתוֹמם. הרי כּך הוּא המות ולא אַחר. כּך הוּא קיים לעד. כּטלית זוֹ וּכתכריכים אֵלה, צח ובלה כּאחד ונשוּק שׂפתיִם חרדוֹת וספוּג ריחוֹת קוֹדש.

בּשוּרוֹת אֵלה קפץ בּיאַליק מעל לקוֹמתוֹ. הרי מתוֹך אויר זה שאפוּ הוֹמיר וגיתה בּרגעי-עלייה הגבוֹהים בּיוֹתר, וכוֹכבים אֵלה רמזוּ בּשמיהם בּשעוֹת-יצירה המאוּשרוֹת והמבוֹרכוֹת. נצייר את הדבר לפנינוּ ויהי לאוֹת: בּשנת השישים לחַייו פּתח בּיאַליק בּשירה חדשה זוֹ. לא לשוא וּלאֶפס-מעשׂים חָלפוּ שנוֹת הדוּמיה. לשעה קלה אחת לא שבתה שם המלאכה ועכשיו הרי הוּא פּוֹסע בּמוֹטוֹת עוּלוֹ וּמַסיע את עֶגלת חַייו הלאה בּראש נתיבוֹת חדשוֹת, והמרחם בּא והגוֹאל בּא.

תהא דרך זוֹ ארוּכּה-ארוּכּה לשׂמחָתנוּ וּלרַוְחתנוּ.