מרחוק בראותך אותו עומד על רגליו המפושקות קימעה, כתקועות בקרקע, והנושאות עליהן את הגוף האיתן, המסורבל מעט, נכנע מתוך ביטול או שויון-נפש וכפוף תחת איזה נטל מעיק, כאילו אין גוף זה מנסה אפילו להתנגד לכובד זה, אלא כורע תחתיו מנוצח – יש שתאמר אל נפשך: אדם זה אחד מרבים הוא וכל הוויתו אינה אלא פרי ויתורים קטנים לפקודת החיים הרגילים. וקווי האופי נחרתו פה לאיטם בהיסח-הדעת, תחת לחץ חוץ, מתוך אי-חפץ להתקומם ולהוליד לחץ אחר… ואולם אתה נתקל בפנים האלה מקרוב, והדמות אשר רקמת זה עתה, מיטשטשת לפתע והולכת ונעלמת מנגד עיניך, ואתה אומר שוב לנפשך: לא, אין זה עוד ביאליק.

פרצופו של ביאליק אינו דק. אינו מהוקצע. ופעמים אינו מלבב כלל. יש בו דווקא דבר-מה לא נגמר, מקוטע, גלמי. הוא גדול ורחב. ובכל זאת בכל מקום ומקום הוא כאילו חסר איזה עיקר. זהו פרצוף של בן גזע אחר, לא ידוע וקשה להבחנה. כל שרטוט קל בו, כל שריר, כל בליטה, כל גומה – הכוֹל עומד על נפשו בכל תקפו. אין בהם ואין בינם-לבין-עצמם לא מזיגה ולא חיפוי איטי ורך. הם אינם מצטרפים לתנועת גלים המשתעשעת לאור שמש, תנועה אשר שאיפתה – מנוחה, חדוות-המרגוע מתוך קצב ומידה. אין כאן שליבה פנימית המתרקמת בחשאי מתחת לעור-הפנים והמעלה את ההבעה אל החוץ ומביאה לידי התעגלות. כל שרטוט בפרצוף זה מתבלט בפני עצמו, כאילו רצונו למשול על האחרים אשר סביבו. מציאותו גדולה, תקיפה, בודדה. מציאות אחת לא תדובב אל חברתה ואינה גוחנת ולוחשת על חברתה. היא עומדת כחצובה שיש. שיש הוא בכל-זאת מזועזע עם עצם נקודת התנגשות – אותה שעה שכל פרודה ופרודה נדחפת בו אל השטח העליון למען קבל את צורתו הקבועה, המוחלטת, למען התגלות, לראות-אור ולהכריז על קיומה האחד.

בליטות דוקרות אלו, המכריזות על קיומן, זו כנגד זו וזוֹ עם זו, ונחפזות תמיד לתפוס את המקום בראש, יצרו ברבות-הימים מעין שווי-משקל, עיון. מין מזיגה שהתהוותה מתוך החיכוכים עצמם. מתוך שנגעו בלי-הרף והעיקו וציחצחו אחת את רעותה, נתקשרו זוֹ אל זוֹ. נולדו כעין איי-הבעה על הפרצוף הזה. ככפיס בלב-ים סוער הם מתנדנדים שנוני-ראש-וגב, נעלמים ועולים והם מחוברים יחד בבסיסם – הקרקע המבליטם. הם נקבו את השטח העליון, אספו מסביבם שרטוני-הרגשות והיו לשיאים בעלי-היקף-ואופי מסוים, מעוגלים מלמטה ומתמתחים בקו אלכסון ומרוכך אל סופם. נולד פרצוף, שאי אפשר להעביר עליו את המבט לאט לאט ולהגיע עד פתרונו. המכשולים מרובים. גבנוני הבעה בודדים מעכבים בכל פינה. ואתה מוכרח לתהות, לשהות ולבקש פשר דבר.

בראש ובראשונה מסתבך מבטך בקרבת עצמוֹת חורי-העינים. באותו משולש רב הפלאים שבין המצח, שורש האף ושני חודי הלסתות. הנה מפרכס לפניך דבר-מה ענקי, קדמון, עקשני, רתוק ומלא-פלאים. לכאורה הקו מעוקם, פוזל, יוצא-דופן, מרוסק, ובעיקרו, מתוך התאמצות רבה ומכאיבה (הה, כמה מכאיבה!) הובאו כל ההדורים האלה לידי מישרים ושלימות. מישרים – אשר יש בהם רצון-אנוש ופקודת-אלוהים גם יחד. כאן עוד מאדימים ברגעי-כעס כל הצלקות שנגלדו אחרי הנצחונות. ובשעות מרגוע-נפש תרחף לפניך הרגשת אושר חבויה ומצניעת-לכת. אושר משונה שהכאב מאהיל עליו מן הצד. אושר של אדם אשר לא השיג את כל אשר חפץ. ואולם הדבר שהשיג – השיגו כולו. יש גם הבעת-שמחה ויהירות על ההכרה, שהמכשול העיקרי הוסר מן המסילה. הומת השעיר הרוקד. הפזילה וההתעמקות הטבעית נוצחו. מתוך צרופי פרורים יישר אותה. על הפרורים האלה ציוה להתקרב, להתלכד, להיות. להיות ולא להתאבן. עד שנברא אותו שיש מיוחד במינו עם לחצו ותנועתו הפנימית, הגרעינית ועם רעדו-החי, הפועל והמתרחש בלי-הרף.

והלאה מזה. למטה בזוית הפה, במקום שקצות השפתיים, הסנטר ואונות הלחי פורשים ומערבבים את מסלולי קוויהן – כאן התנועה רבה מאד. קטועה, פתאומית, חסרה את ההכרה ואת הדעת, מפתיעה את עצמה ואת האחרים. פורצת, לעתים מתמוגגת מתוך משובת-רגע. משובה פשוטה, פשוטה מאד. אוהבת להרגיש. אינה יודע כל מעצורים. אוהבת לקרוא בשם, ליהנות מעצמה. קצת ערומה וקצת לגלגנית, ממשית ומבַטלת. ולעיתים תנועה זו מחייכת בגל-טוהר, בהיר, מבהיק, מתוח ודק כמשי רך, גל המעפיל ונוגע בבבת-העין ומדליק בה רשת של זיקי-נועם-וחן המהבהבים בחשאי מתוך רגש עצור וצנוע. אותו רגש-בושה עצור הנובע מתוך אסון נסתר, העושה את האדם בעמקי-הנפש קטן מאד וקרוע ומבוטל, ואשר רק יחידי סגולה חוננו בו. בסקירת חן זו המעולפת והמלאה רחמים אל עצמה נועֵץ הנזיר הבודד, עם ליבו הנשבר בראש-מגדלו, את מבטו בחיוורון הירח המכסיף לעיניו. בה בוחן אדם את לב-אהובתו הסוער ובה צולל המשורר אל תהומות נפשו ואל מקורות כוחותיו הטמירים.

אפס בבת-אחת נבלעים כל אלה ושוקעים כאבן במצולה אל תוך מרחבי הסנטר עם ראשו המותז, התחוב במורדי הצואר הקצר, חסר-תנועה וגמישות והמתגדר בכוחו ובפשטותו והמכריז על שלטונו, עד שדומה, כי הוא המכריע והוא העיקר. רחבי סנטר אלה יורדים ומשתרבבים וכאן הכל גלוי וידוע, מובן, ברור. ידיעת החיים הטבעית חשופה לפניך כעל כף היד חשופה ומשקפת כפנס מבית ומחוץ. והתפרצותה שכיחה וכל הוויתה כאילו מסתיימת בשתי הרגלים הפשוקות קימעה עם ההכרה המלאה ועם תורת החיים הבדוקה, כי על האדם לעמוד הכן על רגליו, ואם לא, אחת דתו להיות מרמס לרגלי אחרים.

ושוב פעם. בעקרך את המבט קצת מיואש וקצת נרגז מרשות הרבים הזאת, ערה בכל זאת ההרגשה, כי את מקורות-ההבעה של פרצוף זה לא דלית עד תומם. ישנן פינות-מחבואים שהעין נתקלת בהן לעיתים רחוקות בלבד. אפשר שעשה ביאליק את כל אשר היה בכוחו לעשות כדי להסתירן מעין-רואים. אפס הן כאן ולא תימלט מפניהן. על פני הרשת המתרקמת מסביב לצדעיו והשולחת נימים דקות מן הדקות אל הקמט העבה הבשרי, המתמתח באלכסון ומתוך עקשנות ומרי לרוחב המצח – ברשת זו רופס זעזוע משונה מאד. נשמע רחש סתר עמוק מאד. לא מאמצי מחשבה. ביאליק קבע את מרכזי מחשבתו באישוני עיניו. עינו של ביאליק רואה והוגה כאחד. פה בין הצדעים מתהווה דבר-מה שונה בתכלית השינוי מן המחשבה. זהו ביצבוץ תמיד. כעין נביטה שאינה פוסקת לעולם. כאן צבורים המוני עוּבּרים המחכים בקוצר רוח לתוֹר יציאתם לאויר העולם. כאן נביטת-תמיד. היא אינה שואפת אפילו לגידול ולקיום. נהנית ומוצאת זכות קיומה בעלילתה, בהוויתה ולא באָפקי עתידה. תעודתה לבצבץ לנצנץ מבלי לדאוֹג לגורל החיים הנולדים. בעבי רשת צדעים אלה מתרחש דבר-מה לא-מובן ומסתורי כבעבי אדמה אשר גשמי היורה עברוה. כאן חם, צפוף, מחניק – והחיים חומדים ופורצים בלי הפוגה. כאן שפע, מאוויים, ריבוי, חמדה, חמדת-בשרים ופשיטת-ידים אל על מתוך רחמים ותחנונים – להיות! – כאן מתבקעות שלפוחיות זעירות של מבוע בהיסחט טיפת-המים-החיים הראשונה תחת לחץ הררי-אלף אל מרחבי אויר ואור. בהן נשקפים כל צבעי-הקשת ובלי קול היו לאפס ואחריהן תבוא אחת מאחיותיהן הרבות ותבלע שנית את רוח-נשמתן. כאן לפנינו בוודאי סוד כוחות היצירה של ביאליק. כאן היכולת הטבעית, מטמון המחדש את עצמו עם כליונו. כאן יש בזבוז כמים הניגרים על פני קרחות הסלעים. יד פתוחה ונדבנית ופזרנית הנותנת וחוזרת ונותנת לא מתוך טוב-לב, אלא מתוך הכרח. נתינה, שהיא אהבת-הבצע. מכיון שמלווה אותה ההכרה, כי כל נתינה גוררת אוצרות חדשים, רבים מן הראשונים. וכאן אולי צפון גם המשב הקל של שויון-נפש, שאינו נותן לקלוט את השני, כי הכל נכנע ונבלע בזו-נביטת-תמיד שאין לה קץ ותכלה.