לא. אין בדעתי לכתוב דברי ביקורת. חס וחלילה. אוֹרה אני מור ובושם בספר ‘כנסת’ מוקדש לח. נ. ביאליק ויצירתו. ורצוני שכל קהל ישראל ייהנוּ מן הריחנים הטובים האלה.
ביאליק מנופח 🔗
יש בעברית מרגלית אחת, שאין דוגמתה בספרות העולם, ושביאליק דלה אותה ממעמקי שירתו, ו’הבריכה' שמה. והנה לאיזו מחרוזת מחרז סופר אחד את האבן היקרה הזאת: ‘… ובתקופת הרינסאנס חוזרת הבריכה לשמש את הפיוט ואת הציור ואת הריקוד תוך כמיהתה של האמנוּת לגלות את היופי הכביר הטבוע בגוּפו של האדם, והביע את המאוויים הפנימיים הדוחקים על גוּפו ונופו של האדם. אף הרומנטיקה הפיוּטית והמוסיקאלית כינסה אל הבריכה את כל הנפשות הפועלות במיתוס הוואַגנרי. ובליל ואַלפורגה של פאוסט מטעמו של גיתה ובחלל שבין השמים והארץ שבו נתקלע ביירון. אכן לשיאו אולי הגיע מוטיב הבריכה, אם במפורש ואם לא במפורש – ובנהייה הנאַרקיסטית -האמנוּתית שלו – בסימבוליות האסתטית של השירה הצרפתית והרוסית בסופה של המאה התשע-עשרה. רימבו, מאַלאַרמה, ורלן, מטרלינק, בריוּסוב ובלוק – כולם שירתם הסימבוליסטית מטפחת את הבריכה הנופית, האינטוּאיטיבית, האינטלקטואלית שהנפש טובלת בה’.
ואתה תמיה – למה לך כולי האי! מה לביאליק ולכל אלה? ביאליק הרי שייך לוולוז’ין, לאחד העם ולמנדלי, ולא לוואגנר ולא לליל-ואלפורגה ולא לרימבו. וכאן גדולתו. ואינו צריך לבליל משונה זה הקרוי בפי הצרפתי בשם ‘סאַלאַט רוסי’. הה, מה שנואה היתה עליו, על ביאליק, כתיבה מנופחת כזאת!
ביאליק המגומד 🔗
'… מן המבקרים כוּלם הגדיל דב סדן. הרואה את פגישותיו של ביאליק בוולוז’ין, באחד-העם ובמנדלי כפגישות פאַטאַליות, מגמדות, שכיווצוּ את כוח היצירה של ביאליק וגרמו לו שיסתיר את עיקרי שירתו ויכסה עליהם בצעיפי סמליו. ועיקר דברי סדן בהנחה, שביאליק עצמו הזדהה עם ההשקפות קטנות- המוחין של זמנו, וגזר על עצמו שלא יהא יוצא לרשות הרבים של השירה אלא כשכיר יום ואיש קרדום, ועיקר הפאַטאליות שביאליק עצמו נסחף למסגרת סביבתו והשפעתה. ועל הדעה השלילית שחיווה מנדלי על ‘מגילת האש’ מעיר סדן: 'אך צר ביותר כי דעה זו הצטרף לה המשורר עצמו ונעשתה בלם לעצמו (‘אבני בחן’ עמ' 71), ‘ראשית זו של סדן ואחרים (ראה ברוך קורצוויל: ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה? עמ' 221 – 222) כיוצא בו פריה של האינטואיציה הנוקבת היא אך הוכחה טכסטוּאלית לא ניתנה לה. שירתו של ביאליק עצמה לא נבדקה עדיין לאורן של הנחות אלה בדיקה שיהיה בה כדי לאשרן או לעקרן (להוציא כמה ניתוּחים של לחובר בספרו הגדול על ביאליק – אלא שהללו כיוונם אחר ומטרתם אחרת). והנה סבורים אנוּ (הפלוּראָליס המאַיאֶסטאַטיס הזה של סופר צעיר הוא, כותב המאמר ש.צ. מעתיק), כי מצוי ענף שלם בשירתו של ביאליק, ענף חשוב לאין ערוך בשביל המבקש לעמוד על טיב השירה הביאליקאית בכלל, שבכוחו להוכיח הוכחה גמורה (הצעירים בלבד בוטחים בעצמם שבכוחם להוכיח בשדה השירה ‘הוכחה גמוּרה’, אנו הזקנים בטחוננו אינו גדול כל כך – ש.צ.) את צדקתן של ההנחות שהובאוּ לעיל’. עכ"ל.
כלומר אילוּ ביאליק אינו לומד בישיבת וולוז’ין ואינו יושב באודיסה ואינו מזדמן עם אחד-העם ועם מנדלי (דרך אגב, כשאחד-העם מברך את ביאליק לשנת החמישים שלו מונה הוא דרגות עלייתו של בעל היובל: ‘… ועברו שנים ואתה הלכת הלוך וגדול משנה לשנה. “המתמיד” “מתי-מדבר” “שירי הזעם” “מגילת האש” ועוד ועוד – ואנחנו כולנו עומדים ומשתוממים: מי ילד לנו את אלה בדור יתום כדורנו?’ – אמור מעתה, כנגד מנדלי המוריד ‘מגילת האש’ יש אחד-העם המעלה אותה, ומאזני הפאטאליות של הפגישות מעוינות. ואין צורך שהמשורר יצטרף לדעה המורידה ושייעשה בלם לעצמו!), אלא אילוּ ביאליק יושב בטאַרנופול, למשל, ועדיין סביבתו והשפעתו ורוּחו של פרל שרויה עליו, והפגישה הפאטאלית עם וולוז’ין נמנעת, במקום שאין ישיבות אי אפשר להיפגש עמהן, הרי הכל בא אל מקומו בשלום: אין פגישות פאטאליות, וביאליק אינו ‘שכיר יום’ ולא ‘איש קרדום’ ואינו ‘נסחף למסגרת סביבתו והשפעתה’, וסדן ואחרים אין להם ראייה זו ‘פריה של האינטואיציה הנוקבת’, ואין לבעל המאמר צורך ליתן ‘הוכחה טכסטואלית’ להנחות סדן ואחרים. והעיקר – עם ישראל זוכה לביאליק אחר. טוב ומשוּבח, מובחר מן המובחר, לא זה ‘המגומד’, לא זה ‘שכוח יצירתו מכוּוץ’ לא ‘זה שהשקפותיו קטנות מוחין’ – אלא ביאליק טאַרנופולי, ביאליק שחן המקום שורה עליו, ביאליק שפרל משרה עליו מרוּחו הרחבה ומהשקפותיו הנעלות. כן, ביאליק ‘כמו שנאמר’!
ואף על פי כן אין לתנות לספרוּת העברית על ביאליק הפגום הזה ועל מיעוּט דמוּתו שלפנינו. במקום דמוּת עלוּבה זו זכתה הספרוּת העברית להנחות סדן-ואחרים ולהוכחה גמורה טכסטואלית של בעל המאמר. ואם נחשב הפסד שירת ביאליק כנגד שכר המאמרים האלה, ודאי לנוֹּ שהקב"ה לא קיפח שכרה של הספרות. שהרי בסופו של החשבון אפילו יצאה נשכרת מן הפגישות הפאטאליות האלה. אילמלא פגישות הללוּ מאמרים הללוּ מנין?!
וביאליק איננו! 🔗
‘… ברם הזדהוּת אינטואיטיבית וסובייקטיבית משאירה פתוחות את האפשרויות לטראנספורמציות הנועזות והמהפכניות ביותר לגבי המשמעוּת המקורית של הסיטואציה הסאקראלית אותה חי המשורר באקט היצירה’.
אתה ששואלני, קוראי החביב, מה כאן? באמוּנה, לא מֵבין, לא דיבוּר ולא חצי דיבוּר.
ירושלים 1960.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.