התאספנו הערב להתייחד לשעה קלה עם נשמתו של בּיאַליק, שנסתלק בּלא-עת לפני כּמה שנים. ויפה לנוּ שעת יִחוּד זוֹ. היחסים בּין משוֹרר להמוֹני-העם הם תמיד מוּפלאים בּעיני. עוֹלמה של השירה הוּא עוֹלמו של היחיד. הנוֹתן נוֹתן רק מעדפי אִישיוּתוֹ השמוּרים עימוֹ ורק עימוֹ. אבל גם המקבּל אינוֹ זוֹכה לקבּל עד שלא יִתכּנס בּחשאי ובחַדרי חדרים לרשוּת היחיד הזאת. וכיצד הצטרפוּ בּוֹדדים ונפרדים הלָלוּ למַקהלת הערצה פּוּמבּית אַחת? רגש אחרוֹן זה – ההערצה – אם אינוֹ פּריהּ של הכּרת-טוֹבה כּנה, הריהוּ עבודת-אלילים בּציבּוּר, נהירה אחרי שם מפוּרסם וּמקוּבּל, שאֵין בּה טעם ותכלית. מידוֹת של פּוּמבּיוּת אֵלוּ אפשר מוֹעילוֹת בּתחוּמים אחרים, בּרעש המתהוֹלל מסביב לזה הקרוּי היוֹם ‘מַנהיגוּת’, אבל מה יתנוּ וּמה יוֹסיפוּ לרכוּשוֹ הרוּחני של משוֹרר, אשר שפך את נַפשוֹ הכּואבת בעליית-קיר קטנה? משוֹרר אינוֹ מַנהיג. הוּא היפּוּכוֹ הגָמוּר של זה. מַנהיג, לא בּלבד שהוּא יוֹדע את הדרך שהוּא ילך בּה, אלא הוּא תוֹבע גם שאחרים יצאוּ בּעקבוֹתיו. משוֹרר אינוֹ אלא אָדם, תוֹעה בּדרכי החיים. וּמי הוּא האָדם, אשר יעז לאמוֹר בּליבּוֹ — אבוֹא אַחריו להתענוֹת בּאשר יִתענה הוּא? בּיאַליק עצמוֹ הזהיר אוֹתנוּ מפּני סכּנה זוֹ של הערצה ריקה, מפּני התרפּקוּת סתמית המַאפילה על האוֹר האמיתי. בּאחד מחַגי היוֹבלוֹת שלוֹ השיב בּדברים, שמחוֹבתנוּ להעלוֹתם ביוֹם זיכּרוֹן זה, יש בּהם מן הצוָאָֹה ליוֹם פּקוּדה:

שָׁחָה נַפְשִׁי לְעָפָר

תַּחַת מַשָׂא אַהֲבַתְכֶם;

אַלְלַי כִּי הָיִיתִי

אִסְתְּרָא בִּלְגִינַתְכֶם!

וְלָמָּה שַׁתֶּם עַל נָוִי,

מַה חַטָּאתִי, מַה כֹּחִי?

לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא –

חוֹטֵב עֵצִים אָנוֹכִי.

יש אוֹמרים, בּיאַליק אילמלא היה כּוֹתב שירים גם אז היה דגוּל מרבבה, מוּרם מעם, יחיד בּדוֹרוֹ. ולָמה אכחד: שתי פּנים לאמירה זוֹ. כּוָנתה להוֹסיף וּלמעשׂה היא גוֹרעת. כּמה מעלוֹת יתרוֹת לדינר של זהב מן המעוֹת הקטנוֹת של נחוֹשת, אף כּי שלפי החשבון ערך אחד להם. ואָמנם שמא הרבּה אמת בּמימרה זוֹ. האוֹר שהיה יוֹצא הימנוּ לא נצטמצם בּתחוּם–הבּעה אחד. אישיוּת נוֹבעת היה, משׂגשׂגת וּגדלה מתוֹכה תמיד וּבכל מקוֹם; בּדיבּוּר, בּמַעשׂים וּבכל מַגע וּמגע שלוֹ עם החיים. אף על-פי כן הניסיוֹן להבדיל וּלחייץ בּין האישיוּת ליצירתה אינוֹ יכוֹל להימשך עד הסוֹף, עד הגבוּל הַאחרוןֹ. בִנקוּדה מסוּימת, בּראשית, בּעיקר שתי אֵלה

מתמַזגוֹת לחיזיוֹן אחד. אֵין בּיאַליקים הרבה. יש בּיאַליק אחד. המשוֹרר.

אַחדוּת אישית זוֹ היכן היא? רציפוּת יוֹצרת זוֹ היכן היא? נדמה לי, היא בּמקוֹם אחד שבּאָפיו, בּמידה אחת שבּנשמתוֹ. כּוֹחוֹת ההבּעה שלוֹ, ויהא שׂדה פּעוּלתם איזוֹ שיהא — פיּרוּש למשניוֹת, שׂיחה אַרעית בּצידי הרחוֹב, בּלשנוּת, חידוּשי-תוֹרה, שירי-צער, הימנוֹני-תחייה, פיוּטי-טבע, קוֹלוֹת-מרד, ניגוּני-עם, נעימוֹת ענוָה וטהרה ותוֹם — נשמעים תמיד לחוֹק אחד. אֵיני מתכּון בּזה אל השלימוּת בּה מצוּינים כּל מפעליו ולא אל התאימה המלאה בּין דרכיו לשאיפוֹתיו, בּין הבּיטוּי עצמוּ לרצוֹן הפּנימי לנטוֹע את ילדי דמיוֹנוֹ בּלב הממש. כּוָנתי אל הדברים אשר מעֵבר לאמצעֵי צוּרה והבּעה אלוּ, אל אשר מתחתם ואל אשר מעל לָהם. אין אָנוּ יוֹדעים מהיכן הדברים נוֹטלים את הכּוֹחוֹת שבּהם. אין אנוּ יוֹדעים מהיכן האַהדה והקסם היוֹצאים מהם. מהיכן, למשל, כּשף זה, הבּא מן אמרים אשר כּמעט אֵין שחַר להם — ‘לחַש נחַש כּוֹס של בּרכה/הדוּכיפת כּכה שׂחָה’, מה סוֹד צירוּפן של החית“ין והכּפי”ן הלָלוּ ומה הכּבוּש והעצוּר בּהן? בּרם אם טיבוֹ של הכּוֹח הגָנוּז בּמעשׂים אֵלה נבצר ממנוּ לדעתוֹ, מַשהוּ בּכל זאת מחוּוָר לנוּ על מקוֹם מוֹצאוֹ. כּוֹח זה שבּמאמרים, מקבּיל הוּא בּעצמתוֹ

למַאמַצים שהתאַספו בּהם, שנספּגוּ אל תוֹכם. וכאן בּמזיגה זוֹ, בּתהליך

החדירה אשר מרצה של הרוּח מבקע לוֹ דרכּוֹ לחדוֹר אל המפעל, משתכּן וקוֹבע שבתו בּוֹ, נפגשוֹת מידוֹתיה של האישיוּת עם יכלתה היוֹצרת, עם אוּמנותה, עם שׁיכּול-ידיה. בּנקוּדה זוֹ ניטשטשו גבוּלוֹת השניוּת. מה שנראה אחרי כן כּשנִיּוּת וריבּוּי, בּראשית, הוּא אַחדוּת.

אחדוּת זוֹ מהי?    🔗

בֹיאַליק נשמע לחוֹק נַפשי של ‘אִם הכּוֹל אוֹ לא כלוּם’. כּל דבר שנוֹצר על ידיו טבוּע בּחוֹתמוֹ של עֶקרוֹן יצירה זה. אצלוֹ אין הפּרטים שוֹנים מן השלם. יש זהוּת מוּחלטת בּין זה לזה. משקלם העצמי, כּמוֹ בּכל חוֹמר על מלוֹא טהרתוֹ, שוה הוּא בּכל מקוֹם. כּי גם הפּסוֹלת היא מאוֹתוֹ מין גוּפוֹ. בּכל פּרוּדה ופרוּדה שקוּעה אוֹתה מידה של מתיחוּת, התחַדשוֹת, התאַמצוּת, שאיפה והתגלוּת כּמוֹ בּסכוּמן הכּוֹלל, המהווה את הדבר המעוּצב שהוּקם. אִי אתה יכוֹל לוֹמר על בּיאַליק, כּדרך שאתה אוֹמר על הטוֹבים שבּנוּ: 'אָמנם ואָמנם פּרטים אֵלה לקוּיים וּפגוּמים וַחסרים

ויתירים, אף-על-פּי-כן הדבר עצמוֹ דבר הוּא‘. לגבּי בּיאַליק לשוֹן כּזוּ תהא לזוּת-שׂפתיִם. סגנוֹן זה של ‘אָמנם ואָמנם ואף-על-פִי-כן’ פּסוּל הוּא כּאן. אין כּבדם של החלָקים, חשיבוּתם, האחריוּת שבּהם קטנים מן ה’הכּול’. מפּני כּך בּשעה שאַתה בּא בּמגע עימהם, הריהם מתפּרקים לעֵיניך וּמשחררים

מרצם הכּמוּס עימהם מתוֹך הפתעה מַתמידה וּבמלוֹא הכּוֹחוֹת הנתוּנים והעצוּרים בּהם. חוֹק זה של ‘הכּוֹל אוֹ לא כלוּם’ שליט גם בחמרי-נפץ. אבק-שׂריפה כּגרגר החַרדל כּבוּשה בּוֹ אוֹתה מידה של מתיחוּת כּמוֹ באַלפי ליטראוֹתיו.

האִידנטיוּת המלאה הזאת אשר בּין הפּרוּדוֹת לדבר כּוּלוֹ, הייתי אוֹמר, הזהוּת אשר בּין האוֹתיוֹת הפּוֹרחוֹת לדיבוּר השלם, היא הנוֹסכת בּתוֹך הוָייתך מין הרגשה של אמת, מין הכּרה של קוֹשט שאין אתה מצוּי אצלה בּשוּם תוֹפעה אחרת שבּמציאוּת. וכּאן מקוֹר ההתעלוּת השוֹפע

משירת בּיאַליק וּמכּל מעשׂיו. אף היא אינה יכוֹלה להיוֹת מלאה בּמקוֹם אחד וַחסרה בּמקוֹם אַחר. היא אֵינה יכוֹלה להיוֹת אפילוּ יתרה. אמת חסרה אוֹ יתרה היא הכּזב. בּהכרח שתהא זהית בּכל מקוּם. פּתח שיריו של בּיאַליק בּאַקראי והשמע לאָזניך דיבּוּר מדיבּוּריו, מיד אתה נפתע למַראה האמת האַחת שבּדיבּוּרים, למשמע הנאמנוּת שבמַאמרים. כּגרגרי אבק-שריפה מתנַפּצים לעֵיניך גרגרי האמת הזוֹהרת והדוֹלקת, ישרים עם עצמם, נאמנים אל עצמם. שירתוֹ של בּיאַליק חוּצבה מאוֹתוֹ אוֹר יקרוֹת של ענוֵי עוֹלם הוּא עצמוֹ השמיע רינתוֹ עליהם:

יוֹם יוֹם, וּרְסִיסִים רְסִיסים, בּאוֹר עֵינְכֶם וּבְשִׂרְטוּטֵי פְּנֵיכֶם

יֻגַּר יְפִי חַיֵּיכֶם אֶל חֲלַל הָעוֹלָם, כְּהִנָּגֵר מַעְיָן חָתוּם

אֶל לֵב נָהָר לְהַחֲיוֹתוֹ — וְהוּא לֹא יֵדָע.

וְחֵי אֱלֹהִים, אִם יֹאבַד נִיד אֶחָד מֵעַפְעַפֵּיכֶם

וְאִם יִפּוֹל אַרְצָה הַקָּטָן בְּזַעֲזוּעֵי נִשְׁמַתְכֶם!

כְּשִׁירַת הַכּוֹכָבִים כֵּן יַעַמְדוּ יִרְעֲדוּ לָנֶצַח בַּחֲלַל הָעוֹלָם.

בּימים הקשים והמרים האֵלה, בּשעה שאַתה נחנק בּחלאַת המרמה והכּחש אשר כּל העוֹלמוֹת שוֹקעים בּה, אני נמלָט לפעמים אל שירתוֹ. אני פּוֹתח בּמקום שאני פּוֹתח וקוֹרא. כּאן עוֹלם כּוּלוֹ טהרה. כּאן עוֹלם כּוּלוֹ אמת. אוּלָם בּמידה שאני מתעמק בּוֹ יוֹתר בּאוֹתה מידה מוּפלא הוּא בּעיני יוֹתר. נדמה לי, חסרים אנוּ את הכּוֹחוֹת הרוּחָנייִם להעריכוֹ כּראוּי. שלא מדעת אנוּ מכניסים אל עוֹלָם טהוֹר זה את טוּמאת הדוֹר שנדבּקה בּלי יוֹדעים גם בּנוּ. הרי אַמוֹת-המידה המשוּגרוֹת בּידינוּ אֵינן הוֹלמוֹת אוֹתוֹ. לא גאוֹניוּת, לא כּשרוֹנוֹת, לא כּוֹח-יצירה, לא דמיוֹן עז וכיוֹצא בהן — כּל המילים האֵלה נעתקוֹת מפּיך כּשאַתה מַגיע לפרשה זוֹ. כּשאָתה עוֹמד על בּיאַליק מתוֹך הספרוּת העברית וּמתוֹך תלאוֹתיו של העם העברי — ואין מקוֹם אַחר שאֶפשר לעמוֹד עלָיו אֶלָא מקוֹם זה — הריהוּ חיזיוֹן שלפניו כּמעט שאֵין לראוֹת דבר שאִפשר לידתוֹ וּלאחריו, נדמה, הכּל אֶפשרי. לפניו אֵין דרך המביאה אֵלָיו. מאַחריו נפתחוּ כּל הדרכים אל כּל המקוֹמוֹת. האוּמנם תלאוֹת עָם ושפלוּתוֹ

וַאסוֹנוֹ הגָדוֹל נתנוּ לָנוּ כּל אֵלה?

אוּלי הן הן שנתנוּ. יוֹדע אני אַחֹת ממבחַר הפוֹאֶמוֹת של וֶרלאֶן הצרפתי — ‘הנֵס’. פייטן אומלל זה שר על פּרש אחד חמוּש כּלי מלחַמתוֹ ותוֹעה בּדרכים ו’אָסוֹן' שמוֹ. פּעם נתקל בּמשוֹרר ותקע כּידוֹנוֹ בּליבּוֹ שׂבע-הימים. הלב זינק דמוֹ וגוַע וָמת. והנה פתאוֹם פּרש-אָסוֹן עיכּב צעדוֹ, ירד סוּסוֹ ונגע בּכפפת הבּרזל שבּידוֹ בּמקוֹם

הלב הפּצוּע. ‘וּבחדוֹר אוֹתי קוֹר הקרח של זוֹ בּרזל היד, בּקע לב חָדש רך וטהוֹר, מזדכּך בּדם עצמוֹ ושיפּוּר אש כּאֵביו’

אָז שׁוּב פָּרָשׁ-אָסוֹן

בְּהֶמְתוֹ עָלָה;

וַיִנְעַץ בָּהּ דָּרְבָּנוֹ וְחִישׁ

שְׁחוֹר מִצְחָתוֹ דָלָה.

וַיִקְרָא, דּוֹמֶה עוֹד בּאָזְנַי

הַפְּלָדָה כֹּה קוֹדַחַת:

הִשָּׁמֵר! בְּנִדְבָתִי זוֹ אָבֹא

רַק פַּעַם אַחַת!

תמיד כּשאני קוֹרא בּשירי בּיאַליק אני מהרהר בּפרש-אָסוֹן זה וּבאַחרוֹן דבריו. בּנדבה כּזאת בּאה ההשגָחה אל עם נדכּה ונַענה כּעמנוּ רק פּעם אַחַת.