¹

לפני תשע שנים מצאתי לי הגדרה לרוחו היוצרת של שופמן בדברים האלה: זהו סופר הסוּביקטיבי שבסופרי הספרות העברית. כי אינו כותב בעיקר על עצמו; הוא כותב לעצמו, מבלי להביא בחשבון את זולתו; הוא, אם אפשר לומר כן, בכל־זאת לירי. והתוצאה הישרה של המידה הזאת, התאמצתי להוכיח, היא המיניאַטוּרה; זו הצורה המהבהבת בלי הרף, התמציתית, המרוכזת, שאינה טעונה תיאורי מילוּאים של הארות ובירורים, והמעוררת ברמזיה ובקטעי תנועותיה המון זכרונות לואי הכרחיים, בעיקר בלב כותבה ובמידה מסוימת גם בלב מתי־מספר, המבקשים ומוצאים באמנות טווּיה וסכימטית זאת סיפוק נפש מיוחד במינו. אני מחויב להגיד, כי מידה זו, אשר היתה אז בראשיתה וכעין נטיה וחפץ, קו האוֹפי ותביעה נפשית, אמנם ברורים במהלכם הכללי ובתחומי השפעתם, אך לא בולטים למדי בהווייתם — מידה זו באה בימים האחרונים אל קִצה, עד כדי שלמות מוחלטת. ואם אני אומר, שהיא באה אל סופה, כוונתי היא, שאם תוסיף להתפתח באותו המרץ והעקיבות גם בעתיד, כמו שהתפתחה מיום ששופמן פירסם “מאידך גיסא” עד הקטעים הנדפסים כיום ב“תקופות”, היא תעבור את גבולותיה ותהיה למַניה, או, הגרוע מזה, למַנירה ותאבד את היסוד העיקרי והפורה שלה, את “הכבדות בלא־יודעים, כאילו נולדת כפות ואינך יודע שאפשר אחרת”; היא תהא ביודעים, כלומר, תחדל להיות תופעה אמנותית פועלת. אך נמהר ונגיד: במקום שיצירת שופמן עומדת כיום, סכנה זו רק נעה כצל בשעות בין־הערבים ובעצם, בתוכה איננה עוד. ואדרבה. מוטב שהיא מתמתחת בקו מאיים. הסכנה היא למשורר כשופמן, שמצד אחד, אינו מן בעלי הפיות המלאים, שזמנם ויכלתם אינם מרשים להם אפילו לשמוע מה שהוציאו מפיהם, ומצד שני, אינו יכול מטבעו להיות עָקר, שופמן הנובט תמיד, אשר ידיו נוטפות תמיד מוֹר, לו הסכנה פחות מסוכנת מאשר השתרשות, קביעות, בטיחות. מה שעושה מקומות בודדים ברשימותיו החדשות לרפי דמות היא דוקא מידה אחרונה זו. ולהפך, בשעה שהסכנה מהרסת ומקעקעת אותה על־ידי היסוסה, רעדה, עיכוביה ופיזור־נפשה מפני האפשרויות המרובות והמסובכות, הוא מופיע לפנינו שנית בכוח חדש מפתיע; לאמור, לא בלבד שמאשר ומחזק את הידוע לנו עליו מכבר הימים, אלא אף מגלה בחפזון קפריזי, מרגיז מכמני רוח ופאר גנוזים עמוק־עמוק רחוק־רחוק, וכמעט שיש ברצוני לכנות את כל אלה: שופמן המפחד מפני עצמו.

המפחד מפני עצמו. האין זאת האחריות האמנותית השוכנת בלב כל יוצר אמת, האין זאת אותה המזוזה הכשרה השומרת מפני שד החיקוי העצמי? החיקוי הנורא (נורא, כי בחקותנו את האחר, כמה שנעשה כמעשהו נכניס כשנרצה וכשלא נרצה, גם דבר־מה משלנו), שלא זו בלבד שאינו מוסיף על הדמות, אלא אף גורע ממנה ומפחית ערכה. שופמן המפחד מפני החיקוי העצמי — בדבר זה בלבד הוא נמלט מפניו. לא תמיד. לא בכל מקום. בנגעו בישן אין הוא מתחדש בנקל. העבר, העבר הספרותי, בן־כובד הוא ומעיק. אך שופמן משתחרר, מתאמץ להשתחרר מלחצו. והדרכים המביאים אל השחרור, כשהם לעצמם, מעניינים ורבי־ערך. ראשית, הוא הְרבה לכוֹף ולצמצם את המסגרת. נולד זה הגמגום הנפלא, שהגיע לעומק התפתחותו והמשׂיח לנו הכל, הכל. שנית, הרחיב את האופק. קו האור החד, האלכסוני התפצל. נעשה יותר עולמי, כללי. קולט מנשימת הדור, מפגעיו. הוא מודרני לא על־פי צורתו והרגשותיו בלבד — כזה היה תמיד — אלא אף־על־פי תכנו; הוא שר ומרומם לסמל את ההוֹוה, את הצף והמתהווה אתנו, לנגד עינינו. כאן לא מצא עוד את כל דרכו. אך זהו המחייב. וזהו המשמח אותי. החיקוּי העצמי היא שיבה על העקבות. הגישוש — הצעד קדימה. אינני יודע אם שמו לב כראוי לשינוי הזה, המציץ פה ופה מבין רגבי העבר. אני מודה, אמנם בסקירה ראשונה קשה גם לראותו. הקוים הטיפוסיים לשופמן, שבעיקר לא בנקל הם ניתנים להיתפס, ושהוא עצמו חרתם בעקשנות, באטיות אכזרית על לוח לבנו, עד שהתמזגו בנו והיו לנו בהירים ושקופים כטיפות בדולח טהורות — קוים אלה עודם המצע היסודי גם ביצירותיו החדשות. אותם הבחורים הנמקים בעוונותיהם הקטנים ובשעמומם הרע. ואלה הבחורות הנושאות אתן את מפתחות לשכותיהן, ואשר בהיפתחן לא יגדילו את החטא ולא ימתיקו את השממון. אשר לא יסגרו ולא יפתחו מאומה. ואף־על־פי־כן כאן האנדרלמוסיה השופמנית, הידועה לנו מכבר והטיפוסית לו מכבר, היתה למורכבת, למסובכת ולאכזרית משהיתה. בה עצורה נשימה אחרת. יש הדונוי ושיבּלתו. ישנה המלחמה, “עם מגבעות הקש של אשתקד”. והוֹוה נסתר המנצחת ומכניסה סדר, מהפכת ליחידה אחת סתמית ואפסית את האנדרלמוסיה שלפניה, שבתוכה ושלאחריה. ישנו גם קצב אחר. דילוגי זמן משוּנים המתאמצים בריאוֹתיהם הנפוחות להדביק את מירוץ החיים וגלי שטפּם. ועל כל אלה יש חשבון. “הנהרות, הנהרות היקרים, שמימיהם הולכים בשפי, לא תוהו נבראו”. יש חשבון. איזה? לא נבקש. אין זה גם חשוב ורב־ענין, אפס הוא ישנו. זוהי לא שלילה המחייבת את עצמה. זה אינו עוד קלות־דעת ולא רוע־לב. זהו כאב וחשבון. "לא טוב, גבירותי הנכבדות, מה? סבורות הייתן, שכך יימשך לעולם, לעולם: נשיקות יד ונדוּניה ודוֹקטוֹרים, נשיקות יד ונדוּניה ודוֹקטוֹרים?!.. הרי לכן!..״ אני אוהב את שופמן זה. לא רק הסתכלות, וצד הקו המסמן אמנות. לא רק השוָאה מוצלחת ומיוּשבת (“הרעיון הנורא תקפו כל־כך, עד שכל האנשים שנפגשו בדרכו עכשיו נדמו לו כשטים ומתרחקים ממנו — כאלה שנשארו על החוף למי שהפליג בספינה”), כי־אם אלה הם החיים, החיים עצמם, שאין האפשרות האמנותית הקיצונית והמכווצת קנה־מידה ויחס מספיקים להם, והם דורשים את ההשתתפות, את הלב, ובו את רתת ההשתתפות. ההשתתפות — שופמן לא היה חסר אותה מעולם. הנערות הטהורות והעליזות היו נראות לו תמיד בחלונות הפתוחים לרוָחה מנגד… אך האמן הקפדן שבו החניקה וחיפה עליה בכוונה. שופמן התאפק תמיד. ההשתתפות היתה בו בלי שהסכים לה, או כמעט שהיה משתמט מפניה, התבייש בה. אך הסערה עברתהו. לפני עיני שופמן התגלגלו בשנות חייו האחרונות חזיונות כבירים ומשוּנים בגדלם, בחליפותיהם, בעליותיהם ובירידותיהם. גם הם היו מתפוצצים כרימוני משחית. או שהרסו בשואת פתאום את הנראה קיים לעולמי־עד, או שהיו לכוח שילומים אדיר ומקוּוה, הנושר בתוך הרחובות ההוֹמים על ראשי ההמונות כפרי ביכורים מענף האילן. הרי לכן!

ודאי אין בי הילדות להרכיב על־גבי יצירות שופמן מגמות ידוּעות. רצון שכזה היה די מגוחך ומעושה. אבל גם מזה אין להעלים עין, ששופמן לאחר הסער, “בשנות המלחמה התאוָניות־קוֹשמאריות”, אמנם בעצם נשאר מה שהיה מקודם להן, אפס יש בו תוספת של מה־שהוא, אשר לא הובררה לי, ואפשר גם לו, כל מהותה. ודאי, שחזיונות הירידה האיומים שהיה עד להם שבאו בבת־אחת בשצף־קצף היו מתאימים ומקוּוים לרוחו. אך באותה שעה הופעתם השׂביעה גם את רוחו. ושופמן נראה לי היום שבע ירידה.

מטבע ירידה והתנוונות. מה זה אומר? מה יבוא אחרי־כן, בעתיד? האפשרות? אמנם בּוּדקו, בטיילו על ה“קי”, רעיון זה עובר במוחו. אפס הקשיבו הרעיון הזה אינו גואל עוד. הוא נורא. האפסות וההעדר אינם אפוא מוצא רצוי, אלא איום ומטיל אימה, עד שכמעט אין לתת אמוּן באפשרותו. זו ועוד אחרת. בּוּדקו זה הביט כבר פעמים אין־מספר לתוך מימי הדונוי הנוהרים לאט וביקש בהם את ערש מרגועו. ובכל־זאת המים האלה שוטפים ושוטפים. אין זאת כי־אם יש כאן נטיה אחרת. בּוּדקוֹ מחויב לבוא באחד הימים לידי הכרה כי לא המים השוטפים בשפי ולא אלה המכים גלי קצפם — שניהם לא תוהו נבראו. היבוא לידי הכרה זו? היבוא? אינני יודע. יותר מדי “נהירים לו כל משעוֹלי הלב ודרכו הרחבה סתומה לפניו”. שופמן לא שינה עוד במאומה את אפני יצירתו וביטויו. עוד הנקודה שׂוּמה מכל וכל על התנועה הטיפוסית הקטנה הבולטת, הדוקרת כקוץ כשברי זכוכית רבי־גונים. אמנם היא מבטאה הרבה, מסמנת הרבה, גוררת אחריה המון רשמים כנים, מקוריים ומפתיעים, אפס היא אינה מבטאה הכל, ובעיקר, לעומת ההכל היא צרה, קרה ומכוּוצת יותר מדי. והשינוי האמנותי אינו מוצא את סיפוקו בשאיפה, ברעד הכרה. הוא מוכרח להיות כוח שליט בנפש, המתגשם גם בביטוי הממשי. לעת־עתה עומד שופמן על סף הכרה זו. רשימותיו מן המלחמה והלאה מורגשת בהן ההבנה האמתית, שלהמשיך את הקו שלפני זה אי־אפשר. זה גם אינו מועיל אם יתאמצו להמשיכו. כי הקו סוף־סוף נשבר. ופה ופה באה הכרה זו לידי ביטוי אמנותי דק, חמים, סולד, ספוג אַקורדים ארוכים, החודרים אל הנפש ומשאירים בה המיית־דממה מתוקה. אך לידי גילוי מלא לא באה עוד. ובסוף עוד מלים מספר. בין כל המספרים העברים אני רואה רק אותו בתחומים אלה. השאר עודם קופאים על הטיפוסים שהם בודים מלבם. הדעת אינה, בודאי, גדולה, אם מסיחים אותה מן כל אשר עבר עלינו בעשר השנים האחרונות. דבר זה עצמו, שאין הוא יכול לבדוֹת מלב מעשיות על אנשים שלא היו ושלא נבראו, שאינם כיום, שלא יהיו מחר ושאינם יכולים להיות לעולם, אלא המפלצת מפרכסת בלי הרף לעיניו — דבר זה עצמו כבד מעיד למדי. ודאי שעיני שופמן לא הורגלו עוד אל האור הרב המשתפך על התופעות ושורות טפלות כגון:

…הוא תועה ונדחק בינות ליהודי גאליציה המסתובבים כנופיות־כנופיות אצל הבורסה. כבר התריעו על זה בעיתונים, כבר איימו בפוגרומים, הבולשת מציקה מכל צד — והכל לא הועיל, אפילו גראנאטה אילו נפלה והתפוצצה כאן —לא היתה מפזרתן.

כן. זה אינו דק ביותר. אך עוד פסיעה קטנה והנה שופמן הטהור והמזוקק:

הנה יהודי חיור, בלי טיפת דם שלח ידו בבהלה אל חזהו – וקשה להבחין אם מפני שנדמה לו פתאום, כי ארנק הכסף איננו, או שחש שם דקירה חזקה…

זהו שופמן האמתי. הרואה: את הבורסה, את מאקנזין על סוסו הצחור, את הדוקטור יאשצ׳ורקה, את עיתוני הבוקר הרעננים והריחניים. ולאט־לאט, כדרכו תמיד (הלא רק בשנים אחדות היה “בבית זר” ל“על־יד הדרך”)׳ יתגבשו העצמים האלה בלבו והיו לאבן כבדה וגדולה מאוד, אשר תעיק ותלחץ כבלהוּת באישוֹן־לילה, ומתחת עקתה תזנק מחדש המיית שופמן.

נ. ב. אחר שנכתבו דברי אלה פירסם שופמן את “אדם בארץ” שלו. סיפור זר, מחרה־מחזיק אחרי כל אשר אמרתי מלמעלה. יש חשבון. יש השתתפות. “אדם בארץ” היא אחת מהאבנים הכבדות והגדולות אשר נגולה מעל לוח־ לבו…

נספח

שלמה צמח: נולד בפלונסק, פולין, ב־1886. עלה ב־1904, והיה מפותחי העליה השניה. נפטר בירושלים ב־1974. כתב סיפורים, רומן, מחזה ובעיקר מאמרים, מסות ומחקרים בתחום הספרות, ההגות והאסתטיקה. בין כתבי־העת שערך: “בחינות בביקורת הספרות” (א׳־י״א) (תשי״ב־תשי״ז). מספרי מסותיו: “בארצות נוד” (1952), “אדם עם אחרים” (1953), ״מסה וביקורת״ (1954), ״שתי וערב״ (1959), ״עירובין״ (1964), “שתי המזוזות” (1965), ״מסות ורשימות״ (1968), בערוב הימים״ (1971), ״דפי פנקס״ (1972), "על ביאליק, עשרה מאמרים״, בצירוף מבוא מאת עדה צמח (1978). מספריו בתחום האסתטיקה: ״רעיונות על היפה ועל האמנות״ (1927), ״על היפה״ (1939), “השחוק” (1948).