א    🔗

מופלא ממש הוא הדבר: – בה במדה שרבי משה חיים לוצאטו היה מעצם טבעו בו משורר בה במדה היה מעצם טבעו גם מחנך, ונוסף לכך – מעצם טבעו בו – מורה, ובפרוש – מורה סדין ובעל שיטתיות; וכל תכונה מתכונותיו אלה כאלו יחידה היתה אצלו, והריהו נותן לה את כל רמ“ח ושס”ה שלו, את כל מעיניו וכוחותיו עד תכלית, כאלו אין הוא צריך לחלקם לכאן ולכאן: הוה אומר: – השלמות היתה אצלו ממהותו תמיד, והיא מתגלית אצלו בכל פרט ופרט מעניניו, עסוקיו ומעשיו, כאלו זה לא פרט, אלא כלל כולל: כמו שהקבלה לא היתה אצלו תורה בלבד, אלא הביאתו ל“קבלה מעשית”: כמו שהמוסר לא היה אצלו רק השקפת־ חיים, אלא הוא מעמיד עליו, כמוכח מ“מסלת ישרים”, את סכום כל חייו – כן לא היתה אצלו הכתיבה, ולא היה החבור. ולא היה הלמוד, ולא היה העיון – כתיבה בעלמא, וחבור במקרה, כעין פלפול באקראי, ולמוד על־פי הזדמנות, אלא הוא חוקר ודורש תמיד לשרשים, קובע מצוות וחוקים כגון ב“ספר המליצה”, ב“לשון למודים”, ב“ספר ההגיון” וכמו כאן – ב“דרך תבונות״: הוא מקיף בשכלו את הענין על כל צדדיו, צולל לתוך מעמקיו, מסיק מסקנות, מפיק סדרים, קובע שיטה, ופולס־דרך, דרך לחכמה, דרך לתבונות. דרך לה', מסלה לישרים; כי על כן רמח”ל, המשורר, החכם, הלמדן, החסיד – היה תמיד גם מורה, מחנך; לא די היה לו שהוא עצמו השיג מה שהשיג, הבין מה שהבין, ונהנה ממה שנהנה, אלא רצה רצה ללמד את כולנו: שירה, חכמה, תבונה, מליצה, למודים, חסידות, תורה וכו' וכו'; כי הלא זוהי הסגולה התרומית, התכונה הרוחנית הנעלה ביותר – העושות את מי־שהוא למורה ולמחנך – שהוא רודף הוראה. שהוא ממציא לעצמו תלמידים, שהוא מקנה חכמה ותורה גם אם אין קונים מיד; הוא מלמד לדורות הבאים: ומחנך בחסד עליון כזה היה, בלי ספק, רבי משה חיים לוצאטו.

ב    🔗

יש לקרוא את הקדמתו ל“דרך תבונות”, כמו את כל שאר הקדמותיו לשאר ספריו. – בעיון רב, בהאזנה מלאה לכל משפט ומשפט, לכל תג ותג, כי על כן הן מורות לנו, שהאיש עשה מה שעשה בחבוריו, לא רק מתוך משיכה ומתוך מצות הכשרון שבו, אלא גם בהכרה מלאה, גם מתוך ידיעה מפורשת, מתוך שקול־דעת; ומה משובצת יהלומי שירה ופניני חכמה היא ההקדמה לספר הקטן הזה, שמטרתו לתת בידינו שיטה, מתודיקה ללמוד הגמרא, להקל עלינו את קנית הלמוד המורכב הזה:

“והנה נשתדלתי לבאר יסודות הפלפול הישר ושרשי המשא ומתן של הש”ס בכל חלקיו, שיועיל למי שלא הגיע עדין לידיעת למוד הש“ס ורוצה לכנס בישר ובנקל” – –

כמה נפלאות הנחותיו הקודמות, כמה פיוטיים הם משליו, וכמה תמימות, ואעפי"כ מורכבות, הן דוגמאותיו, כמה משולב בכל – המשורר, בעל הדמיון, רואה המראות, עם המורה, עם הנבון, עם הפשטן עם הסדרן ובעל השיטה! אוצר בלום של בינה־בדברים, של ראיה עמוקה, של שכל חריף, של דברי שיר וכשרון אמנותי אתה מוצא בהקדמה קצרה זאת כמו שגם ביתר ההקדמות שלו, – משפט אל משפט יש לצרף בקצב אטי, מלה אל מלה יש לחרוז ולהאזין ולהאזין בלב פתוח ובדעת צלולה.

ג    🔗

המתודיקה כשלעצמה – כתובה באופן כזה שהיא מבליטה עד מה ברור ונראה לעין היה כל הבנין הזה ששמו ש“ס – לעיני הרוח של רבי משה חיים לוצאטו: הוא הבחין הבחן היטב, שיד אדריכל היתה בהיכל רב־אגפים זה ששמו תלמוד: והוא ירד לעומקו של הענין על מנת לפענח את התכנית, ולהעמידנו על היסודות שלפיהם בנו והקימו את הבנין רב־המדות הזה: הרי שזוהי מעין פואטיקה של התלמוד בלבד, פואטיקה שאין בדומה לה בשום לשון ובשום ספרות אחרות בעולם; פואטיקה. שהיא תמיד כללית, ליצירה שהיא דוקא פרטית, חד־ פעמית, בלתי נתנת לחקוי ואין חזרה עליה מעולם ולעולם: במדה מסוימת – בלתי נתנת לחקוי ולחזרה יותר אפילו מן התנ”ך: זוהי פואטיקה של הפלפול, של הוכוח, של המשא־ והמתן, של הפולמוס – התורני, העיוני, התחיקתי. המשפטי, הלמודי, של לבון דברים, של שקול־דעות, של שמיעת סברה וסברה, של בעד ושל כנגד, בקשת אמת לאמתה, בתם לבב. ביושר כונה, בלי פניות אישיות, בלי תועלת פרטית. – דברים לגופם, עניינים למהותם, ואעפי"כ לא בדרך המופשט והרחקת־העדות, אלא במעשיות, בשנינות לשון, בנעימה של הומור, בדרך של סטירה, באופן של נצוח והתנצחות אפילו, אבל בדרגה גבוהה – תורנית, למדנית, פילוסופית: ורבי משה חיים לוצאטו – חושף ומגלה עיקרים, סעיפים, סעיפי־ סעיפים, אפני דבור והוכחה. העמדת דברים על עיקרם; ויש שאתה קורא את הדברים כקרוא ספור־מעשה כקרוא עלילה. ואתה מרותק אל הגלויים האלה, ואתה מתאהב בתרבות העשירה הזאת, ואתה נמשך ללמוד ולדעת אוצר זה של חכמה, של הליכות, של משא ומתן: האם לא נפלאה היא תורתו דלהלן:

“וממה שצריך שתזהר מאד בסדור הוא, שלא תזכיר הענינים חוץ למקומם ומדרגתם, והינו, שלא תבאר המאוחר לפני הקודם, כי יהיה בלתי אפשרי להבין את אשר תלמדהו” וכו'.

איזה באור נפלא הוא זה, איזו חכמה עמוקה בנפש האדם, בכוח השכל הרגיל!

אן הענין הבא:

“ויהיו החלקים – כל אחד שונה מחברו ונבדל ממנו באמת, שלא תמנה ענין אחד שני פעמים” וכו'.

הרי ש“דרך תבונות” ספר מענין הוא להמשך השגת אפיו, טעמו והויתו הרוחנית והפיוטית של רבי משה חיים לוצאטו, אבל הוא חשוב גם כיום הזה. עם כל צורתו הארכאית, כספר לעצמו, לפי נושאן בו ולפי תכנו, על פרקיו ולמודיו.