גם דברים אלה יכולנו לבטא בחרוזים כמתכונת הפזמונים שבשאר עמודי הספר. ברם, לאחר ששקלנו בדעתנו החלטנו לאמרם בפרוזה וטעמנו ונימוקנו עמנו.

יש אומרים כי בהיולד כוכב ברקיע נולד יצור חי על פני האדּמה: זבוב, נמלה, פיל או אדם. כוכב ברקיע אפשר שפירושו מערכת שמש חדשה, תבל חדשה, ואלו בעל חיים עלי אדמות אינו בסופו של דבר אלא עפר ואפר.

בין שיש אמת בדברים אלה ובין שאינם אלא אמונה טפלה יפה המשל לנמשל. והנמשל הוא:

לפני עשר שנים, בהשתולל הקרבות ברחבי הארץ ממש בעצם ימי לידתה של המדינה נולד בירכתי ירושלים על פני טוריו של עתון צבאי “עתון המגן” פיטן בשם ל. דני.

ראשית צמיחתו של זה במוחו של צייר צעיר מחונן שהיה מצייר ציורים ומרנין בכך לבבותיהם של חיילים בחזיתות. צייר זה בא אל אחד מחברי המערכת של אותו עיתון, פקיד על פי מקצועו המנסה כוחו בכתיבה לעת מצוא, ובפיו הדרישה: הב לי חרוזים לציורי. מדלית ברירה נענה לו אותו חבר ומני אז היו שניהם מגיבים על כל המתרחש ברומו ובתחתיתו של עולם, זה בציוריו וזה בחרוזיו.

המלחמה נסתימה ועם סיומה ממילא בטל העיתון הצבאי לאחר שמילא את תפקידו. אלא שבינתיים נתברר כי צירוף הציורים והחרוזים עורר הד־מה. מערכת “ידיעות אחרונות” התקשרה עם הזוג וביקשתם להמשיך בתגובותיהם על גבי טור שהוקצה להם. לאחר זמן־מה הגיע ארצה עולה חדש, ישיש ציוני. מורה עברי ותיק המושך בשבט סופר מאז ומקדם. נתגלגלו הדברים ובאו לידי כך שאף הוא נתן ידו לטור. הרי של. דני כמה אישים מקופלים בו החל בצייר צעיר וכלה במורה ישיש.

המדינה חוגגת את חג העשור לקיומה. וכמעט כמספר השבועות שבעשר השנים כן מספר הטורים שנכתבו בזמן זה. רבות עבר על מדינתנו מתש“ח ועד תשי”ח. ולא יקשה לקורא להיוכח כי מרביתם של האירועים הללו משוקפים במחרוזת זו אשר מבחרה נתון עתה לפניו.

הענינים הם עניני דיומא והתגובות הן תגובות דיומא, תגובות ספונטניות רגשיות. חריפות עם לואי של התהרהרות־מה. צחוק, דמע, התלהבות, אכזבה, שמחה, צער, ביקורת, לגלוג, התפעלות – כל אלה משמשים כאן בערבוביה כשם שהם משמשים ברוחו של כל אדם החי במידה מסוימת של אינטנסיביות את כל המתרחש סביבו.

תוכם של הפזמונים רצוף תחושת עולם מסוימת וצורתם סדורה בחרוזים וקצב.

ואם ימצא הקורא הד לתגובתו הוא ובת קול לקצב חויתו הוא לגבי כל שנתארע החל במלחמת הקוממיות וכלה במערכת סיני, – ובין שתיהן: הצנע וחמורו של המשיח ועניני בשר ודברים שברוח, וכל הקרוי חיי יום יום של האדם הקטן בעשור הגדול – אנו נאמר דיינו.

ומן הנמשל חזרה אל המשל. כשם שהנמלה או הזבוב הפיל או האדם נושאים עיניהם למעלה אל זיוו של הכוכב שלאורו נולדו, כך גם אנו לא גרענו עינינו ממדינתנו. לבנו פחד ורחב, עתים עלז ועתים נתעצב, עתים זעם ועתים התמוגג, אך מעולם לא חדל מהלום בתהודה לדפקה של זו, החיה בדמיה, ואף־על־פי־כן עולה כפורחת.

וכיון שהיא עולה כפורחת סבורים אנו שיש צידוק וגמול לאותה נימה יסודית העוברת כחוט השני בקובץ כולו, היא נימת החיוך.