הרעיון בדבר יצירת “מקלט לרוח ישראל”, שהכנס אלינו על-ידי אחד-העם ושרכש לו במשך הזמן הרבה לבבות ­­– רעיון זה מסתער עתה על הקונגרס הציוני לכבוש גם אותו: יש סימנים מבשרים כי שאלת יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים עתידה להיות מרכז-הכובד של הקונגרס הציוני האחד-עשר.

ונצחון זה של הרוח על החומר בתנועה הציונית מחייב אותנו, את אלה שעמדו כל אותן השנים והגנו על היסוד הרוחני בציונות, לפשפש במעשינו, לראות את הדרך בה אנו הולכים ולהתעמק בתוצאות הנשקפות לנו מדרך זו.

התקדמותה הגדולה של התרבות במאות השנים האחרונות, שהיתה לסם-חיים לכל עמי אירופה, שהרימה את ערך האדם ואת ערך רכושו הלאומי של כל עם ועם, היתה לנו, היהודים, לסם-מות:

חומות ה“גיטו” נהרסו בלי רחמים, אנחנו בעל כרחנו הפסקנו ממשנתנו והחלונו להסתכל במה שלא הורשינו – ופתאום נתגלה לנו שכל אותן הסגולות שסגלנו לנו למלחמת קיומנו וכל אותו הרכוש הרוחני שנצטבר אצלנו במשך אלפי שנים, אין להם יותר מהלכים בשוק הגדול של התרבות העולמית, שהמטבע של “העם הנבחר” פסולה לגבי החיים הממשיים, ושכל אלה שרודפים אותנו ורומסים את כבודנו אינם כלל וכלל במדרגת “עם הדומה לחמור”, כי אם ראוּיים לכל הדעות שנרגיש כאב ממהלומותיהם ונעלב מחרפותיהם.

שאלת עתידנו הלאומי החלה לנסר בעולמנו. ושלושה פתרונים ניתנו לה לשאלה זו בשלשה זמנים שונים.

תקופת ההשכלה פתרה את השאלה באופן פשוט: המטבע שנפסלה זקוקה להתכה מחדש. צריך להכניס תקונים בדת ובמנהגי החיים, להתקרב אל גדולים וטובים ממנו, למען נוכל ללמוד את דרכיהם ולחקות את מעשיהם. לא מהיותכם זרים בין כל העמים שונאים הללו אתכם, אלא מהיותכם משונים מכל העמים; וכדי להנצל משנאתם, עליכם להדמות אליהם, להיות אנשים מקולטרים כמוהם.

התקופה ההיא עשתה את דרכה בסופה וסערה, מהרה להחריב מקדש כדי להקים אחר במקומו, או כדי להיכנס אל המקדש הקיים של אחרים. ההתבטלות בפני אחרים והשנאה העצמית הגיעו אז למרום התפתחותן. החלו בימים ההם להתביש לא רק ביהודי בצאתו, כי אם גם ביהודי באהלו. ואפשר להניח כי מתוך אהלי יעקב אלה לוקח לא מעט חומר, שהועיל להתגברותה ולהתפשטותה של האנטישמיות בעולם.

תקופת ההשכלה עשתה מה שעשתה לשעתה. את שאלת עתידנו הלאומי לא פתרה.

אחרי התקופה הזאת באה תקופת הלאומיות ושנתה את הכתובת לטענותיה: לא על הנרדפים תלונתה, כי אם על הרודפים. אנחנו איננו נופלים מכל העמים שעל פני האדמה. תרבות בת אלפי שנים מלווה אותנו על דרכנו. ובשעה שאבותיהם של רודפינו היו פראי מדבר, כבר היינו אנו עם תרבותי המאציל מאורו לאחרים. איננו זרים בתוכם, לא תמול באנו הנה: בכל ארצות פזורנו הננו תושבים זה מאות בשנים. עבדנו לטובתן לא פחות מאחרים, ולא פעם שפכנו את דמנו עליהן.

אותנו מאשימי בזה שהננו עם מחוסר ארץ ושהננו ממלאים בתרבות העולמית, בין במובן הכלכלי ובין במובן הרוחני, תפקיד של פרזיטים, של מתפרנסים על חשבון אחרים. אבל מי זה שם ציוּנים לעמים? מי זה יכול להוכיח שדוקא הארץ היא היא הנותנת זכות להקרא בשם עם? ומי זה יעיז להחליט שרק עם של עובדי אדמה הוא הסולת שבאומות ועם של סוחרים יחשב לפסולת? הרי אלמלא הכנסנו אנו את המסחר לאירופה, לא היתה זו יכולה בשום אופן להתפתח ולהגיע לאותה המדרגה שהיא נמצאת בה עתה. ובמה תפקידנו זה פחות חשוב מתפקידם של עמים אחרים? והרי גם במובן הרוחני נתנו לעולם יוצרים גאונים, שמפרי יצירתם נהנה כל העולם התרבותי. אין לנו, איפוא, במה להתבייש בפניהם, ויש לנו רשות גמורה לדרוש מהם שיכבדו את רגשות האדם שבנו ואת רגשותינו הלאומיים, שיתנו לנו זכות לחיות ביניהם חיים של אזרחים גמורים ולהתפתח על-פי דרכנו. היהודי צריך לזקוף את קומתו, לכבד את עצמו ולדרוש גם מאחרים שיכבדוהו. יהודי באהלך ויהודי בצאתך.

ואולם כאן קרה מה שמוכרח היה לקרות. העבד המתרפס בזוי הנהו בעיני בעליו, אך אין הבעלים רואים בו כל סכנה ואינם מוצאים לנחוץ להלחם בו. ואדרבא, בשעת רצון מוכנים הם להעניק לעבדיהם מנדבת ידם. לא כן ה“עבד כי ימרוד” – הלזה שנוא על בעליו, ומשום כך משתדלים אלה האחרונים לדכאו ולהחניק את רגשות האדם המתפרצים בתוכו. אפשר היה לסבול את המשכילים שהשתדלו לקרב את עם ישראל אל שכינתם של אחרים, אבל בשום אופן אי-אפשר לסבול את הלאומיים המשתדלים להשכין בתוך עם ישראל את שכינתו הוא.

תקופת הלאומיות פקחה, איפוא, את עיני העמים לראות כי עם ישראל הוא נגע שאין להפטר ממנו אלא בבטולו הגמור; והיא גם פקחה את עיני עם ישראל לראות כי הגלות היא צרה עולמית, שאין להפטר ממנה אלא בבטולה המחלט.

באה תקופת הציונות. ושתי השקפות יסודיות החלו לנצח זו את זו בציונות מראשית היותה לתנועה. בעלי ההשקפה האחת ראו את אחדות האומה באויב המשותף. הם זה כבר הספיקו להשכיח מלבם את התרבות העברית, וניזונים הם רק מהתרבות האירופאית. אין שתי רשויות שולטות בנפשם ואין הם מרגישים כל קרע בנשמתם. להם עצמם נראה חזית ההתבוללות לענין של התפתחות רצויה: הפרא שיצא לפני מאות בשנים מאסיה הקטנה, עבר עם צרור כתביו הישנים דרך ארצות שונות, פשט צורה ולבש צורה, והרי הוא עומד לפנינו בגמר בשולו: צרפתי מודרני גמור, גרמני מודרני גמור, אנגלי מודרני וגומר. ואולם, מכיון שמצד אחד יש שהעמים אינם רוצים לשכוח לבן-אסיה נודד זה את עוונותיו הראשונים והם עושים את התבוללותו ביניהם לבלתי אפשרית, ומן הצד השני יש עוד בעם העברי חלק גדול הדבק בנושנות ואינו רוצה בשום אופן להתבולל, כלומר – מכיון שיש יהודים שאינם יכולים להתבולל ויהודים שאינם רוצים ונשארים על כן תלויים בין השמים ובין הארץ, הרי שאנו מחויבים ליצור בשבילם מדינה מיוחדת. מובן שגם במדינה החדשה תהיה שליטה התרבות, או התרבויות של אותן הארצות שמהן יצאו היהודים האלה, אבל זה יעשה בלי לחץ מן החוץ ובלי מלחמה מבפנים: “ילך לו כל איש בשם אלהיו”. ואף “הערב רב”, שיעלו אתם שמה, יוכלו לחיות להם על-פי דרכם בלי כל כפיה מאיזה צד שהוא.

וכשהחלו הללו להסתכל בחיי אותם היהודים, שלעזרתם הם רוצים לבוא, ולפניהם נגלו העניות המנוולת, הנדידה התמידית מהמקום שממנו מגרשים אותם למקום ששמה אין נותנים להם להיכנס, מנוסת הבהלה הבלתי פוסקת מפחד האויב וממצוקות הרעב – נמלא לבם רחמים בלי גבול. השאלה העיונית נהפכה אצלם לשאלת חיים, הסיבה לכל אלה נעשתה להם ברורה: חסרון ארץ עצמית. והם נגשו לבקש דרך למלא את החסרון הזה: יסוד מקלט בטוח לעם מחוסר מקלט.

שונה לגמרי מזו היתה ההשקפה השניה. בעליה ראו את אחדות האומה בקניניה התרבותיים, בתולדתה בת אלפי השנים ובארץ מולדתה, שבמשך כל ימי גלותו לא חדל העם אף רגע מלחלום עליה ומלקוות לשוב אליה בזמן מן הזמנים. אויבים היו לעם העברי גם בימי שבתו בארצו, ואויבים יש גם אתה לכל עם ועם היושב בארצו, אבל לא האויב הוא המתנה את קיומו של עם, כמו שאין העדרו מתנה את בטולו של עם.

בעלי ההשקפה הזאת יצאו זה רק עתה מהגיטו. את כל חיותם ינקו מתוך התרבות העברית. לפניהם לא היתה שאלה של יכולת להתבולל, מאחר שלא היה להם כל רצון לזה, לא בהגיון ולא בהרגשה. הם הביטו על כל אלה, המנסים את כוחם להתבולל, כעל קופים המחקים את מעשיהם של בני אדם בלי הצלחה. ואולם יחד עם זה הוכרחו להודות כי על-פי תורת ההתפתחות, המלמדת אותנו שהקוף הוא הפרוטוטיפוס של האדם המודרני, אי אפשר לו, לאותו קוף, – אילו היה בעל הכרה – שלא יקנא בבני האדם אשר זכו להגיע בהתפתחותם לידי מדרגה גבוהה כזו, ולא ישתדל לחקות את מעשיהם. והרי גם אנו, היהודים, נמצאים עתה במובן התרבותי ביחס לעמים אחרים בבחינת קוף: אף אנו נקפאנו על נקודה אחת, בלי להוסיף להתפתח, בשעה שעמים אחרים עושים צעדים ענקיים בהתפתחותם התרבותית, ואף לנו אי-אפשר לבלי לקנא באחרים ולבלי לרצות לחקות את מעשיהם. יתר על כן: אי אפשר לנו לשכוח שהם בונים את בנינם הם על חורבננו אנו. הרי היה זמן שאנחנו עמדנו על מדרגה תרבותית גבוהה, לאור הניצוצות שניתזו מאתנו התחממו עמים אחרים, אך אצלם הלכו הניצוצות האלו ונהיו לשלהבת, ואנחנו – מכיון שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו – הלך אצלנו האור הלוך ופחות, הלוך ודעוך, עד שעוד מעט וידעך כולו.

במצב כזה אין כל פלא אם האור שלהם הולך וקורע את חלונותינו האטומים ומעוור את עינינו, ואנחנו נעשים לבעלי-מום, שצורתם העצמית מטשטשת וצורה אחרת אינם יכולים ואינם רוצים לקבל. בעלי הכשרונות הגדולים שבנו זוכים לעלות לגדולה רק בשעה שהם חדלים לינוק מבפנים ומסתגלים אל החוץ, וממילא אין הם מפרים בכשרונותיהם את הקרקע שלנו, כי אם זה של אחרים, אף על פי שהאחרים מצדם אינם נמנעים מלחשוב את “בעלי הטובות” האלה לאברים מדולדלים בתוכם ומלהשתדל בכל כוחותיהם להרחיקם.

התפקיד שמלאנו אנחנו בימי הבינים, ובראשית העת החדשה, בכלכלה של כל ארץ וארץ – תפקיד שהביא לאחרים תועלת מרובה ולנו התנונות גופנית ומוסרית – תפקיד זה הולך עכשיו ומתמלא בלעדינו באופן הטוב ביותר, ואנחנו לא רק שהננו מיותרים בעיני העמים, כי אם גם מתחרים מסוכנים שמצוה לדכאם.

ואמנם כל זה אינו חדש. צרות ורדיפות שבענו בכל הדורות ובכל הזמנים וצרות אלו עשו אותנו תמיד לחדלי-אישים ולפחותי-ערך. אלא שלפנים לא הועמד קיום האומה בסכנה, משום שהתנאים החיצוניים, עם כל היותם רעים בהחלט, לא הפריעו בעד עמנו מלהזדיין מבפנים באמצעי הגנה חזקים ולקוות לימים יותר טובים. עכשיו, כשהתנאים החיצוניים עשו כליה באמצעי ההגנה שלנו, העמדה כל האומה לפני אימת הכליון.

שאלת היהודים היא, איפוא, לא שאלת רדיפות בלבד, ולא שאלת הפרנסה בלבד ואף לא שאלה רוחנית בלבד, כי אם שאלת קיום האומה בכל מלוא היקפה. ובשביל לפתור את השאלה הזאת, עלינו לקשור שוב את החוט ההיסטורי שניתק אצלנו מרוב מתיחה – עלינו לשוב לארץ מולדתנו וליצור לנו שם תנאי חיים כאלה שיתנו לנו את האפשרות להתפתח ולחיות חיים נורמליים ככל העמים שעל פני האדמה.

על פי ההשקפה הראשונה היתה הציונות ילידת הרדיפות, ואלמלי הוסר השוט מבחוץ, היינו יכולים להתבולל מעט מעט בין האומות ולא היה לנו כל צורך בציונות. על פי ההשקפה השניה – הציונות היא ילידת פנים, פרי המחאה נגד הקפאון והחקוי, נגד חיים עלובים בלי שמש ובלי אור, פרי הדאגה לקיום הלאום והחפץ להתפתח ולחיות חיים עצמיים, מלאים ושלמים. ואפילו אלמלי היו כל העמים מחבקים אותנו, אף אז היינו בורחים מפניהם, מפחד שמא נחנק בזרועותיהם מרוב חבוק.

על פי ההשקפה הראשונה דרושה הארץ קודם כל לאלה שארצות אירופה הקיאו אותם; על פי ההשקפה השניה דרושה הארץ קודם כל לאלה, שהם דואגים לקיום הלאום ומסוגלים להתמכר לעבודה בשביל חיזוקו “בהכרה היסטורית ברורה”.

על פי ההשקפה הראשונה דואגת הציונות רק להתפתחותם החמרית של המתישבים ואין היא משתדלת לתת צביון רוחני איזה שהוא לישוב זה; על פי ההשקה השניה עומדת הדאגה להתפתחותו הרוחנית של הישוב בשורה אחת עם הדאגה להתפתחותו החמרית.

ועד כאן הננו ברובנו על צד ההשקפה השניה ונלחמים על היסוד הרוחני בציונות – מכאן ואילך מתפרדים הקצוות.

*

אחד-העם, האידיולוג של הציונות הרוחנית, לשיטתו הולך: האידיאל של המדינה היהודית העתידה – זהו “התעלות הבשר ע”י הרוח". ואם על-פי השקפת היהדות, כפי שמבאר אותה אחד-העם, הננו מוצאים פעם את הבשר והרוח כעצם אחד בלתי נפרד ופעם – כשני עצמים, שהאחד, הרוח, הוא התכלית, והשני, הבשר, הוא האמצעי – הנה על-פי השקפת עולמו של אחד-העם עצמו, כפי שהיא מתבטאת אצלו במקומות שונים ובצורות שונות, אין הרוח אלא מין עצם מיוחד המונח שמור וכבוש בתוך ספר-התורה שבהיכל.

ומתוך השקפתו זו נובעת התורה הציונית שלו. צרת היהודים גם היא מתחלקת לגוף ונשמה: צרה חמרית וצרה מוסרית. את הצרה החמרית אין הציונות יכולה להעביר מן העולם מכמה וכמה טעמים. כל עיקר תפקידה אינו יכול, אם כן, להיות אחר מאשר לשחרר אותנו מן הצרה המוסרית. לפנינו עיקר וטפל, אלמלי יכלנו להציל את שניהם יחד, בודאי היה טוב, אבל מכיון שדבר זה הוא מן הנמנע, נעזוב נא את הטפל, את הגוף, ונעסוק בעיקר, בהצלת הנשמה. ומשום שזו היא עיקר מטרתנו, לפיכך צריכה עבודתנו להיות מותאמה למטרה הזאת:

“יסוד בית מדרש אחד גדול בארץ-ישראל לחכמה, או לאמנות, יסוד אקדמיה אחת ללשון ולספרות – זהו מפעל לאומי גדול ונשגב, המקרב אותנו אל מטרתנו יותר ממאה קולוניות של עובדי אדמה”.

וראיה היסטורית נצחת עומדת לו תמיד, לאחד-העם, להעיד על צדקת משפטו. בימי החורבן השני, בשעה שגבורי ישראל נלחמו כאריות על שארית הפליטה של חרותם המדינית, פרש ר' יוחנן בן זכאי והלך ליסד ישיבה, ביבנה, ומי מאתנו אינו יודע עתה כי לא הגבורים הם שהצילו את עמנו מכליה, כי אם דוקא הישיבה שביבנה.

אמנם יודע אחד-העם, “כי לא כך הוא מנהגו של עולם. ההתפתחות הבריאה והטבעית של כל עם הולכת מלמטה למעלה, מתחילה הוא מתאמץ לבצר את עמדתו החמרית והמדינית, ורק אחרי כן, כשהצליח כבר לברוא לעצמו תנאים חיצוניים נוחים לקיומו, הוא מפנה לבו גם לעבודת הרוח והולך ובורא מה שבכוחות לברוא מקניני הקולטורה הרוחניים”. ו“בנין לאומי” כזה, שאחד-העם חולם עליו, יוצא מגדר המצוּי, אך הן גם “חיי עמנו בכללם יוצאים מגדר המצוי”. “נסמך – על כן – על כוח הרצון והסבלנות שבעמנו, שהם עמדו לו להתקים בנס עד עתה והם יעמדו לו גם במעשיו לעתיד”.

לפנינו, איפוא, תכנית עבודה הזקוקה לנסים. הציונות הדיפלומטית האמינה שיתרחש לה נס והיא תעביר במשך שנים אחדות את כל העם העברי לארץ-ישראל ואחד-העם מאמין שיעלה בידינו לשמר את היהדות בלי יהודים בבית המדרש לחכמה שיוסד בארץ-ישראל, ונס יתרחש לה, כמו לאותה צנצנת המן, שתהיה שמורה ועומדת עד ימות המשיח.

ואולם אנחנו איננו מודים בתורה זו כל עיקר: בתנועת התחיה של העם העברי הננו רואים קודם כל שאיפה לשינוּי הערכין של החיים. ולא שינוּי הערכין על-פי הנוסח של משני הערכין שקמו אצלנו לפני שנים אחדות. כי סוף סוף, לא הרחיקו אלה ללכת מאחד-העם, גם הם הציגו את הספר במרכז עולמנו, ורק באותו ההבדל, שאחד-העם ראה בספר מתוה נתיבות לחיינו העתידים, ו“משני הערכין”, להפך, דברו משפטים עם הספר על שהטה אותנו מן הדרך הנכונה בעבר.

אנחנו, בנגוד להם, רואים את הספר לא כמתווה נתיבות לחיים, כי אם כבבואת החיים. אין אנו חושבים את התרבות שלנו, בין זו שנוצרה בא"י ובין זו שנוצרה בגלות, לא לטובה ולא לרעה, כי אם לבבואת חיי העם בתקופות שונות. אלא שחיינו בגלות מקולקלים היו ביסודם בכל הדורות ובכל הזמנים, ואנחנו רוצים לשנות את החיים האלה לא לשם איזו מטרה מחוצה להם, כי אם לשמם – לשם החיים עצמם.

כשחיינו יהיו יותר מתוקנים, בודאי תהיה גם בבואתם יותר יפה. אבל לא זה הוא העיקר. עם שאינו עוסק בישובו של עולם ונהנה רק מפרי עבודתם של אחרים, עתידה ההיסטוריה להפרע ממנו, ואין מעמידים עם למשפט על שלא יצר הרבה ספרים ולא נתן לעולם הרבה גאונים. די לו כשהוא יושב בארצו, יוצר קניני חיים ממשיים, מדבר בלשונו וחי על-פי מנהגיו – יותר אין דורשים ממנו. ואולם אוי לו לעם אם הוא אינו יוצר קניני חיים, ובמקום זה הוא יוצר ספרים – עם כזה מאבד את זכותו לגמרי, ואף הספרים שנוצרו מתוך בטלה זו אינם ראויים להקרא בשם ספרים. העם הבולגרי עני מאד בתרבות הרוחנית שלו, הוא עוד לא הכניס כמעט כלום לאוצר הרוחני של האנושיות. ואף-על-פי-כן אין מהרהרין על זכותו והוא נוטל את חלקו במדה שוה, עם כל העמים. ואנחנו יצרנו אוצרות של ספרים בכל השפות, ואף-על-פי-כן אין לנו כל חלק ונחלה בעולם.

תנועת התחיה היא, איפוא, מרידה בחייה גלות, בריחה מהישיבה, הישנה והמודרנית כאחת, ומחיי האויר ושיבה אל השדה וחיי הטבע. וכל מי שמטה אותנו מדרך זו, הרי הוא נביא הגלות ולא נביא התחיה.

מתוך נקודת השקפתנו זו הננו באים לידי מסקנה, כי אותו זרם החיים הטבעיים שמושבה אחת של עובדי אדמה בריאים בארץ-ישראל עלולה להכניס לתוך גוף עמנו, ערכו גדול הרבה יותר ממאה אקדמיות ללשון ולספרות וכו' וכו'. ועל כל אותה הקדחת של רוחניות, שתקפה עכשיו את טובי הציוניים, הננו מביטים כעל מחלה מסוכנת שצריך להלחם בה.

עבודה זו של יצירת “מקלט לרוח על ישראל” בארץ-ישראל הערבית בלי יהודים, היא עבודה סיזיפית המוציאה את כוחותינו לבטלה והעלולה לגרום לנו נזק יותר מתועלת בזה שהיא תשקיע אותנו שוב בשינה ליטרגית גלותית.

יהדות בלי יהודים איננה יכולה להיות במציאות, וארץ-ישראל בלי ישראל אינה אלא מקום לתירים ולארכיאולוגים, אבל לחייו של העם וצרכיו ולשאלת קיומו אין היא יכולה לתת כלום. אותן הסבות שהציגונו בגלות על מפתן הכליה, הן גם שעקרו מלבנו את האמונה בארץ-ישראל שמימית. לשוב עוד פעם אל האמונה, הזאת לא נוכל. ואם לא נשתדל לרכוש לנו את ארץ-ישראל הארצית, תחדל זו לגמרי מהיות כוח משפיע ופועל בחיי העם. ואפילו אם מספר האקדמיות בארץ-ישראל יהיה כמספר הקברים אשר בה, וחכמים למאות ישבו על האבנים וייצרו לנו לשון וספרות ויהגו יומם ולילה בחכמת ישראל, או בחכמת הגויים, לא יעכבו אף במקצת את פרוצס ההתפרדות הרוחנית והכליון הגופני של העם ולא יקלו בכלום את כאב לבנו.

ודוגמה קלסית זו של ר' יוחנן בן זכאי אינה אומרת כלום ללבנו, או שהיא אומרת ממש ההפך ממה שרוצים אלה שמשתמשים בה. אם ישיבה זו, שראשה תקוע ביבנה וסופה נעוץ בווֹלוֹזין, אם תרבות זו, שבקצה האחד עומד ר' יוחנן בן זכאי ובקצה השני הגאון מוילנה, ושביניהם עובר זמן של קרוב לאלפים שנה עם אלפי גאונים שהקריבו את נפשם עליה – תרבות שנוצרה בתוך העם ועל ידיו ולא מחוצה לו – אם אלה לא יכלו לעמוד בפני תנאי הגלות והגיעו עד משבר, במה יהיה גדול כוחה של איזו אקדמיה ללשון ולספרות שתוצר מחוץ לעם ומחוץ לצרכיו?

ואל ירמו את עצמם לאמור: בתי ספר בינוניים וגבוהים יגדילו את הישוב העברי – זה לא אמת. הם יגדילו רק את מספר האוכלים מפרי עבודתם של אחרים, אבל לא את מספר העובדים. הם רק יעוררו שוב את התיאבון החולני אצל אלה, שכבר התקרבו קצת אל השדה, ולעזוב אותו ולשוב אל הישיבה ואל הספר.

ואל יבואו אלינו בראיות שגם עמים אחרים מקדימים את התרבות הרוחנית לכבושם, כי אין הנידון דומה לראיה. הם מבקשים שוקים לסחורתם, תוקעים הם יתד באיזו ארץ ומתחילים והשכיל את העם ולהעלות את רמת החיים שלו. כלומר – להכשיר את השוק, וכשהכל כבר מוכן ומוכשר, באה החרב וכובשת. אנחנו יוצרים “בית-חרושת” ללאומיות, מביאים תלמידים מן הגולה כדי להכשירם בבית-החרושת הזה להיות מפיצי יהדות בגולה, והאם אפשר להציג אותנו במחיצת הכובשים וללמד אותנו שנלך בדרכם?

גם אנחנו דורשים מאת ההסתדרות הציונית עבודה רוחנית, אבל רק באותה מידה שהישוב העברי בארץ-ישראל זקוק לה, ובצורה שתכשיר את בני הישוב להכות שרשים בארץ. כי עבודה לשם תחית עם ישראל בארץ-ישראל נקראת רק זו, שהיא נובעת מתוך צרכי הישוב ובאה לשפר את חייו ולהיטיבם. אם, למשל, פתח-תקוה הגיעה מתוך התפתחות עצמית לידי יצירת בית ספר חקלאי, הרי זו היא עבודה רוחנית רצויה שההסתדרות הציונית מחויבת לתמוך בה.

בכלל מחויבת ההסתדרות הציונית לדאוג לחנוך החקלאי של עובדי האדמה ולחנוך המקצועי של העובדים בעיר. היא מחויבת לדאוג לחנוך אלמנטרי של בני השדרות העניות והבינוניות, שיהיה מתאים לצרכינו הלאומיים בארץ ושיכשיר את החניכים אל הארץ. היא מחויבת לתמוך בכל התחלה תרבותית הבאה למלאות צורך מורגש בתוך הישוב. אבל קודם כל ולפני הכל – קרקע ועובדים. הקרקע והעובדים יתנו לנו הכל, ובלעדיהם אין כלום.

ואף אלה שמתענינים רק בנשמה – הרוחניים הטהורים שלנו, שהרוח הוא אצלם התכלית – לא מתכנית העבודה שלהם ישיגו את מבוקשם, כי אם מתכנית העבודה שלנו. הלשון והספרות העברית חסרים “צרכנים” ולא “יצרנים”. אם בארץ-ישראל יוָצר ישוב עברי, אז ישמש הוא שוק טבעי לספרות עברית, למורים עברים, לרופאים עברים וכו' וכו'. אם בארץ-ישראל יוָצר בית-ספר גבוה בלי ישוב עברי, אז יוצרו בארץ-ישראל יצרנים לסחורה כזו, שאין עליה קופצים בשום מקום. יהודית הגלות אינם חסרים מורים טובים ומפיצי יהדות, כי אם תנאי חיים שיתנו להם אפשרות לשמור על יהדותם. מורי ארץ-ישראל וסופריה רובם מן הגולה באו הנה, וחבריהם בגולה, למאות, עומדים מוכנים ומזומנים בכל רגע לעזוב את עבודתם שם ולבוא הנה. ולא רק מתוך געגועים סתם על ארץ-ישראל, כי אם מתוך זה שכל עבודתם הרוחנית שם זרועה על צחיח סלע, הגלות משחיתה את עמלם ואין כל תקוה לראות פרי. וכאן נשקפת להם תקוה לדור צעיר שגודל וחונך בשפה העברית ושישתה בצמא את דבריהם, והרי הם נמשכים הנה. לצערנו הגדול, אין ארץ-ישראל יכולה עוד לקלטם, והסופר העברי הולך ומשתקע בבוץ העתונות הזולה שיש לה מהלכים בשוק ושיכולה לשלם היטב, והמורה העברי עוזב את הוראתו ומבקש לו עבודות אחרות. וכשעם נמצא במצב כזה, האם אין זה צחוק מכאיב לב, כשבאים להגיד לנו כי אנחנו צריכים לחנך בארץ-ישראל מורים ומפיצי יהדות בשביל הגולה?

הנה מתחילים לצאת בכל שנה מחנות של צעירים מבתי-הספר הבינוניים שבארץ-ישראל, צעירים אלה יוכרחו ברובם להתפזר בגולה, ואנו שואלים את עצמנו: מה יהיה גורל הנטיעים הרכים האלה, שמוריהם טפחום ורבום בכל כך הרבה עמל וצער? במה יהיה כוחם יותר גדול מכוח חבריהם בגולה אשר לא יכלו לעמוד בנסיון שהעמדו בו על-ידי תנאי הגלות והגיעו למה שהגיעו? השפה העברית? החבה לקנינים הרוחניים? הגעגועים לארץ-ישראל? אבל הלא את כל אלה לקחו אתם רבים מצעירי עמנו מתוך בית המדרש הישן, ובצורה יותר משומרה, ואף-על-פי-כן – העמד בהם רוחם ביום עברה? האם לא מכרו את כל אלה בעד נזיד עדשים?

לנו אומרים: צעירי עמנו נדחפים מתוך כל האוניברסיטאות ובצר להם הם מגיעים לידי המרת הדת, עלינו, איפוא, ליצור בשבילם מקלט ולהציל את נשמתם. אבל במה – שואלים אנו – הננו מצילים את נשמתם? אנחנו – במצבנו הנוכחי – יכולים לענות לטובים שביניהם רק אותה התשובה שיעץ אחד-העם לענות “לכל האומללים האובדים בענים ומבקשים עזר בחבת ציון”: “בכו אומללים על העת החדשה וכו' וכו' ואנחנו, עם עני ודל, במה נוכל להושיעכם?” אלא שאנו עוד מוסיפים ואומרים להם: אם השגתם את כל עומק הצער שבחיי גלות עלובים אלה, אם עמד בכם רוחכם עד כה לבלי השקע לגמרי בביצתם, עזבו את הדרך של רדיפה אחרי השכלה, שלא תתן לכם כלום בתנאי חיינו הנוכחים, ובואו אלינו להתחיל בנין חדש מן היסוד.

כל תנועה חברתית מדרכה לרכז בתוכה כוחות מצדדים וממקצועות שונים של החיים. כל אחד מהכוחות האלה מגין בקיצוניות מרובה על המקצוע שלו ורואה רק בו את הכל והשאר אינו בעיניו אלא טפל. והתנגשות תמידית זו של כוחות שונים, המושכים כל אחד לצד ידוע של החיים, היא, על-פי רוב, מעשירה את התנועה ואינה נותנת לה להשקע בצד אחד ולהקפא על נקודה אחת. ואולם אימתי מביאה התנגשות זו תועלת? כשיש שווּי משקל בכוחות. אצלנו חסר, לאסוננו, שווּי משקל. אנחנו כולנו, בנערינו ובזקנינו, הננו שקועים ברוח. אף אלה הנלחמים ברוח מוכנים ברגעים ידועים לראות רק בו את עולמנו ולההרג עליו. אנחנו חסרים לא רק את המקור שממנו יונק הרוח, כי אם גם את ההבחנה במהות המקור הזה. תרבות זו שנוצרת ע"י חרישת המחרשה, חפירת המעדר ונקישת הפטיש על הסדן זרה לנו לגמרי, ואנו מוכנים ומזומנים למסור את כל התפקידים ממין זה לידי אחרים, ובלבד שיתנו לנו לשוט ברוח כאות נפשנו. ומשום כך הננו רואים שאותה התנגשות הכוחות הנראית, לכאורה, בתנועה הציונית, אינה התנגשות הצדדים השונים של החיים, כי אם התנגשות של כוחות רוחניים שונים אשר כל אחד מהם תופש את הרוח באופן אחד. בעיקר תכונתם הנפשית אין הבדל – הכל רוח. אף רבים מאלה, המעמידים את הציונות רק על דיפלומטיה, אינם בעצם אלא אנשי רוח והם מושכים את הציונות לצד הרוח, כפי שהם תופסים אותו. חולי-רוח הננו כולנו ועלינו להלחם בנו בעצמנו, במחלה שהשתרשה בתוכנו על-ידי חיי הגלות, ולעקור אותה מן השורש.

עלינו להגן בחרף נפש על היסוד העיקרי של הציונות – קרקע ועובדים. עלינו לשנן את התורה הזאת השכם והערב לנו ולעצמנו ולכל חברינו בגולה.

תרע"ג