הרעיון בדבר יצירת “מקלט לרוח ישראל”, שהכנס אלינו על-ידי אחד-העם ושרכש לו במשך הזמן הרבה לבבות ­­– רעיון זה מסתער עתה על הקונגרס הציוני לכבוש גם אותו: יש סימנים מבשרים כי שאלת יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים עתידה להיות מרכז-הכובד של הקונגרס הציוני האחד-עשר.

ונצחון זה של הרוח על החומר בתנועה הציונית מחייב אותנו, את אלה שעמדו כל אותן השנים והגנו על היסוד הרוחני בציונות, לפשפש במעשינו, לראות את הדרך בה אנו הולכים ולהתעמק בתוצאות הנשקפות לנו מדרך זו.

התקדמותה הגדולה של התרבות במאות השנים האחרונות, שהיתה לסם-חיים לכל עמי אירופה, שהרימה את ערך האדם ואת ערך רכושו הלאומי של כל עם ועם, היתה לנו, היהודים, לסם-מות:

חומות ה“גיטו” נהרסו בלי רחמים, אנחנו בעל כרחנו הפסקנו ממשנתנו והחלונו להסתכל במה שלא הורשינו – ופתאום נתגלה לנו שכל אותן הסגולות שסגלנו לנו למלחמת קיומנו וכל אותו הרכוש הרוחני שנצטבר אצלנו במשך אלפי שנים, אין להם יותר מהלכים בשוק הגדול של התרבות העולמית, שהמטבע של “העם הנבחר” פסולה לגבי החיים הממשיים, ושכל אלה שרודפים אותנו ורומסים את כבודנו אינם כלל וכלל במדרגת “עם הדומה לחמור”, כי אם ראוּיים לכל הדעות שנרגיש כאב ממהלומותיהם ונעלב מחרפותיהם.

שאלת עתידנו הלאומי החלה לנסר בעולמנו. ושלושה פתרונים ניתנו לה לשאלה זו בשלשה זמנים שונים.

תקופת ההשכלה פתרה את השאלה באופן פשוט: המטבע שנפסלה זקוקה להתכה מחדש. צריך להכניס תקונים בדת ובמנהגי החיים, להתקרב אל גדולים וטובים ממנו, למען נוכל ללמוד את דרכיהם ולחקות את מעשיהם. לא מהיותכם זרים בין כל העמים שונאים הללו אתכם, אלא מהיותכם משונים מכל העמים; וכדי להנצל משנאתם, עליכם להדמות אליהם, להיות אנשים מקולטרים כמוהם.

התקופה ההיא עשתה את דרכה בסופה וסערה, מהרה להחריב מקדש כדי להקים אחר במקומו, או כדי להיכנס אל המקדש הקיים של אחרים. ההתבטלות בפני אחרים והשנאה העצמית הגיעו אז למרום התפתחותן. החלו בימים ההם להתביש לא רק ביהודי בצאתו, כי אם גם ביהודי באהלו. ואפשר להניח כי מתוך אהלי יעקב אלה לוקח לא מעט חומר, שהועיל להתגברותה ולהתפשטותה של האנטישמיות בעולם.

תקופת ההשכלה עשתה מה שעשתה לשעתה. את שאלת עתידנו הלאומי לא פתרה.

אחרי התקופה הזאת באה תקופת הלאומיות ושנתה את הכתובת לטענותיה: לא על הנרדפים תלונתה, כי אם על הרודפים. אנחנו איננו נופלים מכל העמים שעל פני האדמה. תרבות בת אלפי שנים מלווה אותנו על דרכנו. ובשעה שאבותיהם של רודפינו היו פראי מדבר, כבר היינו אנו עם תרבותי המאציל מאורו לאחרים. איננו זרים בתוכם, לא תמול באנו הנה: בכל ארצות פזורנו הננו תושבים זה מאות בשנים. עבדנו לטובתן לא פחות מאחרים, ולא פעם שפכנו את דמנו עליהן.

אותנו מאשימי בזה שהננו עם מחוסר ארץ ושהננו ממלאים בתרבות העולמית, בין במובן הכלכלי ובין במובן הרוחני, תפקיד של פרזיטים, של מתפרנסים על חשבון אחרים. אבל מי זה שם ציוּנים לעמים? מי זה יכול להוכיח שדוקא הארץ היא היא הנותנת זכות להקרא בשם עם? ומי זה יעיז להחליט שרק עם של עובדי אדמה הוא הסולת שבאומות ועם של סוחרים יחשב לפסולת? הרי אלמלא הכנסנו אנו את המסחר לאירופה, לא היתה זו יכולה בשום אופן להתפתח ולהגיע לאותה המדרגה שהיא נמצאת בה עתה. ובמה תפקידנו זה פחות חשוב מתפקידם של עמים אחרים? והרי גם במובן הרוחני נתנו לעולם יוצרים גאונים, שמפרי יצירתם נהנה כל העולם התרבותי. אין לנו, איפוא, במה להתבייש בפניהם, ויש לנו רשות גמורה לדרוש מהם שיכבדו את רגשות האדם שבנו ואת רגשותינו הלאומיים, שיתנו לנו זכות לחיות ביניהם חיים של אזרחים גמורים ולהתפתח על-פי דרכנו. היהודי צריך לזקוף את קומתו, לכבד את עצמו ולדרוש גם מאחרים שיכבדוהו. יהודי באהלך ויהודי בצאתך.

ואולם כאן קרה מה שמוכרח היה לקרות. העבד המתרפס בזוי הנהו בעיני בעליו, אך אין הבעלים רואים בו כל סכנה ואינם מוצאים לנחוץ להלחם בו. ואדרבא, בשעת רצון מוכנים הם להעניק לעבדיהם מנדבת ידם. לא כן ה“עבד כי ימרוד” – הלזה שנוא על בעליו, ומשום כך משתדלים אלה האחרונים לדכאו ולהחניק את רגשות האדם המתפרצים בתוכו. אפשר היה לסבול את המשכילים שהשתדלו לקרב את עם ישראל אל שכינתם של אחרים, אבל בשום אופן אי-אפשר לסבול את הלאומיים המשתדלים להשכין בתוך עם ישראל את שכינתו הוא.

תקופת הלאומיות פקחה, איפוא, את עיני העמים לראות כי עם ישראל הוא נגע שאין להפטר ממנו אלא בבטולו הגמור; והיא גם פקחה את עיני עם ישראל לראות כי הגלות היא צרה עולמית, שאין להפטר ממנה אלא בבטולה המחלט.

באה תקופת הציונות. ושתי השקפות יסודיות החלו לנצח זו את זו בציונות מראשית היותה לתנועה. בעלי ההשקפה האחת ראו את אחדות האומה באויב המשותף. הם זה כבר הספיקו להשכיח מלבם את התרבות העברית, וניזונים הם רק מהתרבות האירופאית. אין שתי רשויות שולטות בנפשם ואין הם מרגישים כל קרע בנשמתם. להם עצמם נראה חזית ההתבוללות לענין של התפתחות רצויה: הפרא שיצא לפני מאות בשנים מאסיה הקטנה, עבר עם צרור כתביו הישנים דרך ארצות שונות, פשט צורה ולבש צורה, והרי הוא עומד לפנינו בגמר בשולו: צרפתי מודרני גמור, גרמני מודרני גמור, אנגלי מודרני וגומר. ואולם, מכיון שמצד אחד יש שהעמים אינם רוצים לשכוח לבן-אסיה נודד זה את עוונותיו הראשונים והם עושים את התבוללותו ביניהם לבלתי אפשרית, ומן הצד השני יש עוד בעם העברי חלק גדול הדבק בנושנות ואינו רוצה בשום אופן להתבולל, כלומר – מכיון שיש יהודים שאינם יכולים להתבולל ויהודים שאינם רוצים ונשארים על כן תלויים בין השמים ובין הארץ, הרי שאנו מחויבים ליצור בשבילם מדינה מיוחדת. מובן שגם במדינה החדשה תהיה שליטה התרבות, או התרבויות של אותן הארצות שמהן יצאו היהודים האלה, אבל זה יעשה בלי לחץ מן החוץ ובלי מלחמה מבפנים: “ילך לו כל איש בשם אלהיו”. ואף “הערב רב”, שיעלו אתם שמה, יוכלו לחיות להם על-פי דרכם בלי כל כפיה מאיזה צד שהוא.

וכשהחלו הללו להסתכל בחיי אותם היהודים, שלעזרתם הם רוצים לבוא, ולפניהם נגלו העניות המנוולת, הנדידה התמידית מהמקום שממנו מגרשים אותם למקום ששמה אין נותנים להם להיכנס, מנוסת הבהלה הבלתי פוסקת מפחד האויב וממצוקות הרעב – נמלא לבם רחמים בלי גבול. השאלה העיונית נהפכה אצלם לשאלת חיים, הסיבה לכל אלה נעשתה להם ברורה: חסרון ארץ עצמית. והם נגשו לבקש דרך למלא את החסרון הזה: יסוד מקלט בטוח לעם מחוסר מקלט.

שונה לגמרי מזו היתה ההשקפה השניה. בעליה ראו את אחדות האומה בקניניה התרבותיים, בתולדתה בת אלפי השנים ובארץ מולדתה, שבמשך כל ימי גלותו לא חדל העם אף רגע מלחלום עליה ומלקוות לשוב אליה בזמן מן הזמנים. אויבים היו לעם העברי גם בימי שבתו בארצו, ואויבים יש גם אתה לכל עם ועם היושב בארצו, אבל לא האויב הוא המתנה את קיומו של עם, כמו שאין העדרו מתנה את בטולו של עם.

בעלי ההשקפה הזאת יצאו זה רק עתה מהגיטו. את כל חיותם ינקו מתוך התרבות העברית. לפניהם לא היתה שאלה של יכולת להתבולל, מאחר שלא היה להם כל רצון לזה, לא בהגיון ולא בהרגשה. הם הביטו על כל אלה, המנסים את כוחם להתבולל, כעל קופים המחקים את מעשיהם של בני אדם בלי הצלחה. ואולם יחד עם זה הוכרחו להודות כי על-פי תורת ההתפתחות, המלמדת אותנו שהקוף הוא הפרוטוטיפוס של האדם המודרני, אי אפשר לו, לאותו קוף, – אילו היה בעל הכרה – שלא יקנא בבני האדם אשר זכו להגיע בהתפתחותם לידי מדרגה גבוהה כזו, ולא ישתדל לחקות את מעשיהם. והרי גם אנו, היהודים, נמצאים עתה במובן התרבותי ביחס לעמים אחרים בבחינת קוף: אף אנו נקפאנו על נקודה אחת, בלי להוסיף להתפתח, בשעה שעמים אחרים עושים צעדים ענקיים בהתפתחותם התרבותית, ואף לנו אי-אפשר לבלי לקנא באחרים ולבלי לרצות לחקות את מעשיהם. יתר על כן: אי אפשר לנו לשכוח שהם בונים את בנינם הם על חורבננו אנו. הרי היה זמן שאנחנו עמדנו על מדרגה תרבותית גבוהה, לאור הניצוצות שניתזו מאתנו התחממו עמים אחרים, אך אצלם הלכו הניצוצות האלו ונהיו לשלהבת, ואנחנו – מכיון שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו – הלך אצלנו האור הלוך ופחות, הלוך ודעוך, עד שעוד מעט וידעך כולו.

במצב כזה אין כל פלא אם האור שלהם הולך וקורע את חלונותינו האטומים ומעוור את עינינו, ואנחנו נעשים לבעלי-מום, שצורתם העצמית מטשטשת וצורה אחרת אינם יכולים ואינם רוצים לקבל. בעלי הכשרונות הגדולים שבנו זוכים לעלות לגדולה רק בשעה שהם חדלים לינוק מבפנים ומסתגלים אל החוץ, וממילא אין הם מפרים בכשרונותיהם את הקרקע שלנו, כי אם זה של אחרים, אף על פי שהאחרים מצדם אינם נמנעים מלחשוב את “בעלי הטובות” האלה לאברים מדולדלים בתוכם ומלהשתדל בכל כוחותיהם להרחיקם.

התפקיד שמלאנו אנחנו בימי הבינים, ובראשית העת החדשה, בכלכלה של כל ארץ וארץ – תפקיד שהביא לאחרים תועלת מרובה ולנו התנונות גופנית ומוסרית – תפקיד זה הולך עכשיו ומתמלא בלעדינו באופן הטוב ביותר, ואנחנו לא רק שהננו מיותרים בעיני העמים, כי אם גם מתחרים מסוכנים שמצוה לדכאם.

ואמנם כל זה אינו חדש. צרות ורדיפות שבענו בכל הדורות ובכל הזמנים וצרות אלו עשו אותנו תמיד לחדלי-אישים ולפחותי-ערך. אלא שלפנים לא הועמד קיום האומה בסכנה, משום שהתנאים החיצוניים, עם כל היותם רעים בהחלט, לא הפריעו בעד עמנו מלהזדיין מבפנים באמצעי הגנה חזקים ולקוות לימים יותר טובים. עכשיו, כשהתנאים החיצוניים עשו כליה באמצעי ההגנה שלנו, העמדה כל האומה לפני אימת הכליון.

שאלת היהודים היא, איפוא, לא שאלת רדיפות בלבד, ולא שאלת הפרנסה בלבד ואף לא שאלה רוחנית בלבד, כי אם שאלת קיום האומה בכל מלוא היקפה. ובשביל לפתור את השאלה הזאת, עלינו לקשור שוב את החוט ההיסטורי שניתק אצלנו מרוב מתיחה – עלינו לשוב לארץ מולדתנו וליצור לנו שם תנאי חיים כאלה שיתנו לנו את האפשרות להתפתח ולחיות חיים נורמליים ככל העמים שעל פני האדמה.

על פי ההשקפה הראשונה היתה הציונות ילידת הרדיפות, ואלמלי הוסר השוט מבחוץ, היינו יכולים להתבולל מעט מעט בין האומות ולא היה לנו כל צורך בציונות. על פי ההשקפה השניה – הציונות היא ילידת פנים, פרי המחאה נגד הקפאון והחקוי, נגד חיים עלובים בלי שמש ובלי אור, פרי הדאגה לקיום הלאום והחפץ להתפתח ולחיות חיים עצמיים, מלאים ושלמים. ואפילו אלמלי היו כל העמים מחבקים אותנו, אף אז היינו בורחים מפניהם, מפחד שמא נחנק בזרועותיהם מרוב חבוק.

על פי ההשקפה הראשונה דרושה הארץ קודם כל לאלה שארצות אירופה הקיאו אותם; על פי ההשקפה השניה דרושה הארץ קודם כל לאלה, שהם דואגים לקיום הלאום ומסוגלים להתמכר לעבודה בשביל חיזוקו “בהכרה היסטורית ברורה”.

על פי ההשקפה הראשונה דואגת הציונות רק להתפתחותם החמרית של המתישבים ואין היא משתדלת לתת צביון רוחני איזה שהוא לישוב זה; על פי ההשקה השניה עומדת הדאגה להתפתחותו הרוחנית של הישוב בשורה אחת עם הדאגה להתפתחותו החמרית.

ועד כאן הננו ברובנו על צד ההשקפה השניה ונלחמים על היסוד הרוחני בציונות – מכאן ואילך מתפרדים הקצוות.

*

אחד-העם, האידיולוג של הציונות הרוחנית, לשיטתו הולך: האידיאל של המדינה היהודית העתידה – זהו “התעלות הבשר ע”י הרוח". ואם על-פי השקפת היהדות, כפי שמבאר אותה אחד-העם, הננו מוצאים פעם את הבשר והרוח כעצם אחד בלתי נפרד ופעם – כשני עצמים, שהאחד, הרוח, הוא התכלית, והשני, הבשר, הוא האמצעי – הנה על-פי השקפת עולמו של אחד-העם עצמו, כפי שהיא מתבטאת אצלו במקומות שונים ובצורות שונות, אין הרוח אלא מין עצם מיוחד המונח שמור וכבוש בתוך ספר-התורה שבהיכל.

ומתוך השקפתו זו נובעת התורה הציונית שלו. צרת היהודים גם היא מתחלקת לגוף ונשמה: צרה חמרית וצרה מוסרית. את הצרה החמרית אין הציונות יכולה להעביר מן העולם מכמה וכמה טעמים. כל עיקר תפקידה אינו יכול, אם כן, להיות אחר מאשר לשחרר אותנו מן הצרה המוסרית. לפנינו עיקר וטפל, אלמלי יכלנו להציל את שניהם יחד, בודאי היה טוב, אבל מכיון שדבר זה הוא מן הנמנע, נעזוב נא את הטפל, את הגוף, ונעסוק בעיקר, בהצלת הנשמה. ומשום שזו היא עיקר מטרתנו, לפיכך צריכה עבודתנו להיות מותאמה למטרה הזאת:

“יסוד בית מדרש אחד גדול בארץ-ישראל לחכמה, או לאמנות, יסוד אקדמיה אחת ללשון ולספרות – זהו מפעל לאומי גדול ונשגב, המקרב אותנו אל מטרתנו יותר ממאה קולוניות של עובדי אדמה”.

וראיה היסטורית נצחת עומדת לו תמיד, לאחד-העם, להעיד על צדקת משפטו. בימי החורבן השני, בשעה שגבורי ישראל נלחמו כאריות על שארית הפליטה של חרותם המדינית, פרש ר' יוחנן בן זכאי והלך ליסד ישיבה, ביבנה, ומי מאתנו אינו יודע עתה כי לא הגבורים הם שהצילו את עמנו מכליה, כי אם דוקא הישיבה שביבנה.

אמנם יודע אחד-העם, “כי לא כך הוא מנהגו של עולם. ההתפתחות הבריאה והטבעית של כל עם הולכת מלמטה למעלה, מתחילה הוא מתאמץ לבצר את עמדתו החמרית והמדינית, ורק אחרי כן, כשהצליח כבר לברוא לעצמו תנאים חיצוניים נוחים לקיומו, הוא מפנה לבו גם לעבודת הרוח והולך ובורא מה שבכוחות לברוא מקניני הקולטורה הרוחניים”. ו“בנין לאומי” כזה, שאחד-העם חולם עליו, יוצא מגדר המצוּי, אך הן גם “חיי עמנו בכללם יוצאים מגדר המצוי”. “נסמך – על כן – על כוח הרצון והסבלנות שבעמנו, שהם עמדו לו להתקים בנס עד עתה והם יעמדו לו גם במעשיו לעתיד”.

לפנינו, איפוא, תכנית עבודה הזקוקה לנסים. הציונות הדיפלומטית האמינה שיתרחש לה נס והיא תעביר במשך שנים אחדות את כל העם העברי לארץ-ישראל ואחד-העם מאמין שיעלה בידינו לשמר את היהדות בלי יהודים בבית המדרש לחכמה שיוסד בארץ-ישראל, ונס יתרחש לה, כמו לאותה צנצנת המן, שתהיה שמורה ועומדת עד ימות המשיח.

ואולם אנחנו איננו מודים בתורה זו כל עיקר: בתנועת התחיה של העם העברי הננו רואים קודם כל שאיפה לשינוּי הערכין של החיים. ולא שינוּי הערכין על-פי הנוסח של משני הערכין שקמו אצלנו לפני שנים אחדות. כי סוף סוף, לא הרחיקו אלה ללכת מאחד-העם, גם הם הציגו את הספר במרכז עולמנו, ורק באותו ההבדל, שאחד-העם ראה בספר מתוה נתיבות לחיינו העתידים, ו“משני הערכין”, להפך, דברו משפטים עם הספר על שהטה אותנו מן הדרך הנכונה בעבר.

אנחנו, בנגוד להם, רואים את הספר לא כמתווה נתיבות לחיים, כי אם כבבואת החיים. אין אנו חושבים את התרבות שלנו, בין זו שנוצרה בא"י ובין זו שנוצרה בגלות, לא לטובה ולא לרעה, כי אם לבבואת חיי העם בתקופות שונות. אלא שחיינו בגלות מקולקלים היו ביסודם בכל הדורות ובכל הזמנים, ואנחנו רוצים לשנות את החיים האלה לא לשם איזו מטרה מחוצה להם, כי אם לשמם – לשם החיים עצמם.

כשחיינו יהיו יותר מתוקנים, בודאי תהיה גם בבואתם יותר יפה. אבל לא זה הוא העיקר. עם שאינו עוסק בישובו של עולם ונהנה רק מפרי עבודתם של אחרים, עתידה ההיסטוריה להפרע ממנו, ואין מעמידים עם למשפט על שלא יצר הרבה ספרים ולא נתן לעולם הרבה גאונים. די לו כשהוא יושב בארצו, יוצר קניני חיים ממשיים, מדבר בלשונו וחי על-פי מנהגיו – יותר אין דורשים ממנו. ואולם אוי לו לעם אם הוא אינו יוצר קניני חיים, ובמקום זה הוא יוצר ספרים – עם כזה מאבד את זכותו לגמרי, ואף הספרים שנוצרו מתוך בטלה זו אינם ראויים להקרא בשם ספרים. העם הבולגרי עני מאד בתרבות הרוחנית שלו, הוא עוד לא הכניס כמעט כלום לאוצר הרוחני של האנושיות. ואף-על-פי-כן אין מהרהרין על זכותו והוא נוטל את חלקו במדה שוה, עם כל העמים. ואנחנו יצרנו אוצרות של ספרים בכל השפות, ואף-על-פי-כן אין לנו כל חלק ונחלה בעולם.

תנועת התחיה היא, איפוא, מרידה בחייה גלות, בריחה מהישיבה, הישנה והמודרנית כאחת, ומחיי האויר ושיבה אל השדה וחיי הטבע. וכל מי שמטה אותנו מדרך זו, הרי הוא נביא הגלות ולא נביא התחיה.

מתוך נקודת השקפתנו זו הננו באים לידי מסקנה, כי אותו זרם החיים הטבעיים שמושבה אחת של עובדי אדמה בריאים בארץ-ישראל עלולה להכניס לתוך גוף עמנו, ערכו גדול הרבה יותר ממאה אקדמיות ללשון ולספרות וכו' וכו'. ועל כל אותה הקדחת של רוחניות, שתקפה עכשיו את טובי הציוניים, הננו מביטים כעל מחלה מסוכנת שצריך להלחם בה.

עבודה זו של יצירת “מקלט לרוח על ישראל” בארץ-ישראל הערבית בלי יהודים, היא עבודה סיזיפית המוציאה את כוחותינו לבטלה והעלולה לגרום לנו נזק יותר מתועלת בזה שהיא תשקיע אותנו שוב בשינה ליטרגית גלותית.

יהדות בלי יהודים איננה יכולה להיות במציאות, וארץ-ישראל בלי ישראל אינה אלא מקום לתירים ולארכיאולוגים, אבל לחייו של העם וצרכיו ולשאלת קיומו אין היא יכולה לתת כלום. אותן הסבות שהציגונו בגלות על מפתן הכליה, הן גם שעקרו מלבנו את האמונה בארץ-ישראל שמימית. לשוב עוד פעם אל האמונה, הזאת לא נוכל. ואם לא נשתדל לרכוש לנו את ארץ-ישראל הארצית, תחדל זו לגמרי מהיות כוח משפיע ופועל בחיי העם. ואפילו אם מספר האקדמיות בארץ-ישראל יהיה כמספר הקברים אשר בה, וחכמים למאות ישבו על האבנים וייצרו לנו לשון וספרות ויהגו יומם ולילה בחכמת ישראל, או בחכמת הגויים, לא יעכבו אף במקצת את פרוצס ההתפרדות הרוחנית והכליון הגופני של העם ולא יקלו בכלום את כאב לבנו.

ודוגמה קלסית זו של ר' יוחנן בן זכאי אינה אומרת כלום ללבנו, או שהיא אומרת ממש ההפך ממה שרוצים אלה שמשתמשים בה. אם ישיבה זו, שראשה תקוע ביבנה וסופה נעוץ בווֹלוֹזין, אם תרבות זו, שבקצה האחד עומד ר' יוחנן בן זכאי ובקצה השני הגאון מוילנה, ושביניהם עובר זמן של קרוב לאלפים שנה עם אלפי גאונים שהקריבו את נפשם עליה – תרבות שנוצרה בתוך העם ועל ידיו ולא מחוצה לו – אם אלה לא יכלו לעמוד בפני תנאי הגלות והגיעו עד משבר, במה יהיה גדול כוחה של איזו אקדמיה ללשון ולספרות שתוצר מחוץ לעם ומחוץ לצרכיו?

ואל ירמו את עצמם לאמור: בתי ספר בינוניים וגבוהים יגדילו את הישוב העברי – זה לא אמת. הם יגדילו רק את מספר האוכלים מפרי עבודתם של אחרים, אבל לא את מספר העובדים. הם רק יעוררו שוב את התיאבון החולני אצל אלה, שכבר התקרבו קצת אל השדה, ולעזוב אותו ולשוב אל הישיבה ואל הספר.

ואל יבואו אלינו בראיות שגם עמים אחרים מקדימים את התרבות הרוחנית לכבושם, כי אין הנידון דומה לראיה. הם מבקשים שוקים לסחורתם, תוקעים הם יתד באיזו ארץ ומתחילים והשכיל את העם ולהעלות את רמת החיים שלו. כלומר – להכשיר את השוק, וכשהכל כבר מוכן ומוכשר, באה החרב וכובשת. אנחנו יוצרים “בית-חרושת” ללאומיות, מביאים תלמידים מן הגולה כדי להכשירם בבית-החרושת הזה להיות מפיצי יהדות בגולה, והאם אפשר להציג אותנו במחיצת הכובשים וללמד אותנו שנלך בדרכם?

גם אנחנו דורשים מאת ההסתדרות הציונית עבודה רוחנית, אבל רק באותה מידה שהישוב העברי בארץ-ישראל זקוק לה, ובצורה שתכשיר את בני הישוב להכות שרשים בארץ. כי עבודה לשם תחית עם ישראל בארץ-ישראל נקראת רק זו, שהיא נובעת מתוך צרכי הישוב ובאה לשפר את חייו ולהיטיבם. אם, למשל, פתח-תקוה הגיעה מתוך התפתחות עצמית לידי יצירת בית ספר חקלאי, הרי זו היא עבודה רוחנית רצויה שההסתדרות הציונית מחויבת לתמוך בה.

בכלל מחויבת ההסתדרות הציונית לדאוג לחנוך החקלאי של עובדי האדמה ולחנוך המקצועי של העובדים בעיר. היא מחויבת לדאוג לחנוך אלמנטרי של בני השדרות העניות והבינוניות, שיהיה מתאים לצרכינו הלאומיים בארץ ושיכשיר את החניכים אל הארץ. היא מחויבת לתמוך בכל התחלה תרבותית הבאה למלאות צורך מורגש בתוך הישוב. אבל קודם כל ולפני הכל – קרקע ועובדים. הקרקע והעובדים יתנו לנו הכל, ובלעדיהם אין כלום.

ואף אלה שמתענינים רק בנשמה – הרוחניים הטהורים שלנו, שהרוח הוא אצלם התכלית – לא מתכנית העבודה שלהם ישיגו את מבוקשם, כי אם מתכנית העבודה שלנו. הלשון והספרות העברית חסרים “צרכנים” ולא “יצרנים”. אם בארץ-ישראל יוָצר ישוב עברי, אז ישמש הוא שוק טבעי לספרות עברית, למורים עברים, לרופאים עברים וכו' וכו'. אם בארץ-ישראל יוָצר בית-ספר גבוה בלי ישוב עברי, אז יוצרו בארץ-ישראל יצרנים לסחורה כזו, שאין עליה קופצים בשום מקום. יהודית הגלות אינם חסרים מורים טובים ומפיצי יהדות, כי אם תנאי חיים שיתנו להם אפשרות לשמור על יהדותם. מורי ארץ-ישראל וסופריה רובם מן הגולה באו הנה, וחבריהם בגולה, למאות, עומדים מוכנים ומזומנים בכל רגע לעזוב את עבודתם שם ולבוא הנה. ולא רק מתוך געגועים סתם על ארץ-ישראל, כי אם מתוך זה שכל עבודתם הרוחנית שם זרועה על צחיח סלע, הגלות משחיתה את עמלם ואין כל תקוה לראות פרי. וכאן נשקפת להם תקוה לדור צעיר שגודל וחונך בשפה העברית ושישתה בצמא את דבריהם, והרי הם נמשכים הנה. לצערנו הגדול, אין ארץ-ישראל יכולה עוד לקלטם, והסופר העברי הולך ומשתקע בבוץ העתונות הזולה שיש לה מהלכים בשוק ושיכולה לשלם היטב, והמורה העברי עוזב את הוראתו ומבקש לו עבודות אחרות. וכשעם נמצא במצב כזה, האם אין זה צחוק מכאיב לב, כשבאים להגיד לנו כי אנחנו צריכים לחנך בארץ-ישראל מורים ומפיצי יהדות בשביל הגולה?

הנה מתחילים לצאת בכל שנה מחנות של צעירים מבתי-הספר הבינוניים שבארץ-ישראל, צעירים אלה יוכרחו ברובם להתפזר בגולה, ואנו שואלים את עצמנו: מה יהיה גורל הנטיעים הרכים האלה, שמוריהם טפחום ורבום בכל כך הרבה עמל וצער? במה יהיה כוחם יותר גדול מכוח חבריהם בגולה אשר לא יכלו לעמוד בנסיון שהעמדו בו על-ידי תנאי הגלות והגיעו למה שהגיעו? השפה העברית? החבה לקנינים הרוחניים? הגעגועים לארץ-ישראל? אבל הלא את כל אלה לקחו אתם רבים מצעירי עמנו מתוך בית המדרש הישן, ובצורה יותר משומרה, ואף-על-פי-כן – העמד בהם רוחם ביום עברה? האם לא מכרו את כל אלה בעד נזיד עדשים?

לנו אומרים: צעירי עמנו נדחפים מתוך כל האוניברסיטאות ובצר להם הם מגיעים לידי המרת הדת, עלינו, איפוא, ליצור בשבילם מקלט ולהציל את נשמתם. אבל במה – שואלים אנו – הננו מצילים את נשמתם? אנחנו – במצבנו הנוכחי – יכולים לענות לטובים שביניהם רק אותה התשובה שיעץ אחד-העם לענות “לכל האומללים האובדים בענים ומבקשים עזר בחבת ציון”: “בכו אומללים על העת החדשה וכו' וכו' ואנחנו, עם עני ודל, במה נוכל להושיעכם?” אלא שאנו עוד מוסיפים ואומרים להם: אם השגתם את כל עומק הצער שבחיי גלות עלובים אלה, אם עמד בכם רוחכם עד כה לבלי השקע לגמרי בביצתם, עזבו את הדרך של רדיפה אחרי השכלה, שלא תתן לכם כלום בתנאי חיינו הנוכחים, ובואו אלינו להתחיל בנין חדש מן היסוד.

כל תנועה חברתית מדרכה לרכז בתוכה כוחות מצדדים וממקצועות שונים של החיים. כל אחד מהכוחות האלה מגין בקיצוניות מרובה על המקצוע שלו ורואה רק בו את הכל והשאר אינו בעיניו אלא טפל. והתנגשות תמידית זו של כוחות שונים, המושכים כל אחד לצד ידוע של החיים, היא, על-פי רוב, מעשירה את התנועה ואינה נותנת לה להשקע בצד אחד ולהקפא על נקודה אחת. ואולם אימתי מביאה התנגשות זו תועלת? כשיש שווּי משקל בכוחות. אצלנו חסר, לאסוננו, שווּי משקל. אנחנו כולנו, בנערינו ובזקנינו, הננו שקועים ברוח. אף אלה הנלחמים ברוח מוכנים ברגעים ידועים לראות רק בו את עולמנו ולההרג עליו. אנחנו חסרים לא רק את המקור שממנו יונק הרוח, כי אם גם את ההבחנה במהות המקור הזה. תרבות זו שנוצרת ע"י חרישת המחרשה, חפירת המעדר ונקישת הפטיש על הסדן זרה לנו לגמרי, ואנו מוכנים ומזומנים למסור את כל התפקידים ממין זה לידי אחרים, ובלבד שיתנו לנו לשוט ברוח כאות נפשנו. ומשום כך הננו רואים שאותה התנגשות הכוחות הנראית, לכאורה, בתנועה הציונית, אינה התנגשות הצדדים השונים של החיים, כי אם התנגשות של כוחות רוחניים שונים אשר כל אחד מהם תופש את הרוח באופן אחד. בעיקר תכונתם הנפשית אין הבדל – הכל רוח. אף רבים מאלה, המעמידים את הציונות רק על דיפלומטיה, אינם בעצם אלא אנשי רוח והם מושכים את הציונות לצד הרוח, כפי שהם תופסים אותו. חולי-רוח הננו כולנו ועלינו להלחם בנו בעצמנו, במחלה שהשתרשה בתוכנו על-ידי חיי הגלות, ולעקור אותה מן השורש.

עלינו להגן בחרף נפש על היסוד העיקרי של הציונות – קרקע ועובדים. עלינו לשנן את התורה הזאת השכם והערב לנו ולעצמנו ולכל חברינו בגולה.

תרע"ג

על ה“סך הכל” / יוסף אהרונוביץ

"שתי תכונות יסודיות יש לו לנביא, שבהן הוא נבדל משאר בני אדם: א) הנביא הוא איש האמת. רואה הוא את החיים כמו שהם וקולט רשמיהם בלי נטיות עצמיות, ומה שרואה הוא מגיד כמו שרואה, בלי חשבונות צדדיים. ומגיד הוא את האמת וכו' וכו'…

ב) הנביא הוא איש הקצוות. מצמצם הוא דעתו ולבו באידיאל שלו, שבו הוא מוצא תכלית החיים ולו הוא רוצה לשעבד את החיים עד הקצה האחרון, בלי שיור כל שהוא. בפנימיות נפשו נושא הוא עולם שלם, אידיאלי, ולפיהו יעמול לתקן גם את העולם החיצוני המוחשי. מכיר הוא הכרה ברורה, שכך צריך להיות, וזה מספיק לו בשביל לדרוש בכל תוקף, שכך יהיה באמת, ואינו יכול לקבל שום אמתלא, ואינו יכול להסכים לשום פשרה, ואינו נח מזעפו ותוכחתו, אף אם כל היקום יתנגד לו".

“ולפי שכך הוא מצבו של הנביא, שמצד אחד אינו יכול לתקן את החיים לפי רוחות בהחלט, ומצד אחר אינו מוכשר לרמות את עצמו להעלים עין הרבה על פני כל שטח הארץ, ולעשות את “נקודותינו” שקולות באיכותן כנגד כל השטח הסובב אותן”.

והמושבות הקיימות – במצבן של אלו יש אמנם הרבה תנחומין בשביל מי שראה אותן לפני שנים אחדות בנוולותן. אבל תקוות ל“מקלט בטוח” אי-אפשר לראות גם בהן. הנסיון של שלושים שנה כבר הספיק להוכיח לנו, כי משובות עבריות אפשר להן להתקיים בארץ-ישראל, אך איכרים עברים – אותם האיכרים שעליהם יבנה “המקלט הבטוח” – אין אנו יכולים ליצור אפילו בארץ-ישראל אלא במספר מועט מאוד, שאינו בא בחשבון ביחס למטרה כזו. היהודי הוא “פיקח” יותר מדי, ואי-אפשר לו להצטמצם בעבודתו בחלקת אדמתו ולראות בה את עולמו. בהווה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על-ידי בני הכפרים הערביים שמסביב, מהם שכירי יום, הבאים בבוקר ושבים בערב לכפריהם, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם, וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת “המקלט הבטוח”, ובעתיד – אם ירבה מספר המושבות, ירבה על-ידי בעלי הון, אשר ייסדו גם הם מושבות “עשירות” מן הטופס הנזכר, כלומר – מן “הטופס היפה” של איכרים עברים עליונים, אשר המון פועלים ערביים עם נשיהם וטפם יעבדו בשבילם את עבודת היישוב העברי.

ואף בצעירים הגדלים במושבות אין לתלות תקוות גדולות, כי גם הללו “פיקחים” הם כאבותיהם, ובראותם שנחלת אבותיהם לא תתן להם את האפשרות להיות לפרמרים עשירים, הרי הם נודדים למדינות הים לבקש שם את אושרם.

נשארה, איפוא, רק התקווה בפועלים הצעירים, הבאים לשם האידיאל של “כבוש העבודה”, שמהם יתהווה ההמון הכפרי העובד. ולא לחינם – אומר אחד-העם – עומדת עכשיו שאלת הפועלים בארץ-ישראל במרכז כל שאלות הישוב, כי בה הלא קשורה שאלת המטרה של הציונות בכללה, ומשום זה מרבים בעת האחרונה להציע הצעות שונות להטבת מצבם של הפועלים, להשפיע על האיכרים שיקבלום לעבודה וכדומה. ויש אמנם יסוד להאמין שהרבה מן ההצעות האלו תצאנה אל הפועל, כי מצד אחד משתדלים מוסדות שונים לבוא לעזר לפועלים בבנין ביתם ובכיוצא בזה, ומהצד השני החלו גם הפועלים להבין “כי לא מן היושר הוא לדרוש ממי שיהיה, שיקבל באהבה את האנשים המביטים עליו משמי השמים ארצה ואינם חוששים להראות גלוי את השנאה והבוז שבליבם ל”בורגני" שכמותו, ועל כן משתדלים עכשיו להיות יותר נוחים לבריות משהיו לפנים“. וכל זה, כמובן, יקל את הדרך לכבוש העבודה. אבל גם אם הדרך תוקל, אין תקוה שההולכים בה יגיעו למטרתם. הם אמנם יעבדו זמן מה בהתלהבות, אבל להשאר בעבודה הזאת ולראות בה את תעודת חייהם לא יוכלו גם הם, משום ש”בן התרבות " אשר בכל אחד מהם לא יתן לו להשתקע לכל ימי חייו בעבודה כזאת, הנותנת לו רק לחם צר ומים לחץ.

בקיצור: אפשר לרכוש חלקות אדמה קטנות ופזורות, אבל אי-אפשר לגאול את הארץ. אפשר שיהיו לנו בארץ-ישראל איכרים מ“טיפוס עליון”, אבל ההמון העובד במושבות מוכרח להשאר ההמון הערבי. אפשר ליצור ישוב עברי, אבל כוחו יהיה רק באיכותו ולא בכמותו.

זהו המצב בהווה וזוהי הפרספקטיבה לעתיד.

והנה מי ש“אמת הבנין” של “מקלט בטוח” בידו, כשהוא רואה את המצב הזה, הריהו מוכרח להתיאש. כי מה יתן ומה יוסיף כל זה ל“מקלט הבטוח” שאליו הוא נושא את נפשו? הרי “היסוד בחיי כל מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה הקטנה שלהם, או בשדות המפלגה העליונה”, ואם זה חסר כאן – מה איפוא יש כאן?

אך לא כן הדבר עם מי שניגש למוד את הישוב הזה ב“אמת הבנין” של “מרכז לאומי”, הלזה – חושב אחד-העם – יכול “בלב סמוך ובטוח להגיד: כן, עתידה ארץ-ישראל, שתהיה מרכז לאומי רוחני ליהדות, האהוב והחביב על כל העם ומאחד ומקשר את כל העם”. כי כל מה שנחשב לחסרון ביחס ל“מקלט הבטוח”, אין אחד-העם חושב את זה לחסרון ביחס למרכז הלאומי. אם ביחס ל“מקלט הבטוח” מזכיר הוא באירוניה דוקרת את העובדה שהערבים עם נשיהם וטפם “עובדים בשבילנו עבודת ה”מקלט-הבטוח" – הנה ביחס למרכז הלאומי אין הוא מוצא כל אירוניה בזה שהערבים הם היוצרים שלו. כי המרכז הלאומי של אחד-העם אינו זקוק לא לכמות ולא לעבודה. כוחו הוא רק באיכות: “ישוב עליון של מעוט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו ובהונו”. או, אם נתרגם את דבריו ללשון פשוטה, זהו ישוב עברי שאנשיו אינם נבדלים מאחיהם בכל תפוצות הגולה, לא בעבודתם, לא במוסריותם ואף לא בשפתם: אותו הסוחר בפרי עבודתו של בן עם אחר, אותה הפיקחות, ההשתמטות מעבודה גופנית והרדיפה אחרי אותם החיים שבגללם מגנות אותנו אומות העולם, וגם אותו הז’רגון השגור בפיות כל היהודים שבגולה. במילה אחת: יהודה גלותי עם כל התכונות של יהודי גלותי, והנתון גם באותם התנאים של יהודי הגלות, כלומר – מיעוט בלתי עובד בין רוב של עם אחר, העובד והיוצר הראשי של החיים. ואף על פי כן נבדל היהודי הזה בעיני אחד-העם לטובה משאר היהודים שבכל תפוצות הגולה, נבדל עד כדי להיות המשפיע הרוחני עליהם, משום שקדושת הארץ חופפת עליו.

ואמנם כן, קדושת הארץ עושה נפלאות: סוחרי המושבות, שבמוסריותם אינם עולים בשום אופן על הסוחרים היהודיים באיזו עיר בגולה, מעוררים בכל זאת חרדת קודש בלב כל יהודי לזכרם, כשם שגם ישיבה ירושלמית, הנופלת הרבה בערכה מישיבה אחרת באיזו עיר ליטאית, מושכת אליה את תשומת לב היהודי יותר מאשר הישיבה הליטאית. אבל כל ההשפעה הזאת הלא מיוסדת על שקר, ונפשם של בעלי המרכז הלאומי בוודאי צריכה היתה לקוץ בשקר זה. שהרי כל אותה השאיפה לעמוד במחיצתו של האיכר הארצישראלי והיחס של כבוד אליו, הממלאים את ליבם של יהודי הגלות, אינם אלא משום שהאכר הארצישראלי מתואר במוחם באופן אחר ממה שהוא באמת. הם רואים בו מהרהורי לבם: יהודי שהשתחרר מכל חלאת הגלות, מכל אי-המוסריות, שחיי הגלות גוררים אחריהם בהכרח, וחי באמת חיים של “עבודת הגוף וטהרת הנפש " – אותם החיים, שכל יהודי בגלות, אם רק לא נשקע כליל במ”ט שערי הטומאה, מתגעגע עליהם ונושא את נפשו אליהם. אבל אם האיכר הזה יתגלה לפניו בצביונו האמיתי, כמו שהוא מוכרח ועתיד להיות ע-פי אחד-העם, הרי יפסק אז כל כוח המושך שלו, כל השפעתו, כמו שהולך ונפסק גם כוח המושך של ישיבת ירושלים מהזמן שהתחיל להתגלות טיבה האמיתי.

אחד-העם מבטיחנו, אמנם, כי אפילו בעלי שיטת “המקלט הבטוח”, שעל-פי השקפתם היו צריכים להתיאש מעבודתנו, מתפעלים בכל זאת מכל מה שעיניהם רואות בארץ-ישראל, משום שבלא יודעים פועלת עליהם הרגשה פנימית כי כאן מונח הפתרון לשאלת קיומנו. ואני את בעלי שיטת ה“מקלט הבטוח” לא ראיתי, אבל ראיתי עשרות יהודים, שמתוך הכרה ברורה מתפלץ ליבם בקירבם, בראותם את ה“אידיליה” של “איכרים עליונים” אשר ערבים עובדים ויוצרים ישוב בשבילם. ואלמלא נחה דעתם קצת בצל של עבודה לאומית, שהם מוצאים עוד באיזו חווה, היו בוודאי שבים לביתם במפח נפש.

ואך לחינם כונן אחד-העם את חיציו כלפי בעלי “המקלט הבטוח”; אדרבה, הללו, כמדומה לי, עלולים להסכים ל“סך הכל” שלו יותר מאלה הנושאים את נפשם רק למרכז לאומי. כי הראשונים, אם ישנם עוד כאלה בינינו, הרי הם על-כל-פנים מאמינים במקרים מדיניים היכולים לחולל מהפכה בבת אחת. אצלם העיקר הוא, איפוא, המשא ומתן המדיני, ועבודתנו בארץ-ישראל אינה לעת עתה אלא טפל. אבל בעלי שיטת המרכז הלאומי, שבמעשי נסים מדיניים אינם מאמינים ושהעבודה בארץ-ישראל היא אצלם ראשית כל ותכלית הכל, אלה הלא מוכרחים לשאול את עצמם: במה זכה ישוב זה שכל העם העברי ישתתף בבנינו ויראה בו פתרון לשאלת קיומו? אם נכון הדבר שהישוב הזה “ישאר תמיד ישוב עליון של מיעוט קולטורי”, מה, איפוא, תקותנו כי ניחל? הרי המלה “קולטורי” אינה באה כאן אלא ל“תפארת-המליצה”, כי גם הערבים לא ישארו תמיד במצבם הלא-קולטורי של עכשיו, ויש להניח, כי במשך חמישים שנה יתפתחו וידביקו אותנו בתרבותיותם. ואחרי שנשמיט את המלה “קולטורה”, נשמטת מאליה גם המלה “עליון”, ואז נשארת לנו נוסחה כזאת: “ישוב של מיעוט בתוך ישוב של רוב”. במה, איפוא, גדול כוחו של המיעוט הזה מהמיעוט שבכל ארצות הגולה? ומי יערוב לנו שגורלנו פה לא יהיה דומה לגורלנו בכל העולם, הן במובן החומרי והן במובן המוסרי? והרי גם עכשיו אנו מוצאים שהיהודים מחקים בהרבה דברים, ולפעמים גם בדברים עיקריים, את המרובים, הערבים, יותר ממה שהערבים מחקים אותנו, למרות מה שאנחנו הננו התרבותיים, – ומה יהיה אז, כשגם הערבים יהיו תרבותיים כמונו?

שמא תאמרי: כוחנו יגדל בזה שאנחנו נהיה סולת הארץ, העובדים הבלתי אמצעיים ויוצרי הפרודוקטים של החיים – דבר שבארצות הגולה הרחיקו אותנו ממנו בחוזק יד? – לא, גם בזה לא נגדיל לעשות, כי הרי “כוחנו אינו אלא במוחנו ובהוננו”, ושני אלה, המוח וההון, כשהם מתאחדים יחד, מצליחים אמנם לנצל את כשרונם ואת עמל כפיהם של אחרים, אבל יוצרים בלתי אמצעיים אינם, וממילא מובן שאינם גם פורים במובן הלאומי.

נשארה על-כן רק קדושת הארץ המפשטת, שהיא היא אשר תגן עלינו מכליה, מלהבלע ברוב הסובב אותנו, ולא עוד אלא שהיא תצליח גם לעשותנו לכוח משפיע על כל יהודי הגולה אשר יוכלו בזכותנו להמשיך את קיומם הלאומי.

ואולם, אל אלוהים, הכי עמד לנו ביום עברה כל אותו הבנין הענקי של קדושה שאלפי גאונים, מרבן יוחנן בן זכאי ועד אחרון הרבנים, השקיעו בו את מוחם וכוחם ומסרו את נפשם עליו? הכי לא פוררה אותו הגלות לפירורים דקים, שאינן להם כל תפיסה בחיים? ומי אשם בזה? האם לא אותם התנאים של מיעוט בלתי יוצר ועבד לכל בתוך רוב יוצר ואדון הכל שבהם משקיע אותנו ה“סך-הכל” גם בארץ תקותנו?

ואמנם, אחד-העם שם את כל תקותו בחינוך, בבתי הספר הלאומיים שלנו, שהם יחוללו את הפלא ההיסטורי אשר אליו הוא נושא את נפשו. אך מה בצע בחינוך הזה לגבי מרכז לאומי, אם המרכז עצמו איננו, אם החינוך חסר את התנאים העיקריים, המאפשרים אותו ומבשילים את פירותיו? בישוב, שאנשיו שואפים לחיים מוסריים של “עבודת הגוף וטהרת הנפש” ורוצים לחנך גם את בניהם בדרך זו, וודאי שיש ערך גדול מאוד לבתי הספר הלאומיים שלנו. אבל בישוב של “פקחים”, שעיניהם אל השוק, מה ימצאו הם בחינוך הלאומי ומה כוחו של חינוך זה לעמוד בפני השפעת הסביבה? וככה אנו רואים, באמת, כי מצד אחד נמצאים במרכז הלאומי איכרים עליונים, השולחים את בניהם לבתי ספר זרים ואינם נרתעים אפילו מפני בתי הספר של המיסיון, ומצד השני, הערך העיקרי בחינוך הלאומי, שהילדים רוכשים בבתי הספר שלנו – השפה – הולך ומתבטל כולו בבית האב ובשוק החיים של האב.

וקשה מאד להאמין גם בזה, שתשועת החינוך תבוא מהקיטנים שבתל-אביב ושבשאר ה“תלים” אשר יבנו ויבנו; קשה מאד לשער שאלה ייצרו את “בית היוצר לנשמת האומה”. כי אם גם נניח, לא כדעת חכמינו, ש“מבני עניים תצא תורה”, כי אם כדעת אחד-העם, שיוצרי התרבות הלאומית הם ה“כהנים”, ואם עוד נניח גם זה, שקיבוץ אנשים מארצות שונות, בעלי שפות ומסורות תרבותיות שונות, אשר שום יסוד מדיני, או כלכלי, אינו מאחד אותם, יכולים בכל זאת להיות ליוצרים ולשומרים של תרבות לאומית, – גם אז הרי אין כל יסוד להאמין שלא יהיו “פיקחים” כחבריהם במושבות ולא ישלחו את בניהם לחנכם בבתי הספר שבפריס, אשר אינם נופלים בערכם מבתי-הספר שלנו.

אנו, איפוא, צפויים לכליה במובן הלאומי גם בארץ-ישראל – על-פי האופקים שפותח לפנינו אחד-העם – כמו שאנו צפויים אליה בכל ארצות הגולה.

יותר מדי אני מעריץ את אחד-העם משאוכל להביע את המרירות, שדבריו האחרונים יצקו לתוך נשמתנו. ארשה לעצמי להגיד רק זאת:

פיקחותם היתירה של האיכרים העליונים שלנו שללה מהם את היכולת להיות חלוצי המרכז הלאומי: ההיסטוריה זכּתה אותם בתפקיד נעלה, הם כגיבורים החלו למלאותו, ובאה הפיקחות והטתה אותם מדרכם, ומה שיצרו בעמל רב וביסורים נוראים, הם הולכים והורסים עכשיו בלי כל עמל ומתוך הנאה מדומה.

ופקחיותו היתירה של אחד-העם שללה ממנו את היכולת להיות שואף לדבר נשגב ולהרגיש את הכוחות הפועלים ביצירת דבר נשגב: הוא יצר רעיון נעלה: בגבוה נלחם עליו ורכש לו מעריצים, ובאה הפיקחות וקצצה את כנפיו, והקטינה את שאיפתו עד למטה מאפס, ועדיין הוא מרמה את עצמו כי מטרתו הולכת ומושגת.

ואולם, לא אלה הם דרכינו.

אנו שואפים ליצור בארץ-ישראל ישוב עברי בריא בגופו וברוחו שיוכל לשמש מרכז ליצירה לאומית ואנושית, בשביל כל העם העברי המפוזר בגולה.

כדי שישוב זה יהיה מה שהוא צריך להיות, דרושים לו תנאים אלו:

כמות של רוב ביחס לסביבה הזרה; יסוד של עבודה כלכלית בריאה וחינוך מוסרי ואנושי על יסודות לאומיים.

א) כמות של רוב:

כלל ידוע הוא לנו היהודים, יותר מאשר לאחרים, כי המיעוט מוכרח להיות מנוצח על-ידי הרוב במובן הכלכלי ולחקות את מעשי הרוב במובן המוסרי, אפילו בשעה שהרוב הזה עומד על מדרגה תרבותית נמוכה מזו שעליה עומד המיעוט.

ומי ששואף למרכז לאומי בארץ-ישראל, אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו בלי התנאי הראשי הזה.

ב) יסוד של עבודה כלכלית בריאה:

עמנו הולך ומתנוון בגופו ובמוסריותו משום שתנאי הגלות צמצמו את “כוחו רק במוחו ובהונו”, הרחיקוהו מהטבע, מעבודה גופנית וחיים פשוטים, ועשוהו – אם להשתמש במבטאו המוצלח של א. ד. גורדון – ל“פרזיט בעל כרחו”.

ומי שמאמין בתחיה הרוחנית הלאומית של עמנו – אינו יכול לתאר לו את התחיה הזאת בלי שינוי רדיקלי ביסודות הכלכלה של הישוב.

אפשר עוד שימצאו מפקפקים בצורך “ליסוד המון כפרי בחיי מדינה”, אפשר שיחשבו כמאן דאמר, כי אחת הסיבות לחורבן מדינתו בעבר היתה דווקא זו, שמדינתנו נשענה רק על עובדי האדמה; אבל אי-אפשר בשום אופן שימצאו מפקפקים בזה, כי היסוד בחיי מרכז לאומי הוא ההמון הכפרי, כלומר – המון אנשים, שכוחם בעבודתם הגופנית ובטהרת נשמתם.

ג) חינוך מוסרי אנושי על יסודות לאומיים:

חיי גלות של אלפיים שנה הביאונו לידי כך שהאידיאלים האנושיים הנצחיים של נביאי ישראל נעשו אמנם לקנין כל העמים, אך לא לקנין עמנו, הם זייפו את מטבעותינו, נתנו צורה גסה לאידיאלים שלנו, ואנחנו בעצמנו החילונו להתנכר לאידיאלים האלו וגם להתנגד להם. נושאי מוסר היהדות, בבואם לדבר על “מרכז ליהדות” אין לנגד עיני רוחם סמל אחר של שלימות מאשר – הישיבה שביבנה במובן הרוחני והלנד-לוֹרדים שבאנגליה במובן הכלכלי.

ומי שנושא את נפשו לתחיה לאומית במלוא משמעותן של המילים האלו אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו, אם לא יבוא שינוּי ערכין גמור במושגים המוסריים שלנו.

אפשר עוד להתווכח אם צריך להכניס לתוך בית-הספר שלנו בארץ-ישראל את לימוד התלמוד, או את ביקורת המקרא, אבל אי-אפשר להתווכח על זה שבית-הספר שלנו מחויב להמית בלב חניכיו את השאיפה להיות נוגשים באחרים וחיים על ניצול עבודת אחרים, ולחנכם להיות עובדים ישרים ונושאי דגל הנביאים של הצדק המוחלט ושל השויון הגמור.

זוהי שאיפתנו – ועליה אנו נלחמים ונילחם.

היש במעשי ההווה איזו סימנים להתגשמות שאיפתנו זו?

מי שמבקש את הסימנים האלה באיכרים העליונים שבמושבות ובבחירי האומה שבתל-אביב, יוכל לראות רק את הרקלמה, את הזיוף שבתחיה, אבל לא הסימנים של תחיה אמתית.

ואולם, מי שיכול להתהלך בין בחורי ישראל הפזורים בארץ-ישראל, להסתכל לתוך נשמתם של אלו, ולהרגיש על מה “פצעי לבם ידוו יזובו” ולמה הם שואפים – הלזה יכול לתפוס את הגרעינים הבריאים ליצירה לאומית-אנושית, ההולכים ונקלטים מעט מעט בתוך הישוב שלנו, ולהבין את הכוח הטמון בגרעינים האלה לעתיד, ולכשיתפתחו ויגיעו לגמר בשולם.

עוד מעטים הגרעינים, האויר המקיף אותם משחת הנהו. והקרקע איננו מוכשר עדיין דיו לקלטם ולהפרותם, אבל אין דבר – כשם שאבותינו, אשר הקריבו את נפשם בעד הדת, קדשו את שם אלהי ישראל ברבים, ככה גם הצעירים האלה, המקריבים עכשיו את נפשם בעד המולדת – יקדשו את שם ארץ-ישראל ברבים.

לא קרוב הוא הזמן שארץ-ישראל תוכל לשמש כוח מושך לסוחרים פקחים. אבל קרוב, קרוב מאד הוא היום שהארץ תהיה למרכז בשביל טובי הצעירים מבני עמנו, שנשמתם מבקשת את תקונה בעבודה של מסירות נפש בעד אידיאל לאומי-אנושי. וצעירים אלה, כשיתקבצו מכל ארבע כנפות הארץ, יתלכדו ויהיו לכוח אחד. הם יטהרו את האויר, ימצאו סוף סוף את דרכם – הדרך של עבודה בדם לבם ובזעת אפם – ונצחונם – נצחוננו הלאומי – בטוח.

המרכז הלאומי יבנה לא על-ידי פקחים, כי אם על-ידי מורדים במציאות.

תרע"ב

מאוגנדה ועד מסופוטמיה / יוסף אהרונוביץ

מבהילה, מרעישה ומפתיעה היתה התגלית האוגנדית בקונגרס השישי. שש שנים הלכו אנשים בדרך סלולה, ברורה ומובילה לארץ ישראל, ופתאום, כמו אחוזים בחבלי קסם, מצאו את עצמם במזרח אפריקה – באיזו אוגנדה. דומה היה, כי לילית, זו מושלת החושך, פרשה את ממשלתה האכזרית גם על ליל הגלות האפל שלנו להתעותנו אל כל אשר יהיה רוחה ללכת. נדהמים ואובדי עצות נצבו כל התועים הפתאומיים ולא מצאו להם מוצא אחר מאשר לבכות. ולוא היו באים באותו הקונגרס ואומרים לו, להרצל, שיבוא יום ואותם “הבוכים” עצמם יראו את ארצם לא בציון, כי אם במקום אחר – במסופוטמיה, – ודאי שלא היה מאמין.

אבל, לצערנו, עובדה היא שהתורה הטריטוריאליסטית היא עכשיו קניין הרוב, אם לא רוב ההמון, על-כל-פנים רוב ראשי המדברים שלנו. ואין בין חכמי המזרח לחכמי המערב אלא זה, שהראשונים רואים גם במסופוטמיה ארץ אבות, (כי “בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור”…) והאחרונים, שאין להם עסק עם ארץ אבות, רואים בה, פשוט, התגשמות אידיאלם האנטי-ארצישראלי. כל העתונים הרשמיים שלנו מלאים עכשיו מאמרים על-דבר ישוב יהודי בתורכיה בכלל ובמסופוטמיה, בפרט, וארץ-ישראל מאן דכר שמה. וחבל רק ששכחו עוד ארץ אבות אחת – מצרים, שגם ביחס לזכרונות היסטוריים, הדרושים, כנראה, לשם דיקורציה, גם ביחס לסגולות קולוניזציוניות היא בוודאי עולה אפילו על ארץ “האב”…

אולם מענין, בכל זאת, באיזו דרך פלא החלו כולם לנבא ביום בהיר אחד בסגנון אחד? מהי הסיבה שקרבה כל כך מהר את הלבבות, עד כי אלו שרק אתמול היו עוינים ורודפים זה את זה, נהפכו לאוהבים אשר מטרה אחת ודרך אחת להם – דרך ההרפתקנות? בירור השאלה הזאת דרוש לנו עכשיו לא רק לשם הלכה בלבד, אלא, בעיקר, למעשה: אנחנו צריכים להשתדל שנפטר בפעם אחת מהגואלים וארצותיהם כאחד, כי סוף סוף הנדודים המפשטים מארץ לארץ לשם גאולה נמאסו עלינו עוד יותר מהנדודים הממשיים לשם גלות. ולברר את השאלה הזאת לא קשה, כמדומה, כלל – אם רק נעמוד היטב על האופי שקיבלה התנועה הציונית בשנים האחרונות של התפתחותה.

כל תנועה הבאה לשנות איזו ערכים בחיים, נשענת קודם כל על כוחה הפנימי, על אותם החברים שנתנו לה את ידם ומוצאים צורך בשינויים שהיא באה להביא. המושג “קרבן” איננו כלל במציאות בשום תנועה, כי מאחר שהאדם מכיר שבתנאים כאלה אי-אפשר לו לחיות ושהשנויים הכרחיים הם, הריהו מוצא במעשיו, המקרבים את השינויים האלה, סיפוק נפשי בשבילו עצמו, ובמקום שיש סיפוק, שם אין מקום לקרבן.

וכזו היתה גם התנועה הציונית בראשית הופעתה, אולי שלא בכוונת בעליה. “בית יעקב לכו ונלכה”, זאת היתה הסיסמה שלה: כל מי שמבין את הטרגדיה שבחיי הגלות וכואב עליה, יקום וילך לציון. לא עזרה של ממשלות, לא עזרה של ברונים ומיליונרים הונחו ביסוד השיטה הזאת, כי אם, קודם כל ולפני כל, “לכו ונלכה!” וסוף כל אלו לבוא אחרינו. הם לא הלכו קודם לא לקושטא, לא לפריז, ומכל שכן – לא לחצרות מלכים, אלא ישר, באניה, ליפו ומשם למקוה-ישראל – לעבוד. הם לא ערכו קונגרסים, לא הספיקו לרכוש להם ברגע אחד מאות אלפים שוקלים, אלפי דוקטורים, מאות פיננסיסטים, עשרות דיפלומטים, כי אם קומץ קטן של בטלנים, חובשי ספסל בית המדרש החדש והישן. והקומץ הקטן הזה הצליח בכל זאת למשוך אחריו את הברון, שהשקיע הרבה מיליונים בישוב, את יק"א ואת שאר החברות למיניהן, אשר אם הן עובדות איזו עבודה בארץ-ישראל, הרי זה רק הודות לקומץ הזה שהניח את היסוד לעבודתן.

אך באו ימים – והתנועה הציונית שינתה את טעמה, ובמקום תנועה של אנשים הרוצים לעזור לעצמם בכוחות עצמיים – נהפכה לתנועה, הרוצה לעזור לאחרים על-ידי אחרים – לעזור לעניי המזרח על-ידי השתדלותה אצל עשירי המערב, שאלו האחרונים יפתחו את כיסיהם ויושיטו את עזרתם להם. ומכאן הדרך כבר סלולה לא רק לאוגנדה ולמסופוטמיה אלא גם להרי חושך. כי במקום שלא אנחנו העושים, כי אם אחרים, הרי בהכרח נזקקים אנו למוצא פיהם של האחרים האלו, ואם יק"א, למשל, או הפילנטרופים שלנו אינם רוצים בארץ-ישראל, ולארץ אחרת יסכימו, מובן שגם אנחנו צריכים להשמע לרצונם.

רק אפיסת הכוחות של התנועה, רק שויון הנפש הגמור לעבודה ממשית בכוחות עצמיים, רק הם יכולים לשמש באור לכל אותו הפלפול המגוחך שקם בספרות הציונית על-דבר מסופוטמיה. כי אם נעזוב את היסוד ההיסטורי של הציונות, שנעשה עכשיו לשם שנתרוקן מתכנו אולי לרוב הציונים, ונשים את לבנו רק ליסודות הריאליים, הרי לא נמצא במסופוטמיה אף צד ממשי אחד שיהיה ראוי למשוך את התענינותנו בו. כי אם מהצד המדיני, הן לא תפתח לפנינו הממשלה התורכית את שערי מסופוטמיה יותר ממה שהיא פותחת את שערי ארץ-ישראל, או להיפך: לא תסגור לפנינו את שערי ארץ-ישראל יותר מאשר את שערי מסופוטמיה. ואם מהצד המעשי, הלא רק קלות דעת היא לחשוב שיותר קל לנו להתחיל עכשיו מחדש לעבוד באיזה מדבר שמם מאשר להמשיך את עבודתנו ברץ-ישראל, שכבר השקענו בה כל כך הרבה עמל, ושהרכוש, החומר האנושי והנסיון שרכשנו לנו פה, לא בנקל נרכוש במסופוטמיה.

הגיעה השעה – צועקים הפיננסיסטים שלנו – להפיץ את מניות האפ"ק. הגיעה השעה – צועקים המעשיים – לאסוף כסף בשביל יער הרצל ולמכור מניות בשביל “החברה להכשרת הישוב”. הגיעה השעה – אומר לוחמנו המצויין אחד העם – לעבוד עבודה קולטורית. ולנו יושבי ארץ-ישראל נדמה שהגיעה השעה לדבר אחר לגמרי – הגיעה השעה להגיד מפורש וגלוי: טעינו וטעינו. הציונים אינם ציונים אלא בפה, התנועה איננה מתנועעת וההסתדרות קיימת רק בעיון ולא במעשה. כי אין בין הציונות של הבנים ובין זו של האבות, בין האמונה בלי מעשים ובין הדבורים בלי מעשים, אלא הריקנות בלבד. גם לאבותינו היתה ציונות עיונית, אולם היא, על כל-פנים, יצרה אגדות מקסימות על-דבר הגאולה העתידה, היא בראה לה משיח, שרק הודות לו יכלה האומה לשאת את עולה הקשה ולסבול את כל הרדיפות שבעולם; ומה יצרה הציונות העיונית של הבנים? מעשים פעוטים שערכם פחות משווה פרוטה והכרזות צעקניות לפני המעשה, בשעת מעשה ולאחר המעשה, כאלו עמדה מאחורי המעשים האלו הגאולה המקווה.

לנו, יושבי ארץ-ישראל, קשה מאד לשכוח שבמשך השנה – מיום שנתגלו האופקים החדשים, אשר האגיטטורים כל כך מרבים לדבר עליהם – לא נתוספו בארץ-ישראל אף מאה צעירים, אף עשרה קפיטליסטים, אף מעשה אחד גדול; וכי זו היא תנועה? וכי בעבודה כזו אפשר לנטוע אמונה בלב העם?

הננו קוראים לעתים קרובות בעתונות הציונית שבעיר זו, או אחרת, דרש פלוני מטעם הועד המרכזי על-דבר עבודה מעשית בארץ-ישראל, “האסיפה השאירה רושם יפה”. ובעיר אלמונית שבו האדונים א. ב. וג. מארץ-ישראל ונתנו דין וחשבון מנסיעתם. “האסיפה היתה רבת עם, ההתרגשות היתה גדולה ובשיר “התקוה” עזבו אחרי חצות הלילה את האולם”. והיכן היא, איפוא – שואלים אנו – ההשפעה של כל האגיטציות, והעיקר היכן הן התוצאות הממשיות? ובאמת, לוא בא אותו האגיטטור לאותה אסיפה עצמה והיה אומר דברים מעטים, אבל ברורים: “רבותי, שלום לכם, אני עוזב אתכם ועולה לארץ-ישראל, ואתם, אם ציונים הנכם, תדעו שרק שם מקומכם”. לוא באו בדברים כאלה, כי אז היינו מאמינים שההתרגשות היתה גדולה ושההשפעה היא בת קיימא. אבל אם כל האגיטטורים למיניהם, מהגדול שבגדולים ועד הקטן שבקטנים, מיעצים תמיד רק לאחרים שילכו, ובעצמם אינם זזים ממקומם, הרי בהכרח צריך השומע להתיחס אליהם בספקנות.

כי רק מי שמקיים במעשה מה שהוא מדבר בפה, מי שהולך ומשקיע את כוחותיו בארץ, יש לו הרשות לדרוש גם מאחרים. וכל זמן "שהמעשים " לא ייהפכו לעושים, כל זמן שהצעירים הציונים לא ידעו שמקומם בארץ-ישראל, כל זמן שהגדולים שלנו יעמדו ויכריזו על פרוטות לשם עבודה בארץ-ישראל ובעצמם לא יעלו אל הארץ לעבדה ולשמרה – אך לשוא יהיו כל הכרכורים, לשוא כל הפרזות והאגיטציות – העם לא יאמין ומאומה לא ייעשה.

ואם תאמרו למשוך את לב הקפיטליסטים על-ידי זה, שתותרו על ארץ-ישראל ותלכו אחריהם לבנות ישוב בתורכיה, או למסופוטמיה, – דעו לכם, שהעם גם שמה לא ילך אחריכם כשם שלא הלך לארץ-ישראל: העם מחכה שאתם תלכו לפניו.

ואשר לאותם המעטים, שחלק מהם כבר עלה לארץ וחלק מהם עומד מוכן לעלות – הרי ניתקו את כל הכבלים של ההרגל, של החינוך, של הורים ורעים אך ורק בשביל ארץ-ישראל, ולא בשביל איזו תעודה לישב מדבריות וליצור גלויות חדשות.

תרס"ט

המאורע החשוב ביותר בחיי הישוב בחודש האחרון הוא, בלי ספק, בואם של אוסישקין וויצמן. מיום שויצמן עזב את ארץ-ישראל עברה שנה שלמה. במשך כל הזמן הזה צפינו לפירוש להצהרת בלפור שיבוא בצורה של איזו פעולה ממשית. חכינו להתחלה של עבודה, ולוא גם בזעיר אנפין, ובלבד שתוציא אותנו מתוך המצב של תוחלת ממושכה. וכשעבר חודש אחרי חודש והעבודה לא באה, התחילו רבים מאתנו לפקפק בממשותם של ההבטחה ושל כל אותו המשא-ומתן הפוליטי המתנהל על-ידי באי-כוח הציונות. להתרופפות האמונה גרם גם זה שבמקרים רבים התראו הפקידים המקומיים כבאי-כוח מתנגדינו, ובשום מקרה לא ראינו אותם כבאי-כוחם של אלה שנתנו לנו את ההצהרה.

והנה בא ויצמן ובהשפעתו האישית הגדולה הצליח לפזר את העננים ולהשיב אותנו לאמונתנו הקודמת בו ובעבודתו. בדברים נמצאים הבטיחנו, כי כל מה שדרשנו מאת אספת השלום ימלא בשלמותו. ההצהרה של בלפור מקבלת את באורה המלא על-ידי אמנת השלום, אשר תתפרסם בקרוב ושבה כתוב כי אגודת העמים מכירה בזכותה ההיסטורית של אומה העברית על ארץ-ישראל ומוסרת את המנדט לאנגליה, בתנאי שזו תוציא לפועל את הקמת “הבית הלאומי” של עם ישראל בארץ-ישראל. כמו כן יתפרסמו בקרוב כל שאר הסעיפים השייכים לענין זה, מהם – באמנם השלום ומהם – בחוזה המיוחד שבינינו ובין אנגליה, סעיפים אשר בצרופם הם נותנים לנו את האפשרות האוביקטיבית הגמורה לעבודה רחבה בארץ, באופן שנוכל במשך דור אחד להגשים את שאיפתנו: להיות עם יושב בארצו, אם רק תהיה לנו היכולת הסוביקטיבית לכך. כי עצם החוזה הרי אינו אלא הקליפה, שאותה נצטרך אחר כך למלאות תוכן מתאים, ובנו, ברצוננו וביכולתנו, תלוי הדבר למלאותה תוכן חשוב, או להשאיר אותה ריקה ומחוסרת ערך ראלי. ומכאן, כמובן, שעלינו להגביר בנו את הרצון ולאמץ את כל כוחותינו, בכדי להשתמש בתנאים הפוליטיים הניתנים לנו לתחיתנו בארץ.

איזו כוחות נגלו בעם בשביל העבודה הזאת? מה עשתה ההנהגה הציונית למען עורר את הכוחות בעם? הטוב ורצוי לעבודתנו שנשב לעת עתה באפס מעשה ונחכה לתנאים פוליטיים ולהתעוררות הכוחות, או אולי יותר טוב בשבילנו לאמץ את הכוחות ולהתחיל באיזו עבודה תיכף למען הגביר בעם את האמונה ואת הרצון, לא רק על-ידי הבטחות אלא גם על-ידי מעשים? על כל השאלות האלה והדומות להן, שנשאלו על ידינו לא פעם במשך השנה האחרונה, לא מצאנו מענה ישר בפי הד"ר ויצמן. ואולם, באופן בלי ישר, פתח לנו בדבריו אשנב קטן להסתכל בעדו לתוך מצב נפשו הוא, שממנו תוצאות גם למצב עבודתנו. מתוך דבריו נוכחנו, כי הוא ריכז את כל המרץ שלו בנקודה אחת, שהיא היא בשבילו העיקר וכל שאר הדברים נראים לו כטפלים לגבי העיקר הזה. ממה נפשך: אם נשיג את העיקר, הרי יוסרו מאליהם כל אותם המכשולים הקטנים העומדים כיום לשטן על דרכנו, ואם, חס ושלום, לא נשיגו – מה ערך יש לכל הקטנות האלה שאינן מעלות ואינן מורידות? ואין כל ספק, אמנם, שבהתרכזות זו מונח סוד הצלחתו של ויצמן. ואולם בה מונח גם סוד אי-הצלחתנו אנו בעבודה הפנימית במשך השנה הזאת.

אדם אחד, ולוא גם בעל כוח ממדרגה ראשונה, בעל כרחו יראה את קיום עולמו בהשגת הנקודה המרכזית, שאותה עשה לתעודת חייו, ואת חורבן עולמו – באבוד לו הנקודה הזאת. לא כן העם. הלזה תולה אמנם אף הוא את עיניו בנקודה המרכזית, אלא שיחד עם זה הוא מעריך כל צעד וצעד המקרב אותו, באיזו מידה שהיא, אל הנקודה הזאת. ולא זו בלבד, אלא שגם אם הנקודה תתרחק ממנו והוא יהיה נדון לרדוף אחריה כרודף אחרי צל, אף אז לא יחדל מלשאוף אליה ומלעבוד את עבודתו הנראית לו כמובילה אל המטרה. הלא זה הוא ההבדל היסודי שבינינו ובין זנגויל, למשל, כי בה בשעה שהוא מסוגל לחרוץ משפטו “הכל, או לא כלום” – הנה, אנחנו את ה“כל” גורסין, אבל ה“לא כלום” חסר לגמרי בלקסיקון שלנו; דילמה כזו אינה יכולה כלל לבוא בחשבון אצלנו, כי לפנינו אין דרך אחרת.

ומשום כך עמדנו כל הזמן על הדעה, כי אם אמנם יש לעבודה הפוליטית חשיבות ממדרגה ראשונה, הנה החשיבות של העבודה הממשית בארץ אף היא אינה פחותה במעלה. וכשם שנמצא לעבודה הפוליטית האדם הראוי לתפקידו והתמכר לו, ככה צריכים להמצא אצלנו האנשים הראויים לתפקיד העבודה בארץ ולהתמסר לו. שדה הפעולה שלנו הוא גם פריז ולונדון, אבל לא רק פריז ולונדון, ועצם העבודה שלנו היא גם עבודה פוליטית, אבל לא רק עבודה פוליטית. וכנראה שהפעם באה גם ההנהגה הציונית לכלל דעה זו, והבטוי הנאמן לכך הוא בוודאי בואו של אוסישקין לארץ. ויצמן צריך להשאר אף להבא נאמן לתפקידו, ואנחנו מחויבים להביע לו את האמון הגמור, אלא שפה במקום יש צורך להתחיל עתה לעבוד בחריצות לשם הגברת כוחנו הממשי בארץ.

והעם – אל יתיחסו אליו המנהיגים בחוסר אמון. לא תמיד אמנם הוא מקדים נעשה לנשמע, יש שהוא מקשה את ערפו ורוצה קודם לשמוע ולהבין, אבל ההרגשה האינסטינקטיבית שלו היא תמיד נאמנה. הוא אינו רוצה שירכבו על גבו, אבל מוכן תמיד להרכין את ראשו בעול באהבה, אם טובת עניניו דורשת זאת. הוא רוצה לראות במנהיגיו סמל האחדות בינם לבין עצמם וסמל האמון בו, ואז יתיחס גם הוא באמון אליהם. אדירי הממון ואדירי השם, שהציונות תרכוש ברגע ידוע של הצלחה, יתנו לה רק פרוטות והעם יתן את גופו ואת נשמתו.

עבודה בתוך העם היא, איפוא, התפקיד השלישי שנעזב על-ידי ההנהגה הציונית לגמרי ושעליה עתה למלא אותו.

תר"פ

בימים כ“ו-כ”ט לחודש תשרי תרפ“א נתכנסה בירושלים אספת הנבחרים הראשונה ליהודי ארץ-ישראל. מאתים וחמשים ציר, נבחרים מכל השדרות, הכתות והמפלגות, נועדו למקום אחד, נשאו ונתנו שלשה ימים רצופים בענינים שונים הנוגעים לארגון הישוב ולהנחת אבן הפנה לבית הלאומי, וברגע מרומם אחד באו, על יסוד של ותורים ופשרות זמניים מכמה וכמה צדדים – לידי הסכמה כללית וקמו על רגליהם והכריזו: “היום הזה נהיית לעם”. וכך נוצרה ההתחלה, הגרעין, הזקוק אמנם לטפוח מרובה ולשמירה מעולה, אבל העלול כבר גם עתה, בימי ההתהווּת, לשמש, מצד אחד, תריס בפני מתפרצים ו”מוליכים מעצמם" ומהצד השני – כוח, המרכז ומשתף את כל האנרגיה הצבורית הפזורה לגורם חשוב בעבודתנו לשם ביצוּר והתפתחות עמדותינו בארץ.

אספת הנבחרים הכריזה על קיומה, יצרה את הועד הלאומי ומסרה לו כוח והרשאה להיות בא-כוחה היחידי של היהדות הארצישראלית כלפי פנים וכלפי חוץ.

הצעד הראשון, והיותר קשה, נעשה, איפוא. וקשה היה הצעד הזה לחלק גדול מן הישוב לא מפני הטעמים הגלויים, שאותם הבליטו במלחמתם, כי אם מתוך טעמים אחרים, כמוסים – כמוסים, על-פי-רוב, גם מעיני בעליהם עצמם. כל השמות הפרלמנטריים המקובלים, כמו: “ימניים”, “שמאליים”, “חרדים” ו“חפשים”, שבהם השתמשו כדי להפחיד את הקהל ואת עצמם, לא היו, בעצם, אלא הונאה מדעת ושלא מדעת. ה“רכושנים” שלנו אינם פוחדים מפני ה“שמאל”, כי אין להם על מה להגן ואין להם מה להפסיד. והשמאל אינו נוהה ביותר אחרי “השלטון”, כי אין לו לעת עתה מה “לקחת”. אך איולת היא להאמין, שהפחד מפני הלאמת הקרקע תקף את ה“אכרים” שלו. כאילו החלטת הרוב שבאספת הנבחרים כוחה יפה, במקצוע זה, יותר מהחלטת פיטסבורג, או מזו של איזו אספה ציונית אחרת, וכאילו באמת יש כאן איזה מעמד מיוחד של לנדלורדים, שיש לו חשבון להגן על מעמדו, ושאם ימסור, חס-וחלילה, את אדמתו לרכוש הלאום, יפסיד בזה איזה דבר. ואם בכל זאת הלכו האיכרים כל הזמן ברעדה לקראת הארגון הזה, צעד לפנים ושלשה צעדים אחורנית, ומוכנים היו אפילו להתחבר עם החרדים ובלבד להרחיק את זמן בואו של הארגון, הרי זה מפני טעמים אחרים לגמרי.

גם אצל אדם פרטי, כשמגיעה שעתו, בערוב שמשו, לרדת מעל הבמה ולפנות את מקומו לאחר, אין הדבר עובר עליו בלי זעזועים קשים. אך קשה שבעתים הוא “חלוף המשמרות” של צבור שלם. כאן עוברים הזעזועים את הגבול של “רשות היחיד” ומתפרצים לתוך “רשות הרבים”, והמלחמה נטושה אז מבלי הבחן באמת בין ימין לשמאל. וכדבר הזה קרה הפעם בארץ-ישראל. צבור שלם של חלוצים ראשונים, שעשו את משלחתם באמונה וש“ראשונותם” ענדה עטרות לראשיהם, החלו פתאום להרגיש שאורם הולך ונפגם ושעוד מעט ועליהם יהיה לרדת מעל הבמה ולפנות את מקומם לאחרים – שונים מהם בדרכיהם וחזקים מהם באמתם. עוד אפשר להם, לאנשים, אם לא להשלים עם הרעיון – על כל פנים להסיח את הדעת ממנו, כל זמן שהם נמצאים במרחק ידוע מן הצד שכנגד, אבל קשה לעשות זאת בשעה שהם מוכרחים להפגש אתו לעתים קרובות ולראות את הדלדול האטי בכמות ובאיכות שלהם עצמם ואת הגדול האטי בכמות ובאיכות של האחרים.

וסבה זו עצמה, אך בצורה יותר ווּלגרית, החרידה גם את כל מיני ה“אזרחים” למיניהם. במשך עשרות שנים עמדו האנשים האלו יחידים בראש הישוב. היה הדבר למובן מאליו, כי פלוני העסקן והאלמוני המנהל הם הם החותכים את גורל הישוב ולידם נמסרו מאת ההשגחה מפתחות הגאולה. והם הרי כולם זקנים ורגילים, שפרקם נאה והם עוסקים בצרכי צבור באמונה. לשם מה, איפוא, להפוך פתאום את הקערה על פיה ולמסור את המפתחות לידי נבחרים, המופיעים על הבמה הצבורית על-פי איזה מקרה עיוור, אותו המקרה שיכול לגרום לידי כך, כי דוקא פלוני המנהל ישב בביתו, ולעומת זה, מזכירו, או שומר הסף שלו, יהיה נבחר הקהל ועומד ומכהן על הדוכן. וחידוש זה הוא שהפחיד גם את החרדים והרתיע אותם לאחור, והוא הוא שהמציא להם כל מיני אמתלאות ולהתנגדותם.

ודרושה היתה גבורה מיוחדת והתאפקות יוצאת מן הכלל מצד השמאל בכדי לשמוע את כל החששות והחשדים ולהחריש. ואולם גבורה מיוחדת במינה הראה גם הצד השני בזה, שהבליג על עצמו, על הרגליו נטיותיו הנפשיות וקפץ לתוך “מדורת” החיים החדשים, המתהוים. ברגע אחד חדשו האנשים האלו את נעוריהם והצילו את שמם הטוב. הם כאילו קיבלו עליהם למפרע להטות אוזן ולשמוע את ה“זמירות החדשות” – ואם ישמעו בסבלנות וברצון להבין, אפשר שימצאו בהן הד שאיפותיהם ומאוייהם הם לפנים. הפופולרי ביותר והמנצח בהסתדרות החדשה יהיה זה, שאמת החיים אתו. הדרך לגלוי האמת היא האמת עצמה. לא פשרות וותורים, ששקר כרוך בעקבותיהם, כי אם בירור ההשקפות ויחס של סבלנות להשקפותיהם של אחרים. ההסתדרות החדשה לא תימין את השמאליים ולא תשמאיל את הימניים – תפקיד חסר-ערך וחסר-אמת זה לא נטיל עליה. תפקידה האמתי הוא להביא לידי גלוי ובירור את ההשקפות משני הקצוות ויצור שטח משותף לאותה העבודה, שהיא משותפת לשני הקצוות. השטח הזה יתרחב במדה שיגדל נצחונה של ההשקפה האחת על פני חברתה – נצחון על-ידי בירור והוכחה, ולא על-ידי הרמת ידיים וכוח של רוב – ויוקטן במדה שכל אחת מהן תשאר בלתי מנוצחת.

אספת הנבחרים עשתה את הצעד הראשון והכי קשה בהצלחה מרובה. עתה על הועד הלאומי לחזק את הצעד הזה בפעולותיו המעשיות. ואין לך פעולה בארץ, שהועד הלאומי יהיה רשאי להבטל ממנה. ואין לך אמצעי בדוק, להתחבב בו על הצבור ולקנות את אמונו, מאשר עבודה ממשית. מצבנו הכלכלי בארץ רעוע – רעוע לא רק מפני חוסר בסיס כלכלי, כי אם גם מפני חוסר ארגון שילמד לדעת את מקור הרע ויחפש את האמצעים להלחם בו. ועדה מיוחדת שתווצר בתוך הועד הלאומי לשם מטרה זו, תמצא בעבודתה עזר וסיוע מצד כל הצבור העברי, כי בשאלה זו מעונינים הכל, בלי יוצא מן הכלל. גם מצבנו המדיני, המזהיר להלכה, דורש הרבה והרבה תיקונים למעשה, דורש – עמידה תדירית על המשמר ומלחמה בשלום בלתי פוסקת על עמדתנו בארץ. בהרבה דברים היינו עד עתה מהמפגרים והותרנים, מפני שחסרים היינו אורגן רשמי שידבר בשמנו ושקולו יהיה נשמע כקול בא-כוח היהדות המאורגנת בארץ. וכן הדבר בשאלות החינוך, ההבראה ובשאלת השאלות: הרחבת הישוב וגידולו ע"י רכישת נכסים, יצירת מקצועות עבודה והכנסת יהודים מן החוץ – שאלה שבה מעונין כל העם העברי, ואשר יותר מכל צריכים ויכולים להתענין בה יהודי ארץ-ישראל.

תכנית עבודה גדולה לפני הועד הלאומי – גדולה הרבה יותר מכפי שאפשר לנו לשערה מראש, ובו, במרצו וברצון חבריו תלוי הדבר לפתחו, להרחיבו ולהצעידו צעד אחר צעד, להיות ברבות הימים למוסד המדיני, הכלכלי והתרבותי של כל העם העברי.

אך אַל נא ניגש אל הועד הלאומי לחפש בו “פינת שקט”, שבה גרים זאב וכבש יחד ואין איש מחריד את שלוות רעהו. החיים אינם אידיליה, וגם החיים בועד הלאומי לא יהיו אידיליה. כל מעשה יהיה נדון מתוך השקפות שונות ויצורף מתוך מלחמת דעות, ונהיה נא מוכנים מראש למלחמת דעות זו, בכדי שלא נצטרך אחר כך להתיאש ולהרתע לאחור. העיקר הוא שבעקבות המלחמה, מלחמת הדעות, יבוא המעשה, המפעל, אשר רק לשמו ובשבילו התכנסנו מכל ארבע הרוחות למקום אחד.

תרפ"א

בדברי הבאים הנני מתכון כלפי עצמנו, כלפי פנים ורק כלפי פנים. הגיעה השעה שאנחנו נכיר את המציאות המרה שלנו כמו שהיא ונחדל לישן את עצמנו באמצעים נרקוטיים – אמצעים העלולים להרוס גם גוף לאומי בריא, ומכל שכן גוף חולה כגופנו.

היה זמן שידענו כי מחלתנו יונקת מחוסר קרקע תחת רגלינו. בימים ההם ידענו כי פוליטיקה, כל פוליטיקה, מאיזה מין שהוא, אינה אלא בטוי של כוחות ראליים ידועים, ושבהעדרם של אלה, אך לשוא נרים קול “ונעמיד פנים”, כי כל זה ללא הועיל. משום כך היינו מחשיבים אז כל צעד, ולוּ גם הכי קל, שבא להוסיף על כוחנו הראלי, ובספקנות יתירה התיחסנו אל אלה, שהרבו לדבר גבוהות על האפשרויות הפוליטיות שלנו. אמנם, לעשות לא הרבינו גם אז, אך המרץ הלאומי המעט, לפחות זה שבארץ, מרוכז היה לצד עיקרי – כלפי פנים, ומעט הכוח, שהיה מצטבר בנו מפעם לפעם, היה מוצא על קרקע זה. ומתוך שלבנו נתון היה אך ורק לעבודה, לא הרבינו בהפגנות כלפי חוץ; באופן אינסטינקטיבי הרגשנו שכשם שכבוד הפוליטיקה – הרם קול, ככה כבוד העבודה – הנמך קול.

אך הנה קרה מקרה שבמומנט ידוע נהיתה גם הציונות לסחורה עוברת בשוק הפוליטי, ועובדה זו די היה בה בכדי לשכר אותנו – הצמאים לכוח פוליטי – עד כדי שכחה עצמית. במאמר פיו של דיפלומט פלוני נוסדה המדינה העברית, ובמאמר פינו החילונו אנחנו לשכלל את המדינה הזו לכל פרטיה ודקדוקיה. כולנו, בנערינו ובזקנינו, נהפכנו בן לילה לדיפלומטים ולידענים בפוליטיקה. המספרים המינימליים, שבהם התחלנו להשתמש – בדמיון, כמובן – לתקציבי המדינה שלנו, נרשמו בעשרות מיליונים, ומספר היהודים, שהכנסנו שנה שנה לארץ, נרשם במיליונים. הכוח הכספי והאינטלקטואלי של כל העם העברי עמד לשרותנו, ולא היה הדבר חסר אלא שנדרוש את התנאים הפוליטיים הכי נאותים להתפתחותו. ברגע אחד נתקימה בנו הנבואה “והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקותיך” וכו'. בכדי לעורר את העם, שירצה לעשות דבר מה לגאולתו, הגזמנו לו על מידת האפשרות הפוליטית שתנתן לנו מן החוץ; וכדי להגדיל את האפשרות הפוליטית שתנתן לנו מן החוץ, הגזמנו על מדת יכלתנו הפנימית לקבל. וככה הננו נישאים זה שלוש שנים וחצי באויר של הונאה עצמית והונאת אחרים. גם לאחר שהגענו לידי פשיטת רגל גלויה במאורעות ירושלים בשנה שעברה, לא עמדנו על טעותנו לראות, כי כל הפוליטיקה שלנו היא מחוסרת כוח ריאלי ושאין בה ממש, כי אם שמחנו לגשר החדש של ניר, שגשרנו לעצמנו, והמשכנו את דרכנו הלאה.

לנו יש טענות ותביעות כלפי כל העולם כולו, טענות של עם נרדף ועלוב. אנחנו ב“מקצוע” זה גם התמחינו; אך עדיין לא נסינו להרצות ברצינות את טענותינו כלפי עצמנו. ומי יודע, אפשר שלוּ היינו מתמידים בתביעות כלפי עצמנו, היינו מצליחים יותר מאשר בהיותנו תובעים רק מאחרים. כבר היה מי שאמר פעם: עם המצטער באמת על אבדן מולדתו, אוזר את כוחות והולך לכבוש אותה, ואינו יושב לארץ ומקונן על “כי גבר אויב”. וכי איזה כוח מן החוץ הפריע אותנו, מאחרי המאורעות של השנה שעברה ועד המאורעות של השנה הזאת, להכפיל את כמותנו בארץ ולהגדיל את נכסינו במדה רבה? האם לא רמינו את עצמנו באמרנו, כי דחיית האישור של המנדט היא בעוכרינו? וכי יכול מצבנו אחרי האישור להשתנות אף במה שהוא, אם כוחנו הראלי בארץ הוא אפסי?

אמנם, חלק גדול מן העם נהרס בימי המלחמה ובפרעות שלאחריה, אך הלא יש חלק אחר שהמלחמה לא נגעה בו כלל, או שגם העשירה אותו, ובמה התגלה רצונו של החלק הזה לבנות את מולדתו? אבל האמת היא, כי “העם לא נע ולא זע”, ואנחנו גם לא השתדלנו לזעזע אותו. אנו תולים את עינינו בלונדון ובג’ניבה ומרמים שוב את עצמנו ואת כל העם העברי כי בזה יונח לנו.

ולא רק העם היושב בחוץ, גם אנחנו היושבים בפנים הארץ, המתימרים להיות חלוצי העם, לא מלאנו את התפקיד שהוטל עלינו. חלק יסודי זה של הציוניות יכול היה, עם כל מעוטו, להיות הרבה יותר חשוב באיכותו ותקיף בפני אויביו, לוא היה זוכר את חובתו לעמו ולציוניות. מה עשה כל הישוב העברי עד עתה בכדי לשחרר את עצמו מלהיות תלוי באחרים בעבודתו ובצרכי הכלכלה שלו?

במשך עשרות שנים דברו אצלנו בשאלות העבודה ובשאלות המשק בכל מיני סגנונות, אך מעבר לגבולי הפולמוס נשאר הכל כשהיה: הפועל העברי מתבקש להגנה בימים של הפרעה, ומשלך ככלי אין חפץ בו ב“ימים כתקונם”, והאיכר העברי נשאר בכל הימים יצרן של צרכי מותרות בשביל שוקי חוץ-לארץ וקונה של צרכי אוכל מתוצרתם של אחרים. כל משבר העובר על ישוב זה, הולך ומיתקן על-ידי כספים חדשים, המושגים בצורה זו, או אחרת, אצל העם העברי, עד משבר שני, ובתכנו של הישוב כלום אינו משתנה וכל רוח קלה ומצויה באה ועוקרתו מן השורש.

ולפני ולפנים שלנו: בתוך צבור הפועלים בארץ? הכי לא אכלו גם אותנו הפוליטיקניות והפרזיולוגיה במשך כל השנים שלאחר הכבוש? שתי שנים וחצי עברו עלינו בצלצולי פעמונים, בדרישות כלפי חוץ, בצעקנות היסטרית לצורך ושלא לצורך ובתכניות על תכניות. ואחר כך, כשהחלה עליית חלוצים – צעירים ממדרגה ראשונה, שבשכמותם כובשים עמים אחרים ארצות – מה מצאו הם מן המאורגן והמסודר בתוך צבור הפועלים הקיים בארץ, אותו הציבור המרבה כל-כך לבקר אחרים? בכדי לנסוך על הצעירים האלה שכרון של פוליטיקה גבוהה נמצאו אנשים למכביר, אך בשביל לסדר את חייהם הפשוטים בעבודה, לא נמצאו אנשים, לא נמצאו. לעינינו ניפצו צעירים את אליליהם, הלכו הלוך והתיאש בתנאי החיים הקשים, ואנחנו דמינו להצילם על-ידי נפנוף דגלים ומלים מצלצלות.

יאָמרו נא הדברים בתוכנו בגלוי: ציבור הפועלים בארץ הראה את עצמו מחוסר יכולת מספיקה לסדר את מוסדותיו ולנהל איזו עבודה רציונלית שהיא. ומחוסר יכולת הנהו, מפני שמנהליו ועסקניו שקועים גם כן ראשם ורובם בפוליטיקה, ואינם פנויים לעסוק “בדברים קטנים” כמו – סידור העבודה וביצור עמדתנו הפנימית בארץ.

ויאמרו נא גם הדברים האלה בתוכנו בגלוי: אנחנו – בני הישוב העברי לכל שדרותיו – מקימים מעט מעט, אך כמעט באופן שיטתי, קיר של שנאה בינינו ובין העם הכובש. בתוך הצבא ובין הפקידים האנגלים יש בודאי גם שונאי ישראל ומסכסכים, כמו שיש כאלה בכל מקום אחר, ובהם צריך להילחם, אך בתוך הציבור שלנו הולך ומשתרש יחס חשדני כזה, כאילו אנגליה גייסה בכוונה גדודים מיוחדים של שונאי ישראל בשביל הארץ הזאת. וחשדנות זו עלולה להצליח, ובמקרים רבים כבר הצליחה, להפוך גם את הידידים לשונאים.

אנשים אלו, שכבשו עמים וארצות בשקט ובסבלנות רבה, מצאו בנו עדת אנשים, שדבוריהם מרובים ומעשיהם מעטים וקול שאונם מחריש את האזנים. הם, שביחס לעניניהם אינם מרימים את דגלם מבלי שירגישו קודם קרקע מוצק תחת רגליהם, שאינם עושים צעד קדימה, מבלי שיהיו בטוחים מראש שלא יצטרכו להיסוג אחורנית, שמעשיהם מחושבים, דיבוריהם ספורים ורצונם עקשני ומתמיד – מצאו בנו ביחס לענינינו אנו את ההפך מכל הסגולות האלו. ואנחנו לא רק שלא רצינו, או שלא יכולנו ללמוד מהם דבר מה, אלא גם חפצנו, כי הם בן רגע ישנו את תכונתם ויסתגלו לעצבנות שלנו. ואם מי שהוא מהם מעיז להרהר אחרי איזו הנחות שלנו, אם מתוך חוסר אורינטציה, או מתוך שדעתו היא לא כדעתנו, אין אנו משתדלים להשפיע עליו, להוכיח לו את צדקת דעתנו, כי אם מכתירים אותו תיכף בכתר של אנטישמיות ומכריזים עליו מלחמה.

כבר אמרתי במקום אחר כי השלטונות האנגלים טועים כאן בתפישתם את המצב, אין לי, על כן, צורך לחזור שוב על דברים אלה, כמו שאין צורך להדגיש את האמת האלמנטרית, שלבטחון החיים והרכוש אחראית הממשלה, ורק היא, ובמקום שאין בטחון זה, אין לתלות את האשמה במי שהוא אחר חוץ מאשר בממשלה – ואחת היא אם זה נובע מתוך זדון לב, מתוך חשבונות פוליטיים, או מתוך שגיאות. ואין צורך לומר ששלטון המשאיר פורעים ורוצחים בלי עונש ומפקיר על ידי זה את חיי התושבים ורכושם בידי הפורעים, שלטון כזה אינו ראוי לשמו. ואלמלי היה לפנינו רק זה בלבד: להבטיח מפרעות את מעט היהודים שישנם בארץ, היו אולי צעקותינו כלפי חוץ מספיקות. אבל אנחנו הלא מעפילים לרכוש בית לאומי לעמנו, ובנוגע לעצם ההעפלה הזו – עד שאנו באים להרצות את טענותינו כלפי חוץ, נפנה נא אותן קודם כלפי פנים, כי כאן הוא מקור הרעה, כאן ולא במקום אחר.

לנו יאמרו: העם הנענה והרצוץ זקוק עתה לדברי תנחומין ואין להאשימו, ואסור לחטט בפצעיו. אולי. אך אני מאמין, כי דברי הזעם, ששפך המשורר הלאומי על ראשנו ב“בעיר ההרגה”, הועילו לנו הרבה יותר מתנחומי ההבל ששפכו עלינו המטיפים והמגידים מכל המינים. ומי יתן ויקום לנו גם היום נביא, או משורר גדול, אשר יאחז אותנו בציצית ראשנו וימטיר עלינו בלי הרף ובלי רחמים את זעמו הגדול: “אכן נבל העם”, או אז אולי נשוב מדרכנו הסוררה ורפא לנו. צריך שהעם ידע את האמת, כי כלום לא ניתן לנו מלבד האפשרות לבוא הנה באמצעינו ובידינו ולהשקיע את כוחותינו בבנין הבית הלאומי. ואם אנחנו לא נעשה את זאת בהתאמצות הכי גדולה ובזמן הכי קצר, הרי אנו נתונים כאן באותו המצב שבו הננו נתונים בכל הארצות: מיעוט קטן וחלש בתוך רוב גדול וחזק. ולהתנהגות הרוב עם המעוט היהודי יש חוק כללי אחד בכל הארצות: במקום שהרוב הוא תרבותי, הוא מכלה את נשמתנו, ובמקום שהוא מחוסר תרבות, הריהו מכלה את גופנו. לא במחאות ובתביעת זכותו מרחוק יבחן העם, כי אם בזאת שישקיע בתוך הארץ את רכושו, את מרצו, את גופו ואת כל אשר לו.

תרפ"א