כאשר הוזמנו שלשום לבלות את ליל שמחת־תורה במחיצתו של נשיא האיגודים המקצועיים מגרמניה – קיבלנו את ההזמנה בלב־ולב. סעודת־חג היא סעודת־מצווה, אך את ה“מסיחין” שבשעת הסעודה יראנו במקצת. הנושא גרמניה – כמה שלא תרצה לעקוף את צירו וללכת סביבו סחור־סחור – הוא מכווה־אש. הגיון הוא הגיון ובינה־לעת היא בינה־לעת ואין לך דבר שלא תוכל לנתחו באיזמל השכל הצלול – אף על פי כן: בנושא זה אין אתה יכול שלא להיקלע באופן הבלתי צפוי ביותר לתוך מערבולת כמו מתהום שבתוכך־פנימה מזנקת פתאום איזו התנחשלות מרעידה. כל שאבד לך וחוט ארוך של מראות־עבר נעשים פתאום שותפים אילמים לדו־שיח. עיניך ומחשבתך בוהים – ותם כל הגיון. לכן, ככל שאתה יכול להימלט מן העימוּת הזה – אתה נמלט.

כך הרהרנו ופסחנו על הסעיפים לפני הזימון, אלא שידידנו מזכיר ההסתדרות, שאירח אותנו בביתו, הבטיח לנו ערב של חג כסידרו ושיחת־רעים חפשית ללא מתח, ואף שהיתה זו – לגבי דידנו – התחרות חדה עם ההקפות בבית־הכנסת של שכונתנו שנעדרנו ממנו שנים אחדות הצטרפנו אל המסובים.

עקרת־הבית עמדה עלינו במאור־פנים של מארחת לדאוג שלא נחסר דבר ושלא נפסיק בשיחה, שנפתחה עם לחיצת־יד ראשונה של התוודעות ולא נפסקה אלא סמוך לחצות כדי לתת לאורח ולמלווה שהות של תנומה קצרה לקראת מסע לשדה־בוקר – עם בוקר.

*

השיחה קולחת, וכל שאלה שנשאלת מפי אחד משבעת הנוכחים היא כמו ניצוץ בנעורת. נזדמנו למסיבה אינטימית עם אדם החי את חייה של גרמניה הנוכחית בכל מלוא משמעותם – המדינית, החברתית והמוסרית – ואנו רוצים היום, הערב, בשמחת־תורה תשכ"ה, לדעת הכל, ולא כל כך הכל כמו התוך. תוכה של אמת בכמה עניינים שהם כמוקד לסקרנותנו המחשבתית והרגשית גם יחד. לודוויג רוזנברג הוא אריסטוקרט אירופי במובן האציל ביותר של המושג. הדברים שקוּלים, רצופי הגיון ועמקות, אך עם זאת דלוקים באיזה יקוד־של־אמונה שהוא מעולמה של אצילות אחרת, אצילות יהודית.

– הם אחרים או אינם אחרים? שאלנו כולנו בפי המארח וכמעט הוספנו: אנא, דברים ברורים, כפשוטם, כאילו דווקא מבן־שיחה זה נתבע את הדין אם יוכח שאינם אחרים.

– אינני יודע מה הם יהיו. אך עוּבדה היא: אם יש מה ששנוא בגרמניה־של היום יותר מכל זהו כל דבר שיש בו סמל של מיליטריזם וגינוני־צבא. ספק אם יש היום בעולם עוד ארץ שונאת־מדים כגרמניה. הנוער סולד מפני כל אוּניפורם ודרגות. אדם המשרת בצבא ומקבל חופשה ימהר לפשוט את מדיו עוד בטרם יצא מן המחנה. עד היום, כמדומה לי, מוכנה גרמניה לשלם כל כופר־גיוס לאנגלים ולאמריקאים ובלבד שהיא עצמה לא תצטרך ללבוש מדים. ואשר לי – מעיר ל. ר. במשמעות מוטעמת – אם כבר נגזר על גרמניה להחזיק צבא, אעדיף חובת־גיוס על פני צבא־קבע. הדימוקרטיה מובטחת יותר בידי מגוייסים על פי החוק מאשר בידי שכירים.

כי אמנם כך יהיו הדברים תמיד – קשה להתנבא. הימים ימי גיאות ושפע כּלכלי ועל הנוער עובר תהליך של הינזרות מחיים פּוליטיים והתרכזות גדולה יותר בחייו שלו על כל המיבחר המהנה שחיים אלה מציעים בימי רווחה. אם תבוא פעם תקופת־שפל – ודאי יימצא איזה שעיר לעזאזל. מה יהיה טיבו של השעיר הזה – קשה להתנבא, כל עם מוצא לו את שעירו שלו בשעת־מצוק.

*

– אף על פי כן: איך משקיפים בני גרמניה של היום על עברם ועל סיוטי העבר הזה?

– את גרמניה של היום אין לשפוט או להעריך על פי תגובותיהם של בני 40 עד 60. הם עדיין נוגעים לדבר. יש לשפוט אותה על פי הגיל של בני לפני־הארבעים. רובם לא היה להם חלק בעיצוב העבר, אך כולם מעצביה של גרמניה לעתיד. רוב בני הגיל הזה רואה את העבר כחזיון־בלהות ותגובתם היא תגובה של שאט ותדהמה וחוסר־רצון להאמין שאמנם יכול היה לקרות מה שקרה. טול, למשל, את משפטי־אושוויץ הנערכים עתה בפרנקפורט. ניתן להבחין בארבעה סוגי תגובה: נמאס, אין כוח לשאת זאת עוד; השני, אחרי קריאת שישה־שבעה סיקורים מבית־המשפט: די, שבעתי, ויש הבדל, אומר איש־שיחנו, בין הראשון והשני; השלישי אינו נלאה להסתכל, לקרוא – וללמוד, והסוג הרביעי: תגובה מאזוכיסטית כמעט של אנשים שעל גבם חרשו כל התועבות האלו והם נכונים לייסר עצמם ולראות מראות אלו עד אין קץ כחלק ממהות חייהם הנפשיים.

אינני מאמין כי כאשר אתה ממאיס עם על עצמו, על־ידי כך שאתה חוזר ופוקד עליו יום־יום את עוונותיו, אתה מחנך אותו להיות עם טוב יותר. טול את הילד שהשחית דרכיו: אם אתה מעיר לו פעם־פעמיים על מעשהו הוא עתיד לתקן עצמו. אך אם אתה חוזר ואומר לו כל יום: אתה רע, אתה נקלה, אתה מושחת, סופו שהוא מסיק: ובכן: אני רע, רע הייתי ורע אהיה – ואין לי עוד תקנה. אין שום תכלית חינוכית בחזרה הבלתי־פוסקת הזאת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיאורים הנרחבים שבמשפטים על אימי־העבר וחלחלותיו. מדי שבוע משדרות כל תחנות הטלוויזיה של גרמניה שעתיים־של־היסטוריה הסוקרות את פרשת המשטר־האפל מראשית קום התנועה הנאצית ועד נפילתו של הרייך. שתי שעות אלו הן לגבי כל גרמני מן השיעורים הנבונים והטובים ביותר.

אמרנו בכל הענווה: טלביזיה היא שיעור טוב. אך אולי יסודי ממנה שיעור קבוע בספרי־לימוד ההיסטוריה לילדים בבית־הספר. אך בספרי לימוד ההיסטוריה של גרמניה בימינו אתה מוצא פרקים חטופים מאד על התקופה האפלה הזו, כאילו הגיע המחבר למהמורה והוא נוטה במהירות גשר לעבור עליה. אם אין אתה מתחיל לשנן דברים אלה כבר לגיל הרך – ספק אם אתה מחסן דור בפני פורענויות בעתיד.

מזכיר ה“פארבאנד” היהודי בארצות־הברית, נצטרף לשיחה והעיר שגם בספרי לימוד ההיסטוריה של ארצות־הברית אין מייחדים מקום רב לזוועות שמשטר הנאצים חוללן. המלחמות שנוהלו – מתוארות בפרטות. אך השואה והכחדת־העמים והמצאות ההשמדה השטניות – בקיצור חטוף. ואם אמריקנים כך – למה נתפלא על הגרמנים?

לא חיכינו לתשובה. דו־שיח במסיבה של שמונה אנשים הוא בעיקרו רב־שיח ולא ערב שאלות ותשובות. אמר לנו פעם ידיד: דו־שיח חפשי הוא כמו מלתחה: אדם בא ותולה שאלה על קולב, בא אחר – תולה תשובה בא שלישי תולה שאלה אחרת. אין כל אלו מחוייבות להיות ממין אחד ולחפוף זו את זו, לאו־דווקא.

*

– איך ניתן להסביר את היסוסו של הצד הגרמני דווקא בכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל? מנהל המחלקה המדינית של ההסתדרות ציפה לתשובה מפי אדם שעל אף היותו יריב פּוליטי של הקאנצלר ארהארד – הוא נמנה עם ידידיו האישיים.

– המעצור ליחסים הוא אחד ויחיד: סחטנות הערבים. האיום בהכּרה בגרמניה המזרחית הוא כמטפחת־אדומה לגרמניה המערבית. כאשר הדברים באים לענין גרמניה המזרחית – אותו חלק הנראה חתוך באופן מלאכותי בגוף העם והמדינה – נטרפים חושי־ההגיון, אין לך דבר שעליו מאוחדות כל כך כל המפלגות כמו הרעיון של גרמניה אחת. אמרתי לארהארד:

“ובכן מה יעשו הערבים – יאיימו שלא יקבלו את הסיוע מידינו? זה אמנם איום חמוּר מאד, אבל אפשר להתגבר עליו”. אבל הרגישות קיימת והסחטנות מטשטשת לא פעם את שורת ההגיון – ונכנעים לה.

אך האמת היא – וכאן מציב ל. ר. עוּבדת־קולומבוס פוליטית שכמעט נתעלמה מאתנו – כי שום מפלגה בגרמניה עדיין לא הציעה בענין זה הצעה חד־משמעית שתחייב בירור והחלטה שאין להתחמק מהם. היחידים שעשו זאת בפירוש היינו אנחנו, האיגודים המקצועיים. מפלגה פוליטית עדיין לא עשתה זאת, עוּבדה שנשכחת, לפעמים.

*

– מזכיר ההסתדרות מוסיף להקשות: המדענים, אותו כידון גרמני סמוי השלוח אלינו מאחורי כתלנו בידי אחרים. רק אתמול ביטל ארהארד מעשיוּתו של חוק כזה וכמו במבוי־אטום נתקע ענין שהוא בעל חשיבות כה מכרעת לישראל.

– לומר, כמו שאומר הקאנצלר ארהארד, כי אין לחוקק נגד המדענים משום שהחוק לא יוכל למנוע מעשי־תועבה שלהם בחוץ לארץ – כאילו אמרת שאין לחוקק חוק נגד הרצח מפני שאין בכוח החוק בלבד כדי למנוע אותו.

נכון הוא שחוק כשלעצמו איננו עוקר אפשרות של רצח, אבל החוק מבטיח עונש, ועונש חמוּר. והעונש מרתיע. קשה לראות איך ימנע החוק מלכתחילה יציאתו של אדם. אין היוצא חייב לומר לך מה הוא מתכוון לעשות. הוא ייצא לסיור עתיקות במזרח־התיכון וסופו שתמצאנו ביחידה מדעית בקאהיר. אך אפשר וחיוני לחוקק חוק שאין אדם בגרמניה יכול לסייע לאיזו מדינה שהיא בייצור נשק – כל נשק שהוא – אלא באישור המדינה. וכל מי שימרה פי החוק – צפוי לעונש בשובו למולדתו. חוק כזה אולי לא ימנע הרפתקנים מתועבות – אך ירתיע, וזה המינימום שגרמניה חייבת לעשות

*

אבל כך או אחרת – ולא בקשר לכך מטיח האורח כלפי המסובים – אין ישראל יכולה לשחק מישחק ברוגז. איש לא יתרשם מכך שלאחר תום תפקידיה של משלחת השילומים, תארוז ישראל את חפציה ותיעלם כליל משדה הפעילות המדינית ומשדה הראייה הציבורי בגרמניה. כוחות נגדיים – מן הצד הערבי – פועלים באופן שיטתי ונמרץ בכל דרכי ההסברה והשיכנוע. הם יודעים שיש היום רגישות מסויימת בגרמניה לדיבור אנטישמי, אך דרך ההסברה שלהם מחוכּמה יותר: איננו אנטי־יהודיים. הן עובדה היא שבעיצוּמה של מלחמת העולם השניה, כאשר אירופּה היתה כּמזבח לעם הזה, חיו יהודים בעולם הערבי בהשקט ובביטחה. אך בשכנותנו – זה דרך הטיעון – גזלו ארץ ונישלו עם מאדמתו. עשו זאת ציונים. נגדם המערכה. ובמערכת־נאצה זאת רתומים דיפלומטים ערבים ורתומים אלפים – אם לא רבבות – סטודנטים ערביים הפזורים באוניברסיטאות של גרמניה והם עושים זאת בלהט של הכרת־שליחות, ושישראל כנגדם אילמת ואינה נשמעת וזרעי־הטינה נזרעים.

היש בר־דעת בישראל – ויהיו רגשותיו כלפי גרמניה אשר יהיו – הסבור, כי מותר להפקיר אומה בעלת מעמד מדיני חשוב כל־כך באירופה לשטיפת־מוח מתמדת של אוייבים? לומר לכם גלויות: קשה לתפוס זאת. את העבר אפשר לקיים בכוח הרגש הנסער – את העתיד אין ליצור כלל בלי שיקולו המפוכח של ההגיון.

*

קלחה השיחה ונתאחרה השעה, אך מתח ההקשבה אינו פג. במישור המוסרי־האישי כמו מפטיר האורח אני־מאמין צנוּע: כאשר הוצע לו לשבת בדין כאחד השופטים במשפטם של נאצים הנאשמים ברצח המוני – סירב. כל עונש שבכוח החוק להטילו – לא יהיה שקול כנגד אפס־קצהו של החטא. ואם המקסימום שאפשר לדון בו אדם זה הגרדום, ואם זהו העונש המקסימלי שאפשר להטיל על משמידי־עם, כי אז לרוצח רגיל מגיעה חצי־שעת מאסר ואחריה – דרור ואילו להטיל על הפושע הנאצי עינויים מן הסוג שבהם עינו הם את קרבנותיהם פירושו להעניש חיית־טרף על ידי כך שאתה עצמך תיהפך לחיה טורפת. מקצה זה או מן הקצה האחר – מוטב ניתן לאחרים לשפוט.

עוד השחלנו ספק אמירה ספק שאלה: האם על ידי סירוב זה אין אדם פותח לפעמים, פתח להתחמקות הפושע מידו של הצדק, כי הרי אין לדעת מי השופט שידון אותו במקומך. יתכן, אך זהו נתיב מוסרי־אישי של אדם ואין מקשים.

*

את השיחה קטעו מחוגי השעון של שחר שמחת־תורה. דברי האורח – אבני־גזית של הגיון, אך החוליה שבה ניתן לחבר צלילות מפוכחה עם ריגוש נסער לא נמצאה לנו בנקל. היא תימצא בוודאי לאורח, מחר, ביתר קלות בביתו של אחד צופה למרחוק בשדה־בוקר.

בבית הצנוע והחמים של המארח נתלו בליל שמחת־תורה זה סימני־שאלה אחדים שמפני המחוג לא נשאלו. החמצנו מצוות הקפות, אך התנחמנו במה שאמר לנו פעם תלמיד חכם אחד: אין חג יהודי שבו אין אדם מישראל צריך לדבר בבני־אחיו. האם לא עליהם סובב כל שיחנו הערב?

29 בספטמבר 1964