מבעד לחלון הרחב, שמולו נכתבות שורות אלו, פרושה העיר ציריך כעל כף היד. ההר נושק את האגם והענן את ההר וצריחי־הצלבים את השמים – וכל אלה אינם היחידים הנושקים כאן. אירופה כולה, אומרים, נושקת בפאריס ונופשת בשווייץ. אנו עדי־ראייה: אין זה מדוייק מעט.
ואולם דבר אחד נכון: נשתנו דרכי החיזור ודרכי העגבים. אין אדם טורח עוד אחרי בת־מינו ברגל. ארבעה גלגלים מנופחים וגלגל־עתודות – וכל עולם החלומות כממשות לפניך, וכל השקיעות והזריחות, הירח עם כל כוכבי הלכת, מקופלים בארבעת הדפנות של “סיטרואן” אחד, גלגולו של יצר הנוודות הקדום. אנו חוזרים – בהידור, בנוחות, בקרונות נגררים אל מכוניתנו – אל היסודות הצועניים הרדומים בנו. וצוען מכולם – הנוער תנועות־שחרור־ומרד גדולות ספק אם עוד יקומו באוניברסיטאות של אירופה. מכל מקום – לא עתה כאשר מפת־הדרכים של חברת “של” היא המורה־דרך הרוחני העיקרי של הסטודנט. אידיאות גדולות שאירופה היא עריסתן נלחמות עתה במקום־מחצבתן מלחמת מאסף.
נוער של אירופה? לאו דווקא. נוער של העולם.
*
ואירופה כולה היא ארץ־נוד. הוסרו הגבולות והורמו המחסומים. איזו חירות בין־ארצית פורשה על אירופה ועושה אותה חטיבה אחת, שפה נבללת בשפה, משק – במשק, אומה – באומה. כל הרעיונות הנעלים על פאן־אירופה הולכים ונעשים ממשות, לא על פי החינוך, לא על פי מהפכות ולא על פי החלטה של פרלמנטים אלא על פי גורם פשוט וארצי מאד הרווחה.
כוחם הקמאי של לחם וחמאה. יש איזו רגיעה גדולה שלאחר מלחמה – ושכחה גדולה מדעת – מעצם הרצון לא להעלות מוראות עבר, ושלא־מדעת – מעצם השפע המשכיח דברים שאין אדם מתאווה לזכור אותם.
האיטלקי המשמש אותנו במלון, אחד ממיליון האיטלקים המספקים רעבונה של שווייץ לידים עובדות, כבר מגיע יום־יום אל עבודתו במכונית מטיפוס ישן קצת, הוא יחליף אותה בקרוב – כך הבטיח לנו, תוך שנה־שנתיים – הוא מקווה – יוכל לרכוש לו “אופל” 1200, כמו זו של הטבחית.
וויליאם גרין, בונה ארגונם של פועלי אמריקה, היה אומר כי חלומו הוא שכל פועל תהיה לו תמונה על הקיר ומרבד על הרצפה וכמדומה כנור ללמד ילדיו נגינה. פועלים בארצות־הברית ובמידת מה גם פועלים באירופה של היום חוזרים על חלום זה בבת־צחוק: השגותיה של ראשית המאה הזאת!
*
סביבנו – אמידות בשנים ובכסף. הכרנו את העשירות במקורה – בארצות־הברית – ואין דמיון, יש מעט מגושמות בעשירות האמריקנית ויש – חייבים להודות – סימן אצילות בעשירות האירופית. הראשון – עבד לכספו, האחרון – אדון לו. האירופאי הוא נגיד, מיושב מעריך אמנם את עצמו עם כספו אבל לא פחות מאשר את כספו, נדיב בטוב־טעם וכילי בצנעה להבדיל מעמיתו מעבר־לים שנדיבותו בתרועה וסרבנותו בעזות־פנים. איזה חוט של מסורת ושל שרשים משוך על אירופה ועל נגידיה להבדיל מחוט הבהילות והחיפזון שבהם מריץ את חייו העשיר האמריקני.
אילו ביקשנו להיות עשירים היינו מעדיפים את הנוסח האירופי, אבל איש אינו שואל אותנו מה אנחנו מבקשים ואיש אינו סקרן לדעת איזה נוסח היינו מעדיפים. זהו, העולם מתנהל לו בלי התערבותנו, חבל.
*
לוח הפרסום של חברת התיירות המצרית המתנוסס יחידי בתוך המעלית– מרגיז אותנו מעט. שום חברה אחרת לא חדרה אל המעלית שרוב נוסעיה יהודים. המצרים – כן, כאילו נסיעתנו ללוקסור או לפירמידות של גיזה איננה תלויה אלא בפנייה אל לשכת התיירות המצרית בבאנהופשטראסה בציריך. כריסטוף, השוויצרי בן השש־עשרה, הדואג לכל מחסורנו ליד השולחן, איזן קצת את חששותינו מפני עודף השפעה מצרית באזור היערות של דולדאר. לפני סיום שנת הלימודים – סיפר – היה בכיתתו מישאל: לאיזה צד היית מצטרף בסכסוכים הפזורים עתה על פני העולם: בין וויאטנאם הצפונית לאמריקנים; בין ההודים לפאקיסטאנים בקאשמיר ובין היהודים לבין נאצר. בשתי השאלות הראשונות התחלקו התלמידים כמעט שווה־בשווה, עם עודף קטן להודים בקאשמיר ולאמריקנים בוויאטנאם. בשאלה האחרונה הצביעו כל עשרים ושמונה האוונגליסטים הצעירים שבכיתה פה אחד לטובת ישראל.
משני טעמים – אומר כריסטוף. ראשית, מפני החטא הקדמון של שיעבוד היהודים במצרים; שנית, מפני שבזכות היהודים יש לנו משיח.
לא נעים היה לדעת שכישראליים אין זכותנו מוכרת במידה מספקת וכי קיבלנו רוב בזכות קדמונים בלבד. אבל נעים היה לדעת שכאשר אנחנו נוסעים במעלית עם ההיסטוריון הצעיר כריסטוף – המודעה של הפיראמידות מתאזנת.
*
הדרך מלוגאנו לציריך מטפסת קצת במעלה ההר ומרבד הירקות הדשנה מטפס איתה. גשמים רבים ירדו באחרונה ובתוך הרי האלפים כמו נפרמו העורקים ודמם הלבן והמקציף של הפלגים בוקע מן החגווים בהמייה גדולה, בקולות מים רבים. פה ושם נתפס האשד על ידי מערכת־סכרים וממנה נפתחים עורקי המתח הגבוה להניע גלגליה של התעשייה השווייצרית. האדמה כאן – אמר לנו בן־שיחנו ברכבת – איננה מפיקה הרבה דברים רק מים. אבל זה טיבה של אדמה שאיננה כפויית טובה: יונקת מן הפלג ומן האגם ומן השלגים הסדירים ומן השלגים הנפשרים ומחזירה – אתה רואה מה היא מחזירה: את כל האדרת הירוקה הזאת, תפארת שווייץ וכוחה.
על רקע המים המובילים את עצמם בכל מקום ללא " מוביל ארצי"; על רקע הגבולות הפרוזים ועל רקע אווירתה של ארץ שזה דורות רבים לא ידעה מלחמה – נראה משונה ומפתיע מעט הכרוז הגדול שפגש אותנו בתחנת הרכבת בציריך: “מפקד האזור הצבאי של הקאנטון קורא אל הדגל כל יוצאי צבא ששמותיהם מתחילים מא' עד ל'. ההתייצבות חובה. העבריין ייענש במאסר ללא המרה בקנס”. חמור עד אין למעלה ממנו.
ואף על פי כן: האימהות של בני שוויץ ששמותיהם מתחילים מא' עד ל' – יכולות לישון שנת־ישרים. כן הן – כך שר הבטחון שלהן, זהו תרגיל־של־רצינות שמאמנים בו את בני שווייץ מעת לעת. תרגיל בלבד לעוררם, בהרים המופלאים האלה, שבהם גילף אלהים את השלווה במוחש: שבהם טייל היינה וניגן וואגנר ושוררו גדולי משורריה של אירופה – אפשר לפעמים לשכוח כי האדם יודע גם שירות אחרות.
*
יתכן כי הדברים מיוחדים רק לנו, אך בבואנו לאירופה אין לנו מפלט מן ההרגשה כי כאן בשמיה של אירופה זו, עדיין מרחף העשן הגדול של המשרפה. והוא רודף אחרינו וממלא את נחירינו ואת כל נשמת אפנו. ארובת הכבשן, אף שהיא רחוקה מכאן מאות מילין, נראית בעיני רוחנו כאילו בטווח הושטת היד. הנה כברת אדמה רצופה אחת ללא הפסק – אירופה – שבה נמצאים גם הרי־הקיט גם הקברים. לא אוקיינוס מפריד ביניהם ולא ים. אדמה אחת, מענית אחת, המשך אחד, הנה כאן גיא החזיון הגדול. גם במת־החזיון גם גיא הצלמוות, וכל ארץ ההרים הזאת אף היא לובשת פתאום זעף גדול. גם היא לא הסבירה פנים.
התזמורת הצבאית הגרמנית, שהשתתפה אתמול במיצעד התזמורות הבינלאומי. ואותו שרביטן שלה, בעל פרצוף אדמדם וחזרזירי מעט שמכנסי גאליפה תקועים לו במגפיו – לא הרחיקו מאיתנו את התמונה ורק חידדו את קוויה. הם צעדו בזקיפות וכל הופעתם אומרת: אנחנו כאן, מעט חלילים, הרבה חצוצרות והרבה מאד תופי־צעד – והרגליים עדיין מתבלבלות קצת בין צעד־האווזים הפרוסי המסורתי לבין כללי הצעד המתון של הצבא הגרמני החדש.
מחיאות הכפיים היו בודדות – במופגן. הזוג מרוטרדאם שבקירבתנו טרק את המצלמה, וויתר על כל שאר הטכסים והתחיל להבקיע לעצמו דרך אל המוצא תוך העוויה של שאט. אנחנו – מורכבים יותר – התלבטנו, עבר – הווה, גרמנים אלה – גרמנים אחרים. אולי הם לא היו, בוודאי לא היו, נראים צעירים כל כך.
רק בעל־השרביט הזה עם הפנים החזרזיריים, הוא בלבד. בגלל נבל אחד לעורר מהומה? לקום, להקים את האחרים? בינתיים – עברו, טוב שעברו. עם התזמורת של הכח הטקטי הצרפתי באירופה – כמעט פיזמנו את המנגינות. עם התזמורת האמריקנית צעדנו על אדמה אחרת.
*
העתון “נאציונאל צייטונג” מבאזל כמו המשיך את קו־המחשבה שלנו למחרת, בשבועון המצוייר “שטרן” המופיע בברלין – מספר העתון מבאזל – נתפרסמו חיבוריהם של ילדי ברלין המערבית שהוזמנו לבקר בימי הפגרה ביחידות הצבא הגרמני שבגרמניה המערבית במסגרת פעולה חינוכית שסיסמתה היתה “מקום תחת השמש”. לפני שובם הביתה רשמו הילדים את חווית־הנופש היפה ביותר שלהם.
כותב בן־שש־עשרה; "שאלתי אם יינתן לי פעם להחזיק מכונת ירייה. המדריך הסביר לנו את הנשק, אחר כך דחף אותו לתוך כף ידי.
פתאום הייתי לאיש אחר. כוח עצום קרן מן הנשק, הרגשתי עצמי חזק במידה מספקת כדי שבשעת הכרח לכבוש בכלי הזה את רוסיה כולה". בן־ארבע־עשרה ציין כי הקליעה בבובה דמויית־אדם היתה החווייה היפה ביותר שלו בימי הפגרה.
העתון השווייצרי מעיר: העובדה כי הילדים הפיקו סיפוק כה רב מן היריה בבובת־אדם – היא עצמה צריכה היתה לזעזע את המארחים. לצערנו, הדבר לא היה כך. כל הצדדים נהנו. אולי מקרה הוא – ממשיך העתון – שדווקא קבוצת נערים זאת היתה קבוצה של תאבי־כיבוש וששים אלי קרב. אבל גם מקרה זה בלבד מחזק את הספקות אם אמנם רק חילוף־הדורות יעביר רוח חדשה בגרמניה. המפתח הוא: חינוך, וחינוך עקיב ושיטתי.
כאשר הבעייה הזאת לופתת אותך כיהודי וכיהודי בלבד – הלפיתה היא אכזרית, חד־משמעית. היא תופסת אותך בצפרניו של עבר ושל עבר בלבד. כאשר אתה נלכד בה היהודי מישראל אתה יודע שמסקנה זאת בלבד איננה ממצה הכל. שנאת גרמניה מבצרת אמנם היטב את העבר, אך איננה בונה את עתידך. משהו מורכב בהרבה נתקבע לקיומו של עתיד זה.
*
הזבנית המהודרה ובעלת פני־האצילים החיוורים בחנות הבגדים המפוארה בלוגאנו – לא הפטירה מלה שאינה שייכת לגוף המשא־ומתן העסקי ורק בתום כל משפט של הסבר ושכנוע לטיב הסחורה ולהוגנות המחיר, הניפה אצבע מעודנת שצפרנה עשוייה היטב, והצביעה על תסרוקת־המגדל הגדולה שעל ראשה, כעדות כחיזוק לדבריה. שילמנו ועמדנו להיפרד ולא פטרנו עצמנו מהערה כי השבועה “בחיי ראשי”, שכה הירבתה לחזור עליהם בהנפת אצבע, היתה מיותרת. אנחנו עצמנו אין זה מנהגנו להונות ואיננו סבורים שהאחרים רוצים דווקא לרמות אותנו.
פרצה בצחוק: לא נשבעתי ולא עלה על דעתי להישבע, ביקשתי רק לומר לכם כי אני יהודיה – והפיאה הנכרית תוכיח. אמרנו לה: פיאה נכרית בימינו אינה ראייה, כי מעולם לא הייתה הפיאה כה נפוצה ומעולם לא היתה כה נכרית כמו בימינו. אמרה: סימן שאין אתם מבחינים בין פיאה כשרה לבין פיאה שאיננה כשרה והרעיפה עלינו באנגלית שוטפת הלכות משל יוסף קארו ואחרים לענין כיסוי שער האשה ולסוגייה “שער באשה – ערווה”, ובכלל, הוסיפה: אם אתם כאן, גשו אל בית־המדרש (לא בית כנסת) היחידי בלוגאנו. שם מול הכנסייה הגדולה, פנים אל פנים, ראו את הרב, תלמיד־חכם מופלג, מעולם לא שמעתם שמו של הרב ח.? והרבנית הרתוקה, לדאבון הלב, לכסא מחמת שיתוק, אבל דעו לכם כי זוהי קהילה אדוקה. אדוקה מאד, ללא פשרות.
בלוגאנו זאת – במרכז ההומה הזה של הבילוי, הבידור, ההוללות ו“הייצר הרע” הגדול – אין אתה יכול להיות יהודי לחצאין. או – או, כאשר ששים משפחות יהודיות יושבות בין עשרים אלף נוכרים – אין הם יכולים להיות יהודים על תנאי. ואם תשאלו אותי – לא רק בלוגאנו, גם אצלכם. לא די במצוות הישיבה בארץ, היא איננה פוטרת ממצוות אחרות. הצרה היא שאתם מניחים כי היא גם מכפרת על עבירות. את ה“חזון איש” הכרתם? היה מגדולי האנושות, הכי גדולים.
הבטנו בהשתאות אל בעלת הפיאה הנכרית הזקופה ברחוב ההדור בלוגאנו, כגוש־קרח נוכרי נראתה לנו בבואנו וכלפיד־אש יהודי בצאתנו. בדלת נדחק לבוא פנימה פעוט אחד עם סימנים ועם כיפה רקומה בהול מעט “כבר הולכים לבית הכנסת. לסגור, לסגור”.
יצאנו ופגשנו ראשוני הממהרים אל בית התפילה. לא היינו בטוחים עוד אם דווקא בידינו – ובידינו בלבד – נמצאים הסממנים הוודאיים והבדוקים ביותר לשמירת המשכה של היהדות בימינו.
*
נגמלנו מן הצלבים ומפעמוני כנסיה וכל צלצול שלהם מעלה איזו בת־קול מן העבר ומעט חרדה. אירופה עדיין מצטלבת – ומצטלבת באדיקות. ההולאנדי אינו פותח לאכול בלי ברכה וצילוב, והצרפתי שעלה למטוס, אף שחתם על תעודת ביטוח, לא הניח הכל למקרה – והצטלב, והסטודנטית התמירה שיצאה ביחד אתנו מתערוכת האבסרטקט בקוּנְסְטְהָאוֹז – פרשה לזווית ונראתה עושה סימני השלוש הקודש. ויום ראשון הוא יום ההצטלצלות הגדולה של הפעמונים ויום הצליינות הגדול, שיירות שיירות , עד היום.
*
ביום כזה לא נוח מעט. כן, עד היום קצת לא נוח. אולי נדמה לנו כי עקרת־הבית בשובה מן הכנסייה נראית לנו מסבירה פנים פחות, זועפת קצת. היום, היא מספרת, היתה להם דרשה בענין הכנסיה האקוּמֶנית הבאה: הם דיברו – “הם” פירושו הכומר – על אהבה ועל הצורך לזכור את יסורי המשיח, אך לסלוח לאלה שעוללו זאת. על הצורך לאהוב, אבל, אני מוכרחה להגיד לכם, זה מורכב, מאד מורכב. מה פירוש לשכוח? כלום אתם תשכחו פעם מה שעוללו לכם הגרמנים?
תפסה עצמה וכמו קטעה לפתע את חוט השיחה. האפרסקים הטובים ביותר שאתם אוכלים אצלי עליכם לדעת – אמרה – באים מן החווה של המנזר הפראנציסקאני שבשכנות, יראי־השמים הנאמנים ביותר בעולם.
כל הזמן לא נתנו דעתנו על כך שאנחנו גרים בין כנסיית סנטה אננה לבין המנזר הפראנציסקאני. שם הרחוב שאנחנו יושבים בו – פילאטוס.
סביבה מחממת את הלב מכל העברים – מן העבר הקרוב ומן העבר הרחוק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.