מרתף־השואה שבגבול חומת ירושלים הוא מרתף־התייחדות. הדברים שנאספו שם: חיי אדם שהיו לסבון, עצמות שהיו לאפר, קרעי־פרוכת מאדמים וגווילים חרוכי־אש הם מצבות־זכרון לעצמנו. זה איננו עוד מוזיאון אחד לאתנוגרפיה, גם לא חלון־ראווה של זוועות, זהו שיעור חזותי של בלהות, לנו ולבאים אחרינו. שיעור עם לקח, לא לשום עם, לעמנו.
אפשר – אם כי אין הכרח – להוליך לשם אורחים, גם חשמנים, גם סנאטורים, גם לא סנאטורים. אך בהגיעם אל המרתף הזה יעשו עמנו חסד: ישתקו, יעמדו על המפתן, יראו – וידומו. אל יאמרו לנו כאן יותר ממה שלא אמרו כאשר ראו את הזוועות עצמן, עין־בעין.
ודבר אחד – למען מעט הטעם הטוב – אל נעשה אנחנו: אל נבקש מהם להדליק נרות במרתף ואל נשים בידם אבוקה להעלות נר כנגד מיליון. כל נר – מיליון יהודים, ששה נרות – ששה מיליון יהודים, בדיוק, נחיה בלי ראוות־ההדלקה הזו ובלי המישוואות, ידלקו הנרות בלעדיהם.
היה זה, כמדומה, נוצרי גדול שאמר כי אדם אינו כורע לפני אלהיו – אלא לפני חטאיו. אם זה מנהגם – אל יעלו לנו נרות נשמה.
יסירו כובעם – ויכרעו.
28 בינואר 1964
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.