*

"קירעו לבבכם: – כך ניסר בלי הפוגה פסוקו של הנביא כל אותו ערב של דין ובלהה שבו צפינו בסרט השיכחה הגדולה של קיבוץ לוחמי הגיטאות. “המכה השמונים ואחת”, וצפינו בו ברגש של זעזוע עמוק לא למראה “שואה” באיזה מושג מופשט בחלל אפוקליפטי כמעט, אלא למראה אסונם של ששה מיליון יחידים, יצורי אנוש, שמערימות גוויותיהם ומערימת קלונם עולה הר־האימה הגדול – הוא שבר בת עמי. צפינו בו לא כרושמי רשומות, לא כהיסטוריונים, רק כעדים קרועי־עיניים, ברגש הפשוט והאין־דומה לו של כאב חותך ודמע הניגר כמפל על שכך עוללו להם: לאחי, לאמי, לאבי – לכל משפחת עמי הגדולה. כך הציגו אותם עירום ועריה בפני עצמם וכך ציוו עליהם גם להישמד, גם לשאת את החרפה הגדולה – חרפת חוסר האונים, חרפת אבדן צלמם, חרפת הצעידה הזאת איש מול מבושי רעהו ואשה מול ערוות אחותה: חרפת הרמיסה של הכבוד האישי, הקיומי, עוד לפני כל הכבודים האחרים היהודי, האנושי וכבודו המפוקפק של עולם המתיימר להיקרא נאור.

ערב ההתייחדות שספק אם ידענו כמותה מאז הוחל בסיפור השואה. ערב שבו חזרנו ונשאנו גם אנו עינינו אֶל אֵל מלא רחמים – שלא ריחם, מאומה, כחוט השערה, לא על הדם, לא על הברואים בצלמו, לא על העלבון.

אל מסתתר.

*

ללמוד לכאוב.

לא ללבוש שום שריון של חיסון, של העמדת פנים. לכאוב עוד ימים רבים במלוא העוצמה, במלוא היוליות האסון. לתת לדמעות לשטוף באין מפריע לא ליבוש מפני דור צעיר ועז־רוח המשיב היום, בארץ חירותו, תשובות יהודיות אחרות לתת ללב לכרוע מלוא קומתו לפני אסונם של האהובים והקרובים, לפני הכּורים בעירום קבר לרעייה ולפני הגוררים את גופם המקורע אל הבור, לפני הנשים המעורטלות מכבודן, מאצילותן, מחמדת בריאתן, לעיני עצמן ,לעיני מטומאים. לכרוע לפני שברונם וקלונם שלא נוקמו של אחי, של אחיותי, לבכות, בלי חשבון, “ככה יבך רק בן בלי אב” – ושלא בעקבות המשורר: עת ברום, ביד לא רועדת, כובו, בבת אחת, כמו לנעילה חתומה של שערי הרחמים, כל נרות הזהב.

אל מסתתר.

אך בעיצומה של הסערה – לנהל חשבון, בתוך כל הפקעת הזאת של רגשות דלוקים – למתוח חוט של הגיון וחשבון, מדוייק מאד, גם של העמלקים גם של עצמנו.

*

לא לשנוא עם שלם, אך לא להתרפק עליו באהבה מבישה. לא ליפול אל חיקו, לא בברית תאומים של ערים או של משלחות־נוער ולא לבוא היום אל מפקד הדיוויזיה השביעית במחנהו הצבאי, בראש משלחת של ישראל ועובדיה כדי ללמוד – וממנו דווקא – איך לחנך מבוגרים בישראל (אף כי ביקור זה עצמו מוכיח כי מנה ראויה שלמה של חינוך מבוגרים היתה מטיבה גם עם כמה פעילי תרבות וחינוך ישראליים). לראות בפכחון רב, גם בפכחון המציאות המדינית, מקומה של גרמניה במדינות אך לראות הגרמנים, גם גרמנים של היום, כעם שבו עדיין יושבים דורות אחדים – לא דור אחד – המפשיטים, והמשסים, והמורטים, ופותחי הברזים, והיורים, והדוחפים אלי בור. ולראות, כמו דרך ערפילי־אש, מאחריהם את מחזות המיליונים המוחאים כף בתרועה, את הנשים הלהובות והצחקניות והיוצאות מכליהן להריע . נשים גרמניות נוסח היינריך בֶּל – רק של אתמול?

לזכור להם זאת, לשאת את חמתנו הקפוצה עד אין זמן. לא למען ההתייסרות העצמית לשמה, מפני חובת הלבבות ומעל לכל – מפני הלקח. לא להרפות לא מן הפושעים, הקיימים עדיין לרבבותיהם, ולא מן הצדקנים. לתבוע מהם כל אשר ניתן – מול האימות המבקשות לחזור על עצמן. לשוחח עמם על כלכלה ועל בטחון, לפי כל גינוני הטקס, לסעוד “סעודות־עבודה” מדיניות. אך לשלוף באמצע, מתוך מצנפת ההתחזות הגדולה, את הסרט הזה. להשבית גינוניהם, הדרת כבודם המפורכס, העמדת הפנים המהוגנת. לא לתת להם לרגוע, שלושים שנה עדיין אינן נצח.

בעצם תינוי־האהבים בקאהיר ובעצם ההתרפקות הנאצלה הזאת בלוב ובדמשק – לשלוף את גליל הצלולואיד הזה; היהודי במערומי אזלת ידו, הגרמני במערומי דעתו המבולעת. כך נראה גיא הצלמוות היהוּדי. כך נראים כּוריו, כך נראה עולם הצופה ואינו רואה. זה הסצנריו וכך בוודאי היו רוצים לראותו היום גם בני שיחם של הגרמנים בקאהיר. אלא שכך לא ייראו עוד הדברים לעולם.

אל מול הבורות האלה עמדנו כולנו גם הדורות שלא יחיו עוד, גם הדורות שעדיין לא חיו. נצח־היהודים כמו הדליק באש הכבשנים עצמם את אבוקת הנדר: כך לא ייראו עוד הדברים לעולם.

*

לערוך חשבון – גם של עצמנו.

איך עלה העשן החורך מן הארובות ונחירי היהודים בעולם לא נרטטו. לא זעו: איך עלו הלהבות מתוך הכבשנים, שבעתיים כאור חמה ועיני יהודים בעולם לא נקרעו בפחדים, בהזדעקות, בטירוף־חושים שאינו בוחל בשום מעשה־הצלה כשם שאויביהם לא בחלו בשום תעלולי השמד. איך לא קמנו מטורפים ובלועי־דעת, וסותרי כל חושים להעלות באש גבעות שלטון. דאונינג־עשר ודאונינג־עשרים, מושבי לורדים במועצותיהם ומושלים בכיפותיהם; איך לא השחרנו את הבית הלבן של פרנקלין דילאנו רוזוולט ואיך לא הכפשנו בפיח־המשרפות את כיפתו הזהובה של ממלא המקום ברומא.

“היחס אל היהודים מבחינה פורמלית חייב להיות הוגן, קפדני ונוצרי. אולם בתחום היחס הזה יש לדאוג כי יהודים אלה לא יוחזרו עוד אל החיים האזרחיים” – כך אנו קוראים בכתב־יד של הלל דנציג לספרו על שואת יהודי הונגריה, מתוך פקודת אחד הממונים על פלוגות העבודה היהודיות שנשלחו אל קו החזית. הפקודה קויימה בדייקנות מופלגת: היהודים לא חזרו עוד אל החיים האזרחיים. אל שום חיים.

הוגן, קפדני ונוצרי מאד.

וכך אכלו הלהבות בארבע שנים תמימות ואנחנו לא העלינו באש אף לא כס־ממלכה אחד. אף לא כס־קדוש אחד וגם לא את כס הישיבות הטקסיות של עצמנו. כל כך החזקנו בסוכת הציונות שלא תיפול עד כי לא תפסנו כלל כי אף הציונות המפוארת ביותר והמלכותית ביותר של עם מושמד היא ציונות תלויה על בלימה.

*

עתה אנו יודעים יותר, עתה, עם חלוף דור או שנים, אנו מתחילים להבחין בפועל ובמוחש כי השואה היתה אסונו של העם היהודי לא בתקופת זמן אחת. לא מאורע טראומאטי שתחילתו במועד אחד וסיומו במועד אחד, ובין תחילה לסיום סבב כאחוז אמוק איזה כדור־בלהות, שרף, אכל – וכבה. מצד התרחשות הדברים, זמנה ומקומה, זה בוודאי נכון, אך מצד חותמה על עתיד העם – חייו, דמותו, אוניו – מניין השואה הוא מניין לדורות ואת צלקות חותמה עוד נישא ימים רבים, רבים מאד.

*

לשלוף את הסליל הזה גם במסיבות עצמנו. חטוף ואכול, חטוף ושתה – חטוף וראה. ממסיבות הגן המפוארות, מן ההילולות של חוגי חברה ומתוך שיירות הבילוי בדרכים – Drive in! היכנס, ראה סרט, לא כדי להשבית שמחה לא זכינו גם בה מן ההפקר. הממלאים את הדרכים ואת החורשות ומוצאי־המעיין וחופי הנחלים – הם, וחבריהם שאולי אינם עוד, שילמו את מלוא תמורת הדרך והיער וחלוקי האבנים שבשפת הנחל והוד־ההר וירקות העמקים – שילמו מלוא מחיר וקנו שמחת־חייהם בזכות.

אך לשלוף את הסרט הזה במוצאי שמחות כדי לדעת, בלי כל אשליה, מהי הפאנורמה ההיסטורית שעל ריקעה אנו רוקמים את שמחותינו ומהו התסריט שרואים בעיני רוחם ומציירים במשאת־נפשם השכנים הסובבים אותנו.

*

לזכור לטובחים ולזכור, בשום פנים לא לשכוח. למחרישים, לא לשם הזכירה, לשם הלקח. הכל ראו מעצמות־הברית בעיני ינשופי־הביון שלהן. הן ידעו בדיוק יומי את הנעשה במעבדות הגרעין של הגרמנים, את שיחם־ושיגם הסודי של מדענים, את דיוני המפקדה הגרמנית בבונקרים רק את הארובות האלו, שנזדקרו אל השחקים ונתגרו בהם וביושביהם; את החרושת הנוראה והפעילה הזאת של המוות; את הפרוייקטים התעשייתיים האדירים של דכאו ואושוויץ ובירקנאו – באלה לא הבחינו.

הם ידעו להפציץ מעבדה קטנה וחבויה בין יערות קיט, לאתר אותה, לזהותה, לכוון אליה, להשמידה. הם לא יכלו לבזבז אף מטוס אחד כדי להפסיק את שריפת העם היהודי. הם ניהלו, כך מספר הסרט וכך מספר ארתור מורס,¹ חילוף מברקים ותזכירים ותחקירים: דעת מפקד והערות המעיין ודעת הממונה ודעת הממונה על הממונה בחזית והשקפת ה“פאשמאשניקוב”, הוא הלבלר הקטן. בוואשינגטון ודעת הגדול ממנו שם הם רשמו, ועיינו, וחיכו ועינו – עד שאולי ייפסק העשן כי לא יהיה עוד את מי לשרוף בסתר לבם – ובחביון ניירותיהם בינם לבין עצמם כפי שנתגלה עתה – חיכו לזה. לגמר סופי ומוחלט שלא יחייב עדו התערבותם. כמעט העט הכותב טורים אלה הוא עדו של ה“כמעט”.

לזכור להם זאת היום, גם בדיונים עם מזכיר המדינה האמריקאי על הגולן ועל חברון ועל טול כרם. בדיונים עם הילד היהודי מגרמניה, המסוגל היום לנווט את העולם או לשבשו, רק מפני הוריו ראו את הנולד או שהנולד כבר הלם בדלתם בקרדומות. להראותו מהו קיצה ההגיוני של דרך שאת ראשיתה מקדמים בהתרפסות, בברכים פקות, ומיהו המשלם את מלוא מחיר אחריתה. להבינו, אותו ואת העולם כולו, בוודאות שאין עמה טעות, כי לא תהיה עוד הטעייה כזאת, אחיזת־דעה כזאת, תרמית כזאת.

בכל מקום אחר – אולי בוויאֶטנאם, בקפריסין, – אולי, רק לא כאן. ואף זה שאוב מן העצמות הנגררות כמו גזירי עצים מן המריצות; משרידי הרמץ בכבשן; מן העפר התחוח הזע על הבורות – מן התעודה הנוראה הזאת על העם היהודי ההרוג, שליקט משורר עברי גדול וחבריו לאמת.

11 באוקטובר 1974