א. מכתבי עגנון כחוויה אישית    🔗

הופעת ספר חילופי המכתבים של ש"י עגנון עם ידידיו הסופרים, נתנה הזדמנות נאותה להכיר טוב יותר את האיש והיוצר, כמו גם את בני שיחו.¹ דברַי על ספר המכתבים יהיו משתי זוויות ראיה המשלימות זו את זו: זווית הראייה האישית, וזווית הראייה של החוקרת.

את מכתבי עגנון אני זוכרת כחוויה אישית מבית אבא. אבי, ישראל כהן ז“ל, התחנך בבוצ’אץ' משנת תרפ”א/1921, בהיותו בן שש־עשרה. הוא הכיר היטב את משפחתו של עגנון בבוצ’אץ' וקיים יחסי ידידות קרובים עם עגנון מאז שנת תרפ“ז/1927, שנתיים לאחר עלייתו של אבי לארץ־ישראל בשנת תרפ”ה/1925. אבי היה בן דורו הצעיר של עגנון, צעיר ממנו בשבע־עשרה שנים.² כידוע, כתב־היד של עגנון קשה לפענוח ולקריאה. ביום שבו הגיע לביתנו באמצאות הדואר, מכתב מעגנון, התגייסה כל משפחתנו לפענוחו: אמי, אבי ואני. אחותי’ חגית הלפרין,³ הייתה עדיין קטנה בשנים הראשונות, וכשגדלה, הצטרפה אף היא למעגל המפענחים. אני זוכרת עד כמה רבה הייתה גאוותי על שהצלחתי לפענח מילים או מילה בכתב־ידו הזעיר והבלתי־קריא של עגנון, ועד היום שמורה לי מיוּמנות זו. לימים, מאז היותי תלמידת תיכון, זכיתי גם להכיר אישית את ש"י עגנון ולשוחח עמו בהזדמנויות שונות, בביקוריו בבית הורי, ובמסיבות ספרותיות שונות. חוויה יקרה זו שמורה עמי עד היום.

הקשרים בין עגנון לבין אבי נמשכו כל השנים, והפגישות ביניהם היו קשורות בין השאר, גם בידיעות שרצה עגנון לשאוב מאבי על בוצ’אץ' ועל אנשיה ומראותיה. אבי, שעזב את בוצ’אץ' בשנת תרפ"ה/1925, זכר אותם היטב.⁴

חליפת המכתבים בין עגנון לבין אבי, עד תשט“ז/1956, התרכזה בעיקר בספר בוטשאטש, שערך אבי בסיועו של ש”י עגנון. ההכנות להוצאת ספר קהילה זה החלו עם סיום מלחמת העולם השנייה (תש"ו/1946) ונמשכו למעלה מעשר שנים של עבודה מאומצת ויסודית, עד להופעתו – בשנת תשט“ז/1956.⁵ עגנון תרם רבות לספר זה, שהוא כיום יקר־המציאות, והוא מספרי היסוד של כל מי שחוקר את עגנון, את גליציה ואת תרבותה. הקשרים בין עגנון לבין אבי נמשכו כל השנים, וכך גם חליפת המכתבים ביניהם, בנושאים אישיים וספרותיים רבים ומגוונים. במלאת לאבי שמונים שנה, הוצאתי לאור חליפת מכתבים זו שלו עם ש”י עגנון, יחד עם חליפת מכתביו עם דוד בן־גוריון. את פרשת היחסים בינו לבין עגנון, סיכם אבי במבוא לספר זה.⁶

מכתב של ש“י עגנון לישראל כהן ד' באדר תשט”ז (16.2.1956)

חילופי המכתבים ביניהם היו גם סביב נושאים אחרים. כך, למשל, חיזר ישראל כהן, בתפקידו כעורך הפועל הצעיר, אחר עגנון והפציר בו להשתתף בגליון יובל החמישים של הפועל הצעיר, בזכרונות על כתב־עת זה, שעגנון היה בין משתתפיו הראשונים, או לכתוב משהו אישי על אחד מאישי הפועל הצעיר. תשובתו של עגנון, מירושלים, תלפיות, יום ז' בניסן תשי"ז (8.4.1957)⁷ על מכתבי הפצרותיו של העורך, הייתה חסרת סבלנות:

יקירי, אני הרגלתי את כל חברי ואת כל מי שיש לי עסק עמו שידעו שהֵן שלי הן ולאו שלי לאו. ואם כתבתי לך שאין בידי כלום לתת לך אתה חוזר ותובע. פבריקאנט⁸ עלוב אני ואיני יכול לפברק סיפורים בכל עת ואפילו לשם עורך חשוב שכמותך. אף רחוק אני עכשיו מכתיבת סיפורים. אף למולד⁹ חוברת מאה לא נתתי כלום. אף על פי שרציתי לא עלתה בידי. יש זמנים שכותב סיפורים נח ממלאכתו, ובוודאי לא יחיד אני בזה. עתה אתה הוצא את גִליון היובל ושְׂמח בו. ואם אמצא אף אני בו מעט נחת מה טוב. ושלום לך.

ותשובתו של ישראל כהן, מתל־אביב, מיום י“א בניסן תשי”ז (12.4.1957):¹⁰

לש"י עגנון היקר שלום

כועס אני עליך משלושה טעמים:

א. אני לא ביקשתיך לפברק סיפורים. חלילה. אף לא ביקשתיך שתמציא לי סיפור דוקא. רמזתי לך שאסתפק בשורות מעטות על לופבן או על אהרונוביץ או כיוצא בזה, ובלבד ששמך לא יעדר.

ב. אתה שָׂם אותי בין עורכים חשובים ביותר, כדי שתוכל להחריף את סירובך להשתתף. ואין הדבר כן. מעולם לא שמעת מפי התגדלוּת.

ג. השוֵית ‘מולד’ להפוע“צ [שבועון הפועל הצעיר, שישראל כהן היה עורכו. נ”ג] ואין הדבר כן. יובל הפוה"צ אינו דומה בעיני, ואינו יכול להיות דומה גם בעיניך, לא ל’מאזנים' ולא ל’מולד' ולא ל’השילוח'. בו צרוּר חלק מיצירתך. וחשבתי שרשאי אני להפציר בך שתשתתף.

אולם כדי להוכיח לך, שאף על פי שבאתי לכלל כעס לא באתי לכלל טעות, הריני שולח לך ספר (אמנם בלתי מכורך, כי אין בידי אחר).¹¹

ואני חוזר ומברך אותך ואת ביתך במועדים לשמחה.

שלך ישראל כהן

סופו של דבר היה שעגנון לא נמנה עם המשתתפים.

חוויה אישית נוספת הקשורה במסוד חכמים היא היכרותי רבת־השנים עם דב סדן, ממכוּתביו המרכזיים של ספר זה. היכרות זו, תחילתה בזכותו של אבי, ידידו מנוער של דב סדן, ולימים, בזכות עצמי, כמי שהייתה תלמידתו, ונמשכה כל חייו ונמשכת עד היום בכתיבתי עליו ובטיפוח מורשתו.

 

ב. חשיבותם של מכתבי־סופרים    🔗

מכתבי סופרים הם פתח־הצצה לעולמם.¹² הם הטיוטות של המחשבות. הם מגלים את ה“מאחורי הקלעים” של היצירה הספרותית, ומסייעים להגדיל את הקשב ביצירה עצמה. מכתבי־סופרים חושפים את היוצר שמאחורי היצירה, ואת מערכת היחסים שבינו לבין הסובבים אותו, ולא פחות, בין היוצר לבין עצמו. בנוסף על הסקרנות הטבעית לקרוא את מה שנועד, לכאורה, מטבעו לרשות היחיד, להיקרא בארבע עיניים, יש עניין רב בכל הצצה ל“מאחורי הקלעים” של נבכי נפש הסופר ושיטוט במעבדה הספרותית שלו. הסופרים, מדרך הטבע, מייחסים חשיבות רבה למילה הכתובה ולמכתב, אבל לא פחות מוּדעים לכך שיש סיכוי סביר, גבוה למדי שמכתביהם עתידים להתפרסם ברבים ביום מן הימים. לכן, מלכתחילה, הם כותבים “עם הפנים אל הפרסום”, ומכוונים במוּדע את דבריהם אל הרבים, ולא רק אל היחיד שאליו הם כותבים בצנעה, כביכול.

זה שנים רבות, ולמעשה מאז התחלתי במחקר הספרות העברית, חשתי בחשיבותם העצומה של מכתבי־סופרים ובתרומה הגדולה שיש בהכרתם להבנת היצירה עצמה והקשריה הביוגרפיים, החברתיים, האידאולוגיים וההיסטוריים. בכל מחקרי הסתייעתי בהם, ומרבית החידושים שאני יכולה לזקוף לזכותי, קשורים בהם. בכל ספרות מתוקנת של אומות העולם, מצויים מחקרי־תשתית ביצירתם של סופרי־המופת, כתנאי למחקר, לביקורת ולקריאה בהם. מחקרי־תשתית אלה כוללים כמה תחומים הכרחיים ובראשם מונוגרפיה, ביבליוגרפיה וההדרת־מכתבים. בלעדיהם, המחקר והביקורת דומים למי שבונה קומה עליונה בלא יסודות. לא כך בספרות העברית. מעטים מאוד הם הסופרים שזכו לכל שלושת היסודות הללו, ורבים לא זכו אף לאחד מהם. המחלקות לספרות עברית בכל האוניברסיטאות בארץ, לא רק שאינן מגדלות דור חדש של חוקרים המסוגלים למחקרי־תשתית מסוג זה, אלא אינן מחנכות לחשיבותם המרכזית למחקר הספרות.

לכן, יום שמחה הוא זה, כשנוסף נדבך חדש למחקרי־התשתית ביצירתו של יוצר מרכזי כעגנון. עגנון זכה למונוגרפיה יסודית שכתב עליו דן לאור¹³, אך טרם זכה לביבליוגרפיה מודרנית מלאה ומפורטת של מה שכתב ושל מה שכתבו עליו. וכעת, טיפין טיפין, הוא זוכה לההדרה יסודית ומפורטת של חטיבה נוספת של מכתביו.

כבר עלעול ראשון במכתבי עגנון שכונסו יחד במסוד חכמים, מגלה את חשיבותם הרבה להבנה מעמיקה ויסודית יותר של מרכיביה הרבים של המערכת הספרותית כולה: היוצר, יצירתו, האווירה, החברים, האידאולוגיה, ההיסטוריה, ההתקבלות.

הספר מאפשר לגלות כמה היבטים חדשים בעולמו של ש"י עגנון, המעמיקים את הקשב ביצירתו, מגלים עוד טפח מאישיותו, מעידים על הדרך שבה עבד עגנון על סיפוריו וחושפים את יחסיו עם מכוּתביו הסופרים והמבקרים. כאן יוזכרו כמה מהם, מעט מהרבה בלבד.

חמישה מכוּתבים בספר: ברנר, ביאליק, לחובר, ברל כצנלסון ודב סדן. על יחסי עגנון וברנר כתבו אחרים, ובהם רפי וייזר ובמיוחד חיים באר – וכתבתי גם אני.¹⁴ על יחסי עגנון וביאליק כתב חיים באר, ודומה שקשה מאוד, בכל אופן לי, להוסיף על דבריו היפים.¹⁵ את הדיון בהתכתבות עם ברל כצנלסון אשאיר להזדמנות אחרת, וכאן אעסוק בשניים בלבד: ירוחם פישל לחובר ודב סדן. אולי, שלא כצפוי, מתברר שחשיבותם של חילופי המכתבים עם שניהם כאחד היא רבה.

הבסיס לידידותו של עגנון עם סופרים ומבקרים הוא משעה שחש שהם מעריכים אותו ונותנים ביטוי גלוי להערכתם זו, היה לבו טוב עליהם.

 

ג. ידידות התלויה בהערכה מתוך התבטלות – בין עגנון לפ. לחובר    🔗

חליפת המכתבים בין עגנון ללחובר היא דוגמה לחליפת מכתבים בין סופר מובהק למבקר, לעורך ולפעיל ספרותי, שבה אין הסופר “עומד על המשמר” בניסוחיו ובהתגלות לבו, כשם שהוא עושה במכתביו לסופר מובהק (ברנר, ביאליק). בחליפת מכתבים מסוג זה מרשה הסופר לעצמו יותר חופש ביטוי, יותר וידוי מאשר במכתביו לעמיתיו השווים לו במדרגתם או עולים עליו. מה גם שהוא מבקש מלחובר שיסייע לו להוציא ספר, ולכן הטון והתוכן בהתאם. מכתבי לחובר משנות ישיבתו של עגנון בגרמניה אבדו בשרפת ביתו של עגנון בשנת תרפ"ד/1925 ונשארה חליפת מכתבים חד־סִטרית.¹⁶

כל מי שקורא דרך קבע במכתבי סופרים, מכיר את התופעה, שלעתים קרובות, דווקא חליפת מכתבים בין גדול לבין אדם “צדדי”, יש בה גילויים חשובים של ממש, שאין בין שני “גדולים”. חליפת המכתבים בין עגנון ללחובר היא דוגמה גם לכך, שעגנון יכול להיות בקשרים חמים והדוקים רק עם מי שהעריך את יצירתו ושיבח אותה מאוד, לא רק לגופה אלא גם ובמיוחד בהשוואה לגדולי הספרות העברית האחרים בדורות קודמים (ברדיצ’בסקי) ובדורו (ביאליק). ההערכה הגבוהה אליו הייתה תנאי לידידותו. במכתב מס' 10, מבריקנאו 23.6.1918 [י“ג בתמוז תרע”ח] כתב: “אני מקווה שתמיד יימצא איזה ברנר או לחובר שיפרסמו את דברי” (עמ' 95).

עם הופעת ספרו של לחובר תולדות הספרות העברית החדשה בשנת תרפ“ח/1928, נתן לחובר ביטוי בשיר־הקדשה שרשם בפתח ספרו, להערכתו הגבוהה את עגנון, ובד בבד המעיט בערך עצמו.¹⁷ בכך לא רק שימח את עגנון אלא חיזק עוד יותר את הבסיס לידידותם: “למספר, משורר ואָמָן/ להפליא עד לא יֵאֵמָן,/ ש”י עגנון לוֹ שֵם תפארת./ כִּצְנִיף מלוּכה בידוֹ עטֶרת,/ מאת מחבר הספר,/ והוא מה, עָפָר ואֵפֶר;/ הוא מבקר ולא מחבֵּר,/ ושם קורא לוֹ פ. לחובר”.

ברוח דומה ומתוך התבטלות גדולה עוד יותר בפני יצירתו של עגנון, הגיב לחובר על הופעת ארבעת הכרכים הראשונים, בהוצאת שוקן, מהדורת ברלין תרצ“א/1931, כשנתבקש לחבר את “הפרוספקט” לקראת הופעתם והתקין עצמו לכתוב ביקורת מקיפה עליהם. במכתבו מס' 47, מתל־אביב, מיום א' בטבת תרצ”א [21.12.1930] כתב: “האמת: יש לי חולשת־הדעת גדולה. מה אני עם מיעוט ידיעתי בלשוננו [ ־ ־ ־ ]. מי אני כי אבוא אחרי המלֶך”. (עמ' 125).

עגנון גמל ללחובר, וביום הולדתו החמישים, בירך אותו בשיר מיוחד שהקדיש לו, במין ברכה אישית נלבבת, אם כי סופה תמוּהַ במקצת, אם לא לומר “עגנוני” המסתיים למעשה בלא כלום. במכתב מס' 77 [מיום ט“ז בחשוון תרצ”ד/5.11.1933] כתב בין השאר: “ואם אברכך לָשבת בְּשֶׁבֶת תחכמוני/ להיות בהר הצופים מרצה קבוּע/ מה זה לפני איש כמוך כמוֹני/ מיום שיושב שם הפרופסור הידוּע” (עמ' 144). הרמז הוא כמובן, למִשׂרה באוניברסיטה העברית, ולפרופסור שְׂנוא־נפשו של עגנון יוסף קלוזנר. סיומו של “השיר”: “הקיצור ידידי בְּלֵב וְנֶפֶש חפֵצה/ אבקשה נא ברכה לברכך ליובלך/ אלא הרי אמרו בן חמִשים לעֵצה/ עוּץ נא איפוא אתה וּמְצא מה טוב לְךָ” (עמ' 145).

 

ד. עגנון על עצמו ועל דרך יצירתו– חילופי מכתבים עם לחובר    🔗

בין הנושאים המרתקים במכתבי עגנון ללחובר נמצאים כאלה שבהם הוא מגלה טפח מעולמו הפנימי ומכבשונה של יצירתו. במכתביו אלה יש כמה וכמה עדויות על מה שחשב על סיפוריו ועל דרכו בפרסומם. הוא הדגיש בהם את אי־המוּשפעוּת שלו מסופרים אחרים, סיפר על התלבטותו בין רצונו העז לראות את יצירותיו מתורגמות לגרמנית, לבין ההתנגשות עם נאמנותו לעברית. מתגלה בהם אי־יכולתו לקבל ביקורת שלילית מחד גיסא, והנאתו מביקורת טובה מאידך גיסא וההקפדה היתרה על כבודו.

 

מכבשונה של יצירתו    🔗

בגלויה מס' 2, מברלין לוורשה, מיום כ“ג בניסן תרע”ג ( 1.5.1913 ) הסביר עגנון ללחובר מדוע לא יוכל לשלוח לו שני סיפורים (לפי ההערות לא ברור באיזה סיפורים מדובר), לקובץ הספרותי נתיבות בעריכתו, שכן הוא זקוק לתקופת־צינון: “את שני סיפורי לא אוכל לשלוח אל אדוני. עדיין הדיוֹ תוסס בהם. עדיין צֵל העט מרקד עליהם וגם לברנר המוציא את הרביבים לא נעניתי” (עמ' 89).

בגלויה מספר 4 מברלין לוורשה, מיום י“ג בתמוז תרע”ג ( 18.7.1913 ) חזר על אותו נימוק בניסוח אחר: “שני סיפורי שאמרתי עדיין מתבוססים בדמם. גם לברנר המוציא את הרביבים לא שלחתי דבר וצר לי שאיני זוכה להיות עמל עם כל אלה שחפצתי שיהא חלקי עמהם” (עמ' 91).

בהערה 11 למכתב מס' 20 של סדן לעגנון, בלא תאריך [לאחר פטירתו של ביאליק, כ“א בתמוז תרצ”ד] כתבה אמונה ירון: “שהרי לא היה זה מדרכו לפרסם דברים שלא עברו עליהם כך וכך שנים” (עמ' 215).

בגלויה מס' 8 מברלין לוורשה, מיום כ“ה באדר תרע”ד ( 23.3.1914 ) המשיך באותו עניין, וביקש לעכב את פרסום סיפורו: “מוּג לב אנכי ולא אוכל לגלותו עד אדע כי כלול הוא בכל יכֹלת נפשי” (עמ' 94).

במכתב מס' 15 בגרמנית, מקיץ תרע"ח/1918 התוודה על התנאים הקשים שדווקא הם מאפשרים לו לכתוב:

עצבי עכשיו מתוחים מאוד, וכל הפרעה קטנה משגעת אותי;

אני עובד על אֶפּוֹס [ ־ ־ ־ ] העבודה החדשה מתקדמת נפלא. הרבה יותר קל מפרוזה. נא לא לספר לאיש! [ ־ ־ ־ ] מתוך ייאוש, בדידות ורוגז אני כותב כל כך הרבה. [ ־ ־ ־ ] לצערי עלי לוותר על ההזדמנות הזאת [להרוויח כמה אלפי פרנקים]. סוף סוף כל חיי עשויים מהזדמנויות מוחמצות. נו, אולי פעם יפצה אותי פרס נובל

[ההדגשה שלי. נ"ג] (עמ' 100)

עגנון היה אז בן 31!

לאחר שנשרף ביתו בפרעות אב תרפ“ט/1929, גר עגנון תקופה מסוימת בביתו של פרופסור יעקב נחום אפשטיין. הוא גייס את כוח ההומור שלו כדי להתמודד עם המצב. בגלויה מס' 37, מירושלים, מיום י”ד באלול תרפ"ט (19.9.1929) כתב: “[ ־ ־ ־ ] הפרופ' אפשטיין בתלפיות, הוא מתיירא לישון יחידי. רואה אתה יש לי מלאכה חדשה לישון” (עמ' 118).

במכתב מס' 39, מחיפה, בת גלים, מיום ז' בטבת תר"ץ (7.1.1930) כתב באותה נימה דו־משמעית שאפיינה אותו ובהומור טבול בעצב:

קשה לי לבוא לישיבת הועד מכמה טעמים ובעיקר שלא רציתי להוציא את עצמי מתוך המנוחה שבקושי מצאתי אותה כאן. בבת־גלים יש כל המעלות (השליליות) של ישיבה טובה, אין אדם בא אצלי ואין אני בא אצל שום אדם, אין לי כאן חברים ואין לי שונאים. אין כאן מוכרי ספרים ואין ספרים. (עמ' 119)

השפעות

נושא ההשפעות שהיו או לא היו על יצירתו, הוא עניין רגיש ביותר אצל עגנון. בגלויה מס' 2, מברלין לוורשה מיום כ“ג בניסן תרע”ג (1.5.1913) כתב עגנון ללחובר, איזה ספרים לא קרא, ואיזה כן: “פולנית איני קורא ואת פשיבישבסקי לא אדע” (עמ' 89). לעומת זאת העיד: “אדוני קראתי את סלמבו של פלובר. מה טוב להביאה האהלה” (עמ' 90).

תרגום

ההתלבטות בדבר תרגום יצירותיו, לבין מתן זכות קדימה לפרסום בעברית, באה לידי ביטוי, למשל, בגלויה מס' 3 שנשלחה מברלין לוורשה, ביום כ' בסיוון תרע“ג (25.6.1913): “סח לי ה' מרטין בובר שדִבר עם הד”ר הוגו ברגמן שרוצה לתרגם את סיפורי לגרמנית. כמובן אין אני להוט לכך אבל ההכרח לא יגונה אבל כל עוד שלא נמצא בעברית אין אני נֵאות לפרסמם בלשון אחר” (עמ' 91). בסופו של דבר גבר הרצון לראות את דבריו מתורגמים, והם פורסמו בתרגום לפני שפורסמו בעברית, כפי שנאמר בהערה 2 לגלויה 11 (עמ' 97).

הרגשת־אשמה עם מוֹת האב

וידוי אישי נוקב, על כאב וייסורי מצפון על היותו רחוק מאביו בעת פטירתו, כתב בגלויה מס' 6, מברלין לוורשה, מיום י' בכסלו תרע"ד (9.12.1913):

ימים קשים ורָעים היו לי הימים ההם. אבי חלה ומת ואני לא זכיתי לענג את נפשו הטהורה וגם להלויה לא באתי אלא לאחר ההשכבה. בין נ“א היה במותו וכל ימיו היה מעוטר בתורה וביראת שמים טהורה ובנימוסין. שבעה חדשים שכב על ערש דוי בכאב וצרות ויסורים ודאגות ואיש לא ידע את נפשו החתומה. מספד גדול עשו לו בני העיר אשר כמוהו לא נעשה עוד בבוצץ זה דור. נשים התעלפו וזקנים וישישים בשוק בכו בכי רב. רק אנכי לא יכלתי לבכות עד אשר נסיתי ללמוד פרק משניות למנוחת נשמתו ויהיה בהגיעי למשנה אחת נזכרתי במה שחידש שם מר אבי ז”ל בפירוש המשניות להרמב“ם ז”ל אז נבקעו מעינות עיני בפעם הראשונה ולא יכלתי לומר אפילו קדיש דרבנן. (עמ' 93־92)

דומה שכאן פתח הצצה לסוגיה חשובה, שמחקר עגנון המסועף טרם התמודד עמה. יחסו של עגנון להוריו בכלל ולאביו בפרט, והרגשת האשמה שלו על שלא היה לידו בעת מותו ולא נוכח בהלווייתו, וביטוייהם הישירים והמידיים ובמיוחד העקיפים והכוללים ביצירתו.

ההקפדה על הכבוד

ההקפדה היתרה שהקפיד עגנון על כבודו גם היא באה לידי ביטוי במכתבים ללחובר. ניסוחיו ההומוריסטיים מסתירים מאחוריהם רצינות גדולה. דווקא הניסוח המאופק מגלה את סער־הרגשות שמאחוריו.

בגלויה בגרמנית, מס' 12 מבריקנאו בקיץ תרע"ח/1918 כתב: “יש לי סיפור נפלא בשביל שטיבל. אולי אשב ואכתוב לו אותו. אולם אני דורש – את המחיר העליון. אם יוודע לי שמישהו קיבל יותר אכעס מאוד. עכשיו אני מקפיד מאוד על כבודי” (עמ' 98).

מכתבו האחרון של לחובר לעגנון, עם קבלתו של עגנון את פרס אוסישקין, מצא, בלא ספק חן בעיניו של עגנון. לדעתו, עגנון אכן ראוי לפרס אבל פרס אוסישקין “קטן” עליו, כפי שנהוג לומר היום. במכתב מס' 112 שנשלח מבית הכרם, מיום ו' באלול תש“ו (2.9.1946) כתב: “מז”ט לך ולב”ב בשם רעיתי ובשמי לכתר החדש שהָכתרת בו, אם כי אינו הולם מדת ראשך, הגדול ממנו. אבל כך דרכם של כתרים, יש שהם יושבים בקצה הראש, והם כאילו לא נבראו אלא לעטר את המעטירים" (עמ' 165־164).

מסכת ביקורת

המכתבים ללחובר מעידים על אי יכולתו של עגנון לקבל ביקורת שלילית או מה שנדמה לו כביקורת שלילית על יצירתו. תכונה זו ליוותה אותו כל חייו. במכתבים המוקדמים ניסה להתגבר על יצרו זה, ולהגיב על מה שהרגיז אותו בביטול ובבדיחה, כביכול. במכתב מס' 10 מבריקנאו, מיום י“ג בתמוז תרע”ח (23.6.1918):

ועכשיו כמה מילים בנוגע לביקורת של צמח. אני כותב לך על כך רק כדי שלא תחשוב שעגנון נפגע. ובכן: כשקראתי את הביקורת נזכרתי במעשה מילדותי: פעם בשובו מנסיעתו הביא לי סבי צפצפה קטנה מכסף. כשלקחתיה לרחוב כדי להראותה לחברי, בא נווד, לקח אותה מידי ואמר: אח, איזה צפצפונֶת יפה קיבלת מסבך, איזה קולות מתוקים! ופתאום יָרָק לתוֹכה וצחק. זוהי ההרגשה שהייתה לי מביקורתו של צ‘. אבל אַל תחשוב ידידי היקר שאני מתרגז. כשהמשרתת טורקת את הדלת ברעש נגרמת לי עוגמת נפש יותר גדולה. אף על פי כן צפיתי שיימצֵא מישהו שיגיד לצ’ את דעתו. שִעְשַע אותי שאותן השורות שגינה צ' זכו לשבח מפי משוררת גרמנית גדולה. אם צ' אינו רוצה לקיים את המוּסר של מוֹשך בְּעט סופר עלוב אני משוכנע שיצטרך לגנות את עצמו בחומרה על ביקורתו. ולא אמנע ממנו את התענוג. רואה אתה ידיד יקר בעצם כתבתי יותר ממה שהייתי צריך. (עמ' 96־95)¹⁸

לעומת זאת לא הסתיר עגנון הנאתו מביקורת חיובית. מי ששיבח אותו זכה בידידותו. במכתב מס' 48 מירושלים ביום י“ט בטבת תרצ”א (31.12.1930) כתב: “שמחתי מאד שסיפורי רצויים בעיניך. אם אתה מרוצה מהם יש לי לקוות שכל בעלי הטעם הטוב יהיו מרוצים מהם” (עמ' 125). הדברים נכתבו לאחר דברי השבח המופלגים של לחובר שבהם כינה אותו: “מלך”: “מי אני כי אבוא אחרי המלך”.¹⁹

לחובר, שידע על רגישותו היתרה של עגנון לכל מה שכותבים עליו, נבהל במקצת מדבריו שלו עצמו, בביקורתו על מהדורת כתביו (תרצ"א/1931), שמא בכל־זאת, על אף השבחים המופלגים, ימצא בהם עגנון גם יותר משמץ של ביקורת. על כן הרגיש צורך להתנצל בפני עגנון, במכתב מס' 50, מתל־אביב ביום י“א באדר תרצ”א (28.2.1931):

אפשר שיש בלבך על החלק הראשון של המאמר, כי באמת החמרתי עליך ועלי מפני הידידות שבינינו. חושד הייתי בי פן אטה את דינך (אין המבקר אלא שופט אף כי לא שופט רמים), ולכן נטיתי ממילא, בלי שהיתה כוונתי לכך, לחומרא. אלא בחלק השני לא מצאתי כמעט מקום להחמיר. (עמ' 128)

תשובתו של עגנון בוודאי גרמה ללחובר להשמיע אנחת־רווחה, במכתב מס' 51 מאדר תרצ"א (מרס 1931): “מה זה עלה על דעתך שיש בלבי עליך כלום. אדרבא ואדרבא. חביב אתה עלי עד לאחת” (עמ' 129).

יחס הפוך מזה של עגנון גילתה רעייתו, אסתר באי־הסכמתה לפרסום מכתב של ביאליק לעגנון בחוברת מאזנים, שהוקדשה לזכרו של ביאליק, משום השבחים שנכתבו עליה במכתב זה. ²⁰

המבקר האידאלי

בתגובה על מאמרו של לחובר “נגלה ונסתר במשנתו של רנ”ק“²¹ כתב עגנון, במכתב מס' 104, מירושלים, מיום כ”א באייר תש"א (18.5.1941):

[ ־ ־ ־ ] תודתי נתונה לך. לא לבד שפֵּרשת מִשנה סתומה על ראיות גלויות ונכונות עוד נתת ניב שפתים גם להרגשתי האִלמת. וזוהי מעלת חוקר אמיתי שיש בכוחו לשים עין בוחנת חדשה על דברים ישנים ולהחזיר להם כוונתם האמיתית שכִּיוון להם המחבר ולהעמיד כל קורא עם מבין על המכוון המוחלט שהרגישו בדמדומי לבם. (עמ' 160)²²

אין מנוס מן ההרגשה שעגנון פורש כאן מהרהורי לבו, ומתאר את תכונות המבקר, שהוא היה רוצה שיפרש את יצירתו.

 

ה. שעשועי־התכתבות רציניים — חילופי מכתבים עם דב סדן    🔗

מכתבי סדן בראייה אישית

חליפת המכתבים בין שני ילידי גליציה, ש“י עגנון ודב סדן, היא העשירה והמורכבת מכולם. היא משתרעת על תקופה של לו שנים, וכוללת 144 מכתבים, שהמוקדם שבהם הוא של סדן לעגנון מי”א בסיוון תרצ“ב (16.6.1932) והאחרון – של סדן לעגנון מכ”ה בתמוז תשכ"ח (21.7.1968). כידוע לרבים, סדן היה אמן המכתב. הוא החשיב מאוד את מכתביו וראה בהם חלק בלתי נפרד מכלל יצירתו. הוא השקיע בהם מאמץ יצירתי ואינפורמטיבי רב. הוא ידע שנמעניו שומרים את מכתביו ושאף לכך שביום מן הימים יתפרסמו ברבים. לכן כתב “עם הפנים אל הפרסום”. הוא כתב ברשות היחיד, כביכול, מה שלא יכול ולא רצה לכתוב ולומר ברשות הרבים. כל זאת, כדי שיישמרו לדורות, ובבוא הזמן גם יתפרסמו ברבים, בההדרה המפורטת והראויה, ויוצבו ככרכים נוספים לצד כרכי מסותיו והפרוזה שלו.

פרשת מכתבי דב סדן היא פרשה נכבדה, שלמעשה עד היום טרם ניתנה הדעת עליה כהלכה. אם תוּרשה לי הערה אישית, גם אני זכיתי להתכתב עמו תקופה ארוכה ובידי מכתבים רבים שלו אלי, יחד עם חילופי המכתבים שבינו לבין אבי, שרק שמץ ממנו פורסם עד כה. כאמור, במדינה מתוקנת היו מושיבים צוות חוקרים שיהדיר את מכתבי סדן עם הערות והארות, ויפרסם אותה בסדרה של כרכים. בכך הייתה מתעשרת ההוויה הספרותית, התרבותית והציבורית בארץ ובגולה לאורך שנות פעילותו, והיה נשפך אור על נושאים רבים, חשובים ומרכזיים שבה. לא כך אצלנו. בינתיים הולכים ומתמעטים מי שיכולים לפענח את כתב ידו, ובעיקר לרדת לעומקם של הרמזים, ההערות, השמות והעניינים הרבים שנכללו בהם ולפרשם.

ועוד הערה אישית. דב סדן היה מורי. יועצי ומדריכי בעבודת הדוקטור שלי באוניברסיטה (עם דן מירון). הוא היה, כאמור, ידידו מנוער של אבי. הכרתי אותו מילדותי ולאורך כל ימי חייו, אותו ואת המשפחה. אל דירתם שבמעונות עובדים הו“ד, ברחוב פרוג בתל־אביב, הייתי הולכת בילדותי, בשליחותו של אבי, להביא ולהחזיר עלי־הגהות. זוהי אותה דירה שנזכרה במכתב מס' 14 של עגנון לסדן, מטבת תרצ”ד/דצמבר 1933 (עמ' 210), שמוּלָהּ שכן הסטודיו למחול של גרטרוד קראוס, ושהרעש שעלה ממנה מֵרר את חייו של דב סדן והפריע ליצירתו. ²³ בניגוד לסדן, חברותַי ואני נמשכנו לסטודיו זה, הרבינו להציץ לתוכו, וממנו קיבלנו את המושגים הראשונים על ריקוד בכלל ועל ריקוד מודרני בפרט.

מסיבה במועדון מילו“א במלאות 70 שנה לאנדה עמיר. עם דב סדן, ישראל כהן, נורית גוברין ואנדה עמיר י”ח בתמוז תשל"ב (30.6.1972) צילם: אפרים ארדה

במסגרת זו יובאו כאן כמה מן המאפיינים של חליפת המכתבים ביניהם. ניכרת בהם התפתחות המשקפת את ההתפתחות של מערכת היחסים ביניהם: מראשיתו המצערה של סדן, כשמצבו החומרי היה קשה ופרנסתו לא היתה מצויה, ועגנון סייע לו כמיטב יכולתו, ועד להיותו של סדן עורך המוסף לספרות של דבר ולאחר מכן בעל קתדרה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומבקר נחשב. גם על כך, אין אפשרות לעמוד בהרחבה כאן. החלוקה לנושאים היא למעשה בלתי אפשרית, שכן הם קשורים ומעורבים זה בזה.

בין המבקרים לסופר

דב סדן הכין את עצמו לכתיבת מאמר מקיף על יצירתו של עגנון עם התקרב מועד יובל החמישים של עגנון. במבקר וכבן־גליציה, חש שהוא מיטיב להבין את עגנון במיוחד יותר מאלה שכבר כתבו עליו.²⁴

לאורך שנים ראה עצמו כמבקר היחיד היכול ומסוגל להבין את פניה המורכבות והכפולות של יצירת עגנון, ולכן תגובתו על “מתחרהו” ברוך קורצווייל הייתה קשה ועוינת.

בשנים ראשונות אלה שיתף את עגנון בתכניתו לכתוב עליו וביקש את עזרתו. פנייה מסוג זה של מבקר לסופר אינה מקובלת, ועגנון מאוד לא אהב בקשות מסוג זה, אם כי התכנית עצמה בוודאי שִמחה אותו והועילה לחזק את הקשרים ביניהם. על רקע זה כתב סדן לעגנון במכתב מס' 66 מאלול תרצ"ז/אוגוסט 1937:

אם תעזרני בזה. כלומר, שתרשני לבוא לפניך ולשמוע מפיך מה שראוי ורצוי לך לגלות מדרכך, מגלגולי־היצירה, מסודות המעבדה, ביתר דיוק ממעשה מרכבה, וממנגנוני העשיה, מן הקורלציה של חיים ויצירה ועמוק מזה וגבוה מזה. (עמ' 264)

זמן מה לאחר מכן, חזר וכתב באותו עניין. במכתב מס' 74 מתרצ"ח/1938 כתב סדן: “ודע שלבי ורעיוני ממוּשכנים לך ואני מתאוֶה להעזר בהבטחתך כי תהא בעזרי בחיבור ספרִי עליך ועל דרכך ועל מעשיך” (עמ' 273).

סדן הכין את עצמו לכתיבת מונוגרפיה על עגנון (מכתב מס' 79 מסיוון תרצ"ח/ יוני 1938, עמ' 277–278), משימה שלא יצאה אל הפועל. גם התכנית לפרסם את הרצאותיו עליו בספר (מכתב מס' 125 מיום ט“ו באב תשי”ד/ 14.8.1954, עמ' 317) מומשה רק שנים אחדות לאחר מכן (תשי"ט/1959).

עגנון וסדן סייעו זה לזה בתחום ההווי, האישים והמנהגים בבוצ’אץ ובגליציה, כשני סופרים שווי־ערך; חָלקו שבחים זה לכתיבתו של זה, דִּרבנו זה את זה לסייע לפלוני או לִגלגו על אלמוני. בדרך כלל היו “בראש אחד”, אם כי פה ושם התגלעו ביניהם חילוקי דעות. דרמה של ממש מתחבאת ב“משולש”: עגנון־סדן־קורצוויל, שהתחרו ביניהם על מעמד הבכורה בביקורת עגנון בציבור, ועל יחסו של עגנון אליהם. דומה שסדן לא שָׂשׂ על היחסים המתהדקים בין קורצוויל לעגנון, ואף קינא בהערכתו הגדולה של עגנון לכתיבתו של קורצוויל עליו. לטענתו של סדן, קורצוויל חזר על דברים שהוא, סדן, כתב לפני שנים: “וראיתי כי ענין שהייתי יחיד בו – כלומר תפיסה אנטי־ליפשיצית – לפני שנים, נעשתה דעת הרבים” (מכתב מס' 109, אדר תש"ב/מרס 1942, עמ' 305). יש לשער שעגנון לא היה בלתי־מרוצה לנוכח “שני הגדולים” המתחרים עליו. בהתכתבות שבין סדן לעגנון חלה הפסקה של כחמש שנים (1947 – 1951) שסיבותיה, כפי ששיער רפי וייזר, מנהל ארכיונו של דב סדן, היו משום ש“עגנון נטה בשנים האלה יותר אל ברוך קורצווייל, שמאמריו על עגנון החלו להתפרסם אז”.²⁵ מערכת יחסים מתוחה זו עדיין מחכה למחקרו של החוקר ועוד יותר לדמיונו של היוצר שיקרום בה עור וגידים.

מכתבי־שידול – סדן לעגנון

מספר ניכר ממכתבי סדן לעגנון הם “מכתבי־שידול”. אלה הם אותם מכתבים שכותב עורך לסופר הנכבד בעיניו, שהוא עושה כל מאמץ לשדלו ולפתותו להשתתף בכתב־עת שהוא עורך, כדי להגדיל את כבודו ואת חשיבותו. למכתבי־שידול אלה, שאותם היכרתי “מבית אבא” יש נוסח כמעט קבוע ואחיד, והם חלק בלתי־נפרד מעבודתו של כל עורך באשר הוא, כמעט בלא קשר לזמן, למקום ולנפשות הפועלות.²⁶

ניסוח הבקשה הוא תמיד מוגזם וקיצוני כאילו עוסקים כביכול ב“דיני נפשות” וכבודו של העורך מונח על כף המאזניים, ורק הסופר הוא היכול להצילו. ומן הצד האחר, השבחים לסופר וליכולתו הם תמיד מוגזמים ומופלגים, כדי שיתרצה. הכותב, המרגיש שהוא מגזים בניסוחיו, מנסה לאזן הגזמות אלה באמצעות ההומור וגיוס פסוקים מליציים לעזרתו.

דוגמה טיפוסית לסוג זה ולסגנונו, אפשר לראות במכתב מס' 107 מאדר תש"ב/מרס 1942:

אבוא לפניך בבקשה רבתי, כי תראני אות לטובה ולחסד ותכבד ביקרת־רוחך את חוברת היובל של ‘גזית’, שעריכתה נמסרה לידי, והיתה לנפשי שמחה ורְוָחָה, כי אם משענתך עמדי גם כי אלך בגיא תלאובות לא אירע רע. אנא ענני ביום קראי אליך והיה בָרוך אתה ואשר לך. (עמ' 303)

שעשועי־התכתבות הדדיים

שני המתכתבים, עגנון וסדן, נהנו מאוד מעצם ההתכתבות ביניהם ושניהם החשיבו אותה מאוד. הם השקיעו במכתביהם מאמץ, ידע וכוח יצירה מרובים. מספר נכבד ממכתביהם יכולים לייצג את “אמנות המכתב”, שכמעט פסה מן העולם. מכתבים לא מעטים כתובים בחרוזים, כשירים־לעת־מצוא, ששלחו זה לזה בעניינים אקטואליים, ובהם הצפינו רמזים המובנים לשניהם בלבד ככתב־חידה. מכתבים אחדים כתובים בפרוזה חרוּזָה, כמעין מאקאמות, כדי למזג שעשוע רוחני עם ענייני חולין. אין ספק שכשני “גליצאים”, הבינו זה את זה בקריצה, ברמזים ובשעשועי לשון, טוב מאחרים. זוהי חליפת מכתבים בין שני אנשים חכמים ומתוחכמים מאוד, הנהנים מאוד זה מרמזיו של זה, ואולי גם מן ההרגשה שזר לא יבין זאת, ושעשועים אלה לעומקם הם מנת חלקם בלבד. האחרים יצטרכו לעמול קשה על הבנתם, אם בכלל יצליחו לרדת לסוף דעתם אי פעם. זה היה מעין המשך למסורת כתיבת המכתבים של משוררים ומלומדים בדורות הקודמים.

אחת הדוגמאות, מכתב מס' 20 (בלא תאריך), של סדן לעגנון, כבר צדה את עינו של חיים באר, ששילב אותו בספרו גם אהבתם גם שנאתם (עמ' 304 ־ 306). גולת הכותרת של השתעשעות זו: “בְשִׁיר שֶׁכָּתַב הַלַּיִשׁ לְעַיִ”שׁ“. פירושו הראשוני: הליש הוא ביאליק, האריה, והעי”ש הוא ש“י עגנון. פירושו המלא והמורכב חורג ממסגרת זו.²⁷ דוגמה נוספת היא במכתב מס' 77, סיוון תרצ”ח/יוני 1938, בצורת החתימה של סדן: “בכבוד אמת (ר"ת אני מחבר תועה)” (עמ' 276).

“שעשועים” אלה גרמו לא מעט טִרחה למקבליהם שהתקשו לפענח את הכתוב בהם. אחד מהם היה אותו מכתב שבו כתב עגנון לסדן “בין השורות” הפוך, והוסיף למקבלו קושי על קושי: קושי ראשון בשל כתב־היד הבלתי קריא, וקושי שני בגלל “השעשוע”. תגובתו הקצרה של דב סדן (מכתב מס' 18, סיוון תרצ"ד/יוני 1934 והערה 1) העידה על מורת־רוחו, אם כי לא העיר ישירות על “השעשוע”: “אתה שואל לדעתי על שם הספר אך מה אעשה ולא יכולתי לקרוא בבירור את מה שכתבת וממילא איני יודע להשיב” (עמ' 213).

אני משאירה לפסיכולוגים להסיק את המסקנות מנוהג זה של עגנון להקשות על מקבלי מכתביו, ובהם ידידיו הקרובים, לקרוא בהם.²⁸

סדן כמבקר יצירתו של עגנון

במרבית המכתבים מסוג זה מצויים הגרעינים הראשונים של ביקורת סדן את יצירתו של עגנון, שצמחו לימים למפעל ביקורתי חשוב ומרכזי שהשפיע על כל כיווני המחקר המסועף של ביקורת עגנון. יש במכתבים אלה טיוטות ראשונות ממחשבותיו של סדן על יצירתו של עגנון, כדי להשמיען לעצמו ולא פחות כדי לקבל את תגובתו של עגנון עליהן. השוואה בין המכתבים לבין מאמריו של סדן על עגנון חשובה מאין כמוה להבנת התפתחות מחשבתו הביקורתית על יצירתו. בד בבד משקפים המכתבים גם את התלבטויותיו של עגנון בכל הקשור ליצירתו (ראו בהמשך).

במכתב מס' 18 מסיוון תרצ"ד/יוני 1934, לאחר שסדן פרסם את ביקורתו המהפכנית על ספר המעשים של עגנון (דבר, י“א בניסן תרצ”ד) כתב לעגנון: "ודאי הבנת, שבעיקר ביקשתי להבליט כמין ניגוד לא לבד לא. מ. ליפשיץ אלא גם באלה, העושים דבריך משענת למלחמתם האידאולוגית [ ־ ־ ־ ] " (עמ' 212 ־ 213). דומה שסדן עצמו נבהל מפרשנותו החדשה והמהפכנית, ואולי אף חשש מתגובתו של עגנון, ולכן ניסה להתנצל ולהסביר.

במכתב מס' 24, מיום כ“ו בתשרי תרצ”ה (5.10.1934), כתב סדן לעגנון על פרק מ“סיפור פשוט”, שעגנון היסס אם לפרסם חלק ממנו, שכן “טיפה מן השלולית אינה השלולית” (מכתב מס' 22, עמ' 217): “הלעג הוא כאן מסותר יותר [מאשר בסיפור “בנערינו ובזקנינו”], אולם דומני שכל מה שתסתיר את הלעג יותר תגדל הגרוטסקה” (עמ' 218־219).

על מכתב ההיסוס של עגנון ביחס ל“סיפור פשוט” (מכתב מס' 47, עמ' 240) הגיב סדן תחילה במכתב קצר על עצם ההיסוס. מכתב מס' 48 מתשרי תרצ"ו/אוקטובר 1935:

מה שאין לך נחת רוח מ’סיפור פשוט', קודם כל מי היתה לו באמת נחת רוח שלימה, שנראה מיטב־הגיגו ורִגשו כשהוא עומד לפניו כחטיבה של ממש שבמלאכת מחשבת? [ ־ ־ ־ ] אם לא תרגז עלי אומר לך, שאין עדותם של המשוררים על עצמם מהימנה עלי, לא בשעה שהם מתדמים ליוצרם ואמרים כי טוב, ולא בשעה שהם מתדמים לו ונִחָמים על שעשוּ ומתעצבים אל לבם. [ ־ ־ ־ ] מדבָרַי תבין, שאני ב"ה מחוסן בפני הטון המינורי שלך. (עמ' 242־241)

אבל זמן קצר לאחר מכן חש סדן צורך לכתוב לעגנון מכתב ארוך ומפורט הרבה יותר על סיפור חשוב זה ועל התחבטויותיו של עגנון עמו. במכתב מס' 49, מכ“ד בתשרי תרצ”ו (21.10.1935) מנה סדן אחת לאחת את כל הדמויות של ה“חבורה” ואפיין אותה, ומסקנתו: “יפה דעת השמאי מדעת הצייר ודעתי ממילא כדעת השמאי המקבלת חיזוק, ולפי שאמרו: כהן דעתו יפה” (עמ' 246). זהו אחד הניתוחים הפרשניים הראשונים, אם לא הראשון, של “סיפור פשוט” ודמויותיו, סכסוכיהם עם עצמם ועם סביבתם ומעגלי־חייהם. לכך מן הראוי להקדיש מחקר מיוחד. לא ראיתי שעגנון הגיב על מכתבו זה של סדן.²⁹

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגדיר סדן את אורח נטה ללון, שהופיע באותו זמן: “כעֵד לחורבנו של מלוננו, מלון אורחים בגולה” (מכתב מס' 103, חשוון ת"ש/אוקטובר 1939, עמ' 300).

בעקבות קריאה שנייה ושלישית בתמול שלשום, כתב בהתרגשות במכתב מס' 121, מקיץ תש"ז/1947:

כאיש עברי אני מרגיש הרגשת אושֶר לראות כוח שירתנו במעלה כזאת, שמקופלת בה ההבטחה הברורה למעלה גדולה ממנה. ובאָמרי מעלה וגדוּלָה איני מתכוון למהוּת, הנתונה ועומדת מתחילתך, כלומר מאז נתגלית בגרעינך לך ולאחרים, אלא למידות הגילוי, לתנופה. ואם כי גם זאת אינה לי הפתעה, שציפיתי לכך בוודאות של מחַשֵב מתוך ראשית אחרית, כשם שההמשך יהיה דרגה מעולה על שלפניו, כגזירת סגולתך הפנימית לחוק צמיחתה המוכרחת, הרי חוסר־ההפתעה הוא רק בוודאות של עצם־העובדה, כי הענין הגדול מחברו בו יבוא [ ־ ־ ־ ]. מה אומר ומה אדבר, אתה מפלאי השם ועלילותיו בנפש וביטויה [ ־ ־ ־ ]. (עמ' 313 ־ 314)

יחסי הקִרבה ביניהם, אפשרו לסדן גם לנזוף בעגנון, בשעה שלדעתו לא נהג כשורה. כדי לרכך את ביקורתו, כרך אותה בשמץ של הומור. כגון במכתב מס' 133 מאדר ב' תשי"ט (מרס 1959), שבו הגיב סדן על דברי התודה של עגנון שפגעו במשתתפי הקובץ שהוּצא לכבודו. סדן תמהּ: “על שום מה דבריך עליו ברבים לא נמצא להם אלא מְשַׂל השזיף המתוּלע – אל אלהים יודע, והוא משל הטעוּן מלקות בזה, והריני מתקין לי עתה רצועה כדרך שהתקנתי אחרי משל טיפת המים” (עמ' 326).

עגנון אכן התנצל במכתב 134 מיום כ“ז באדר ב' תשי”ט (6.4.1959):

בשזיף המתוּלע התכוונתי רק לנאומי בלבד, שכבר קצה נפשי בנאומי שאני נואם, שהרי את הקובץ לא ראיתי אלא את חיצוניותו בלבד לאחר שכבר נכתב הנאום. אילו קראתי בו אפילו מקצת מקצתו הייתי אומר עליו דברי הודיה. אתה מכיר אותי שאיני כפוי טובה ואף איני מתיירא מלגלות את לבי ואפילו שאינו נאה, אי אתה צריך להתקין לך רצועה להלקות אותי. אין לך כל עשייה ועשייה שאני עושה שאיני מלקה את עצמי עליה. (עמ' 328)

לאחר שעגנון זכה בפרס נובל, כתב לו סדן, במכתב מס 141 מיום י“ז בחשוון תשכ”ז ( 31.10.1966 ) בין השאר: "נס של תרבות [ ־ ־ ־ ] תקומת ספרותנו המודרנית, שעשתה דרכה הנועזה מגמגומה התם עד לדיבורה המפורש בתקופה קצרה כל כך [ ־ ־ ־ ] ". וכן: “הערכתנו אותך אינה תלויה בשיפוטם” (עמ' 333).

קנאת עורכים – דב סדן

יש במכתבים לא מעט דברים בגנותם של יוצרים ושל מעשיהם, גם בשל “קנאת עורכים”. סדן, כעורך המוסף לספרות של דבר, כעס כשראה סופר עובר מכתב־עת לכתב־עת, ובעיקר מעורך לעורך, וראה בכך “בגידה”.³⁰ כך למשל כשפרסם עגנון סיפור בטורים בעריכת אברהם שלונסקי. הוא קרא לכתב־העת: “בלואי סחבות” ולעורכו “תרנגול מתנפח”. ובעיקר הוכיח את עגנון על שמחל על כבודו והתארח אצלם, בעוד שהם פגעו בו וכתבו על הסיפור “המטפחת” שפורסם בדבר “סיפור בטלולי”, וכעת הם מפרסמים “סיפור בדומה לו” ושוכחים את “כינוי־החמודות” שהדביקו לסיפור שפורסם באכסניה אחרת (מכתב 21, ז' בתשרי תרצ"ה/16.9.1934, עמ' 216).

מכתבי גלוי־לב: “אני רשות הרבים” – ש"י עגנון

מעטים הם המכתבים מסוג זה בהתכתבות זו, והיא אפיינית בעיקר לתקופה הראשונה של עגנון בתחילת דרכו. עם זאת, פה ושם שופך עגנון את לבו בפניו של דב סדן, ומשתף אותו במחשבותיו.³¹ לדוגמה יובא מכתב מס' 28 מר“ח כסלו תרצ”ה (8.11.1934), שבו דנו ביניהם כיצד לציין את יובלו של דוד ישעיהו זילברבוש, המבקר איש־גליציה, וכיצד אפשר לסייע לו. דוד ישעיהו זילברבוש הגיע באותה שנה לארץ־ישראל מגליציה, כשהוא בן 80 ומצבו הכלכלי קשה. במכתב זה נשמעת הטענה הקבועה של עגנון:

ומפני שאני טרוד בסיפורי ומפני שאר טרדות של מטרידים ומטרידות בעלי לשון קודש ובעלי לשון חלקות, ומאחר שזה כמה שנים לא יצא ספר ממני ואין אני אוהב לדחות בני אדם לומר טרוד אני בעבודתי אני, אני נעשה בעל כרחי רשות הרבים שהכל דשים בי.

עגנון מתוודה על העידוד שהוא זקוק לו כדי לכתוב יותר: “דומה עלי אילו הייתי רואה ספרי יוצאים ונמכרים ונקראים הייתי עושה יותר ויותר, כתרנגולת שמאירים את לולהּ בחשמל והיא מטלת ביצים אף בלילה”. במכתב זה באו לידי ביטוי דאגות הפרנסה שהעיקו על עגנון. הוא הגיב בשלילה על בקשתו של סדן לעזור לזילברבוש, לא נמנע מלכתוב דברים גלויי־לב על ההבדל בין עניים לעשירים. המודל הגלוי הוא: זילברבוש לעומת מרדכי בן הלל הכהן, והמודל הסמוי הוא, אולי, עגנון עצמו בהשוואה לשלמה זלמן שוקן. לאיש עני יתרון על איש עשיר – שעשיר כשבאים לבקרו יושב רחוק ממבקריו ו“לא הגיע דבר חכמה לאזניו”, ובניגוד לו העני “וכדרך העניים לא חס על כבודו והיה מרכין עצמו לשמוע דברי חכמים”. עם זאת לא הסכים להיחלץ לעזרתו של זילברבוש ב“נימוקים ספרותיים”, על אף העובדה שבעבר סייע לו:

לצערי איני יכול לעשות הרבה בענין זילב' שנים הרבה לא קראתי ממנו דבר ומה שקראתי בילדותי לא “נתרשמתי” ממנו. אלא האיש זילברבוש היה קרוב פעם ללבי מפני שמצא חן בעיני ומפני שעל ידו באתי פעם ראשונה ללמברג להיות העוזר הראשי במערכת ‘העת’ והדברים ארוכים מלספרם. (עמ' 223)

זה מכתב אפייני לעגנון המעיד על הקושי הגדול שלו להתגייס לעזרתם של אחרים, לחתום על עצומות שונות (“אילו הי' בידי כסף הייתי משלם כפרת חתימתי”) ובכלל, לפַנות את זמנו היקר המוקדש לכתיבה, לאחרים. אם זאת עגנון נחלץ לא פעם לעזרתם של רבים, אם בסיוע חומרי, אם בסיוע לציון יובל או לפרסום יצירה שלהם. וכך, לצדם של מכתבי סירוב לסיוע, שהביאו לתדמית שדבקה בו שאינו עוזר לאחרים, יש לא מעט מכתבים לסדן שבהם עשה מאמצים רבים לבוא לעזרתם של אחרים. כגון לציון יובל השישים של אברהם שרון שבדרון (עמ' 286); לפרסום סיפורה של מרגלית ורטהיימר טולקס בדבר (עמ' 301); דוד כהן (עמ' 324־323) ועוד.

ש"י עגנון ודב סדן

חבלי יצירה – עגנון

מדי פעם שיתף עגנון את סדן בחבלי היצירה הקשים שהיו מנת חלקו. כגון במכתב מס' 47, בין כסה לעשור תרצ"ו (תחילת אוקטובר 1935), כששיתף אותו בקשיי כתיבתו של “סיפור פשוט”:

סיפור פשוט זה שהריתי שמונה עשרה שנה וכתבתיו בין פורענויות ופורענויות ובין כל מיני תחלואים אינו מניח את דעתי. דומני שכל פסוק ופסוק שבו מבקש פסוקים שבינתים. עכשיו אני עצוב מאוד ואני מהלך כבעולם התוהו ומדבר עם עצמי מה שהירשל היה צריך לדבר וכו' ואפילו הכוכבים שברקיע והתולעים שבאדמה מתגרים בי ואומרים אילו נתת לבך עלינו קודם היה הירשל שלך ואתה מחברו נאים יותר. (עמ' 240)³²

רכילות ספרותית

במכתבים לא מעטים מחליפים ביניהם שני המכותבים הערות אישיות על אופיים והתנהגותם של האנשים האהובים עליהם, ולא פחות על אלה שהם בזים ולועגים להם. מכיוון ששניהם ידעו שמכתביהם עתידים להתפרסם ואף רצו בכך, מסתבר שהמטרה בדבריהם אלה היא לגלות ברבים את “קלונם” ואת “אופיים האמתי” של מי שלא אהבו, שפגעו בהם, או שקינאו בהם. במקרים לא מעטים היו שותפים לדעתם השלילית על פלוני, ובמכתביהם כמו “התחרו” ביניהם, על המעטת דמותו.

סדן היה שותף לדעתו השלילית של עגנון על יוסף קלוזנר. עגנון, לא רק שנפרע מקלוזנר, ועשה ממנו קריקטורה ביצירתו, ובכך הנציח אותה לדורות, אלא גם תיאר לפני סדן בהרחבה “שיחה ביני ובין הפרופיסור דוקטור יוסף גדליא”, במכתב מס' 50, מערב תשעה באב תרצ"ו (27.7.1936). מבעד לתיאור סטירי מלגלג זה מבצבצים כאב־הלב ותחושת העלבון שחש עגנון כלפי קלוזנר שנוא־נפשו ושכנו למגורים בתלפיות: “הי' קשה לי לדבר עמו כרגיל ונמנעתי מלקרותו פרופיסור כדי שלא לבייש את האוניברסיטה העברית הלאומית” (עמ' 247). אבל בעיקר מסר עגנון לסדן “סטנוגרמה” של תגובתו הפוגעת של יוסף קלוזנר, על הכתרתו של עגנון בתואר דוקטור מטעם הסמינר התאולוגי בניו־יורק. ניכר שדברי קלוזנר, שהמעיט בערך התואר ובערך המוסד שהעניק אותו, עלבו בו מאוד, והוא חש צורך לשפוך לפני סדן את לבו, כדי שלא להשאיר את עלבונו בינו לבין עצמו.

סדן, שדעתו השלילית על קלוזנר לא היתה רחוקה מזו של עגנון, אכן “מילא את תפקידו”, וחיזק את הטינה אליו. בלי ספק מצאו דבריו חן בעיני עגנון. מכתב מס' 51 מאב תרצ"ו (אוגוסט 1936): “מעודי לא דיברתי עמו, איני מברכו לא לשלום ולא למלחמה, עשיתי הכל ובלבד שלא יבוא לידי היכרות [ ־ ־ ־ ]. שיקוּיים בו וראית את אחוֹרי – ולא אאריך” (עמ' 250 ־ 251). ³³

סדן ועגנון “חגגו” כשאהרן אברהם קבק, חזר בו בפרהסיה משלילתו את עגנון, ביובל החמישים שלו, והודה ברבים שטעה. במכתב מס' 83 מאב תרצ"ח/אוגוסט 1938 כתב סדן: “ונתקיים בך ברצות ה' דרכי איש גם אויביו וגו' ואויביו לפי פשוטו או דרושו, הכל לפי החפץ. בקיצור, אנו העגנוניסטים חוגגים. בקרוב יצטרף לקיים ברצות ה' וגו' גם דוקטור דוקטור” (עמ' 283).^{34 35}

סדן ועגנון היו שותפים גם לדעה השלילית על מרטין בובר, והחליפו ביניהם מכתבים, ובהם החליפו דעות בנושא זה.³⁶

עגנון מחלק שבחים

בדרך כלל מרבית המכתבים, מכל המכותבים, מדברים בשבחי יצירתו של עגנון. רק בדוגמאות מעטות מדבר עגנון בשבח יצירתם של אחרים. אחת הדוגמאות היא דבריו על מאמרו של דב סדן “כוכב נידח”, על בנימין גריל, לאחר שפורסם בדבר (1937). מכתב מס' 68 מתשרי תרצ"ח/ספטמבר 1938: “כבר ימים הרבה לא קראתי דבר חילוני יפה כל כך. כל הלילה שלאחר הקריאה לא עצמתי עין” (עמ' 267).³⁷

עם הופעת ספרו של דב סדן ממחוז הילדות (תרצ"ח/1938) נקלע סדן למִלכוד ביקורתי, מחמת הערכתו הנמוכה את כל המבקרים, וחשדותיו שכל מי שמשבח, בא לשחד, וכל מי שמגנה אינו ראוי.

חילופי המכתבים בין סדן לעגנון סביב ממחוז הילדות דומים לשני מתאגרפים בזירה, הסובבים זה את זה, מתבוננים זה בזה, ובכל פעם חובטים בזהירות זה בזה, ומזמינים חבטות נוספות. אלה דברים שמחליפים ביניהם שני מבקרים חכמים, מנוסים ופיקחים, המבינים היטב את המניעים, את מה שמאחורי הקלעים ויודעים לקרוא בין השיטין.

כשהופיע ספרו של דב סדן ממחוז הילדות, מיהר לשלחו אל עגנון, והיה חשוב לו מאוד לשמוע את דעתו (מכתב מס' 77, עמ' 278). בדרך הטבע יש לשער שציפה ממנו לביקורת מנומקת ומפורטת, ומשבחת. אבל עגנון אִכזב אותו. במכתב מס' 78 מי“א בסיוון תרצ”ח (10.6.1939) ניסה עגנון, תחילה להתחמק מהבעת דעה מפורשת ומפורטת, ודחה את הקריאה בנימוק “שאני רוצה לקרות בו בעיון, כדי שתהא הנאתי שלימה [ ־ ־ ־ ] וכדי שאוכל לומר לך את דעתי כללות ופרטות”. וניסה לצאת ידי חובת ביקורת במילות שבח כלליות, שניכר שלא היה קל לו לומר אף אותן: “בהשקפה ‘לכאורית’ כבר ראיתי שהנאה מרובה אמצא מספרך”, אבל בסופו של המכתב, לאחר החתימה, הרגיש שלא יוכל להשתמט מביקורת של ממש, ועטף את דברי הביקורת הלא קלים שלו, במסגרת של דברי שבח כלליים, בפתיחה ובסיום. הפתיחה: “פרקים אלו משכו את לבי מפני שהדברים נתונים בעין יפה ובלב מבין וביד רחבה”. והסיום: “בני אדם שספרת עליהם עשויים בצלם ובדמות וכל הווייתם נפש רוח נשמה חיה. מיד לקריאה נמצאתי עומד באוירה שלהם”. אבל באמצע:

אבל יש מקומות שאין רוחי נוחה מהם, לפע"ד [לפי עניות דעתי] שלימותם פוגמתם. כיוצא בהם המילים הזרגוניות [־ ־ ־]. זאת ועוד אחרת משָליך פעמים שהם ארוכים יותר מדאי. אף על פי שהם נאים והיו מרוויחים אילו נאמרו בלשון קצרה ובטרמינולוגיה של המשל. (עמ' 276–277)

סדן התאכזב ולא הסתיר מעגנון את הרגשתו למקרא דבריו. מכתב מס' 79 מסיוון תרצ“ח/יוני 1938: “אבל אכחש אם אומר ששמעתי מתוכו מה שביקשתי לשמוע”; “הרבית בשבח ומיעטת בבקורת”. נימת דבריו במכתבו לעגנון היא של מי שמכיר בחולשותיו ובחסרונותיו ומודה בהן: “אבל מה אעשה ואין בכחי להגיע לכלל צמצום כזה”. אבל בעיקר חושד סדן בשבחים “שהם חשודים ומחשידים”; ובמשבחים שהם “משחדים”. ניכר שהוא צמא לשמוע “לפחות” מעגנון “את האמת בצנעה”. אמנם אין הוא מודה במפורש שה”אמת" שהוא רוצה לשמוע היא דברי־שבח, אבל מכלל לאו נשמע הן: “כדרך ששמעתי בודאי לא מעט ממרגליותיך לכלי הפגום שלי”. כאמור נקלע סדן למלכוד עצמי מחמת חשדותיו, ובשל הערכתו הנמוכה את כל המבקרים: “פחוּת בעיני ערכם”, שהוא פוסל אותם: “עדת מסלסלים וממתקי־הרבים (להוציא אנשי ‘טורים’, אבל אלה סתם יחפנים)” (עמ' 278־277). ממכתביו לעגנון נראה שהוא סומך רק עליו.

עגנון נענה לבקשתו הגלויה והסמויה של סדן והוסיף שבח בד בבד עם ביקורת. מכתב מס' 80, ב' בתמוז תרצ"ח (1.7.1938): “רצית לעשותני למבקר על כרחי, שאכתוב לך דברי ביקורת על ספרך”; “תן ביקורת, תן דברים קשים, הקיצור תן מה שאותו אדם (כלומר אני) אינו יכול לתת”. תוספת שבח: “בספרך מצאתי דבר חדש בספרותנו הסיפורית – עלילות בני אדם”; “עלה בידיך שיש לאוירה של פרצופיך ממשות”. תוספת ביקורת: “פעמים שאין הלשון הולמת את המעשים ופעמים לא נזהרת מדברים המיותרים ומבדיחות קלות שמעכבות את הקריאה ואינן מניחות את הדעת”. ועוד העיר לו על “שגיאות היסטוריות”. וחתם: “פתחתי בשבח וסיימתי בגנות” תוך כדי התנצלות: “ואתה אל תסתכל בביקורת שלי אלא בהנאה המרובה שגרמת לי בספרך ושמח שעלה בידך לחבר ספר נאה זה” (עמ' 278 ־ 279).

סדן, במכתב מס' 81, מתמוז תרצ"ח/יולי 1939, הגיב על מה שנאמר במפורש במכתבו של עגנון, ולא פחות על מה שלא נאמר במפורש: “רואה אני כי נוהג אתה בי דרך אסטרטגיה, שעיקרה גדול בפדגוגיה – במכתבך הקודם הטעמתני רק כפירור מהערות ביקורת ואילו עתה נתרבו הפירורים והם כקומץ ראוי” (עמ' 280).

סדן מנסה לשכנע את עגנון להוסיף דברי ביקורת, בנימוק שהם לא יפגעו בו: “מאחר שעם כל השבחים המוגזמים שירדו עלי אני רואה המבקר שבי כעיקר ואת המספר שבי כטפילה לו, שמח אני בפירור, כקומץ וצופה בעיני כלות לשׂק”. וכן: “כמה עלי לאזור עתה כוחי להתגונן בפני מְשַבְּחים נואלים וכמה אני שמח לביקורת”. עם זאת, לאחר משפטי הקדמה ומעין התנצלות, הוא מתדיין עם עגנון על כמה מהערותיו על ה“שגיאות ההיסטוריות” (עמ' 280 ־ 282).

זהו אחד המכתבים החשובים להבנת “המעבדה הפנימית” של סדן, שבו גילה את כוונותיו בכתיבתו. אין ספק שעגנון היה מרוצה מאוד לקרוא את הערכתו הגבוהה של סדן לביקורתו. זהו גם מכתב חשוב מאוד להכרת דרך הקריאה של עגנון בדברי אחרים, שמתוכם אפשר ללמוד לא פחות, ואולי בעיקר, על עגנון עצמו.³⁸

אדר א' תשס"ג (פברואר 2004)