במאמרה של יהודית צוויק “ראשיתה של ביקורת־עגנון (תרס“ט־תרצ”ב)”, שהתפרסם במאזנים, חוברת טבת תשמ"א נכתב:

“ברנר, שושבינו הראש והראשון של עגנון בביקורת התקופה” (עמ' 97). דעה זו אמנם מקובלת אך אינה מדויקת. ש. בן־ציון היה, כידוע, שושבינו הראשון של עגנון בארץ ואף עורכו ומבקרו הראשון. הביקורת הראשונה על “עגונות” נמצאת במכתב פרטי שכתב לדוד ילין, שותפו לעריכת העומר, ביום י“ב באב תרס”ח. הביקורת הראשונה בדפוס על “עגונות” היא של יעקב פיכמן בהעולם מיום ה' בטבת תרס"ט (10.12.1908). זוהי ביקורת משבחת, שחבויים בה כבר כמה מסימני־ההיכר היסודיים העתידים ללַוות את ביקורת עגנון במשך שנים רבות. אין לגזול איפוא זכות־ראשונים זו של גילוי־עגנון מפיכמן, הנחשב כמי שזהיר לברך על הקיים, ולא להסתכן בגילוי החדש, ולא כן הוא.

הביקורת השנייה על “עגונות” היא של י“ל ברוך (יצחק ליב ברוכוביץ) בהד הזמן (היומי) מיום י' בשבט תרס”ט בחתימת: ניצוץ, וגם היא ביקורת משבחת.

ביקורתו של ברנר היא השלישית, בהפועל־הצעיר, י“א באייר תרס”ט (2.5.1909).

הדברים תוארו בהרחבה בספרי: העומר – תנופתו של כתב־עת ואחריתו, הוצאת יד יצחק בן־צבי, תש"ם עמ' 215־ 218, ועוד קודם בעבודת הדוקטור שלי: העומר וש. בן־ציון עורכו (1971).

אדר א’־ב' תשמ"א (מרס 1981)

תגובתה של יהודית צוויק פורסמה באותו מקום, מאזנים, כרך נב, חוברת 4, אדר א’־ב' תשמ"א (מרס 1981), עמ' 303.