פאניה יקירתי,
השעה מוקדמת, החמה עלתה רק על הגגות, ואך שולי הבתים מלמעלה מוּארים. עוד שקט מסביב, אותו שקט שאלפי קולות ובנות־קול נשמעים מתוכו: כּלב נובח, תרועת חצוצרה של מכונית־נוסעים, צפצוף של ברז שנפתח, קשקוש הגלגלים של עגלה הטעונה משא כבד (מובילים אדמה להרחיב את הכביש בקרייה), וצלצול השלשלת שבתחתית העגלה הריקה, החוזרת קלה ועליזה. צפרים מצייצות פתאום במקהלה, נשמע קול חביטת כנפיים בהתעופפותן. אילו בא עכשיו אווירון, כבר ממרחקי־מרחקים היה זמזומו נשמע.
מקלט עדיין אין לנו, אבל כבר היתה ישיבה והיו החלטות ויש תוכנית ומקום (בשדה הקטן שהוא לי לוח־שנה של חרישה וצמיחה וכמישה וצחיחה). גם השקעתי כבר לירה אחת במזומנים במכרה־החיים הזה. כשנטלתי ללירה זו והלכתי למסרה לראש הוועד של הבית, פתחה ואמרה לי: רע לי, רע לי. אמרתי לה: מפני מה רע לך? אמרה: יחידה אני לך ואחרונה אני לך, ולמה אתה מוציאני? אמרתי לה: צודקת אַת, לירה, ואף לי רע. יחידה אַת לי ואחרונה אַת לי ואני מוציאך בלא תכלית. אילו שלחתיך לחנות של הלבשה, היית מביאה גופיות ומכנסיים לבני הקטן, שהוא צריך להחליפם הרבה פעמים ביום, וסנדלים לבני הגדול, שהוא רץ הרבה. המשיכה ואמרה: ואילו שלחתני לבית־מסחר ספרים, הייתי מביאה לך כרך שלישי של ספר האגדה שעד היום אין לך. וכל איגרות ביאליק, שאתה מתאווה להן. עכשיו שאתה עושה אותי קרדום לחפור בו באדמה או מסמר להדביק בו קרשים ישנים ולעשותני חלק מאותה חפירה שקוראים לה מקלט, יודעת אני שאתה מקללני ואומר: יהי רצון שלא אזדקק לך ולשרותך, ולא אפיק ממך טובת הנאה ותועלת, וסופי שאתה זוכרני כלירה שהוצאה לבטלה.
אמרתי לה: מה אעשה לך, והאווירונים שוּב אינם חלום של ליאונרדו דאַ וינצ’י. הם טסים באמת באוויר ומטילים חטיבות כבדות, שרשעותו של אדם וחכמתו של אדם כרוכות בהן יחד, והן מתפוצצות ומתפזרות לכמה וכמה רסיסים, וכל אחד מהם יש בו כדי להמית או לפצוע. לכי, בתי, ועשי שליחות שהוטלה עליך. אם אנו מזדקקים למקלט זה, אנו זוכרים לך טובה ואומרים: זו לירה שנעשתה שליחו של מקום לשמור עלינו, ואם אין אנו מזדקקים למקלט, חייך שאני זוכרך לטובה ודורש לירה מלשון ליריקה ואמר עליך: זו לירה שאמרה לפני שירה.
נתנחמה והלכה. עכשיו היא מונחת אצל אותו ראש הוועד ועדיין לא נעשה דבר.
בינתיים הרי היה בחיפה מה שהיה. אותה שעה ירדנו לקומה אל"ף. משהתחילה הצפירה, מיד הרגישו הכול והכירו בקולה שהוא קול של אסון ולא קול של ניסיון. התכנסנו בפרוזדורה של הדירה הפנימית, עדה קטנה מגלויות שונות. באמצע ישבה על כיסא סבתא זקנה, ושׂער־הכסף שבראשה הוסיף למעמד הזה מין חגיגיות. נשים ותינוקותיהן עמהן ישבו על כיסאות, השאר עמדו; דיברו בלחש, באדיבות, בידידות, באהבה – אף על פי שהיו שם אנשים שאינם מכירים זה את זה. לסתור את דבריו של שופמן סופרך־אהובך, שמתוך ישיבת־מקלטים הסיק שמועטת האהבה באומה זו ואין ריע טוב מן המוות. ראיתי שם שני ריעים קטנים, שישבו על הרצפה ושיחקו ברוץ־רץ. והגברים דיברו על כך שיש להחיש את בניית המקלט. יהודה ישב בחיק אמו ובאפלולית האירו עיניו בזוהר מופלא, דומה היה שהוא מאזין לשיחה ומבין בה משהו.
לאחר אות הארגעה יצאנו ממקלטנו הזמני “לסייר” בשני המקלטים האמיתיים (!) שכבר נבנו בשכונתנו (תמיד הם סגורים על מנעול). באה לקראתנו עם היוצאים מתוך המקלט אשה אחת צעירה נושאת ילקוט צבעוני, הוא הילקוט שבו היא הולכת לשפת־הים. גם הילוכה היה כשל מי שחוזר משפת־הים. והנשים, שמכירות אותה כגנדרנית, חייכו. אני לא חייכתי. אותה שעה הרהרתי כי טוב־טוב החליטו חבריך, “לא לקבל עכשיו למשק אורחים סתם, קרובים וידידים, אלא אך ורק כשהמצב בערים, ובייחוד בחיפה, יהיה באמת חמוּר”. אשה זו ודאי אף היא יש לה קרובים וידידים טובים בקיבוץ או בקבוצה, והילוכה וילקוטה השפת־ימיים שם, אצלכם, יש בהם באמת כדי להרגיז. והרהרתי בילדיה של פלוגת הים, המהלכים ב“חוצותיה של גבת”, כלשונך, והייתי עם מטפלותיהן בשעה שעמדו ליד הטלפון, חרדות לגורלם של הורי הילדים הללו שבנמל חיפה. כמה נפלאה מחשבתו של אדם, שהוא יכול לפרושׂ אותה ככנף גדולה וקלה ולנגוע בה נגיעות רחוקות במקום ובזמן!
ואחר־כך קריאת הרשימה של ההרוגים והפצועים, פעולה שסבוכים בה רגשות שונים כל־כך, פחד שמא תמצא שם שֵם שאתה מכירו, שמחה ואכזבה גם יחד שלא מצאת, ובושה על השמחה הזאת והרגשת־חטא, כאילו אתה הוא שהצלת את אהוביך־ויקיריך מאותה רשימה ורשמת במקומם שמות של אחרים, שהם אהוביהם־יקיריהם של אחרים.
אגב, תולדותיה של נפש אחת מן ההרוגים נודעו לי אחר־כך, ויש בהן צער־עולם. עכשיו אני מכפּיל צער זה בעשרים, שהוא מספר כל הקרבנות שתולדותיהם לא נודעו לי.
עוד אותו ערב ישבנו וסעדנו על המרפסת, כרגיל, לאור הכוכבים, היינו: בחושך. מפני שהכוכבים הללו, אף על פי שאומרים עליהם שהם גדולים ביותר ואורם מרובה ביותר, אינם נותנים אורה הרבה. הלבנה הקטנה, שהיא קטנה מהם הרבה פעמים ואין לה אור משלה כלום, משפיעה יותר זוהר מכל אותם גאוני־המאורות, מפני שהם רחוקים והיא קרובה, ומידת השפע והנתינה היא כנראה יותר עניין שבקירבה מעניין שביכולת.
יושבים בחושך ומגששים על פני השטח הקטן של השולחן. מי שאינו רוצה לשקוע בעצבוּת ובמרה־אפילה, על כרחו הוא אנוס לצדד עצמו לקצה האחר, לצד הבדיחה, שהוא אמצעי לשכיחה. איני יודע מפני מה כועס שופמן על הבדיחות, מה רע יש בהן. אדרבה, בדיחה טובה הרי היא תמיד פתח לפורקן בשעה רעה. אני מוציא את המזלג מידי ומחפש את הסכין, אבל אני מוצא שוב את המזלג. אני מניח את המזלג בצד ומבקש שוב את הסכין, אך בא שוב לידי המזלג. וכשאני מספר דבר זה לשאר המסובים בסעודת־המסתורין, הדוד דויד שלנו, המבלה אתנו את ערבי ההאפלה ומצפה כל ערב לידיעות הראדיו על גורלם של הפליטים היהודים שבצרפת, מספר מעשה זה:
פעם אחת בליל שבת לאחר סעודה נכנס הצדיק ר' זליג סגי־נהור מאוֹלסק לבית הכנסת לומר שם על פה שיר־השירים, כדרכו. היה שם “יושב” אחד שוכב על הספסל. ביקש הרבי לישב, וגישש ומצא אדם שוכב. שאל: מי כאן? השיב לו האדם: אני חזקאל. הבין חזקאל שהרבי מבקש לישב, הזיז עצמו. לא רצה הרבי להטריח אדם ממקומו, גישש והלך קצת וגישש, ומצא אדם שוכב על הספסל. שאלו: מי כאן? השיב לו: אני, חזקאל. הבין חזקאל שהרבי מבקש לישב כאן, הזיז עצמו. הלך הרבי וגישש ומצא אדם שוכב, שאלו: מי כאן? אני, אמר ה“יושב” השוכב: חזקאל. פתח הרבי זליג ואמר: פלאי פלאים, כל בית־הכנסת כולו מלא חזקאל. ויש אומרים, אומר הדוד להרבות בדיחות־הדעת, שאותו “יושב” לא חזקאל היה שמו אלא גציל, ולפי גירסה זו נצטרך לומר – וכאן חוזר הלילה כל אותו עניין, וסופו: פלאי פלאים, כל בית־הכנסת כולו מלא גציל!
כן, יקירתי, טובה בדיחה בשעה רעה. והשעה רעה כל־כך, שלא הומצאה עדיין הבדיחה הראויה לה בטוּבה. על כל פנים, הבדיחה שהמוות הוא הטוב בידידים, אם היא נאמרת בימים הללו לאנשים היורדים במקלטים – אינה בדיחה טובה כלל, ואין למצוא בה אפילו מקלט ומפלט כלשהם.
שלום לארקה, שלום לגרשום ולכולכם שלום.
יום ג', כ“ד בתמוז, ת”ש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.