הדברים שכונסו בספר הזה פורסמו בזמנים שונים ובבמות שונות:הסולל (לבוב), דבר, דבר צהרים, דבר השבוע, דבר לילדים, הגה, אומר, הדור, הפועל הצעיר, אזנים, בחינות, קול ישראל ספר טלוּסטֶה, ספר בּוּסק, זיכרונות האקדמיה ללשון העברית

אביב בארץ

מאת

שמשון מלצר

---

תמונות קטנות בתל־אביב

מאת

שמשון מלצר

א. אשרי אדם שככה לו

בתפוצות הגולה הראוּת לקויה. כוח ראייתו של אדם מישראל נחלש וכשרון־ההבחנה שלו מתמעט. ומה יש להבחין? בין ערפל לערפל, בין אפילה לאפילה. כיוון שבא לארץ־ישראל ועיניו נכווֹת משפע אורה של חמה, מיד הוא מרכיב משקפים צבעוניים. הרכיב כחולים, הכול נראה לו כחול, אדומים – רואה הכול אדום, שחורים – נדמה ו שכל מה שהוא רואה שחור הוא, רחמנא ליצלן.

ויש בעל־נפש שמתעקש: אפילו עיניו נכווֹת וממצמצות כל היום, אינו מרכיב משקפים־של־שמש ואינו רואה אלא ראייה אמיתית, בלי תוספת צבע וגוון, אלא הכול לפי ראות עיניו־הוא. אשרי אדם שככה לו!

ב. ניצוצין זעירים

מה בין ראייה טובה ובין ראייה פגומה? ראייה טובה היא זו, שבה רואים אף דברים קטנים, וראייה פגומה היא זו, המראה את הגדולות בלבד. ופעם אחת סח לי רבי: הנח להם לאחרים את הגדולות ואתה פנה אל הקטנות, כי מותר האדם מן האדם – עין רואה קטנות.

ביקשתי לקנות אשכוליות מאחד מאחינו יוצאי־תימן, ודרש מחיר כפול מן המקובל. אמרתי לו: “מפני מה אתה יקרן כל־כך?” אמר לי: “כך רצוני”. אמרתי לו: “אם כך, לא אוסיף לסור אליך”. התחיל מקלל: “הלוואי ולא אראה פניך כל ימי חייך!” ואני חייכתי. צרח: “מפני־מה אתה מחייך בארבע עיניך? (נתכוון למשקפים.) לך, ולא אראה את פרצופך המכוער!” צחקתי. כיוון שראה כך כבש כעסו ושאל: “מפני מה אתה מצחק?” אמרתי לו: “עד שאתה מקלל, אני מברך: הלוואי ואזכה לראות פניך היפים בכל יום ואשמע קללותיך החמודות, הנאמרות בעברית יפה כל־כך, עוד שבעים שנה…”

נשתאה בר־שיחי כמה רגעים, אחר־כך נתחייך גם הוא ובעיניו נראו ניצוצין זעירים…

ג. אין אחרי סוף ולא כלום

עברתי ברחוב בן־זכאי וראיתי תינוק של בית־רבן יושב על המדרכה ישיבה רחבה, ספרו מוטל בין שתי רגליו פתוח לרווחה והוא קורא בו. נכנסתי בשיחה עמו ושאלתי: “בן כמה אתה?” השיב: “בן שש וחצי”. “ומפני־מה אתה יושב על המדרכה?” “אני קורא”. “וכי זה מקום של קריאה?” נשא עיניו, הציץ בפני ואמר כמי שמתנצל: “זה ספר חדש, רק היום קיבלתי אותו”. אמרתי לו: “אף־על־פי כן אין זה מקום לקריאה. בוא אתי ונשב יחד על אותה גדר. לשמוע קריאתך אני רוצה”. ציית לי וישבנו שם. היה הולך וקורא ומבאר: “זה שי וזו רינה. שי ורינה עובדים בגינה”. וגומר. אותה שעה נשרו מתוך ספרו שלושה דפים קשים, שלא מגוף הספר, אלא תוספת לו, לגזירה. הרים אותם והניחם באמצע הספר. אמרתי לו: “נדמה לי, לא כאן מקומם, אלא בסוף הספר, בין הדף האחרון ובין הטבלה” אמר: “לא!” שאלתי: “משום מה לא?” נתן בי עיניו ורמז באצבעו ואמר בקול של מורה קפדן: “ראה, כאן (בעמוד האחרון) כתוב באותיות גדולות “סוף”, ואחרי סוף אין כלום!”

נפטרתי ממנו בשלום ובברכה ובלטיפה והרהרתי: כמה טוב לו לבן הדור הזה, שברור וידוע לו, כי סוף הוא באמת סוף, וכי אחרי סוף אין ולא כלום… ואילו אנחנו ידוע היה לנו, כי אחרי תם וחזק וסליק והדרן ותונשלב"ע – רק מתחיל העיקר, כמעט הכל…

“הסולל, תרצ”ד.

---

"התקוה" בקרית־מאיר

מאת

שמשון מלצר

בננו הבכור, תחילה היינו סבורים שאין לו “שמיעה”. אמת שהיה אוהב לשמוע זמר חרישי קודם שנעצמו עיניו לשינה, כדרכם של הרבה תינוקות. אבל הוא עצמו לא היה פוצה פיו לשיר. בדיבורו היה קצת מן הניגון והשירה, והיינו אומרים זה לזו: חבל על קול ערב זה שלא נתלוותה עמו גם שמיעה טובה.

אבל משהתחיל הולך לגן ושמע תינוקות שכמותו שרים בציבור, התחיל גם הוא שר. והיה שר בנעימות ובדיוק. נעימות שאוזנו קלטה אותן בינקותו התחיל מנעים אותן עכשיו, כמוציא אותן מתוך קופסה סגורה שבזכרון. אף היה מביא מן הגן שירים חדשים. ושיר, כל זמן שהיה שולט בגן, נמשכה שליטתו בבית.

בהשכמה בהשכמה היה מזמר שיר שחרית שלו. מפני שהילדים דרכם להקדים בשחרית. בשעה שאני הייתי פוקח באונס את עיני הלאות לראות בשעון הקטן שעל כיסא סמוך למיטה – כבר היו עיניו הבהירות שלו פקוחות לרווחה. ולא בלבד משום שהקדימו להשכיבו וכבר ישן כל צורכו, אלא גם וּבעיקר משום שהוא שמע את צלצולו של השעון הגדול, שעונו של עולם, שהודיע לו על התחלת היום.

וכין שהחמה מצאה לה נתיב אל מיטתו, היה נותן קולו הרך בשיר:

הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרַחַת

וְשֶׁמֶשׁ כְּבָר זוֹרַחַת

צִפֳרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג

מְבַשְּׂרוֹת אֶת בּוֹא הֶחָג.

תחילה בלחש בלחש, שלא להעיר את הישנים, ואחר־כך, משהרגיש שכבר אוזנים מקשיבות לו ואין ממחים בידו, ולא עוד אלא שמתלווים אליו בפּזמון החוזר “טוּ בשבט הגיע, חג לאילנות”, היה מתחיל את הבית השני בתוספת ביטחון:

הָאָרֶץ מְשַׁוַּעַת,

הִגִּיעָה עֵת לָטַעַת.

ודאי שאותה שעה עדיין לא הבין יפה את פירוש המלים. אף על פי כן דומה היה שירד לתוכם של דברים, שהשיג בדרך ההרגשה את העיקר שבהם.

אחר־כך התחיל מביא גם מזמרת הרחוב. אפילו היה מחליף את סדר הבתים בשיר או סדר השורות בבתים – בנעימה לא היה טועה. סייעו בידו להשלים את המלים, עד שהיה השיר שלם בפיו ונעשה שולט בבית. לא בהשכמה בלבד, אלא בכל שעות היום; לא בבית בלבד, אלא בכל מקום ובכל מעשה.

לפני זמן מועט שמע ילדים שרים את שירת “התקווה” ונתחבבה עליו ביותר, עד שנעשתה שירת שחרית שלו. כיוון שעלתה החמה וצלצל שעונו של עולם – מיד הוא פוקח את עיניו ויורד בחשאי מעל מיטתו, שלא לעורר את הישנים, נועל נעלי־הבית שלו ויוצא למרפסת, להסתכל בעולם הנאה. המרפסת פונה למערב, אבל ניתנה חכמה בלבו של האדריכל, שיעשה בה קרן־זווית אחת בולטת, שהעומד בה יוכל להסתכל גם לצד מזרח. ובאותה פנה הוא עומד, משׂביע עיניו באור הגדול ונותן את קוו בנעימה:

כָּל עוֹד בַּלֵבָב פְּנִימָה

נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה

וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה

עַיִן לְצִיוֹן צוֹפִיָּה.

מעולם לא היה לבי מניחני לשיר את ההימנון בפה מלא. בשעה שהיו שרים את “התקווה” הייתי מכוון לשתף את לבי עם השׁרים, אבל לא הייתי יכול לשתף את פי עם השׁרים. אפשר משום שתקווה זו היתה אצלי בחינת דבר שאין הלב מגלה לפה, ואפשר מטעם אחר. בייחוד לא יכולתי להרגיל אוזני לנוסח המתוקן שבארץ־ישראל. היתה מתעוררת בלבי ההשוואה לאותו צלצל שהיה במקדש ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אוּמנים ותיקנוהו – ולא היה קולו ערב כמות שהיה.

וראה זה פלא. עם צאת החמה, כשהוא עומד באותה קרן־זווית הפונה למזרח, והוא משמיע קולו הרך בשלוות השחרית, אין אני יכול שלא לשתף עצמי בשירתו. ולא את הלב בלבד, אלא גם את הפה – לשיר ממש. ואותה שעה נראה לי ששירה זו בזמנה היא ובמקומה היא, ולא ביחידות אנו שרים אלא בציבור, בציבור גדול מאוד, של אלפים, ושמא של רבבות, של מיליונים, והכל שרים אתנו יחד ומסייעים לנו בפזמון החוזר, ודוקא־דוקא בנוסח המתוקן:

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,

הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,

לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ

אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

---

אדם ואריה בגן־החיות

מאת

שמשון מלצר

די להסתכל בקופים. מכוערים הם. אומרים שמוצאנו מהם, שהם דרגת־המעבר מחיה לאדם. כמה זה מכוער ורחוק מלהתקבל על הלב! מוטב שנראה מוצאנו ישר מן הדובים הללו. או מן הברדלסים שכניך. ואין צריך לומר ממך, מלך החיות, סמל יהודה!

משום כך אני מרבה לבוא אליך ולעמוד לפניך. והנה באתי גם עכשיו, ערב שבת עם שקיעת החמה. ואני עומד ומציץ בעיניך, מתחנן לידידותך – אך אתה אינך נותן דעתך עלי. אתה מסיע את מבטך מעלי – מבלי לנגוע בי – אל עבר הקיר התפל.

ומה פלא. אתה בסוגר ואני בחוץ, מוטות ברזל חזקים בינותינו. וגדר ברזל מסביב לסוגר, במרחק אמה וחצי, סייג לסייג. גזירה שמא תשלח את כפתך פתאום לאדם לא זהיר, לילד.

גזירה שמא! אף על פי שלאמיתו של דבר אין זה עולה, כנראה, על דעתך המלכוּתית. אין אתה חושב כלל לקום מעל הדרגש. אף תמר אחותך־כלה אינה מושכת את לבך. אתה מיסב עיניך הימנה, שלא לראות בקלקלתה, היאך היא מלקקת את מוטות הסוגר. כאילו אינך יודע שאף היא בצער עמך, כאילו אינך רואה את מבטיה תחנונים, כאילו אינך מבין את נסיונותיה לשעשע לבך בגרמים המתגלגלים. אפּאתיה גמוּרה ירדה עליך. גם עליך.

וחבל. הרי לפנים היינו שנינו, אני ואתה, ערים יותר. אני אדם יותר, אתה חיה יותר. מלך החיות. ופגישות נאות היו בינינו.

פעם נפגשנו לא הרחק מפה, בשפלה. אתה (תעית? או גם אותך משך כוח נסתר אל השפלה הזאת?) באת מגאון־הירדן. צעיר, שואג. ספק גור, ספק כפיר. כהיום הזה. אף שמך כעתה כן אז: גיבור. ושמי ביום ההוא כשמי היום: שמשון. בשרירי גאה הדם. הלכתי אז אליה, אל האשה, ואם פלשתית! והזרועות שורגו לחבוק אותה – שיסעו אותך.

היש עוד בלבד עלי? הן מלחמה גלויה נלחמנו. וכפשע בין נצחוני ונצחונך. נלחמת בכבוד. כפתורך היכה כהלמות על גבי. אך שרירי זרועותי הם גברו עליך. מות כבוד מַתּ. ושמך לשמי צירפתי לזכרון: שמשון הגיבור.

ופעם נפגשנו ברומי. בזירה. לא מרצוננו. אותך הביאו קלגסים מלוּב, אותי מירושלים. בינינו ובין היושבים מסביב היו גם אז מוטות ברזל. גזירה שמא! אבל ביני ובינך לא היתה מחיצה. נלחמנו כיאות. מלתעות מוּל חרב, כמתוֹאר. שרירים מול שרירים. אתה ניצחתני. בלועך שאג הרעב. הם הרעיבוך, כמסוּפר. ואין בלבי עליך ולא כלוּם. עליך לא.

ופעם הייתי איש צדיק שומר שבת. נשארתי באחד המדבריות ואתה שמרת עלי כל השבת. ועם צאת הכוכבים הרכנת ראשך לפני: עלה על גבי, אחוז ברעמתי ורכב… והבאתני אל השיירה…

מה דעתך על הסילוף הזה? הן סוף הסיפור בדוי! מי טפל עליך שקר? אתה תמיד אריה היית. גם אז עילעת את דמי ושיברת עצמותי, והשיירה הרחיקה מאוד בדרך החול! ואין בלבי עליך ולא כלוּם. יהודי נודד הייתי, מיותר בשיירה…

והנה נפגשנו שוּב. וכמה אני מצטער שאין אתה מציץ בי הצצה אחת, שאין אתה שואג לקראתי. עייף אתה. אף אתה עייף.

ואולי לזכר הפגישה ההיא, הראשונה, לא הרחק מפה בשפלה, נקום שנינו, ואם אתה מעבר הסוגר מזה ואני מעבר הגדר מזה, ונשאג יחד שאגה אחת, לפחות שאגה אחת – למחאה!

---

מושב חדש בבית־שערים

מאת

שמשון מלצר

הכניסה – בחורשה צעירה. עדיין אין כבישים. אך יש מעין רחוב בין שתי שורות הצריפים.

באמצע הרחוב – שני אלונים עתיקים, ענפים. וביניהם כמין שער ירוק אומר: ברוכים הבאים. הצריפים עדיין אינם עומדים במקומם הקבוע. קצתם כבר הועברו – על גבי גלגלים. לפי התכנית יהיו האלונים בחצרו של אחד מחברי המושב. אשרי פרותיו, שיהיה להן מלכתחילה צל.

כשהשמש שוקעת רואים אותה בשקיעתה. האופק גלוי לעין מסביב. כשהשמש הולכת לישון – הולכת גם רות לישון. ורות שמה – מפני שנולדה בשבועות, לפני שנה ושבועיים. ואיך משכיבים את רות לישון? משכיבים אותה במיטה, מרימים את הסולם וסוגרים את הדלת. וזה הכול. כי אבא איננו, הלך להביא שתילים. ואמא הולכת לחלוב את הפרה.

לעת עתה, עד שתשלם הרפת החדשה של בטון עם דלת של ברזל, עומדת הפרה ברפת של חבר. הפרה היתה משפעת חלב הרבה, עכשיו היא נותנת רק שישה ליטרים בחליבה אחת, ובקרוב תתן עוד פחות, עד שלא תתן לא כלום – ותמליט.

לארוחת הערב אוכלים לחם ושמנת. כמובן, מפרתנו. ומלפפונים ירוקים וכבושים ועגבניות. כמובן מגינתנו. וביצים. כמובן, מתרנגולותינו.

כל הערב הזרקורים מטאטאים את האופק מסביב־מסביב, אך בכל זאת נשארים השמים זרועים כוכבים. בפינה אחת עולה עשן ולהבה אדומה. הפעמון מצלצל. המכבים והנוטרים ממהרים אל מקום הדליקה. אמהות שתינוקותיהן ישנים עומדות על פתחי הצריפים ועיניהן לבהרת האדומה. היא שוקעת ויורדת ונעלמת. המכבים חוזרים: הוצת הקש בשדות היישוב הגרמני הסמוך. הנוטרים נשארו עוד להגן על השכנים העוסקים בכיבוי.

בלילה מבהיל קצת האור הבהיר ביותר של כוכבי השמים. גחלילית מתעופפת בטיסות מפתיעות. הצרצר מנסר. באר מצפצפת. כנף ארוכה של זרקור מתאמצת לנגב את הסוד מעל השדות הטלולים.

כשעולה השמש מתעוררים הצריפים. הפרות ברפתים מתגעגעות וגועות. אבות בבגדי עבודה ממהרים למכונית המשא ויוצאים לעבודת חוץ. אימהות מזדרזות לרפתים לחלוב את הפרות. התינוקות נשארים במיטות. אחד מהם בוכה. שמא רות הקטנה היא הבוכה?

לא. שקטה היא יושבת במיטה. יחידה היא בצריף – ואתה רק שלוש הבובות. אך אינה מתנגדת גם לטיול של שחרית – אתי, ואני נוטלה על זרועי השמאלית, סמוך ללב.

רואה את, רות הקטנטונת, פה עץ. ושם פרה. ושם למעלה שמים. ופה למטה שדה. ומסביב הרבה שדות. וזהו העמק. עמק יזרעאל. מבינה, רות?

---

כּיוּס בגבת

מאת

שמשון מלצר

ארבעה נכנסו לכרם: אחד משורר־עגלון ואחת משוררת־תופרת, והם המארחים; ואחד אורח ותיק ואחד שבא להזין עיניו. היתה השמש מהלכת בנחת ברקיע והם מהלכים בנחת בין שורות הגפנים. מפני שאותן הגפנים לא היו ממין הגפן הרגלית, השולחת את שריגיה לצדדין ואשכולותיה מוטלים על גבי הקרקע כמלפפונות או אבטיחים, אלא ממין הגפן המוּדלית, המטפסת על כלונסאות ועל חוטי הברזל שביניהם והיא עולה ועולה ומגביהה עצמה כלפי השמש, וכיון שהיא קרובה יותר לשמש היא נוטלת לעצמה יותר אור ויותר חום ויותר מתיקות והיא מקדמת להבשיל פירותיה.

עכשיו ודאי בוצרים את הענבים באותו כרם, ואילו נזדמנו לשם הארבעה, היו ממלאים פיהם ענבים וטועמים מטובה של הארץ בחוש הטעם, שהוא המפתה ביותר. אולם אותה שעה עדיין לא היו הענבים בשלים, ולא לאכול באו אלא לראותם בלבד.

אמר האורח הוותיק: המהלך בין שורות הגפנים, דומה עליו שהוא מהלך בין חומות חיות, ירוקות ורעננות.

אמר המשורר: בואו ואראכם יפה מזו.

הוליך את ההולכים אל השדרה הראשית שבכרם. וזו היתה כמין מנהרה ארוכה, גפנים מימין וגפנים משמאל ושלוחות גפן מלמעלה, ועל גבי הקרקע רשת של אורות וצללים.

וזה שבא להזין את עיניו ראה כמה וכמה אשכולות שהם עטופים כיסים של נייר, כאותם שעוטפים בהם מיני מכולת בחנות, ופיות הכיסים סגורים וקשורים מסביב לשורשי האשכולות במין גמי.

ראתה המשוררת המארחת את השאלה שעל שפתיו והסבירה לו: כיסים אלו מכסים בהם את האשכולות היפים ביותר, לשמור עליהם מפני החרקים המזיקים. זאת היא אחת העבודות הקלות שבכרם, וקוראים לה “כּיוּס”.

היה זה שבא לראות שומע ומהרהר בלבו: ראה מה גדול כוחה של קרקע להצמיח גם גידולי לשון. שהרי כמה וכמה חידושים שחידשו חכמים ומלומדים בלשון לא נקלטו, ונהדפו כמוץ מפני רוח, ואילו פועל זה, שאין לו זכר לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בשלאחריהם – מובטח לו שהוא בן־קיום, מפני שהוא יונק מאותם השורשים עצמם שמהם יונקות הגפנים. וכל זמן שבעמק יזרעאל יהיו כרמים עבריים, וחרקים מזיקים המתאווים לטעום מטובי הענבים, וידים נאמנות המעטפות את האשכולות כיסים – ודאי שלא יחדלו מלהשתמש במלה “כּיוּס”. ולא עוד, אלא “בניין כבד” זה עתיד להיות הולך ומתבנה לכל הצורות, שהמכייס יהא קרוי “כייס”. והגפן שאשכולותיה כבר עוטפו כיסים יהיו אומרים עליה שהיא “מכויסת”. והמורה שיבוא ללמד את תלמידיו בנין פיעל ופוּעל לא יזדקק אל “שיברתי–שוברתי”, אלא יהא יכול להביא להם דוגמה “כייסתי–כויסתי”.

ואל תאמר שאין זה מדרך הטבע, שתהא הגפן מדברת ומעידה על עצמה: “כויסתי”, או שתהא מתגרה בחברתה ואומרת לה: “ראי שלא כויסת”, או שתהא נדה לחברתה מימין ואומרת לחברתה משמאל: “ראי עלובה זו שלא כויסה” – שכן מצינו גפן מדברת בעדה, ומקרא מלא הוא: “ותאמר להם הגפן”.

---

רקפות בחירבּת־צמח

מאת

שמשון מלצר

יוצאת המכונית מבין החומות ונכנסת לבין השדות המוריקים והפּרדסים הטעוּנים פּירות של זהב – מיד נמוגים כל החששות לסכנת הדרכים ומתנדפים כערפל הבוקר. אפילו המחסוֹם בדרך, העשוּי לעכב את הנוסעים לשם בדיקה, ואפילוּ השוטר הבודק את תעוּדת־הזהוּת ואת תעוּדות־המסע מתוך כובד־ראש, אין בכוחם לחסום את הדרך בפני האור והתכלת שלא יהיוּ מטפטפים לתוך העינים, ואינם יכולים להעיב את זיווה של האדמה, שהתעטפה בו כבטלית. המכונית מסובבת גלגליה במהירוּת גדולה והעינים מקפּלות פּסים פּסים מאותה טלית נאה ומניחות אותם כמין סרטים של צילוּם בתוך מרתפה של הנפש. לימים, כשתהיה הנפש רעבה, תוציא אותם הסרטים ותקרין אותם, להזין בהם את העין הפנימית.

גם בשעה שנתעכבה המכונית בדרך מחמת קלקוּל קל לא נצטערתי. אדרבה, שמח הייתי לצאת מתוך המכונית ולעמוד כל זמן שהנהג מתעסק בתיקוּנים, ולהסתכל בכל ארבע רוּחות הרקיע והאדמה. שכן אינו דומה מי שרואה את העולם בנוֹיוֹ מתוך נסיעה בישיבה כפוּפה למי שרואה את העולם בנוֹיוֹ מתוך עמידה בקומה זקוּפה. כיוון שהגבהתי ראשי ראיתי מרחוק את יערה של חדרה. מיד נזכרתי במי שכתב ובמה שכתב על יער זה, ונזכרתי שאַף עכשיו אילן גדול יש בחדרה ששורשיו עמוּקים וצלו מרוּבה. אילו רצה הנהג לעשות שם חניה, ודאי שטוב היה לפוּש שעה קלה בצלוֹ של אותו אילן. אבל דרכם של נהגי המכוניות הקטנות, שאינם עושים חניה בשוּם מקום עד שבאים לחיפה.

אם אין סכּנה צפוּיה מצד הים שבמערב, שמא היא צופה מצד הרי הכרמל שבמזרח. ראיה לדבר מכוניות הצבא העוברות כאן בזמזוּם רעשני, מכונות הירייה קבוּעות בהן באמצעיתן וקניהן מוּפנים כלפּי מעלה. וראיה גדולה מזו – אותו בית ירוק על ההר בקצה עתלית, שמתוכו נתפּסוּ קצין יהודי ובני ביתו. ומשום חשש סכּנה, ואפשר בשביל להשלים את כמה הרגעים שהפסיד בתיקוּן המכונית, מגדיל הנהג את מהירוּת הנסיעה, עד שהמחוג מדלג בין שישים וחמישה ובין שבעים. לא עברוּ שתי שעות מזמן יציאַתנוּ עד שנמצאנו עומדים סמוּך לתחנת־הרכבת המרכזית בחיפה.

*

שלושה אבטובוּסים הוּזמנוּ בשביל העתידים לנסוע לחג הנטיעות בחירבּת־צמח, ושלושתם עמדוּ ממתינים סמוּך לתחנת הרכבת, מוּכנים לקבל את המוּזמנים. איני יודע אם משום המאורעות בארץ והשיחות שבלונדון או משום המאורעות שבעולם והדיהם שבלונדון – לא נתמלא אלא אבטובוּס אחד, ואף זה לא היה מלא. עלינוּ אל הדר־הכרמל ונצטרפו עוד כמה נוסעים, ועדיין לא היה מלא. הייתי מצטער, שאפילו כמניין אבטובוּס אחד לא נצטרפוּ לנסיעה לחירבּת־צמח. עד שהגענו לנהריה. כיוון שהגענוּ לנהריה מצאנו רבים שהקדימוּנו ובאוּ לשם, והם כמניין כמה אבטובוּסים. מקצתם אנשי עיר ורוּבם אנשי קיבוּצים, ומהם לבוּשים מדים של נוטרים ושל שוטרים, עברית רהוּטה בפיהם ורוביהם מלוכסנים על כתפיהם.

בא המשוּריין מחירבּת־צמח, זה שנטוּי עליו גג של בד ירוק. וזה של חניתה, שאין עליו גג כלל, מכבר היה ממתין. התכוננוּ לנסוע. מי שנכנס למשוּריין של חירבּת־צמח נכנס בפתח גבוה ונסע בראש השיירה, מי שנכנס למשוּריין של חניתה נכנס בפתח נמוּך, כדרך שנכנסים לתוך מערה, ונסע בסוף השיירה, מי שלא נכנס לתוך זה ולא לתוך זה – טיפס ועלה על מכונית־המשא הגדולה ונסע באמצע השיירה. הצד השווה שבהם שבכוּלם נוסעים קוממיות בעמידה ורואים את הים בתכלתו ואת הרי הגליל בירקותם ואת מקום פגישתם בראש־הנקרה המלבין.

רואים את ראש־הנקרה אך אין מגיעים אליו. מפני שהשיירה מניחה את הדרך הישרה ומפנה עצמה לצד מזרח בכביש הצבאי.

– הנה כאן מתחילה הגדר – מראה לי שכני לעמידה במשוּריין. בשעה שקראתי על הגדר קראתי גם על ממדיה. אף על פי כן נשאר בי הרושם שהיא גבוהה ביותר, כעין חומה של תיל. עכשיו שראיתיה בעיניים נראתה לי עלוּבה. אמרתי לו.

– לא גובהה של הגדר עיקר, אלא דרך עשייתה – הסבּיר לי. אין שום ברייה חיה יכולה לעבור על הגדר מלמעלה ואין שום ברייה חיה יכולה לעבור מתחתיה, מחמת החוּטים המתוּחים למטה על הקרקע ממש.

חזקה על המסביר שדבריו אמת, הוא עבד בגדר והוא מתח את החוּטים ההם למטה על הקרקע ממש. אבל אני לא ראיתי אותם. ומה ראיתי על הקרקע ממש מתחת לגדר? פּרחים! שטיחים ארוּכים ארוּכים פּורחים. בחלקם אדוּמים מכּלניות (וכלניות שבגליל גדולות מאלה שביהודה), ובחלקם זהובים מסביונים (וסביונים שבגליל גדולים מאלה שביהודה), ובחלקם סגוּלים בכמה גוני סגול, מפּרחים שאיני יודע מה שמם. ואף על פי שכל השטח שלאורך הגדר מכוּסה פּרחים הרבה, הקרקע שמתחת לגדר מכוּסה פּרחים הרבה יותר. או משום שהמקום שמוּר ומוּגן בפני כל חיה ועוף ואינו שמוּר ומוּגן בפני האור והגשם, או משוּם שבשעת עשיית הגדר נעשה שם ממילא עידוּר כלשהו.

השיירה ממהרת בכביש והגדר ממהרת אחריה לצד הכביש, פּרקים מתרחקת, פּרקים מתקרבת. ובשלושה מקומות היא מתעכבת, לעשות שער ליישוב שמחוּצה לה. שער אחד לכפר באסה, ולהבדיל אחד לחניתה ואחד לחירבּת־צמח. לפני שער כפר באסה הגדר מתעכבת – השיירה אינה מתעכבת; לפני שער חניתה אף השיירה מתעכבת. עושים חניה קטנה וכמה נוטרים יורדים מלמעלה מן ההר ועולים על מכונית המשא. לפני שער חירבּת־צמח הכול יורדים מהמכוניות ועולים במעלה ההר ומראים לחייל שבשער את התעודות.

*

בודקים לכניסה אבל אין בודקים למזונות. מעבר לשער עומדים שניים ואוחזים סל גדול באוזניו והוא מלא כריכים של לחם, שתיים שתיים פּרוּסות וירקות ביניהן. וכל הרוצה ליטול בא ונוטל ואוכל בלא נטילת ידיים, מפני שהלחם מעוּטף בנייר.

עליתי במעלה הגבעה ועיני שמחוּ לקראת המון החוגגים שכבר נמצאוּ למעלה. מהם מבהיקים מרחוק בחוּלצותיהם הלבנות, מהם מרעננים את העין בחוּלצותיהם הכחוּלות. איני יודע משום מה נתעוררוּ בי אותה שעה פסוּקים כגון עומדות היו רגלינו או קוּמוּ ונעלה, והרי אלה לא נאמרוּ אלא בירושלים.

ולא הגעתי לחצי ההר עד שבא לקראתי זוּג יקר שיש לי בחירבּת־צמח, בנימין ושרה.

אמרוּ לי: כמה אַנוּ שמחים שעשית לנוּ אַפתעה זו ובאת, בוא לחדרנוּ לפוּש קצת. אמרתי להם: כמה אני שמח שיכולתי לבוא אצלכם, ולא לפוּש באתי אלא לראות. אף על פּי כן נכנסנוּ לחדר, בשביל שאפשוט את הבגדים החמימים. ראיתי את הקן שזוּג יונים זה מהמה בו. חדר קטן של דל“ת על דל”ת בצריף, אבל נאה מאוד. אין בו רהיטים, מלבד שתי מיטות של ברזל ושוּלחן קטן וארגז אחד, ולא קישוּטים, מלבד תמוּנתו של המשורר הגדול הקבוּעה במסגרת על הקיר. ובאמצעיתו של החדר עמדה דממה גדולה וזוהרת. ואיני יודע אם שפעה דרך החלון מהרי הגליל, או שפעה עם החיוּך מתוך עיניו הממוּצמצות של זה שבמסגרת על הקיר.

הנחתי את המעיל ויצאנוּ ומארחי היוּ לי לעיניים. אין לך פּינה שלא פּניתי לשם, אין לך מראה שלא ראיתי באותה שעה מועטת. מה אספּר ומה לא אספּר. אספּר על התערוּכה של פּרחים וירקות וּשׂעוֹרה, שכבר הספּיקוּ לגדלם בחלקות המסוּקלוֹת וערכוּם יפה על השוּלחן בחדר האוכל, מה לא אספר על תערוּכת התצלוּמים, שעיטרה את קירות חדר־האוכל ובהם אתה קורא את תולדות היישוּב הזה; אספר על המגדל, שהיה תחילה בחניתה והוּבא אחר כך בטראקטור לכאן, מה לא אספּר על הזרקור שבראשו, שניתנה בו דעה לעשות שירוּת טוב אפילו ביום, בשעה שאינו עומד בתפקידו, שפעמים הוא מגביה עינו כלפיּי מעלה והכול יודעים מה הוא מרמז; אספּר על השבילים החדשים, שהוּכנוּ ליום חג וסוּמנוּ טוּרים־טוּרים של אבנים לבנות וחדשות, ועל המקהלה הנאָה ששרה בכמה קולות לפני הנטיעות ולאחריהן, ומה לא אספּר על הסלעים הגדולים שנוּפצוּ ועל ה“מדרגות” שנבנוּ מן האבנים האלה, ועל כלי העבודה, המוֹטוֹת והכּילפים והקרדוּמות והפּטישים שעמדוּ חבוּיים בפּינה, ועל שירתם שהיא ודאי גדולה יותר וקלותיהם שהם ודאי מרוּבים יותר. אלא אספּר על דבר אחד:

כשעברנו מן החצר למקום הנטיעה שמענו פתאום קול נפץ גדול וחזק מאוד. עד שלא היתה שהות להתבהל מן הקול בא המראה: עננה כבדה ואפילה התנשאה בגובה גדול ואבנים ואבק־אבנים היו מתעופפים ומתאבכים עד לב השמיים. חס ושלום שהתגנבו אויבים והניחו פצצה גדולה? אלא אפתעה היא שהכינו לכבוד האורחים. נקבו חורים בסלעים ומילאום דינאמיט וחיברום בחוטים של חשמל ופוצצום יחד, להגדיל את הרושם. ולמה בחשמל ולא בפתילה כנהוג? אחת, בשביל שהפיצוץ יהיה בבת אחת, ולא בזה אחר זה; ושתים, בשביל שאפשר יהיה להדליק מרחוק, שכן כל העומד בהיקף של קו"ף מטר מסביב סכּנה צפויה לו. אני ראיתי אותו חוט חשמל ורגלי דרכה על אותם האבנים המפוּצצות, שהבהיקו בחידושן. שטח של כמה וכמה מטרים מרובעים, שהיה נטוע סלעים גדולים, נעשה שטח זרוע אבנים קטנות.

– אבנים קטנות אלה – מסביר לי בנימין – אף הן טעונות לפרקים כמה זוגות ידיים וכלים בשביל לעקור אותן ממקומן. עכשיו ראה אותן טיראסות, שהן זקופות כחומות גבוהות, וחשוב כמה אבנים יש בהן, כמה עבודה השקיעו בהן. אמרתי לו: מתגאה אתה בכך? השיב לי: הן. אותה שעה למדתי, שלא תמיד הגאווה מידה מגונה היא. פעמים היא נובעת ממקור השמחה והיצירה, ואז אין לך מידה נאָה הימנה.

חזרנו לחצר ומצאנו שולחנות ארוּכּים ערוּכים בצורת חי“ת ועליהם פּרחים ופירות ומגדנות וכל טוּב. רגל ימנית וראשה של החי”ת – כל מי שיושב במקומו יושב; רגל שמאלית אין יושבים בה אלא החיילים האנגלים השכנים. היוּ מיטיבים לבם במה שהוגש להם, וכל פעם ששומעים את השם לונדון יוצא מפּי אחד הנואמים – מפנים ראשם להסתכל בו. עד שאחד מהנואמים פּנה אליהם בלשונם ואמר להם מה שאמר, וסיים בברכה שיחזרו בקרוב לאמותיהם ולנשותיהם ולבניהם ולארצם. כיוון ששמעו כך, היכו כף אל כף בהתרגשות גדולה. אילמלא חששתי שיאמרו צבאות הוד מלכותו משוּלים לנשים, הייתי אומר שראיתי דמעות בעיני אחדים מהם.

*

הגיע הזמן לנסוע. ירדנו לכביש. בדרך קטפו מארחי קצת רקפות מבין הסלעים ונתנו לי. לבנות היו, צנוּעות היו, משפילות פניהן למטה וכותרותיהן מתרוממות למעלה, כעטרות נאות. שמרתי עליהן בשעה שנכנסתי למשוּריין של חירבּת־צמח, זה שנסע עכשיו בסוף. זזה השיירה, קראנו זה לזה שלום. התרחקה השיירה, ברכוני בתנופת זרועות ובהנעת פיסת היד. התרחקה עוד יותר – פנו לחזור. ראיתי אותם עולים חבוקים וכפופים עד שנעלמו מן העין.

הייתי סבור שהם הולכים כך משום שהם עולים בהר, שכן דרכו של העולה בהר שהוא מתכופף. אבל משנעלמו השהיתי עיני על צרור הרקפות שבידי. ראיתי שאף הן מתכופפות ומשפּילות פּניהן למטה, אבל על ידי כך הכתר שעל ראשן מתגבה ומתנשא למעלה.

---

עבר והוֹוה בצפת

מאת

שמשון מלצר

א. ליד בית־מדרשם של שם ועֵבר

מילדותי נתונה בלבבי אהבה לגשרים. בעירי הקטנה טלוסט היה גשר נטוי מעל לנהר. מפני שהכתיב של שם הנהר לא היה קבוע, או אולי מפני שהשם כולו, “טוּפּה”, היה בו דמיון למלה אחרת, שבלשון פולין יש בה צד של גיחוך, נפסל הנהר מלהיות נרשם בגיטין, וממילא לא היו מתגרשים בעירנו. לשם כך היו נוסעים לעיירה הסמוכה יאגלניצה, ובמקום לומר “הם נוסעים להתגרש”, היו אומרים “הם נוסעים ליאגלניצה”.

הנהר נפסל לגיטין, אבל לא נפסל לענייני הילדים. בזמן הפשרת השלגים היה גואה, נושא גושי־קרח גדולים, וכל ילדי החדרים עומדים ומסתכלים בפחד ובהנאה. ובייחוד היה אהוב הגשר שמעל לנהר. נהר וגשר עליו אוצר הם, מקום המזמן מראות ממראות שונים בכל ימות השנה. לעיר הגדולה לבוב לא יכולתי לסלוח, שכיסתה את נהר־פּלטב שלה ונטעה מעליו שדרה גדולה. כל עיר ועיר שבאתי בה – ראשית חיבובי אותה היתה בגשר שעל־פני הנהר, ואפילו בגשר שעל־פני בקעה בלבד, בין גשר לעוברי־אורח ובין גשר של רכבת.

כשבאתי לצפת בפעם הראשונה לאחר המלחמה, כלומר – לצפת השלימה, לרחוב אל"ף העגול, המקיף את המצודה כטבעת, וראיתי את הגשר – נתקשר לבי מיד למקום הזה, לאהבה אותו יותר ממקומות אחרים. מתחת לגשר הגבוה והמקומר מנשבת תמיד, ביום ובלילה, ביום קור וביום חום, רוח הבאה מצד העצמון, ודומה שהקמרון הזה מתחת לגשר הוא שער־הכניסה למזג אווירה הצונן של צפת.

ומה הוא הבניין הקטן הזה, עם הכיפה העגולה ועם התאנה הענפה שמעל לכיפה? זהו בית־המדרש של “שם ועבר”. תחילה היה שם מסגד, עכשיו התקינה את הבניין לבית־כנסת ולבית־מדרש וקראו לו כך.

והנה שפר חלקי ואני גר בקרבת הגשר ובית־הכנסת על־שם שם ועבר. ערב שבת, כשאני עולה עם בני־ביתי במדרגות הרעועות שליד הגשר בשביל המוליך אל המצודה, לראות את שבת המלכה יורדת על־פני העצמון בגלימתה התרוגה, אנו עוברים על־יד פתחו של בית־הכנסת הזה. כמניין יהודים של אחינו מעדת תימן, ובהם נערים אחדים, אומרים במקהלה את פסוקי שיר השירים, אמירה מהירה וקולנית ומלאה התלהבות. “הנך יפה, רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים!”

ולקראתנו, במורד של שביל הטרשים, צועדת בזהירות ובכבדות אשה שכרסה בין שיניה. דומה, רבקה בת בתואל היא, ותאומים בבטנה, “ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר: אם כן, למה זה אנוכי? ותלך לדרוש את ה'”. אין לי כאן חומש עם פירוש רש“י, אבל אני מדפדף ברש”י שבלבבי. “ויתרוצצו הבנים בקרבה” – עברה לפני עבודה־זרה – היה עשו מפרכס לצאת, עברה לפני בית־מדרש – היה יעקב מפרכס לצאת. “ותלך לדרוש את ה'” – זה בית־מדרשם של שם ועבר.

ופתאום עוברת בי חרדה: ריבונו של עולם, עשה נא חסד, ואל יהיו הפעם תאומים. לא עוד תאומים!

ב. כנעניים

“קריית הציירים” שבצפת פונה לצד העצמון. משם הרוח הקרירה נושבת תמיד, ושם השקיעות מזכירות כל יום תמיד, כי “צייר גדול הוא אלוהיכם”. ומשער אני, שאין הציירים מסתכלים כל יום בשקיעת החמה; אילו הסתכלו – כיצד היתה קמה בהם הרוח לעמוד ולצייר ולהתחרות ב“צייר הגדול” ההוא.

מכל מקום, ישיבתם מול העצמון. ואף שני הסופרים הקבועים בצפת – ישיבתם כנגד השמשות השוקעות, ואם ימצא הקורא גודש־צבעים בתיאוריהם – יהא יודע מהיכן גודש זה בא.

החלון האחד הפתוח לנוף גדול שמצאתי בדירתי, והחלון השני שקרעתי, שניהם פונים לצד הר־כנען. הר־כנען קרוב ומיושב ואיננו רחוק ועצום כהר־עצמון. בתי־האבן מן הוואדי מטפסים ועולים בו, בחברתם הטובה של עצי־זית עתיקים, ומגיעים עד למעלה ממחצית מדרונו. ולמעלה – בתי־השיכון הלבנים החדשים כפולי־הקומה ואדומי־הגג, ניצבים על עמודיהם כעל רגליים דקות וקלות. הציירים טוענים שהבתים האלה, חדישי־הסיגנון, “מכערים את ההר והורסים את הכול”. ואני אינני יודע, במה הם מכערים? אדרבה, אם הבתים הישנים משולים לזקנים וזקנות כפופים, הנאנחים מן ההתאמצות שבעלייה ואף אל חצי־ההר לא הגיעו, הנה הבתים החדשים דומים לנערים ונערות צעירים ועליזים, קלי־רגל ודקי־גיזרה, המעפילים בבת־אחת ובקלות עד ראש ההר…

בערב חלונות הבתים שבכנען מתנוצצים באור החשמל והמראה גדול ומרהיב. ניצוצות פזורים, אוצרות מנצנצים. טוב לעמוד על־יד החלון ולהתבונן אל ההר. אם על העצמון יש מראות־אלוהים כל היום, הרי על הכנען יש מראות־אלוהים־ואדם גם יחד. טוב לראות ביום בני־אדם מתנועעים שם בשבילים כמיני ברואים צעצועיים, טוב לראות בלילה את אורו הנודד של כל־רכב, כמין גחלילית נודדת… ואנחנו, אני ובני ביתי ואנשים מבאי ביתי, אוהבים משום כך את הכנען. ואפילו מעדיפים את הכנען על פני העצמון.

ובמובן זה כולנו כנעניים נלהבים.

ג. בין טלוסט העיר וצפת העיר

תחילה הייתי סבור, שאני נוסע להכיר מקרוב עיר שהיא חדשה בשבילי, ואנשים שהם חדשים בשבילי. אך לאחר שהייה של כמה ימים הבהיקה לי פתאום מחשבה ברורה ובהירה כל־כך, שעמדתי נדהם ואמרתי לעצמי: שוטה, סבור היית, שאתה בא אל עיר חדשה? הרי אינך אלא חוזר אל טלוסט שלך!

מיד עלו לפני כל הצדדים השווים שביניהן. הבתים הישנים ומטים לנפול, שאין בהם שניים דומים זה לזה, ואף־על־פי־כן כולם יחד עולים לסיגנון אחד. האנשים הפשוטים והנלבבים, המדברים רובם ככולם יידיש. המשפחתיות שביחסי האנשים, שכל אשה יודעת מה מתבשל בקדירתה של חברתה וכל איש מגיד לחברו מה היה שיחו אתמול עם פלוני בחדרי חדרים… ועסקי אהבה ואהבים של כמה זוגות, שכל בני העיר משתתפים בהם השתתפות שברגש, מי בעין טובה ומי בעין רעה, אבל כולם יחד מתוך עניין רב. והקולנוע! ההליכה לקולנוע, לשאוב ממעיין־לא־אכזב זה של תרבות מן העולם הגדול… הכול, הכול משותף להן, לטלוסט הרחוקה שלי, הקהילה הקדושה שנחרבה ואיננה, ולצפת, הקרובה והקיימת, אחת מארבע ערי הקודש של ארץ־ישראל.

ורק לאחר שהשבעתי את נפשי בזיהוי־הפלאים הזה ומיציתי את כל הצדדים השווים שבו, נתגלה לפני בבת־אחת השוני שבין שתיהן, הצד שאינו שווה. טלוּסט שלי היתה ישוּבה לאורכו של הכביש, לשני צדדיה של דרך־המלך הארוכה־הארוכה, המוליכה מן המזרח אל המערב ומן המערב אל המזרח. היא עצמה ותחנת־הרכבת שבה ותחנת־האוטובוסים שבה לא היו אלא תחנת־ביניים קטנה בדרך הארוכה. ואילו צפת יושבת בעיגול, שהוא כטבעת בסופו של הכביש, והאוטובוס העובר בה סובב־הולך סביב־סביב וחוזר אל הדרך שבה בא. והבינותי, כי טלוסט לא היתה בכל זאת אלא תחנת־מעבר, ואילו צפת היא תחנה סופית.

---

חנוכה בטלוּסטֶה

מאת

שמשון מלצר

שלג רב לבן ורך ירד מן השמים האפורים. הגגות, הדרכים והשדות – הכל מכוסה לובן מבהיק ומסנוור את העינים. העצים שעמדוּ משחירים בעריתם, ענפיהם כוסו שלג מצד אחד ודומים למחרוזות של פנינים. האשוחים והאורנים מלבינים מצד זה ומוריקים מצד זה, ואין לך זיווּג נאה מלובן וירק. כל אפור וכעור נעלם, הכל חדש ומחודש: העירה התעטפה בטלית של שלג מזהיר לכבוד חנוכה.

גם ב“חדר” רבה התכונה. אין לומדים בערבים וביום החורף הקצר נחפזים לגמור את פרשת “וישב”, ויוסף הצדיק נשאר בינתים יושב בבית־הסוהר, כמו שכתוב: “ולא־זכר שר־המשקים את יוסף וישכחהו”. ויש לשאול, מכלל שנאמר “ולא־זכר” איני יודע ששכח? אם־כן למה נאמר “וישכחהו”? אלא מלת “וישכחהו” רמז יש בה, נוטריקון היא: “וואוילי יינגליך שפילין כּוויטליך חנוכה, העסין ווערעניקיס”, פירוש: נערים הגונים משחקים קוויטליך בחנוכה ואוכלים לביבוֹת, ולשון טייטש היא. ומשיש להם לקוויטליך רמז בתורה – דבר שבקדושה הם וכל הידים עסוקות בעשייתם ובמשחקם.

הקוויטליך כמין קלפים הם, ויש ביניהם: שהללוּ, קדושים והללוּ טמאים; הקלפים מצוירים צורת מלך ומלכה, ויש אומרים אף צורת צלם עליהם, והקוויטליך, להבדיל, אין עליהם אלא אותיות י"ב הקדושות. ועוד, שקלפים כל המשחק בהם נעשה פסול לעדות וסופו יורש גיהנום, וקוויטליך המשחק בהם הנאה לו בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא.

אותה שעה הרבי מתעסק בהתקנת דפוס־עץ ליציקת סביבונים של עופרת בשביל התלמידים הקטנים, ובשעת מעשה הוא מספר על הנס שאירע לאבותינו בימי מתתיהוּ כהן גדול ובניו חשמונאים, שטיהרו את ההיכל, וכשבאוּ להעלות נרות המנורה לא מצאוּ אלא פך אחד של שמן טהור חתוּם בחותמת הכוהן הגדול, ולא היה בו אלא כדי להאיר יום אחד, והספיק לשמונה ימים… וזה מה שאנוּ חוקקים על ד' הצדדים של הסביבון: נ’ג’ה’ש'. אותיות אלה ראשי־תיבות הן: “נס גדול היה שם”.

וכן כל אדם מישראל מזדרז למצוה ומתקין את החנוכיה מבעוד־יום. גבירים שבעיר חנוכיה שלהם של כסף טהור, ובדמות מנורה היא עשויה, על כפתוריה ופרחיה וגביעיה, אלא שבת שמונה קנים היא, ומקום קבוע בה בשביל ה“שמש”. אמידים – חנוכיה שלהם נחושת, ודופן שלה רדוד ומקושט אריות. בעלי־בתים בינונים חנוכיות של פח יש להם, וכגון אלה הרתחה במי־אפר יפה להן, להעביר את החֵלב שדבק בהן בשנה שעברה. ועני שבישראל עושה לו חנוכיה של תפוחי אדמה. כיצד? נוטל תפוח אדמה וחותך ממנוּ למטה, כדי שישב, אחר־כך חותך למעלה ועושה בית־קיבוּל לשמן ופתילה. חן מיוחד לחנוכיה זוּ, שכן נרותיה הולכים ומוסיפים בכל יום, עד שמגיע בזאת־חנוכה לחנוכיה של שמונה נרוֹת. ואין לפני המקום בין חנוכיה זוּ לחנוכיה של גביר ולא כלום. אדרבה: העני נוטל שכר על עשיית החנוכיה לחוד ועל הדלקת הנרות לחוּד… ויש גם שמדליקים נרות של חלב על גזר־עץ פשוּט. בין אלה ובין אלה מעמידים אותם על סף־החלון לשם פרסום הנס, ואורם מנצנץ בזוהר קדוש ומלא־ענווה כלפי חוץ, שהרי בבית מדליקים עששית של נפט ואין נזקקים לאורם של נרות החנוכה, שהם קודש ואין לנוּ רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.

ה“שמש” להדלקת הנרות של שעוה הוא, מעשה ידיו של חיים שמש, יהודי נוח וטוב שלא כדרך כל השמשים שקפדנים הם. בכ“ד כסלו הוא נכנס לבית דרך הרחבה, ואינו נכנס ממש, אלא עומד על מפתן הפתח; הקור מתפרץ אל הבית והחום נבהל לצאת החוּצה, כמראה קיטור, אך חיים־שמש אינו בהול, הוא מברך בקול, מוסר את ה”שמש" ומברך שנית בקוֹל, ולאט לאט הוא יוצא וסוגר את הדלת. העניים, שגם בלאו־הכי אין החום גדול בדירתם, אינם מקפידים על כך, אך אלה שביתם מוסק יפה חוששים לאיבוד החוֹם ומזרזים אותו… ובליל א' שאחרי שבת חנוכה הוא עובר שנית מבית לבית של בעלי־הבתים המתפללים בקלויז דטשורטקוּב, מקלוֹ בידוֹ האחת ובשניה פנס גדול המטיל צללים כחולים על השלג. הוא הולך לקבץ מעות חנוכה…

אף הילדים עיקר שמחתם במעות של חנוכה, שהגדולים נותנים להם. ארבע מידות בנותני מעות־חנוכה. יש מזדרזים ובאים ונותנים מיד ביום א' דחנוכה באהבה ובשמחה, זוֹ מידה יפה. ויש נתבעים ברמיזה ובשתיקה ונותנים בסבר פנים יפות, אף זוֹ מידה נאה. ויש שהולכים אליהם, וכשהם רואים שבאו הקטנים מבינים למה באוּ ונותנים – זוֹ מידת בינונים. ויש שאינם נותנים עד שתובעים בפה – זוֹ מידה מגוּנה. אך יש שנתבעים בכל לשון של תביעה ובקשה, ואינם נותנים – זוֹ אינה מידה כלל…

דוד כזה ישאל אותך: למה לך כסף? ומה תעשה בכסף הזה? ולאחר שמצאת סוף כל סוף מטרה בשביל הכסף שהיא כשרה וישרה גם בעיניו, יהא דוחה אותך בלך־ושוב ויאמר לך שעדיין יש לו שהוּת, שיש לנוּ ב"ה שמונה ימי חנוכה. ובשמיני של חנוכה – אפילו תחפש בנרות לא תמצא את הדוד הזה, לא בביתו ולא ברחוב ולא בשום מקום – פשוּט, הלך ואיננוּ. ולמחרת היום שוּב אין חיוּב של מעות חנוכה… לא, הוא לא יתן! מוטב שתתייאשו ממנוּ לכתחילה ולא תבטלו את זמנכם לריק. קחוּ את המזחלות ולכוּ למורד ההר לחפש את דרך־הגררה!

הקור דוקר באף, הנשימה דומה לעשן היוצא מהארובות של הגגות הנמוכים, וניצוצות לבנים־מכסיפים מתעופפים באויר. אשרי מי שיש לו פרווה של עור כבשים, מצנפת של קטיפה רבודה מוך, ושתי כנפים יורדות ממנה על האוזנים, בתי־יד שאין בהם מדור מיוחד אלא לבוֹהן בלבד, מגפים משוחים בשמן שאין השלג נאחז בהם כל־עיקר ופרסותיהם מטביעות צורתן בשלג – ונוסף לכל זה מזחלה מפורזלת! פרזלי המזחלה, אפילוּ העלו חלודה הרבה, כיון שהחלקת שתים ושלוש פעמים במורד ההר – מיד מבהיקים ככסף ממש. ובפרט שאין מסתפקים בשתים־שלוש עמים, אלא מחליקים פעמים הרבה, עד שהרגלים מתאנות בתוך המגפים וקצות האצבעות בתוך בתי־היד כעין מחטים רבים דוקרים בהן… ואין סגולה טובה לחימום כל האברים מסגולה בדוקה זו: קופצים כמה קפיצות למעלה ובשעת כל קפיצה חובטים בשתי הזרועות סביב לגוף, זרוע־ימים לצד שמאל וזרוע־שמאל לצד ימין, כמי שחובק ומחבק את עצמו חיבוּק חזק…

ויש להיזהר שלא תבוא כנגדך פתאום עגלת־חורף רתומה לשני סוסים דוהרים ומהבילים בשעה שאתה יורד במעוף הבזק במורד ההר, ושלא תפול, חלילה, תחת רגליהם. לא כל הסוסים יש להם זוגות בצואריהם!

ואולם אלה שיש להם – קול צלצולם בא ממרחק בעליצות ובחדווה, כזמר נפלא. צלצול נעים זה כל עוד הוא והדוֹ והד־הדוֹ נשמעים, אתה עומד כמקושר למקומך ומקשיב: דזין… דזין… דזין…

הדר־הכרמל, תרצ"ה.

מכתבים פרטיים

מאת

שמשון מלצר

---

באור הבוקר

מאת

שמשון מלצר

פאניה יקירתי,

השעה מוקדמת, החמה עלתה רק על הגגות, ואך שולי הבתים מלמעלה מוּארים. עוד שקט מסביב, אותו שקט שאלפי קולות ובנות־קול נשמעים מתוכו: כּלב נובח, תרועת חצוצרה של מכונית־נוסעים, צפצוף של ברז שנפתח, קשקוש הגלגלים של עגלה הטעונה משא כבד (מובילים אדמה להרחיב את הכביש בקרייה), וצלצול השלשלת שבתחתית העגלה הריקה, החוזרת קלה ועליזה. צפרים מצייצות פתאום במקהלה, נשמע קול חביטת כנפיים בהתעופפותן. אילו בא עכשיו אווירון, כבר ממרחקי־מרחקים היה זמזומו נשמע.

מקלט עדיין אין לנו, אבל כבר היתה ישיבה והיו החלטות ויש תוכנית ומקום (בשדה הקטן שהוא לי לוח־שנה של חרישה וצמיחה וכמישה וצחיחה). גם השקעתי כבר לירה אחת במזומנים במכרה־החיים הזה. כשנטלתי ללירה זו והלכתי למסרה לראש הוועד של הבית, פתחה ואמרה לי: רע לי, רע לי. אמרתי לה: מפני מה רע לך? אמרה: יחידה אני לך ואחרונה אני לך, ולמה אתה מוציאני? אמרתי לה: צודקת אַת, לירה, ואף לי רע. יחידה אַת לי ואחרונה אַת לי ואני מוציאך בלא תכלית. אילו שלחתיך לחנות של הלבשה, היית מביאה גופיות ומכנסיים לבני הקטן, שהוא צריך להחליפם הרבה פעמים ביום, וסנדלים לבני הגדול, שהוא רץ הרבה. המשיכה ואמרה: ואילו שלחתני לבית־מסחר ספרים, הייתי מביאה לך כרך שלישי של ספר האגדה שעד היום אין לך. וכל איגרות ביאליק, שאתה מתאווה להן. עכשיו שאתה עושה אותי קרדום לחפור בו באדמה או מסמר להדביק בו קרשים ישנים ולעשותני חלק מאותה חפירה שקוראים לה מקלט, יודעת אני שאתה מקללני ואומר: יהי רצון שלא אזדקק לך ולשרותך, ולא אפיק ממך טובת הנאה ותועלת, וסופי שאתה זוכרני כלירה שהוצאה לבטלה.

אמרתי לה: מה אעשה לך, והאווירונים שוּב אינם חלום של ליאונרדו דאַ וינצ’י. הם טסים באמת באוויר ומטילים חטיבות כבדות, שרשעותו של אדם וחכמתו של אדם כרוכות בהן יחד, והן מתפוצצות ומתפזרות לכמה וכמה רסיסים, וכל אחד מהם יש בו כדי להמית או לפצוע. לכי, בתי, ועשי שליחות שהוטלה עליך. אם אנו מזדקקים למקלט זה, אנו זוכרים לך טובה ואומרים: זו לירה שנעשתה שליחו של מקום לשמור עלינו, ואם אין אנו מזדקקים למקלט, חייך שאני זוכרך לטובה ודורש לירה מלשון ליריקה ואמר עליך: זו לירה שאמרה לפני שירה.

נתנחמה והלכה. עכשיו היא מונחת אצל אותו ראש הוועד ועדיין לא נעשה דבר.

בינתיים הרי היה בחיפה מה שהיה. אותה שעה ירדנו לקומה אל"ף. משהתחילה הצפירה, מיד הרגישו הכול והכירו בקולה שהוא קול של אסון ולא קול של ניסיון. התכנסנו בפרוזדורה של הדירה הפנימית, עדה קטנה מגלויות שונות. באמצע ישבה על כיסא סבתא זקנה, ושׂער־הכסף שבראשה הוסיף למעמד הזה מין חגיגיות. נשים ותינוקותיהן עמהן ישבו על כיסאות, השאר עמדו; דיברו בלחש, באדיבות, בידידות, באהבה – אף על פי שהיו שם אנשים שאינם מכירים זה את זה. לסתור את דבריו של שופמן סופרך־אהובך, שמתוך ישיבת־מקלטים הסיק שמועטת האהבה באומה זו ואין ריע טוב מן המוות. ראיתי שם שני ריעים קטנים, שישבו על הרצפה ושיחקו ברוץ־רץ. והגברים דיברו על כך שיש להחיש את בניית המקלט. יהודה ישב בחיק אמו ובאפלולית האירו עיניו בזוהר מופלא, דומה היה שהוא מאזין לשיחה ומבין בה משהו.

לאחר אות הארגעה יצאנו ממקלטנו הזמני “לסייר” בשני המקלטים האמיתיים (!) שכבר נבנו בשכונתנו (תמיד הם סגורים על מנעול). באה לקראתנו עם היוצאים מתוך המקלט אשה אחת צעירה נושאת ילקוט צבעוני, הוא הילקוט שבו היא הולכת לשפת־הים. גם הילוכה היה כשל מי שחוזר משפת־הים. והנשים, שמכירות אותה כגנדרנית, חייכו. אני לא חייכתי. אותה שעה הרהרתי כי טוב־טוב החליטו חבריך, “לא לקבל עכשיו למשק אורחים סתם, קרובים וידידים, אלא אך ורק כשהמצב בערים, ובייחוד בחיפה, יהיה באמת חמוּר”. אשה זו ודאי אף היא יש לה קרובים וידידים טובים בקיבוץ או בקבוצה, והילוכה וילקוטה השפת־ימיים שם, אצלכם, יש בהם באמת כדי להרגיז. והרהרתי בילדיה של פלוגת הים, המהלכים ב“חוצותיה של גבת”, כלשונך, והייתי עם מטפלותיהן בשעה שעמדו ליד הטלפון, חרדות לגורלם של הורי הילדים הללו שבנמל חיפה. כמה נפלאה מחשבתו של אדם, שהוא יכול לפרושׂ אותה ככנף גדולה וקלה ולנגוע בה נגיעות רחוקות במקום ובזמן!

ואחר־כך קריאת הרשימה של ההרוגים והפצועים, פעולה שסבוכים בה רגשות שונים כל־כך, פחד שמא תמצא שם שֵם שאתה מכירו, שמחה ואכזבה גם יחד שלא מצאת, ובושה על השמחה הזאת והרגשת־חטא, כאילו אתה הוא שהצלת את אהוביך־ויקיריך מאותה רשימה ורשמת במקומם שמות של אחרים, שהם אהוביהם־יקיריהם של אחרים.

אגב, תולדותיה של נפש אחת מן ההרוגים נודעו לי אחר־כך, ויש בהן צער־עולם. עכשיו אני מכפּיל צער זה בעשרים, שהוא מספר כל הקרבנות שתולדותיהם לא נודעו לי.

עוד אותו ערב ישבנו וסעדנו על המרפסת, כרגיל, לאור הכוכבים, היינו: בחושך. מפני שהכוכבים הללו, אף על פי שאומרים עליהם שהם גדולים ביותר ואורם מרובה ביותר, אינם נותנים אורה הרבה. הלבנה הקטנה, שהיא קטנה מהם הרבה פעמים ואין לה אור משלה כלום, משפיעה יותר זוהר מכל אותם גאוני־המאורות, מפני שהם רחוקים והיא קרובה, ומידת השפע והנתינה היא כנראה יותר עניין שבקירבה מעניין שביכולת.

יושבים בחושך ומגששים על פני השטח הקטן של השולחן. מי שאינו רוצה לשקוע בעצבוּת ובמרה־אפילה, על כרחו הוא אנוס לצדד עצמו לקצה האחר, לצד הבדיחה, שהוא אמצעי לשכיחה. איני יודע מפני מה כועס שופמן על הבדיחות, מה רע יש בהן. אדרבה, בדיחה טובה הרי היא תמיד פתח לפורקן בשעה רעה. אני מוציא את המזלג מידי ומחפש את הסכין, אבל אני מוצא שוב את המזלג. אני מניח את המזלג בצד ומבקש שוב את הסכין, אך בא שוב לידי המזלג. וכשאני מספר דבר זה לשאר המסובים בסעודת־המסתורין, הדוד דויד שלנו, המבלה אתנו את ערבי ההאפלה ומצפה כל ערב לידיעות הראדיו על גורלם של הפליטים היהודים שבצרפת, מספר מעשה זה:

פעם אחת בליל שבת לאחר סעודה נכנס הצדיק ר' זליג סגי־נהור מאוֹלסק לבית הכנסת לומר שם על פה שיר־השירים, כדרכו. היה שם “יושב” אחד שוכב על הספסל. ביקש הרבי לישב, וגישש ומצא אדם שוכב. שאל: מי כאן? השיב לו האדם: אני חזקאל. הבין חזקאל שהרבי מבקש לישב, הזיז עצמו. לא רצה הרבי להטריח אדם ממקומו, גישש והלך קצת וגישש, ומצא אדם שוכב על הספסל. שאלו: מי כאן? השיב לו: אני, חזקאל. הבין חזקאל שהרבי מבקש לישב כאן, הזיז עצמו. הלך הרבי וגישש ומצא אדם שוכב, שאלו: מי כאן? אני, אמר ה“יושב” השוכב: חזקאל. פתח הרבי זליג ואמר: פלאי פלאים, כל בית־הכנסת כולו מלא חזקאל. ויש אומרים, אומר הדוד להרבות בדיחות־הדעת, שאותו “יושב” לא חזקאל היה שמו אלא גציל, ולפי גירסה זו נצטרך לומר – וכאן חוזר הלילה כל אותו עניין, וסופו: פלאי פלאים, כל בית־הכנסת כולו מלא גציל!

כן, יקירתי, טובה בדיחה בשעה רעה. והשעה רעה כל־כך, שלא הומצאה עדיין הבדיחה הראויה לה בטוּבה. על כל פנים, הבדיחה שהמוות הוא הטוב בידידים, אם היא נאמרת בימים הללו לאנשים היורדים במקלטים – אינה בדיחה טובה כלל, ואין למצוא בה אפילו מקלט ומפלט כלשהם.

שלום לארקה, שלום לגרשום ולכולכם שלום.

יום ג', כ“ד בתמוז, ת”ש.

---

בוא ונשב על הספסל

מאת

שמשון מלצר

יקירי,

איגרתי הקטנה, שכל תוכה רצוּף ברכה, ודאי הגיעה לידכם. מה ברכה עוד אברככם, שתהא הבת נאה וחמודה? כבר אתה כותב שהיא ורודה עם עיניים תכולות ושערות שחורות. ומה נאה מזה. אברככם שתבנו ביתכם בהרי הגליל – כבר אתם בונים ביתכם בהרי הגליל. אלא יהי רצון שתגדלוה בשלום, שתוכלו לקבל ממנה כל אותו שפע של שמחה ועונג שתינוקת יכולה להשפיע, אמן.

איני יכול לשלוח לך את הספר “ראי, אדמה” לשאוּל טשרניחובסקי, כי שאוּל הוא עמי. ושביקשת לדעת טיבו – יש בו קרוב למאתיים עמוד, והוא מעין מאסף לכל מה שנתחדש אצל המשורר לאחר שיצאו כל שיריו בכרך אחד, וגם ארבעה שירים שמחמת שיכחה לא נכנסו בכרך הגדול, ובהם הבאלאדה “בעין דור”, שבגללה דיפדפנו בספר הגדול כמה פעמים וביקשנוּה, כי היינו סבוּרים שנשמטה רק מרשימת התוכן ואי־אפשר שנשמטה בפנים. במערכה הראשונה של הספר, “הגיונות”, יש אחד־עשר שיר, ובהם “אני – לי משלי אין כלום”, שילדינו ילמדוּהו בבית־הספר וידעוּהו בעל־פה ואנחנו נתבייש שאין אנו יודעים אותו בעל־פה. במערכה השלישית והרביעית – תרגוּמים, ובכללם שני תרגומים קטנים משירי גיתה ואחד מהם “וַרדינת הערבה” (לפני שבועיים־שלשה היה ב“הגה” המנוקד ויכוּח בעניין תרגוּמו של שיר זה; ונתברר שניסו בו כוחם כמה מתרגמים לפני טשרניחובסקי ולאחריו ולא הצליחו להעלות מה שהעלה הוא). והמערכה השנייה, “פּוֹאימות קטנות וגדולות”, כוללת חמישה־עשר שיר, והראשון להם והקטן שבהם “שלוש אתונות”. הריני מעתיקוֹ לך; ואף על פי שאפשר לקרוֹתוֹ גם בלא ניקוּד, אני מדקדק ומנקדוֹ לך. ולא לכבודך, צפּורי שלי בהרי הגליל, אלא לכבוד המחבר, הנשר הגדול:

שָׁלֹש אֲתוֹנוֹת מְשָׂרְכוֹת אֶת דַּרְכָּן,

שָׁלֹשׁ אֲתוֹנוֹת – מִבְּאֵר־שֶׁבַע לְדָן:

חוּמָה וּשְׁחוֹרָה וּצְחוֹרָה, – לְאִטָּן.

עָבְרוּ הַשָּׁלֹשׁ עַל־יַד צְרִיחַ מִסְגֵּד,

כָּרְעָה הַשְּׁחוֹרָה, כִּי קָרְאוּ לְמוֹעֵד.

עָבְרוּ הַשָּׁלֹשׁ עַל־יַד פֶּתַח מִנְזָר,

צָנְחָה הַחוּמָה מוּל אִיקוֹנִין מָשְׁזָר.

עָבְרוּ הַשָּׁלֹשׁ עַל חֻרְבָּה קְדוֹשָׁה,

עָמְדָה הַצְּחוֹרָה מַרְכִּינָה אֶת רָאשָׁהּ.

עַל־גַּב הַשְּחוֹרָה, עַל גַּבָּהּ, סַיִף רָב;

עַל־גַּב הַחוּמָה, עַל גַּבָּהּ, מוּטָל צְלָב;

עַל־גַּב הַצְּחוֹרָה אַךְ שָׁטִיחַ זָהָב.

אֵין כְּלוּם עַל גַּבָּהּ בִּלְתִּי אִם הַשָּׁטִיחַ – –

בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ יִרְכַּב עָלֶיהָ מָשִׁיחַ.

מתחת לשם השיר כתוב בסוגריים אגדה, ובאמת הוא אגדה; לא רק המה שבו אגדה, אלא גם האיך שבו אגדה. השלימות הזאת אגדתית היא; לעתים קרובות אנו שומעים מה שמספּרים וקוראים מה שכותבים על השלימוּת הזאת, אך לעתים רחוקות מאוד אחד מן המשוררים זוכה לתפוס אותה אפילו בקצה שובלה. ראה איך הכול בנוי כאן על יסוד השילוש, שלוש שורות, ושלוש פּעמים שתי שורות, ושלוש שורות ולסיום רק שתים, שהן שלוש חסר אחת, מפני שהמשיח עדיין לא בא. לכשיבוא במהרה בימינו, ודאי יוסיף המשורר את השורה שהחסיר. לפי שעה יש בשיר (במקרה?) ארבע־עשרה שורה, והרי זה שיר־זהב. אבל באמת אינו של זהב, אלא הוא חצוּב מאבן טובה, אפשר מסנפּירינוֹן, מפּני שהוא כוּלו שקוּף ומזהיר. תן דעתך על כך, איך נתפסוּ שלוש דתות ושלושה עולמות מלאים בתוך שלושה צבעים ושלושה סמלים. שים לב לכך, שאתון ראשונה כרעה והשניה צנחה והשלישית רק הרכינה ראשה. ראה שכנגד מסגד ומנזר העומדים על תלם כסמל של תקווה שכבר באה, באה החורבה שהיא סמל של תקווה שעדיין לא באה אבל אינה פוסקת מלהיות תקווה ומקור של געגועים וציפייה, שבכל יום ויום נשמעת בת קול מנהמת כיונה מתוך אותה חורבה. ודוֹק בהבנת הכפל על־גב – על גבּה, כחזרה של על־גב, אבל באמת יש בזה יותר מכן, ועל גבּה אינה הכפלה אלא דבר הצריך לעצמוֹ, להדגיש שלמעלה מכול מונח כאן הסיף וכאן הצלב, וכאן, על גבּה של האתוֹן השלישית, אין כלום בלתי אם השטיח המחכה להיות לא מטרה לעצמו אלא כלי־שרת לגוֹאל.

האם כבר ראינו הכול?

הוי, יקירי, אף על פי שכבר נעשית אבא ובפרק האחרון כתבת שירים הרבה ודעתך זחוּחה עליך, בוא ונשב יחד על ספסל־הלימוּדים ונלמד את השיר הזה ושאר השירים שבספר הזה ושבספר הגדול. לא את כוּלם אנו יודעים ידיעה מספקת, לא בכוּלם אנו בקיאים, ואפשר גם נשיג את ההוצאה השלימה שתהא מצויה בביתנו, שנוכל גם לחזור ולקרוא בכל התרגוּמים, לקרוא וללמוד איך לעשות. כלוּם לא כך אמרת, ששירה אתה רוצה ללמוד מגדולי עולם?

אבל אולי ראוי שנלמד לא מן הגדולים בלבד.

המו“ל שהוציא את הדפדפת של מאה משוררים וסופרים הוציא עכשיו בצורה נאה ונקייה ומלאת־חן שלושה ספרים, ואחד מהם של יצחק עוגן: “יש מולדת לאיש”, שירים. בסופו של הספר באה באלאדה: “חלום הפּסל”, ומתחת לשם כתוב: בעקבות אגדה. תוכנה בערך כך: פּסל סוגר עצמו ומפסל באבן גוף אשה. באים אליו שלושה ידידים, חייט ועדאי (סוחר או יוצר תכשיטים) ומשורר, הם מתפּעלים ומשבחים את יציר־כפיו של הפסל ומגישים תשורות: החייט תופר שמלה של מלמלה דקה ושקופה לפסל־האשה, העדאי מקשט אותה בפנינים ובשאר תכשיטים, והמשורר שר לה מיטב שירו – והאשה־הפּסל יורדת מן הכן (לעניין זה יש לו לעוגן שוּתף נכבד: שקספּיר). אחד מן הידידים (איזה?) מכיר בה את בתו שאבדה ממנו לפני זמן רב, העדאי מכיר בה את אשתו שגירשה והתחרט על שגירשה. רבוּ הידידים כל הלילה, ובבוקר הלכו – והאשה־הפסל הולכת עמהם – אל המלך למשפט. כל אדם מהמון הנקהלים רואה בה את הדמוּת הנכספת, הכול מצעקים “היא שלי”, אף המלך כשראה אותה מצא ש”היא שלו… אשר שאף לה כל ימיו", ומפני שהיה מלך לקח אותה והלך עמה, וכל השאר נשארו להם כיסופיהם בלבד. בסופו של דבר מתעורר הפַּסל, והפֶּסל עומד על כנו. חלוֹם חלם.

אמור, יקירי, אם אין זוֹ אגדה נפלאה. וזאת לדעת, עוגן בעל־לשון הוא, אין הוא סובל חס וחלילה ממחסור במלה ובחרוּז. הוא יודע גם את סוד הצורה הנאה והמשקל המשובב. אולם האגדה הזאת תופסת למעלה מעשרים עמודים, כמאה בתים, כארבע מאות שוּרות.

הוא אשר אמרתי: אפשר ראוי שנלמד לא מן הגדולים בלבד. גם משיר זה אפשר ללמוד דבר, כגוֹן איך לא לכתוב אגדות!

היה ברוּך ומסור ברכה לאֵם וכתוב מה שלומה ושלום הרכה הנולדה.

יום ב‘, א’ באב, ת"ש.

---

מאסף סופרי ארץ ישראל:[א. השירים]

מאת

שמשון מלצר

יקירי,

כבר אני יכול למלא מקצת תאוותך בעניין הקובץ הספרותי החדש; שמו המלא: “מאסף סופרי ארץ־ישראל לספרות ולדברי מחשבה. העורכים: א.א. קבק, א. שטיינמן (אך כדי שלא תערבב חלילה שתי רשוּיות שהן, כביכול, נבדלות ומובדלות זו מזו, נאמר מעבר לדף: “העורכים: לספרות יפה – א.א. קבק, לדברי מחשבה – א. שטיינמן”). בהוצאת המפעל העצמי של אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל (“החברה למפעלי הספרוּת העברית” בע"מ) בהשתתפות “קרן התרבוּת” באמריקה, תל־אביב ת”ש". זה השער למשכן הספרותי הזה, ושישים ושנים סופרים יבואו בו לתלות בארבע מאות שבעים וששה עמודים את יריעותיהם, מהן תכלת וארגמן של שירה, ומהן שש מושזר בסיפורים ומהן מעשי חושב וחוקר וסוקר.

ואמרתי לך, שכבר אני יכול למלא מקצת תאוותך, היינו: להודיעך מה הם וכמה הם השירים שבמאסף זה, שלא אסף מהם הרבה. אם אמנה לך כל השמות כסדרם: ש. שלום, יהודה קרני, ש. בס, מ. מוהר, י. עוגן, י. כהן, א. המאירי, ש. טשרניחובסקי, י. קופילביץ, ר. גרוסמן, א. פינקרפלד, א. ברוידס, א. מייטוס, ד. חומסקי – תמצא שכולם אינם אלא י"ד אחת. ואם לא אביא במספר השירים את “מגילת בן־יוחאי” ליעקב כהן, שלפי צורתה היא פּרוזה (אמנם, נפלאה!), ולא חלקוֹ של א. מייטוּס, שהביא שלושה משירי שארל בודלר בתרגום, ולא “בכלוב” לי. עוגן, שכבר ראינוהו בפתח ספרו החדש “יש מולדת לאיש” – נמצא שאפשר כמעט לספור את כל השמות באצבעות שתי הידיים.

כמה שאלות ותמיהות מטרידות אותי בשעת כתיבתי אליך, כגון מפני מה מועט כל כך חלקם של בעלי השירה, שהם כאחד מחמישה במספר המשתתפים, וכל השירים כולם אינם אלא כשלושים עמוּד בתוך 476 עמוּדים; וכגון מפּני מה חסרים שם כמה שמות מפורסמים ביותר, שלא היו צריכים להיות חסרים במאסף של סופרי ארץ־ישראל, כגון שמעונוביץ, ולמדן ושלונסקי; אבל וודאי יימצאו עוד רבים מבין המבקרים שיידיינו עם העורך לספרות יפה, ואותם שיידיינוּ עמו הדין יהיה עמהם. שהרי במידה מרוּבה הקובץ הזה בא לתקן מה שפּגם בספרוּת עורך אחר, שהרחיק את מי שנדחק ולא קירב את מי שלא נדחק לבמה המרכזית, ככל אותם הדברים שנתבררו ונתלבּנו בוועידה האחרונה של אגוּדת הסופרים (צלליה־של־שחור, נפלאה בחידוּד קוויה, מאותו בירור וליבּוּן נתוּנה בקובץ זה ברשימתו של דב שטוק – “כינוס סופרים אצלנו”). רמז לכוונת התיקון והשילוּם שבקובץ הזה אתה מוצא אפילו במספר עמודיו, שהוא בגימטריא מ“ס שלו”ם, היינו המס שקרן הספרות שילמה למנגחים שבין הסופרים, בין שהם כגדיים שקרניהם אך החלו צמח, ובין שהם כתיישים שקרניהם צמוּחות ומנוּסות בנגיחה. והנה במקום לתקן ולהשלים ולשלם בא הוא עצמו והחסיר ומיעט ופגם והניח מקום לטענות. אבל למה לי לפתוח פּה לטעון, חזקה על כל אחד מהם שידע לסדוֹר את טענותיו, וחזקה על העורך (ראית פּעם את קבּק? חסוֹן, שקט, בטוח בעצמו), שלא ייבהל מהבל פּיהם של הטוענים. לפיכך מוטב שאקצר במה שאין ואספּר במה שיש.

שאול טשרניחובסקי נתן לקוֹבץ ארבע משלים (“בעלי זכות”, “בימי המבול”, “אמונה”, “קולות”), והואיל וגם ב“כנסת” נדפסו שלושה משלים משלו, שמע־מיניה שהוא יושב עתה על כסא המושלים ובקרוב נזכּה ודאי לראות ספר קטן: משלי שאוּל, משלי שוּעל לדוגמה ולמופת.

אביגדור המאירי הביא את הפּרק האחד־עשר משיר־גבורה גדול “יוסילי טיגלאשי”, שהוא מין שמשון הגיבור של יהודי הונגריה. המשורר מביא תמצית הפּרקים הקודמים, ומתמצית זו וּמן הפּרק המובא, עשרים ושלוש סטאנצות שקולות וכלוּלות תפארת, מן הלשון העממית הדשנה ומן הרחבוּת האֶּפּית ומריח השדה שבפרק זה, אני מכיר שיש כאן חוּליה מיצירה גדולה, שיר־גבורה שגבוּרתו לא בגיבורו בלבד אלא גם במחבּרו וּבחיבורו, יצירה שיש לה שורשים בקרקע ואינה תלושה ופורחת באוויר. ואף על פי שקרקע זו היא אדמת הוּנגריה ולא אדמת ארץ־ישראל, השיר הוא ארץ־ישראלי ביותר, כלומר: בריא וארצי מאוד, והשיר היחיד בקובץ שהוא חטיבה אחת גדולה, מאותן חטיבות של ברזל הנושאות את בניין השירה כולו. השאר הן מן המתכות העדינות יותר, כגון של נחושת ושל כסף ושל זהב, ובתוך של זהב מצאתי גם כמה אבנים יקרות משוּבצות, ושתיים מן האבנים הללו אני מגניב ושולח לך בתוך מעטפתה של איגרת זו האחת משל ש. שלום:

שַׁחַר אָמוּת

שַׁחַר אָמוּת

עֵת עוֹלָם עוֹד מָתוּחַ מִקֶּשֶׁב

וְכֹבֶד הָגוּת.

קוֹל לֹא אָרִים.

בִּכְבוֹת כּוֹכָבִים שֶׁדָּלְקוּ כָּל הַנֶּשֶׁף

אֶגְוַע בֵּאלֹהִים.

והאחת משל יהודה קרני:

כָּבְדָה דִמְעָתִי

כָּבְדָה דִּמְעָתִי וְאוּלַי הִיא כּוֹלֶלֶת

הֲמוֹן נְטָפִים;

עָזְרֵנִי, אֵלִי, אֲשֶׁר הִיא הַנִּגְאֶלֶת

תִּגְאַל אֲלָפִים.

עָמְקָה תְּפִלָּתִי וְאוּלַי הִיא נִשְׁאֶבֶת

מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל.

חָפַצְתִּי עַל כָּל עֲדָתְךָ הַנִּדְאֶבֶת,

אֵלִי, הִתְפַּלֵּל.

וְאִם לֹא גָמַלְתָּ עָלַי אֶת הַחֶסֶד,

שֶׁאֵינֶנִּי כְּדָאי –

אֱהִי לְעוֹד נֶפֶשׁ אַחַת רַק אֲרֶשֶׁת

מִלְבַדִּי, אֵל שַׁדָּי.

לאחר שהתחלתי קורא בפרוזה שבמאסף עלה בדעתי רעיון מוזר, אבל מבדח ומתקבל על הדעת, והוא שהעורך קבּק, שהוא עצמו מספּר, דאג בעיקר לכנס משופרא דשופרא מן המסַפּרים, מין את מינוֹ חיפש ומצא, ולשלא בני מינו רק ידי חובה יצא. אם יש חילוק ופילוג בין משמר יוצא ומשמר נכנס, בין זקן וצעיר – למה לא תהיה קנאה בין מספרים ומשוררים? אמר העורך בלבו: עכשיו ההכרעה נתונה בידי, וידי עושה מה שהלב אומר לה. בין כך וכך לקובץ הבא ממנים עורך אחר… ראיה לחשד זה שאני חושד תמצא בסיפּוּרים שבמאסף. אף על פי שאינם מרוּבים במניין, הם מרוּבים בכמוּת וּודאי גם באיכוּת. אחד מהם כבר קראתי, והוּא “הבן יקיר לי” ליהודה בורלא. כפתור ופרח! הך בכפתור וירעשו מיתרי לבך, והפרח נותן ריח נפלא, לעולם לא תשכחוֹ. אך כּתר לי זעיר עד שאסיים קריאת כל הסיפּוּרים ואכתוב לך על כולם יחד.

שלום לך ולשלך.

יום ד', טו“ב באב, ת”ש.

---

מאסף סופרי ארץ־ישראל: [ב. הסיפּוּרים ]

מאת

שמשון מלצר

יקירי,

במה שסיימתי את מכתבי הקודם בזה אפתח את מכתבי הזה: בסיפורו של י. בורלא: “הבן יקיר לי”. כל הרוך וההתרפּקוּת הכלוּלים בשישית־פסוק זוֹ שבחר לו המחבר להיות שם לחיבּוּרו – באמת אתה מוצאם בסיפּוּרו. סיפּוּר המעשה עצמו קצר ופשוט ונער יכתבו: צעיר אחד יקר מעדת הספרדים שבעיר העתיקה בירושלים נפשו נקשרה בנפש נערה שביתה סמוך לביתו, אבל היא מעדת הקראים. וסופה של אהבה יפה ואומללה זו כסופן של אהבות יפות ואומללות אחרות: אמו של הנער נחלית מרוב צער ובושה ונזקקת לשינוּי אוויר וכל המשפּחה יוצאת לצפת והנערה חוזרת למצרים, שמשם באה, והנאהבים והנעימים בחייהם נפרדים. אבל טוב גורלה של אהבה יפה ואומללה זו מגורלן של אהבות יפות ואומללות אחרות, שלא נער כתבה אלא סופר בעל יד בטוּחה ועין פקוּחה, הרגילה לראות ראייה טובה. מה עשה המסַפּר? הסיט עצמו הצדה ואמר: לא אני אספּר תולדותיה של אהבה זו, שאהבה דרכה שהיא סולדת מפני נגיעה זרה וכל לשון שאתה בוחר לצורכה ספק אם יפה בחרת. אלא אלך ואמסור את הסיפור בפי אחד מן הגיבוֹרים עצמם. שוּב אמר: אמסור בפי הנער או הנערה, איך יספּרוּ ולבם תחילה מלא אהבה ופחד ואחר־כך מלא אהבה וצער, ולבסוף מלא אהבה וגעגועים שאין להם סוף. אלא אמסור בפיו של האב, ויהא רושם הכול בלשונו שלו, רובה חרוּזה ומיעוטה פּרוּזה, ובראייתו שלו, בתמימוּת ובחמימוּת, וכהרגשתו שלו, כרחם אב על הבן. ומפני שהוא רושם כרחם אב על בנו, נמצא הכול מואר אור של רחמים גדולים.

ובאמת יש בסיפור זה לא בן יקיר בלבד, אלא גם אב יקיר, שיושב ורושם בחרדה ובטוהרה את תולדות בנו ואהבתו, והדברים מאירים ועצבים ביותר. וראה זה פלא: אותו אב, הפותח רשימתו בפסוק: “השבת מטהרו, וכיסאו לארץ מיגרת, הקצרת ימי עלומיו, העטית עליו בושה”, ובזה הפּסוּק מתהילים הוא רואה רמוּז כל ענין בּנוֹ; זה האב, שביום שמספּרים לו על בנו שהוא “נושא ונותן” עם בתוּלה אחת מבנות הקראים, היינוּ “שהוא עומד בגדר הגג והיא יושבת בחלון שלהם הסמוּך לגג שלנו ומביטים זה לזו וסחים ברמזים”, הוא אומר: “נפלוּ שמים על ראשי”; זה האב, שלא יכול להאמין למשמע אוזניו ונעשה בלש לבנו והסתתר בפינת גג סמוּך, עד שראה את בנו בקלקלתו, “שאמת היה שאוּל (זה שם הבן) עומד בגדר ורומז רמזים לאותה בתוּלה” – בסופה של רשימתו הוא אומר: “והיה ראוּי שאעתיק כאן מלשון ערבית לפחות רוב המכתבים (שקיבל בנו מאותה נערה קראית, לינדה שמה) כדי להראות לכּול כוחה של אותה בתוּלה בנועם שפתה ובעוצם אהבתה”, והוא מעתיק שלושה משישה־עשר מכתביה, שנמצאו אחר כך סגורים בארגזו של הנער. המכתבים הללו יש להם נוסח משלהם, אהבה והערצה ומסירוּת רבה ממוזגים יחד. ואביא לך את פתיחותיהם ויומיהם בלבד. מכתב ראשון: “אל כבוד מעלת האדון המשכיל והנאור אשר לבו זך וטהור, כבוד שמו שאוּל אלשיך, יאריך האל ימיו. פאר בחורי ישראל!” וסיומו: “המצפּה בכל לב לתשובה הנכבדה (!), לינדה לוי”; מכתב רביעי (לסדר השישה־עשר): “לבחור אשר רוח אלהים בו ואור וחסד ימלאו לבו והוא כבן מלך במסיבּוֹ שאוּל אלשיך, ינון לעד שמו, רב חסד ותבונות!” ובסיומו: “ואני אעתיר תפילה לאלהים שיתנני תמיד על ידך, ולוּ כשפחה, לשמור מוצא פיך ולהכין צעדך! המתפללת לאלהים לשמרך לחיים ולישוּעה, אמן. לינדה”. ובמכתב התשיעי: “שאוּל, שאוּל מלכי!” וסופו: “קטן לבי מהכיל האושר הגדול הזה. שבעים אלף רננות בקרבי. תוהה אני, אם אין שומע כל אדם ים־שירה שגועש בלבי. האדר נא אלהים חסדך עלי והשלם ישעך עמי אלהים, המפליא להיטיב. שאוּל, ינצרך לי אלהים לעד. המתשחווה לפניך באהבת אין קץ, לינדה”.

רואה אתה כמה אלהים יש באיגרות אלוּ? מפני שאותה תרזה ששמה לינדה באמת לבה שלם עם אלהים, עם אלהי ישראל. והיא שמחה ומאושרת כשהנער אומר לה שאין איסוּר לדבּר עם הקראים. יודעת היא ש“אף חכמינו הגדולים ציווּ להתרחק מן הרבניים” – אבל היא אוהבת את הרבּניים ומבקשת לידבק בּם. “והיתה משוּלה בעיני כנערה מבית מלכוּת, שנעקרה מבית אביה ותעתה ימים רבים בנכר ובשביה, ועתה עומדת כענייה בפתח ודופקת על אחד השערים לבקש מחסה לה”, כך מוסר האב דברים ששמע מפי בנו. אף על פי כן נדחתה, עלוּבה אהוּבה זו: “ואני מיד עקרתי דירתי משכנוּת הקראים – וסגרתי חנוּתי ואספתי את כל כלי ויצאנו לעיר צפת. ושם דיברתי על לב בני שישגר מכתב בעצם ידו לבתוּלה, להסביר לה שההכּרוּת שביניהם בטילה ומבוּטלה. ועוד אמרתי לו, להודיע לה שלא נשוּב לגור בירושלים – כל זמן שהיא בירושלים. ואני אומר, והבן כותב בדמע. וגם הוסיף מדיליה דברי שלום ותבונות להמתיק היגונות ולהשקיט העצבונות”.

“דברי שלום ותבונות להמתיק היגונות ולהשקיט העצבונות” – שלוש אלה תמצא לא באיגרת־הפרידה בלבד, אלא בסיפור הזה כולו, שמחבּרוֹ הפליא בו להשלים בין אב ובנו, להמתיק את היגון, שיהא הקורא שותו כיין המתוק, ולהשקיט את העצב – אבל לא להסירו לגמרי, מפני שאינו עתיד להימחות מלב הקורא עולמית.

סיפור מעין זה ולא כעין זה הביא למאסף יהושע בר־יוסף: “סודה של אשה”. מעין זה – שהוא דומה לסיפּוּרו של בורלא במקום העלילה, שהיא העיר העתיקה בירושלים, ובעניינו, שהוא האהבה ויסוריה, ואפילו בגיבורים, מפני גם כאן האם מתה מיסוּרים, והאב… אהה, האב הזה הוא ההבדל שבין שני הסיפורים שבין שני סיגנונות חיים. האב הזה, בסיפּוּרו היפה והטוב של בר־יוסף, אף הוא תלמיד־חכם, ואי־אפשר לומר שאינו אוהב את בתו ואינו דואג לה, אלא שהוא מכה אותה, צובטה ותולש שערותיה וכופה אותה לומר רוצה אני במי שבאמת לא רצתה בו. ויש עוד אב, אבי הבחור האוהב, ואף הוא מלקה את בנו במקל וברצוּעה, עד שהוא אומר הרי אַת מקודשת למי שלא אותה ביקש לקדש. עניין האהבה גופו הוא כאן בחינת סוד, סודה של אשה וגם סודו של גבר, סוד שהבן והבת חייבים לשומרו בפני האב הקפּדן, שמא יבוא ויקפּד את חוּט הזהב שלו. סיפּורו זה של ידידנו בר־יוסף כתוּב בבהירוּת כל־כך ובניקיון כל־כך ובכשרון כל־כך – אף על פי כן, כשסיימתי קריאתו היה בי עצב גדול וכהה, והרגשה שהלכתי עם המחבּר והגיבּוֹרה במערה אפילה, ואין בה אור אלא אורן של עיניים נוצצות משנאה, ואין בה קולות אלא קולות של קללה ובכי, ואיך תעבור נפש אוהבת במערה אפילה זו ולא תשמור אהבתה בסוד? בסוד בפני שכנים ושכנות, בפני כל הבריות, בפני הקירות הזועפים ואבני החצר המעלים הד רע, ובעיקר בפני האב הקפּדני, היהיר, המחמיר, בחינת ייהרג ואַל יעבוֹר.

יקירי, כשתקרא את שני הסיפורים הללו, של בורלא ושל בר־יוסף, ותשווה אותם זה ליד זה, זה כנגד זה, תראה שאין אנחנו האשכנזים צריכים להתגאות על אחינו שבאו מקאַהאַראַן שבמרוֹקוֹ. שהם עדיין נשאר אצלם מקום להבנה בין אבות ובנים, התורה לא עשתה תלמידי־חכמים שבהם קשים כגידים, ויחד עם אהבת השם יש בהם אהבה לבריותיו, ולפרקים אומרים למידת הדין: שחי ונעבורה, ואתה מוצא בהם “שאבות כתבו קורות הבנים”, ותהום שבין אב ובנו הקורות מגשרות עליה. ואילו אצלנו כמה אבות ראו קיסם שבין עיני בניהם כקורה, ועדיין לא זכה הקורא שיקרא קורות אהבת הבן שכתבן האב.

ואפשר ראוּי לבדוק, אם אין שורש ההבדל שבסיגנונות הכתיבה של שני סופרים אלה נעוץ בהבדל שבסיגנונות החיים של עדותיהם?

יצחק שנבּרג הלך וכתב סיפור אקטואלי על “שבעה שהלכו…” מבית־מחסה אחד לפליטים יצאו בדרך לארץ־ישראל, וסופם שאחד מהם בלבד הגיע. ואף על פי שהחומר חי ותוסס עוד, יש הרבה שלווה בסיפור הזה, והיא באה בעיקר מצד הלשון. כיצד? שנבּרג גילה סוד בלשון, שאינו סוד כמוּס והוא יכול להתגלות לכל הקורא שניים ושלושה פסוקים בתורה או בנביאים או בכתובים, אף על פי כן נשאר כמוס ונעלם מעיניהם של כמה וכמה מן המספרים. והוא שהלשון העברית הסיפורית־התיאורית אינה סובלת את המשפט הארוך, המחובר פרקים וחוליות שאינן שוות במידתן, אלא היא מבקשת שיבנו את הפסוקים שקוּלים, וחציו ראשון של פסוק כנגד חציו שני של פסוק, אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה. וכך שנברג מספר וכך הוא מתאר:

“הם היו­ מהלכים והולכים בין שדות ויערים, בנתיבים רחוקים מדרך המלך. האדמה היתה מחוּפּה מעטה שלג, וענפי אילנות בצבצו כאוּדים חרוּכים מתוך הלבנוּנית הרבה. השמים היו חתוּמים באפרוּרית זעוּמה, ואורה עכוּרה עמדה מסביב. עורבים קרקרו בדממת העולם, וחוטי הטלגרף הוליכו אנקה חרישית מאופק אל אופק”.

זוהי התחלתו של הסיפור, אך כזה הוא רובו ככולו, עד סופו. הפּסיק הזה, הבא באמצע המשפט לפני ו' החיבור – הוא הנותן את הרגשת הריתמוּס שבהגיון, שהרי הוא האתנחתא הישן מטעמי הקריאה שלנו, שאינו חסר בשום פסוק מפסוקי התנ“ך. לכאורה אני מסביר לך בזה דבר של מה בכך, אבל מספּר עברי שאין בו כך הוא עצמו מספּר של מה בכך. וציינתי לך דבר זה, שתראה מספר צעיר שיש לו כוח רב ואינו רואה לעצמו הגבלה בהקבלה התנ”כית, ואינו אומר צר לי המקום שאכניס בו כל טובי.

והייתי מספר לך עכשיו כל מה שאתה מבקש לשמוע עוד על הקובץ הזה, אלא שבאמת צר לי המקום, ואני עושה זאת בפעם אחרת. נאום הרושם מהרהורי לבו.

יום ה', כ“ה באב, ת”ש.

---

מאסף סופרי ארץ־ישראל: [ג. עוד כמה דברים ]

מאת

שמשון מלצר

חמדה אחת גנזתי לך למכתבי זה, אף על פי שמקומה היה במכתב הקודם בין הסיפורים ואפילו בקודם־לקודם, בין השירים: “אלוּל” מפרי עטו של ז. י. אנוכי. וכאן לשון פרי אינו בדרך ההשאלה הרחוקה, אלא בדרך ההשאלה הקרובה, שאינה יוצאת כמעט מפשוטה: פרי ממש שיש לו טעם משלו ומראה משלו וריח משלו. אם מוּתר להמשיל את הספרוּת לפרדס ומה שהיא מגדלת לפירות, ראוי לומר על דבר זה שהוא אתרוג. על שום הקדושה החופפת עליו, ועל שום שההנאה הבאה ממנו בעיקר מן המראה ומן הריח היא באה, כבאותו אתרוג. הרעבתן הלהוט אחרי פרי משוּפּע בעסיס ומשוּפּע בבשר לתקוע בו שיניו – אפשר לא ישבע מן הפרי הזה. אך מי שיודע להקשיב ל“קול צנוע ומלא רטט” ישמענו כאן. לא אביא לך ציטאטין, אף על פי שכמה וכמה אגדות־חסידים קטנות ונאות־לעצמן מצוּיות ביצירה זו, אך כולן קבוּעות כפנינים ומרגליות בעיטורי הפרוכת הנפלאה הזאת, שכולה סמו“ט ואטל”ס, ואיך אעקור אחת מהן או שתיים מהן לייפּוֹת בהן את מכתבי שלי! וכן לא אביא לך תמצית המעשה – אין כאן גופי־דברים, ואם ישנם אינם באים אלא כסמוכות לקשור בהן גידוּלים רכים ועדינים, כיש מוּחשי להאחיז בו את הרוחני. והרי סופך לקרוא הכול, וביחוד שהיום כבר ערב ר"ח אלול ובבוקר השכם כבר מורגשת אותה צינה קלה וכבר מנשבת אותה רוח קלילה שהפליא אנוכי לצרור את בוֹשׂמן לדורות בסיפור־תיאור־שיר זה.

*

העברתי כאן קו, להבדיל אותה הבדלה מוסכמת בין ספרוּת יפה ובין ספרוּת שאינה יפה, אף על פי שלפרקים אף היא אינה מכוערת כלל. כמה דברים מסוג זה המוּבאים במאסף כבר קראתי והייתי כרץ בדרך ישרה, וכמה מהם אני עתיד עוד להיות כוסח ופותח לי דרך בהם.

ישראל כהן כתב על “יסוד ההלכה בביקורת”, והבי“ת הראשונה שווּיה והשנייה רפוּיה, לאמור: הכוונה לא לביקורת שלנו, בה”א הידיעה, אלא לביקורת בכללה. ובאמת תמצא שם דברים נאים ומאירים, ובלשונם המדויקת מזהירים, על תפקידה ודרכיה של הביקורת ועל המכשולים שבדרכיה, ועל המידות הנדרשות מן המבקר. הלוואי שמבקרינו יקראו ויתנו אל לבם, הלכה למעשה!

לאחר שהוא נותן סימנים ידועים במבקר האמיתי, ה“מחונן לא רק בכוח־ניתוח, בצלילות־דעת, בכשרון־הסברה ובשכל המבין דבר מתוך דבר, אלא גם בחסד של יצירה מקורית”, הוא נותן סימנים שעדיין אינם ידועים די צורכם ב“הרצנזנט המקצועי הבינוני (יש גם יוצאים מן הכלל): מתייחס אל מלאכתו קודם כל בחוסר־חיבה וממילא גם בחוסר אחריות. בזמן מן הזמנים קנה לעצמו אחת משיטות־הביקורת המקובלות באותה שעה, העשיר עצמו בניבים, במבטאים ובתמונות־דיבור מקצועיים, החוזרים אצלו תדיר או לסירוגין. או שהוא משתמש בסוּפּרלאטיבים או באירוניה מושאלת, או באיזה טכסיס אחר, שבעזרתו הוא משתמט מלומר מה שיש בלבו ואוחז את העיניים ואת האוזניים”. ובמקום אחר הוא אומר, שראוי למחבר שיהא הוא עצמו מסביר דבריו בקהל: “וכלום אין הסברת היצירה והגדרתה חלק מתעודתו של היוצר? האין תיאור הדרך והלבטים אף הוא חטיבה של יצירה? כל יוצר הוא איסטניס, אולם לי נראה, שהרגשה זו לא רק אינה מוצדקת, אלא היא גורמת רעה גדולה לבעליה. כמה שונים היו פני הספרות וקהל קוראיה, אילו היו הסופרים הגדולים עצמם קובעים עתים להסברת עצמם בעל־פה ובכתב. – – באחת ודאי יתרונו של היוצר על המבקר: אם המבקר יכול להיות חשוד על שיגרה ועל אי הבנת היסוד החדש, הפורץ ויוצא מתוך יצירה מסוימת, הרי היוצר עצמו מוכשר בלי ספק להצביע על “הסטיה” שלו, על החידוש ועל השונה שבו”.

האין זה אמת ונכון? איני מבין רק למה הוא רואה צורך להתנות ולומר: הסופרים הגדולים, והרי הגדולים חזקה עליהם שיימצאו להם מפרשים טובים, או שאורם יחדור מעצמו למקום שצריך לחדור, אפילו אם הם לא יסבירו עצמם ואף לא המבקר “יאיר את מובאותיה ומוצאותיה” של יצירתם. אם הסברת־עצמו תהא מוּתרת ולא תיחשב כחוסר־עניווּת וכהתגנדרוּת – הרי צריך להתירה, והייתי אומר אפילו להטילה חובה, דווקא על הסופרים שאינם קרוּיים גדולים. מפני שהללו (ברגע זה הרגשתי כמה תנודות, כרעידת־אדמה קלה!), ובכן, מפני שהסופרים הללו יש להם פחות סיכויים למפרשים־מעמיקים, ומפני שרבים מהללו אפשר אפילו לחשוד בהם שהאפילו בכוונה את מובאותיה ומוצאותיה של יצירתם, להקשות על הקורא את הכניסה פנימה, מפני שבפנים (האם לא תרעד האדמה שנית ברגע זה?) – מפני שבפנים אין ולא כלום! פשוט, כיסוּ על עצמם בעב־ענן! עכשיו יבואו נא ויאירו לפנינו את הדרך, יפזרו את עב־הענן ויראו לנו את הלוחות והמנורה שבמשכנם, יסבירו נא את עצמם ונבינם! יישבו הסתירות שבין שורה משלהם לחברתה, יקרבו אל דעתנו את הדימויים הרחוקים מלהתקבל על הדעת, יבואו ויגינו על פרי רוחם, כאם המגינה על פרי בטנה, ואל יהיו כאותה אֵם אכזרית שילדה והניחה את הוולד על סף־זרים ושיעשעה את עצמה בתקווה שאחרים יאמצוהו להם לבן. אילו אפשר היה לדרוש מסופר שיצא לעמוד על נפש יצירתו ויגן עליה בפני קטיגור – אפשר שהיו מתמעטים אותם המביאים לעולם ולדות ספרוּתיים שאינם־כשרים.

הרב ד“ר יעקב נאכט פירסם במאסף ערך אחד מספרו שבכתב־יד בשם “פרקי אשה”, המסודר על־פי אל”ף בי“ת. הערך הנדפּס הוא “שדה־אשה”, והוא אוצר את כל המקומות בספרות העתיקה שבהם מוּבא שדה וכל השכיח בשדה כסמל לאשה ולכל השכיח באשה. הערך הזה, אות שי”ן, תופס חמישה עמודים גדולים ורובם הערות ומראי מקומות באותיות פטיט, עכשיו תאר לעצמך אילו אוצרות גדולים מרוּכזים בכל ה“קונקורדנציה” הזאת, על כל עשרים ושתיים אותיותיה. הספר הזה, לכשיופיע, עתיד הוא להיות מקור־של־הנאה לכל קורא ושעשוע־של־תורה לחכם־ובקי וספר־עזר ממש בשביל אותם משוררים, שכל עיסוקם הלירי אינו אלא באשה. במקום לחזר אחרי דימוּיים מדוּמים, הרי מוטב לשאוב ממקורנו הישן. תמה אני על המו"לים שהם מוציאים ספרים עד אין סוף, וביניהם רבים שאין בהם כלום לתועלת הרבים, ואילו ספר זה עדיין לא זכה לראות אור ולהגיה מאורו לאחרים.

עוד דברי־מחשבה רבים יש בקובץ הזה, בקרוב אני יוצא לחופשה של כמה ימים ואני קורא בהם ומאמץ שׂכלי לרדת עד סוף דעתם. בינתיים יגיע כבר הספר לידך ואתה פוטר אותי מכתיבה על דברים שאפילו הקריאה בהם מצריכה התאמצות ושהוּת יתירה, ובינתיים גם יתפרסמו דבריהם של המבקרים האמיתיים בעלי התריסים.

כגון עמנואל בן־גריון, שהביא במאסף הזה “צרור רצנזיות על דברי שיר”, עשר במספר, והן חדות ושנוּנות, בחינת חץ מקשת. אם אומר כי ירה חיציו ולא השיג את המטרה אומר דבר שאינו אמת, שהרי כתב דברים נכונים. אבל אם אומר שהפליג מהמטרה והלאה, אומר דבר שאף הוא אמת. כלומר, לפעמים הוא אומר דבר שהוא נכון, אלא שנכון היה לא לאומרו. כגון שלא לייעץ למשורר פלוני באיזה סוג מסוגי השירה שלו הוא צריך לראות עיקר־כוחו, ולפלמוני באילו נושאים הוא צריך לבחור. אחד מבקר שהוא כפנס גדול ואחד מבקר שהוא כזנב־של־נר, הצד השווה שבהם, ששניהם תפקידם לילך ולהאיר לקורא. אבל מבקר המבקש לעשות פנסו שלו או נרו שלו אבוקה לסופר, שיהא מהלך לאורה – תפיסת מרובה הוא מבקש לתפוס.

ולדוגמה אביא לך את פיסקת־הסיום מן הרצנזיה שלו על טשרניחובסקי: “אולם את נשימת־הענק, מבּוּע הקדמון של המשורר, מרגישים בגשתו ישר ל”בראשית" לסגנן ב“פרשת דינה” פרק מפרשת יעקב וברכת השבטים. אין שאלה, אם להסכים (הפיזור לא פיזוּרי) לו או לאו, ואין גם נימוּק להשתומם עליו (?) – אחת תהיה דעתך: רשאי היה לעשות זאת (הפיזור פיזוּרי), ודעתך זו מעידה ישר על שליחותו". קוֹנם שאיני מבין פסוק פסקני זה, ואם אתה מבין – כתוב לי ישר בדואר החוזר. אבל גם אני מסכים, שאין כאן שאלה אם להסכים לו (למבקר) או לא (מאחר שאיני מבין), ויש נימוק להשתומם עליו – ואחת תהיה גם דעתך אתה, יקירי שלי: לא היה רשאי לכתוב כך.

שלך, המודיע לך מטוב ועד רע (ועל הרע עתידים ממני להיפּרע!), והטוב ומיטיב מאספים לנו יוסיף.

נ.ב. אמור לספרן שלכם שיזמין את הקובץ במהרה. ההכנסה מוקדשת להמשכת המפעל!

יום ג‘, ל’ באב, ת"ש.

---

כאשר נשׂתכּל בעולם הזה

מאת

שמשון מלצר

יהוּדית ואָשר יקירי,

קיבלנו אתמול אחר הצהרים את מכתבכם, ואני מבין לחרדתכם שאתם חרדים לשלומנו, הלא זאת החרדה שחרדנו אנחנו לכם לפני ימים מועטים כשהפציצו את חיפה. ואף על פי שכבר הודעתי לכם על־ידי ידידנו המשותף בטלפון ידיעה קצרה, הריני למלא את בקשתכם ולהודיעכם הכול, “איפה היינו ומה עשינו אותה שעה”.

מרים עסקה במה שעסקה במטבח, אביב היה אצל חבר ויהודה היה בטיול עם שכנתנו, ואני ישבתי וקראתי בספר ישן אחד:

כאשר נשׂתכּל בעולם הזה נמצאהו מחוּבּר ומוּרכב. אין חלק מחלקיו מבלי חיבוּר וסידוּר, כי אנחנו רואים אותו בהרגשותינו ושׂכלנו כבית הבנוּי אשר זוּמן בו כל הצריך לו: השמים ממעל כתקרה, והארץ מתוּחה כמצע, והכוכבים מסוּדרים כנרות, וכל הגוּפות צבוּרות בו כמכמנים, כל דבר למה שצריך לו, והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו (אוי, איזה בעל בית גרוע, איזה בעל בית גרוע!), ומיני הצמחים מזוּמנים לתועלתו, ומיני החיות משתמשים להנאתו, כמו שאמר דויד עליו השלום: “תמשילהוּ במעשי ידיך, כול שתּה תחת רגליו…”

“כול שתּה תחת רגליו” – הרהרתי – ואפשר אין זה טוב, אולי לא היה צריך לשית הכול תחת רגליו הדורכניות והדורסניות, המבקשות לכלות הכול ולהדק עד עפר, ולא רק את “מיני החיות המשתמשים להנאתו” אלא גם – – –

אך לא הספּיקה המחשבה להיחשב עד סופה ונשמע זמזוּם חזק, לא כבא ומתקרב מרחוק אלא כבא ונופל מלמעלה. ולא עברה שנייה אחת או שתים עד שנשמעו ההתפוצצויוּת. שמעתי כחמש או כשמונה, ומכאן ואילך סתם הפחד את האוזניים ולא שמעו. ירדנו לקומה א‘. איני יודע כמה ארכה ירידה זו, אך נדמה לי שארכה הרבה מאוד. אשה אחת שהיתה מכבסת על הגג ירדה אתנו והיתה מצעקת בבהלה גדולה: “וואוּ איז מיין קינד, וואוּ איז מיין קינד” (והילדה שלה בת שתים־עשרה), ותפסה למרים בזרועותיה והיתה מתרפּקת עליה ומגפּפת אותה בכל כוחה ומצעקת “וואוּ איז מיין קינד”. וכך ירדנו עד לקומה ב’, שם נשתחררה ממנה מרים ואמרה לה: “מה אַת רוצה ממני, וואוּ זענען מיינע קינדער”. כך אמרה לה, בלשון רבים, ונשתתקה במקצת.

כשהגענו לקומה א' כבר היו אנשים מכוּנסים שם בפרוזדור, גם אביב היה, חיוור כולו ועיניו מפוּחדוֹת. אחר כך נודע לנו שלא נמצא בבית חברו, אלא ליד תחנת האוטובוס שבשכוּנה, ומשם רץ עד הנה בזמן ההתפּוצצוּיות. היכן התינוק, שואלים השכנים. הוא הלך לטייל, עונה מרים בשקט, ובעלה של השכנה שלקחתו לטייל עמה מבטיח שהם נמצאים עתה בבית ברחוב שטאַנד (נדמה לי שאין הוא עצמו בטוח בזה, אך מהו בעצם ההבדל). אמה של הילדה בת השתים־עשרה מוסיפה לפכור אצבעותיה: היכן ילדתי, והפּעם אני מנחמה: אַל תילילי, תיכף תיגמר האזעקה ותראי את בתך בריאה ושלימה ותזכּי להובילה לחוּפּה. איני יודע אם מתוך רצון לנחם או מתוך רוגז ורצון להקניט הוספתי עניין החופּה, אך היא נאחזה בה כטובע בקש, עיניה אורוּ והתחילה אומרת בהתלהבוּת מבהילה כל אותן הברכות שבּנות ישראל רגילות לומר בחתוּנות, שנזכה לכך ונזכה לכך, והכול בקול רם וברוב גיפוּפים וליטופים – אהה, ממה שסיפרתי עד עתה היה זה הדבר המזעזע ביותר.

מיד לאחר שנשמע אות הארגעה באה שכנתנו והביאה את יהודה בעגלה (היה שוכב ופניו למטה), נפלה על צוואר בעלה ופרצה בבכייה. היתה דומייה קצרה ופחדנו לגשת לעגלה, מאחר שנדמה לנו שהתינוק אינו זע. אך מיד נשא ראשו והביט בעיניים גדולות. והיא סיפּרה שנמצאו בחורשה הקטנה, הסמוּכה לשׂדרות־חן. דומה היה שהאווירונים עוברים מעל לצמרות העצים ממש. נמצאה בחורה אחת שעזרה לה להתיר את הרצוּעה שבה קשוּר התינוק לעגלה. אחר־כך שכבה במקום על הקרקע, והתינוק על־ידה. כל זה נעשה בתחוּם של דקה אחת או פחות מכן. אחר־כך נכנסו לבית־הספר הסמוּך לגינה. שם נרדם התינוק בידיים. הפּקח שליווה אותה משם לקרייה אמר שבעיר קרה אסון גדול – –

והאסון גדל מרגע לרגע. הודיעו על שמונה הרוגים, עשרים וארבעה הרוגים, קרוב לארבעים הרוגים ושמונים פצוּעים. בדרך לעבודה ראיתי את הבור שעשתה הפצצה ליד בניין “הבימה”. בבתים שבסביבה היו התריסים תלוּיים שמוּטים, השמשות פצוצות ובקירות סימנים של פּגיעת רסיסים.

כשחזרתי לאחר שמונה בערב מן העבודה כבר היתה ידיעה על תשעים ושבעה הרוגים ולמעלה ממאה פצוּעים, והיו ידוּעים כבר כל המקומות שנפגעו. השארנו את התינוקות ישנים והלכנו לרחוב סירקין. בכניסה לרחוב היה מתוּח חבל, ואחד מן הפּקחים שאל: “לאן?” אמרנו: לראות שלומם של ידידים שלנו. “באיזה מספּר?” – חמישה־עשר. “בית חמישה־עשר נחרב, אי אפשר ללכת עכשיו לשם”. אבל הם לא גרו בבית עצמו, אלא בבניין קטן שבחצר! “אמרתי שעכשיו אי אפשר לגשת לשם. מחר בבוקר”. חזרנו וניגשנו לבית ברש שממול. במדרגות שלפני הכניסה מצאתי את מרת ברש, באור ההאפלה נדמה היה לי שפּניה קודרים ביותר. מה פּלא, הרהרתי, עליהם עוברת כבר המלחמה השנייה בארץ. איך היה אצלכם, שאלתי. “אחי נהרג, והאשה והילדה נפצעו. וגם ילדה אחת ששיחקה עמה”. מה יכולתי לומר. “ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו”, וכאן הרי המת עדיין לא היה אפילו מוטל לפניה!

למחרת בבוקר הלכתי שנית לאותו רחוב, לבית חמישה־עשר. עברתי על־פני הלבנים והטיח של המפּולת אל הבית הקטן בחצר, “בית” של חדר קטן אחד. ידידנו עמד בפתח ופניו פּנימה, והראה לאדם אחד את הבקיעים הגדולים בתקרה ובקירות. עמדתי כמה רגעים מאחריו, ואחר־כך הנחתי ידי ברעדה על גבּוֹ המעוגל מעבודת שנים רבות בארץ: אתה חי? “בדרך נס. כאן נהרגה בעלת הבית ובנה. ואנחנו היינו פּה. עמדנו בקרן זוית זו וחיכּינו. רואה אתה כוס זו על המכתבה? היתה למטה, על המדף הזה, וקפצה למעלה ונשארה עומדת למעלה שלימה, ושתיים אחרות קפצו ונפלו ונשברו”.

שכננו הלך לרחוב פלוני לבקש את ידידיו. חזר וסיפר: האשה וחברתה ישבו עם מורה שלהן לאנגלית, ושלושתם נעלמו. הילדה שיחקה בחוץ, עתה היא ב“הדסה”. פּעם הודיעו בטעות שמתה, אחר כך חזרו והודיעו: רק קיטעו את אַמת זרועה, עד למרפּק.

תל־אביב הלא כרך גדול היא, אף־על־פי־כן אין אדם בה שלא נפגע, פּגיעה הנוגעת בו ממש: קרובו או ידידו, שכנו או מכרו הטוב.

אתמול בערב בא אל המערכת גיסה של האשה ברחוב פּלוני לתקן את השמות שנתפרסמו בעיתון ברשימת המתים. לעיקרו של דבר הרי אין בזה שום ערך, אבל יש בזה משום תיקון כלשהו לזכר המתים. שלא יהיה שם־המשפחה של הבן רשום שלא כשם־המשפחה של האֵם, ושיהיו נזכרים יחד, זה ליד זו, כשם שהיו יחד בחייהם ובמותם. והוא מספר: שתי בנות נשארו. כמה רגעים לפני כן יצאו ללוות דודה שביקרה אצלם, וניצלו. ואילו האֵם ובנה צריכים היו ליהרג. צריכים היו ליהרג.

כך הוא חוזר שתי פעמים על שלוש המלים האלה: “צריכים היו ליהרג”. ויש בהן לא רק צידוּק־הדין, אלא גם אמוּנה שלימה וגדולה בהשגחת הבורא, בהשגחה הפּרטיית. אני רושם את תיקון השמות ומקשיב לדבריו, אבל לבי בתוכי מתמרד ומוצא שהשגחה זו אינה פּרטיית למדי, אם היא נמסרת מידו של מי שהוא עילת־העילות לידו של טייס ומשתנה עם נטיית גלגל־ההגה לכאן או לכאן בחלק קטן־שבקטנים מחלקי הזמן. אם כן אפשר שאין השגחה פּרטיית, ואם כן אפשר שאין שכר ועונש, ואם כן אפשר… הה, כל הערב אני מידיין עם עצמי בעניין הזה, ולבוקר אני חוזר עם שאלתי אל רבינו בחיי הדיין, וכאילו לא היתה הפצצה בינתיים, וכאילו לא היו כמה וכמה מלחמות גדולות ואַנדרלמוסיות בעולם מזמן שכתב את חיבורו, עדיין דברי־הוכחתו בתוקפם עומדים, כסלע שעומד בלב ימים ואין גלי הזמן יכולים לערער יסודותיו:

“ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילוֹ ויוצר שיצרוֹ. ומן התמה בעיני, איך תעלה בדעת מדבּר בעודנו בבריאוּתו כמחשבה הזאת. ואילו היה בעל המאמר הזה שומע אדם שיאמר כמאמרו בגלגל אחד של מים שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גינה, וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אוּמן שטרח בחיבורו והרכבתו ושׂם כל כלי מכליו לעומת התועלת, היה לו להפליא ולהגדיל הדיבה עליו ולחשוב אותו בתכלית הסיכלוּת וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו. וכיוון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחוּת ונבזה, שנעשה בתחבוּלה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים, והוּא בחכמה, תקצרנה דעות כל בשר ושׂכלי המדברים להשיג הוויתה והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה, ואיך נוכל לומר עליו שנהיה מבלי כוונת מכוון ומחשכת חכם בעל יכולת?”

*

שלום לכם ולביתכם. אביב יושב ותופר שׂקים למלאותם חול ולהקים מקלט לצבּים שלו. יהודה ישן שנת ישרים.

שלכם,

יום ה‘, ט’ באלול, ת"ש.

---

געגועים

מאת

שמשון מלצר

יקירתי שלי,

באתי הביתה, והחדרים נראו לי גדולים ביותר וריקים ביותר. כאילו אין בהם רהיטים, כאילו אף אני עצמי איני בהם.

ועל השולחן מצאתי את הדפדפת לספרות עברית בהוצאת ליינמן. נראה שאדם המתין לי כאן, ובשעת המתנה הוציא את הדפדפת מן הארון לעיין בה.

אף אני ישבתי עתה ועיינתי בה. הרי גם אני ממתין. ולאחר שדיפדפתי בכ"ד הדפים שיצאו עד עתה, נשאר מוטל למעלה דפּו של א. שלונסקי.

קשה להלך בין בתי־שירה כאדם המהלך ברחובותיה של עיר זרה שאין שביליה נהירים לו, אך מה טוב להתהלך בין בתי־שירה כאדם המתהלך בעיר ילדותו ונעוריו. הנה הנה הם השירים מתוך “לאבא אמא” ומתוך “בגלגל”, מאלה שבשנות הח"י שלנו שתינו אותם בצמא כמים חיים ומתוקים: “כף לנו קטנה ואצבעות חמש לה”, “הלבישיני, אמא כשרה, כתונת פסים לתפארת”, “אוהל שח. וסתיו. ודלף”. זה השיר שהיינו שרים במוצאי־שבתות בין אור לחושך ובין חושך לאור, בלבוב הזרה, הרחוקה מבית־אב ומארץ־אבות, והיו מעורבים בו הגעגועים למה שהיה ואיננו ולמה שצריך לבוא ולא בא עדיין, לסתיו־מולדת ולנרות הזהב ברום, שיד רועדת מכבה אותם. מפני מה יקרים לנו כל כך השירים הללו? מפני מה הם לנו כיצורים חיים ורוטטים תמיד? האם משום שיוצרם נתן בהם מלהט דמו ומן הרטט שבנפשו הוא, או משום שאנחנו היינו אז צעירים מאוד ונתנו בהם מלהט דמינו ומן הרטט שבנפשנו אנו?

והנה עוד שיר, מההם שקראנו אותה שבת בחורף, ברחוב שפּטיצקיך, ליד החלון הפּונה לגן־היוּרה. עצי הערמון היו מכוסים שלג ודומים לצמחי־אלמוג אגדתיים, ובאוויר התעופפו ניצוצות של כסף קלילים, מבריקים בנפילתם.

עַד הֲלוֹם

בָּאתִי עַד הֲלוֹם – וְאֵיךְ אַתִּיר שְׂרוֹךְ־נָעַל?

אֵיךְ אֶנְעַר מִרֶגֶל זְהַב הַמִּשְׁעוֹלִים?

כֶּבֶד מַזָּלוֹת יָרַד עָלַי מִמַּעַל,

אֱלֹהִים גְּדוֹלִים.

לְפָנִים אָמַרְתִּי: הוּא כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ –

אֵיךְ תַּשִּׂיג יָדִי לִקְטוֹף כּוֹכָב מַבְשִׁיל?

כְּשֵׁם הַמְּפֹרָשׁ אֶלְחַש עַתָּה: גִלְבֹּעַ!

וְאִילַן הַלַּיִל פֵּירוֹתָיו יַשִּׁיל.

הַבְרִיכֵנִי, אֵלִי, כְּגָמָל פְּרוּק־טַעַן, –

פֹּה לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ אֶנָּפֵשׁ מְעָט.

שִׁירוּ לִי הַשִּׁיר: יָפִים לֵילוֹת כְּנַעַן– –

כִּזְמִירוֹת שַׁבָּת.

שִׁירוּ לִי הַשִּׁיר, אֲנִי אֶכְתֹּב לְאִמָּא:

אַל תִּבְכִּי בַּלַּיְלָה, טוֹב לִבְנֵךְ הַמָּךְ.

טוֹב לוֹ, כְּמוֹ אָז, עֵת עַל עַרְשׂוֹ הִנְעִימָה

אִמָּא’לֶה הַשִּׁיר עַל גְּדִי לָבָן וָצַח,

טוֹב לוֹ כְּמוֹ אָז, עֵת אַבָּא הִקְרִיאָהוּ

בְּנָשְׁקוֹ עַל מֵצַח: קָמַץ אָלֶף – אָ.

– אוֹי! פְּרוּטָה זָרְקוּ לִי! זֶהוּ אֵלִיָּהוּ!

וְקוֹרְנָה מִנַּחַת אִמָּא’לֶה יָפָה.

גַּם הַיּוֹם כְּמוֹ אָז אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם

יְאַלְּפֵנִי: אַ – בָּא – – וְיִשַּׁק מִצְחִי.

בְּנֵךְ יִהְיֶה תָּמִיד כְּיֶלֶד בְּהִיר־עֵינַיִם

עִם הַקָּמֶץ־אָלֶף הַנִּצְחִי.

וְתָמִיד יִקְטֹף לוֹ הַתִּשְׁבִּי מִמַּעַל

אֶת כּוֹכְבֵי הַלַּיִל כְּפֵרוֹת בְּשֵׁלִים.

וְתָמִיד יָנוּעַ בְּלִי הַתִּיר שְׂרוֹךְ־נַעַל,

בְּלִי נַעֵר מִרֵגֶל זְהַב הַמִּשְּׁעוֹלִים.

מפני מה כמו הרחקנוהו מלבנו זה כמה שנים, מפני מה חדל מלהיות מידידי־הנפש המועטים, ובשבתות הקיץ הנצחי, עת רוח קלה מנידה את לולבי הדקלים שלמול חלוננו בקריית־מאיר ובאוויר מתעופפים ניצנוצי זוהר – מפני מה אין אנו קוראים בו? כלום הכזיב אותנו, כלום רימה אותנו? מפני מה קיבלנו רק את ההבטחה, שיהיה תמיד כילד בהיר־עיניים עם הקמץ־אלף הנצחי ונשקנו מוצא־פיו כשהקריאנו שיריו בסדר אבג“ד, ולא הלכנו אחריו כשהקריאנו בסדר אתב”ש וחזרנו מאחריו משהתחיל מקריאנוּ בסדר תשר“ק? והרי לא אמר שהוא מבקש לתקוע אוהלו למרגלות הגלבוע לתמיד, ואמר בפירוש שהוא מבקש רק להינפש מעט, ותמיד ינוע בלי התיר שרוך־נעל. מפני מה הלכנו עמו רק בתחילת משעולינו ולא הלכנו עמו כל משעוליו – ואפילו רגלינו מתכתתות ומתכסות לא זהב־אבק אלא גם חבורות מאבני הבוהו? ראוי היה לא להיבהל ולילך ולילך ולילך אחריו! ו”תמיד יקטוף לו התשבי ממעל את כוכבי הליל כפירות בשלים" – אפשר דרך זו היא המוליכה לאותו אילן המצמיח פירות־כוכבים? הו כן! ראוי היה לילך. אבל לא הלכנו. ודאי לא יכולנו – לא היינו יכולים לילך.

אך לפני כמה ימים, שעה שהערבנו לפתחו של שין שלום לשאלו השלם הוא והשלום לו, יכולים היינו לילך גם אליו. אולי היינו מוצאים אותו בבית ואומרים: השלום לך? ואל תיתמה שראינו לבוא ושאנחנו חרדים לך. יש קצת שירים שלך ששתינו אותם כמים זכים בשנת הח"י לחיינו, ומאז הם לנו כיצוּרים חיים ורוטטים תמיד, ואין אנו יודעים עתה אם משום שאתה נתת בהם מלהט דמך ומן הרטט שבנפשך אתה, או משום שאנחנו היינו צעירים מאוד ונתנו בהם מלהט דמינו ומן הרטט שבנפשנו אנו. בין כך ובין כך יש לנו מעין שותפות בשירים האלה ובנעורים האלה. ובאנו לראות מה שלומו של השותף. לא כך? ובאנו, אף על פי שלא היית ממתין לנו.

מכשירי הראדיו שבבתי השכנים משמיעים מוסיקה עליזה. מכשיר הראדיו שבפינת חדרנו שותק וממתין לך. אף אני.

ט“ז באלול, ת”ש.

---

"ואריאציות על האביב"

מאת

שמשון מלצר

יקירי,

כל השבוע ביקשתי לכתוב לך, מאחר שנגמרה חופשתי והגזירה שגזרתי על נקיטת־העט תמוּ תוקפה ותקופתה, אַך אם היד כבר היתה מוּתרת בכתיבה הלב עדיין לא הסכים לומר לה מה שתכתוב. השמים היו מעוננים, ערימה של עננים על גבי ערימה, מן האופק ועל לראש כיפתו של הרקיע. והגשמים טיפטפו, והעיתונים היו מלאים ניחושים וציפּייה בעניין בחירת הנשיא לארצות־הברית של אמריקה. איך יכולתי לכתוב לך?

עתה כבר מוּבטח לנו כי רוזוולט ייבחר נשיא, והשמים מטוהרים וזוהרים, והם מתעגלים בקימור גדול לאין שיעוּר מעל לאדמה רוויה ומרגעת, מעל לבתים הצחורים והדקלים הנעים אט־אט, מעל לציפור הטסה בפישוט כנפיים כאווירון בריטי משרה־בטחון, ושמשתו של חלון אחד מרוּחק מנצנצת מוּל החמה המתרוממת, מנצנצת ברטיטה, ככדור זהב רותח שהזהבי מנשב בו מתוך שפופרת ומטה אליו את השלהבת. ושקט, שקט מסביב. ומעל לכל אותם הקולות והרחשים הדקים, שמהם ארוגה מסכת הדוּמייה, מתנשא רק קול האוטובוס מספר 12, הנוסע גדול ואדום וכסוף ועושה “עניבה” כדי להסתובב ולהסב פניו העירה. משטחי־הדשא שמסביב לקרייה מוריקים לאחר הגשמים הראשונים, השדה של שׂרונה חציה חרושה ומשחירה וחציה לא־חרושה ומעלה ירק. שמא טעה הלוח ולא תחילת חשוון עכשיו, אלא ראשית האביב?

ומגבירה בי את הרגשת האביב חוברת־השירים הבהירה שנתן לי במתנה ידידנו יהושע טן־פּי: “ואריאציות על האביב”. הוא הוסיף עוד הגדרה: מעגלי שירים, והסביר לי שכוונתו לומר בזה, שכל אחד מן השירים הללו סגור בתוך עצמו וסופו נעוץ בראשו, כאותו מעגל, אבל סגולה סגלגלה זו הרי מן הראוי שתימצא בכל שיר לירי טוב. ונכון היה להגדיר מעגל שירים, ביחיד, מפני שכל השירים כולם, תשעה במספר, הם מעגל אחד, ולאחר שסיימת קריאת האחרון שבהם אתה חוזר לראשון ומוסיף לקרוא עד הסוף. בקריאה ראשונה אתה רואה מיד שיש כאן יש, שאין אחיזת־עיניים. ובקריאה שנייה אתה תופס את היש הזה בכללו ובשלימותו, ובקריאה שלישית אתה יכול להתפנות וליהנות משעשועים יפים, “שעשועים גדולים בין חוש וריח”. ובקריאה רביעית – –

כן, צרור השירים הזה ריחני ומשעשע כל־כך, שאיני רוצה להיפרד מעליו, והוא מונח בצרור הניירות שאני לוקח עמי לעבודה, ובשעת נסיעה באוטובוס אני קורא. עד שיוצאים מן התחנה בקרייה קראתי את “שיר הגתית” ועוד שיר אחד שאין לו אפילו שם, ומפני שהוא קטן אני מעתיקו לך:

בָּא אָבִיב עָלַי כְּחֶתֶף.

גַּם הַפְּרָחִים צָצוּ פִּתְאֹם;

עָט עֵינָם עָלַי בְּשֶטֶף.

לֹא אֵרָגַע וְלֹא אֶדֹּם!

לֹא עוֹד אֶדֹּם. לֹא אֵרָגַע

מִכְּאֵב הַבָּא פִּתְאֹם מִקֶּרֶב,

הַבָּא מִצִּיץ חָבוּי דַוְקָא

וּבִצְבּוּצוֹ דוֹקֵר בְּלִי הֶרֶף.

דּוֹקֵר בְּלִי הֶרֶף לִבְלוּבוֹ –

זוֹ שִׁלּוּמַת זְרָעִים וָטַעַת.

יָבוֹא אֲשֶׁר עָלוּל לָבוֹא:

שִׂמְחָה גְדוֹלָה, טֵרוּף הַדַּעַת.

ועד שאנו יוצאים משדרות ח"ן ראיתי כל חינם של “פקעים ושפתים”. גמרתי “מחול הנבט” ואני מביט ורואה שאנו נמצאים בתחילת יהודה הלוי, עד שהאוטובוס נחפז קראתי “קוצר נפש וחפזה” ומשגמרתי “חלום ושפיוּת הדעת” אני מתעורר מחלומי ומוכרח לצאת מן המכונית, שכבר הגיעה לתחנה האחרונה. חבל שהדרך קצרה, איני מספיק לקרוא את השיר האחרון “בתרי אביב” ורואה בו רק בית ראשון, ויש בו חרוּז נפלא לעין: לא קין ולא אין ולא יין אלא אליין? כלומר: אל־אן, לאן, להיכן, על משקל מנין? האין זה חידוש נפלא?

ומפני שאתה עומד להוציא בקרוב את מחזור השירים שלך, אספר לך עוד כמה דברים שנתחדשוּ או הוחזרוּ ליושנם הטוב בחוברת זו. אל“ף, שהיא חוברת, ולא ספר, אף על פי שאפילו מצד הכּמוּת יש בה הרבה יותר מבכמה ספרים שהופיעו בתבנית גדולה כמשניות עם פירוש ברטינורא ותפארת ישראל גם יחד עם טבלאות קשות וכריכת־בד שלימה. ובי”ת, מספר עמודיה שישה־עשר, וכולם (פרט לשני הראשונים) מכוסים דפוּס. השער הכפול והשער הפנימי והשער הפנימי השני והשער האנגלי שבאחד מקובצי השירה שהופיע בשנת תרצ"ט מצטרפים בדיוּק לכמוּת הנייר שבחוברת זו. הה, מי הנהיג אצלנו מנהג זה, שיהא משורר מוציא ראשית פי עטו כהוצאת יובל? כּלוּם תוספת־הערך של נייר־במשקל־נוצה וטבלאות קשות ובד אנגלי יש בכוחם להביא תוספות־ערך גם למה שצרוּר בהם? אין זאת כי אם הביטחון הפנימי של כמה ממפרסמי השירים, שלא יזכוּ עוד לעולם להוצאה שנייה, לחש להם לעשות את הראשונה מפוארת וממותרת. תחת רוחב הראייה בא רוחב היריעה, מה שהחסירה בת־השירה בא להשלים בד־הכריכה. במקום ששוליה של השירה יהיו מלאים את ההיכל, היכל השירה מלא שוּליים. כך עשוּ ראשונים שהדבר היה להם צורך, ואחריהם נגררוּ אחרים שלא לצורך. ודאי שהאיסור מצד הממשלה על בזבוּז הנייר ישפיע בעניין זה לטובה, אבל טוב יותר שאנו עצמנו נגזור גזירה זו עלינו, שנגזור יפה יפה את השוּליים, “ושלא להשאיר את הנייר חלק”.

ועוד חידוש אחד נפלא בחוברת זו: היא מסודרת באות פטיטה, קטנה מזו הנקראת אצלנו “רגילה”. האותיות הקטנטנות משעשעות. משל לחרוזי־הזכוכית הצבעוניים התפורים צורות־צורות נאות על כותנותיהן של עלמות הכפר ועל גבי המגבות בקצותיהן באותה ארץ שמשם חברנוּ יהושע בא. משל אחר, ללהקות ציפורים החוזרות באביב מדרך רחוקה, ומפני שהן טסות גבוה־גבוה הן נראות קטנות משהן וקלות משהן ודומות לפרג שנתפזר על פני יריעה בהירה.

אבל החידוש החשוב ביותר הוא בשירים עצמם, ותראה לכשתקבל את החוברת בעטיפה הצחורה עם אותיות־השם המשמחות באודם־כלניות.

החוברת נדפסה בדפוס יעקב ויינפלד בירושלים, ואם בתי־הדפוס האחרים לא ינהיגו גם הם את הסידור באותיות פטיטות אלה – מן הראוי שכל משורר שלא ויתר עדיין על התואר צעיר יביא את שיריו לבית הדפוס הזה.

וההוצאה? “אטד”, בירושלים. איני יודע מי מסתתר מאחורי השם הזה, נדמה לי שאין זה אלא גלגול עברי של ההוצאה “אַליינעֶניו” שהיתה פעם בוואַרשה. מכאן שלא חיפש ולא מצא דוד עשיר, ולא ביקש ולא קיבל סידור והדפסה מקרן חוסר עבודה, ולא צרך ולא לקח הלוואה על חשבון המכירה ולא חייב ראשו לכורך, ואם אתה מבקש לקנות מאה אכסמפלרים בשתי לירות – אני משמש לך מתווך.

ואולי באמת תציע למוסד האַספקה שלכם שיקנה מאה טפסים? אפשר שבעוד כמה שנים תהיה כל חוברת יקרת־המציאות.

שלום לך ולשלך.

יום ה‘, ח’ בתשרי, תש"א.

---

"בצל הדורות"

מאת

שמשון מלצר

יקירי,

אתה כותב: “היה פעם נער שרעב ללחם בחוצות הבירה. אחר כך כתב שירים. היה שתיל רך. ואחר כך בא למחוז חפצו. היכה שורש, נשא פרי, שר – מיצה את החיים על מתקם ומרירותם. הימים היו כבדי־עלילה, ולא נתפנה הלב לחשבון נפש. עתה, פתע, אולי בהשפעת המלחמה המאיימת עלינו – לא אדע להשתחרר מחשבון הנפש. אני מוצא את עצמי מסכם ומסיים – את חיי, את פועלי”.

יקירי, דבריך נוגעים עד הנפש בבהירוּתם ובאמיתוּתם. אך אין אתה יחיד בזה, וטוב שמחקת שם את שלוש המלים על המוות. חשבון הנפש לחוּד וחשבון אחרון לחוּד. יש מקום לכמה וכמה חשבונות־נפש שיצטרפו זה לזה בדרך החיבוּר וימעטו זה את זה בדרך החיסוּר עד שיסתכמו לחשבון אחרון. כשם שבעולם המעשה יש מוסדות, שלפי החשבון הכולל שלהם אינם יכולים להתקיים, מפני שצד האין גדול אצלם מצד היש, ואף על פי כן הם קיימים ופועלים ולפרקים הם מצליחים גם להגדיל את היש על האין – כך גם בעולם הרוּח. האדם אינו חברה בע"מ, להפך, יש לו ערבון בלתי מוגבל כלל, ורשאי הוא לומר לעצמו: אף על פי שחשבון הנפש שלי כיום הזה מראה גרעון גדול – הריני לוֹוה ולוֹוה ולוֹוה ונוטל מיום המחרת, מתוך תשוקה לראות ולחיות את יום המחרת הזה ומתוך תקווה שיום המחרת הזה יביא עמו ערבים חדשים וישלם מה שלוויתי ויאזן את החשבון, ויותר מזה, הוא יכריע את כף המאזנים הכרעה עמוקה לצד החיוּב וישקיע בי כמה וכמה סלעים כהון יסודי ויספיק לי אפילו לקרן צבי ותפארת. מי שעברוּ עליו ימים רבי־עלילה – מן הטבע שיהא עושה חשבון־נפש ומוצא עצמו מסכם ומסיים. אבל הדרן עלך פרק זה ואפילו סליקא לה מסכת זו עדיין אינם סיוּם גמוּר, הרבה פרקים יש והרבה מסכתות יש, סיימת אחד ואחת והרי חברו וחברתה מצפים לך. שא ראש והישר גב, יקירי ואהובי, והיה נכון לקראת הבא! והבא – כלום אין אתה מאמין שיהיה, שהוא יכול להיות, גדול ויפה ממה שהוֹוה וממה שהיה?

שוב אתה כותב: “רוצה הייתי להרגיש בזרועות מסביבי. לא להיות בודד – ברוּח – במה שצפוּי לנוּ. הנני מדגיש ברוּח – כי בכל שטח אחר הריני מוקף שישים בחוּרים חסונים, חברים בעבודה ובהגנה על הגוף”. “שישים בחוּרים חסונים” – צא וראה, בן־ציון שלי, שאתה כשלמה המלך בשעתו. ומה עוד תבקש לך? לרוּח אין זרועות. לרוח יש כנפיים. כנפיים אינן מתחבקות, רק לפרקים הן נוגעות זו בזו נגיעה כלשהי בשעת רפרוּף, וזכרון־נגיעה זה הוא בלבד המקשר כנף בכנף ורוּח ברוּח. החברוּת בעבודה ובהגנה טובה והכרחית, אך איני יודע אם היא טובה גם לעניינים שאתה קורא להם רוּח. מצינו כת אומרת שירה, שירה שכל עצמה אינה אלא אמירה, אבל לא מצינו כת מקירה שירה, כבאר המקירה מימיה. ובאר זו, שמתוכה אתה מבקש לרווֹת צמאונך, בידוּע שאינה מצפה “עד אשר ייאספו כל העדרים וגללוּ את האבן” אלא כל מי שמבקש לשתות מתוכה מתבקש להיות יעקב ולגוֹל לבדו את האבן, בכוחו שלו. כל גלגולי הרוּח אינם אלא פרשת הגלגולים שאדם מגלגל את אבנו שלו, בשביל לגלות את מקורו שלו ולשאוב ממנו. יש מגלגל ומגלגל ומגלה בור ואבנוֹ נעשית לו מצבתו, ויש מגלגל ומגלה באר ופי הבאר משקה אותו ופי רחל מנשק לו. האין חלקך עם האחרונים ולא עם הראשונים? ומה תבקש לך עוד?

כבר עשיתי בקשתך ראשונה, שאכתוב לך. עכשיו אני עושה בקשתך שנייה, “שאשלח לך לפעמים חוברת או ספר שמזדמנים לידי”. והריני שולח לך בזה את ספרו של אברהם נחתומי: “בצל הדורות”; אך אין זה ספר ש“נזדמן לידי”, אלא ספר שנזדמן ללבי. איני צריך וגם איני יכול להקדים ולמסור לך כלום מתוכנו; איני צריך, מפני שאני שולח לך את הספר, ואם החילות לקרות בו קרוא תקרא עד הסוף ולא תפסיק. ואיני יכול, מפני שהספר מלא וגדוש תוכן רב בכל עמודיו והוא מעין תמצית, שבתוספת מים רבים יכול היה סופר בעל מקצוע לעשות ממנו כמה וכמה ספרים. דמוּיות ותמונות רבות עוברת בזוֹ אחר זוֹ: קיץ וחורף, חג וחול, שמחה ואֵבל, עיר וכפר, אבות ובנים, גוֹיים ויהוּדים, איש ואשתו, בעלי־גוּף ומעלימי־רישם – כל מיני ניגוּדים מבהיקים זה כנגד זה ומשלימים זה את זה. הכל חולף ומתחלף עם כל דף מתהפך ועובר במהירוּת כסרט קולנוע ישן וטוב, אילם. אילם – מפני שכל ריבוּי המעשים והנעשים נמסר לך בלי קולניות ובלי רעש, במיעוט מלים ובצמצוּם הדיבוּר, עיניך רואות וקולטות, רואות וקולטות ומעבירות ללב – ואין קול הצורם את האוזן. אף על פי שהמספּר מספּר בגוּף ראשון והוּא מתהלך בין גיבּוֹריו – הילוּכוֹ קל, כעל קצות האצבעות, כהילוּכו של ילד שרגליו יחפות. ובמקום שצריך הוא יודע לקפוץ קפיצה קלה, הוֹפּ! – וכבר עבר ודילג על מקום סכנה, והקורא מודה לו ואוהבו על כך (ראה, למשל, את ה“השמטה” הנפלאה שבין עמוד רי“א ועמוד רי”ב!).

אמרתי לך קודם: סופר בעל מקצוע, להוציא את נחתומי, שאינו סופר לפי מקצועו. ידענוּהוּ כאחד השחקנים ב“אוהל” (אולי זכוּרה לך ב“נשפי פרץ” דמוּתו של אותו אברך, ששב מבית־המדרש לביתו ולאחר נטילת־ידיים הוא ממתין לאשתו שתתן לו את המגבת, ובינתיים הוא מחזיק שתי זרועותיו מוגבהות למעלה וכפות ידיו שמוטות למטה ככנפיים שבוּרות ואצבעותיו נוטפות מים – הוא הוא!). ופתאום אדם זה יושב וכותב ספר מופלא וקם ומוציאו – ואתה קורא ורואה שהוא צייר גדול ובעל סממנים משלו.

ולא זו בלבד, אלא שׂיחק לו המזל ומצא לו מסייעים טובים. לשמעון הלקין הוא קורא בראש ספרו רבּי ורעי ומעיד עליו שהיה כגנן נאמן לספרו, בירר לשונו, איזן ניבוֹ וטייב סיגנוֹנוֹ, ואפילו הצייר מ. מוקדי, שלא עשה לספר אלא שני ציורים בלבד, הוסיף לו חן ומצא את השביל המוליך לשביליו של המחבּר: ראה את אות הסת"ם שבעטיפה, שלא נבחרה לכאן סתם אלא בכוונת המכוון; וראה את שוּרות הבתים, הסדוּרות זו על גבי זו – כך מתאר המחבר את דרך ילדוּתו במחזורים לולייניים, זה על גבי זה; וראה את האילן הגדול החופף על כל הנוף – בצלו חוסה הילד ואל גזעו הוא נשען, ולפיכך עמידתו ישרה וקומתו זקוּפה, אף על פי שהגמרא גדולה וכבדה ומושכת את הזרוע הרפויה כלפי מטה.

יקירי, עד סוף העשור הרביעי בחייו לא כתב האדם הזה שום ספר ולא היתה תפארתו על דרך הספרוּת ועתה הפתיע את הקורא, ואפשר גם את עצמו, ועוד הוא עתיד להפתיע. ומה לך אתה, עוּל ימים, לחשבון הנפש ולסיכוּמים אחרונים?

היה שקט ועשה מה שהוטל עליך. אין ההכרעה בידינוּ ואין אנו יודעים מה אורכו של מוט־המאזנים שבו אנו ומעשינו נשקלים, אפשר שהוא כישר הגיאוֹמטרי הזה שאין לו סוף.

והכול יהיה עוד טוב!

שלך,

יום ב', ט“ז בכסליו, תש”א.

---

עם קריאה שניה

מאת

שמשון מלצר

יקירתי,

איני יודע מה מלים רכּוֹת וטובות אבחר בשביל להשקיט את סערת־רוחך ולשכּך את חמתך על בעל “עם קריאה ראשונה”, ש“פּגע פּגיעה קשה ברגשי לבך”, כדבריך, בדבריו על ספרה של יוֹלאַן פלדש: “רחוב החתול הצד־דגים”. “כך הן כל ביקורותיו?” – אַת שואלת – “כך, כך, כך?”

רואה אַת, קריאָה משולשת זו שלך קשה לי לעמוד בפניה; ובמקצת שוּתף אני לכאבך זה שלך, גם מפּני שאני הוא שהמלצתי לפניך על הספר הזה כעל ספר טוב ויפה.

ודאי, הדרך הקלה והפּשוּטה ביותר היא לומר לך: אַת צודקת וטרוניתך נכונה, האדם שכתב כך, דברים שהם היפוּכם ממה שאני אמרתי לך וממה שאַת עצמך הרגשת, כתיבתו אינה אלא כתיבה. אך אמירה זו ודאי אַת עצמך כבר אמרת לעצמך ולא השקיטה את רוּחך; ועוד, אם אף אני אומר לך כך, אפשר שתחשדי בי רגע אחד, שאיני מבקש אלא להציל את נפשי ולקיים את דעתי, ועל כבודי וכבוד מבינוּתי אני מבקש להגן. ועוד: בעל “עם קריאה ראשונה” כמה ספרים קרא וכמה ביקורות כתב, כמה עוז היה בנפשו לבטל גדולים ולשבח בינונים וקטנים – כלוּם סבוּרה אַת שיש בכוח שנינוּ, קוראה פּשוּטה ומבקר־חובב, לעקור את דעתו של מבקר בעל־מקצוע, ואפילו דעתו זו משוּנה במקצת?

ובזה אָמנם צדקת, דעתו על הספר הזה (ולא על זה בלבד!) משוּנה. ואם לא אהיה זהיר אסכים לך ואחליף את הבמקצת לביותר. אבל איני רואה סיבה שתיעלבי מקביעתו: “הדברים – רחוקים מלהיות אמנות”. אַת שואלת באותיות מפוזרות ומקווקוות: “אמנוּת לדעתו מה היא?” – ובשאלה זו כבר כלוּלה התשוּבה לפליאותיך והפּתרון שאני מבקש לפתור את חידתך.

אמנוּת היא אחד מאותם המוּשׂגים שאָנוּ משתמשים בהם בכתב ובדיבור, לעיתים קרובות ביותר ובביטחון של מוּשׂכּל ראשון, אף על פי שאין בכוחנו להגדירם הגדרה מדוּיקת. לכאורה מוּשׂגים אלה אין להם צורך בהגדרה מדוּיקת, מחמת גודל הפירסוּם והידיעה שהם מפורסמים ונודעים, אבל באמת אין הם ניתנים כלל להיגדר, משוּם ריבּוּי־הפּנים שבהם. הגדרה פּירושה העמדת גדר וסייג מסביב למושג, בשביל להתחים בינו ובין הדומים לו, להבדילו ולבדלו; ואילו המושגים הללו, כגון אלוהים וחיים ואמנות, אין לפניהם לא תחוּם ולא סייג, לפיכך גם ההבדלה וההגדרה קשה בהם. לאמיתו של דבר אנו משתמשים במושגים אלה לא מתוך הבנה שבשׂכל וידיעה שבמוח, אלא מתוך הרגשה שבלב והבנה שבלב. והואיל והבנתם של המוּשׂכּלות הראשונים הללו שורשה בלב, ולא כל הלבבות שווים – יש בהם כמה וכמה הבנות. אַת ואני מבינים כך, והוּא, מר עב"ג, מבין כך. מה מקום יש כאן לתרעומת?

ייתכן, שהמבקר הזה עיקר מחשבתו – עוד ועדיין – בלשון שבה ביקר הרבה ובוּקר הרבה, והיא הלשון הגרמנית. ובלשון זו יש בשביל האמנות שלנו תיבה אחת קצרה: קוּנסט, ששורשה קנן, היינו: יכול, ואם נתרגמה לעברית יהיה תרגוּמה בערך: יכוֹלוּת. אמת שאחותה הקרוֹבה לה רכּה ממנה, והיא גוּנסט, שפּירוּשה גם חסד וחסד־עליון, חנינה־של־כשרון, אבל היא עצמה, קונסט, קשה, ויותר שיש בה מן הברכה יש בה מן המלאכה; ויותר מזה, היא משמשת גם תואר לכל מה שאינו טבעי ואמיתי, כגון למשי מלאכוּתי הם קוראים משי אמנוּתי. ואם תרצי להבין את דברי מבקרנו בלשונו המקורית (מקור־שבמחשבה), תמצאי שאינו רחוק מן האמת: המחברת שלנו אינה מצטיינת ביכוֹלוּת רבּה לתאר מצבי־רוח מוּרכבים, נפשות גיבוֹריה שקוּפים כדמעה; גם מן המלאכותי אין בה כלוּם, אינה מאריכה בשביל להרבות בחיטוטים פּסיכולוגיים שלא לצורך. אפילו אותו וַאסיה, שליחו של האיש מנצרת, היורד כמן השמים לנחם את הגולים האבלים בפאריס, והוּא עצמו כּלא מעלמא הדין, אף הוא שקוּף ופשוּט ואין מסביבו ערפל של קטורת. אם כן, נכון אולי שאין כאן קוּנסט.

אַת מתרעמת על הפסוק “שעשוע לשעה קלה מבלי שתחזור אליו” – ואַת מעידה בעצמך שאַת חיה וחוזרת וחיה בתוך כל הגיבורים שבספר הזה ומהרהרת בהם, ולא זו בלבד, אלא שכוּלם קרובים לך ויכולה אַת “להיכּנס בנפשו של כל אחד מהם ולחיות את חייו ולהרגיש את רגשותיו. להיות הוא, למן הגיבּוֹרה הראשית ועד לאותו פיודור, אחרון־ידידיה”. יקירה, חיים אלה שאַת חיה עם הנפשות שבסיפור הם הם הקריאה השנייה שאַת קוראת את הספר הזה, ושכל קורא טוב קורא כל ספר טוב. ספר בלי קריאה שנייה זו דומה לאור שאינו עושה צל, לקול שאינו מעורר הד. רק ספרים טובים וקוראים טובים הם הזוכים להנאָה גדולה זו של הקריאה השנייה שלאחר־הקריאה, של ההתיידדוּת המוסיפה־והולכת עם הנפשות שבסיפור. היא מתחילה עם גמר הדף האחרון והפיכת הספר לשם הצצה של חיבה בשער ובעמוּד הראשון, כאדם הסוקר את חייו שלו מראשיתם, תמיד מראשיתם. ובקריאה שנייה זו נעים־ומַנעים לצאת עוד פעם בעקבות הבּאראבּאסים מארץ המולדת לפּאריס הבירה, להסתדר בקושי במלון ברחוב החתוּל הצד־דגים (הפּעם אין מחכים עוד לפתרון מפתיע של השם הזה), ולהכיר מחדש כל אותם עורכי־גלוּת, השונים זה מזה והנלבבים כאחד, ולהדחיק שוּב חזרה את פּקעת־הבכי המתגלגלת במעלה־הגרון ומבקשת להתפרץ בשעה שבעלי החוּלצות הלבנות עומדים צפופים במדרגות הצרות, ומעל לראשיהם, המוּארים באור השלהבות הכתוּמות, צף כבדרך נס הארון השחור הגדול, והזמרה אינה פוסקת והיא מתנשׂאת ורוחפת מעל למראה השגוּר של רחובות פאריס. או לקרוא בעל־פּה כמה שוּרות פּשוּטות מאד: “הם עוברים את חדר־האוכל על בהונות רגליהם, שלא להעיר את ז’ני הישן על הספה, את ז’ני, שהוא גדול עכשיו כמו אביו וכמעט רחב ממנוּ”. שכּמותך, יקירתי, שבערב אַת מסדרת בטור אחד שש נעליים קטנות, וכל שתים גדולות מחברותיהן, ונדמה לך כי הנה־הנה הנעליים הקטנות גדילות־והוֹלכות־גדילות־והולכות לעיניך ממש, ועוד מעט והן הולכות להן לדרכן הרחוקה – ודאי שאַת קוראת קריאה שנייה את הרהור־לבה של מרת בּאראבּאס: “הילדים ילדים טובים, אילוּ רק אפשר היה לעכב את גידולם”. כן, כל זה מוצאים רק בקריאה השנייה, זו שלאחר־הקריאה, זו שבלב. ואילוּ בעל הקריאה הראשונה שטוּף בקריאה ראשונה – ואימתי יתפּנה לקריאה שנייה זו? לפיכך אין לו שהוּת למצוא את האמנות שבספר הזה, וקונסט, כאמוּר, אין בו.

אַת שואלת, הייתכן לגנות סופרת על שום סופה בעתיד לבוא? הייתכן לכתוב: “היא מצטיינת עוד במידת מה של תמימוּת וחוסר־שיגרה, שיתנדפו ודאי מהר בלחץ ה”שוּק העולמי“? אני מודה, בזה צדקת: לא ייתכן. מי יודע מה סופה של סופרת ברוכת־כשרון? היום כותבת ספר המזכה אותה “בהתחרות עולמית” בפרס ראשון, ואין עב”ג מודה בטוּבוֹ, ולמחר כותבת ספר שאינו מזכה אותה עוד בפרס עולמי, ואף על פי כן עב"ג שלא בטובתו מודה בטוּבו.

וראי נא, חסרון אחד חשוּב שאַת, האשה, היית צריכה לראות ברשימתו של עב“ג ולהעיר עליו קודם־כול – לא ראית ולא העירות. הוא כותב בפסקה האחרונה: “הסופר כתבוֹ (את הספר) הוּנגרית” וכו‘, במקום “הסופרת כתבתּוּ” וכו’. אפשר שיש כאן טעוּת דפוס, ואפשר שכך כתב על דרך שאומרים “היא אמן גדול”, כדי להזכיר את הכוח והגברוּת שבאמנוּתה של אשה פּלונית; בין כך ובין כך, עם שתי הת”וין שנשמטו מידו נשמט העיקר: חן־האשה ואהבת־האשה והבנת־האשה, הממלאים את כל דפּיו של הספר הזה שסופרת כתבתּוּ, דווקא, ולא סופר.

לא נתכּוונתי להחניף לך, בת המין היפה והמעוּלה יותר, משכבר אַת יודעת שאני ידיד גדול שלכן ומאמין בכשרונכן כי רב. ושלום לך ולטף.

ואת הספר מהרי נא להחזיר לי, רבים המבקשים לקרוא בו.

יום ד‘, א’ דחנוכה, תש"א.

---

"מיכל בת־שאול"

מאת

שמשון מלצר

יקירה,

הרי אַת ירוּשלמית ומכירה את סביבותיה של בירתנו, אוּלי היית ביום מן הימים במקום אחד מצפון לעיר, שאומרים עליו: כאן עמדה העיר גלים? האם לא מצאו עדיין החוקרים את גלי חורבותיה של גלים, עירו של פלטי בן־ליש? ואם מצאו – ראוּי לצאת לשם ולבקש בין האבנים והשבילים; אפשר באיזה מקום בסתר המדרגה נשארו טבועים עד היום סימנים של שני זוגי רגליים מסונדלות: עקבות קטנים מהילוּכה הנוגה־נוגה של מיכל בת־שאול, ועקבות גדולים מהילוּכו הנוגה־נוגה עוד יותר של פּלטי בן־ליש?

ואל תתפּלאי שנזכרתי עתה בזוּג־לא־זוּג זה, בשני אוּמללים אלה, שבמשך שנים היו דרים בכפיפה אחת, ראשיהם נחים על כר אחד, שניהם מתכסים בכביר־עזים אחד, ואף על פּי כן אינם נוגעים זה בזה, כאילו באמת חרב חדה מוּנחת ביניהם. יודעת את, שבמוצאי שבת זו “הבימה” מציגה בתל־אביב את המחזה העברי המקורי “מיכל בת־שאוּל”, שחיבּרו אחד משלנו, א. אשמן.

ההכנות להצגה זו השרוּ עכשיו בלבבות רבים הרגשה של שמחה ושל ערב־חג. ועד שנגיע לראות את ההצגה עצמה לבי אינו פוסק מלנחש, מה מפתח מצא המחבר ללבּה של מיכל בת־שאוּל, איך ארג עלילה מקצות החוטים המקוּצצים שמצא בפסוקי התנ"ך, איך העמיד נפשות חיות מרמיזות קלות שבאגדה? בשביל משורר קצרן היה חומר זה מספּיק לסוניטה אחת, בשביל משורר ארכּן היה מספיק לפּואימה שלימה, ואחד אפשר שהיה כותב בּאלאדה של כמה בתים (והפּזמון־החוזר: “ומיכל בת־שאוּל אהבתהוּ”, ואפילוּ בבית האחרון!). אבל בשביל לכתוב על יסוד כך דראמה צריך להיות בעל דמיון גדול.

בינתיים עברתי על כל אותם הפרקים בשמואל המדברים על שאוּל ודויד, ונתתי דעתי לבלוש ולמצוא כל סימן ושריד של דראמה זו שבגלים; אך אהה, אחותי, גל נעוּל אחותנוּ מיכל! סתם עליה את הגולל מחברו של ספר שמוּאל, והשמיט ולא שייר אלא מעט מאוד וכמעט ולא־כלוּם. מה נועיל אם נחזיק לו טינה בלבנו? הימים ההם, ככל הימים, היו ימי מלחמות ושינויי־סדרים, מלכות נוגעת בחברתה ודמים בדמים נגעוּ – ומה לבה של אשה, ואפילו בת־מלך, כי יוּשם לו לב? מוּטב שנחזיק טובה לסופר על המוּעט שנשתייר! ואפשר שכתב יותר, אלא שמחקוּ מדבריו, אולי עורך ואולי צנזוֹר?

באמת מתקבל על הדעת שכך הוא. ואני מדמה אפילו לשמוע איך המחבר עומד על דעתו ומתעקש ואומר: כאן לא אוותר! מחקת מה שמחקת – מחוּק. אבל לא אזוז מכאן עד שאתה משאיר לפחות כמה שברי־פסוּקים! בפרק י“ח, בפסוק כ', מחצית־הפּסוּק הראשונה: “ותאהב מיכל בת שאוּל את דויד”, להודיע שמתחילה באהבה באה אליו. והמחצית השנייה של פסוק כ”ח באותו פּרק: “ומיכל בת־שאוּל אהבתהו” – להודיע שאהבתהוּ באמת ובתמים. שאוּל מבקש לעשותה מוקש לדויד, ודויד מבקש להיות חתן־המלך, והיא אינה מבקשת אלא להיות אהוּבה. אוּלי דימדמה בה ההכרה שאינה עתידה להיות אֵם לילד, וביקשה היא עצמה להיות אהוּבה כילדה. כלום לא היתה אחותו של יהונתן, סמל האהבה והנאמנוּת?

ודויד – יקירה, הרי שנינוּ יודעים שכל האומר דויד חטא אינו אלא טועה, אף על פּי כן! לא לאותו חטא אני מתכוון, שהרי מירקו ונסלח לו. אך כל פעם שאני מגיע לפּרקים הללו, איני יכול לסלוח לו חטא שחטא במיכל, שהיא אהבתהוּ והוּא לא אהבה; שקנה אותה בשביל לקנות בה את המלכוּת על ישראל, ולא נתן דעתו על כך שהיא מבקשת להקנות לו מלכוּת האהבה.

פּלטי בן־ליש, זה הגבר־הארי שביקש לפלט את מיכל מן המועקה, כמה צרות שבע בגללה, כמה יגון רווה ממנה. אף על פי כן, כשלקחוה ממנו, היה הולך אחריה, הלוך ובכוֹ, כאותו ילד שנתנוּ לו לשעה צעצוע יקר ונפלא, והיה סבוּר ששלוֹ הוּא, ואחר כך חזרו ונטלוּהוּ מידוֹ, והנה העולם חשך עליו. ודויד, כל זמן שהוא טרוד במלחמותיו עם שאוּל וכנגד שאוּל, אין אנוּ מוצאים אצלו שוּם סימן של חיבּה ממנוּ למיכל, ומשהגיע לחצי המלכוּת ומזדמנת לו שעת־כוֹשר להשיג אף את השנייה, הוא נזכר בה; ולא בזו שהיא מיכל אהבה וגעגועים, אלא בזו שיכולה להיות לו תוספת־נֹוי וחיזוּק־החזקה לכתר; זו שהיא בת־מלך, ולא זוֹ שהיא עצמה מלכה. והוּא דוֹרשה מאַבנר כדרישה מדינית בין מדינאי למדינאי. כשם שאינוֹ מנסה לירד לסוף הרגשתו של פּלטיאל איש־גלים, כך אינו רוצה לצלול לעומק הרגשתה של מיכל. בשבילוֹ היא תמיד בת־שאוּל, ולעולם אינו רוצה לראות בה את אשתוֹ, אשת דויד. כל האיבה שהיתה בּו אל שאוּל, עכשיו הוא מעמיסה על כתפיה הצרות של מיכל. בה הוּא נלחם המשך־מלחמתו בשאוּל, בבית־שאוּל. מה פּלא שאף מיכל מכלכלת את האש שבה וכובשת את האשה שבה ומתעטפת גאווה־שבהגנה, עד שנראית באמת כבת־מלך בלבד. הואיל ולא זכתה לאהבה כנגד אהבה, היא מעמידה מלכוּת כנגד מלכוּת. אילוּ ביקש דויד, מיד היתה מסירה מעצמה כל עדיי הזהב והויה לו כלה כמות שהיא – אך דויד אין דעתוֹ ולבו פּנוּיים אלא לחיזוּק המלכוּת. כלוּם פלא הוא שביקשה מיכל לומר לו דבר שיגע בחולשתוֹ זוֹ שלוֹ, בגאוותו שלו? “מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אַמהות עבדיו”… וכיוון שנגעה בדבר שהוא רגיש בּוֹ ביותר, בעניין המלכוּת והגאווה, הוא עונה לה בכל כוח המחץ: הוּא רקד “לפני ה' אשר בחר־בּי מאביך ומכל־ביתוֹ”. עדיין הוא רואה בה את בת־שאוּל, את בּית־שאוּל, זה שעוד הוא עתיד להינקם בּוֹ!

ידוע לך ודאי הדרוש הנאה שדרשו רבּותינו, שאמר דויד למיכל: “אותן בנות ישראל שצווחת אותן אמהות אינן אמהות אלא אימהות”. ואף על פי שיש כאן שעשוע נאה, שינוי נקודה הקולע לנקוּדה, אני הייתי מוותר ולא הייתי דורש כך על מיכל העקרה. אפשר שכל כך קשה פגע בה, בזוֹ שעוד בשהייה ראשונה עמוֹ ביקשה תרוּפה בתרפים, בה באמו של הילד שלא נולד לה עד יום מותה?

כל זה הצליח הסופר לרמוֹז במועט־שבמוּעט ששיירוֹ בספרו. ונראה לי אפילו שבמקום אחד שיטה בעורך ובצנזוֹר גם יחד. בפרק כ“א הוא מספר איך דויד בא “לכפּר” על עניין הגבעונים ומוסר בידם את השארית של בית־שאוּל (איך שכח את שבוּעתו לשאוּל?), והוא מספּר: ויקח המלך את שני בני רצפה בּת־איה אשר ילדה לשאוּל… ואת חמשת בני מיכל בת־שאוּל אשר ילדה לעדריאל בן־ברזלי המחולתי”. והרי מיכל לא היו לה בנים, ואשתו של עדריאל היתה מירב? מסתבּר שיש כאן טעוּת, והוצרך לכתוב מירב במקום מיכל. אך נראה לי, כי טעוּת זו יש בה רמיזה גדולה, מדעת או שלא מדעת. טעוּת לעולם אינה בטֵלה בכגון אלה! מיכל הכתיב ומיכל הקרי! את בניה של מיכל, של בית־שאוּל – אותם מסר בידי הגבעונים ויוקיעוּם.

אלה ה“שרידים” שנשתיירוּ מדראמה זו: מיכל, בת־מלך שכל כבודה וכובדה פנימה, במה שסגוּר בה ואינו מוּבּע; ודויד, שאלמלא היה דויד המלך לא היינוּ סולחים לו; ועוד ישנה אשה אחת, רצפּה בת־איה, אך איני יודע לאיזה צד אצרף אותה ואיה מקומה בעלילה זו. עכשיו אני מחכה להצגה כלפתרון חידה גדולה: מי המדברים ומה המעשים, ממי אל מי נמתחים החוּטים ומה הם היצרים הממתחים אותם?

ושלום לך ולאישך ולבנכם.

יום ג' ח' בטבת תש"א.

---

אשה קטנה שהיא אמן גדול

מאת

שמשון מלצר

יקירה,

יודע אני שאַת מצפּה לשמוע מה פּתרון מצאתי לכל הניחושים שניחשתי לך ולי במכתבי הקודם בעניין המחזה של א. אשמן “מיכל בת־שאוּל” והצגתו ב“הבימה”. ובאמת כבר ראיתי את ההצגה ואף קראתי את המחזה, שהופיע בדפוּס. אך בינתיים אכתוב לך על דבורה בּרטונוב שראיתיה רוקדת־משׂחקת אור ליום ד' במוגרבי.

אילו ראית באיזו קלוּת ובאיזו מהירוּת ושפע היא מעלה דמוּיות על הבמה! עליה ראוּי באמת לומר, שהיא פוֹשטת צוּרה ולובשת צוּרה. עם כל חילוף מהיר של לבוּשה החיצון היא מחליפה במהירות גם את דמוּתה הפּנימית. לרגעים נדמה שאינה גוף אלא דמיון הגוף בלבד, גוף בהפשטתו הגמוּרה. דב שטוק כתב על דמויותיה “תיאטרונה של דבורה ברטונוב”, מפני שיותר משיש בהן מן הריקוּד יש בהן מן המשׂחק. אך לי נראה שיש עוד להפליג בדרך זו ולומר “תיאטרון־הבובות של דבורה ברטונוב”. מפּני שבתיאַטרון סתם, כשאַנוּ רואים את השׂחקן הידוע לנו ושומעים את קולו השמוּע לנוּ, קשה ברגע הראשון לשכוח שהוּא אינו הוא אלא זה שבמחזה, ואנו אנוּסים להמתין עד שייכנס בתפקידו במשך המשחק. ואילוּ דבורה ברטונוב יוצאת על הבמה כשהיא כבר מוּכנסת ומכוּנסת כוּלה בתוך תפקידה, כאילוּ מעולם ולעולם לא היתה ולא תהיה בתפקיד אחר. לפעמים השינוּי בתלבושת אינו אלא תוספת קטנה או השמטה קטנה, אבל השוֹני שבדמוּת תמיד שלם וגמוּר. היא אינה חוזרת על עצמה בשוּם תמוּנה והיא מייחדת עצמה כוּלה באותו רגע לאותה דמוּת שהיא מציגה, כשם שהבּוּבּה בתיאטרון־הבוּבות מיוּחדת תמיד אך ורק לדמוּת שהיא מציגה. משום כך היא תמיד ברוּרה ומוּבנה ואין מקום לטעות במה שהיא מראה. שלושה שראוה כאחד ולא ידעו את שמות ריקוּדיה וסדרם (באוּלם אי־אפשר היה משום מה להשיג תוכנייה) – ודאי לא יהיו רחוקים זה מזה בקביעת שמות כל הופעה והופעה בת שניים ושלושה וארבעה רגעים. עוד דמיון לתיאַטרוֹן הבּוּבּוֹת, שלא היה רושם שהיא עומדת ברגליים של ממש על רצפה של ממש. היתה נדמית כעומדת על גבּי בסיס מסתובב, כאותו גלגל של קדר או תקליט של גרמופוֹן, רגע רגליה נחות עליו והיא מסתובבת עמו על פּני הבמה ואותו רגע היא רוקדת, ורגע רק קצוֹת רגליה נוגעות בבסיס המסתובב ודוחפות אותו, שלא יהא פוסק מסיבובו ולא יפסיק את הריקוּד, אך היא עצמה עומדת בחלל הבימה ומצגת את הדמוּת, ואותו רגע היא משׂחקת. מזיגה זו של ריקוּד ומשׂחק, שבשביל כשרון קטן היא שני הפכים בנושא אחד, אצל דבורה ברטונוב היא כשני נושאים שהפכו לאחד.

ועוד דמיון לבוּבּות: שכל דמוּיותיה קטנות מכפי שיעוּרן האמיתי, מפּני שהיא אשה בעלת קומה קטנה, כמוך; אף על פי כן אנו רואים אותן בשיעור־קומתן הרגיל, ואפילו גדול מן הרגיל (כגון דמות השוטר) – מפני שהיא אמן גדול. יש בה פּיקחוּת רבה והומור. היא מלגלגת, כאומרת: לא כדאי להתרגז, הנה כזה הוא העולם. אני מראה אותו לך בקיצור ובקצת הפרזה, אך בעיקרוֹ כך הוא.

ערב אחד הניחי את התינוק בהשגחתה של סבתא, ואַת לכי וראי.

השמש כבר עלה כמהלך שעה מן האופק והירח עומד נכחו במערב פּגוּם ומתבייש. אך השדה עודו נוצץ בטלליו.

שלום לך ולביתך.

יום ה' טו" בטבת, תש"א.

---

אריה שאג

מאת

שמשון מלצר

ידידי,

השמת לבך לכמה שורות קטנות במדור הכרוניקה של תל־אביב ב“דבר” מהיום? “הלביאה המליטה בשלישית גורים מתים”. כך היא הכותרת, ודרך מקרה תופסת התיבה “מתים” שורה לעצמה, והיא מבליטה את הצער שבדבר ואת התביעה שבדבר. והנה הידיעה עצמה: “שאגת־יגון של האריה גיבור בשחר יום ג' בישׂרה לתושבים בסביבת גן־החיות, כי הלביאה תמר המליטה, זו הפּעם השלישית, גורים מתים. הרופא הווטרינארי, שנקרא בבוקר לגן־החיות, קבע את מות הוולדות ונתן הוראות לטיפול בלביאה”.

ומיד לאחר שש השורות המכילות את האינפורמאציה בא עוד קטע קטן של חמש שורות, שהן שלושה משפטי־שאלה: “החקרו המומחים בסיבות הדבר? הנבדקו ההורים אחרי ההמלטה הקודמת ועכשיו, ומה הן תוצאות הבדיקות? הנקטה הנהלת גן־החיות אמצעים כדי למנוע הישנוּת המקרים המעציבים האלה?”

אפשר שרבים מן הקוראים היו תמהים לרצינוּת שנהג מחבר הקטע הזה במדור הכרוניקה לגבי חיה שבגן־החיות, ואפשר שהיו מנידים ראש: לא מצא עניין לענות בו אלא תמר הלביאה! והרי כמה וכמה תמרות ומזלות ושאר בנות ישראל נאות שהעניות מעוולתן אף הן אינן זוכות לבדיקות יתירות וללידות מוצלחות, ואף־על־פי כן אין שואלים “מה הם האמצעים שנקטה בהם הנהלת גן־האדם כדי למנוע הישנוּת המקרים המעציבים האלה”!

יודע אני שיכולים לשאול כך, ולפי שעה אין לי תשובה מספקת. “לפי שעה” – כל זמן שהאדם לא יצא מהאיצטגנינות הישנה שלו, ועדיין מושרשת בו האמונה שהוא מרכז העולם והחיים, והאדמה עם כל הברואים שעליה לא נבראו אלא בשביל לשמשו ולהנותו ולהנעים את חייו, ואפילו הנאה זו עולה להם בייסורים שלהם ובמותם שלהם.

אבל אתה, ידידי, שחובב אתה את החיות ואת גן־החיות, חזקה עליך שלא תעלה על דעתך טענה ממין הטענה שהזכרתי, ואין ספק כי גם אתה מיצר על מה שעלה לה לתמר. אפשר אם כן תסכים גם להיות שותף עמי לצער על מה שעתיד לעלות לה לתמר בעוד כמה חודשים? שהרי מה שהיה שלוש פעמים הוא שעתיד להיות גם בפעם הרביעית, אם לא ישתנו התנאים. והתנאים הללו הם גרועים מאוד. במקום המרחב הגדול של המדבר ניתן להם סוגר צר ומסוגר. במקום החול החם והיבש והרך מתחת לכפות רגליהם ניתנה להם רצפת ביטוֹן קרה ולחה וחלקלקה. אין מקום לריצה ולקפיצה, לחילוץ עצמות ולמיתוח השרירים. זוכר אתה שבת שהיינו עומדים לפני הסוגר? שניהם היו רבוּצים תחתיהם ולא נעו, לביא ולביאה ומי יקימם? היו כשקועים בהרהורים שלאחר יאוש: “לא כדאי לקום ולשחק לפני הנערים האלה”. אפשר אם כן שמחמת מיעוט תנועה ילדה תמר גורים מתים. ואל תסביר לי שהזוג הזה לא טעם מימיו טעם מדבר ומרחב, מפני שנולדו בשבייה ומתחילת ברייתם היו מורגלים לתנאים אלה. אריה לעולם אריה הוא, ולביא אפילו בדור עשירי אינו נעשה עבד ואינו שוכח טבעו. אותו מעשה של נורדאו באריה שמשון ששכח את מוצאו ונתחבר אל הכלבים שבבית אדוניו, לא היה ולא נברא אלא משל היה. הרי אף אנחנו נולדנו ועשרות דורות חיינו בארצות שאקלימן שונה מאקלימה של ארצנו, ומתחילת ברייתנו היינו נתונים בשיעבוד ואף־על־פי־כן היה חי ונשאר בגופנו זכר האקלים הזה, והחירות שאין אנו יכולים להשיגה בשלימוּת אלא במקום הזה, במקום חיותנו.

ומפני שאתה ידידי שלי וידיד אמת של החיות וגם ידידם של אותם שהם ממונים על גן־החיות ודואגים לו – אפשר תסכים להביא לפניהם בישיבה הקרובה הצעה קטנה שלי? אתה רשאי להסתייג ולומר בפירוש שאין אתה מזדהה עם השקפותיו של המציע, שאתה אך מביא לפניהם מה שביקש ממך מכר אחד שלך, שאף הוא רואה עצמו חובב־חיות ומקורב לזוג המלכותי שבגן.

וההצעה היא שעכשיו, כל זמן שנמשכת המלחמה, ואפשר לתקופה כלשהי גם לאחר־כך, יתנו חופשה לתמר ולגיבור אלופה, שישלחו אותם לארצם ולמולדתם, שישלחו אותם במשמר – עד למקום חיותם האמיתי, ושם יתנו להם חופש. היינו: חופש גמור, שיהיו מהלכים להם כמו שהילכו על שלא נסתגרו הוריהם, שיהא הקב"ה מטריפם כל יום טרף חוקם ולא אנחנו בשר טריפה. אמור לאדונים הנכבדים באגודת חובבי גן־החיות, כי דעתו של המציע היא, שהמזון הרב הניתן לאריות מבשר הגמלים ומבשר הפיגולים הוא הוא שהזיק לתמר. אריה שבמדבר מתבל את בשר טרפו בתבלין אחד ששמו חירות, ואילו האריה שבסוגר שפע הבשר שהוא אוכל בלא תיאבון מזיק לו, ואולי כשם שקצה נפשם של גיבור ותמר מן הבשר המרובה כך גם נתבסרו זה על זה, שאינם רואים פנים חדשות, פּני אריה, וייתכן אפילו שמלכתחילה לא היה זיווגם נאה. הואיל ונולדו בגן־חיות אחד ובסוגר אחד אפשר שקרבתם של גיבור ותמר גדולה מקרבתם של אמנון ותמר, שהללו היו רק בני אב אחד שניהם, והללו גם אמם הלביאה אחת. ומה שאינו נאה לאדם אינו נאה גם לחיה. והרי לא מצינו את צ’זארה ולוּקרציה בּוֹרג’יה מעמידים תולדות. מה שהאבגניקה אוסרת עלינו, שכבר הרגלנו גופנו לכל מיני סטיות מדרך הטבע, ודאי אסור גם על החיה, שעדיין לא הספיק האדם לקלקל את טבעה. לפיכך אין טוב לזוג האריות שלנו אלא להפרישם מן העריות ולשלחם למקומם, וכן הדוב והדובה, עד לאחר שתסתיים המלחמה, והאדם יגמור תחילה את חשבונו שלו.

ועד שלא נגמר החשבון הזה, מה זכות יש לנו להחזיק אסירים אלה בבית־האסורים, והרי אין אנו יכולים ליתן להם מקלט בטוח. וכי אדם חית־השדה הוא, לבוא במקלט של שקים וקרשים? ומפני מה לא נניח לה לברוח, בשעה שהיא מרגישה סכנה? אם מכשירים שבדה האדם מרגישים בזמזום המתקרב ממרחק כך וכך מילין, מניין שאין אוזניהם של אריות ודובים וברדלסים מרגישות זמזום זה ממרחק כך וכך וכך מילין? בלונדון, שאין יכולים לבנות בה מקלטי־עומק בשביל האדם, מחמת גודל ההוצאות וריבוי העבודה, בנו בשביל החיות שבגן מקלטים בעומק גדול כל־כך, שאין פצצה מצויה ובלתי־מצויה יכולה לפגוע בהם; אנחנו, שאין לנו כוח לתת לחיות שלנו מקלט בטוח וחסות – מי נתן לנו רשות להחזיקן מאחורי סורג ומנעול בשעה שהסכנה מרחפת מלמעלה?

וגיבור עם תמר אחותו ישובו אל מקום מלכותם, אל ארצם ואל מולדתם. ותמר המעונה תשב ימים מעטים שוממה ועצבה, ותעלה בקרבה את זכר הצירים המכאיבים קודם שמילטה את הגורים המתים לאוויר העולם, ותעשה חשבון אסונה, ולבסוף תראה שאמנם לא ראוי היה להביא ולדות לעולם של עבדוּת; ותתנחם ותשקוט ורפא לה (וחיוך של לגלוג יעבור על שפתיה לזכר הוראותיו של הרופא הווטרינארי). עד שתישמע שאגת הכפיר ממעונתו ותענה היא מעונתה לקראתו.

אפשר בניהם או בני בניהם דור שלישי ישובו הנה, לגן־החיות בתל־אביב. אך למען השם, ניתן להם לפחות להיוולד בחופש ולבלות את ימי ילדותם בחירות!

האין אתה סבור, ידידי היקר, כי הצעתי עשויה להתקבל? על כל פנים ראויה היא להיות מוצעת.

יום ה, כ“ג בשבט, תש”א.

---

"משהו על רישול ואי־דיוּק"

מאת

שמשון מלצר

בנימין יקירי,

אינך צריך להיבהל, כל אותה “הרבצה” שהרביצוּ בך ב“מאזנים” אינה אלא הערה קטנה אחת במאמר של בנציון בנשלום בשם “משהוּ על רישוּל ואי־דיוּק”. ברשימה זו הוא מטפל בטעוּיותיהם ובשגיאותיהם של מתרגמים, הן מתרגמי שירה והן מתרגמי פרוזה, וביניהם גם אתה, רחימאי, שלא דייקת בתרגוּם פסוּק אחד מצרפתית, וכן שלא צדקת בהערה אחת וכתבת על קראשינסקי ומיצקביץ' “גדולי משוררי פולין”, והוא כותב: "הרי יש להגיד שהערה זו היא בלתי מדוּיקת ושראוּי היה לנסחה אחרת, למשל: “שנים מגדולי משוררי פולין, שכן סלוֹבאצקי עולה על קראשינסקי לכל הדעות”. אינני מאמין שאתה מחבּרה של הערה זו, ואילוּ ידעתי שאתה האיש הייתי אף אני כועס עליך. איך יכולת לשכוח את סלוֹבאצקי?

וכשם שמחבּר הרשימה צודק בהערה זו, כך הוא צודק ודאי גם בשאר ההערות והתיקונים. אדם היודע יפה רומית ויוונית ותרבותן ותולדותיהן אין ספק שהוא מצטער צער אמיתי כשהוא רואה אנשים מזלזלים בקטנות וכותבים הירקליטס ודימוֹקריטס במקום הירקליטוס ודימוֹקריטוס, ודוקטורוס במקום דוקטור. והוא בא בזעם קדוש (ואמיתי בלי ספק) לכלות את הקוצים מכרמה של הספרוּת התרגוּמית. “בכל מפעל ספרותי, ובמיוחד בספרייה שתכליתה ללמד, חובת העורך לבדוק בשבע בדיקות את כל ספר, ומוטב להמעיט במספר הספרים היוצאים ובלבד שיהיו מנופים בתכלית ושאפשר יהיה להמליץ עליהם: ‘קב ונקי’!” תודה, יקירי, שמלבד הבי"ת שב’בשבע' וה’את' שלפני ‘כל ספר’ הוא צוֹדק. הוא צוֹדק אפילו בפיסקת הסיום: “הגידו מה שתגידו, אך לי נראה, שכל עוד כוּלנוּ, כל מחנה הסופרים, לא הגענו לכלל דעה, שאין זה היינו הך, אם כותבים ‘טימיאה, ו’קריטיוס’ או ‘טימאיוֹס’ ו’קריטיאס' – שכל עוד דעה זו לא הפכה נחלת כוּלנו, המלחמה ברישוּל טרם תמה”. גם פסוּק זה, פּרט לכמה פּסיקים בו המפסיקים את הנשימה, מתקבל על הדעת. אם כי אפשר להעיר, שההבחנה בין טימיאה וטימאיוס אינה עניין של דעה, אלא עניין של ידיעה, ולא הכול יודעים ומחויבים לדעת, אבל הכול מודים שיש צורך לפשפש בלכּסיקוֹן ולא להשגיר טעויות. קיצוּרו של דבר, הוא צודק בכל הרשימה כוּלה, כל מקום שהוא פוסל במומיהם של אחרים, פרט לכמה דברים שאפרטם לך להלן, ופרט לכל הקטע הראשון, שבו אין המחבר רואה את נגעי האחרים אלא הוא מדבר בעדו ובלשונו. ואני חותך במספריים מתוך “מאזנים” ומצרף לך את כל הקטע הראשון בשלימותו:

“בגרוּתה של ספרות ורמתו של דור נמדדות לא בהישגים הגדולים, כגון: רעיונות חשוּבים, ניב צרוף ומזוקק, מתח יצירי גבוה וכדומה, אלא גם בכמה וכמה דברים “קטנים”, כגון: לטוּש שבקפּדנות גם ביחס לכל פּרט ולכל שורה. ספרות, שטרם גמלה בה ההכרה, כי אסור לזלזל ב”קטנות" וכי החשיבוּת הנודעת להן אינה נופלת לפעמים מחשיבוּתם של הדברים הגדולים, – ספרות כזאת טרם נתבגרה כל צרכה. ספרות ההשכלה לא הגיעה, בדרך כלל, להכרה זו והיא לפרקים מרושלת במידה מבהילה. לא קשה למצוא הסבר־מה והצדקה ידועה לכך. שכן עמדו סופרי ההשכלה בבוקרה של תקוּפה ובמידה רבה מאד הוכרחו ליצור הכל יש מאין. אולם המלחמה נגד ה“בטלנוּת” שהתלקחה בימי המעבר ושהיתה בעיקר מלחמה לדיוק ולגבּוּש ושנתכוונה לבער את הרשלנוּת ואת הדילטנטיוּת – מלחמה זו היתה המבשרת של הבגרוּת העולה. מלחמה מרה וממושכת זו במליצה וב“בטלנוּת” הכשירתנו לדיוּק ולסדר. הסופרים התחילו שואפים למשנה מסודרת. הניב הטבעי, הפשוט והמדוּיק התחיל מבייש את החיבוּר המצוּיץ. במקום הדילטנטיוּת וה“מבינוּת” – התחילה באה המומחיוּת. הרגשת האחריוּת למלה הנדפּסת נעשתה משותפת לטובי סוֹפרינוּ. הקפדה זו על משנה סדוּרה ונקיון שבבטוּי היא אחד הגורמים, אשר שינוּ את פּני ספרוּתנוּ".

והנה לאחר השינוי שבא בפניה של ספרותנו, ולאחר שהסופרים הוכשרו לדיוּק ולסדר והתחילו שואפים למשנה מסודרת, ולאחר שהניב הטבעי והפשוּט והמדוּיק התחיל מבייש את החיבור המצויץ, לאחר שבמקום הדילטנטיות וה“מבינוּת” באה המוּמחיוּת – הסתכל בקטע הנ“ל וראה איך כותב סופר מומחה ואיך מדפיס עורך אחראי למלה הנדפסת! “בגרוּתה וכו' נמדדות לא בהישגים וכו' וּ”: וצ”ל כמובן לא בלבד – אלא גם, או לא – אלא; והאם ניב צרוף ומזוקק אין פירוּשו גם ליטוּש? על כל פנים אין ניב צרוּף היפוּכו של ניב מלוּטש. “ליטוּש שבקפדנוּת גם ביחס לכל פרט ולכל שורה” – הזהו הניב הטבעי שאין טבעי הימנו? האם “ליטוש קפדני של כל פרט ושורה” אינו טבעי ופשוט יותר? ספרות שהיא מרוּשלת “במידה מבהילה” מבהילה באמת. מכל המידות שמצינוּ במידה, כגון מלאה וחסרה, שחוקה וגדושה, גדולה וקטנה, לא מצא המחבּר מידה נאה למידה מן המידה המבהילה. “פּשוט – נורא!”

ואכן, מה נורא המקום הזה, ולא זה בלבד. “שכן עמדוּ סופרי ההשכלה בבוקרה של תקוּפה ובמידה רבה מאוד הוכרחו ליצור הכול יש מאין”. תן דעתך לראות מה מידה של דיוּק מדד כאן המחבּר לעצמו ומה מידה של הכרה ביצירת יש מאין ייחס למשכילים: הם הוכרחוּ ליצור יש מאין, אך לא, בזה לא די, הם הוכרחו ליצור במידה רבה יש מאין, הוכרחו ליצור במידה רבה מאוד יש מאין; ולבסוף: הוכרחו ליצור במידה רבה מאוד… הכול יש מאין!

“אולם טעוּת היא בידי אלה הסבוּרים, שתהליך זה נסתיים ושהספקנו לבער אחרי כל חרולי הרישוּל”. ואמנם, טעוּת! שהרי מיד לאחר שורה ושתיים מביא לך המחבּר עצמו דוגמה מופתית לרישוּל ואי־דיוּק, לבטלנוּת ו“מליצה”: “מזמן לזמן אתה נתקל בתופעה זו, שהאמנת כי כבר חדל להיות לה אורח בספרותנו. ביחוּד שכיח הדבר בשדה התרגומים, שכן חלקה זו, שגדולי סופרינו הפרוּה וטיפחוּה ויחסוּ לה, בצדק, חשיבוּת מיוּחדת, הולכת והופכת מלאכה”. צמד־ניגודים להפליא! לא שהשדה המעוּבד היה לשדה קוצים, או שהאמנוּת היתה למלאכה, אלא השדה והחלקה הפכו מלאכה (וגם להלן נאמר שהתרגומים מעשירים את הספרות והופכים בשר מבשרה, כאילו אין די במהפכה הראשונה אשר הפך המחבּר ולא היה יכול לומר כאן על דרך הניב “הטבעי והפשוּט והמדוּיק”: ונעשים או והוֹיים בשר מבשרה, כמו שכבר נאמר: והיו לבשר אחד. שכן מה עניין של הפיכה כאן? הכושי יכול להפוך או שלא להפוך עורו השחור שיהיה לבן, ובדוחק אפשר להפוך שדה למלאכה על יסוד הניגוּד המדומה, אך מה ניגוד יש כאן?).

“מה נאמר? אם החפזון גרם – ואם גרמה אי־ידיעת הלשון – לשניהם אין התנצלוּת” – אף זו ציטטה מן הרשימה הזאת. אין מחברה מוכן לוותר, ובצדק, יש לדרוש שלימוּת, דיוּק סדר! שלא יהא מבקר כותב ש"שני התרגומים הם חשוּבים ומוצלחים, ושלא יהא אומר על הלקין, שטעה בין יזוֹן ואביו של יזוֹן, כי “החליף את היוצרות”, שהרי לא יזוֹן ולא אביו של יזון אינם שייכים לסוג הפיוטים הנקראים “יוצרות”; “ואין צורך להטעים, שעל המתרגם [ועל הכותב על המתרגמים על אחת כמה וכמה] לתקן [לא] את אשר פגם”, אלא מה שפגם; שהרי סופר עברי חייב להיות בקי לא בספירת התרבוּת היוונית בלבד, אלא גם בספירת העומר, ושם נאמר, וכל ילד יהודי יודע ואומר, “מה שפגמתי בספירה”, וכך מתבקש ממש גם כאן.

יקירי, הארכתי ועיפתי קצת. ואילו עברתי כך על כל הרשימה הזאת עד סופה, הייתי יכול למצוא עוד כמה וכמה אבנים יקרות ומלוטשות כאלה. והאמינה לי, לא מתוך רוע לב או חס וחלילה מתוך כוונה להכאיב למישהו נעצתי קצה עטי בקופה זו של שגיאות שורצות. הצער והכאב – כאבי שלי וצערי שלי. הרי הדברים הללו פּוּרסמו לא בבמה מן הבמות סתם ולא בעיתון יומי, שעשייתו בחיפזון, אלא ב“מאזנים”, בירחונה של אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל, בתקוּפה שאפילו ביטאונה של אגודת הקצבים בתל־אביב לשונו מתוּקנת וערוכה. המחבר של הרשימה הנזכרת ראוּי שיאמרו לו טול קורה מבין עיניך, אך יש לו גם כמה “מסיבות מקילות”, כגון שהוא מומחה לכמה לשונות אחרות ואינו מומחה לעברית, שעיסוּקו בתרגומי שירה ואין עיסוּקו בכתיבת פרוזה, שהוא עוד בחינת אדם חדש בארץ־ישראל ולא כל מה שנתחדש בה ידוע לו.

אבל העורך הזה של “מאזנים”, שאין לתרצוֹ באחד מן הדברים האמוּרים – במה יתוֹרץ אם לא במשהו רישוּל ואי־דיוק? מפני מה לא הציל את כבוד סוֹפרו זה, ומפני מה לא ערך את שאר הרשימות שבסוף החוברת?

“בסוף החוברת” – שהרי רובה הגדול של החוברת מחוּבר דברים שמחבריהם מדברים בלשונם ושמותיהם מעידים עליהם: ש. צמח, יעקב כהן, יהושע בר־יוסף, זכריה אוזלי, ד. שמעונוביץ, יעקב פיכמן, דויד רמז, ר' בנימין, פלאי ועוד פעם יעקב פיכמן. כל אלה או שהם עצמם עורכים חשוּבים בישראל או שהם אמני־לשון ורבי סיגנון. נשארו איפוא לעריכה רק כמה רשימות, ואם כך, מפני מה לא ערך אותן העורך והניח לחיים זיגלבוים שיהיו ארבעה “עולמ”ים מצטופפים אצלו בארבע שורות רצופות בפיסקה הראשונה של ביקורת על ספר של אדם שעולמו חשך בעדו; ולי. סערוני הרשה לכתוב “הדראמה של א. אשמן גוררת אחריה ברכת ‘שהחיינו’; סוף־סוף הגענו למחזה וכו' שזכה גם לבולמוס של אהדה מצדו של קהל הצופים. נדמה לי כי עלוּלה הצגה זו לשמש תאריך־מיפנה בחיינוּ” וכו' – מפני מה לא ניכש את העשבים השוטים שבערוּגות הקטנות הללו?

יקירי, ידיד אחד שלי, שאני מחבבו ביותר, כבר יסרני פעם אחת על דברים מעין אלה שכתבתי לך בזה, ואפשר ייסרני גם הפעם. ומה אעשה ולבי מפקד עלי ואומר לי: על אף כל החששות והסכנות – אַל תכלא דברך, אַל תעבור בשתיקה! אפשר לבי מטעה אותי, אפשר משיאני לדבר רע, ואפשר לבי לב יונה פותה, אך מה אעשה לוֹ – לבי הוא.

ואני כולי שלך

יום א‘, ג’ באדר, תש"א.

---

התנצלוּת ומשל להועיל

מאת

שמשון מלצר

יקירי,

עברוּ כשלושה שבועות מיום שכתבתי לך מכתבי האחרון, וכל אותו זמן גזרתי שתיקה על עצמי, משל לנער שובב העומד על פי הבּאר ומטיל חלוקי־אבן לתוכה. אף על פי שיצר השובבוּת שבו משיאוֹ להוסיף ולהטיל כל חלוקי־אבנים שבידו, יצר המשׂחק שבו מעכב בידו ומטה אותו להמתין עד שיראה את האבן נופלת ומעלה עיגוּלים־עיגוּלים במים ועד שישמע את ההד העולה מן הבאר.

כן, זה היה מעשה־שוֹבבוּת, ודווקא קשה ביותר. לא לחינם משלתי לך משל הנער השובב והבּאר והאבן. בּירא דשתית מיניה… מה אכחד ממך, כליוֹתי מייסרות אותי. אף ידידי שלי, שאני מחבבוֹ ביותר, יסר ייסרני, כפי שניבאתי מראש. “אין כאן שאלה אם אתה צודק או לאו” – אמר – “אלא אם זו הדרך וזה המקום לוויכוח ולהערות ממין זה? כלוּם אין הם מצריכים ספירה ספרותית שקטה, וטון שקט ומתוּן?”

היתה בפי תשוּבה שנראתה לי מספקת בעניין האווירה הספרותית. יכול הייתי לומר לו, שכל מקום יש בו מקדושתו של המקום, ולא הלבנה בלבד יש לה הילה של זוהר מסביבה, אלא גם נר באיסר, אם אתה מעלה אותו בערפל, כל הגוונים מאירים מסביבו. אך מה אשיב לו על מחצית טענתו – ולמחציתה האחרת אין תשובה בפי: הטון באמת לא היה מתוּן ושקט.

והדבר הזה נתברר לי יותר ויותר למחר ולמחר שלאחר מחר. מן ההד שעורר הקול נודע לי מה היה טיבו של הקול עצמו. כשאתה מדבר בשלווה ובשקט לתוך הבאר היא משיבה לך בהדה מלה כנגד מלה ואתה שומע כל תשובתה. אך אם אתה מגביה קולך וצועק לתוכה, סופך שאין אתה שומע הד לכל דבריך אלא לסופם בלבד, לתיבה אחרונה, ואם הרבה – לאחרונה ולשלפניה. אף כאן לא ענני ההד אלא כשתי תיבות בלבד: “יפה הרבצת!” כל מי שמבקש להודיעני שקרא אף הוא דברים שכתבתי לך, יקירי, בא ומודיעני: יפה הרבצת! ורוב האומרים כך עיניהם נוצצות, כמי שנהנה הנאה מרובה והוא מודה למי שהעניק לו הנאה זו, ומיעוטם משפילים עיניהם שלא לגלות הנאתם מיד ובפירוש, והם מתחכמים ומבליעים את היו"ד שביפה ואומרים: פה, הרבצת? – לשון ‘וַיִחַד’, המשמעת לשתי פנים: הוא אינו סבוּר שראוי היה לעשות כך, אך הואיל והדבר נעשה אין לו אלא להודות שנהנה הנאה אמיתית. שכן בין אלה ובין אלה אינם מטילים ספק בדבר שעיקר הכוונה היה לגרום הנאה להם, לשעשע את לבם. ואין עולה על דעתם כלל ליעשות שותפים למי שהינה אותם גם בצער שלו, שמתוכו צמחה להם הנאה זו. הם אינם רוצים לדעת שאין דואב כמדאיב, שאין מוצלף כמצליף. אינם חולים על כך, שלשוננו עדיין היא כחומר יבש המתפורר בידיו של מי שאינו יוצר ואינו מלחלח אותו בדמו שלו, אינם מצירים בצרתו של מי שבא להוכיח מישגה לרבוֹ שלו ולפגוע בכבוד מכוּבּדוֹ. אני עורך ביקורתי לפצעי ומחַבּר לחַבּוּרתי, והללו מריעים: פלשתים, שמשון עליכם! האומנם, האומנם? האומנם כך הם סבוּרים, כל אותם שלמענם אני שולח את מכתבי אליך במעטפה פתוחה?

והרהרתי הרבה בדבר, מפני מה בגד בי הפעם הקורא היקר שלי, זה שתמיד הוא מסתפק בלחיצת יד ובאמירת מלה אחת “קראתי”, או אפילו במבט מאיר בלבד. מפני מה לא ירד עתה אלא לסוף דעתי?

על ר' אורי’לי מסטרליסק, זכר צדיק לברכה, מספּרים שהיה מתפּלל בהתלהבות עצוּמה ובקול גדול וחזק וצרוד, והיו אומרים עליו: ער דאבינ“ט מיט”ן גישט“ר. איני יודע בדיוּק מה עניינה של תיבה זו גישט”ר, אך היא שמורה בזכרוני כפי שיצאה מפי מי שסיפּר את המעשה הזה. אפשר מקורה בתיבה הגרמנית גישט, שפירושה קצף ושצף הגלים הסוערים. וכשהיה יורד לפני התיבה ואומר שמונה־עשרה של ש“ץ ומגיע לברכת מכלכּל חיים בחסד, היה מגביה קולו כל־כך, שכל הרועים בשדה היו שומעים ואומרים: ראַבּי”ן ווזש“ע קריטשי”ט מיכאַלק“וֹ, כלומר: הרבי כבר מצעק מיכאַלקוֹ, שכידוּע הוא שמו של שגצ’ל קטן. פעם אחת בא חסיד מחסידי סטרליסק לטשוֹרטקוּב ושאלוּהוּ בעניין הזה: שמענו שהרבי שלכם מתפּלל בגישט”ר. מה טעם הוא צועק בתפילתו, כלוּם הקב“ה לקול גדול הוא צריך? הרבי שלנו – השיב להם החסיד מחסידי סטרליסק – אינו רוצה להשתמש בתפילה בקולו הרגיל, שבו הוא מדבר אל בני אדם, ולפיכך הוא משנה את קולו ומתפלל בגישט”ר. הפלא ופלא – תמה עליו הטשורטקובאי – והרי השׂכל אומר שיהא עושה היפוּכו של דבר: בשעה שהוא מתפּלל לפני המקום ברוּך הוא יהא משתמש בקולו שלו, שניתן לו מן הטבע, היינוּ בקולו הרגיל והאמיתי, ובשעה שהוא מדבּר עם הבריות, דיוֹ שיהא מדבר בשינוי קול, היינו בגישט"ר.

בדרך הרהורי בחידה, מפני מה בגד בי הפעם קוראי הטוב, מצאתי מעשיה זו, ודומה שבה נעוּץ הפתרון: הרמת הקול היא היא הגורמת שלא יהא נשמע אלא הדן של המלים האחרונות בלבד, הגישט"ר הוּא הוּא הגורם שמכל אותן שמונה־עשרה הברכות, שכולן רחמים ותחנונים לפני המקום, לא יהא הרועה בשדה שומע אלא מיכאַלקוֹ, שהוא שמו של שגצ’ל קטן. ראוי הייתי לאותה טעוּת ביני ובין קוראי ולאותו צער שנצטערתי בעטיה של טעוּת זו, מפני שעברתי על מנהג אבותי חסידי טשוֹרטקוּב. לא הקורא בגד בי, אלא קולי שלי בגד בי הפעם.

ואַל תנחמני, יקירי, שלא בי יש לתלות את הקולר, מפני שמחבר הרשימה על משהו רישוּל ואי־דיוּק הוא הוא שהתחיל באותו צליל ממותח למעלה מן הצורך; הרי כל עצמה של החלטתי לשתף את זולתך בקריאת מכתבים שאני כותב אליך ואל שאר ידידים לא היתה אלא בשביל לרמוז לכל ידידנו בני גילנו העולים לדוכן או היורדים לפני התיבה, שאפשר לומר דברים בניחותא, בלי הגבהת קול כלשהי, כאדם המסיח עם חברו ואינו יודע שמיקרופון קבוע לידו ומעביר קולו לרבים, בלי אימת הציבור ובלי תקווה לתשואות הציבור. עכשיו שהקהל מוחא כפים ונהנה – סימן מובהק הוא שיש כאן כישלון. לא הייתי צריך להיגרר אחרי אותו חזן עד לעליונים שבקולות, סמוך למקום שבו הנשימה מתאפסת והקול עובר למין שריקה. חייב אדם לשמור על קולו שלו ועל הדו שלו, חייב אדם לזכור את הדוֹ שלו, את הצליל היסודי שלו, שלא יגיע חס וחלילה מתוך הגבהת הקול ושינוי הקול לידי גישט“ר. לא המקום ב”ה בלבד אינו צריך לקול גדול, אלא אפילו בריותיו שאין שמיעתן פגוּמה הקול הגדול קשה להן, קשה לשמוע וקשה להשמיע. ובייחוּד שאין לך אדם שכוּלו מתוֹם, ואין לך אדם שאין בו מן היתוֹם, ומקום שאתה פוגע אפשר שהוא כבר פגוּע, ומקום שאתה נוגע אפשר אסוּר שיהא נגוּע. הכל דואב והכול חולף, ומה לך היות אויב, וכל האדם זקוּק לאוהב.

כל הדברים האלה לא אמרתי אלא לעצמי, ואיני אלא כמתנצל לפניך. אף על פי כן – זכור אותם גם אתה, אפשר תימצא לך מהם תועלת. והואיל והרביתי לספּר לך מהרהורי על המכתב הקודם, שוּב לא נשאר לי מקום הרבה לספּר לך מהחדשות שאתה מתאווה לשמוע. כמה ספרים חדשים מוּנחים לפני בשעה זו על השולחן, מהם שמחבריהם ביקשוּני שאספּר לך עליהם, ומהם שהם עצמם, כלומר הספרים, מבקשים שיספּרו עליהם, ומהם שאני ולבי מבקשים לספר לך. ועל אלה וכן על שאר דברים טובים אכתוב לך בפעם אחרת. אמנם, עדיין לא גמרתי בלבי אם אשגר לך אגרותי במעטפות שקופות או באטוּמות. הואיל והקורא זולתך גילה שעיקר רצונו ליהנות ולהתבדח – אולי ראוי להעלים ממנו דברים שבהם אדם מתגלה ומתוודה ומתייפּח?

שלום לך!

כ“ז באלול, תש”א.

דברים כפשוטם

מאת

שמשון מלצר

---

ספרים, חוברות ויומנים

מאת

שמשון מלצר

ספרים, חוברות ויומנים

מאת

שמשון מלצר

---

א' מזלם של ספרים

מאת

שמשון מלצר

כשפותח הממוּנה על המדור “נתקבל במערכת” את תיבת-הדואר שלו לפני העבודה, הוא פותחה בזהירוּת, שכן התיבה הזאת קבוּעה למעלה ויש לחשוש שמא ינשור מתוכה ספר כבד-משקל ויפול על ראשו. כי רוב הספרים יוצאים בכריכות קשות וכבדות, והנייר שלהם נייר טוב וכבד הוא.

הספרים הללו בני-אבות הם, וחותמת שעליהם מכריזה: “לביקורת, הוצאה פּלונית”. משוּלים הם לילדים בני טובים, ארבעים יום קודם ליציאת הוולד הזה מרחם הדפוס כבר דאגו לו שיהיה מוכן לו מיילד מומחה שישגיח על לידתו התקינה. ואחר-כך תינוק יחסני כזה מוצא מן המוכן אחות ומטפלת, שרוחצת אותו ברוב ידיעה וּזהירוּת, לא ברותחין, שלא ייכווה חס וחלילה, ולא בצוננין, שלא תאחזנוּ הצינה, חס ושלום, אלא בחמין שחמימותם מדודה וחמודה לגוף, ועד מהרה הרך הנולד נמצא רחוּץ ועטוּף בחיתולי רשימות ומעוּטר בעיטוּרי-רצנזיות, וטוב לו. כאמור, בן טובים. ובאמת אמרוּ, הכול יש לו מזלו שלו, ואפילוּ ספר המתקבל במערכת.

וישנם ספרים שהוצאה לא מן העשירות ולא מן המפורסמות נתבקשה לקרוא שמה עליהם, אם מתוך שהמחברים אינם יכולים לעשות כמעשי אבותיהם ולחזור על הפתחים עם חיבוריהם ולאסוף פרנומראנטי“ן, ואם מתוך שאינם רוצים לגלות קלונם ברבים, שאין מאסף לפרי-רוּחם ולבר-בטנם להביאו ביתה. משל לשאינם אמידים שמקום לידת בניהם לא ב”אסותא" אלא ב“הדסה”. אין כאן מן העשירות ומן הרחבות שבבתי-לידה מיוחדים, אבל לפחות יש בטחון שהמיילד המומחה יהיה גם כאן.

אך יש גם אחרים, שאפילוּ ל“הדסה” אינם זוכים והם פשוּט ילידי-בית, ב“הוצאת המחבר” או “בהוצאת חוּג ידידים”. לאמור, בהוצאת הגרוּשים האחרונים שהוציא המחבר. הללוּ אין להם אמה של בד-אנגלי לכסות מערומיהם ועטיפתם נייר בלבד, ואינם נשלחים בידי שליח עם פינקס לאשר בו את קבלתם, אלא המחבר בכבודו ובעצמו בא ומביאם ומבקש בצנעה או בטרוניה, הכול לפי המבקש: הבוּ ביקורת! תנו לו שכר-עמלו, הזכירוּהוּ ברבים, דונוהו לשבט או לחסד, ובלבד שיבוא עליו הדיבור ברבים! כלום לשם מה טרח ולשם מה חסך ולשם מה נתייגע כל אותן יגיעות מרובות, אם לא בשביל לזכות במעט נחת? שכן, ודבר זה ראוי לזכור, בזה לא נוכל להסתפק במשל הראשון של ספר-ולד שבא לעולם, אלא על כרחנו אנוּ מזדקקים למשל חדש, משל הבת: בת בוגרת היתה לו והכניסה לחופה! כמה שנים החזיקה הלה בחיקו ופירנסה מלחמו ושמר עליה מכל רע והיתה שעשועיו תמיד. ולבסוף הוא מוסרה לבעלה, לקורא. שמא אינו ראוי לקצת נחת? שמא אינו ראוי לשמוע את דרשתו של החתן ואת שיר-תהלתו של הבדחן? אפשר תאמרו שיהא מסתכל מן הצד הסתכלוּת של צניעות ויסמוך על אחרים? סבורים אתם שיהא נוטל את בתו וכופתה ומניחה לפני הארי? לא ולא! הבטיחו לו שתבוא רשימה, שתהיה ביקורת, הוא יהא ממתין לה כל יום ויום!

ויש סוג מיוחד במינו, מאלה שאינם נזקקים באמת להוצאה בעלת-שם ואף הם ילידי-בית, אלא שלא מחמת מסכנוּת הם עושים כך. אדרבה, עשירים וגבירים הם, הם עצמם עושים לעצמם, וביתם שלהם אינו פחות מבית-יולדות, ואת המומחה הם מזמינים אליהם לביתם, ואת הרוחץ-וחורץ-משפט גם כן הם קוראים אליהם. הספרים הללו ניירם משובח ומבריק, הדפוּס מיטב הדפוּסים והכריכה כשל ספר הזהב של הקרן הקימת. ובאמת, משוּם מה לא? הרי להם הזהב ולהם הכסף, והספר הזה אינו אפילוּ חלק של חלק מן הריבית. אלו ספרים שמוציאים מוסדות כספיים לכבוד מנהליהם ופירמות גדולות לכבוד יובליהן. הספרים הללו משוּפּעים בתמונות, דיוקנאות של אישים ואישי-אישים, שמות המחברים יש להם שורה תחתית נוספת של תארים, ואל תתפלא הרבה אם בראש המאמר תמצא זיו-איקונין של מחברו! הללוּ הפירמה שלהם היא ההוצאה שלהם, וההוצאה שלהם היא על חשבון הפירמה שלהם, וטובה יחידה שהם מביאים לעולם – שבוודאי עסק בעריכתם סופר מן הסופרים ונתפרנס בזה כמה חודשים.

כל זה דפוּסים שבדפוּס. ויש עוד דפוּסים שבסטנסיל, והם מרוּבים ביותר ומגוונים ביותר. למן ספרים עבים, שלא הוּצאו אלא במניין אכסמפלרים למומחים וליחידים, עד ליומנים של קיבוּצים וקבוצות ופלוגות-עבודה, ועד ליומניהם של חיילים יהודים בכל מקום שהם. הללוּ, ובייחוּד הצנועים שבהם, מתקבלים על-פי רוב בדואר, מקופלים כשפופרת וצרוּרים בנייר, והשולחם אינו מבקש לא אישוּר ולא “שני אכסמפלרים של העיתון שבו תידפס הביקורת”, אלא הם באים בלי כל תוספת של הערה או בקשה: “הנה יצאתי לאור העולם והריני לפניך. שמא תואיל בטובך להודיע עלי ברבים שורה-שורתיים? סוף סוף, כל מי שבא לעולם יש לו זכוּת להירשם בספרי-הלידה! אם תרצה גם לעיין בי, מה טוב, ותבוא עליך ברכה! אבל לדרוש איני יכול, יודע אני שהרבה גדולים וחשוּבים ממני מתקבלים אצלך, וכלוּם הכול אתה יכול לקרות?”

ובאמת נראה שהדברים כך, אבל אינם כך. כל אותם ספרים גדולים וחשוּבים, העוברים תחת ידו של הרושם, אינם אלא עוברים וחולפים ואינם משתהים אצלו כלוּם. פּעמים משביע בהם עינו ואינו משביע בהם נפשוֹ, ופעמים אפילוּ עינו אינו מזין בהם די הצורך, והם עוברים לקוראים. אבל הספרים בני-העניים, ובייחוּד החוברות הדקות והספרים והחוברות שהורתם ולידתם בסטנסיל, לא שולחם-המחבר ולא מקבלם-הספרן אינם בהוּלים עליהם, ולפיכך הרושם ממַצע עצמו ביניהם ונותן ספר מן הספרים או חוברות מן החוברות הללוּ במגירתו, ובשעה שאינה לא עבודה ולא מנוחה הוא מעיין בהם.

ורואה אתה, ידידי, הרבה דברים נאים הוא מוצא בהם, ופעמים הוא מצטער הרבה על דברים שבהם שלא פורסמו אלא בסטנסיל או בצניעות שהיא עניוּת, כנגד כמה וכמה דברים שיצאוּ בכלי מילת ושיראין, וספק אם היוּ ראוּיים לבד הגס. ובשביל לתקון קצת מן העוול הזה, ינסה הפעם בעל המדור “נתקבל במערכת” לספר לך קצת ממה שמצא בספרים העניים ובחוברות האלה. ומפני שאינו סבוּר שתוכל ותרצה לבקש ולמצוא את הדפוּסים והסטנסילים הצנועים הללו, לא יסתפק במראה-מקום ובהערת-אוזן בלבד, אלא יספר לך מה שיספר בפרוטרוט ועם קצת ציטאטין, עד כמה שירשה העורך ועד כמה שירשה המקום. והמקום יהיה בעזרו!

---

ב' החוברת בעטיפה הכחולה

מאת

שמשון מלצר

עטיפה שאין עליה שוּם צוּרת אות, אלא כוּלה חלקה ותכוּלה, כימה של טבריה או כשמים שמעליו. דבר זה נראה מוזר וחשוּד. שמא ספרוּת אסוּרה כאן, המבקשת להצטנע? והנה השער, בכתב של מכונת כתיבה: דפּים בתלמוּד, חומר הבחינה בתלמוּד בבלי, שנקבע לבתי-הספר התיכוניים מטעם מחלקת החינוך של הוועד הלאוּמי: בבא מציעא (כאן בא פירוּט הדפים והעמוּדים וּפירוּט המעלות והחידוּשים), ערכם וסידרם ד“ר מרדכי זר-כבוד, מורה בביה”ס התיכון “חוגים”, חיפה תש“ב, הוצאת ביה”ס התיכון “חוגים”.

ראה זה חדש! לא מו“ל ולא מחבר הוא המוציא, אלא בית-ספר בשביל תלמידיו. ומטעם הנהלת בית-הספר באה הקדמה: “חוברת זו, המוצאת ע”י לאור, המכילה את חומר הבחינה לתלמידי השמיניות שנקבע מטעם מחלקת החינוך, באה להקל על התלמיד והמורה כאחד” וגו‘. ואחר כך באה “תודה למורנו הד”ר" וכו’ “שנענה לבקשתנו לקבל עליו את הטרח הרב לעבד ולערך את החוברת” וגו‘. אתה רואה, סיגנוֹן ההקדמה אינו משוּבח והכתיב אינו כמקוּבל. אבל אני סולח, מפני שההקדמה ודאי נכתבה בשעה האחרונה, ובידי אדם מן ההנהלה, שאינו מורה לעברית, כך אני מקווה. ואחר-כך אני הופך דף וקורא קצת בהקדמת העורך-המחבר, על מגמת החוברת הזאת, שהיא עוד פעם: “לשמש עזר” וכו’. עוד דף נהפך, והנה הנה הגעתי: מת' אלוּ מציאות שלו ואלו חייב להכריז. האם זה קשה כל כך?

לא, זה לא היה קשה, לשעבר, לפני כעשרים שנה. הימים היו גם אז ימי אלול, הבוקר היה צונן והעלים נפלוּ כבדים ואדומים וקשקשו מתחת לרגליים. ורבי שמעון גבאי מאיסטיטשקי שעל נהר הדנייסטר כבר סופר את הימים, אימתי יחזור לביתו, אל הדגים הטובים ואל הגשר שעל פני הדז’וּרין הצהוב, הרועש לפני רדתו אל הדנייסיטר. אבל לפי שעה הלימודים מתנהלים עוד כסדרם. ועל הפּיט לראש-השנה יספיקו לעבור בכמה ימים, ולפי שעה לומדים יפה גמרא. מצא פירות מפוזרין, כגון אותם אגסי-אלוּל קטנים וקשים, שעורם כעוֹר ממש, ואף על פי כן יש בהם עסיס מתוק ייני… כן, הכל היה מוּבן. הגמרות היוּ גדולות, הטבלאות טבלאות של עץ עטופות בד לבן שהאפיר, או של כרטון ועטופות עור עם קישוטי זהב, והאותיות מאירות עיניים, דפוּס ראָם ודפוּס סלאַויטה, ואפילו דפוּס מדפּיס בלבוב יפה ומאיר. ור' שמעון פורש את המשנה כשמלה זוֹ, והדברים בהירים ונאמרים בניגוּן שלהם. אפילוּ אתה מבקש לטעות בתיבה שאין לה הכרע – הניגוּן אינו מניחך לטעות, הוא מוליכך על-פני העקוב ומביאך בשלום אל מטרתך. כל אותן בעיות שבעי שם ר' ירמיה, הקורא רץ בהן כאותו סייח המתרוצץ במגרש שלפני בית-המדרש, עד שפתאום הוא נעצר ועומד ומנער את רעמתו עם הגדילים: מאי?! תיקוּ! ואפילו הייאוּש שלא מדעת אינו מביא חלילה לידי ייאוּש, לא בשמים היא ואנוּ כבר בחוּרים הקרובים לבר-מצווה. לא, לשעבר לא היה קשה!

ואילוּ אחר כך, כחמש-עשרה שנה לאחר מכן, היה קשה ואפילו קשה מאוד. התלמיד תלמיד טוב בבית-ספר תיכון, והמורה שלו מן המשוּבחים שבמורים, אבל הגמרא נלמדת כמקצוע אחד טפל בין רבים וחשוּבים, בכיתה גדולה של בנים ובנות בעלי ידיעות שונות, ואינה נקלטת, לא, אינה נקלטת. והמורה-העוזר בבית יושב ומסתכל פעם בפניו המלאים והוורוּדים של תלמידו בן-בסראביה, שהוא טוב וחביב אבל נראה שלבו נעוּל בפני המקצוע הזה, ופעם בגמרא המרוּפטת – מהיכן היא באה, גמרא זו? הנייר שלה כנייר סופג, רך ורע, הרווחים שבין המלים מלאים סימני פיסוּק, והרווחים שבין השיטין גדושים תרגומים ופירושים בדיו ובעיפרון – מה פלא שההסברה אינה נקלטת והמלים אינן מובנות, והייאוש שלא מדעת מביא לידי ייאוּש מדעת גם את התלמיד וגם את המורה-העוזר?

מה עשה אותו מורה, נטל מחברת והעתיק את המשנה וכן כל פסקה ופסקה מן הגמרא, והוסיף סימני פיסוק וביאור מלים והסביר מונחים, וכך היה הולך ומכסח ונכנס ומכסח ומכניס תלמידו עמו, עד שנכנס דרך הכיסוח כשניים שלושה דפים מן הגמרא ונשאל ועמד בבחינה.

והנה, מה שעשה אותו מורה לפני כחמש שנים במיטב יכולתו בשביל תלמיד יחיד ובשנים שלושה דפים של גמרא, עשה עכשיו ד"ר מ. זר-כבוד ביתרון יכולת ובשביל תלמידים הרבה, אפשר כל תלמידי המוסד הזה ואפשר גם בשביל מוסדות אחרים.

אתה מבקש לדעת, ידידי, אם עשה את מלאכתו שלימה וטובה? המומחים ודאי ימצאו בה ליקויים וחסרונות הרבה, ואפילו אני מצאתי מקצתם. כגון שאפשר היה לוותר על מקצת הדקדוּק המובא שם, ובמקום זה להביא פירוש רש“י בשלימותו ולא בקיצוּר. מי חכם ויפסוק מה ראוי להשמיט ומה לא? ודאי שמעת מעשה בהגר”א שישב כמה שנים וחיבר פירוש קצר לגמרא, משוּם שפירושו של רש“י נראה לו ארוך מדי. משגמר חזר וקרא פירושו וראה שאף הוא ארוך, ישב כמה שנים וקיצרו יותר, עד שלבסוף ראה שקיצורו זה אינו אלא פירוש רש”י…

אפשר משום כך באמת לא ביקש המחבר ביקורת. הוא עצמו אינו רואה את עבודתו גמוּרה. בהקדמתו הוא מספר, שראה צורך להכניס בהעתקו סימנים שאינם מצוּיים בתחביר שלנו, אך לפי שעה נהג זהירות ונמנע מזה. הוא השתדל מאוד, ו“למרות טרדת התיקונים המרובה נשתרבבו טעויות דפוּס”. הן אינן מרובות, אבל דרך ההדפסה בסטנסיל אינה מניחה מקום לתיקונים הרבה. על כן תמצא שם תיקונים בכתב-יד, בדיו. ואתה, שאינך בקי בטיב ההדפסה הזאת, הווי יודע שהשגיאות מידהּ של הכתבנית הן באות, העורך-המחבר אינו אשם. הוא כתב: במכנשתא דבי דרי עסקינן, והיא, הכתבנית שלמדה בוודאי בבית-ספר למסחר, חשבה שהמחבר טעה ותיקנה לו: במשכנתא דבי דרי… אני רואה בעיני את פניו של המחבר, כמה הם מלאים צער וטרוניה! כן, טרוניה על כתבנית זו! כלום אין היא זוכרת, איך אבא שלה היה קורא שניים מקרא ואחד תרגום אונקלוס: ויקהל משה – ואכנש משה? כן, ואכנש, מאותו שורש! אבל לא, היא אינה זוכרת, כנראה, לא הקשיבה מעולם. ובכלל היא קצת מפוזרת. הנה למשל שכחה לכתוב את התיבה הגדולה הראשונה “אלוּ” מן אלוּ מציאות שלו, דוקא משוּם שהיתה מודפסת באותיות גדולות ויפות, והעורך-המחבר מוכרח לתקן כל אכסמפלר – בעט. אבל כלום אפשר לזכור הכול ולתקן הכול? הנה ברש"י, למטה, שם נשארה באמת המשכנתא…

האם אתה משער כמה טרחה טרח המעתיק עד שהעתיק כך כעשרים דף גמרא? ואחר-כך כל הנוספות, עד “רשימת התנאים והאמוראים שנזכרו בקבץ הזה!”! (סימן הקריאה האחרון שלי הוא, ואילו הראשון בא בטעות, שכן מכונת כתיבה אם אתה מקיש בה נקודה באותיות גדולות – יוצא לדאבונך סימן קריאה!). הרבה שמות נזכרים ברשימה זו, כל שם בציוּן תנא או אמורא והמקום, ולפעמים גם שנות חייו, ובסוף הרשימה: “ריש לקיש, אמורא, ארץ-ישראל, תלמידו של רבי יוחנן וחברו”.

וחבל! חבל מאד שלא הוסיף המחבר-והעורך עוד תיבה אחד לפחות של ד' אותיות ועם וָא"ו החיבור: וגיסו! אַת, אחותו של רבי יוחנן, בת-נפחא היפה יותר מאחיה היפה ביותר, אשת הפליאה, שידעת לעשות את רבם של ליסטים רבם של חכמים – איך לא הזכירוך אפילו ברמז של תיבה אחת!

וחבל, חבל מאוד, עד לידי דמעות ממש חבל, על מחלקת החינוך ועל כל מי שקבע את התוכנית הזאת, את “חומר הבחינה (!) בתלמוד”, שהגיעו כמעט עד סוף דף פ"ג עמוּד א' ועד סופו ממש לא הגיעו! הרי היו מוצאים שם משנה נאה מאוד:

“השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזוּן יזוּן, לספק במתיקה יספק, הכּל כמנהג המדינה”.

אפשר פעל כאן הפחד מפני זכויותיהם של פועלים, ולא מצאו ראוי ללמד משנה זו בבתי-ספר תיכוניים של “אזרחים”? אם כן שפיל לסיפא דמתניתן, הרי מצויה שם גם דעה של מעביד פיקח:

“מעשה ברבי יוחנן בן מתיא, שאמר לבנו צא שכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילוּ אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהם בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם, על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקיטנית בלבד”.

אמת ואמת, שהמסגרת צרה והשעות מועטות ואין להכביד, ואמת שראשונים לבם היה כפתחו של אולם ואחרונים לבם היה כפתחו של היכל ואנחנו לבנו כחרירה של מחט, אבל אפילו מחט זו, כיון שכבר השחלת בה את החוּט – מי מעכב בידך להאריכו באמה-אמתיים?

והרי הוא חוּט של זהב, שזוּר אגדה באגדה ופליאה על פליאה… רבי אליעזר ברבי שמעון, זה שישב במערה ולמד רזי תורה וכשיצא מתוכה ונתן עיניו באדם מיד נעשה גל של עצמות – הוא נותן עצות לתופסי-גנבים והוא עצמו נעשה פרוונקא לאיגרתו ומכלה קוצים מן הכרם… עדיין לא ברוּר לי מי היוּ אותם קוצים, אבל אני משער, ואיני מאמין שהיה חו"ח חומץ בן יין… ואף על פי כן דעת חכמים עדיפה: יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו! ומפני מה מה שאירע לך, כרסתן קדוש, אירע אף לבעל-כרס אחר, לרבי ישמעאל ברבי יוסי, ולא מצא דרך אלא לערוק ללודקיא? והניחא שערק רבי ישמעאל, אביו רבי יוסי מפני מה ערק? ולמה זה לאסיא וזה ללודקיא, כלוּם אין מקום לשניהם במקום אחד? ומה היה גודלו של אותו צמד שוורים שעבר מתחת לכרסם של ר' אליעזר ור' ישמעאל ולא פגע בהם, ואם היו להם קרניים או עדיין היו בני-בקר צעירים? הוי הוי, השאלות התמימות האלה, שהיו מרחפות מסביב לראש הילדותי כיונים מסביב לשובך!

וחוזר חלילה אליך, הטברינית היפה, אשתו של ריש לקיש, שאפילו גרעיני הרימון הנתוּנים בכוֹס כסף מעוטרת שושנים של ורד ונתונים בין חמה וצל – אפילוּ הם לא יכלוּ להצל ולהאפיל אל יופיך ונויך, שהיה חי ברגש-הכוסף ובכוח-הדמיון של הנער!

השבעתיכם, ידידי ורבותי המורים, אל תבריחו את היונים הללוּ מסביב לראשיהם של ילדי ישראל! הוסיפו ל“חומר הבחינה” עוד כמה דפים, עוד כמה גפיים משיקות, כי בזה תיבחנו! ולמדוּם לא לתלמידי “השמיניות” דווקא, הקדימו בארבע שנים, למדוּם ל“שמיניות” של בית-הספר העממי! בשעה שהלב עוד פתוח כפתחו של אוּלם ולא כנקב של מחט סידקית!

מובן שתוציאו ספר חדש, בדפוּס, בכריכה, בהגהה מדוקדקת, כלום מה מפריע? הרי אין אלא להשמיט כמה שורות בדף פ"ד עמוד א' למעלה. ואולי גם זה לא. מה יש כאן להכחיש? הרי באמת האהבה דוחקת את הבשר!

---

ג' "יומן הגבעה"

מאת

שמשון מלצר

בול-דואר ירוק, ועליו תבנית קברה של רחל אמנו, הביא כמה דפים צרורים ומגוללים: יומן של אחת הנקודות בארץ. לשעבר היו היומנים הללו באים בשפע, ממקומות רבים, והיו שואבים מהם ומוזגים מהם אל דפי העיתון, שיהיו כל הקוראים קוראים ויודעים מה מתרחש ב“נקודות”. אחר-כך, משנצטמצמה מסגרת העיתון ואת המסגרת המצומצמת התחילו ממלאות ידיעות חשובות ודחופות, ובמקום הנקודות באו עמדות ובמקום היישוּבים באוּ חזיתות, ובמקום השמחה לכל כיבוש חדש בארץ באה החרדה מפני כל כיבוש בארצות הגולה – התחילו מגילות-היומנים הללו פוחתות והולכות. דומה, אף הידיים שטיפלוּ בהן קודם בחיבה ובמסירוּת מצאו להן עכשיו התמסרוּת לעניין חדש.

והנה, שישה דפים בצרור מודפסים מצד אחד, מיום ב‘, כ“ה באלול ה’תש”ב עד יום ב’, ג' בתשרי ה’תש“ג. והמספרים הסידוריים: מ-2002 עד 2007. אלפיים יומנים ויומן אחד מאלה הופיעו עד עכשיו במקום הזה, ואני ואפשר גם אתה, קוראי היקר, לא קראנו בהם! כמה ענייה ספרות זו שאנו קוראים, כמה אנֶמית היא, אם אין בה כלום מן ה”נקודות" הללו; מן “הכדורים האדומים” הללו, יוצרי-הדם בגופו של היישוב. והרי שם נעשית עבודה שאינה פוסקת, והיא נעשית מתוך חיבה יתירה ונודעת, והכול נרשם ונכתב במכונה ונכפל במכונה, שתהא כל יחידה ויחידה במקומה ובמכונה יודעת את תפקידה ועבודתה היא וגם את הנעשה והמתהווה בכל היקפה של ה“נקודה” והמשתזר בחוטים המקשרים אותה לנקודות אחרות שכמותה ושאינן שכמותה. הכול גלוי והפינקס פתוח ואין נסתר מנגד עיניך, קרא ודע והודע דעתך, שמא אינך מרוצה ושמא אתה דורש תיקון ושיפור; הכול מסופר בקיצור ובפשטות ומתוך שיגרה ונסיון של שנים בניסוח הודעות, אבל מתוך שיגרה המשגרת קרני אהבה ללב הקורא.

ולאחר הקדמה זו אביא לך קטעים קטעים מתוך היומן עצמו; ולא אפסיקו אלא בקצת הערות והוספות:

“יום ב' כ”א אלול התש“ב”. בראש: “מז”ט! לתכלת ולמרדכי נולדה שלשום בת".

הנה, רואה אתה, התחלה נאה, בת תחילה סימן לבנים. וכבר אני משתוקק לדעת, מה יהיה שמה של בת זו, ששם אמה תכלת? מה תכול מתכלת ומה נאה מתכלת? וידיעה זו באה לכל רוחב העמוד, אַנאַלוגית לכותרת מחזית רוסיה שבעיתון היומי, ונכון. מפּני שבאמת היא ידיעה פוליטית חשובה (ראה אברהם הלוי פרנקל: “העליה הפנימית בישוּב”, לוח “הארץ” (תש"ג).

למטה הימנה, בטור אחד, באוֹתיות רגילות, ידיעה יישוּבית חשובה: “באוּרווה. אחרי עבודת עשר שנים במשקנו נפח אתמול הסוס מודריק את נשמתו”. חבר לעבודה היה, עוזר נאמן, משך את עבותות העגלה והמחרשה, ומה פלא שנתמשכו אליו גם חוטי ידידוּת וריעוּת, ומי יודע, אולי גם חוטי אהבה. יודע צדיק נפש בהמתו ואוהב העובד את חברו לעמל. והנה קם והלך ושכב, סוס זקן זה, ונפח את נפשו. עשר שנות עבודה – כלום אינן מזכות אותו בידיעה של שתי שורות עם כותרת של שורה אחת?

למטה מכן: “שיעורי העברית יתחדשו בשבוע הבא”. ולמי יש לפנות לשם התייעצוּת וקביעת זמן הלימוד.

קו מבדיל וידיעה: מתוך “דבר” אתמול:

“מאסר עולם הוטל ביום ו' על-ידי בית הדין הצבאי בירושלים על דויד זקס, חייל מחיל האוויריה, שנאשם בהחזקת 12080 כדורי רובה. יחד אתו נאשמו עוד 7 אנשים… שמונת האנשים, ש-5 מהם הם מגבעת ברנר, נאסרו ב-12 באוגוסט. הם לא הודו באשמה. פסק הדין ניתן לאחר בירור שנמשך יומיים. הנאשם שזוּכה הוא אריה מאירוב. נתן רובין, טוביה חודנסקי ומשה קרופניק נידונו למאסר 7 שנים כל אחד, ואורי שטיינברג ל-5 שנים. פסקי הדין טעוּנים אישור מטעם המפקד הראשי של הצבא (בינתיים הומתק דינם)”.

וסמוך לזה מכתב:

“במערכה, 31 באוגוסט 1942. חברים יקרים, לרגל ראש-השנה אני שולח את ברכותי לכולכם. תהי השנה הבאה שנה מוצלחת לגבעתנו, שנת נצחון לחופש ולדרור, שנת גאולתה של ארצנו. זו הפעם השנייה שלא אוּכל להיות אצלכם בראש-השנה. מתגעגע אני להיות שוב יחד אתכם בחג הזה. אך חובתי היא להיות פה עד גמר מלחמתנו – – – מקווה אני, כי בקרוב אהיה בארץ, כחייל בצבא הרגלים שלנו. כל טוּב לכם וחג שמח. צבי”.

“יום ג', כ”ו באלול התש"ב.

גיוס למסיק הזיתים: לאחר שנסתיימה עונת האסיף של פירות עצי הנשירה הגיע תור מסיק הזיתים. יבול הזיתים רב. סידור העבודה לא יכול להיענות מיד לדרישה לגייס עובדים למסיק. בינתיים הבשילו הזיתים וכמחצית הטון כבר השחירה. לאחר שהשחירו אין הזיתים ראויים עוד לשימורים אלא לשמן בלבד. עכשיו כשכל זני הזיתים הולכים ומבשילים, החריפה שאלת המסיק. יש לחשוש להפסד ניכר אם לא יגוייסו מיד 10–12 איש לעבודה זו. סידור העבודה ראה חובה לעצמו להיענות לדרישת הענף, כי הסכנה אינה סכנת הפסד כספּי בלבד, אלא הפסד ערך תזונתי חשוב בימי מלחמה אלה, וגייס קבוצה בת 15 איש, בהוציאו אותה מתוך פעולות שהזמן גרמן לתפקיד זה ל-3–4 ימים. סידור העבודה לא יכול להיענות בצורה כזאת לדרישתם של ענפים אחרים, התובעים גם הם עובדים בשל עבודתם הדוחקת".

בישיבה של המזכירות “למען חברינוּ המגוייסים” דאגו “לשיכון החיילים הבאים אלינו לחופשה. דוּבר גם על צורת קשר המכתבים. יש רצון לשוות לחליפת המכתבים אופי חברי ואינטימי יותר, ושלא להסתפק במשלוח יומנים ומכתבים מודפסים ומשוכפלים. הוועדה תטפל בהמרצת הקשר בין החברים במקום ובין המגויסים. אשר לשי לחיילים לראש-השנה, הרינו שולחים היום את מרבית חבילותינו. רק חבילות מוּעטות נשארו הטעוּנוֹת השלמה. הן תישלחנה בימים הקרובים”.

“חזרת התזמורת לא נתקיימה אמש. היא תתקיים הערב. על המשתתפים לזכור, כי עד ראש-השנה לא נשארוּ אלא ימים מעטים”. התזמורת מתכוננת איפוא לקראת ראש-השנה? נוּ, כן, אבל מוזר קצת. ונראה, נראה מה יהיה.

“מגן-הילדים לבית-הספר: לרגל פסק-הדין על מאסר חברינו לא הוחג השנה חג מעבר ילדינו מגן-הילדים אל בית-הספר. מקווים, שהחגיגה תיערך בשמחת תורה, כשהילדים יעברו לביתם הקבוע. כיום מוסיפים הילדים לגור ולאכול בגן-הילדים. מספר הילדים העוברים – 23 (רק הצעירה שבמוסד הזה הועברה לגן-הילדים א'). קבוצת ילדים זו היתה 5 שנים בטיפולן ובהשגחתן של שתי עובדות קבועות: סבינה ובלהה” (שפרה, שפרה, את המשפרת את ילדי ישראל הנאים, למה תתחפשי בסבינה? שובי, שובי לשמך, שפרה!). “נסתיים שיפוץ הבית ששימש עד עתה גן-ילדים א' ואשר ייתפס בימים הקרובים על-ידי שני מוסדות גמוּלים. היום או מחר תסתיים צביעת הבית השלישי בשורת הבתים השנייה של גבעת הילדים”.

חבל שלא הייתי שם, הייתי יכול להועיל במלאכה זו. צבּע הייתי מימי, וכך רשום בתעודת-העלייה שלי: זגג וצבּע. ואין זה בדוי, חס וחלילה. ומפני שכל אותם החלונות והדלתות שצבעתים בבתי אחי שם, בטלוסטה, ספק עומדים וכמעט אין ספק נעקרו או נשרפו, על צבעם ושמנם, כמה טוב היה לצבּע במקצת כאן, בגבעת-הילדים!

“מדרגות בגבעה: לכבוד ראש-השנה מתקנים את המדרגות אשר במדרון הגבעה”. הנה, גם זה חדש, “לכבוד ראש-השנה”, אבל זה יפה. יש מקום לדרוּש ולסמל. תיקון מדרגות לעלייה – מה שאין כן התזמורת שמצאנו קודם. אבל נראה, נראה מה יהיה.

שוב מזכירים לחברים הרוצים להתחיל בלימודים (סתם לימוד – עברית ותנ"ך), שיזדרזו, כי בסוף השבוע תיקבענה השעות ולא יוכלו לשנותן. ורשימה גדולה על “המצב הסאניטרי בישובנו” מסיימת את הדף ועוברת ליום ד' כ"ז באלול. רופא מן החוץ ורופא מן המקום וחבר אחד ערכו חקירה סאַניטרית, והתוצאות נמסרות במכתב, מה בסדר ומה אינו בסדר, ומה הנדרש: א) לסדר בלי דיחוי וגו‘, ב) להתקין סידור וגו’, ג) להשגיח שכל הפרודוקטים וגו‘, ד) לסדר תיקונים וגו’. ה) להכניס בהקדם שיפור וגו‘, ו) להזרים את מי המכבסה וגו’, ז) להוסיף וגו‘, ח) להשגיח שכל בתי וגו’, יחד שמונה לשונות של תיקון ושיפור.

אותו יום ד', כ"ז באלול, באה למעלה ברכה כזאת: “שלום צאתה! לאה פלונית, אשר באה הנה לעזרה למשק, עבדה בישובנו יותר מאשר מתנדבות אחרות. לאחר עבודת שלושה חודשים, מרבית הזמן במטבח, עזבה היום את הגבעה. היא דורשת בשלום החברה”.

הנה, תשומת לב נאה, ובוודאי לא על חינם. עבדה יותר ממתנדבות אחרות. ורוב הזמן במטבח, אפשר עמדה ליד הדוודים הגדולים והוסיפה בהם תבלין מיוחד, שלא היה קודם, והנה הלכה – וברכה שלוחה אחריה. אף היא ברכתה שאוּרה לחברה כולה… ידידות בת העבודה.

ולאחר מכן: “דאגה לפליטים ברוסיה. על-ידי מזכירות הקיבוץ נעשית פעולה מאומצת כדי לאַפשר משלוח חבילות לפליטים ברוסיה. חברי ישובנו, שיש להם קרובים ברוסיה כפליטים, מתבקשים לסור עוד היום למזכירות ולמסור את כתובתם של קרוביהם”.

כמה אני מתקנא בכם, אחי לצרה, “חברים שיש להם קרובים ברוסיה כפליטים”. ודאי כבר התעניינתם וידוע לכם שחבילה קטנה עולה כשש לירות, וחבילה גדולה – כעשרים, ואך שלישיתה בערך מגיעה – כשהיא מגיעה – אל הקרובים. על המזכירוּת הזאת שלכם אני מתקנא בכם, העושה פעולה מאומצת, וודאי תעשה וגם תוכל. גם אני צריך לשלוח, לא חבילה אחת אלא שלוש, ומפני מה בעצם אין גם לנו, אנשי העיר, “מזכירוּת”? אולי מפני שאצלנו אנשי העיר, אין סמוך לזה, “הערב ישיבת ועדת המשק, ועל הפרק: חכירת שטח קרקע בסביבתנו”? אמנם כן, כנראה משום כך.

“מכתב מאת רפי (המכתב נכתב עברית ונשלח באיירוגרף ב-12 באוגוסט). קיבלנו היום את מכתבכם ממאי ושמחנו מאוד על הידיעות שמסרתם, אם כי כמה מהן אינן משמחות ביותר. – – מצער מאוד לקרוא על המחסור הקשה בידים עובדות, ויחד עם זה לדעת על מאות הבחורים והבחורות כאן בהכשרה, שחייהם עוברים לריק מפני שאינם יכולים להגיע לארץ. יפה עשיתם שצירפתם את רשימת החברים שנתגייסו. היינו שמחים מאוד לוּ יכולתם לשלוח גם את רשימת החברים שנתגייסו כבר מזמן. מסרו דרישות שלום מאתנו לכולם כשתכתבו להם. בוודאי מבינים אתם, כי יושבים אנו בהרגשה קשה של חוסר יכולת להשתתף במתהווה בארץ ומסביב לה. מדי פעם בפעם אנו מתכנים תוכניות חדשות איך לחזור הביתה, אך השעה עוד לא שיחקה לנו. הילדים מרבים לדבר על הגבעה ושואלים: מתי נסע? במחנה המתקיים כאן הרצה אורי על החיים בגן-הילדים. כל משפט בהרצאה זו התחיל: היה זה באחת השבתות, אחרי שאכלתי את בשר התרנגולת ואת מרק התרנגולת ורכבתי עם אבא על החמור… ונתקבל הרושם, כאילו החיים בארץ הם יום שבת אחד ארוך וכולו רכיבה ואכילת בשר התרנגולת… השיבו גם אתם על מכתבי באיירוגרף. ספּרו על כל המתהווה. דרישת שלום לבבית לכול”.

ודאי הבינות מעצמך שהכותב הוא חבר שיצא לשליחות, והואיל וחליפת המכתבים נעשית באיירוגרף, מסתבר שהוא נמצא באנגליה. ועמוֹ אוּרי, בנו כנראה, המספּר שם על מה שהוא מספּר, הרי ראית, אולי משוּם שהמרק, מרק התרנגולת, לא היה מאכל נפרץ לאורי, והשיגוֹ רק בשבת, וכן החמור לא היה מפונה בשבילו אלא בשבתות, ואוּלי משוּם שיש בלבו של אוּרי חטיבה גדולה של ארץ-ישראל והיא מקוּפלת יפה יפה, ואינו רוצה אף אינו יכול לגוללה שם, בארץ הערפל, והריהו נאחז בטפל: מרק, חמור. כלום לא נשתבחה ארצנו גם בתורה כארץ זבת חלב ודבש? כאילו זה עיקר שבחה ובלא זה לא היינו מחבבים אותה!

יום ה', כ“ח באלול, פותח בהודעה על התורנות בחגים: “החברים מתבקשים לעיין מיד ברשימת התורנים בימי החג ולהגיש את עצומותיהם, אם אינם מרוצים מהסידור. ערעורים המוגשים באיחור לא יתקבלו”. מהודעתה של הוועדה המסדרת את התורנות אתה למד, שעצם הגשת העצומות תופעה רגילה היא, היא מבקשת רק ומזהירה שיגישון במועדן. זה אחד מן הדברים השכיחים ב”נקודות", שבחג דווקא, כשבא אל חבר אורח או קרוב, נמצא שהמארח יש לו תורנות בעבודה מן העבודות לצרכי נפש, והוא ממהר אל “סידוּר העבודה” ומבקש ממנו שיחרוּר. וּמה יעשה אותה שעה הסידוּר הזה, את מי יבקש שיסיר מעליו את החולצה השבתית ואת הלך-הרוח החגיגי ויקבל עליו עול תורנות? על כן באה ידיעה זו בראש!

למטה הימנה “תוכנית גן החורף”, מה נעשה ומה יש לעשות; וידיעה על בית-החרושת לריבות ולשימורי ירקות. הייצוּר היה השנה כפליים מבאשתקד, אף על פי כן סגרוּ את בית-החרושת לשבוּעיים. ושני טעמים לדבר: אי אפשר ליתן חופש לעובדים בסירוגין, מפני שאין מי שימלא את מקומם, וגם הבניין והמכונות טעוּנים שיפּוּץ ותיקוּן, ובזמן שכוח הבשר-ודם ינוח גם מכונת הברזל תתוּקן. וטעם שלישי, שאינו מוּבא שם ואני בודאו מלבי: אפשר גם הרוּח, הרוּח שבאדם, ביקשה קצת לנוּח, ודווקא עכשיו, בשבועיים של החגים, היא רוצה לבוא על תיקונה. על כן באה הסגירה דווקא עכשיו, בחודש השביעי, תשרי.

הדף של יום ו' ערה“ש פותח בברכה הנושנה: “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!” ותוספת חדשה: “תהא השנה החדשה שנת דרור בארץ. שנת מפּלה לעריצים ותקומה לנדכאים, שנת שיבת בנים לגבולם, אל מפעל החיים והשלום!” אמן! גם הברכה החדשה יפה, וביסודותיה היא ישנה, רק הצירופים חדשים. והיא כתובה לכל הרוחב, בפיזור, אבל באותיות קטנות, רגילות. ומפני מה “דרור בארץ” בא באותיות גדולות? המתן רגע ואנסה – שמא יש כאן רמז? כמובן, דרור בארץ – בגימטריה תש”ג! אם כן, גם זה ישן-ישן וטוב!

עוד בשני טוּרים, לכל הרוחב: “תוכנית החג: הערב בחדר האכילה (כן, ונכון, ולא בחדר-האוֹכל) תוכנית חגיגית לראש-השנה: שירה, נגינה (לשם כך התכוננה התזמורת? ונראה, נראה מה יהיה) וּקריאה. מחר ב-4 אחר הצהרים בחוּג לתנ”ך – שיר השירים (?). מחר ב-9.30 על-יד המתבן (תחת כיפת השמים הגדולה) – הסרט “אדיסון האיש”." בוודאי זה יפה, אבל מדוע דווקא בראש-השנה? אדיסון רב-האמצאות וגאון-החידושים, מפני מה לא המצאת מנגנוֹן לייצוּר “הווי”, הווי חדש וטוב? והרי אנחנו זקוקים למנגנוֹן כזה!

וּלמטה שיר, מאוד מחוּק, אולם שקול ברוב דיוּק, אפשר לקרוא לפי הקצב; ויש בו עוז ויש בו קצף. חיברו יוסף אחאי:

לַלּוֹחֲמִים בְּעֹז לִשְׁבֹּר אֶגְרוֹף הָרֶשַׁע

לַמִּתְיַצְּבִים בְּכֹחַ מוּל אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה,

לַסּוֹלְלִים נָתִיב לִפְדוּת, לְאוֹר, לְיֶשַׁע,

לִדְרוֹר וּלְנִצָּחוֹן – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לְכָל הַנִּלְחָצִים בִּזְרוֹעַ מִתְעַלֶּלֶת,

לְכָל הַמִּתְעַנִּים בְּעֵמֶק הַבָּכָא,

לְכָל אֲשֶׁר עָיְפוּ מִשֵּׂבֶר וְתוֹחֶלֶת

לְיוֹם נָקָם בַּצָּר – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לְכָל הַנְּדוֹנִים עַל לֹא חָמָס לַסֹּהַר,

כִּי צַר לְבַב הַדִּין וְעֵין מִשְׁפָּט טָחָה,

לַנִּגְזָלִים מֵרֹן וּמְחֶדְוַת הַנֹּעַר,

מִגִּיל הַמַּעֲשֶׂה – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לַמַּשְׁכִּימִים עִם שַׁחַר לַחֲרשׁ, לִזִרֹעַ,

אֲשֶׁר יָדָם עוֹשָׂה בְּלִי הֶרֶף בַּמְּלָאכָה,

וְלֹא תֵדַע חָשָׂךְ, וְלֹא תֵדַע מַרְגּוֹעַ

עַד יֵעָקֵר הַצָּר – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

ואחר-כך באה ידיעה על האסיפה הכללית שהיתה במוצאי ראש-השנה, יומא אריכא זה, ועל ישיבת המזכירות ומה שהחליטה, וקריאה בעניין חדר הקריאה: “בזמן האחרון נעלמים מחדר הקריאה עיתונים וחוברות. מנהג נפסד זה מן הראוי שיופסק מיד. הממונים על חדר הקריאה נוהגים לאסוף את העיתונים והחוברות ולשולחם לחברינו המגויסים. כל המוציא עיתון או חוברות מחדר הקריאה ידע כי הוא מקפח בזה את חברינו המרוחקים מן הבית והכמהים לידיעות מן הבית ומן הארץ”. נכון מאוד. ועדות נכונה ואמיתית מאוד, כמה גדול הצמאון לאות הנדפסת, לעיתון ולחוברת.

והנה עוד ידיעה: “ביקור אסירינו. בראש-השנה ניתנה רשות לבקר את אסירינו. נסעוּ כשלושים איש, ביניהם נשי החברים ובניהם. המבקרים הביאו להם למעלה מעשרים ספר לעיון, לקריאה וללימוּד, מלבד מגדנות ומתנות אחרות. גם בימי החג הבאים יורשו ביקורים כאלה”.

ועוד כמה פרטים מתוכנית הלימוּדים בשיעורי הערב (הם מתחדשים מיד, למחרת ראש-השנה בערב): ראשונים (יהושע), דקדוק (עוד מלמדים לו לזה כאן, בארץ-ישראל, כמקצוע לעצמו?), ספרוּת (יהודה שטיינברג); ולמתקדמים: אחרונים (הושע), דקדוק (כאן – ניחה!) וספרוּת (שאול טשרניחובסקי), וישנם שיעוּרים למתחילים גמוּרים ולמתחילים-מתקדמים: קריאה בעיתון. ובשבת אחר הצוהריים שיר-השירים (עכשיו ברוּר מפני מה נכנס גם לתוכנית של ראש-השנה, שחל להיות בשבת).

ואלה כמעט כל המעשים שנעשו בששת ימי המעשה הללו בגבעה.

ומה היה על התוכנית בראש-השנה, ההצליחה? לא מסופר על כך ולא כלום, התזמורת ודאי ניגנה יפה והמקהלה שרה יפה מאוד. אבל במוצאי ראש-השנה, באסיפה הכללית, אירע משהו. ועל כך מסופר ברשימה: “כיצד נחוג את חגינו? זעקה-שאלה זו התפרצה אמש באסיפה הכללית מפי אחד החברים, אשר נכווה, כנראה, מצוּרת מסיבתנו בראש-השנה”.

חברים יקרים, זעקה זו פרצה גם כאן, בעיר, ולא במוצאי ראש-השנה בלבד. אלא שאין כאן אל מי לזעוק, מפני שאין כאן אסיפה כללית, היכולה להבטיח “כי שאלה זו תשמש נושא לדיון באסיפה, כאשר שימשה כבר לא פעם”.

____________

תם. עוד שתי שורות, אף הן באו בראש, באותיות גדולות, ולכל רוחב הדף הראשון של השנה החדשה: “לחנה וליעקב נולד בערב ראש השנה בן! לשושנה ולחיים נולדה בב' דראש-השנה בת!”

הוא שאמרתי: בת תחילה… סימן טוב ומזל טוב!

---

דברים כפשוטם

מאת

שמשון מלצר

(שיחה ב“קול ישראל”)

בדקתי בכל הבעיות הספרותיות שלנו הקבועות ועומדות, ולא מצאתי בהן ראויה להעסיק בה את קהל השומעים אלא אחת. אף היא מסוּכנת מאוד, ועלולה להרגיז עלי גדולים וטובים. אבל, בגללה ולמענה מוּכן אני להסתכן. ויותר ממה שהיא בעיה ועניין לדיוּן, היא משאלה ובקשה. הלא היא הבקשה למעט פשטוּת בלשון. ואת הבקשה הזאת אני שוטח לפני כל המחזיקים בעט-סופרים ומביאים את דבריהם אל קהל הקוראים, בין בשירה ובין בפרוזה, בין במקור ובין בתרגום, אם בספר ואם בעיתון.

מה מספר האוּכלוסין העברים בארצנו? כמיליון ומחצה. וּמה מספרם של דוברי עברית? אם הרבה – חצי המיליון. וּמה מספרם של קוראי ספר עברי? איני יודע בדיוק, אבל בידוע, סתם מהדוּרה של ספר עברי – אלפיים עד שלושה אלפים טפסים, ורק ספרים מוּעטים זוכים לשתיים ושלוש וארבע מהדוּרות. נמצא, תחום הקוראים העברים בהווה מצוּמצם מאליו, צימצוּם שבהכרח. ואנוּ מבקשים, כמובן, להרחיבו, לקלוט בו עוד אלפים ועוד רבבות מתוך המיליון הזה, שלפי שעה הוא בתורת קורא אוצר חתוּם, והספר העברי הוא לגביו כספר החתום. והלא אחינו הם, ואנו רוצים לקרב אותם אל התרבוּת העברית, להנות אותם מן הספרוּת העברית. ורבים מהם, אנשי השכלה ותרבוּת, לומדים עברית בשקידה, וכמו שאומרים בלשון העסקנית – הם הולכים לקראתנוּ. אך האם גם אנחנו הולכים לקראתם? האם אנו משתדלים להקל עליהם את הגישה אל הספרות העברית החדשה והחדישה? בלב מלא צער אני עונה לשאלה זו: לא! אדרבה, אנו מתרחקים מהם, אנו עושים הכול בשביל לייאש אותם. דומה, נדברוּ ביניהם הרבה מן הסופרים העברים לעשות יד אחת וּלהוכיח לו לקורא העברי החדש, הבא מרחוק, שלעולם-לעולם לא יוכל לחדור אל הספרוּת העברית, לעולם לא ידע עברית במידה מספקת בשביל לקרוא סיפּוּר עברי מודרני, ולא-כל-שכן – שיר עברי חדש. כי אנחנוּ הסופרים העברים – אנשים זריזים אנחנוּ, ואנוּ עוסקים בבת-אחת בשני עיסוקים: גם עושים ספרוּת, וגם עושים אגב-כך תחרויות-לשון, להראות ולהוכיח, שכל אחד מאתנו יודע לעשות מיני חכמות מופלאות בלשון, שאינן ידוּעות לשוּם אדם אחר…

וכאן אני מסתכן ושואל: חברים נכבדים מאוד, אמני-הלשון הגדולים והכמעט-גדולים, האם אינכם מרגישים, כי בשל העיסוּק הצדדי הזה, בשל האקרובאטיקה הלשונית, אתם מאבדים את העיקר, אתם מאבדים את הקורא?

ועוד רעה אחת אתם מביאים בזה לעולם: אתם משתעשעים בלשון, כי יש לכם רב, אוצרותיכם מלאים מזן אל זן, ואתם מבקשים לפזר, לתת ביד רחבה. אך הנה באים אחריכם אחרים, עניים ואביונים, ואף הם תופסים את לשונכם, לשון לימודים וחידודים, ולהם היא משמשת כסות, לכסות בה על הדלוּת הרעיונית, על אוזלת-היד בתיאור ובהבעה. אותו הערפל הלשוני, המשמש לכם ענני-כבוד, בא ומשמש להם ענני הסוואה…

מעשי-הקרקס הלשוניים הללו הוּנהגוּ קודם בשירה בלבד – הקורא העברי כבר הוּרגל, המסכן, שלשון השירה העברית היא מין לשון מיוּחדת בפני עצמה, המצריכה שני זוגות משקפיים. רבים מספרי השירה, הקורא בהם נדמה לו שהוא קורא בספר איוב, והוא חייב לגייס את כל זכרי-הלשון ולאמץ את כל כוחו הפרשני, בשביל לגלות תחילה את מובנה הפשוט של השורה. ואם הוא רוצה להעלות מן השורה הזאת מראה ותמוּנה – הוא חייב להשקיע בה כוח-דימוי רב כל-כך, שאין נשארת לו עוד שום הנאה מן הקריאה הזאת, אלא עייפות גדולה בלבד. מפני מה המשוררים הללו מעמיסים הכול על הקורא, ועל עצמם הם מקילים כל-כך? האוּמנם הם משלים את עצמם, שכל כתביהם הם כמין כתבי-קודש, שיקוּמוּ להם מפרשים כמו לאיוב? למה לא יעמידו את בתי-שיריהם על עמודי הפשטות? למה לא יגישו את דבריהם – אם אמנם דברים להם – כשוּלחן ערוך וכמפה פרושׂה, שיהיה השיר כמו לחם וכמו יין?

וה“מודה” הזאת, לומר במקום אמירה פשוטה ויפה אמירה מעוּרפּלת ומסוּרבלת, פשטה מן השירה ועברה אל הפרוזה, ופשטה מן הפרוזה המקורית ועברה אל התרגומים. לשם מה הלהיטוּת הזאת, להלביש כל משפט חילוני מחלצות-חג ובגדי-שבת? האם תחרוּיות-הלשון מחוּיבות גם בתרגוּמים, ולא רק בדברי מקור?

הנה, הנושא הזה הוא, לדעתי, החשוב והדחוף ביותר. וכבר הקדמתי ואמרתי – יותר ממה שהוא בעייה, הוא משאלה. אל נא תעשו את לשוננו לשונם של יחידים, תנו לה להיות לשונם של אלפים ורבבות רבות. זכרו את הקורא החדש, שמטענו הלשוני מוּעט, וזכרו את הקורא הישן, שגם הוא אדם עייף ואינו רוצה בטרחה יתירה ומיוּתרת. עשו נא למען הדור הזה, שהוא דור של קיבוּץ גלוּיות, ולמען ספרותנו, שלא תהיה ספרותם של בחירי-עם בלבד, אלא של העם כולו; ועשו למען עצמכם, שלא תהיו יגעים לריק!

---

מעשה בבן-מלך

מאת

שמשון מלצר

(שיחה ב“קול ישראל”)

אנצל את מעט הרגעים של השיחה הזאת בשביל לפנות בהצעה ובעצה אל חברי כותבי-השירים. זוהי כתובת רגישה ביותר, ואני מקדים ומודיע, שאינני פונה אלא אל בני-גילי ואל הצעירים ממני. הללו לא ייעלבו מכך שאני בא אליהם בעצה טובה – עצה שיעצתי קודם-כול לעצמי, ומצאתי אותה מועילה מאוד. ומה היא העצה? עשו את צורת הפרוזה מבחן לטיבם של שיריכם!

מן הדוּגמאות הגדולות של השירה העולמית, וכן משירתו של ביאליק וכמה מבני דורו, אנו למדים כי לשון-השיר יש בה קודם-כול מיטב התכונות של לשון-הפרוזה. המשפט משפט, יש בו חיתוך-איברים ברור. הרעיון רעיון, יש בו היגיון טוב ותוכן מסוּים. התיאור תיאור, אפשר לעצום את העיניים ולראות את המראות המתוארים בעין-הנפש הפנימית. שיר מן השירים של המשוררים הגדולים הללו, אם תדפיסוהו לא בשורות קצרות, המסתיימות עם החרוזים, אלא בשורות ארוּכות ורצוּפות – תמצאוהו כתוב פרוזה טובה ובריאה. הקורא התמים לא ירגיש כלל, שיש לפניו שיר. הוא יקרא ויאמר: פרוזה יפה מאוד, פיוטית. והקורא המנוּסה, הרגיש למשקל ולחרוז, יכיר ויאמר: הרי זה שיר מוּדפס בצורת פרוזה!

זהו מבחן פשוט מאוד, אבל כגודל פשטוּתו כן גודל אמיתותו.

משול השיר לבן-מלך. הוא יוצא לרחובה של העיר עם שיירה ארוכה של מלווים. והם הולכים בטורים ערוכים, בצעדים שקולים ומדודים, ביאמבים או בטרוכיאים, באמפיבראכים, באנאפסטים או בדאקטילים. והחרוז מכה לפניהם בתוף. מה פלא שהכול מכירים אותו, ואומרים: הנה, זהו בן-המלך! ובן-מלך, בידוע, נמצא תמיד מישהו מוכן להריע לכבודו, לצעוק: “יחי!”, להשתחוות לו, להחניף לו. ואפילו בן-המלך אינו, במחילה מכבודו, אלא שוטה גמוּר ובור גמור, ריק מחכמה וריק מרגש.

אבל בן-מלך חכם ונבון, בעל לב טוב, מה הוא עושה? הוא פושט את בגדי-המלכוּת ולובש בגדים פשוטים, או מתחפש כאחד העניים, מוותר על הפמליה ועל התופים ויוצא יחידי לדרך. וכך, בהסתר-פנים, הוא עובר על-פני המדינה ומשוחח עם הבריות. כי הוא רוצה לדעת מה דעתם עליו, ועל אביו המלך. והעיקר, רוצה הוא לדעת אם יכירוהו בני-האדם בקלסתר-פניו המלכוּתי, בחכמתו ובטוב-לבו ובגינוני המלכוּת שבהתנהגותו. או שמא אין בו מכל אלה ולא כלום? ורק בזכות בגדי-המלכוּת שלו, והמלווים שלו, ההולכים אחריו תמיד, מכירים בו שהוא בן-המלך? אם כן, כל מלכוּתו אינה בו ומתוכו, אלא מן החוץ ומן הטפל! ואם כן, מה זכות יש לו למלוך?

כך חושב וכך עושה בן-מלך חכם וטוב. וכך ראוּי שיחשוב ויעשה כל שיר ומשוררו. והואיל ויש להניח, שכל משורר מעתיק את שירו כמה פעמים עד שהוא מוסרו לדפוּס, מאוד-מאוד כדאי לו להעתיקו פעם אחת שלא בשורות קצרות, אלא בשורות רצופות, כמו פרוזה, ולנסות לקרוא אותו כמו פרוזה טובה ויפה.

ובטוח אני, רבים יוּפתעו ודאי למצוא, כי אין זאת פרוזה טובה ויפה. הם ימצאו, כי בפרוזה טובה אי-אפשר לבנות משפטים כאלה, מקוּטעים ומסורסים וקשים להבנה. וימצאו, כי תוכנו של כל פסוק עשוי שברים ושברירים, שקשה לקשור אותם קשרי-הגיון כלשהם. וימצאו שהמראות המתוארים אינם משלימים זה את זה לשלימוּת אחת, אלא כל אחד שרוי ב“רוגז” עם חברו, סותר את חברו ומבטלו. כללו של דבר, הם ימצאו כי שירם הטוב והיפה בתורת שיר, שירם שנראה להם ערב לאוזן ונעים לעין, כיוון שהעתיקוהו בצורת פרוזה – הרי הוא פרוזה גרועה, מוּזרה ומשוּנה, שאינה מתקבלת לא על הדעת ולא על הלב. הם ימצאו זאת – ויוּפתעו מן המציאה, אבל גם ילמדו ממנה, אם אך ירצו ללמוד. בטוח אני, הנסיון הפשטני הזה, שכל אחד יכול לעשותו בשעה קלה, עשוי להשפיע השפעה טובה לזמן ארוך.

כי זה הכלל: השירה הטובה היא ביסודה וקודם-כול פרוזה בריאה. בלי ויתור אף על אחת מסגוּלותיה הטובות של הפרוזה. אלא מה? השיר יש בו תוספת של נוי, המשקל והחרוז, שעשועי-הלשון, ההשאלות והדימויים, וכל שאר הסממנים היפים שמנו בשירה. אבל התוספות בלבד בלי העיקר – אינן עושות שיר! אינן אלא אחיזת עיניים, אונאה עצמית, ולגבי הקורא – רמאות. ורמאות שהיא עתידה להתגלות מיד עם קריאה ראשונה שיקראו את השיר באוזני הקהל מעל הבמה, או מתוך המיקרופון, בלי שיראה השומע את האותיות שמנוּקדות הן, ואת השורות שקצרות הן. ואפילו יקרא הקורא הרגיל מתוך הספר, הרי ממילא ראשית קריאתו ועיקר קריאתו – קריאה פרוזאית היא; ולא הצורה החיצונית יש בכוחה להטעימו טעם שירה, אלא התוכן השירי והעניין השירי. ואין תוכן ואין עניין, אלא כשהם מובנים ומגיעים למוחו וללבו של הקורא והשומע.

ולפי המשל שלנו: אין בן-המלך ראוי למלוּכה, אלא אם כן יצא תחילה בבגדים פשוטים וצנועים והתערב עם הבריות, עם בני העם הפשוטים. ואם אף-על-פי-כן הכירוהו, ואמרו לו: מכירים אנחנו בך, שבן-מלך אתה – לו נאה ולו יאה למלוך.

כי משול השיר לבן-מלך.

---

פרק אָל"ף של "מגילת האש"

מאת

שמשון מלצר

א. הגדרת הנושא ופירוש המלים

משנכנס תמוז, מרבה אני להגות בשיריו של ביאליק, שיום פטירתו חל בכ“א בחודש זה. שיריו של ביאליק, כידוע, “פשוטים” ו”מובנים", ומשום כך קל ונעים לקרוא בהם כל פעם מחדש. אך עם כל קריאה מתגלה לקורא הנאמן דבר חדש, שלא ראה אותו קודם-לכן. בדומה לכתבי הקודש, כך גם שירי ביאליק אינם מגלים לקורא את כל חמודותיהם בבת-אחת, אלא כמה וכמה גילוּיים, בזה אחר זה, הכול לפי בגרוּתו והכשרתו הנפשית של הקורא.

ויש אצל ביאליק שיר אחד כתוב בפרוזה פיוטית, מודפס בסוף ספר השירים שלו, והוא “מגילת האש”. רבים מכם בוודאי ניסו לקרוא ולהבין את השירה הזאת, ולא הצליחו להבינה הבנה מלאה. והמורה שלימדכם שירה זו ודאי היתנה אתכם מראש, שיסביר רק את לשונה ותמונותיה, ולא יסביר את תוכנה ורעיונה הראשי, מאחר שהמשורר עצמו הודה פעם בהרצאה פוּמבית לפני קהל גדול של מורים, שאין בידו להסביר הכול. דבריו אלה הלא הם כתוּבים בכרך ב' של “דברים שבעל-פה”, עמודים כ“ב–ל”ו, בשם “משהו על מגילת האש”. מי שיקרא את חמישה-עשר העמודים האלה של דברי ביאליק על יצירתו הנשגבה, יראה שיש בהם יותר מ“משהו”. הדברים ההם, כמו שנרשמו, בלשון דיבורית פשוטה וללא “עריכה”, הם עצמם יצירה נפלאה הם; עדוּת לענוותו הגדולה של המשורר, שהודה כי היצירה הזאת אין בה אחדוּת גמורה ואינו יודע להסבירה, ועדוּת להבדלה הגמוּרה שהבדיל הוא עצמו בין ביאליק האיש וה“מבין הספרותי”, המרצה את הדברים, ובין ביאליק המשורר, שדבריו נכתבו ב“רוח הקודש”.

תבינו, איפוא, שאין עולה חלילה בדעתי להכריז ולומר: ראה זה מצאתי פירוש והסבר! חלילה וחס! איני בא לפרש ולהסביר אלא פרק קטן אחד מאותה שירה, והוא הפרק א', בסך-הכל שלוש-עשרה שורות; והוא הקטע המתאר את השריפה אשר שרף אלוהים בבית-מקדשו, ועדיין אין בו שום דבר מן הסיפור, או האגדה, כפי שכינה המשורר את השירה הזאת, אלא תיאור בלבד.

אמרתי “לפרש ולהסביר” לא מתוך חיבה לכפל-לשון, אלא נתכוונתי באמת לשני דברים נפרדים. לפרש – את המילים והביטוּיים, ולהסביר – את הצורה. כי הפרק הראשון הזה יש בו צורה מיוּחדת ביופיה ומפליאה בשכלולה והיא מעין דוגמה עליונה ותמציתית של מה שקוראים “הקבלה” או תקבּולת" (פּאראלליזם), היא הצורה שבה כתובים כל פרקי השירה בתנ“ך; ולא פרקי השירה בלבד, אלא גם הרבה הרבה פרקי פרוזה; ולא רק בעברית, אלא גם בכל הלשונות שקיבלו השפעה מן העברית על-ידי תרגומי התנ”ך. והנה הצורה הזאת, שהיא לא צורה בלבד, אלא גם תכונה יסודית ביופיה של הלשון ומשפיעה גם על התוכן, אפשר ללמוד אותה כמעט כולה, על כלליה ופרטיה, מן הפרק הקטן הזה של “מגילת האש”; ולכך נקדיש את שיחתנו השנייה והשלישית. ואת שיחתנו הזאת נקדיש לפירוש כמה מן המלים והביטויים הטעונים פירוש בפרק הזה.

כָּל-הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת

וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבַּיִת. כּוֹכָבִים

נִתְּזוּ מִן-הַשָּׁמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים

אָרְצָה. הֲבָעַט בְּכִסִאוֹ אֱלֹהִים וַיְנַפֵּץ לִרְסִיסִים

כִּתְרוֹ?

וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ,

תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְתַנּוּ בֵּין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים

אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ.

הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ

לָרוּחַ?

וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל

אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל

נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!

הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה.

מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בּוֹעֲרוֹת.

כִּתְּרוּהוּ דַהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל

רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא

שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרוֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב

לֶהָבוֹת בְּמַבַּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו.

הָבוּ לַיְיָ, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיְיָ מְחוֹל לַהַט

וָאֵשׁ!

העתקתי כאן את הפרק בשביל שיהיה לנגד עינינו בשעה שנפרש.

“השתרבבו” – פועל שיש לו הרבה אחים: רב, רברב, שרבב, השתרבב. ומובנו: להיות רב וגדול יותר, להתמשך, להתארך. עיינו במילון, ותמצאו כמה דוּגמאות לשימוש בפועל הזה. אך דוּגמה נחמדה אחת ודאי חסרה שם. והיא: כשראתה בת פרעה את תיבת-הגומא עם משה בתוך הסוּף, מה עשתה? “ותשלח את אמתה ותקחה”. מפרש רש“י: “את אמתה – את שפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד (אמה, החלק התחתון של הזרוע), שנשתרבבה אמתה אמות הרבה”. כלומר: ידה נתארכה ונשתלחה עד לתיבה, ובעצמה משתה את משה מן המים, כי השפחות פחדו לעשות כן, מחמת גזירתו של פרעה. ובשביל שנזכור כי אין זו אלא אגדה ודרוש, רש”י עצמו מעיר: “אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להינקד אמתה מ”ם דגוּשה".

“הר-הבית” – הוא ההר שעליו עמד בית-המקדש, ונקרא כך גם בזמן שהבית חרב.

“קלוּיים” – שרופים. ודאי זוכרים אתם, כשביקש בועז להראות חסדיו לרוּת המואביה, “ויצבוט לה קלי” – נתן לה מעט שיבולים קלוּיות, צלוּיות, שרוּפות, שהיו מאכל-תאווה.

“ויתכוּ” – ניתכוּ, נשפכוּ, כמו גשם הניתך מן השמים, אבל גם כמו מתכת הניתכת באש! וכאן בשני המובנים.

“רשפים” – גחלים לוהטות; וּודאי אתם זוכרים מה שנאמר בפרק האחרון של שיר השירים: “כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה”. ופירוש זה טוב לענייננו: הכוכבים נפלו כמו גחלים לוהטות. אך בן-רשף (“בני רשף יגביהו עוף”, איוב ה‘, ז’) פירושו ניצוץ, שביב. וייתכן שהביא כאן המשורר את האבות (רשפים) במקום הבנים (בני-רשף). ואם נפרש כך, תהיה התמונה חזקה יותר: כי הניצוצות מתמלטים מן האש רבים בבת-אחת ובתנועה מהירה יותר מן הרשפים-הגחלים.

“מאָדמים” – צבועים אדום, מן האש. במעשה המשכן נזכרים עורות אילים מאָדמים.

“וַיתַנוּ” – סיפרו. אבל לתנות אינו לסַפּר סתם, אלא ברוב רגש, של הפלאה (כמו “ונתנה תוקף”), או של צער (“לתנות לבת-יפתח”). וכן “הגידוּ” פירושו סיפרו (ולא רק “אמרו”!). ומכאן הגדה של פסח – הסיפור של פסח.

“פּרפּוּריה” – מלה זו אינה עברית אלא לקוּחה מן הרומית ועניינה: מעיל-הארגמן (פּוּרפּוּר) של מלך, ונמצאת במדרשים בצורות שונות.

“ויזר” – זירה, פיזר.

“חיל” – רעדה, פחד גדול.

“הדום” – שרפרף, כסא קטן לשים עליו את הרגלים; ויש בו סימן של אדנות, כאמור בראש הפרק האחרון של ספר ישעיהוּ: “כה אמר ה': השמים כסאי, והארץ הדום רגלי”. ואולם על יסוד המשכו של הפסוק הזה (“אי זה בית אשר תבנו לי?”) ופסוק אחר בדברי הימים ב' (כ"ח, ב'): “ויקם דויד המלך על רגליו ויאמר: שמעוני אחי ועמי, אני עם-לבבי לבנות בית-מנוחה לארון ברית ה' ולהדום רגלי אלהינו”, נתייחד הביטוי הדום ככינוי לבית-המקדש; והנביא המקונן על חוּרבן הבית אומר באיכה בראש פרק ב': “ולא זכר הדום רגליו ביום אפו”. וחשוב לנו מאוד לזכור את הפירוש הזה של הדום, כי הוא משנה את כל התמונה ומוסיף הוד קודר ונורא: זה הבית, שהיה תמיד הדום לרגלי האלוהים, עכשיו, משנשרף, הפך לו לגחלים בוערות תחת רגליו!

“כיתרוּהוּ” – הקיפוהו, ככתר המקיף את הראש.

“דהרוֹת אִשים” – להבות מתרוצצות. ואִשים בלי יו“ד הוא ריבוי מן אש. והפועל דהור מקוּבל לריצתו המהירה של סוס, כפי שמצאנו בתיאורו של הנביא נחוּם: “קול שוט וקול רעש אופן, וסוס דוהר ומרכבה מרקדה”. יש, אפוא, בדהירה לא רק תיאור של תנועה אילמת, אלא גם קול מסוּים, ו”דהרות אשים" בא במקום “אשים דוהרות”.

“מחוֹל אכזרי קוֹדח” – קודח פירושו בוער, לוהט; ובנבואת-זעם אחת אומר ירמיהו (ט“ו, י”ד) בשם אלהים: “כי אש קדחה באפי”. אולם קדוח פירושו גם נקוב וירוד למטה, כמו שאנו קודחים באר של מים או של נפט. וגם הפירוש הזה מצטרף לכאן, כי על-ידי כך מתקבלת רק לא תנועה אופקית של מחול-האש האכזרי, אלא גם תנועה אנכית.

“תישאה” – מן השורש שאה; להשמיע קול שאון והמיה; בישעיה (י“ז, י”ג) כתוב: “כשאון מים רבים ישאון”, והוא מקביל למחצית הקודמת של הפסוק: “כהמות ימים יהמיון”.

“ניד עפעפיו” – ניע, תנודה, תנועה קלה שהוא מניע עפעפיו.

“דוהרים דולקים” – מי שהפיוטים של “הימים הנוראים” עדיין זכורים לו, ודאי הוא יודע שהדוהרים והדולקים הם שמות של מלאכים הממוּנים על האש, או שהם עצמם אש, כמו השרפים. ואם כי אין בפירוש הזה הכרח, כי אפשר לומר שהכוונה היא ללהבות ולאשים שדוּבר עליהם קודם לכן, או שיש כאן האנשה (פרסוניפיקציה) של האש, נכון בכל זאת לומר, שהמשורר נתכוון למלאכים-שרפים; שהרי בפרק הבא הוא מתחיל לספר על המלאכים, וכן אנו מוצאים שכל הפסוק המסיים הזה דומה לפסוק הפותח במזמור אחד בתהילים, שנקבע גם בקבלת-השבת: “הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועוז”. ובני-אלים הרי הם המלאכים.

עד כאן פירשנו קצת מן המלים שהיו צריכות פירוש, או הערה על כפל פירוש; והבאנו קצת אסוציאציות לשוניות, כלומר – אילו פסוקים או ביטויים שמלה מסוּימת מזכירה. לא עשינו את הדבר הזה בשלימוּת, כי לא זאת היתה המטרה. המטרה היתה שנהיה מוכנים מצד הבנת המלים ונוכל להתחיל בבאור הצוּרה שבה כתוב הפרק הזה, היא צוּרת ההקבלה המקראית שכבר הזכרנוה.

ב. המשקל וההקבלה

ודאי רבים מכּם יודעים מהו עניין המשקל וההקבלה בתנ"ך, אך לצורך שיחתנו נניח שאין אתם יודעים, ועלי להסביר את הדברים, כאילו חדשים הם לכם ולא שמעתם עליהם. ולשם הסברתם נביא כמה דוגמאות, מאלה שכל מורה רגיל להביאם לפני שומעיו בכיתה.

בפרק ד' בספר בראשית (פסוק כ"ג) נמצא השיר הראשון בתנ"ך, הוא שירו של למך בן מתושאל, ששר לשתי נשיו:

עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי,

נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי.

כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי

וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן

וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

מה צוּרתו של השיר הזה? האם הוא כתוב ביאמבים, בטרוכיאים, באמפיברכים או במשקל אחר מן המשקלים שאנו רגילים בהם בשיר? לא ולא! אם כן, במה נכיר שהוא שיר, ובאיזו מידה נמדוד את שורותיו?

היאמבים והטרוכיאים ושאר מיני ה“רגליים” של “המשקל הטוֹני”, זה המקוּבל עכשיו בשירה של רוב עמי-התרבות, המשקל המיוּסד על סדר מסוּים של הברות מנוּגנות ובלתי-מנוגנות בכל שורה – אמנם אף הוא, הצעיר והחדש, יש לו ייחוס-אבות גדול, כי הוא לקוח מן השירה היוונית העתיקה, שהיו בלשונה הברות קצרות וארוּכות, מסוּדרות בסדר מסוּים. אבל המשורר העברי הקדמון לא ידע על כך ולא כלום, ואילו ידע – היה ודאי רואה פחיתות-הכבוד לעצמו לכתוב (או לשיר בעל-פה) את שירו לפי כללים מיכאניים כאלה, המפרקים לו את לשונו ורעיונו השירי לחלקיקים קטנים של הברות בודדות, שיש לשבצן בשורה כמין פסיפס של שברי-אבן קטנטנים. המשורר העברי, ואפילו למך הזקן והעיוור, היה רב-כוח ולא ראה את השירה כשעשוע קל. הוא לא צירף שברי-אבן לפסיפס, אלא הסיע אבנים שלימות ואפילו לא מסוּתתות ולא מהוּקצעות, והניחן זו על-יד זו, כמין חומה טבעית, בלי טיט ובלי טיח ביניהן להדביקן זו לזו. היחידה הקטנה ביותר היתה בשבילו לא ההברה, חלק מן המלה, אלא המלה השלימה, האבן השלימה, ואת המלים-האבנים האלה הניח בכל שורה במספר מסוּים; שתיים שתיים (“אמר אויב, ארדוף אשיג, אחלק שלל”, ואנו קוראים לכך “משקל שניי”, כלומר שתי מלים בכל שורה); או שלוש שלוש (“זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו”, שלש מלים בכל שורה, ואנו קוראים לכך “משקל משולש”); או ארבע ארבע (“וברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך יאכלמו כקש”, והוא “משקל מרובע”); או חמש חמש (“מרכבות פרעה וחילו ירה בים, ומבחר שלישיו טוּבעו בים סוף”, והוא “משקל מחוּמש”). כל הדוּגמאות שהבאנו למשקל שניי ומשוּלש ומרוּבע ומחוּמש לקוחות כוּלן משירה אחת, היא “שירת הים”. ולא איכפת לו כלל למשורר, שבשירה אחת יהיו כמה משקלים שונים, מפני שהם מתחלפים ומשתנים לפי הצורך מצד התוכן או לפי הלך-הרוח. ה“בית” (סטרופה) בתנ"ך אין לו מספר קבוע של שורות; לפעמים שתיים, לפעמים שלוש, על-פי רוב ארבע, אבל גם חמש ושש. בדרך כלל נשמרת אחידותו של המשקל בתוך כל בית (בכל השורות מספר אחד של מלים), אבל תכופות משתנה המשקל גם בתחום הבית עצמו.

הסברנו אפוא בכמה דוּגמאות, מה עניינו של המשקל בשיר התנ"כי, היינו ההתאמה במספר המלים בשורות, ואמרנו שהתאמה זו אינה אלא “פחות או יותר”, הכול לפי הצורך, לפי התוכן ולפי הלך-הרוח של המשורר, בלי כפייה ומתוך חופש גמור.

ומה טיבה של ההקבלה?

ראיתם בדוּגמה הראשונה שלנו, בשתי השורות הראשונות, כי למך אומר בעצם דבר אחד שתי פעמים:

עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי,

נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי.

“עדה וצלה” הרי הן “נשי למך”. וּ“שמען קולי” הרי זה ממש “האזנה אמרתי”. וכן גם אמר משה רבינו בשירתו “דברים ל”ב, א'):

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה

וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי.

וגם ישעיהוּ הנביא, המליץ המפואר, פותח את נבוּאתו כמעט באותן המלים, אם כי במשקל קצר יותר ונמרץ יותר:

שִׁמְעוּ שָׁמַיִם

וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ.

המפרשים היהודים קראו לתופעה זו “כפל עניין במלים שונות”, והסבירו שהכפל הזה בא לשם חיזוק, לשם נוי. נמצא גם מפרש, שהשתדל להוכיח, ובצדק, שכל שורה נכפלת מוסיפה משהו, מחדשת משהו לגבי השורה הקודמת. בדוּגמה שלנו נאמר: ב“נשי למך” יש חיבה וקירבה יותר ממה שיש ב“עדה וצלה” סתם; וב“האזנה אמרתי” יש בקשה לתשומת-לב יותר משיש ב“שמען קולי”. ונחמדה גם ההסברה, שלגבי השמים השתמש משה בפועל “האזינוּ”, מפני שהם רחוקים, וצריכים, כביכול, להטות אוזן בשביל לשמוע, ואולם לגבי הארץ, שהיא קרובה, הסתפק בשמוע. אך הנה בא ישעיהו, שידע גם הוא את סודות הלשון העברית, והופך את הסדר: “שמעו שמים והאזיני ארץ”!… נמצא שההסברה הנחמדה פרחה לה! אין איפוא לומר, שההוספה והחידוש שבאמירה השנייה היא היא המחייבת תמיד את ה“כפל” הזה; אלא הכפל הזה הוא תכונה טבעית ויסודית של השירה העברית, ובמידה מסוּימת גם של הפרוזה בתנ“ך, ומן התנ”ך עברה בתרגומים הרבים והשונים וחדרה לכל הלשונות האחרות.

והנה לתכונה הזאת, להבעת רעיון אחד בשתי שורות מתאימות זו לזו במלותיהן הבודדות, בשתי תמונות מתאימות על-ידי דמיונן או ניגודן, קראו החכמים (והם חכמי העמים) בשם פּאראלליזם, ובעברית הקבלה, או תקבולת. כלומר: שורה כנגד שורה. השם הלועזי “פּאראלליזם” מזכיר לכם ודאי מיד את הכלל הידוע מן הגיאומטריה, כי שני קווים פּאראלליים, מקבילים, הם שני קווים שלעולם אינם נפגשים בנקוּדה אחת ואינם נחתכים. וזה דווקא חסרונו של המוּנח הלועזי הזה. כי שתי השורות של ההקבלה התנ"כית לא זו בלבד שהן נפגשות יחד בנקוּדה משוּתפת, אלא גם מוצאן בנקוּדה אחת, והן מתמזגות תמיד יחד ברעיון אחד ויחיד. בדוּגמאות שלנו נוכל לומר: עדה וצלה, נשי למך, שמען קולי והאזנה אמרתי! ובמקום “שמעו שמים והאזיני ארץ” של ישעיהו, היה משורר חדש אומר בוודאי: “הטבע, הקשיבה!”

ואפילו בשתי שורות של הקבלה “ניגוּדית”, שבה השורה השנייה אומרת את ההפך ממה שאמרה הראשונה, כגון הפסוק במשלי (י‘, א’):

בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח-אָב

וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ

הניגוד אינו אלא למראית-עין, והפּאראלליזם אינו מפריד בין השורות עד לבלתי נגוע זו בזו, כי השורות כאן נפגשות גם נפגשות ומשלימות זו את זו: הבן החכם משמח לא רק את אביו אלא גם את אמו, והבן הכסיל גורם תוגה לא רק לאֵם אלא גם לאב, ומבין שתי השורות גם יחד עולה רעיון אחד, שהיינו מנסחים אותו בלשוננו: אשרי ההורים שבניהם חכמים, ואבוי להם אם בניהם שוטים. אין איפוא לראות בשתי השורות המקבילות שבשיר התנ"כי כמין שני פסים של רכבת שהם מקבילים תמיד, אלא יש לראות בהן את הרכבת האחת המהלכת עליהם.

אך אם כן, אם הכוונה היא תמיד לרעיון האחד, למה חילקוהו משוררי התנ"ך לשתי שורות, שכל אחת מהן חסרה משהו ונשלמת רק עם חברתה, ולמה לא אמרו את הרעיון בשורה אחת מלאה ושלימה, כמו שאנחנו אומרים?

על כך השיב שאוּל טשרניחובסקי במשל יפה שהמשיל להקבלה התנ"כית: שתי השורות המביעות רעיון אחד בכפל-מלים הן כשתי כנפיים פרושות של עוף מעופף. אם תרצו – של יונה, ואם תרצו – של נשר, ואם תרצו – של זמיר קטן… אבל תמיד של עוף מעופף בתכלת הרקיע. גוף הרעיון – הוא גוף הציפור, הכוח המניע את הכנפיים; אבל הכנפיים הן הן המרימות ומגביהות את הגוף הזה למעלה-למעלה, לקראת השמש… הרעיון שהשור והחמור גם הם יש בהם הבנה כלשהי, והם אסירי-תודה לבעליהם המטפלים בהם, וכנגדם עם ישראל אינו יודע למי הוא חייב תודה ואינו נותן דעתו לחשוב על כך – רעיון חשוב ומכאיב הוא, אבל בצורתו זו, שבה הבאנוהו כאן, עדיין הוא משול לחימר שלא צרו בו צורה, והוא מוטל בערימה. אך אם נראה אותו בצורת ההקבלה שצר לו ישעיהו:

יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו,

יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן –

נראה אותו כמין חומה כפולה, שהקים אחד בנאי קדמון ענק משתים-עשרה אבנים גדולות, למען תעמוד לעד – אם נחזיק במשל הראשון שלנו. אבל אם נקבל את משלו של טשרניחובסקי, נראנו כנשר אדיר פרוש-כנפיים, המתרומם למעלה-למעלה ומשמיע את אזהרתו מגבהי-מרומים, בלי נשיאת-פנים ובלי פחד.

הנה, כך עלינו לראות ולהבין את ענין השורות המקבילות.

ג. דוגמה ומופת

בשביל לראות יפה את ההקבלות שבפרק אל"ף של “מגילת האש” נעתיקו שנית, והפעם שורות שורות, בצורת שיר, כי-על-כן באמת שיר הוא, ואחרי כל “בית” נפסיק ונעיר מה שיש להעיר בו:

כָּל-הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת

וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבַּיִת,

כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָּׁמַיִם הַקְּלוּיִים,

וַיִּתְכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אָרְצָה.

הֲבָעַט בְּכִסִאוֹ אֱלֹהִים

וַיְנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?

תחילה נקבע, שיש בבית הזה שש שורות, ארבע מהן במשקל מרוּבע (המלים הקטנות, המחוּברות במקף אל חברותיהן הגדולות מהן, אינן נחשבות במניין: כל-הלילה, הר-הבית. וכך גם לשונות אש, שאינן מחוּברות במקף, אבל הן מחוּברות בסמיכות דקדוקית ובעניין). ושתי השורות האחרונות משקלן משוּלש. כי ארבע השורות תיאוריות הן, והתיאור מצריך יותר רחבוּת, ואילו שתי השורות האחרונות, אם כי גם בהן ישנן שתי תמונות שלימות (הבעיטה בכיסא וניפוץ הכתר) הנה אינן באות על דרך התיאור, אלא על דרך ההזכרה בלבד, בצורת שאלה, ומפני שהשאלה הזאת יש בה רגש רב, תמיהה והשתוממות, יש בה גם קוצר-רוח מסוּים, ומתקצרת גם השורה.

אחר-כך נשים לב לכך, שהשורה הראשונה כולל תמונה אופקית: ימים נרחבים, והרתיחה עליהם אף היא אינה גורעת מרושם הרחבוּת, כמו שאין הגלים גורעים מן הרושם הזה בים; ואילו בשורה השניה כלולה תמונה אנכית: לשונות האש משתרבבות וקופצות כלפי מעלה וחוזרות ושוקעות כלפי מטה. ומן התיאור האופקי שמצטרף לו התיאור האנכי מתקבלת תמונה שלימה של החלל כוּלו.

אך החלל הזה עדיין הוא סמוך לאדמה, למקום הדליקה. בשתי השורות הבאות נישאת העין למעלה יותר, אל השמים הגבוהים הקלויים, וחוזרת כלפי מטה, עם הרשפים הנופלים ארצה.

בדומה לזה התיאור של מה שנעשה בשמים העליונים, הכלול בשאלה שבשתי השורות: תחילה הבעיטה בכיסא, שהוא בחינת מטה, ואחר-כך ניפוץ הכתר, שהוא עליון על-כול.

נמצא שהתיאור הזה יש בו שלוש מדרגות, הוא שולט בשלוש קומות: הארץ, השמים ושמי-השמים.

ועכשיו נשוב ונראה, מה הם ה“זוגות” המתאימים והמקבילים בין שורה לשורה: ימי להבות–לשונות אש; רתחו–השתרבבו; כל הלילה (תיאור הזמן)–מעל הר הבית (תיאור המקום). ונשים לב לכך, ששני אלה, תיאור המקום והזמן, באו בשתי קצותיהן של השורות-הכנפיים הללו. כוכבים–רשפים, והם כאן כדבר אחד, כי אין לדעת אם הניצוצות האלה מן השריפה הם או כוכבים הניתזים, מאחר שהרקמה התכוּלה, רקיע השמים, שבה הם משוּבצים, נשרפה ואין להם במה להיאחז; ניתזו–ויתכו; מן-השמים–ארצה; וכנגד התואר הנוסף לשמים (קלויים) באה בשורה המקבילה הכפלה של “רשפים”, שגם היא כמו תואר: “רשפים רשפים” פירושו רשפים רבים; הבעט–וינפץ; כיסאו–כתרו. וכנגד השם אלהים, שאין צורך לחזור עליו, כי הוא ממילא הנושא גם למשפט השני, נוספת בשורה המקבילה המלה “לרסיסים”, שהיא תיאור הניפוץ הגמוּר.

הנה כי כן באה התמונה מן הנעשה בשמי-השמים, שבירת הכיסא, שהוא אש, וניפוץ הכתר לרסיסים – להסביר את התמונה המתוארת בשמים ועל הארץ למטה.

"וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים,

טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ,

תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה.

וַיְתַנּוּ בֵּין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל-נְקָמוֹת,

וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ.

הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת הַפָּרְפּוּרִיָּה

וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?

במקום שתי השורות המרוּבעות הראשונות שבבית הראשון באות כאן שלוש משוּלשות. ואין בהן הקבלה במלים ובתוכן, כל אחת אינה חוזרת על הקודמת לה במלים אחרות, אלא מוסיפה סיפור חדש ותיאור חדש. זו היא הקבלה “מוסיפה” מצד התוכן, והמקביל בה הוא במשקל בלבד, במספר המלים השקול והשווה (כאן: שלוש, שלוש, שלוש).

אך בשתי השורות הבאות חוזרת ההקבלה גם במלים ובתמונות: ויתנו–הגידו (נשים לב: הפעם הפעלים תופשים את הקצוות!); ההרים הרחוקים – צורי המדבר; זעם אל נקמות – חמתו.

גם אם נצרף את כל המלים הקטנות, בנות הברה אחת, אל הגדולות מהן, ולא נביאן בחשבון, נמצא גם כן בתי השורות הארוכות שאחת מהן מחוּמשת (“ויתנו בין-ההרים הרחוקים את-זעם אל-נקמות”) ואחת מרוּבעת (“וחמתו בין-צוקי המדבר הגידו”). וכבר אמרנו כי המשורר הקדמון, וגם המשורר הזה, שהיתה בו גדוּלת קדמונים, אינם סופרים את המלים לפי חשבון קבוע מראש, אלא הן מסתדרות מאליהן – אחת יתירה או אחת חסירה.

אך גם בבית הזה מתקצרות שתי השורות האחרונות, אם כי גם בהן כלולות שתי תמונות בפני עצמן (קריעת הפורפוּריה ופיזור קרעיה), מפני גודל הפּליאה והפּחד, המקצרים את הנשימה.

וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶהָרִים הָרְחוֹקִים

וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים:

אֵל נְקָמוֹת יְיָ,

אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!

לא נפרט כאן מה הם ה“זוגות” המקבילים, כי הם נראים לעין. ומעצמכם אתם רואים, כי החלק התיאורי של הבית נצטמצם לשתי שורות בלבד, אם כי רחבות מאוד (משקל מחוּמש); כי עם המשך התיאור עולה המתח הרגשי וקשה להוסיף ולתאר תיאורים נרחבים, הדורשים יתר שלווה.

גם בשתי שורות-הסיום של הבית הזה בא שינוי: כנגד השאלות והתמיהות שבסיומם של שני הבתים הקודמים, באה כאן קריאה, שהיא כעין תשובה ופתרון לשאלות ולתמיהות ההן.

הפסוק “אל נקמות ה', אל נקמות הופיע” לקוּח, כפי שבוודאי הרגשתם מיד, מספר תהילים. וחכם אחד עברי, מר א. אביטל, שטרח לציין מה הם המקורות התנ“כיים בכל שיר משיריו של ביאליק, ואסף את פרי טרחתו זה בספר “שירת ביאליק והתנ”ך” (הוצאת “דביר”, תל-אביב תשי"ב), סימן, כמובן, גם את הפסוק הזה ומקורו (תהילים צ"ד, א'), והעיר: שאולה כצורתה ושלימותה. אך שכח להעיר כאן את העיקר: בתהילים המשפט הזה הוא משפט של בקשה ותפילה, משאלה, כפי שמסתבר מן ההמשך: “הינשא, שופט הארץ”, וגומר. ואילו כאן המשפט הזה הוא משפט-חיווי, פסוק המספר ומודיע על המראה הגדול והנורא שכבר נגלה! והרי ההבדל גדול ורב, וכוח גדול ורב דרוש היה לו למשורר בשביל לעקור את הפסוק השלם מן הספירה הלירית שלו ולהעבירו לספירה דרמטית כל-כך. ואולי בשביל להסב את תשומת-לבו של הקורא לשינוי שבא במשמעותו של הפסוק הזה, ריווח המשורר את אותיותיו, שתידפסנה בפיזור כלשהו, מה שאינו נוהג לעשות במקומות אחרים ולא עשה גם בשירה הזאת אלא פעם אחת נוספת.

הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת,

הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב

עַל כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה.

מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן

וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בּוֹעֲרוֹת.

כִּתְּרוּהוּ דַהֲרוֹת אִשִּׁים,

מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ.

עַל רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה,

גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם.

וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב

וּזְרוֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ.

מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבַּט עֵינָיו

וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו.

הָבוּ לַיְיָ, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים,

הָבוּ לַיְיָ מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!

בארבע השורות הראשונות נמצא שוב מה שקראנו הקבלה “מוסיפה”, כלומר, שכל שורה מוסיפה תוכן חדש ואינה חוזרת על הקודמת לה; והמשקל מתחלף: ארבע ושלוש וארבע וחמש מלים.

לאחר התדהמה הראשונה שבהתגלות, המוּבעת בארבע השורות הראשונות והשונות במשקלן, חוזר לאמן כוח התיאור והוא מצרף את הפרטים שבמחזה הגדול לתמונה אחת.

בשלושה זוגי שורות (כוּלם במשקל אחיד: משוּלש ומרוּבע לסירוגין) בא תיאורו של אלהים, כביכול – תיאור של כל מה שניתן להיתאר: מה שלמעלה ומה שלמטה ומה שמסביב. כבר הסברנו את המלים וכבר ראיתם איך צריך להקביל את זוגות הפעלים והשמות והתמונות השלמות זו כנגד זו. אך בדקו נא ותמצאו, כמה לשונות של אש ישנם כאן: להבה, שלהבת, גחלים, אשים, ועוד. וראו נא, כי לאחר “מעטהו” ו“הדום רגליו”, כשאנו מצפים לשמוע ולראות “מה למעלה”, מה במקום הכתר שנוּפץ? – אין אמוּר כלום על הכתר עצמו, אבל נאמר “כיתרוהו”: האִשים הדוהרות הן עכשיו הכתר!

“והוא שלו ונורא יושב” שבפעם השנייה נראה לנו כחזרה (רפריין) של “שלו ונורא הוא יושב”, אך יש הבדל רב – בסדר המלים שנשתנה: הוא“ו שנוסף ל”הוא" וא"ו-הניגוד הוא: בניגוד לכל האש הגדולה סביב, הרועשת וקודחת ומחוללת באכזריות, הוא, כביכול, שומר על שלוותו. ובעוד שבפעם הראשונה אנו רואים את המתואר כאילו ממרחק רב, “על כיסא אש בלב ים הלהבה”, הנה ראייתנו בפעם הזאת היא מקרוב יותר, והמשכו של תיאור השלווה נתון בתנועה אחת מפורטת ואנושית: “וזרועותיו נתונות על לבו”.

עד כאן ניתנה רשות לתאר, ולא יותר: “ופנַי לא ייראוּ”. אך מאחר ש“עיני ה'” נזכרות כמה וכמה פעמים גם בתנ“ך, לא נמנע המשורר גם הוא מלהביא את הפּרט הזה האחד והיחיד מפניו, כביכול, של יחידו של עולם. והעפעפיים אף הם בכלל העיניים, ופעם אחת בתנ”ך (תהילים י"א, ד') באו בפירוש ביחס לאלהים: ה' בהיכל קודשו, ה' בשמים כסאו; עיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם". ואם נתבונן יפה, נראה שיש אפילו קשר מפורט בין הפסוק הזה שבתהילים ובין תיאורו של משוררנו: השמים, הכסא, עיני השם ועפעפיו.

אנו מגיעים לסיום ההסבר, ואני חושש שמא תאמרו: דברים שבדה מלבו הוא תולה באילן גדול. הנה, למשל, בשתי השורות הראשונות אמרת לנו: “רתחו ימי להבות” – זו תמונה אופקית; ואילו “השתרבבו לשונות אש” – זו תמונה אנכית. האם באמת יש כאן כוונה מכוּונת? האם נתן המשורר דעתו על כך בשעת כתיבה?

והנה לשתי השאלות האלה, שהן כשאלה אחת, אני משיב שתי תשובות שונות זו מזו.

לראשונה – חיובית: יש ויש כוונה! אילו לא היתה כאן כוונה ברורה, לא היה הדבר הזה חוזר פעמיים; כי הנה נשנית אותה חלוקה גם בשתי שורות התיאור האחרונות:

מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבַּט עֵינָיו

וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו.

בניע-עין ובניד-עפעף בלבד מרחיב ומעמיק אלוהים את המדוּרה. אולם ההרחבה נמסרה לעיניים, שדרכן להביט ימינה ושמאלה, ואילו ההעמקה נמסרה לעפעפיים, שאין תנועתם אלא למעלה ולמטה. האם אין כאן תמונה אחת אופקית ואחת אנכית? ובכן, אין כאן מקרה, אם הדבר הזה נשנה פעמיים, בראשית התיאור ובסופו, ויש כאן כוונה מכוּונת!

אף-על-פי-כן, לשאלה השנייה, אם נתן המשורר דעתו על כך בשעת כתיבה – התשובה היא, כמובן: לא. הוא לא נתן דעתו על כך. הרי הדבר הזה, וכל שאר הדברים הקטנים שהעירונו עליהם, הם “נוי” ו“קישוט” בלבד, ואיך נחשוד במשורר, כי בשעה שכתב את הפתיחה אל הנעלה והנעלמה שביצירותיו, נתן דעתו על “קטנות”?

בשעה שלקח הקדוש-ברוך-הוא צלע מצלעותיו של אדם ובנה את הצלע לאשה, ודאי נתכוון רק למלא חסרונו של אדם, שלא מצא עזר כנגדו בין כל הברואים, וה“תכלית” היתה, שתהיה חווה אֵם כל חי; וודאי “לא נתן דעתו” אף הוא על כך, כביכול, שיהיה ברק לשערותיה של חווה, שיהיו איבריה מעוּגלים, שיהיו עיניה תכוּלות או חוּמות או ירוּקות. ואף-על-פי-כן משתאים כל אמני העולם עד היום הזה ליופיה וליופיין של בנותיה.

כי זה כוחה של כל יצירה גדולה: יש בה תואם ושלימות, בלי שיתאימוה ובלי שיבקשו לשים בה את השלימות. יש בה כוונה בלי שיתכוונו לה. יש בה דעת וחכמה מבלי ש“יתנו עליה את הדעת”. יש בה משלימותו ומחכמתו של הבורא.

---

שיר אחד ותרגומים ארבעה

מאת

שמשון מלצר

לכבוד העורך של “הגה”:

יפה עשית שהבאת את הרשימה בעניין ארבעת התרגומים לשירו הנודע של גיתה. הידיעות הפוליטיות שבעמוד הראשון ובעמוד האחרון של העיתון אינן מייתרות את השאלה, שעורר מחבר הרשימה ההיא. אפילו ביום שבו כל הצי הצרפתי עומד על פרשת הדרכים, ולא ידוע אם יהיה לנו או לצרינו, עוד יש חשיבות כלשהי למלה אחת בתרגום עברי משיר של גיתה.

קראתי את ארבעת התרגומים כמה פעמים, אף השוויתי אותם למקור, וניסיתי אפילו לשיר אותם במנגינה שהיא חביבה כל-כך על כל מי ששמע אותה בילדותו – והגעתי גם למסקנה. ועתה הרשני נא להביא את מסקנתי לפני קוראיך.

ומפני ששלושה מן המתרגמים משוררים מפורסמים הם, והרביעי סופר ומלומד נודע, תרשה לי, עורך נכבד, שלא אקרא את ארבעת הנוסחאות לפי שמות המתרגמים, שכל אחד מהם מכובד עלי ביותר, אלא אקרא להם "המתרגם א' ", "המתרגם ב' ", וגומר, שלא יהיה פחדם עלי ולא יפריע לי להביע את דעתי בגלוי.

השיר הזה יש בו שלושה בתים ובכל בית שבע שורות, אבל שתי שורות בכל בית חוזרות, הן פזמון-חוזר – והשורה השנייה של הפזמון החוזר היא גם השורה השנייה בבית הראשון. שתי השורות שבפזמון הן איפוא המוטיב העיקרי של השיר, וגם של המנגינה שחיבר שוּבּרט לשיר. לכן מי שהצליח בתרגום הפזמון-החוזר כבר חצי הצלחתו בידו. עכשיו נראה:

מתרגם א':

וַרְדִּינָה אֲדַמְדַּמָּה

וַרְדִּינַת הַחֶמֶד

מתרגם ב':

וֶרֶד, וֶרֶד, טוֹב מַרְאֶה

וֶרֶד-בָּר פּוֹרֵחַ

מתרגם ג':

וֶרֶד, וֶרֶד, וֶרֶד חֵן,

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב

מתרגם ד':

שׁוֹשַׁנָּה, שׁוֹשָׁן אָדֹם

שׁוֹשַׁנָּה בָּאָחוּ

המקור: Röslein, Röslein, Röslein rot

Röslein auf der Heiden

בתחרות-ורדים זו יתן כל אדם את ורד הנצחון למתרגם ג‘. אצל המתרגם א’ חסר תרגומה של המלה Heiden, ואין המלה “חמד” יכולה למלא את מקומה. המתרגם ב' הביא במקום המלה הקטנטונת rot – טוב-מראה. ואל תצחק אם אומר לך, כי התרגום הזה קשה עלי משום שתי אסוציאציות שעורר בי: במגילת אסתר אנו קוראים, כי אסתר המלכה היתה טובת מראה, והאגדה אומרת, שהיתה ירקרקת, ולא ורודה; ובפרשת “מקץ” אנו קוראים על הפרות שבחלומו של פרעה, שהיו גם הן טובות-מראה, ותסכים אתי, כי זאת היא אסוציאציה כבדה מדי בשביל הפרח העדין… אף נראה לי, כי המלה “פורח” מיותרת. אם אני אומר: עץ פורח, גן פורח – יש בזה תמונה, תקופת שנה. אבל המלה “ורד” כבר כוללת בתוכה גם את המושג פורח. ואם אינני טועה, אין לראות כי במלה “בּר” יצא המתרגם ידי חובה למלה Heiden, שהיא לעצמה, כצלצול וכמושג, תמונה נחמדה. המתרגם ד' הביא במקום Röslein שושנה. ואמנם ידעתי תמיד, כי שושנה היא Rose, אבל בארץ-ישראל קיבלתי מפי מורַי, כי השושנה היא שמה של ה-Lilie או של הסוג כולו, וראָיה לדבר, שבמדרש כתוב: שושנה של ורד. אגב, גם המלה “באחו” מביאה אותה אסוציאציה כבדה של הפרות בחלום פרעה… מכל ארבעת המתרגמים רק השלישי מסר את החזרה המשולשת של המלה Röslein, ואם העמיד את המלה “חן” במקום rot – אין בכך כלום, כי שתיהן בנות הברה אחת ותוכן דומה, והצבע האדום כבר כלול בשם ורד – ורוֹד. כמה הצליח המתרגם ג' לשמור על המשקל המקורי ועל ההתאמה למנגינה, תראה מן הלוח הקטן הזה:

– ͜ \I– ͜ \I – ͜ \I –

וַרְדִּי- [ נָה אֲ- [ דַמְדַּ- [מָּה

וֶרֶד [ וֶרֶד [ טוֹב מַרְ- [ אֶה

וֶרֶד [ וֶרֶד [ וֶרֶד [ חֵן

שׁוֹשַׁ- [ נָּה שׁוֹ- [ שַׁן אָ- [ דֹם

Röslein [ [ Röslein Röslein [ rot

נסה נא לשיר את השורה היחידה הזאת, ומיד תראה כי רק הנוסח ג' הוא כלי שלם, היכול להחזיק את כל התוכן הרגשי, הריתמי והמוסיקאלי של המקור. אמנם, גם המתרגם ב' התייצב על הדרך הטובה, אבל לא הלך בה עד הסוף. אילו אמר “ורד” עוד פעם אחת, אולי היה מגיע למה שהגיע המתרגם ג'.

ועתה נעבור לבית השני, שבו כלול הדיאלוג הקטן, ונשווה את דרך תרגומו. וגם הפעם נביא לוח קטן:

נוסח א':

סָח הַנַּעַר: קוֹטְפֵךְ בָּא

עָנְתָה לוֹ הַוַּרְדִינָה:

נוסח ב':

נַעַר סָח: אֶקְטֹף אוֹתְךָ,

וֶרֶד: אוֹ אָז אֶדְקָרְךָ…

נוסח ג':

סָח הַנַּעַר: אֶקְטָפְךָ…

סָח הַוֶּרֶד: אֶדְקָרְךָ…

נוסח ד':

נַעַר סָח: אוֹתְךָ אֶקְצֹץ…

סָח שׁוֹשָׁן: אוֹתְךָ אֶעֱקֹץ…

המקור: Knabe sprach: Ich breche dich…

Röslein sprach: Ich steche dich…

בלוח הזה אנו רואים, כי המתרגם א' נהג חופש והרחיב את שתי המלים Röslein sprach לשורה שלימה, להדגשת האמירה והאמירה-שכנגד בין הנער והוורד. אבל בזה התרחק מן המקור. המתרגם ב' אף הוא נטל לעצמו חופש, אבל הכניס שלא לצורך את שתי המלים “או-אז” והחליש בזה את הניגוד שבין Knabe sprach ובין Röslein sprach, הבא להדגיש את הוויכוח שהיה שם קודם למעשה. המלים “או-אז” שאינן מצויות כלל במקור, וגם פירושן אינו ברור, גזלו מן הוורד את הפועל, תרגומו של sprach, ובמקומו באו נקודתיים, והשינוי הזה אינו לטובה, שהרי הנקודתיים הן סימן כתוב בלבד, שאין אדם שומעו בדיבור, אלא אם כן המדבר עושה הפסקה, ואילו כאן לא המנגינה ולא הדיבור הטבעי אינם מסכימים להפסקה. הצליח ביותר המתרגם ג‘, שנזהר ולא סירס את סדר המלים, השם והפועל, כמו המתרגם ד’ (נער סח – סח שושן), אלא הביא אותם כסדרם במקור: סח הנער, סח הוורד.

בנוגע לבית השלישי אעיר לשבחו של המתרגם ד‘, כי רק הוא בלבד הקפיד שהחרוזים יהיו מאותו הפועל שבבית הקודם. בבית השני: אקצוץ – אעקוץ; ובבית השלישי: קצץ – עקץ. הדבר הזה אינו מקרי במקור, ותרגום אידיאלי אסור לו להתעלם מפרט כזה. אם המשורר חורז תחילה Ich breche dich כנגד Ich steche dich, ובבית שלאחריו הוא חוזר על אותו חרוז בשינוי זמן: brach כנגד stach, הרי הוא רוצה לומר: איום כנגד איום, מעשה כנגד מעשה; כפי שאיימו כך עשו. ודבר זה חסר בתרגום ג’ והוא מודגש יפה רק בתרגום ד'.

ולבסוף נשווה עוד שורה אחת, את החמישית, בבית האחרון, שורה שהיא בעצם הסיום, המוסר-השכל, אם לא נביא במניין את הפזמון החוזר.

המקור: Musst' es eben leiden

נוסח א': וַרְדִּינָה מִסְכֶּנֶת

נוסח ב': אֶת חַיָּיו קִפֵּחַ

נוסח ג': אַךְ נִכְנַע בְּסֶרֶב

נוסח ד': הוֹי, לִסְבֹּל מֻכְרָח הוּא

המתרגם א' מרחם על הוורדינה, והדבר הזה איננו מורגש במקור. להיפך, בדברי המשורר נשמעת מעין שמחה-לאיד: לכך נוצרו ורדים יפים, שנערים שובבים יקצצו בהם – היתה מלחמה וניצח החזק! המתרגם ב' כתב: “את חייו קיפח”, והקורא מפקפק רגע, מי הוא כאן נושא המשפט, ואם לא הנער עצמו קיפח את חייו. המתרגם ד' נאמן יותר למקור, אבל הכניס בתרגום השורה הזאת יסוד פרוזאי: “אך לסבול מוכרח הוא”. נמצא כי גם בזה הצליח המתרגם ג' יותר מכולם.

עתה אנסה לסכם את הדברים. המתרגם א' לא היה נאמן למלים ולשורות שבשיר, אבל הוא מסר את נפש השיר, את רוחו וריחו. המתרגם ב' התרחק ביותר מן המקור, וגם לא הצליח למסור את תוכנו הרגשי והאמנותי של השיר. אין אני יודע אם היתה השפעת מתרגם אחד על חברו, אבל אילו ידעתי כי מותר לי לשער שהיתה השפעה כזאת, הייתי אומר כי המתרגם ג' למד מהישגיו של א' ומשגיאותיו של ב' ועשה מעשה אמנותי שלם. ולאחר שהוברר לי, כי ורדינת-הערב היא ורדינת-הערבה שבשם השיר, שוב לא היה לי כל קושי בהבנת השיר, ומצאתי את חינו כי רב הוא, והוא יכול למלא את מקומו של המקור כמעט בשלימות. התרגום ד‘, אף על פי שהוא נאמן יותר מן הבחינה המילולית, נופל מן התרגום ג’ ברוח השיר שבו.

ניקח עכשיו את גיליון “הגה” ההוא, שהיו בו ארבעת התרגומים, ונראה כי בעל התרגום ג' הוא שאול טשרניחובסקי. ונדמה לי, בתחרות הוורדים הזאת נאה זר הוורדים לראשו הנאה של המשורר המתרגם הזה.

ועתה הרשה נא לי, עורך יקר, להעתיק את השיר עוד פעם בשלימותו, למען הנאתם של הקוראים.

וַרְדִּינַת הָעֲרָבָה

רָאָה נַעַר וַרְדִּינָה,

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב,

כֹּה צְעִירָה וַעֲדִינָה,

חָשׁ לִרְאוֹת בָּהּ בְּחִנָהּ,

שָׂשׂ מִלֵּב וָקֶרֶב.

וֶרֶד, וֶרֶד, וֶרֶד חֵן,

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב.

סָח הַנַּעַר: אֶקְטָפְךָ,

וֶרֶד שֶׁבָּעֶרֶב!

סָח הַוֶּרֶד: אֶדְקָרְךָ

וְלֹא תִשְׁכַּח עַד קֵץ יוֹמְךָ,

אֲסָרֵב אַךְ סֶרֶב.

וֶרֶד, וֶרֶד, וֶרֶד חֵן,

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב.

וְהַבֵּן הָרַע קָטַם

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב;

שָׁוְא קָבַל הַוֶּרֶד גַּם

עֲקָצוֹ וּבוֹ נִלְחַם,

אַךְ נִכְנַע בְּסֶרֶב.

וֶרֶד, וֶרֶד, וֶרֶד חֵן,

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב.

---

שיחה על השיר "ביום קיץ, יום חום"

מאת

שמשון מלצר

מאת חיים נחמן ביאליק

בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם

הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם,

עֵת יְבַקֵּשׁ הַלֵּב פִּנַּת שֶׁקֶט לַחֲלוֹם –

בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, רֵעַ עָיֵף!

לִי-יֶשׁ-גָּן, וּבַגָּן תַּחַת אוֹג כֶּבֶד צֵל,

הַרְחֵק הַרְחֵק מֵעִיר וּמִמְּתִים, נֶחְבָּא תֵל,

כֻּלּוֹ עָטוּף יְרַקְרַק, כֻּלּוֹ אֹמֵר סוֹד אֵל –

שָׁם נֵחָבֵא, נָנוּחַ, אָח נָעִים!

וּבְהִתְעַנֵּג וּבְרֹךְ שָׁם בַּמַּחֲבֵא הַלָּז

נַמְתִּיק יַחְדָּו בִּדְמִי צָהֳרַיִם הָרָז,

שֶׁיּוֹפִיעַ לִשְׁנֵינוּ מִקֶּרֶן הַפָּז,

הַבֹּקַעַת אֶת-שִׁפְעַת הַצְּלָלִים.

וּבְלֵיל חֹרֶף, לֵיל קֹר, עֵת מַחֲשַׁכִּים וּשְׁחוֹר

יְשׁוּפוּךָ בַּחוּץ, הוֹלֵךְ סוֹבֵב הַקֹּר,

וּבִבְשָׂרְךָ כִּי-יִתְקַע מַאַכְלוֹתָיו הַכְּפוֹר –

בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, בְּרוּךְ אֲדֹנָי!

בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר,

אַךְ הוּא חָם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר,

עַל-הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל-הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר –

אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד!

וּבְהִשָּׁמַע מִילֵל סוּפַת לֵיל קוֹל כָּאוֹב,

זָכֹר נִזְכֹּר עֱנוּת רָשׁ גֹּוֵע בָּרְחוֹב,

וּלְחַצְתִּיךָ אֶל-לֵב, רֵעִי, אָחִי הַטּוֹב –

וּרְסִיס נֶאֱמָן אוֹרִידָה עָלֶיךָ.

אַךְ בְּבֹא תוֹר הַסְּתָו, בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב;

עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב,

דֶּלֶף טֹרֵד עַל-גָּג, עָשׁ בְּקֶרֶב לֵבָב –

בִּי, עָזְבֵנִי לְנַפְשִׁי, אָח חַנּוּן!

בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת;

וּבְהִתְעַטֵּף הַלֵּב וּבִהְיוֹתוֹ לִמְסוֹס

אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא יָבִין אֶת-זֹאת –

וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי.

לקראת כ"א בתמוז, יום פטירתו של חיים נחמן ביאליק, הסכים עמי העורך של “אומר”, שראוּי להביא בזה שיר אחד משיריו של המשורר ולהוסיף עליו ביאוּרים. אף הוא הסכים לדעתי, שראוּי לנהוג מנהג יוצא מן הכלל, ולהדפיס את גוּף השיר בניקוּד מלא, כפי שיצא מתחת ידו של הכותב ונדפס בספר שיריו.

ומפני שהימים ימי קיץ הם, וימי חום, מצאתי טוב ונאה לבחור בשיר “ביום קיץ, יום חום”, אף-על-פי שעיקר כוונתו של השיר, כפי שתראוּ, אינה לא לקיץ, ואף לא לחורף המתואר אחריו, אלא לסתיו, המתואר בסוף. ובזה נעשה אמנם שלא כדברי חכמינו, שאמרו “הכול הולך אחר העיקר” ו“הכול הולך אחר החיתוּם”, אבל נעשה גם כדבריהם, שהרי הם גם אמרו “הכול הולך אחר הראש” ו“הכול הולך אחר הנראה”, ו“הכול הולך אחר הנוף”.

אחרי ההקדמה האחת הזאת אקדים לכם עוד הקדמה שנייה קצרה, וכבר לגוּפו של הדבר. רבים נוהגים להסביר יצירה ספרוּתית בכך, שהם מדברים עליה וסביב-סביב לה, אך אם נמנעים מלדבר בה עצמה, במליה ובפסוקיה. הם פונים אל הכללים, ופוסחים על הפּרטים. וזה לא טוב! כי הדברים הנכתבים “על-אודות” היצירה ואינם מקושרים ודבוקים בה בעצמה, כל הכללים הנאמרים ואינם מיוּסדים על פּרטים ופרטי-פרטים, סופם שהם פּורחים כאבק הפּורח, והיצירה שנראתה לרגע כאילו היא מוּבנת – נשארת גם להבא לא-מוּבנת, או לא מוּבנת כל-צורכּה.

אני אין בדעתי לעשות כך. בשעה זו רואה אני עצמי כמורה העומד ומסביר את השיר הזה בכיתה למבוּגרים: על “רוּחו” של השיר, על יופיו, על “השקפת העולם” שבו – אין אני מעז לדבר. ויודעים אתם מפּני מה? נדמה לי (וטוב שכך יהיה נדמה לכל מורה ומסביר!) כי בא לשיעור לרגע המפקח. ויודעים אתם, מי המפקח הזה? נוּ, אל תיבהלו! הרי זה הוא, ביאליק בעצמו. הוא רוצה לשמוע כיצד אני, תלמידו הקטן ומעריצו הגדול, מסביר את שירו. את המלים, את הביטוּיים; את המשקל והחריזה, את מבנה הבית. “את הרעיון אין צורך להסביר. הוא יוּבן מאליו, אם יבינו הקוראים את ה”עברי“. לפירושים אינני זקוּק, שירי מתפּרשים מאליהם”. כך אני שומע את קולו בלחישה – ואני מציית לו באהבה.

*

הבית הראשון קל מבחינת הלשון. “פינת שקט” פּירוּשה פינה שקטה. ובאים כאן שני שמות בצורה של “סמיכוּת” במקום שם עם תואר. גם “יום קיץ, יום חום” אפשר, כמובן, להחליף ב“יום קיצי, יום חם”, אבל אלה יהיו חליפין לא-טובים. כי הלשון העברית אוהבת את הצוּרה הזאת של סמיכוּת, ומאהבה זו נובע אפילו ביטוּי “מוזר” כמו “אשת חן” במקום אשה חיננית. לא כן “ממרום הרקיע” שאין להחליפו ב“רקיע רם, גבוה”, מפני ש“מרום” אינו בא במקום תואר לרקיע, אלא בא במקום המלה הלועזית זֶניט. ובשורה השלישית אל תטעוּ חלילה לחשוב, שהלב מבקש לחלום פינת-שקט, לא! הלב מבקש לו פינה שקטה, בשביל שיוּכל לחלום בה, באותה פינה. ו“לחלום” כוונתו לשקוע בהרהורים, לשגות בדמיונות נעימים בהקיץ, ולא בחלום!

בבית השני אתם מוצאים מיד שלוש מלים, שבסדר אחר הן שמו והתחלתו של שיר אחר של משוררנו. עיינו יפה ותמצאו בעצמכם למה נאמר שם “יש לי גן” וכאן “לי יש גן”, שהרי לא מקרה-סתם הוא! ובשורה זו תמצאו מלה – אוג, שאין לה שום שייכות לעוג מלך הבשן, ושם עץ הוא. אמנם, ספק הוא, אם המשורר נתכוון באמת לעץ הזה, שאינו אלא שיח גדול, שהרי הוא מתארו כאילן הפּורש צל כבד ואפשר לחסות בו, ואפשר שנתכוון לעץ אחר, גדול יותר. שמות העצים והפּרחים, כידוע לכם, לא היו קבועים וברורים בימים ההם. וכבר ראיתם כאן, כי “כבד צל” פירוּשו בעל צל כבד, ואף זו סמיכוּת במקום שם עם תואר. הסמיכוּת הרגילה של כֶּבֶד היא אמנם כּבַד, ותבינו מעצמכם, שהמשורר הלך בזה אחר ישעיהו הנביא, שאמר “עם כֶּבֶד עוון”, וּ“שגיאותיו” של ישעיהו גם הן חוּקי דקדוּק… ומה זה “מעיר וממתים”? מעיר ומאנשים. “עיר ומתים” חוזר כמה פעמים בתנ“ך, וביחיד (מַת?) אין משתמשים. על ההבדל שבניקוּד בין מְתים, שהם חיים, ובין מתים, שאינם-חיים, אמר חכם אחד: מְתים עומדים (שתי הנקוּדות של השווא מתחת למ"ם), ומֵתים שוכבים (שתי הנקוּדות של הצירה מתחת למ"ם)… “עטוּף ירקרק” כמו “עטוּף עשב ירקרק”, וכגון זה קראו חכמינו “מקרא קצר”, שחסר בו משהו, והחסר מוּבן מאליו. אבל אפשר שיש להבין “ירקרק” כמו “ירק”, עשב. וסלחוּ נא, שאני מביא שני פּירוּשים, שתי אפשרוּיות. באמת, איני יודע איזו מהן נכונה יותר, איני יודע על איזו מוּתר לוותר. בשירה, כמו בעניינים רבים אחרים, ויותר מבעניינים אחרים, ייתכן ששתי האפשרוּיות נכונות. על התורה אמרו, שהיא “מתפרשת בעי”ן פּנים”! ולמה לא תתפּרש גם מלה בשיר בשתי פנים לפחות? וכן “סוד-אֵל”: סוד גדול. כידוע, כל “אל” ו“יה” ו“יהו” הם סימנים של כוח והגדלה והפלגה. אך למה לא נפרש כאן גם כ“פשוּטו”: סוד אלוהי?

בבית השלישי תמצאו “במחבא”, שהוא כמו “מחבוא” הידוע לכם. “הלז” מקוּצר מן “הלזה”, שהוא כמו “הזה”. צוּרה עתיקה היא, ופיוטית מאוד, ואתם אל תשתמשו בה, לא בדיבוּר ולא בכתב. ואפשר גם המשורר לא היה מוציא אותה מנרתיקה הישן, אלמלי לא הוּצרכה לו לשם החרוז: “הרז”. “נמתיק… הרז” – ביטוּי נחמד הוא. אם הקדמת פעם בילדוּתך לקום ל“סליחות” בסוף אלוּל, ודאי זכורה לך המתיקוּת בקולו של החזן, כשסילסל: “אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית אלוהים נהלך ברגש”. והוא פסוק בתהילים. ובאמת, שניים שהם מסתודדים יש תמיד מתיקוּת בדבריהם, כידוע: “מים גנוּבים ימתקוּ”, ודיבוּרים גנוּבים על אחת כמה וכמה… והחליף המשורר “סוד” בשם-הנרדף (סינונים) “רז” לצורך החרוּז. “דמי צהריים” הוא כמו דממת צהריים, ודמי צוּרת סמיכוּת, והנפרד שלו “דומי”. “קרן הפּז” היא קרן הזהב, קרן השמש. וגם כאן הוּחלף הזהב בפּז, בשביל שהבית יהיה מחורז. אך נשוב נא למלה “שיופיע”. אתם רגילים לשמוע על אמן פּלוני שיופיע הערב ועל שחקנית פּלונית שהופעתה הוּבטחה ולבסוף לא הופיעה. ואל נא תחשבוּ, שכך בדיוּק יש להבין פועל זה גם כאן. בשמחת-תורה הייתם ודאי כוּלכם בבית-הכנסת. ושמעתם כמה וכמה פּעמים קריאתו של הבעל-קורא, החוזרת ונשנית אותו יום: “ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פּארן, ואתא מרבבות קודש”. אתם רואים איפוא, כי “הופיע” מקביל ומתאים כאן ל“בא” ול“אתא” (= בא), אבל גם ל“זרח” (= האיר). וגם כאן יש להבין את הפועל הזה בשתי הוראותיו: יחדיו נמתיק סוד, והוא חסוד שיופיע – שיבוא ויזרח. “שפעת הצללים” – המון הצללים. שפעה היא צוּרה מוּרחבת מן שפע, שפּירוּשו הרבה מאוד.

והנה, בכל שפע המלים לא הספקנוּ לבאר עד עכשיו אלא שלושה משמונת הבתים שבשיר. ובזה נסתפּק היום. אך השיר נתון לפניכם כוּלו. עד לשבוע הבא ודאי תספּיקו לעיין במילון, ולקרוא כמה פּעמים, שייכנס השיר אל האוזן ואל הלב. ובשיחתנוּ הבאה נוּכל לראות עצמנוּ לא כמתחילים אלא כמתקדמים.

*

בחלקה הראשון של שיחתנו פּירשנו את המלים וצירוּפי-המלים שבשלושת הבתים הראשונים בשיר, שהם החלק המדבר על הקיץ. בשלושת הבתים שלאחריהם מדוּבר על החורף, ובשניים האחרונים מדוּבר על הסתיו. ודאי ראוּי לנו להרהר בדבר, מפּני מה נשתנה הסדר, שהרי הסתיו קודם לחורף? והוא דבר שקל להסבירו, מתוכנו של השיר; ומפּני מה מדוּבר בו על שלוש מארבע תקוּפות השנה, והיפה שבהן, האביב, לא נזכרה כלל? ואף זה דבר, שאפשר לנחשו ולשערו. אך בניחוּשים ובהשערות נעסוק בסוף דברינוּ, בשיחה על מבנה השיר – והרי לפי שעה עדיין אין אנו יודעים היטב את “פּירוש המלות”. וידיעה ב“פירוש המלות” היא תמיד תנאי ראשון לכל ידיעה בעניין עצמו. נמשיך אפוא.

בבית הרביעי נמצא “ליל קור” במקום לילה קר, בדומה ל“יום חום” במקום יום חם שבבית הראשון. “מחשכים” הוא מלשון חושך, היחיד שלו הוא מחשך, והריבוּי מגביר את הרגשת החושך. “שחור” הוא השם המופשט מן התואר שחור, השחרוּריוּת; ואפשר לראות בו כמין בריאה אפילה ונוראה, המסמלת את הלילה השחור. ובייחוד שאחר-כך נאמר “ישופך”, שהוא ביטוּי הידוע לכם מן הסיפור על אדם וחוה והנחש: “הוא ישוּפך ראש ואתה תשוּפנוּ עקב”. ומה פירושם של ישופך ותשוּפנוּ שבבראשית וישוּפוך שבשיר הזה? מוטב שתשאלו: מה פירוּשיהם, כי רבים הם. ממעשה הנחש ברוּר, שהפּועל שוף מובנו להכות, לפגוע; ואמנם בדקו ומצאו, שבכמה מקומות תירגם אוּנקלוס את השורש העברי כתות (הכות ושבר לרסיסים) בשורש הארמי שוּף. ומצטרף לפסוק בבראשית גם “אשר בשׂערה ישוּפני” שבספר איוב – בסערה ישברני, יכתת אותי. אבל בספר תהילים כתוב “חושך ישוּפני” – וזה אינו מצטרף. הרי החושך אינו מכה, אינו מכתת. החושך מכסה. נמצא שיש גם פּירוש אחר ל“שוּף”: לכסות, לעטוף. למה איפוא בחר המשורר מלה קשה כל-כך? למה לא כתב “יכסוּך” וכתב “ישוּפוּך”, על יסוד מלה אחת בתהילים, שפּירושה מתבאר אך ורק משכנוּתה עם “חושך”? האם עזב את הפּשוּט והקרוב ורדף אחרי המוּזר והרחוק? חלילה! כי הנה, יקירי, הרבה מלים מוּזרות ורחוקות כאלה היו קרובות ופשוטות ומובנות לקוראים מן הימים ההם, ואפילוּ לילדים, שהיו רגילים בתפילות של כל השנה. זכוּר לכם הפיוט לראש-השנה “מלך עליון”? כמה וכמה בתים מוּדפּסים באותיות גדולות, מדברים בשבחו של “מלך עליון”, הוא האלהים שבשמים, ומסלסלים אותם בקול רב, וארון ספרי-התורה פּתוח; ופתאום הקולות מתנמכים, הארון נסגר לרגע, ובהשפּלת-קול ובלחישה מונים את סגוּלות-אפסוּתו של “מלך אביון”, הוא כל מלך בשר-ודם: “מלך אביון, בלה ורד שחת, בשאול ובתחת, בלאוּת ובלי נחת, עד מתי ימלוך? מלך אביון, תנוּמה תעופנו, תרדמה תעופפנו, תוהוּ ישוּפנו, עד מתי ימלוך?” והנה “תוהוּ ישוּפנוּ” זה, שאינו אלא גלגוּלו של “חושך ישוּפני” שבאיוב, היה קרוב וידוּע לילדים הרבה יותר מוּקדם מזה שבאיוב. ואיך פּירשוֹ הרבי? “ישוּפנוּ” – יביט בו. מה יסוד היה לו לפּירוש הזה? אינני יודע. אוּלי נתחלף לו שוּף בשזף – כמו “עין שזפתוּ” (גם הוא באיוב!), והרי העין מביטה. העיקר, כך פּירשוּ לי ולילדים רבים אחרים, ובוודאי גם למשורר בילדוּתו. נמצא שהמחשכים והשחור הם באמת מיני ברוּאים מאוּימים, שהם מביטים בעיניהם הגדולות והאפלות, ואוּלי גם נועצים שיניהם ונושכים בדומה לאותו נחש. שהרי באותו פסוק עצמו שבבראשית היו מפרשים לילדים את הפועל שוּף שני פּירושים. “הוא ישוּפך ראש” – האדם יכּה אותך בראשך, “ואתה תשוּפנוּ עקב” – ואתה תשוך אותו בעקב.

“הולך סובב הקור” – זה כמוּבן לפי הכתוב “סובב הולך הרוּח” שבפּרק הראשון של קוהלת. והחילוּף קל, שהרי גם הרוּח מביאה קור. ולמה שינה המשורר והקדים הולך לסובב? אינני יודע. ואם מי מכם ימצא טעם לדבר ויודיעני, ברוּך יהי טעמו!

אך מעין ראיה לדבר, שב“ישוּפוּך” מתכוון המשורר לכמה מוּבנים גם יחד, ובכלל זה לנשיכה ולנעיצת שיניים, אתם מוצאים בהמשך: “ובבשרך כי יתקע מאכלותיו הכפור”. ומאכלות הם הרבים מן המאכלת שלקח אברהם לשחוט את יצחק בנו. ונקראה כך על שוּם שהיא אוכלת את הבשר, וכן כתוּב: “חרבי תאכל בשר”; ועל חוד החרב אומרים פּה: “לפי חרב”, וחרב בעלת שני חוּדים, בעלת פה מזה ופה מזה, נקראת חרב פיפיות. גם המלה “כּפוֹר” יש להבחין בה שני מובנים: הכּפור הוא הטל היורד בליל-קור וקופא ברדתו ונראה בבוקר על הגגות כשכבה אפורה-לבנה של שלג; ועל זה נאמר בתהילים: “הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר, משליך קרחו כפיתים, לפני קרתו מי-יעמוד!” (הבאתי את כל הפסוק, כי התיאוּר יפה מאוד. מי שכתב שתים-עשרה מלים כאלה בלבד ולא יותר, ראוּי לתואר משורר- בחסד). וּ“כפור” מוּבנו היה בארצות הגולה הקרות, בפי יודעי עברית, גם קור חזק ודוקר, מה שהמשורר בתהילים קורא “קרה” (“לפני קרתו מי יעמוד”). לנו דרוּש המוּבן השני הזה, כדי שתהיה התמוּנה שלמה: הקור החזק דוקר, ולא כמו במחטים, אלא כמו בפגיונות, במאכלות.

בבית החמישי תמצאו “מכלוּלים”, שהיחיד ממנו הוא מכלוּל, והוא כמו מכלוֹל, ויותר הוא ידוע בצורה מכלל, ובצירוף לשם יופי, לפי הכתוב בתהילים: “מציון מכלל-יופי אלוהים הופיע”. וברור לכם, שהשורש הוא כלל, כלומר: דבר שכולו יופי, כליל היופי. ועל כן הוא נרדף ל“פאר”.

גם למלה הפשוטה “בוער” יש להעיר כאן שני דברים נחמדים: אל“ף, המשורר כתב בחולם חסר, כפי שכתוב ההווה בהרבה מקומות בתנ”ך. וכן תמצאו בסוף הבית השלישי “הבקעת” בלי וא“ו ובשוּרה הבאה “אח אבד”. ואנחנו נוהגים עכשיו לכתוב כל בינוני-פועל בוא”ו מלא. ובי“ת, האש נקבה היא, וצריך להיות בוערת. וכתב המשורר בוער לצורך המשקל, כי היה לו צר המקום להברה נוספת; וסמך בזה על כמה וכמה מקומות בתנ”ך, שבהם בא הפועל שלא בהתאמה למין או למספר, אלא הוא בא ביחיד, זכר; וקוראים לו “פועל סתמי”. “אח אובד” הוא אח מסכן, העלול ללכת לאיבוּד אם לא יימצא מי שיקרב אותו. והוא גם האדם הנודד, הנוסע ועובר ממקום למקום, כפירוש המלה הזאת בראש פרשת-הביכורים שבדברים (כ"ו, ה'): “ארמי אובד אבי”.

בבית השישי בשורה הראשונה נאמר: “ובהישמע מילל סופת ליל” – וּודאי אתם רואים, שהראשון בא בלי יו“ד בין הלמ”דין, והוא ילל, צורת-זכר מן יללה; והשני עם יו“ד בין הלמ”דין, והוא כמו לַיל, או לילה וגם הוא זכר, ונגינתו מלעיל; ולֵיל הוא גם סמיכות (כמו “ליל חורף” שלנו) וגם נפרד (“בלֵיל זה יבכיון”). קול כאוב הוא צירוף ידוע, ותשמעו אותו גם בימינו ביחס לאדם שמדבר בקול עמום “היוצא מתוך הבטן”, או בקול בכייני. בעלת-האוב זכורה לכם מלילו האחרון של שאול המלך, שבא אל בעלת-האוב בעין-דור וביקש ממנה שתקסום לו באוב. ובעלי-האוב היו מהגים ומצפצפים בקול עמום ומשונה, “לעשות רושם” שהמת מדבר מתוך בטנם… הצירוף “קול כאוב” לקוח מישעיה (כ"ט, ד'): “והיה כאוב מארץ קולך, ומעפר אמרתך תצפצף”, והרי גם הרוח שורקת ומצפצפת. מדוע ניקד המשורר כָּאוֹב בקמץ ולא כמו בישעיה כּאוֹב בשווא? אולי בא השינוי לצורכי המשקל, כי חשש המשורר שהשווא ייבלע בקריאה ותחסר הברה אחת. וגם בתנ“ך מצינו בשני מקומות “באוב”, בקמץ. ואולי… אמנם, זה ייראה לכם רחוק מן השכל, אך האם לא נראית גם לכם רגע אחד הכ”ף הזאת של “כאוֹב” לא כאות-השימוש, ככ“ף הדימוי, אלא כאות מן השורש “כאב”? “קול כאוֹב” יהיה לפי זה קול כאוּב. – מה, אינכם מסכימים? גם אני לא חשבתי ברצינות. אין זה “פשט”, אלא “דרש” קטן. אבל חכמינו לא נמנעו מלדרוש דרשות כאלה. ובשיר מספיק שלהרף-עין אחד נטעה ונבין “קול כאוֹב” – “קול כאוּב”, וכבר יתווסף גם הפירוש הזה, ויחזק ויעשיר את הפירוש הפשוט, העיקרי. והרי גם הלאה מדוּבר על “ענוּת רש” – לחצו וצערו וכאבו של העני, ה”גווע ברחוב".

“וּלחצתיך אל-לב” – הכוונה, כמובן: אל לבי. “ורסיס נאמן” הוא “דמעה נאמנה”, וכך שמו של שיר אחר של משוררנו. ענין הדמעה, וביותר הדמעה הנאמנה, אצל משוררנו זה, הוא עניין גדול מאוד, וכבר כתבו עליו כמה מאוהבי שיריו וחוקריהם, ובייחוד החכם והמבקר דוב סדן. ואנו נשוב אל פירושי המלים: רסיס יכול להיות פירוּר או בקיע מגוף מוצק שנשבר; וגם טיפה שניתזה מנוזל. לכל אחד משני אלה יש דוגמה גדולה אחת בתנ"ך: “והכּה הבית הגדול רסיסים” (עמס ו', י"א); “אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי, אחותי רעיתי, יונתי תמתי, שראשי נמלא-טל, קווּצותי רסיסי לילה” (שיר השירים, ה' ב'; והבאתי את כל הפסוק, מפני שהוא יפה מאוד).

בבית השביעי מתחיל החלק השלישי של השיר (כולו שני בתים). ה“תור” כאן אינו כמובן התור שבו עומדים אנשים, ואינו התור הנזכר בברית בן-הבתרים אצל אברהם, שהוא מין יונה. אלא הוא כמו עת וזמן ותקופה; “תור הזהב של שירת ספרד”, למשל. אך נראה כי גם התור הזה וגם התור שבו עומדים אנשים שניהם מוצאם מ“תור אסתר” שבמגילת אסתר: מפני שהנשים היו באות לפני אחשורוש לפי סדר מסוים ובזמן מסוים. והמלה “סגריר”, שאנו משתמשים בה כמעט תמיד רק בצירוף יום-סגריר או ליל-סגריר, פירושה מזג-אויר גשום וקר ומטריד ולא-נעים. ותיכף תבינו זאת יפה, מן הפסוק היחיד שבו היא נמצאת: “דלף טורד ביום סגריר, ואשת מדנים נשתווה”… כלומר, אשה הנוהגת לעשות מדנים (מדון = מריבה) בבית, משוּלה ושווה לגשם טורד ודולף על הראש מבעד לתקרה – ומן הבית אין יכולים לברוח, שהרי בחוץ סגריר… מי יכול היה לומר דבר-חכמה כזה? מובן, מי שהיה בעל-נסיון גדול בנשים, שלמה המלך (משלי כ“ז, ט”ו. וראו שם, ותגלו אי-דיוק קטן במלה “מדנים” אצלנו). ומפני שסגריר אחד מספיק, אין ממנו רבים. העב (ענן) הוא גם זכר וגם נקבה, וריבויו גם עבים וגם עבות, ונקרא כך מפני שהוא עבה ומכיל הרבה גשם; “עמוּם” – לא ברור ולא צלול, וכמוהו מעומעם, ואומרים לעמם (להחליש) או לעמעם את הקול או את האור. “שוֹמם” יתבאר מיד יחד עם “שממון”. ואת “היקום” ידעתם ממעשה המבול: “ומחיתי את כל היקום” – כל הקיים. אבל שם הכוונה כנראה רק לבעלי-החיים, ואילוּ המשורר מרחיב את המובן לכל הקיים, לכל העולם.

“דלף טורד” כבר ראיתם מה מקורו; והואיל ולקח המשורר מן הפסוק ההוא את ה“סגריר”, נדחק ובא אחריו גם “הדלף הטורד”, והמשורר לא יכול לדחותו. וזה אחד מסודות היצירה של משוררנו, שהמליצות התנ"כיות היפות אינן באות אליו בודדות, אלא קבוצות-קבוצות, כסיעות של צפּרים עפות… “עש” הוא האוכל את הבגדים, ותמצאו תרגומו במילון. “בי” לשון בקשה היא (“בי, אדוני!”), כמו אנא, נא. “אח חנון” הוא אח אהוב (במהדורה החדשה של הספר צריך יהי אולי לנקד חנון, כמו אהוב, בקמץ, כי חנון הוא אחד מן התארים של אלוהים, החונן ונותן חנינה; ולא נמצא ביחס לאדם).

הבית השמיני והאחרון מתחיל “בשממון”, והוא שם הנמצא רק פעמיים בכל התנ“ך (בספר יחזקאל), ושם הוא קרוב יותר לפועל השתומם, שפירושו להתפלא מאוד, וגם לפחד; אבל פּה הוא בא במובן קרוב יותר לשממה, ריקנות, חוסר-עניין וחוסר-נחמה. וכך גם מובנו של “שומם” שלפני-כן. “ובהתעטף” הוא כמו ובהתעלף. שני אלה מתחלפים גם באותיות טי”ת ולמ"ד, וגם במובן. ידוע לכם הביטוי: הוא התעלף מחולשה. ובמובן זה אומר פה המשורר, שלבו מתעטף (בחילוף למ“ד בטי”ת); וידוע לכם מה זה להתעטף בטלית. ובמובן זה אומר המשורר (בשירו “גמדי ליל”): “ובסוּת (בכסות, בטלית) אור קפאון תתעלף החורשה” (בחילוף טי“ת בלמ”ד). וכך בתהילים: “תפלה לעני כי יעטוף” – כשהוא מדוכא ומדוכדך וקרוב להתעלפות מרוב צרה. “מסוס” – רקבון; והלב הופך לרקבון, מאחר שאוכל בו העש הנזכר בבית הקודם. “עין זר” – עינו של אדם זר. “זר לא יבין את זאת” – הוא כמעט פסוק בתהילים, בשינוי מלה אחת, כי שם (צ"ב, ז') כתוב: “וכסיל לא יבין את-זאת”. והזר עם הכסיל מתחלפים לפעמים, בגלל הצד המשותף שבהם, ששניהם אינם יודעים. והומירוס הזקן כתב גם הוא בשורה אחת בזה הלשון בערך: “ומי אתה, האיש, זר או כסיל?”. “ערירי” – יחיד ובודד, בלא בנים ובלא נחת. “אחרישה” – אשתוק, והוא משורש אחד עם החרש, שאינו שומע ואינו מדבר. “יגון” – צער גדול. וירמיהו אמר: “כי יסף ה' יגון על מכאובי”. והוא שם נרדף לאנחה. ולכן כשהיגון בורח גם האנחה בורחת עמו: “ונסו יגון ואנחה”.

גמרנו את פירושי המלים והניבים, ואם ירשו העורך והמקום העומד לרשותו, עוד נשוחח בקצרה על מבנה השיר: משקלו, חרוזיו, שורותיו ובתיו.

*

מה משקלו של השיר? משקלו הוא של אַנאַפּסטים, ובעברית – מוֹרידים, או משפילים, כלומר, השורות מורכבות מיחידות של שלוש הברות, שתיים בלתי-מנוגנות ואחת מנוגנת, כזה: ͜ ͜ –, ͜ ͜ –. ויש ארבעה אַנאַפּסטים בכל שורה, חוץ מכל שורה רביעית בכל בית, שיש בה רק שלושה אַנאַפּסטים ו“משהו”. ולמה כך, יתבאר לך מיד, כשנדבר על החרוזים. ובשביל שיהיה לך ברור, כיצד לחלק את השורות לאַנאַפּסטים, הריני מעתיק לך כאן בית אחד בלי ניקוד, אבל עם אלכסונים שיפרידו בין אַנאַפּסט לאַנאַפּסט:

ביום ק/יץ יום חום/ עת הש/מש ממרום//

הרקי/ע תל/הט כת/נור היום//

עת יב/קש הלב/ פינת ש/קט לחלום//

בוא אלי/ בו אלי/ ריע ע/יף.

ומן החלוקה הזאת אתה למד שני דברים. הדבר האחד – שחלוקת השורה לפי חלקיה המשקליים אינה דומה לחלוקתה לפי צירוף המלים שבה: האַנאַפּסט לפעמים הוא נגמר דווקא באמצע המלה, ולכן מובן שלא צריך לקרוא את השורה לפי חלוקתה ל“רגלים”, ליחידות משקל, לאַנאַפּסטים במקרה זה, אלא יש לקרוא אותה קריאה חופשית לפי צירוף מליה, והמשקל שבה כבר יתנגן מאליו. והדבר השני – שהמשקל יהיה באמת אַנאַפּסטי אך ורק אם תקרא את המלים “תלהט”, “כתנור” ו“יבקש” שבבית הראשון (וכן מלים אחרות בבתים האחרים) לא כנגינתן הדקדוקית הנכונה וכקריאתן היום, אלא מלעיל, כפי שהיו מנוגנות באוזן המשורר ונקראות בפי הקוראים בזמן כתיבת השיר, ב“הברה האשכנזית”, שהיתה מטעימה הרבה מלים מלרעיות הטעמה מלעילית.

ודע, כי המשקל הזה של ארבעה ארבעה מורידים בשורה אחת הוא משקל קל ופשוט מאוד בעברית שלנו, הספרדית המלרעית, אבל הוא היה משקל קשה ויפה ונדיר בעברית האשכנזית המלעילית, והוא הורכב לא מיחידות טבעיות, כלומר, ממלים שכל אחת מהן היא אַנאַפּסט מוכן, כגון: אנשים מהלכים בגנים הפורחים, אלא מיחידות מורכבות משתים או משלוש מלים (ביום ק/יץ יום חום/ עת הש/מש ממרום; לי-יש-גן), ובזה עוד היה גדול ורב יופיו וחינו של השיר.

ומה הם חרוזיו של השיר? עיניך הרואות, כי החריזה היא א א א, כלומר, כל שלוש שורות בבית יש להן חרוז אחד משותף (ממרום, היום, לחלום; הלז, הרז, הפז), ואילו השורה הרביעית נגמרת סתם, בלי חרוז, כביכול שורה יתומה. אבל אפשר שבקריאה ראשונה לא ראו עיניך פרט אחד נחמד: בבית הראשון, ובבית הרביעי וכן בבית השביעי, כלומר, בכל בית הפותח תקופה חדשה (קיץ, חורף, סתיו), יש עוד חרוז אחד נוסף, המסתתר בתוך השורה: ביום קיץ, יום חום, / עת השמש ממרום; ובליל חורף, ליל קור, / עת מחשכים ושחור; אך בבוא תור הסתיו, / בימי סגריר ועב. וחרוז כזה, הנחבא בתוך השורה, נקרא חרוז פנימי, והוא בא מצד המשורר כמתנת-חינם ושלא כחובה, בחינת יש לי רב והריני מפזר את פניני ביד נדיבה! ולמה לא עשה כן המשורר בכל הבתים? כאמור, מפני שהבתים הללו בלבד פותחים “פרקים” חדשים בשיר, ואת הפתיחות הללו ביקש המשורר לקשט ולציין יותר מכל ההתחלות האחרות. ואמנם, חרוז כפול כזה קראו משוררי ימי הביניים בשם “חרוז לתפארת הפתיחה”.

ומה בדבר השורה הרביעית בכל בית? האם היא באמת שורה בודדת ועזובה, לא נחשבת ולא חשובה, נשכחת ועלובה? לאו דווקא! אם תנסה לבדוק את משקלן של כל השורות האחרונות הללו, תמצא כי בכולן יש שלושה אַנאַפּסטים, וכמו שאמרתי, עם “משהו”. והמשהו הזה הוא הברה אחת נוספת, כך: בוא אלי, / בוא אלי, /ריע ע/יף; שם נח/בא ננו/ח אח נ/עים; הבוק/עת את שפ/עת הצל/לים; שכן כל המלים האחרונות הללו נחשבו גם למשורר וגם לקוראיו ה“אשכנזיים” מלים מלעיליות ונגינתן היתה בדיוק במקום שסימנתי באלכסונים. והראיה לכך – השורה המסיימת בבית השלישי: ורסיס נא/מן אורי/דה עלי/ך. והואיל וכל שורת-סיום מסתיימת במלה מלעילית, הרי יש בכל הסיומים המלעיליים האלה צד של שותפות, והסיומים המלעיליים האלה נחשבים כמין חצי חרוז.

ולמה לא הביא המשורר גם בשורות המסיימות ארבעה אַנאַפּסטים מלאים, אלא קיצר אותן לשלושה ומשהו? הוא קיצר אותן בשביל לעשות הפסקה ולתת ריווח בין בית לבית וליתן מקום ושהות לנשימה.

וחסרון החרוז בשורה האחרונה אינו חסרון לשיר, אלא אדרבה! לא מבלתי-יכולת החסיר כאן המשורר את החרוז. והרי כבר ראינו, יש לו רב, וכשרצה – השקיע חרוז נוסף בשורות הפתיחה; אבל טעמו והרגשתו אמרו לו, שיוותר בשורה הזאת על החריזה. ובזה ניתן לשיר הכבול בחרוז מעט חופש הדיבור, הלשון הפיוטית הנשגבת נעשית בסופי הבתים פשוטה יותר וקרובה יותר ללב: כאילו אמר המשורר: בשלוש השורות הראשונות אני מדבר אליך בלשון שקולה במשטר וחרוזה בעקשנות, אבל בשורה האחרונה הריני נגלה עליך בלשון דיבורית רגילה, לא מקושטת ולא מקושרת, כדי לקרב אותך וללבב אותך, ריע עיף, אח נעים, אח אובד, אח חנון! (ואין זה מקרה, שכל אלה הכינויים הנלבבים והמלאים רחמים הם הם המסיימים את הבתים).

*

והשאלה האחרונה שנשארה לנו היא שאלה שכבר שאלנו: למה הקדיש המשורר שלושה בתים לקיץ ושלושה בתים לחורף ורק שניים לסתיו? אך תשובה על כך לא אשיב לכם. אדרבה, במקום תשובה אזכיר לכם שאלה אחרת, שכבר שאלנו אותה: למה לא דיבר המשורר אלא על שלוש מתקופות השנה, ואת האביב לא הזכיר בשירו כלל? ומי שיענה לכם על השאלה האחרונה, הוא שיענה לכם על השאלה שלפני האחרונה. הלא הוא שכלכם הטוב. כי לאחר שכבר הסברנו את המלים והניבים, את המשקל ואת החרוזים, ואת מיבנה הבית – כבר כל סודותיו של השיר גלויים וידועים לכם, מעצמכם יכולים אתם לדון בתוכנו וברעיונו ושוב אין אתם זקוקים למורה ומדריך. והלא בזאת חפצתי.

---

פּוֹאֶטיקה קטנה

מאת

שמשון מלצר

א. החלוקה המקובלת בספרות

קבלה בידינו, שהקיסרות הגדולה של הספרות מחולקת לשתי מלכויות נפרדות, אחת הקרויה הספרות היפה, ואחת שממילא הכרח הוא לקרוא לה הספרות שאינה-יפה. הכול יודעים כי הספרות שאינה-יפה יש בה כמה וכמה תחומים וכמה וכמה נופים שהם יפים ביותר ומושכים את הלב וגורמים הנאה לעין. ואילו הספרות היפה אין חסרים בה מדברות שוממים וערבות צחיחות שהמלך בהם נפשו צמאה ועינו כהה מרוב שממון; ולא זו בלבד, אלא עצם הגבול בין שתי מלכויות נבדלות אלה אינו גבול מסומן ומגודר כל צרכו, ותחום-הביניים גדול ונרחב והעומד בו לא תמיד הוא יודע ברשותה של איזו משתי המלכויות הוא עומד, רוצה רואה את ראשו נתון בזו ורוצה רואה את לבו נתון בזו, אף על פי כן החלוקה חלוקה וההבדלה קיימת ועומדת ומקובלת. אמנם כל מלכות נוגעת בחברתה וכמה וכמה חוקים ונימוסים משותפים לשתיהן, אף על פי כן הן בדלות ונבדלות זו מזו בדברים שבעיקר, ולא יעלה על דעתו של אדם לומר ששתיהן אינן אלא מלכות אחת. ואם יימצא מי שיש לו שליטה בשתי המלכויות כאחת, יראה עצמו כמלך אחד המשתמש בשני כתרים, כתר הנוי וכתר החכמה, אך לא יבוא לומר, ששתי המלכויות אינן אלא מלכות אחת.

כיוצא בזה מקובלת עלינו מספסל הלימודים חלוקתה של מלכות הספרות היפה לשתי איפרכיות נבדלות: השירה והפרוזה. הכל יודעים שיש פרוזה מצוינת בכל סגולותיה הטובות והיפות של השירה, הלא הן הסגולות הפנימיות שהן עיקר, כגון נושא נשגב ורוח נעלה, דימויים מעוררים וריתמוס משובב, ואילו סיגלנו עוד השורות, והחרוזים, מיד היה כל קורא רואה שלא פרוזה הוא קורא כאן אלא שירה הוא קורא; והיפוכו של דבר, יש דברי שירה שאינם מצוינים בשום סגולה טובה ויפה מן הסגולות הפנימיות של השירה, לא נושא מרומם ולא רוח עולה למעלה, לא דימויים המעוררים את הדמיון ולא ריתמים הרותמים את כוחות הנפש אל מרכבת ההתעלות, ואילו חילצנו מעל דברי שירה אלה את המחלצות המכסות עליהם מבחוץ, את הניקוד ואת השורה הקצרה ואת החרוז, מיד היו כל הקוראים רואים שלא שירה הם קוראים כאן אלא פּרוֹזה פרוּזה, פרוצה בבניינה, לחוצה בהגיונה וקמוצה בדמיונה. אף על פי כן החלוקה קיימת ועומדת, ושליטיה של כל איפרכיה רואים עצמם שונים ונבדלים (ובודאי גם חשובים!) משליטיה של האחרת, ואם יש מי ששולט גם בשירה וגם בפרוזה, יראה עצמו כשליט בר-הצלחה המשכיל למשול בכל אחת משתי ידיו באיפרכיה אחרת ושלטונו פרוש על שתיהן, אך לא יאות לקבל את הדעה, ששתי האיפרכיות אינן אלא אחת.

והוא הדין בחלוקתה של השירה לשלושה סוגים נבדלים: הליריקה, האפיקה והדרמה. מי שלימד אותנו חלוקה זו בגיל הנערות והביא דוגמאות להסברתה, ידע גם להעיר ולהזהיר שהתחומים בין שלושה מחוזות אלה אינם תחומים של קבע, אינם חתומים ואטומים, אלא נושקים זה לזה ויונקים זה מזה ופעמים ברייה חדשה וגדולה נולדת ובאה לעולם והיא משתטחת לה מלוא-אורכה בשטח הגבול שבין שני מוחזות, כעוג מלך הבשן בשעתו, ראשו בהרים ובענני המחשבה הלירית הנשגבה ורגליו בים, בגלי האפיקה הנרחבים והשקטים; ולפעמים ברייה אחרת יורדת לעולם ועומדת לה דווקא בנקודת המיפגש של כל שלושת המחוזות, כגון הבּאלאדה הזאת, שיש בה מן המשב הלירי ומן המהלך האֶפּי ומן המתח הדראמטי גם יחד; אף-על-פי-כן החלוקה הפשטנית הישנה קיימת ועומדת ואי אפשר לנו בלעדיה, ואפילו להוכיח את פשטנותה ואת חסרונותיה ולתקן את הליקוי שבהכללותיה אין אנו יכולים אלא אם כן נקיים אותה תחילה כמות שהיא. שהרי לפי שעה אין לנו חלוקה אחרת פשוטה וטובה הימנה לכלול בה את כל הסוגים שבשירה.

ב. ליריקה הרבה ואפּיקה מעט

והנה, אם נסכים — ועל כורחנו חייבים אנו להסכים — לחלוקה המקובלת הזאת, ונבוא לסייג לפיה את כל שבא לעולם בשירה העברית בדורות האחרונים, ובייחוד בדור האחרון בארץ-ישראל, יתברר לנו מיד שאין שיעוריהם של שלושת הסוגים הללו שקולים אצלנו בהיקפם. השירה הלירית תשגה מאוד; היא פרה ורבה במהירות גדולה ובשיעור של שישה בכרס אחת; משוררים ליריים גדלים ועולים, בין שיש להם מלאך העומד עליהם ומכה על ראשם ובין שאין להם, והשירים הליריים צצים כציצי השדה וכפטריות וכמהין לאחר הגשם ביערות, או בבריכות-הגידול שבמרתפים גם בלא גשם כלל. הכול יודעים כי צמיחה זו ופשיטה זו גדולות הרבה מכפי כוח קיבולו של הקורא, שהרי אפילו הוא מתפנה מכל שאר הקריאות שבעולם הספרות ואינו עוסק אלא בקריאת שירים ליריים בלבד, אין הוא מספיק לקלוט הכול; אף על פי כן כוח היוצר וכוח היצר שבבעלי השיר הלירי מפתה אותם בוודאי להאמין עם כל שיר נוסף ועם כל ספר נוסף, שהנה הם מביאים באמת דבר חדש לעולם ואין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו החידוש הזה. שהרי בלי פיתוי זה אי אפשר כלל להבין, כיצד אדם מוציא ספר ליריקה שני ושלישי ורביעי וחמישי, בעוד הראשון והשני והשלישי והרביעי כבודם במקומם מונח ואין להם דורש וקורא.

כנגד זה שני הסוגים האחרים, האפּיקה והדראמה, שניהם מועט עם מועט; החזיון — חזון לא נפרץ, והשיר האפּי אפס קצהו נראה ופניו בתפארתם לא ייראו. ידועים הטעם והנימוק, שבהם מבקשים לתרץ את הדבר הזה: האפּיקה דורשת שלווה ושורשיות, ואנחנו היינו עם בלא שלווה ובלא שורשים; הדראמה צריכה גיבורים ומפעלות גבורה, ואנחנו חסרנו אלה; ואילו הליריקה נובטת וצומחת יפה ועולה כפורחת בקרקע הצער והיגון, ובשני אלה היינו משופעים ביותר. אך אילו היה טעם זה אמיתי, היינו צריכים לראות בשירה של הדור החדש בארץ-ישראל תיקון מתמיד של הדיספּרוֹפּוֹרציה הנזכרת, והדבר אינו כן. אדרבה, כל הרכוש המעט שיש לנו בדראמה ובאפּיקה נוצר דווקא בגולה, או בארץ-ישראל על-ידי משוררים מעולי הגולה, ובתקופה שבאמת לא היו בה לא גיבורים מובהקים ולא מפעלות גבורה, ואילו השירה שבארץ-ישראל, של משוררים שגידולם במחובר לקרקע המולדת, ואפילו של משוררים ילידי הארץ ממש, אלא שלא טעמו טעם גולה ועקירה ונטיעה במקום חדש, דווקא הללו כולם אומרים שירה לירית ובאפּיקה לא שלחו ידם; דווקא בני הדור החדש, שידעו מפעלות גבורה רבים והם עצמם שם להם בגיבורים — עד הדראמה לא הגיעו, עד האפּוס לא העפילו.

התיאטרון העברי בארץ-ישראל מצפה ליוצרי הדראמה ובמותיו מוכנות ומזומנות להקריבם לפני הקהל; הדרישה גדולה וגם השכר מרובה וידים נכונו להציג ולהעמיד חזיונות לעיני הצופים וסוף הכבוד לבוא במהרה — והדראמה השירית הגדולה או הקטנה מאחרת לבוא; אף על פי שמחכים לה כל יום וכל שנה היא עדיין מתמהמהת, ומה שבא אינו אלא כמין רפּורטאז’ה “מומחזת” מימי המלחמה.

בדומה לכך השירה האפּית. היא הלחם והיין בכל סעודה של ספרות, היא עיקר לימוד השירה לתלמידים בכל הלשונות, וילדינו בבתי-הספר העממיים והתיכונים אין להם כדי סעודה טעימה ומספקת. ואם יבוא אדם ויפרט כך וכך שמות גדולים וחשובים של יצירות ויוצרים ויאמר: הרי לכם שפע רב, נשיב לו: שפע רב יש כאן, שובע רב אין כאן. כל היצירות היקרות הללו נשתבשו מסילותיהן; התיקון שהתקינו עם המעבר ל“מבטא הספרדי”, כביכול, שתהיה הנגינה דקדוקית ומלרעית ונכונה — חיבל בשירה העברית הגדולה חבלה קשה ופגע במשקליה ובחרוזיה פגיעה שיש בה כדי להמיתה. על-ידי העברת הנגינה במלה ניטל המשקל מן השורה כולה, ניטל יופי של השיר כולו, כל שיר במשמע, והשיר האֶפּי במיוחד, כגון האידיליה, שאין בה חרוז ויש בה המשקל ההכּסאמטרי בלבד, ואם זה ניטל ממנה נשארת השורה הארוכה שלה שורה פרוזאית משובשת ודלה. נטילת הריתמוס מיצירה שירית הריהי כשבירת הכלי; ואם הכלי נשבר, איך יחזיק את היין שבו. ונשאר הלחם היבש של התוכן והרעיון, וסעודה שאין עמה גם מן השכרון שביין אלא הלעיסה היבשה בלבד — ודאי שאינה טעימה וממילא אינה מספקת, לא למורה העורך את השולחן ולא לתלמידיו המוזמנים להסב אל השולחן ולהזין את הרוח ולעדן את הנפש.

על כן גדול הרעב לדבר שירה סיפורי חדש, שמשקלו השירי המסוים, שיוחד לו בשעת יצירתו, קיים העומד בו ונשמע מתוך הקריאה הטבעית החופשית – שיבוא במקום או על-יד דברי השירה הקודמים, שהקריאה בהם בלא משקלם הקודם היא כקריאה פרוזאית גמורה, ואילו משקלם הקודם אפשר להסבירו רק בתורת ‘מה שהיה פעם משקל כזה וכזה’, והדגמתו לפני התלמיד מעוררת תמיהה ואפילו צחוק. גם הקורא המבוגר אוהב השירה מרגיש כי משום מה ניטל טעמם' של שירים רבים של משוררים שאהב והוקיר תמיד, אף על פי שלא תמיד ברור לו מה טיבו של הטעם הזה שניטל ולא תמיד הוא תופס שהטעם כאן פירושו כפשוטו, טעם המקרא, הנגינה שבמלה, שעזבה את מושבה המלעילי אצל אביריה-מאהביה משוררי הגולה ושבה אל מקומה הראשון, אל בעלה החוקי-הדקדוקי. ככל שהלשון נעשית חיה וטבעית יותר בדיבור והאוזן מתרגלת יותר לנגינה המלרעית – נעזבת יותר השירה המלעילית ודרכיה אבלות ומעלות עשבים; ויותר מורגש הצורך בדבר-שירה חדש בתוכנו אבל גם ובעיקר בצורתו, שלא יהיה בו קרי לחוד וכתיב לחוד, אלא קריאתו ככתיבתו, בנגינה הנכונה ובמשקל ערב לאוזן העברית החדשה.

על כן שמח לבו של כל קורא שירה למשמע הבשורה על פואימה חדשה גדולה שבאה לעולם והיא יוצאת לאור בצורת ספר; סוף סוף, לא עוד ספר של שירים ליריים נוסף, שמספר שיריו כמספר עמודיו, אלא ספר שהוא שירה אחת גדולה!

ג. הפּואימה “אחת”

בשורה טובה כזאת נתבשר הקורא משיצאה לאור הפּואימה “אחת” של אנדה פינקרפלד-עמיר. שירה אחת של מאתיים עמוד, שהם כארבעת אלפים שורה – הלא דבר הוא! הלא פּואימה היא, הלא אפּוס הוא! נוספים על כך שמונה עמודים הערות על אישים ומקומות ותאריכים ועניינים, ואפילו תעודה אחת מקורית בפאכּסימיליה.

העיטורים הללו וכיוצא באלו באים כנראה להעיד, שהמשוררת עצמה רואה בפּואימה שלה “אחת” את מחוז חפצה לאחר הליכה ארוכה (שישה ספרי שירה לגדולים ושישה לקטנים) בדרכי הפיוט. ואף הקורא שמח אלי גיל על גולת-הכותרת הזאת, והוא מתחיל קורא, והרומאן, כלומר – סיפור המעשה והמעשים שבפּואימה, מושכים את לבו, והוא מדלג על חיספוסים קטנים בלשון ובריתמוס ובחריזה ומפליג בקריאה. “מקום העלילה” – כפי שמעידה ההערה הראשונה – “בפלך הגבול בסרביה-רומניה, ותחילתה במאה 19–18”. והרקע רקע נאה מאוד וחדש אצל הספרות העברית, בית מוכסן יהודי שיש בו מלבד נחלאות וכבוד ומקום ב“מזרח”, העובר בירושה מבנים לנכדים, גם “חדרנים, משרתים, מחנכים ממדינות נאורות, / נימוסי טרקלינים צרפתים, גרמנים, פסנתרים (רבים!) כינורות”. ודבר זה בוודאי ובוודאי שהוא חידוש גדול בשבילנו. טוב לדעת, שיש גם לנו ייחוס אבות כזה, מקום ב“מזרח”, גדוּלה וכבוד ופסנתרים מבריקים במקום אחד!

לאחר עמוד ומחצה של פאר כפול זה ושלטון המוכסן בפריצים נשלח הקורא אל הערה השנייה, ושם הוא מוצא הודעה שכבר הוא עומד “בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של ה-20”. קפיצת-הדרך הזאת נראית לו לקורא חשודה במקצת, אך הוא אומר: וכי אין אנו מוצאים כיוצאת בה בספר חשוב אחר? הנה: “אדם שת אנוש, קינן מהללאל ירד, חנוך מתושלח למך, נוח שם חם ויפת!” ובכן, ההליכה נמהרת מאוד, כלל לא אפּית, כמסע הבזק; ולאחר שני עמודים נוספים אחת מבנות המוכסן האחרון כבר “ארזה מלתחתה ונסעה לציון”. מה קרה? תחילה נעשתה סוציאליסטית, “את לבה היא נשאה לצעירים מהפכנים”, אבל חבריה (הגויים) “עלבו את שלהבתה… והטיחו כלפי חוצפה זו יהודית”; “הנערה הגאה הלומת תדהמה טענה ודרשה / הסברים ודיני חברים, וסוף סוף לוותר נתבקשה / בשפת חלקות אך ברורה. המומה את נפשה לא ידעה; / אפס עוד בקידמת האדם מאמינה, השתקעה במדע. / בארץ שוויץ יפת נוף,אגמים והרים, סערה של שׂרה / נתרגע ושכך. היא למדה בשקידה עד אירע מאורע / שעירער בטחונה, חביוני נשמתה לא שיערה הערה: / כּנס עם גא-לאוֹם – הוא עמה – הפתיעה וסחפה ושיכנע^O…” וכאן הקורא מפסיק את הקריאה בשלישית והולך למקום שהאפס הקטן שולחו – אל ההערות. ומה הוא מוצא שם? פירוש למליצה “כּנס עם גא-לאום”: הקונגרס הציוני בבאזל… והוא נעלב, הקורא, והוא שואל את עצמו: מה כאן, עניין כבד ונכבד, או מין נשף מסכות? מפני מה “כּנס עם גא-לאום” כשר ופיוטי, ואילו הקונגרס הציוני בבאזל טרף ופסול מלבוא בקהל? והוא כועס על המשוררת: במקום להחפיש את הקונגרס הציוני תחפושת כזאת עם כובע של נוצות, כלום לא מוטב היה להודיע לאיזה מן הקונגרסים הבאזלאיים הכוונה: הרי היו שם עשרה. ואילו הודיעה לנו לאיזה מהם הכוונה, היינו לומדים מכך משהו על גילה של הגיבורה, ועל מצבו של העם היהודי בגולה בימים שבהם עלתה הגיבורה לארץ, ועל מצבו של היישוב היהודי שמצאה בבואה לארץ; הרי הטעות בזמן יכולה להיות בשלושים וחמש שנים בערך!

אבל, כאמור, סיפור המעשה מן הימים ההם מושך והקורא קורא הלאה, על בנו של המוכסן שחזר מן המלחמה נכה ו“יתנה את חלדו תמרורות”, ועל בת הזקונים עדה, “מסעירה בשחור העינים, עיני דובדבנים… מלומדת מדע וגם ספורט”. ועל רומאן-אהבים-ואכזבה שלה, הנמשך עמוד שלם ושתי שורות ומסתיים בבת ששמה רחל, הלא היא העתידה להיות הגיבורה, ואף היא יש לה “שתי עינים יוקדות ושחורות, שתי עינים דובדבנים”. אותן עיני הדובדבנים העתידות להיקבע גם להלן בכל מקום בעקיבות הוֹמירית ממש. לפי שעה הגיבורה תלמידה היא, ויום אחד היא חוזרת הביתה מבית-הספר הגויי עם לחי נפוחה. וראה זה פלא, אותה נוצת-משוררים, שנזהרה מפני הבאנאליות של הקונגרס הציוני בבאזל, אינה איסטניסית כלל כשהשעה צריכה לכך, ובזה הלשון חוזרת הילדה על דברי השקצים והשקצות בבית הספר:

עַד עַתָּה עֲבַדְנוּךְ עֲלוּקָה, בָּא עִתֵּךְ וְגַם אַתְּ תַּעַבְדִינוּ,

תְּנַקִּי מַחֲרָאוֹת, יְהוּדִיָּה, בַּשְּׂעָרוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת תְּנַגְּבִינוּ.

לאחר הדברים הנאטוּראליסטיים הללו הרומאנטיזם הקודם מתפוגג בבת אחת, ובייחוד שמכאן ואילך, בעמוד השביעי של הפואימה בת מאתיים העמודים, הקורא אינו קורא עוד על דברים רחוקים וקדומים, אלא על דברים שאירעו בימיו והוא מכיר אותם יפה מגופו או ממקורות רבים ונאמנים; והוא משווה את המתואר בספר אל הידוע לו מן המציאות ואל המחויב מן המציאות, ומוצא בכל דף ובכל עמוד ובכל שלוש וארבע שורות דברים מוקשים ומשונים, שעל-פי השכל הישר אי אפשר כלל שיתרחשו או שנתרחשו. כששמע המוכסן הזקן, המכיר יפה את עולם הגויים, את קובלונותיה של הנכדה –

פְּנֵי שְׁמוּאֵל הַמּוֹכְסָן הִתְעַוְּתוּ וְלָבְנוּ מִזְּקָנוֹ הַלָּבָן.

“הַשְּׁקָצִים, אָנוֹכִי אֲלַמְּדֵם! אוֹי לְמִי שֶׁיִּפֹּל לִי קָרְבָּן!”

וְנָטַל אֶת מַקְלוֹ וְהוּא רָץ לַמָּקוֹם בּוֹ עָלְבוּ נֶכְדָּתוֹ.

עַד הָעֶרֶב לֹא שָׁב. עִם הַלַּיְלָה הוּבָא, כְּמוֹ נָמְכָה קוֹמָתוֹ.

שְׁנֵי שׁוֹטְרִים הוֹבִילוּהוּ נוֹשֵׁם בִּכְבֵדוּת וְרָכוּן עַל מַקְלוֹ,

דָּם כִּסָּה אֶת פָּנָיו, אֶת הַדְרַת זְקָנוֹ, הוּא רוֹעֵד חִיל כֻּלּוֹ.

הֵם דּוֹחֲפִים אֶת שְׁמוּאֵל: "כַּאן תִּרְבַּץ, פֶּתֶן-יָהּ, יְהוּדִי מְצוֹרָע!

עוֹד לא רַב תִּתְנַשּׂא עַל עַמֵּנוּ, דָּמֵנוּ תָּמוֹץ, עוֹד לֹא רָב!"

והקורא קורא ואינו מאמין. המוכסן היהודי הזקן ודאי היה יודע יפה, שבמקלו לא יפעל כאן ולא כלום; ועם מי הוא נלחם עד הערב, עם השקצים התלמידים? והם לא חזרו אותו יום הביתה לארוחת הצהרים? והשוטרים, באי-כוח החוק, שהתערבו כביכול, בשביל להציל את הזקן ולהביאו לביתו, האומנם כך היו מדברים אל האזרח הנכבד בימים שעדיין נחשבו ימי שלום? אפילו במיטאמוֹרפוֹזה הפתאומית של המוכסן הזקן המתבולל, שלקח מיד קולמוסו “וכתב בו מכתב אל בתו בציון… התוודה על שגיון כל חייו וחיי אבותיו… ושאל בשולי הדברים: תימצא לכמותו, לזקן ולבת ולנכדה שם פינה, לו קטנה ליתאכסן” – גם בה ממאן הלב להאמין, כי הנסיון הרע והמר מלמד, שהזקנים העשירים הללו לא נתפכחו ולא נשתנו לפתע פתאום, והשכל אומר שכל המעשה הזה אינו אלא קישוט ונוי לתפארת השירה, שעשוע פיוטי, כביכול.

והדברים האלה, שהשכל חולק עליהם והקורא דולג עליהם, מתרבים והולכים מעמוד לעמוד. שלא להכלים את המשוררת הנלבבת והנאהבת של שירי האהבה ושירי הילדים, הקורא מחייך וסולח לכל ליקויי ההגיון הללו ומכנה אותם תמימות או ילדותיות, ושוב אינו מופתע אפילו מדברי-סתירה הסמוכים באמירה:

הַיְלָדִים שֶׁבֻּדְּדוּ מֵהוֹרִים מִשְׁתָּאִים, לֹא מְבִינִים כָּל מְאוּם

בַּמְּהוּמָה וּפוֹרְצִים בִּבְכִי מַר, לֹא מַכּוֹת לֹא נְשִׁיקוֹת יַרְגִּיעוּם.

מִיבָבוֹת וּצְרָחוֹת שֶׁל טֵרוּף בּוֹ שָׂטָן יְקֻלַּל וְגַם אֵל

יִתְבַּקַּע יִשְׁתָּאֵג פֶּרֶא-קוֹל-לֹא-מִזֶה: קְרִיאַת “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”.

מי נשק לילדים, לאחר שמן ההורים כבר בודדו? שמא החיילים הנאציים, המוציאים אותם להורג? ואיזהו האל שקולל בשותפות עם השטן, שמא היה להם לאותם “ילדים וחולים וזקנים שהוסטו בין קברים והוקפו קלעים ורובים מאומנים”, אותם “זקנים, קבצנים ורוכלים” שבבית הקברות הבסרבאי, שמא היה להם איזה אל מן האלים האולימפיים, או ווֹטאן או פּאן, ואותו צירפו אל השטן בשביל לקללו? שהרי לא ייתכן לחשוב, חס וחלילה, שנתכוונה המשוררת לומר בשורה אחת, שאותם אומללים בירכו אותו אלוהים שלמען כבודו "יתבקע ישתאג פרא-קול-לא-מזה: קריאת “שמע ישראל!” בשורה השנייה!

וכן אין הקורא מתפעל עוד מן ההמצאה של המשוררת, שבשעה שהבית בגיטו כבר מוקף קלגסים ביום אקציה, ואין עוד מקלט ומפלט, עדה האֵם נוטלת את רחל הבת, “דוחפתה לפירצת עלייה אל הגג”, ולוחשת בפשטות כמורה: “לציון! אל שרה הדודה!” והוא מחייך חיוך עצוב ומהרהר: חבל! אם מעליית הגג ההיא הוליכה דרך ישרה לציון, מפני מה באמת לא שלחה המשוררת בדרך ההיא את שתיהן ורבים אחרים עמהן?

ד. גם אלה פרקי יער

בסוף עשרים העמודים הראשונים הקורא מתרגל לעובדה, כי פּואימה זו, אם כי מאוד היא מבקשת להיות מציאותית, ולשם חיזוק המציאות הורבצו בה רוב ביטויים “חזקים” וגסים עם חירופים וגידופים על שונאיהם של ישראל, פתוכים בה לרוב גם דברי אגדה ודמיון מן המין החביב על תינוקות של בית-גננתן, והוא מתחיל אפילו “ליהנות” מן התיאורים הווֹלטדיסניים המזדמנים לו כפעם בפעם. הנה למשל עניין היער. הבריחה אל היער, הישיבה ביער, הגיחה מן היער לשם שוד ומעשי חבלה באויב, התנפלות הצבא הגרמני על היער בטאנקים ובתותחים ומות הגבורים ביער – כל זה מתואר במין מתיקות של אגדה, שאפילו בארץ הפלאות של עליסה אי אתם מוצאים דוגמתה.

ניתנה האמת להיאמר, פרקי היער הללו, כעשרה עמודים המחולקים לפרקים קטנים (ביערות, בסוד חסדי היער, פליטים ביער, פעוטות ביער, השודדים הקטנים, רחל ביער, טיהורו של היער, לוחמי היערות), ניכרת בהם חיבתה של המשוררת אל היער, יער הילדות ויער אגדותיה של הילדות, והיא שיקעה בהם את מיטב כוחה התיאורי, ציידה את היער הזה במיטב האביזרים של הצגה לילדים ויישבה אותו בריות נחמדות ויפות. אתם מוצאים שם קודם כל את שר היער, מיודענו הישן מן האגדות:

שַׂר הַיַּעַר אַכְזָר, לְקוֹרְעֵי סוֹדוֹתָיו הוּא נַקָּם וְקַנָּא,

אַךְ מֵיטִיב עִם חוֹסֶה בְּצִלּוֹ, וְיַשְׁפַּע חֲסָדָיו לַנִּכְנָע (?).

הוּא מִסְתּוֹר יַעֲנִיק סְבַךְ קוֹצָיו, לָאַרְנָב וְלָעֹפֶר, לַשֶּה (!) –

סַכָּנָה אַךְ חָשִׁים בְּאִבָּהּ; לַחַלָּשׁ יֵשׁ מִפְלָט, מַחֲסֶה. (!)

הוּא גַם שָׁם מָגִנִּים לְדוֹרְשָׁיו, אֶת דֻּבָּיו זְאֵבָיו יַאְדִּיר,

לְהַחֲרִיד כָּל פּוֹרֵץ מִבְטָחוֹ; עוֹפוֹתָיו לְמִשְׁמֶרֶת-תָּדִיר (!)

הוּא מַזְעִיק (!) גַּם בַּיוֹם גַּם בַּלֵּיל לְמִשְׁמַע צַעֲדֵי קַלְגַּסִּים

הָאוֹמְרִים הִתְנַכֵּל לַסּוֹמְכִים בּוֹ, יְשִׂימֵם בְּפַחְדָם נַנָּסִים,

יְסַמֵּר שַׂעֲרָם בְּאֵימֵי-הַצְּוִיחוֹת שֶׁל יַנְשׁוּף, כּוֹס וָעַיט,

יְטָרֵף בִּטְחוֹנָם בְּנִשְׁקָם וְיָפֵר כִּלְיוֹנָם אֱלֵי-צַיִד.

וְיָשׁוּבוּ חֲפוּייִם מִדַּרְכָּם, קִלְלָתָם הַשּׁוֹצְפָה קִלְלַת שָׁוְא,

כִּי הַשַּׂר לֹא יִמְעַל בְּחוֹסָיו וְלָבֶטַח שׁוֹכְנִים מְבַקְּשָׁיו.

הוּא כְאָב יְרַחֲמֵם, יַרְגִּיעֵם, אַף יֵרַךְ אֶת אֵזוֹב מַצָּעָם,

כַּקְּטִיפָה יְשִׂימוֹ (?) כַּר-שְׁנָתָם, לְהַשְׁכִּיחַ אֶת שֶׁבֶת כִּלְאָם(?).

האם אין זה שיר-יער חמוד ורגיל? אילמלא קצת קשיים לשוניים וקצת ספיקות בתחביר, אפשר היה לפרסם קטע זה באחד מעתוני הילדים לקוראים מגיל כיתה גימ“ל ודל”ת. וביותר הוא חמוד, שר היער הזה, שהוא שונא את הקלגסים (הנאציים, כמובן) ושם אותם ננסים, אם כי בדרך כלל ובעיקר “הוא לגזע ללאום לא שואל”, כפי שנאמר בשורה הראשונה לאחר התיאור הנ"ל. ומה פלא שהבורחים הראשונים באו אל היער כמו אל מין פיקניק של ימות-החופשה:

וְהָיוּ מִשְׁפָּחוֹת מְאֻשָּׁרוֹת (!) שֶׁהִקְדִּימוּ לָנוּס עוֹד מוֹעֵד,

עִם הָאוֹת הָרִאשׁוֹן לַשּׁוֹאָה, צְרוֹר כָּל טוֹב (!) בְּיָדָם וְלָצֵאת

אֶל הַיַּעַר הַרְחֵק. כָּאן מָצְאוּ מַעְיָן לְרַגְלֵי עֲנָקִים

שֶׁל אֵלוֹת מְצִלוֹת הֲדוּרוֹת, סוֹכְכוֹת בַּעֲנָפִים מַשִּׁיקִים

עַל עִגּוּל-מַעֲרֶה, בְּשִׂיחֵי גַרְגְּרִים מְתוּקִים מְבֹרָךְ;

שָׁם חָפְרוּ מְחִלָּה רְווּחָה (!), וְצִפּוּהָ בַּדִּים, יֶרֶק סְכָךְ!..

נָוֶה נוֹחַ (!) לָאֵם, לַתִּינוֹק – מִשְׁפְּחוֹת רוֹבִּינְסוֹנִים לַכֹּל…

לאחר רוב המתיקות הזאת המשוררת בעצמה מרגישה, שלא זה היער ולא זה התיאור המתבקש כאן, אך היא אינה מוחקת ולא כלום, אלא מוסיפה על דיירי היער הראשונים דיירים אחרים:

כְּנֻפְיוֹת כְּנֻפְיוֹת הִצְטָרְפוּ כְּמוֹ שׁוֹדְדִים וְעוֹשְׁקִים, לְחָמָס,

מָחֲקוּ מִלִּבָּם רַחֲמִים כָּל הַבָּא לְיָדָם הוּא לְמַס (!)

וּלְשָׁלָל. אֵין מוֹרָא בְּלִבָּם: הֵם בָּתֵּי מַלְשִׁינִים, עֲמָדוֹת

מַפְתִּעִים, גַּם תּוֹקְפִים זְקִיפִים, אֶת נִשְׁקָם – תַּאֲוַת חֲמוּדוֹת –

מַחְרִימִים, בּוֹ פּוֹרְצִים מַחְסָנִים, מְפוֹצְצִים גְּשָׁרִים, רַכָּבוֹת.

חַיֵּיהֶם הֵם כְּדֶגֶל הֶפְקֵר (?) לְלַבּוֹת בּוֹ שִׂנְאַת שַׁלְהָבוֹת (?).

בלשון אחר, היו ביער גם פארטיזאנים ממש. והיו ילדים, כנראה מכל הגילים, שכן באותו עמוד המשוררת מדברת פעם על טף ופעם על “שודדים קטנים, על כפרים מפילים חתיתם… אף מבהיל, לא יועיל”. וזו היתה כנראה הדרך האפשרית האחת למשוררת: לאכלס את היער בריות של חיות ועופות ובריות בני אדם מכל הגילים, בשביל שיהיה אפשר ליתן גם יער אגדתי-דמיוני אידיאלי וגם לומר:

וְאִם גַּם אֲיֻמָּה חֶרְדַּת יַעַר, יֵשׁ תּוֹכוֹ לְבָעֵר מִשּׁוֹדְדִים,

כִּי גָבְרָה תְקִיפוּתָם, חֻצְפָּתָם; (בְּוַדַּאי מַרְבִּיתָם יְהוּדִים)!

ויש כנראה גם שאינם יהודים, אלא שאין אנו שומעים שום דבר על היחס שבינהם ובין היהודים. ומה פלא, הרי “שלוה וברכת זהרו של אור יום” משמשים כאן בעירבוביה עם “אימה וחרדה” ואינם נוגעים זה בזה; קיץ וחורף עולים יחד בתיאור ואינם מכחישים זה את זה; אדם וחיה טורפת יושבים בכפיפה אחת ואינם מרגישים זה בזה, וכשבא יום טיהור היער – הם בורחים יחדיו, האדם והחיה:

אָכֵן צַיִד הַיּוֹם אֵין כָּמוֹהוּ, בַּכֹּל, בָּאָדָם, בַּחַיָּה…

בְּלִיל אֶחָד שֶׁל חַיּוֹת וְאָדָם הַבּוֹרֵח כְּמוֹתָן אֶל הַסְּבָךְ…

הַיְלָדִים עַל עֵצִים מְטַפְּסִים, הֵם זְרִיזִים כְּמוֹ סְנָאִים, כְּמוֹ קוֹפִים

וְלֹא קַל גַּלּוֹתָם מְצִיצִים מֵעָלִים, נִלְפָּתִים בּעֲנָפִים;

בְּרם (!), חַדָּה עֵין צַיָּד מְנֻסֶּה, הִיא תִּבְחַן נוֹף עֵצִים וּבְרֹאשָׁם

גּוּף קָטָן מְלַפְּפָם; שְׁרִיק-יְרִי – וְנָשַׁל כְּמוֹ פְּרִי שֶׁבָּשַׁל.

ומה בא אחרי התיאור המדומה והמחריד הזה? תאמרו, שורה של קינה על ילד יהודי שנורה כציפור על עץ? ניד-ראש או זיע-לב כלשהו על הורים שכולים שבעולם הזה או בעולם הבא? לא! השורה הבאה, שורה עם ריווח לפניה ולאחריה, כמין פרק זוטא בפני עצמו, אומרת:

וְְרַבִּים הַיְלָדִים הַבּוֹרְחִים עִם שְׁפַנִּים, וְנוֹפְלִים יְרוּיִים.

מפני מה עם שפנים דווקא? כידוע, חיבה יתירה יש בלבה של אנדה לשפנים. כל שפן שבכל יער אפשר שהוא נכדו או שאר-בשרו של השפן הקדמון, שעליו יושר בכל גני הילדים בישראל. והיא לא תשכח את השפן, אף לא בשעה זו, אף לא במקום הזה, שורה אחת ממש קודם ש“משפחות שולחות יד בנפשן”, והקלגסים באים “ופולסים את דרכם רפודת הגופות ללב יער… ולוחמי יערות אחרונים… לקרב מיואש מתכוננים… ובולי עץ כמו נד נערמו מאדמי איברים רסוקים / וחוסמים מעבר אחרון של טרופי סיקריקים”. ואל נא תחשבו, שלשון סיקריקים הוא כאן מעין שיגרה. לא, לא. היער כולו אש, אש יריות ואש ממש, והתיאור עובר ללשון מגילת האש של ביאליק: “אש אחזה, שירבבה לשונות… ים של אש השתולל בלב יער… עוד עשנו האודים של עצים, של גוויות, בלילות, בימים…” אלא מה, מגילת האש לחוד ופרוות השפן הצחורה לחוד, כלומר, לא לחוד, אלא יחד…

ה. חומר הרבה וכוח מעט

לאחר המאמץ התיאורי הגדול של פרקי היער המשוררת מוותרת הרבה על הצד התיאורי, והיא עוברת לסיפור רהוט על דברים הידועים לנו יפה יפה ואי אפשר להרחיק בהם את העדות ולהפליג בהם בדמיון ולצרף להם שפנים, ואנו קוראים מה שכבר קראנו בספרי עדות נאמנים וטובים ובהרצאה ברורה: על “הבריחה” ועל מעשי השליחים, על קפריסין ועל ההעפלה, על הפרעות ועל מלחמת היישוב כנגד האנגלים, על ההגנה ועל הפלמ"ח ועל מלחמת העצמאות, ועל אהבה ועל חובה למולדת שהיא קודמת לאהבה, ועל מה שהוא נעלה מכל תיאור פיוטי – קרבנות בנים ובנות למען המדינה והעצמאות. ודאי, כל הנושאים האלה גדולים ונישאים, והם מספיקים ליצור מהם יצירה פיוטית גדולה, תרצו – פואימה, תרצו – אפוס, תרצו – אפילו אפופיה, שלאו כל אומה ולשון זוכים לה. יתר על כן, אפילו אחד או שנים מן הנושאים הללו מספיקים לכך. אך הנושאים אינם נושאים את עצמם, אלא מצפים למשורר שיבוא וישא וירים וירומם אותם למדרגה של שירה, לפי כוחו ולפי יכלתו.

כך מהרהר הקורא בצער חרישי בשעת הקריאה ב“אחת” והמשוררת הזאת לא עמד בה כוחה ליתן לנו אלא סיפור העובדות הידועות בתוספת קצת תבלין פיוטיים, כלומר – כרוניקה כתובה בדרך שיר. וחלילה לנו לזלזל בכרוניקה, שהיא אמה של ההיסטוריה, ובייחוד כשהיא טבועה בדפוס פיוטי, המוסיף לה חיזוק וכוח לעמוד ימים רבים. לפיכך הקורא מוסיף וקורא בדברים הידועים, לראות כיצד הם מנוסחים במשקל שירי ובחרוזים ואם יש בכוחו של הכלי לעמוד ימים רבים.

ו. הכלי המחוספס

הכלי הזה הוא הלשון. יש אומרים הלשון הוא יותר מכלי, על כל פנים לא פחות מזה. ובשביל שהחומר הנוזל של הכרוניקה לא יתחמק מתוך כליו, חייב הכלי להיות קודם כל שלם ובלא סדקים מבחינת ההגיון. כבר ראינו שהלשון ב“אחת” מחוספס, עכשיו נעביר עליו קצות אצבעותינו ונמשש בחיספוסים הללו אם חיצוניים הם, שאפשר להעבירם בקצת ליטוש וסופם שהזמן ילטש אותם ויעבירם, או שמא עמוקים ופנימיים הם, וסופם שהזמן יעמיק אותם וירחיבם ויעשה אותם סדקים, סדקים, ולא יכיל עוד הכלי את הנתון בו.

קצות האצבעות מרגישים דקירות דקירות, כל מקום שהם נוגעים בו קוץ ננעץ ומכאיב. כבר בי"ב השורות הראשונות של מה שנראה כמוטו לכל הספר ההגיון זועק עד לב השמים ואי אפשר כלל להפיס את דעתו וליישב לו את הדברים יישוב כלשהו, המתקבל על הדעת ועל העין:

בְּאִיֵּי הַבְּדִידוֹת, הַיָּגוֹן שֶׁל דּוֹרוֹת הַחַיִּים בִּתְחוּמָם

הַגָדוּר שֶׁיּוֹנְקִים חִיּוּתָם מִשָּׁרְשָׁם וּמִלֵּחַ-עַצְמָם,

הִתְנַשְּׂאוּ מִגְדָּלִים וּצְרִיחִים, מִזְדַּקְּרִים לְתִפְאֶרֶת, תְּמִירִים,

מַעֲשֶׂה מְצֻיָּץ שֶׁל סוֹרֵג וְרִקְמָה, תַּחֲרֵי עִטּוּרִים,

מִתְמַסְּרִים לְמַשַּׁק הָרוּחוֹת הַמְפַזְּזִים בְּזִיזֵי אֲמִירָם,

חֲלִילֵי עוּגָבִים, צֶלְצְלִים, כִּנּוֹרוֹת וְזִמְרָה מַשְׁכִּירָה.

וְנוֹשְׁקִים אֳפָקִים הַצְּרִיחִים, שְׁתוֹתָם בַּל יִמּוֹטוֹ בְּנוּיִים;

נִבָּטִים נִכְסָפִים מֶרְחַקִּים-לֹא-נִרְאוּ-מִכַּנָּם, פִּלְאִיִּים.

בְּהִמּוֹט סְדָן תֵּבֵל עָר הָאִי, ויִּמּוֹטוּ תְחִלָּה מִגְדָּלָיו,

וְהָיוּ לְעִיּי מַפָּלָה, חֳרָבוֹת, אַךְ תִּלִּים עַל תִּלָּיו.

הוֹ, הָיו עֲיָרוֹת. וְאֵינָן, גִדּוּלֵי בְחִירָה, וְאָבָדוּ,

אֲבַק-עָם וְרָמִים, נוֹשְאי אוֹר וַחֲלוֹם, – וְכֻלָּם נִכְחָדוּ.

מי שיישב לי את השורות הללו, הרינו מושיבו על כיסא-החכמה וקורא לפניו צפנת פענח!

וכבר בשורה הראשונה של הפואימה ההגיון צווח בקול, שעשו לו עוול גדול:

מֵאָבוֹת לְבָנִים הַמָּסֹרֶת: נְכָסִים, פַּרְנָסִים, נְגִידִים…

מה צירוף הוא זה? היה לה לומר: בעלי נכסים, פרנסים ונגידים, או נכסים, פרנסות נגידוּת. ובעמוד השני נוסעים אל מקומות מרפא “שמעבר לגבול, אל צחי-נימוסין-ותרבות: אשכנז”; צחי-נימוסין וצחי-תרבות – היכן מצינו כגון זה? ובעמוד השלישי כבר ראינו ש“עלבו שלהבתה” של הבת הסוציאליסטית, והיכן מצינו שלהבת נעלבת? ובעמוד הרביעי אנו מוצאים את “כנס עם גא-לאום” הנזכר, שמלבד תפקידו המשונה הוא עצמו ובפני עצמו הוא מין כּוֹי, שכּן מה עם ומה לאום? לאחר שנים-שלושה עמודים אנו מוצאים שורה שיש לה בסופה אפס קטן, המשלח את הקורא אל ההערות, לראות שם לאיזה מאורע פוליטי מרומז כאן, אבל עד שנפנה אל ההיסטוריה ואל הפוליטיקה אנו מבקשים להבין את השורה כפשוטה: כזריחה אחרונה של ברכת הפרידה מחיי בן אדם⁰…" מה כאן? כלום יש לה לברכת הפרידה מחיי בן אדם זריחה ראשונה וזריחה אחרונה? וכלום יש לה לברכת פרידה זריחה בכלל? אך נהפוך את הדף, נמצא כח “לרחל הספרות נהיתה (!) כמעיין, בה תשתה בצמא, כי עמוק תהומה, ומתוק טעמה, היא שוחה בימה” – רבונו של עולם, ספרותה של אותה גיבורה סוף סוף למה היא משולה: למעיין או לים? אם לים, איך תשתה מימיו המלוחים? ואם למעיין עמוק, כיצד תשחה? בעמוד שלאחר מכן אנו מוצאים “משואת-שבעתים” ו“פקודת המנשר” ואין אנו מבינים מה עניינם, ועוד פחות מזה מובן, לפי איזה סדר והדרגה או ניגוד מפרטת בעמוד זה המשוררת את ההולכים אל הגיטו: “יונקי שד וזקנים ישישים;/ בעלי-גוף, אברכים עדינים, סבלים, קבצנים תשושים / ונשים מסורבלות וכבדות התנועה וסביבן ילדים. / פעוטות ועוּלים, אפרוחים עם דוגרת, פניהם מעידים / לא פוטמו למכביר, אך גם לא רעבים, וגם לא מפגרים. / הם ערים ונבונים. ונשים אצילות, וגיבּנים וחיגרים, / יודעי ספר, אידיאות, שאיפות מעמד, עם בורים לא לוּמדו / צורות אות ונימוס. כולם כאן דחוקים ובעֵרב עמדו / צעירות, צעירים שעבדו את אדמת האיכר בכפרים / בערגה לציון, רבנים ורוכלים, וכבוּדי סוחרים”. בקריאה ראשונה רהוטה נראה כאילו אין כאן אלא “אי-סדר אמנותי”, אבל בעיון כלשהו מתגלה כאן רפיפות ורשלנות. למה הורחקו הפעוטות והעולים מיונקי השד, ולמה צורפו הנשים האצילות אל הגיבנים והחיגרים, ומה אומר או רוצה לומר תיאורם של הילדים, ש“פניהם מעידים, לא פוטמו למכביר, אך גם לא רעבים, וגם לא מפגרים, הם ערים ונבונים” – מה פשר הפושרין הללו? ומה פירוש “יודעי ספר, אידיאות”, ומדוע “הבורים שלא לומדו צורת אות” חייבים להיות גם חסרי נימוס, ומה קשר יש בין “רבנים ורוכלים”, ובמה חטאו החלוצים שבהכשרה בבּסראבּיה, שלא נקראו בשמם המפורש אלא במין “במקום” ממושך ומפויט: “צעירות, צעירים שעבדו את אדמת האיכר בכפרים בערגה לציון”?

ז. תאוות התיאור

בינתיים הפכנו עוד דף אחד, ואנו רואים אנדה אחרת, בקיאה ורגילה בענייני צבא. כנגד העֵרב הרב של ההולכים לגיטו, כנ"ל, עונג הוא לראות את הסדר המופתי של חילות הנאצים: “ממולם חיילים נערכו למפקד: “דום! הישירו שורות!” / והנשק הוכתף והורד והוכתף. הפקודות הן ספורות / (הרי מוכרח להיות חרוז לשורות!) וקטועות! “עמוד נוח!” – לבסוף”. הנה כך אנדה מתרגלת את החיילים הנאציים בעברית, ושוכחת שהללו לא היו עוד טירונים, אלא רוצחים מועדים, ועל כל פנים לא עסקו באימונים בשעה שדיחקו את היהודים לגיטו; אבל מה יעשה האמן שבה, והוא מתפעל בכל זאת מן הנוי בכל מקום שהוא מצוי? והחיילים הללו “חזיהם הובלטו… אין מניד העפעף והוא זע, ואין זז ממקומו בלי פקודה / (עכשיו כבר מובן, מפני מה החיילים ההם “אינם אשמים” כלל בכל מה שעשו!) כל תנועה של כתף, הטיה של עיניים שקולה ומדודה”.

כנגד זה אותם ישישים ותינוקות יהודים, האימהות היהודיות המסורבלות, הרבנים ו“הבורים לא לוּמדו צורת אות ונימוס”. כשהמפקד צועק אליהם: “ליסתדר, בני התופת, / בארבעות! הקתות של רובים יזרזוכם! מהר, הטינופת!” – מה עשו אותם יהודים עלובים? “בבהילות הסתדרו, הילדים, הישישים, הסומים, הנשים / (הסומים נשכחו קודם, ליד החיגרים והגיבנים, וניתן להם כאן פיצוי) בשורות נחשלות, עלובות, וכולם זועקים, רועשים”. באמת לא יפה, החוש הצבאי של המשוררת נפגע מזה: “שתי קבוצות, זו מול זו, של זקיפים חמושים, נוצצים בנשקם, / וארבעות מגוחכות…” וזה היה יכול להיות לא רק מגוחך, אלא גם מצחיק, אילו זה לא היה מעליב כל כך! כיצד לא שמעה אזנה של אנדה, מה פי-עטה סח?

ומה פחיתות כבוד יש בכך, אם לקראת המות הולכים ביחד “ר' שמואל בן יצחק, האציל מדור דור, המוכסן,/ עם זקנים, קבצנים, רבנים ורוכלים; כולם הם אחים כאן…” האומנם כל כך חיצונית וזרה לערכי היהדות נשארה אנדה עד היום הזה, שאינה מבינה כי מוכסן, ויהיה פירושו חוכר-המכס או חוכר-אחוזות ואפילו בעל-אחוזות, עדיין אינו “אציל” לגבי הרב, וכי “קבצנים, רבנים ורוכלים” אינם שמות נרדפים?

ומה פחיתות כבוד יש בכך, אם לקראת המוות הולכים ביחד של ההולכים אל הגיטו, תיאור שאפילו תינוק יראה ויכיר שהוא בדוי (“תיבות שמורקו, או במשי סודרו בקפידה”) – שהיא באה להבזות את העניות היהודית בנוסח אנטישמי מובהק: “ציפה מטונפת, בה בגד, צידה בליל אחד נבללו, נזרקו וחוברו”? וכיצד היא, הציירת שבכתב, רואה מבעד לציפה המטונפת מה יש בתוכה ואם הכול נבלל שם יחד או לא? “ואף יש מי ארז ולוּ גם בחפזה אך כל חפץ עטף, תוך ילקוט או ארגז” – מנין, מנין היא יודעת כל זאת, אם הילקוט והארגז אינם שקופים, ואילו הצייר-המשורר אין לו אלא מה שעיניו רואות בשעה שהוא מצייר? שמא היה עם כל אחד בביתו ועזרה לו לארוז? אם כן, מפני מה עזרה רק ל“אצילים” ולא ל“בורים לא-לומדו”?

הנה, כך צוֹוח ההגיון בכל עמוד ועמוד, וכל מה שהובא כאן אינו אלא מתוך י“ד העמודים הראשונים. אבל מלבד צעקתו של ההגיון שנפגע פגיעות מתלווה לקורא בכל שעת הקריאה מין זמזום מתמיד, כשל יתושים טרדנים בלילה. מה הוא אותו זמזום? מהיכן הוא בא? מן הנטיות הדקדוקיות הטורדניות! כל חלקה טובה הן מכאיבות; שורות שלימות, והן ארוכות למדי, מדרדרות מלותיהן בסיומת דקדוקית אחת, וכמעט אין אנדה מנסה לעכב ולעצור דירדור זה במלה מלעילית אחת: “מרתפים, / בם שורצים הכינים, פשפשים, מקקים, ילדים מטונפים. / הנשים הן כובסות, מיילדות-מפילות, והרות מכוערות”; ובאותו עמוד: “הם יוצאים המומים, ותמהים, וכושלים, סביבותם מביטים. המפקדים זועקים”; או: “והיער אימצם בקריאת קוקיה, הפתיעם…” הנה, אלה הם היתושים הזמזמנים! לא זו בלבד שאין אנדה משתדלת להקטין את הקאַקוֹפוֹניה המונוטונית הזאת, אלא – כך בפירוש מתרשם הקורא – היא רודפת אחרי ה”חרוזים הפנימיים" הללו, ואינה מרגישה שעל-ידי כך החרוז הרזה שבסופי השורות, שעל-פי הרוב הוא אסונאַנס בלבד, נבלי ומתבטל וכאילו לא היה ולא נברא!

אבל מלבד הזמזומים המרגיזים את האוזן יש עוד מיני עקיצות קטנות, לא מכאיבות ביותר, אך חוזרות ונשנות בתכיפות יתירה. הלא הן המלים הקטנות “אף” ו“לו” ו“רב-רב”, ויותר מכולן – “כמו”! הללו רבים מספור: “כמו איבדה השבילים”, “כמו שונו כל דרכי הגיון”, “כמו אילם וכבד פה”, (עמוד 10); “ולבה כמו נשבה”, “כמו קורי עכביש” (עמ' 12); “כמו שוקפו בשלה”, “כמו נמכה קומתו” (עמ' 13); “עולמם כמו חרב” (עמ' 14); “כמו אמה… כמו הושר… כמו קיים… כמו פרחו… כמו עוקרו… כמו נקרא…” כל אלה בעמוד אחד (16); או כמו עם כ' הדמיון בחליפין: כמיותם, כתוהה, כבחלום, כמו הקיצה, כרדוּפת, כאחרת, כנרדמת, כחוקר, כבולש, כמו חודר, כמו אש (עמוד 24). ואין המשוררת מרגישה, שהכמואיות הזאת עוקרת וקורעת את האשליה שכאן מתרחש משהו באמת, ומזכירה כל רגע לקורא שאין כאן אלא משל ודמיון, הכול רק “כמו, כמו”. נוסף לכך “כמו” זה נשמע לה למשוררת כהברה אחת, ואין השוא-הנע מתחת לכ"ף נחשב לה ולא כלום, – אך כאן אנו עוברים ממבחן ההגיון והשכל לבחינת המשקל והצליל, לאוזן מלים תבחן.

ח. המשקל הערב לאוזן

בידוע שכל לשון משקל וריתמוס סתם שמשתמשים בהם בימינו מכוונים למשקל הנקרא טוני, ועיקרו בזה, שהמלים בשורה השירית מצורפות כך, שיש סדר מסוים וקבוע בין ההברות בעלות הנגינה (הטעם) ובין ההברות שאינן מנוגנות.מוצאה של השיטה הזאת הוא מן השירה היוונית הקדומה, ויסודה בתנועות ארוכות וקצרות שבלשון ההיא, ודרכי הצירופים היו רבות ושונות, כפי שמעידים הבקיאים בחכמת השירה היוונית. המשקל הזה נתקבל כמעט בכל לשונות העמים, וגם בלשוננו נכרתה לו כל אוזן ונשבה לו כל לב מאז התחילה נישאת על שפתים “משאת נפשי” של המציי"ר מאנה:

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָה

עַד לִקצוֹת שָׁמָיִם;

זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה

תַּאוָה לָעינָיִם.

גם בלשוננו יש צירופים שונים ומורכבים במשקל הטוֹני, אבל לענייננו די לנו שנדע את חמשת המשקלים העיקיים, והם: עוֹלה (טרוֹכֵי), יוֹרד (יאמבּ), מעלה (דאקטיל), מכריע (אמפיבּראך), מוריד (אנאפסט). עולים כבר ראינו בבית האחד משירו של מאנה, ואין צריך לומר שגם המלים אביב, חכלילי, הוצק ותאווה נשמעו למשורר ונקראו בפי קוראיו כמלים מלעיליות; ויורדים נראה מיד בבתיו המחוטבים של ביאליק:

בֵּין עָבֵי אֵשׁ וְעָבֵי דָם

הַשֶּׁמֶש רַד לִפְאַת הַיָּם…

וַיְצַף אֶת רֹאשׁ הַגִּבְעָה פָּז,

בַּקָּמָה זָרַק זִיו וַיַּז.

וַיֵּט וַיִּשַּׁק כְּנַף הַיּוֹם,

וַיֵּרֶד חַי אֶל פִּי הַתְּהוֹם – – –

וגם כאן כמובן המלים עבי, גבעה, קמה, נכתבו ונקראו ונשמעו בנגינה מלעיל. בשירו של מאנה אנו מוצאים ד' עוֹלים בדלתות וג' עולים בסוגרים, ואילו בשירו של ביאליק אנו מוצאים ד' יוֹרדים בדלת וד' גם בסוגר. על-ידי קביעות זו של הנגינה במקומותיה בשורה, ועל-ידי קביעות אורכה של השורה, של הדלת ושל הסוגר, הקורא הולך למישרים, צועד בבטחון ויודע שלא תארע לו תקלה בקריאה, ובטחון זה מעניק לו הרגשה של נעימות. השורה, שהיא סכום מסוים של מחשבות או תמונות, נעשית גם יחידה מוסיקלית מסוימת ופועלת על הרגש גם על-ידי חוש השמיעה בלבד, ואפילו משתלטת על האדם וכופה עליו הלכי-נפש ומצבי-רוח שונים. שני השירים שהבאנו דוגמה לשני משקלים נושאם אחד, שקיעת השמש, אבל רק בתחילתם הם דומים, בהמשכם הם שונים. שירו של מאנה יש בו תיאור שקט: “סביב תשלט שלוות השקט, / עלה בל יתעורר…” וסופו עצב רך וגעגועים על אדמת הקודש ועל “ימים טובים, חיי שקט, נגדי עוד יצהלו” – ועל-כן כתב המשורר את שירו בעולים, שיש בהם מן השקט, מן המרגיע; שירו של ביאליק מלא כוח מתפרץ בתחילתו וכאב וזעף ומרידה בהמשכו (“פה נאלח הכול, הכול סג… מדוע אתה זעף, סר…”) ואפילו החלום שבסופו בא כשם נרדף לכאב ( “כי מה הכאב ומה החלום”), ושיר סוער כזה, אם כי לכאורה אינו אלא שיר טבע, מן הדין שייכתב ביורדים, שיש בהם מן המסעיר והמרגש.

מפני מה טבעו של העולה שהוא מרגיע ומשקיט וטבעו של היורד שהוא מעורר ומרגש? שאלה גדולה היא, תשובה שלימה אין אני יודע, ואפילו מקצת תשובה היתה מרחיקה אותנו מן הנושא. אבל כל בעל-שמיעה שומע וכל בעל-לב יודע. האם בחרו מאנה וביאליק במשקלים שבחרו מתוך כוונה תחילה, או שרגשם בלבד ציווה להם כך? הלוואי והייתי יודע תשובה ברורה, אבל איני יודע. על כל פנים, לא היו הדברים מקרה, על כך מעידים שיריהם האחרים של המשוררים הללו, שאף הם משקליהם מתאימים בהם לנושאיהם, ואצל ביאליק מצינו שינוי המשקל והצורה בשיר אחד, והרי זה בוודאי נעשה בכוונה. שכן שיר אמיתי של משורר אמיתי בא לעולם עם משקלו ועם צורת-הבית הנאה לו ועם החרוז הראוי לו, ואם אין לידתו כך הריהו סנדל ואינו בר קיימא.

עכשיו נדבר בקצרה על שלושת המשקלים האחרים: המעלה, הנקרא גם המרים, יש בו שלוש הברות, ראשונה מנוגנת ושתים שלאחריה בלא נגינה. בלשוננו אין כמעט מלה אחת שתהיה מרים טבעי, שהרי הנגינה אצלנו היא על פי הרוב בהברה האחרונה ועל פי המעט בהברה שלפני האחרונה ולעולם לא בהברה שלפני לפני האחרונה; לפיכך המעלה מצטרף משתיים או שלוש מלים, כמו “קודש הוא”, “ארץ לי”, מים תן" “אין זה כך”, “לא זה הוא” (כשההדגשה היא על השלילה); או על-ידי צירופים אחרים, כגון שנקדים אות שימושית למלים מלרעיות: ובשדה לא היתה אז שום נפש… וכיוצא באלו.

שישה מרימים, כשהם באים בשורה אחת (והאחרון שבהם מוותר תמיד על הברתו האחרונה, בשביל להניח ריווח לנשימה), עושים את ההכסאמטר הנודע, שבו כתב הומירוס את האיליאדה והאודיסאה – ובמשקל הזה תרגם אותן שאול טשרניחובסקי:

עָנְתָה הָאֵלָה אֲתֵנָה תְּכוּלַת הָעַיִן וַתֹּאמֶר:

הִנֵּה זֶה בָּאתִי לְשַכֵּךְ חֲמָתְךָ כִּי-תִשְמַע בְּקוֹלִי…

ובמשקל זה כתבו טשרניחובסקי ודויד שמעוני את האידיליות שלהם, שהן נכסי הזהב של השירה האפית שלנו:

גּוזָל שֶׁנָּפַל מִקִּנּוֹ מַה נִּשְׂמַח אִם נוּכַל חַיּוֹתוֹ,

עַם הַמִּתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ וּבְדָמוֹ הוּא חַי וּמִתְעוֹרֵר –

אֵיךְ לֹא נָגִילָה נִשְׂמָחָה בְּרֶגַע הַיְקִיצָה הַנִּשְׂגָּב?

אמרנו שהעולה יש לו תכונה מרגיעה המעלה לא כל שכן. יש בו משלוות חכמים ומטעם זקנים, המספרים באזני נכדיהן ומוסרים להם מחכמת החיים שקנו, ומשלוותם של אמנים מנוסים, העמלים על מלאכתם לאט לאט וביישוב הדעת, אבל בידיעה ובבטחון שמלאכתם סופה עולה יפה. על כן יובן, משום מה נבחר המשקל הזה לכתוב בו יצירות גדולות, המצריכות תיאורים נרחבים ומפורטים, מעשה אמן שיעמוד לדורות, ואידיליות, שאחת מתכונותיהן העיקריות היא השלווה והנחת, ואפילו כשמתחת לשלווה זו מסתתרת סערת נפש גדולה (“לביבות מבושלות”). אך מה נעשה, והמעבר למבטא הספרדי עם תיקון הנגינה, שכבר דיברנו עליו, החריב גם את המשקל הזה ונטל הרבה מזוהרן של היצירות העבריות הכתובות בו, ואילו את המתורגמות כמעט פסל משימוש. מכל היצירות בעברית שמשקלן הכסאמטר לא היינו יכולים להביא בשעה זו אפילו דוגמה אחת בנגינה הנכונה, אילמלא היה לנו תרגומו של שלמה שפאן ל“הימנונות ההומריים”:

וּבְשָׁעָה אֲשֶר בָּהּ הָרוֹעִים לַמִּכְלָה יֶאֱסֹפוּ

אֵת הַבָּקָר וְהַצֹּאן הָאַדִּיר מִמִּרְעֶה הַפּוֹרֵחַ,

אָז עַל אַנְחִיסֵס נָסְכָה תַּרְדֵּמַת נְעִימוֹת וּמַרְגֹּעַ.

אַךְ בְּעַצְמָהּ לְעוֹרָהּ אֶת בִּגְדֵי הַתִּפְאֶרֶת לָבֵשָׁה,

וּבִהְיוֹתָהּ לְבוּשָׁה כְבָר, אֵלַת הָאֵלוֹת, בִּבְגָדֶיהָ,

אֵצֶל הַיְצוּעַ נִצָּבָה; וְעַד הַתִּקְרָה הַמְפֹאֶרֶת

ראשׁ הָאֵלָה הִתְנַשֵּׂא, וְקָרַן מִלְּחָיֶיהָ הַיֹּפִי…

היפוכו הגמור של המעלה הזה הוא המוריד, או המשפיל: שתי הברות שאינן מנוגנות והשלישית והאחרונה מנוגנת; וכאן המשלים מרובים כל כך, שאין כלל צורך להביא אותם מן השירה. כל עיקרה של לשוננו המדוברת עשויה מורידים מורידים שכאלה: “גם אנחנו וגם ילדינו מבוקר עד ערב אנחנו תמיד מדברים במשקל הלזה” – הנה שורה כתובה במורידים! אבל השורה הזאת נאה ונעימה למקרא: משום שהובאו בה כמה מלים מלעיליות, והן עוצרות את מירוץ המלים ומקהות את חודן של הסיומות הדקדוקיות ביחידה וברבים וברבות. ואם תקראו את השורה הנ“ל בלי המלה “גם” שבתחילתה, ואת המלה האחרונה “הלזה” תחליפו במלה “המכריע” – תוכל אותה שורה עצמה לשמש לכם משל ודוגמה למשקל המכריע; נסו לקרוא בקול, ותראו ותיווכחו, הנאמנו דברי אם לא! שכן בעניני משקל הכול הולך אחר הראש וההתחלה הטובה. אך השורה לא תהיה נכונה מצד האמת: אין אנו מדברים במשקל הזה, לא אנו ועל אחת כמה וכמה לא ילדינו. דיבורנו ה”ספרדי" נעשה כמין טירטור ודירדור. המילים המלעיליות על-פי טבען מועטות, וא"ו המהפך, המושך את הנגינה לאחוריה, אינו נהוג בדיבור, דיני נסוג-אחור בטלים בדיבור ומי מתחשב בהם בכתב? יש כותבי עברית שאפילו קיומם אינו ידוע להם! על כן דומה לפעמים לשוננו המדוברת וגם הנכתבת לסיעה של סוסים הדוהרים ואין עוצר בהם, או לעגלה בלא סוסים, המידרדרת במורד ואין מעכב.

אם אמרנו, שהיורד יש בו כדי לעורר ולרגש, הנה המוריד הזה, כשהוא בא בשפע ובלא מעצור, ובתוספת חרוזים תכופים, יש בו כדי להעיר ולעורר, לרגש ולהרגיש ולהרעיש ולהחריש את הלב ואת האוזן! ובשירה אינו נסבל אלא במיעוטו ובצירופו הזהיר. וכשהוא בא בשפע ובלא חשבון, בלא שינוי והפסקה ובלא גיוון במשך מאתיים עמודים רצופים, בארבעה אלפים שורות, עשרים וארבעה אלף רגל – – מי גיבור וישא זאת, מי חרש ולא תצילנה שתי אוזניו? איך עמד במשוררת הכוח לשאת זאת? איך עמד במגיה הכוח לקרוא זאת קריאה מדוקדקת (והרי הוא בלא ספק קרא מראש ועד סוף)? ואיך עמד לה למשוררת הכוח לקרוא פרקים משירה זו ברבים? ומה גדול כבוד המשוררת, שהקהל שמע והקשיב לה!

אילו למצער היו החרוזים שבסופי השורות הדוהרות הללו חרוזים עיליים, “נשיים”, כפי שנוהגים לקרוא להם, היינו על-ידי כך מובטחים לפחות, שאחרי כל חמש דהירות של הפגאזוס תבוא עצירה אחת קטנה, המאפשרת הפסקה ונשימה כלשהי; אך לא, אין מעצור גם בחרוז! הוא “גברי” דווקא, חד ועז, ואחרי שלושת-ארבעת העמודים הראשונים נמאס לה למשוררת לחפש גם את החרוז הגברי הזה, ונזכרה שיש בעולם מה שקוראים אסונאנסים, והתחילה לא רק חורזת שור וחמור, אלא אונסת גם את “הגיונו” שיתחרז עם “המדינה” ואת “ויקטור הוגו” שיזדווג ל“נוּגוֹת”. ולא הרגישה, שעיקר יופיו של האסונאנס הוא בחרוז המלעילי, ה“נשי”, הסומך על ההברה המנוגנת השווה בשני בני-הזוג ו“מוותר” מתוך רוחב-לב אמנותי על השוויון בהברה האחרונה הבלתי-מנוגנת. אך החרוז ה“גברי” הזה, שאין לו אלא השוויון או הדמיון של ההברה האחת, האחרונה, על מה יהיה מוותר ולא יישאר מעורטל ועני ואביון?

למען האמת, מפקידה לפקידה מזדמן לה לאנדה גם חרוז נשיי; אחד לעשרה, אחד לעשרים, אחד לשלושים, אחד לשניים ולשלושה עמודים; אך כמעט בכל מקום שהוא צץ ומופיע מוטב לו שלא יעשה כן: משום שהוא מבליט עוד יותר את גבריותם הנוקשה של כל עשרות החרוזים שלפניו ושלאחריו, ומשום שהוא עצמו מאיכות גרועה: או באנאלי, או לועזי. הנה כל שבעת הזוגות הנמצאים בחמישה-עשר העמודים הראשונים: אבָדוּ – נכחָדוּ, מוּכשרת – מאוּשרת, במלאכת – מחייכת, מתגברת – לגברת; הזוג האומלל שכבר נתקלנו בו תעבדינו – תנגבינו, והזוג הריאליסטי התופת – הטינופת, ולבסוף פילאנטרוֹפּיה – אוּטוֹפּיה; ועוד שני אסונאנסים נשיים: טבע – מתלהבת, דיאטה – גיטוֹ. אך מה יעשה ומה יפעל פרח קטן, יפה או לא יפה, הצץ בצידי הדרכים, הרחק הרחק מרעהו הקטן כמוהו, כנגד דהירתו המטורפת של סוס-השירה השוטף במרוצתו?

ט. השירה גם היא תורה ולימוד היא צריכה

פליאה ותמיהה היא, משום מה לא הלכה אנדה אצל משוררים קודמים, שכתבו גם הם פואימות גדולות, לראות כיצד עשו הם את המלאכה? לא אהיה לועג לרש לשאול, מפני מה לא הלכה בדרכו של הומירוס הזקן ולא כתבה בהכּסאמטרים, כבר אמרנו שאין לשוננו מסתגלת על נקלה אל המעלה ואל ההכּסאמטר (אגב, כדבר בדיחה נאה כדאי להביא כאן את לשונו של אדם אחד, שכתב ב“דבר” הערכה נלהבת על “אחת” ומצא טוב וראוי לומר כלום בשבחה של הפואימה גם מבחינת המשקל; הלא כה דברו: “הצליחה המשוררת לגמש את ההכּסאמטר הקפיד ולהתאימו לצרכי התיאור האפּי”… אביהם של משוררי יוון, מי יגלה עפר מעיניך העיוורות!). אבל מפני מה לא למדה מאדם אחר, קרוב לה וידוע לה, הלא הוא אדם מיצקביץ'? והיתה יכולה ללמוד ממנו לפחות דבר מועט זה, שאם אין אפשרות לעשות הכּסאמטרים ממש, מוטב לקצר את השורה! ומפני מה לא למדה מיוּליאן טוּבים, שלא טוב להתעקש ולחרוז כל הזמן זוגות זוגות, אא בב גג דד וכך בלא סוף, אלא מוטב להחליף ולהסריג את החרוזים ולגוונם ולרעננם, שלא יהיו כדישדוש מוכני, אלא כתנועה רקידה קלילה ומתחלפת, בדומה או בדומה לדומה למה שעשה הוא ב“פרחי פולין”? לא אשאל למה לא ראתה לעצמה דוגמה במנחם בוריישא, שהפליא לספר תולדות אדם ועדה באפּוס אדיר של עשרים וארבעה אלף שורה, והצליח עם זה להישמר מן החדגוניות, על-ידי חילופי צורות ומשקלים וחריזה לפי העניינים שמדובר בהם – אפשר שאינה מצויה אצל שירת יידיש; אבל את “בית אבא” של יחיאל לֶרר יכלה לקרוא בתרגומו העברי, ואף ממנו אפשר היה ללמוד משהו בענין הזה!

י. מכתב אל המשוררת

בסופה של הערכה מכאיבה זו, מכאיבה לכותבה לא פחות ממה שהיא עתידה להכאיב למחברת של “אחת”, ארשה לעצמי לפנות בכמה מלים אל המשוררת עצמה, שהיא שותפת לי למוצאי הגליצאי ועתידה אולי להיות שכנה שלי בכמה ספרי-לימוד בתולדות הספרות של ימינו:

אנדה יקרה, אל נא תתמהי שאני מקפיד עמך כל-כך. הנושא שדבקת בו נשגב כל-כך, ודמיו ניגרים כל-כך, שכל זיוף בו וכל סטייה מן האמת-לאמיתה לצד הצעצוע החינני-הילדותי הם כמחט בבשר החי. והלשון שבה כתבת את הפואימה, ועשית בה מעשים שלא יעשו, אינה לשונך ולשוני ולשונו של חברנו שלישי בלבד, אלא לשונה של התורה ולשונה של המשנה. והמליצה, שחידשת בה חידושים משונים ככל העולה על רוחך, משותפת לא רק לנו שנינו, לך ולי, אלא גם לישעיהו הנביא ולדוד נעים זמירות ישראל מספר התהילים, ובלשון זו כתבו את שיריהם רבי שלמה אבן גבירול ורבי יהודה הלוי. ואפילו השירה החדשה, וכל אנתולוגיה שאת ואני מופיעים בה, מתחילה לא במישהו מוכסן ואציל, אלא ברבי משה חיים לוצאטו. כן, עובדה היא, לשוננו יש לה מסורת עתיקה וארוכה, ייחוס-אבות גדול, משה מסיני ונביאי אלוהים, תנאים וחכמים וגאונים, פייטנים ופרשנים ופוסקים ו“רבנים”, הרבה מאוד רבנים!

והלשון העברית היא היכלם הגדול והמפואר של כל אלה. חיל ורעדה יאחזוני כל אימת שאני מעלה דבר זה על דעתי, ואני מאושר שזכיתי לעמוד בקרן-זווית צנועה של ההיכל הזה יחד “עם כל הנערים” בני גילי כאחד מן הלויים הקטנים, ולומר שירה יחד עמהם. ואני נרעש ונפחד, שמא אשמיע בהיכל הזה צליל שאינו צלול, שמא אנוע תנועה אחת קטנה שלא כנימוס. רואה אַת, ההיכל הזה באמת יש בו הרבה פסנתרים. כל מקום שאַת נוגעת – מנענע של פסנתר. לא, קליד של מגרפה עצומה שאין מספר לחליליה… ושמי אלוהים הם כיפת-התהודה שלה… וכל הדורות מקשיבים לך… הנה אַת נוגעת נגיעה קלילה בקליד, והחלילים עונים לך מכל צד, מלמעלה מלמטה… אין אַת משערת כלל, מי עלול שם לענות כנגדך מרחוק-מרחוק, מעמוק-מעמוק… על כן, יקירה, כשאַת ניגשת אל הקלאוויאטורה האלוהית הזאת – זהירות, זהירות בכל נגיעה ונגיעה! שיר לירי על האהבה, אדרבה. תענה כנגדך אבישג השונמית, שולמית משיר-השירים שלפני רבי עקיבא. שיר על אמהוּת – רצוי ומקובל. תענה לך בצקון-לחשה חנה אֵם שמואל, חנה משבעת בניה. ואם שיר על ציון – תענינה כנגדך שרה שפירא מטשורטקוב ורחל מכינרת. אבל שירה על אובדן עם הגולה, על תקומת ישראל בארצו, על הרוגים וטבוחים וחנוקים, על המתים העתידים להאיר באור חיי הנצח – איך תעזי? הלא יענו כנגדך כל חלילי המגרפה האדירה הזאת ברעש וברעם גדול, ומה תעשי, מה תעשי? הלא תעירי ותעוררי את כל המקהלה הגדולה מדור דור, האם לא תיבהל? ירמיהו המקונן ממגילת איכה, יחזקאל עם המתים שהחייה בבקעה, בעל ציון-ציון הנרמס תחת רגל סוסו של הפרש, וצבא גדול של סלחנים, פייטנים ו“רבנים”, כן, רבנים רבים עד מאוד – כיצד תרימי קולך כסוליסטית בכל המקהלה הזאת עם כל הליווי הזה? האם לא יפול עליך פחד?

אַת היית ונשארת הילדה החיננית והשובבה של הספרות העברית הצעירה. ילדה צחקנית, מתחנחנת, מזדמררת. אך משא כבד זה של השמדה, של מחנקות ומשרפות, והוד זה של מלחמת-ייאוש בגולה ומלחמת-גבורה בארץ – איך העזת לנסות להרימו במנגנון-הצעצועים של שירי-הילדים שלך?

שלך בידידות

שמשון

לזכרם

מאת

שמשון מלצר

---

שכנוּת בכרמל עם דויד פּינסקי

מאת

שמשון מלצר

(דברים בערב האזכרה)

הקשר עם דויד פינסקי, עליו השלום, היה לי חוויה אישית קרובה מאוד, והקירבה היתה כמעט כמו עם בן-משפחה, והייתי מעדיף שלא לדבר עליו כלל לפני קהל רב. אבל חברי הטילו עלי לדבר בשם קבוצת הסופרים בחיפה, ואני מציית. וכבר בתחילת דברי אני רוצה להעיד על כל החברים הללו, שהם לא חשבו כלל על כך, אם פינסקי הוא סופר עברי או רק סופר חובב עברית וציוני, והם היו באים אל פינסקי בנאמנות ובקביעות בשבתות ובמועדים, לכבדו ולעודדו בזמן מחלתו.

ופסוק אחד אוסיף כאן לדברי ראש העיריה, מר אבא חושי: סופרי חיפה העבריים היו באים אל פינסקי בנאמנות ובקביעות יותר משהיו באים אליו סופרי יידיש שבתל-אביב, אלה שהוא חיבב אותם והיה שואל עליהם, למה אינם באים. אינני רוצה להזכיר שמות, אבל הם לא באו אליו ימים רבים, וגם היום, לאזכרה הזאת, לא באו.

וחייב אני תודה לידידי מנדל זינגר, שהקדים אותי ברשימת המזכירים פה את דויד פינסקי, וקבע שאדבר לפני אורחנו היקר זלמן שזר. אחרי דבריו בוודאי לא הייתי מעֵז לומר משהו על פינסקי. הרי התמונה השלימה מאישיותו של פינסקי היוצר, הראשון לסופרים סוציאליסטיים בישראל, היא תמונה שנקבעה בזכרוני מן ההערכה שהעריך שזר את דויד פינסקי לפני הרבה שנים, בשעת ביקורו הראשון של פינסקי בארץ ישראל. ואני יודע כמעט רק את שתי החוליות הקיצוניות של השלשלת הגדולה והארוכה הזאת ששמה דויד פינסקי: החוליה הראשונה – ואותה אני יודע רק מתוך קריאה ומתוך ראייה שבדמיון, והחוליה האחרונה – כמה השנים האחרונות של שכנותנו וידידותנו הטובה עם פינסקי בהר הכרמל.

בשנת 1894 כתב י“ל פרץ מווארשה מכתב לדינזון ידידו, שישב בימים ההם בקיוב. דרך אגב, פרץ כתב לדינזון עברית, כרוב מכתביו של פרץ אל סופרי יידיש. ובמכתב נאמר כך: “אוהבי ועוזרי הם פינסקי, פינסקי, פינסקי”. פרץ עסק אז ב”די יידישע ביבליאטעק“, והעיקר – הדפיס את ה”יום-טוב בלעטלעך“. ואני זוכר (כמו שאמרתי – מתוך קריאה ומתוך ראייה דמיונית), איך עמדו שם שני אלה, י”ל פרץ, שהיה אז כבן ארבעים וארבע, ודויד פינסקי, שהיה כבן עשרים ושתים, וציפו במתיחות על-יד מכונת הדפוס, עד שהוציאה מתוכה את העמודים הראשונים של ה“יום-טוב בלעטלעך” הראשון. והם צהלו ושמחו יחדיו, מפני שידעו כי הנה הונח היסוד למשהו חדש ויפה, לספרות מודרנית ביידיש.

על-כן היה לי דויד פינסקי כמין פלא, אחרון מן הענקים ששרדו מדור-הנפילים הראשון ההוא, אדם שעבד זמן מסוים עם פרץ ביחד ושנים רבות עמד עמו בקשרי ידידות, ואפשר לשאול אותו על פרץ ועל סופרים אחרים מן הדור ההוא, ולשמוע איך היה ומה היה בימים ההם.

והיה תענוג גדול לדבר עם פינסקי. הוא לא הכיר ולא הודה בהבדלים של גיל. פעם אחת הלכו אנשי ועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה בדרך מוזרה במקצת, וקבעו מסיבה ספרותית משותפת לפינסקי ולי ביחד. בהוצאת “ילקוט” הופיעה מהדורה חדשה של “ספר השירות והבלדות” שלי, וחודש אחרי-כן הופיעה מהדורה חדשה של הרומאן של פינסקי “בית נוח עֶדוֹן” בתרגומי, ומשום סמיכות ההופעה של שני הספרים צירפו את שני המחברים למסיבה אחת. כשנודע לי הדבר, הלכתי אל פינסקי ושאלתי אותו, אם הוא יודע על כך, אם התייעצו עמו, ואם הסכים. “ודאי שאני יודע”, אמר. “ולמה זה לא אסכים?” אמרתי לו: הרי יש איזה הבדל! – “איזה הבדל?” – שאל. אמרתי: נניח, ההבדל שבגיל. “לא” אמר, “אין שום הבדל. ווער איז דא ניט יונג – איך בין ניט יונג?!”

דויד פינסקי היה קודם-כל אדם אציל. מעולם לא שמעתי מפיו דבר בגנותו של סופר אחר. פעם אחת שאלתי אותו, איך ייתכן שבמשך כל ימי חייו לא קנה לעצמו תריסר או שני תריסרים של אויבים? ועל כך השיב בצניעות: אני מעולם לא דחקתי את רגליהם של אחרים, לא הייתי זקוק לאחרים. אדרבה, אני הייתי המשלם שכר-סופרים, אני הייתי הנותן פרסים לאחרים.

אף-על-פי-כן, שלוש-ארבע פעמים ראיתי אותו בא לידי כעס ורוגז. פעם קרא לפני כמה עמודים מתוך מחברת שלימה כתובה בכתב-הפנינים שלו, חלק מעבודה גדולה שכתב על “האיש מנצרת” של שלום אש. זאת היתה עבודה ביקורתית מדוקדקת מאוד, עם מיני ורמינהו מעמוד לעמוד וסתירות בין שורה לשורה; כאן לא זכר שלום אש מה שכתב שם, ובכלל – כל הרומאן הזה מלא זיופים ועיוותים היסטוריים. הוא אינו יכול להירגע, אמר, הוא יגמור את כל עבודתו על הרומאן הזה ויגלה את כל השקרים שבו. אותו לא ירמו, הרי הוא היסטוריון לפי השכלתו!

פעם אחרת כעס מאוד על אדם שכתב דראמה בשם “שאול המלך”. לא הועילה טענתי, שהנושא הזה הוא נושא שרבים עסקו בו. הדראמה הזאת, טען, לקוחה ממנו לכל פרטיה!

אך כעסו הגדול והממושך היה על “הבימה” הבטיחה לו להציג מחזה שלו, ולא קיימה את הבטחתה. אחר-כך באו אנשים מ“הבימה” וקראו עוד מחזה שלו, והבטיחו להשיב לו תשובה, ולא השיבו לו כלל, התעלמו ממנו, שכחו אותו.

פעם אחת טיילנו ברחוב מוריה יחד עם גברת אחת חמודה מ“הבימה”, מרת אינה גובינסקה, שגם היא איננה עוד בין החיים. עברנו ליד ביתו של פינסקי, והוא ישב בגינה שלפני הבית, וכשראה אותנו רץ לקראתנו. כשאמרנו לו: זאת היא אינה גובינסקה מ“הבימה” – התחיל מיד שופך את כל מרי לבו וזעמו על “הבימה” בקושי הצלחנו להסביר לו, כי אינה איננה חברה בוועדת הרפרטואר ואין לה בזה שום השפעה.

אלה הם שלושה הכעסים של פינסקי, ועל ארבעה לא אשיבנו – על הכעס הרביעי אין לי מה להשיב לו גם עכשיו; והוא דבר שאני חייב לספר עליו, ואני מבקש מאוד שהדברים ייכנסו באוזניהם של האנשים שאליהם הוא מכוון.

ראש תאווֹתיו של פינסקי בשנים האחרונות היה לראות את חמישים סיפוריו הקטנים מתורגמים לעברית ומכונסים בכרך אחד. אחר-כך כבר הסכים שיהיו שלושים בלבד. הוא רצה שאני אהיה המתרגם, ואני הבטחתי לו שאסלק כל עבודה אחרת ואתרגם גם סיפוריו אלה, אם רק יימצא מו"ל. ניהלנו משא-ומתן עם הוצאת “עיינות”, ועם הוצאות ספרים אחרות, והדברים לא נסתייעו.

יום אחד בא פינסקי אלינו הביתה במפתיע, ובשעה שלא פיללנו שיבוא אורח נכבד כמותו. פניו היו רעים מאוד והוא נראה מרוגש ביותר. התנצל על כך שבא בשעה לא מתאימה לביקור, בין שתים לשלוש אחר-הצהרים, ובלי להודיע תחילה. הוא הולך מן הסַפּר, והוא סר אל ביתנו. ואך ישב על הספה – גילה לשם מה הוא בא: “מה יהיה על הסיפורים שלי? סוף-סוף, מתי יתרגמו אותם, ומתי אזכה לראותם בדפוס?”

רציתי לנחם אותו, ולשם כך עשיתי מעשה שלא ייעשה – נעשיתי כמגלה-סוד. סיפרתי לו כי קבוצת הידידים שלו (זאת הקבוצה המכובדת והמסורה, שטיפלה בו אחר-כך במשך חודשים ושנים, ואם ירצה ידידנו מנדל זינגר – יספר לכם מי חבריה) מכינה לו חגיגה למלואת לו שמונים וחמש שנים. תיווסד קרן גדולה, כחמישה-עשר אלף דולר, יוציאו את כל כתביו ויגישו אותם לו כמתנה; וכן ישפיעו על תיאטרון, “הבימה” או “אוהל”, שיציג אחד מן המחזות שלו, ובכלל – יכבדוהו כבוד רב!

אינני יודע אם התוכנית הזאת כבר היתה לו או לא, אבל הוא לא נתפעל. רגע אחד הרהר, ואחר-כך אמר: “יע, יע, זייער פיין, איך בין אבער אן אלטער מאן. זייער אן אלטר מאן. וואס ספעקולירן זיי מיט מיר?!”

והנה, עכשיו בוודאי כבר הגיעה השעה, ואין עוד מקום לספקולאציה, ומה שהובטח לעשות לכבודו של דויד פינסקי – יש לעשות לזכרו, ובהקדם. כי טבעם של מעשים כאלה, כשאין עושים אותם מיד – אינם נעשים עוד כלל. והרי יחסנו אל דויד פינסקי היה לא רק כאל סופר נכבד ורב-זכויות, אלא גם כאל אדם יקר וקרוב ואהוב עד מאוד.

---

פגישות עם לוִיק

מאת

שמשון מלצר

1937. ה' לויק בא לארץ. וכל אדם ביישוב יודע כי לויק הוא מחברו של “הגולם” המוצג ב“הבימה”, אבל רק מעטים יודעים את שיריו. ובכן, צריך להטעים את הרבים טעם שירתו.

והימים ההם עודם ימים טובים לשירה. עורך “דבר” הוא זלמן רובשוב, ובחדר המגיהים יושב דניאל לייבּל. והם ממציאים לי שירים משירי לויק ואומרים: נסה לתרגם את השיר הזה. ואת השיר הזה. ואני מנסה, בקלות ובזריזות, ומצליח. מה שתירגמתי היום, רואה אור מחר ב“דבר”, במוסף של “דבר”, ב“דבר לילדים” וב“דבר לעולה”.

שיר אחד ארוך ולא מחורז, “מין אוויל שכזה”, הכינותי נוסחו הראשון בערב והבאתיו עמי אל המערכת בבוקר. בשביל להחיש את הדפסתו עומדים אתי שני מעודדי, דניאל לייבל מצד זה וזלמן רובשוב מצד זה, וקוראים אתי יחד אחד מקור ואחד תרגום, בודקים ומציעים ומסייעים עמי לקבוע את הנוסח הנכון, המדויק יותר והשירי יותר. זה היה אז, בימים הטובים ההם, עניין חשוב ונכבד, שראוי לטפל בו. היה חשוב השיר, והיה חשוב השר, ונחשב אפילו המתרגם.

לפגישה עם המשורר בבית-קפה ברחוב אלנבי אני מביא עמי את השיר “ביום הגאולה”. זה עתה יצא מתחת למכבש הדפוס. עודו רטוב. ובאותיות גדולות, כי נועד לקריאה לעולים חדשים.

מושיבים אותי על-יד לויק, ואני מראה לו את התרגום החדש, וכולי חרדה. מעשה שלא ייעשה עשיתי: במקור אין חרוזים בשיר, הכתוב דוּטוּרים עם סיומת קבועה “דער גואל”, ואילו אני בתרגומי הוספתי חרוזים. האם ירגיש, האם יקפיד?

לויק מסיח דעתו מכל המסיבה וקורא את התרגום (רק לאחר שנים, כשקראתי את “שיחתו” המפורטת של יעקב פּאט עם המשורר, נודע לי כי היה תלמיד בישיבה וגם מורה לעברית במשך כמה “זמנים”, ולא פליאה היא שהבין יפה לשון הקודש).

וכשהוא גומר את הקריאה בלחש הוא מעיר בשקט:

• הרי הוספת לי אפילו חרוזים.

ובכן, נתפסתי! ובחרדה אמיתית אני שואל:

– ואתה ברוגז עלי משום כך?

–ברוגז לא, חלילה. עשית את הדבר יפה מאוד. אבל חייב אתה לדעת, כי שינוי מעין זה סכנה יש בו, וצריך מאוד ומאוד להיזהר. המתרגם נעשה ממילא שותף למחבר, ואם הוא מוסיף עוד חרוזים משלו, הרי יש סכנה, שהוא יהיה השותף הגדול יותר…

הרגשתי עצמי כנזוף, כמי שנתפס בקלקלה. אבל לויק הוסיף:

–אני רוצה לתת לך ספר שלי במתנה. אך הבאתי שני ספרים בלבד. אחד נתתי לאחותי, ואחד ישנו עמי, זה שאני קורא מתוכו בקיבוצים. את הספר הזה אשאיר לך בצאתי מן הארץ.

*

לויק יצא מן הארץ ואת הספר לא קבלתי. שכח, כנראה. הייתי מאוכזב מאוד, ימים רבים.

יום אחד נקריתי לפני יעקב זרובבל, אמר לי:

–דע לך, מתנה יקרה שמורה אצלי בשבילך, ספרו של לויק “לידער פוּן גן-עדן”. זה הטופס שמתוכו קרא את שיריו בכל מקום בארץ. לפני יציאתו מסרו לי בשבילך. אבל אני דחיתי את מסירתו לך, מפני שלא יכולתי להיפרד ממנו. עכשיו משנקרית לפני, בוא ואתנו לך.

אין רישום וקיטלוג בספרייתי, אבל גם בלי רישום הספר הזה הוא מס' 1 בארון ספרי יידיש. זו היתה התחלה טובה. אחרי הספר הזה באו ספרים רבים של משוררי יידיש ומספּריה ותרגומים רבים והתקשרות מחודשת קרובה ונלבבת, עם ספרותנו ביידיש.

ביקורו השלישי והאחרון של לויק היה ממלכתי, מלכוּתי. הוא בא בימי המדינה ואל המדינה. וכשבא לחיפה נערכה לו תחילה קבלת-פנים לפני קהל מוזמנים על מרפסת-גג של בית-קפה במרכז הכרמל, ואחר-כך ערב גדול לקהל רב ונלהב, שמילא עד אפס מקום את אולם “ביתנו”.

זכורה לי קבלת הפנים בהר-הכרמל. וזכור לי בעיקר, כיצד לויק דיבר. נעימת-הדיבור השקטה, האיטית, הברורה. כל פסוק ופסוק חדש, זה עתה נולד, זה עתה נברא, מעשה בראשית.

השמש נטה לשקוע אל הים, וזוהרו האדמדם הפיז את פניהם של כל היושבים. אך לויק, בפניו הצחים ובראשו הלבן, האיר באור מופלא – מראה כוהן המשרת בקודש.

ישבתי והקשבתי – וחשבתי. והייתי מלא תמיהה על הגבורה שברוח האדם. הרי האיש כבן שבעים ולא יסופר מה סבל, ולא יתואר מה נשא מילדותו ועד היום הזה. עניות ומחסור ועבודה קשה; שינה על ספסל בית-המדרש והאגרוף מתחת לראש; ועסקנות אסורה ובתי-סוהר ומשפט ועינויים וכבלים, תא-יחיד ואפלה, מראות השפלה והוצאה להורג. הליכה לסיביר ועבודת-פרך ובריחה מסיביר, ונדידה וטלטולים – ואמריקה. לא זו של היום, השׂבֵעה והמלאה, אלא זו של אז, עם עמל-היום הקשה. סולם של סיידים ודלי עם מברשת, או דלי עם דבק וטפיטין. עבודה גופנית קשה במשך שנים. עד שמתעוררת השחפת, ירשת משפחה. והבראה (עם עבודת-יצירה בלתי-פוסקת) ושוב הסולם עם המברשת והדבק… ועם כל זה – חוזה לעם ולאדם, עושה חשבונם ושואל-לדרכם ותוהה על גורלם – בשיר, בפואמה, בדראמה.

והנה גם עתה עומד הוא, מואר באדמימות השקיעה ונושא דברו בשקט, אך לוהט, על העם והארץ, על הגולה ועל המולדת – בלשון המיוחדת לו, במונחים הנטבעים על-ידו, בראייה המיוחדת לו, וכולו פלאי, פלאי עד מאוד, נושא היסורים ונושא הכתר.

לויק נסע מחיפה והבטיח לשוב אליה. אבל לא במהרה שב. חלה ושכב בבית-החולים בירושלים. וכשהבריא, בא לתוספת-מנוחה בבית אחותו בחיפה, מרת בטקין.

ומשפחת בטקין גרה ברחוב אביב, הוא הרחוב שבו גרתי גם אני. והודות לשכנות הזאת זכיתי לכמה ביקורים של לויק בביתי, וזכיתי לכמה וכמה שעות של שיחה נעימה ומחכימה. והספקתי לא רק להעריץ יותר את המשורר ולהוקיר יותר את ההוגה שבו, אלא גם לאהוב אהבת נפש את לויק האדם.

בבית בטקין אין טלפון, וכשצריך לויק לטלפן למקום מן המקומות בעיר או מחוצה לה הוא קם ועולה אלי. עולה במדרגות הרבות מבית בטקין אל רחוב אביב, ועולה במעלה הרחוב, ועולה במדרגות עד הקומה השלישית. הוא מבקש להסתיר את קוצר הנשימה, אבל אנו מושיבים אותו על הספה לפוש מעט, אחר-כך הוא מטלפן למי שמטלפן, ואחר-כך מרים מגישה לו את ה“כיבוד” הקבוע והמוסכם: כוס תה עם צנים.

הכיבוד דל, אבל השיחה כנגד זה עשירה ונעימה ומתנהלת בנחת. הוא נשאל ומשיב (ובמשך כל השיחות לא נשמעה הערה או רמיזה אחת בגנותו של חבר-סופר!), אבל הוא גם מספר מעצמו מה שהוא רוצה לספר, על החוויות בבית-החולים בירושלים. על הכבוד שנתכבד בביקורם של ידידים ואנשי-שם. ועל ביקורה של רעית הנשיא. על חביבותן של האחיות ומסירותם של הרופאים. הוא זכה ממש זכייה גדולה, שנזדמן לו לשכב חולה בבית-חולים בישראל – – –

לשם גיוון השיחה הוא משלב מלים וביטויים בעברית. לא מלים בלשון-הקודש, שהן שכיחות ביידיש, אלא מלים בעברית “ישראלית”, ספרדית, בנגינתן המלרעית. והוא נהנה מזה. והוא מספר שכתב אפילו שיר שחציו עברית וחציו יידיש, עברית ויידיש נחרזות זו עם זו ומתחבקות יחדיו באהבה.

*

יום אחד אני מרצה לו בקצרה על תוכניתי הנושנה, שכבר הרציתי עליה לפני כמה וכמה סופרים-אורחים מאמריקה, וכולם התפעלו ממנה והבטיחו לפעול ולעשות, אבל לא הצליחו כנראה לקיים הבטחתם, והיא התוכנית של “תרגום השבעים” החדש: מערכת משותפת של סופרי ישראל וארצות-הברית תכין רשימה של שבעים ספרים בערך, של ספרות יידיש לכל סוגיה, ואלה שבעים הספרים יתורגמו במשך כמה שנים מיידיש לעברית. וכך יצילו מעט מהרבה, כל עוד ישנם המתרגמים המסוגלים לעשות את העבודה הזאת, וכל עוד לא נסתתמו ארונות-הספרים בישראל בתרגומים מלשונות אחרות.

לויק שותק, מהרהר, אחר-כך הוא שואל: האין תקווה בישראל לספרות יידיש ביידיש?

לא, אין תקווה. ולשם הדגמה אני מספר לו מעשה שהיה. משורר עברי מת והניח בן. והבן אף הוא סופר במקצת, אבל כשנולד לו ילד ונדרש לו חדר-הספריה של אביו, פינה את הספרים בלשונות שאינו יודע והניח רק את העבריים ואת האנגליים. מה שאפשר היה למכור – נמכר, וספרי יידיש לא נמצאו להם קונה. אבל נמצא מי שמוכן לקבל אותם במתנה. ועד שיבוא לקבל אותם – הושמו בארגז גדול והועלו אל הגג, מתחת לגגון של מקום הכביסה. באו נשים לכבס והזיזו את הארגז אל מחוץ לגגון. בא גשם וירד על הספרים, כבוכה על גורלם. אני הייתי על אותו גג וראיתי אותם הספרים, ספרי שירה ופרוזה של סופרי יידיש, עם הקדשות של מחבריהם… שרויים היו במים, רטובים ונרקבים.

לויק שומע בשקט את הסיפור עד סופו ואומר: סדנא דארעא חד הוא. מעשה מעין זה וגרוע ממנו היה בניו-יורק. יום אחד מצאו מאספי האשפה בברוקלין כמה וכמה עשרות ספרים מונחים ליד פחי הפסולת. וכבר מוכנים היו לאספם עם שאר האשפה. אבל אחד מפועלי הנקיון, כושי ירא-שמים, פתח את אחד הספרים וראה אותיות עבריות, וסבור היה: ספרים קדושים הם, אולי ספרי הביבליה. הלך אל הטלפון הסמוך וצלצל אל מערכת של עיתון יהודי וסיפר על המציאה. שלחה המערכת אדם לראות, מה טיבם של הספרים. ומה מצאו? מיטב הספרות ביידיש, עם הקדשות מאת המחברים, לאדם פלוני. נתברר, פלוני מת, ובנו היורש צר היה לו בדירה ופינה את הספרים ישר אל האשפה…

–אלא, מוסיף לויק, סיפורי שלי יש לו עוד עוקץ. הבן היורש הזה עסקן יהודי היה, ובאותם הימים ממש מועמד היה להיבחר למוסד פלוני-אלמוני, ובגלל המעשה הזה, שנודע ברבים, נכשלה מועמדותו כשלון גמור.

שני הסיפורים היו עצובים ומעציבים. כמה רגעים ישבנו מחרישים. עד שאמר לויק:

–הרעיון שלך בדבר “תרגום השבעים” החדש רעיון יפה הוא. אבל קשה להאמין, שאפשר להגשימו על-ידי מערכת משותפת לישראל ולארצות-הברית שתפעל מרחוק. אולי, אולי, נשלח משם אדם מוסמך מיוחד לשם כך…

לא העזתי לשאול, למה לא יהיה הוא עצמו האדם המוסמך הזה. שיבוא, שיישאר לשם זה בישראל!

*

המשכה וסיומה של השיחה הזאת היה בבוקר הפרידה בבית בטקין, ברחוב אביב למטה. ישבנו על המרפסת הנשקפת אל ואדי רב-הוד וצופה אל הים.

–על המרפסת הזאת, אומר לויק, כתבתי את שירי הכרמל שלי (שישה במספר, מופלאים בצורתם המשוכללת ומפליאים בדמיונם החזוני). מן המקום הזה ראיתי את ארץ-ישראל בכל יופיה, וכאן הרגשתי בפעם הראשונה הרגשת-בית-ומולדת אמיתית… מה מאוד הייתי רוצה לחיות את שארית חיי כאן, על הכרמל.

–והרי ראש העיר מבטיח לך דירה נאה, ולמה באמת לא תשתקע בחיפה?

–כן, הוא מבטיח, וגם פרנסתי למעשה מובטחת. אין לי דאגה לקיום. מה שמספיק לנו לקיום של צמצום בניו-יורק יכול להספיק כאן לקיום רווחה. אבל…

–אבל מה? – לוחץ אני הפעם, בשעת פרידה.

–אבל הילדים, הנכדים. המשפחה. קשה. קשה מאוד להיתנתק. קשה לקוות, שכולם יבואו הנה. וקשה גם לחשוב, שאנחנו נוכל לנסוע כל פעם לשם, להתראות אתם…

רואה אני את צערו הגדול – והוא צערו של כל אדם מארצות הטובה והרווחה, שהוא אוהב את ישראל ורוצה לחיות בה, והוא אוהב את משפחתו ואינו יכול לעזוב אותה.

אנו נפרדים בלבביות, ובברכה שבמהרה בימינו יבוא המשיח ויקבץ את כל נידחינו בבת-אחת.

מרת בטקין, אחותו של לויק, הדומה אליו דמיון מופלג בעור פניה ובאור עיניה ובקולה ובאופן-דיבורה, מלווה אותנו ברדתנו במדרגות, והיא מנסחת את הדברים בפשטות ובבהירות: – נשמתו קרועה לשנים… הוא רוצה מאוד להשתקע כאן. אפילו להישאר כאן מיד, אך היא, אשתו – רוצה לשוב אל הילדים.

*

לאחר כמה ימים בא מכתב מלויק. תודה על השכנות הטובה, על סבר הפנים הטובות. והודעה משמחת על התואר והכבוד שעומדים להעניק לו באמריקה.

זה היה המכתב האחרון. אחריו לא הגיעו אלא ידיעות ולא ממנו אלא עליו, מן המשפחה שם, ואחר-כך מן האח החיפאי שיצא לארצות-הברית. לויק עצמו שתק. לויק היה מוטל בבית-חולים. ואחר-כך בבית ושוב בבית-החולים – משותק. אילם.

כשבא מניו-יורק אפרים אוירבאך והביא דרישת-שלום מכל הסופרים הידידים באמריקה, אמרתי לו: על לויק אינני שואל, יודע אני מה מצבו. אבל שואל אני: אולי היית אצלו? אולי ראית אותו?

–כן, ראיתי אותו. והוא שוב בכבלים.

–מה פירוש בכבלים?

–הרופאים מצאו, כי בשביל לאפשר לו תנועה כלשהי ברגלים המשותקות, יש לתלות בהן מיני משקלות, שימשכו אותו למטה. באתי, ראיתי זאת, ואמרתי לעצמי: לויק פתח את דרכו בכבלים, ועתה הוא הולך לסיים את דרכו בכבלים.

אינו יודע משום מה עלו בדעתי במקום הכבלים האלה, הראשונים – של האסיר בתאו בכלא ברוסיה, והאחרונים – של החולה בבית-החולים בניו-יורק, כבלים אחרים, קדמונים – אלה שהיו קושרים ברגלו של הכוהן הגדול בכניסתו לשרת לפני-ולפנים…

עתה הנה הוסרו ממנו כל הכבלים – הראשונים והאחרונים והקדמונים – וכולו נשמה, רוח, זוהר זוהר… מראה כהן גדול בבואו מן הקודש אל קודשי הקודשים.

יום ו‘, ז’ בשבט תשכ"ג.

---

מכתב אחרון לפַניה ברגשטיין

מאת

שמשון מלצר

פַניה יקירתי.

הנה כך, בלשון-פנייה זו, היו מתחילים מכתבי אליך, ורוצה אני, יקירתי, עוד הפעם, עוד זאת הפעם האחת, לפנות אליך בלשון זו. כאילו חיה אַת עדיין, כאילו נשמתך הטהורה אחוזה עדיין בגוף הרופף-הרופף באותו חוט דק מן הדק, שהיינו יודעים בו זה כמה שנים, כי עלול הוא להינתק כל יום, כל רגע.

והנה הוא ניתק, החוט הדק הזה. לפני שעה קלה הודיע לי על כך המודיע, וכבר לא תספיק לי השעה להגיע אל הלוויתך, יקירה, ולהיות עם אישך ועם בנך ועם כל ידידיך בצערם ובאבלם. ואני יושב, ונפשי בוכה בי, כאילו במפתיע בא הדבר, כאילו לא ידענו כי עלול הוא לבוא כל יום, כל רגע.

ובמה אני עוסק בשעה זו? במכתביך, יקירה. כולם הם שמורים וסדורים אצלי, למן הראשון מחודש דצמבר שלושים ושבע, ועד לאחרונים. בסדר נאה ומדוייק, שאפילו אַת, סמל הדיוק והסדר הנאה, לא היית מוצאת בו דופי. כי ידעתי תמיד: תעודות יפות הם; כי הרגשתי תמיד: דוגמה של טוהר-הנפש יש בהם.

והנה אני קורא בהם. והם בעיני כצרור גדול ורבגוני של פרחי-הלב: הנה ציץ של ידידות טהורה-טהורה, בלי אבק של קנאה-שנאה; הנה שושן-בר צנוע של אהבה לחבר בחיים; הנה ורד גאה אך עדין-הגוון של אהבת-אם; והנה תפרחת גדולה של חיבה ונאמנות ואחריות לכל חבר וחברה בגבת, בלי שום חציצה ובלי שום הבדלה כלל בין האני והאנחנו. אך מעל לכול וגבוה מכול – הפרח אין-דומה-לו של אהבה והוקרה ותודה לאב, להורה ולמורה, ההרגשה העמוקה ומלאת-התוגה של “אני הבת”.

ארבעים ושמונה הם, יקירה, מכתביך אלי. ומצרף אני אליהם את רשימת התיקונים לספר-הילדים ההוא, גם עליה שמרתי – דוגמה ומופת לכוח-הרצון היודע להתגבר על מחלה ולהתעלם ממדווה; כי הרואה אותה רשימה, על דיוקה ונויה ויושר-כתיבתה, האמן לא יאמין כי נכתבה על ערש-דוי, בין זריקה לזריקה, בין חום לחום.

הרי ארבעים ותשעה. והמכתב החמישים – יודע אני, יקירתי, יודע אני: אַת כתבת אותו, אך לא הספקת להעלותו על הנייר. “זה שבועות אחדים שאני כותבת לך במחשבתי מכתב” – פסוק זה וכגון זה חוזרים כמה פעמים במכתביך, וברור לי כי גם הפעם היה המכתב “כתוב במחשבה”, ואני מצרפו אל הצרור. ואקרא בו, יקירתי, אקרא בו במחשבתי כל מה שלא הספקת להעלות לי על הנייר.

וארבעים ושמונה המכתבים שבכתב – מה רבים הענינים שבהם. למן המכתב הראשון, התשובה המלאה היסוסים וחששות להצעה שנוציא ארבעה יחדיו ספר שירים אחד, דרך כל גלגוליה של התכנית היפה הזאת וביטולה, ועד להוצאת ארבעת הספרים הנפרדים, ובהם “בציר” שלך, ועד לידידות שאינה קשורה בעניני-ספרות, אלא בקשרים-שבלב.

ויודעת אַת, מכל סגולות-החמדה שלך, המתנוצצות לי עכשיו מבעד לדמעות מתוך מרגליות אותיותיך, מבהיקה ביותר זו שנתנוצצה לי בראשונה: “אני הבת”. “כשאני חושבת על ספרי, הריני מרוצה מאוד שהוצאתיו, שהספקתי להוציאו ולהגישו לידי אבי. וכי מה חסר היה שאַאחר זאת? והן טוב לי עתה להרגיש, כי הספקתי לשמח את לב אבי במתנה זו לפני שניתק הקשר בינינו כליל. וכי מי יודע, מתי יחודש? זהו האור היחידי הקורץ אלי מחוברת דקה זו, והריני רואה בה משהו גורלי וטוב. יש איזו שלווה והשלמה בלב, כי הספקתי להצהיל בחוברת צנומה זו את לב אבי לפני צאתו שוב לדרכי גולה חדשות”.

כך כתבת לי שנתיים לאחר צאת “החוברת ההיא”. אמנם, יקרו לך גם מכתביהם של “הגדולים” וה“פחות-גדולים”; יקרה לך מסיבת-החברים הנלבבת בגבת, שבאה כהפתעה; ויקרו לך רשימות-הביקורת היפות, אך את עיקר-הצדקתו וכל-טובו של ספר-ביכוריך “בציר” ראית בזה, שהספקת להגישו שי לאביך. ועל כך אהבתיך, יקירתי. ועכשיו שוב איני חושש לענוותנותך ויכול אני לומר לך בגלוי ובודאות: אַת הבת! אַת בת-ישראל הכשרה, הנאמנה, אבן-המילואים למשבצת שהיתה כמעט-ריקה בנזר השירה העברית עד בואך.

למענו, למען אבא שלך, הקפדת כנראה כל כך בהגהה. חוששת היית, שמא ימצא חס וחלילה הוא טעות-דפוס ויצטער. ולמענו לא נחת ולא שקטת, וביקשת ממני ללכת שנית אל הכריכיה ולהשגיח בשבע עינים על כמה המלים שנמסרו לו לכורך לקבוע על הכריכה, “כי הוא קרא בתחילת פנינה במקום פניה”.

היי שקטה, פַניה. אַל תחששי. ישנם שינוי-נוסחאות שאי-אפשר להימלט מהם. על הכריכה תיקנתי לפני שלוש-עשרה שנה ונטבע פניה; אך הנה עכשיו, ביום קבורתך, יקירתי שלי, בא אחד החברים וחזר ואמר פנינה. ואין מי שירצה לתקן זאת. וכך יישאר לדורות: פנינת העמק.

________

איני יכול להמשיך, יקירה. וצריך אני להשתתף עכשיו, ואם כי מרחוק, עם כל הקהל שנתכנס עכשיו לגבת, אליך, יקירה. ומאוחר כבר. דומה, שומעת אזני את דרדורם של רגבי העפר הראשונים, הנופלים על מה שהיה בך מן החולף, על מה שהיה משכן לנפשך היפה. וממנו, מן הבלתי-נצחי שהיה בך ונלחם ונוצח לבסוף – צריך להיפרד עכשיו, בנוסח שקבעו קדמונים: “שלום לעפרך”.

אבל אתך, אתך, יקרה, נמשיך, נמשיך את הידידות הטובה. בזה ובבא.

---

לזכר בוריס דב גאפונוב

מאת

שמשון מלצר

¹

חברים נכבדים,

כשנה אחת היה בוריס דב גאפונוב ז“ל חבר האקדמיה. בישיבה המליאה ביום ב' בסיוון תשל”ג הוצע לבחור במתרגם של “עוטה עור הנמר” לשוֹתא רוּסתוילי הגרוזי לחבר-כבוד; ביום ד' בתמוז של אותה שנה הצביעו בישיבת המליאה המאה וארבע, באה ההודעה הרשמית על הבחירה הזאת, כנדפס ב“זכרונות האקדמיה”.

אני מזכיר את הפרטים הפורמאליים הללו, משום שהיה בהם צד של חידוש: ההצעה הגלויה בישיבת המליאה, בעל-פה, ולא בהמלצה-בכתב של שלושה חברים, והבחירה המהירה לאחר חודש ימים. ועיקר החידוש – שאדם צעיר, העומד בראשית פירסומו, נבחר כחבר-כבוד, מעלה שברגיל מגיעים אליה רק חברים ותיקים של האקדמיה או סופרים ומלומדים ישישים בגיל הגבורות, וגאפונוב – הרי גם החצי מזה היה עוד ממנו והלאה! וייתכן כי בלב אחדים מחברינו היה חשש, שמא יש בבחירה הזאת מן החופזה ומתפיסת המרובה. וכי בתרגומה של יצירה שירית אחת אדם קונה לו שביתה במוסד העליון של הלשון העברית?

אך החשש הזה לא הושמע ולא הובע אפילו ברמז. הכול ידעו, כי האדם היקר גאפונוב הגיע אל הארץ חולה ומשותק ונישא באלונקה, ולא רבים סיכוייו לאריכות-ימים, וראוי להיחפז ולגרום לו נחת-רוח, וטוב שנעשה המעשה הטוב הזה – מעשה חסד. כך חשבתי אני, וכן חשבו אולי גם אחרים.

אבל עכשיו, לאחר שקראתי את “עוטה עור הנמר” פעם ופעמיים, יודע אני כי לא מעשה-חסד היה כאן. אדרבה, כבוד גדול נתכבדה האקדמיה בכך שצירפה את שמו של בוריס פאנטלייביץ גאפונוב – כך היה שמו המלא ברוסית – אל שורת-השמות הגדולה של מחיי הלשון העברית ומרחיביה, למן ראשית ועד-הלשון ועד עתה. ונראה לי, כי בדומה למה שאמר ריש-לקיש לרבי יוחנן על רב כהנא: ארי עלה מבבל! – ראוי היה לנו לומר על בוריס גאפונוב: דוב עלה מגרוזיה! דוב שיש בו כדי להפיל פחד ולעורר יראת-הכבוד בלב כל אמני-התרגום בישראל. אלא שבעטיה של מלכות הרשעה הגיע אלינו הדוב תשוש ורפוף ומוכה ומדוכה, ונהמתו חנוקה בגרונו. כרוזות לא הכריזו על בואו בקולי-קולות, חלילים ותופים לא הכו לפניו, ורק שמועה רחוקה ממנו הגיעה אל הקהל. אף אנו, באולם הזה, לא זכינו להסב עמו יחד אפילו פעם אחת ולשמוע את קולו.

ואילו זכינו, אפשר שהיינו שומעים מפיו עברית אחרת ושונה במקצת מזו שבפינו, עברית יפה, שאינה מבליעה שוא-נע אחד ואינה מתעלמת מדגש-חזק אחד, עברית שאינה עשויה כפסיפס של שברי פסוקים ומאמרי-חז"ל וניבים מסופקים מילדי הנוכרים, אלא עברית שהיא יצוקה מחדש וטבועה מטבעות-מטבעות עבריים חדשים הנראים כעתיקים, והם מאירים ומזהירים ומבהיקים.

מנין הגיעה אליו, אל דב גאפונוב, הלשון העברית הנפלאה הזאת, ומתי רכש לו את בקיאותו הגדולה בכל מכמניה? אומרים: הוא היה בלשן, ידע עשר שפות, ובכללן עברית, ואת ידיעותיו רכש לעצמו בלימוד שיטתי באוניברסיטה של טיפליס שבגרוזיה, ובשקידה עצמית מתמדת, ובעיון מרובה בספרים ששלחו לו ידידים מישראל – ספרים שרובם היו משטח המחקר בלשון העברית.

אבל הקורא שקרא בעין רואה ובאוזן שומעת את תרגומו של גאפונוב ל“עוטה עור הנמר”, ונכבש מיד ליופיה ולטבעיותה של הלשון הזאת, ולא חדל בכל עת הקריאה מלהשתומם על המשמעת המוחלטת שהלשון העברית הסרבנית נשמעת לו בכל נטייה ובכל פנייה – הקורא הזה לא יהיה נוטה לקבל את ההסבר האומר: גאפונוב בלשן היה. מידה כזאת של ידיעה בלשון ויכולת כזאת של עשייה בלשון אינן נקנות על-ידי למידה ושקידה. כי לשון כזאת אינה נרכשת כלל בהדרגה, קימעה-קימעה וסירוגין-סירוגין, אלא היא מתקבלת בבת-אחת, בנתינה אחת, במתנת-חינם מן השמים, לנבחרים בחסד, אך לא בחסדי אדם, אלא בחסד עליון, בחינת “מי שם פה לאדם…. הלא אנוכי, השם”.

אך לצערנו הרב, נתקיים בו בגאפונוב גם חלק אחר של הכתוב הזה: “או מי ישׂוּם אילם או חרש”. בחודש מאי של שנת שבעים ואחת הגיע האיש אל הארץ, ושנה אחת וחודשיים חי בה. אלה היו כל ימי חייו בארץ תקוותו. וכל אותם ימים היה שוכב רתוק אל משכבו או אל כיסא-הגלגלים, “כחרש לא ישמע וכאילם לא יפתח פיו”; ורק במין מוכני, הדומה ואינו-דומה למכונת-כתיבה, היה מאיית באצבע אחת של ידו האחת הבלתי-משותקת מלים בודדות – באותיות קיריליות. כזה היה גורלו של גאפונוב הבלשן וכך אבדו כל ידיעותיו ויגיעותיו הבלשניות – בתשע לשונות.

לא כן ידיעתו בלשון העברית, חלק אלוה ממעל, המתנה שניתנה לו מן השמים. זו לא אבדה; היא אצורה ושמורה בתרגומו ל“עוטה עור הנמר” ובשאר תרגומיו, מן הפרוזה ומן השירה של לרמונטוב, ואולי גם במילונו העומד להופיע; ירושתו זו לא אבדה ולא תאבד לעולם.

חכם אחד אמר: עתידה האוניברסיטה בירושלים להעמיד קתידראות-קתידראות לחקר עגנון, וכל אחת מהן תהא חוקרת את יצירתו מבחינה אחרת. אף לשונו של גאפונוב כך, ועתידה האקדמיה לעסוק בעברית שלו בכמה וכמה ועדות: בוועדה לתורת ההגה ולתורת הניקוד, בוועדה לנטיות השם והפועל, והעיקר – בוועדה לשאלות הפרוזודיה, המשקלים והצורות השיריות. כי בעבודתה של הוועדה הזאת עתידים תרגומיו של גאפונוב לשמש קנה-מידה ודוגמה למה שהלשון העברית החדישה יכולה להגיע בכל משקל שירי, לרבות המשקלים הטוניים הקשים והבלתי-נוחים לה, כגון הדאקטיל והטרוכיי. במשקל הדאקטיל ניסו את כוחם והראו את יכולתם שני חברינו השלומות: שלמה שפאן ושלמה דיקמן, עליהם השלום, והוכיחו בתרגומיהם משירת יוון ורומי, כי יש בכוחה של לשוננו להלך בריתמה של ההכסאמטר והפנטאמטר. ועתה נצטרף אליהם דב גאפונוב, והוכיח הוכחה מזהירה, כי הטרוכיי, הוא הנקרא בעברית עולה, יכול גם הוא להסתגל אל העברית, ולא רק בשיר לירי קטן, אלא גם ביצירה אפית גדולה. שכן בטרוכיי שקל גאפונוב ב“עוטה עור הנמר” אלף ותרס"ט בתים של ארבעה טורים כל אחד, שהם ביחד ששת אלפים ושש מאות ושבעים ושישה טורים!

אך אילו זאת בלבד עשה, היינו יכולים לומר: מיומנות וזריזות היא, ולא נס ופלא. אבל כל אלף ותרס“ט הבתים האלה מחורזים הם חרוז אחד משותף לכל ארבעה הטורים שבכל בית: אאא, בבבב, גגגג. וידועה אמרתו של טשרניחובסקי, כי בלשוננו יש לעתים קרובות מחסור במלים חורזות, למשל, יש רק סנטר, פסנתר, פנתר, צנתר, ולקנטר – ולא יותר, וקשה לזווג ארבע מלים כאלה ביחד, בעניין אחד. והנה גאפונוב זיווג רביעיות-רביעיות כאלה אלף ותרס”ט פעמים!

ויתר על-כן: משלו של טשרניחובסקי מדבר בחרוז המכונה גברי, או זכרי, והוא השכיח וקל-המציאות בלשוננו; בתרגומו של גאפונוב החרוזים מן המין הזכרי הזה נמצאים רק בשליש ממספר כל הבתים, ובשני השלישים האחרים השכיל באורח-פלא לחרוז חרוזים נשיים, מלעיליים, אם כי אלה הם הפחות-שכיחים והם יקרי המציאות. ןעתה, אם יתעורר אדם לחבר מילון חדש של חרוזים, ישמש לו “עוטה עור הנמר” של גאפונוב אוצר גדול ובסיס לחיבורו.

וכל בעל-מילון ימצא בו אוצר של חידושי-לשון מכל המינים והסוגים. והוא ישמח להביא ממנו מובאות הרבה, מפני שכל שורותיו נעימות-משקל הן ויפות-צורה, ומלבד הראָיה הלשונית שבהן – יש בהן נועם עריבות מתיקות לעין ולאוזן.

לשם הדגמה אקרא שלושה בתים מן הפתיחה ל“עוטה עור הנמר”, בתים המדברים בשבח האהבה:

אַהֲבָה –רֵאשִׁית כָּל-דֶּרֶךְ, נֶחְצְבָה מִקֹּדֶשׁ-מַעְלָה,

מִשְׁקָלָהּ כָּבֵד מֵאֹמֶר, אֵין-לָשׁוֹן לָתֵת מַשְׁמָע לָהּ;

בְּגַפֶּיהָ תַּרְקִיעֵנוּ בַּת-הַשַּׁחַק הַחַשְׁמַלָּה,

רָב-עָמָל נָכוֹן לַגֶּבֶר שֶׁטָּעַם וַיָּחַשׁ מָה לָהּ.

*

מְאֹהָב נִקְרָא מִקֶּדֶם “מְשֻׁגָּע וְאִישׁ-הָרוּחַ”,

כִּי-נַפְשׁוֹ בּוֹ מִשְׁתּוֹלֶלֶת כְּשֶׁאֵין אוֹרָהּ זָרוּחַ;

אַךְ-אֶחָד אֶת-הָאֱלֹהַּ יְבַקֵּשׁ, מָרוֹם פָּרוּחַ,

וְשֵׁנִי שׁוֹקֵע מַטָּה וּבְצֵיד יָפוֹת טָרוּח.

*

חוֹב רִאשׁוֹן לַמְאֹהָב הוּא – בְּחֻבּוֹ נִגְעוֹ יִסְתֹּם;

יְשַׁוֶּה אוֹתָהּ לְנֶגֶד כִּי-יִקְפֹּץ עָלָיו יְתוֹם,

מֵרָחוֹק יִכְמַהּ בְּלַהַב, יִתְעַלּף לִבּוֹ עַד-תֹּם,

יַעֲבִיר כִּי-תַּכְעִיסֶנּוּ, מוֹרָאָה עַל-לֵב יַחְתֹּם.

אוזן-מלים-תבחן שמעה בוודאי, שכל טור בבתים האלה נחלק לשני חצאים שווים, עם הפסק בדיוק באמצע, אחרי הטרוכיי הרביעי. אם נלך אחרי תורת השירה – נקרא להפסק הזה צזוּרה; ונצטרך להעיר, כי הצזורה הזאת היא אצל גאפונוב תמיד נשית, לאמור, היא חלה תמיד אחרי מלה מלעילית, וזה בלבד הוא הישג חשוב, שלא קל להגיע אליו. והצזורה הזאת, המופיעה באמצעו של כל טור, יוצרת מעין שבר טקטוני, היורד אנכית ועובר דרך כל הבתים, ומחלק את כל הטורים לשתיים-שתיים צלעות, אחת מימין ואחת משמאל; ואם נקרא לכל צלע ימנית – דלת, ולכל צלע שמאלית – סוגר, נימצא בתחום הפיוט של ימי-הביניים. אבל אם נרחיק מעט קדמה, ונקרא לצנזורה הזאת בשם אתנחתא, שם הלקוח מסימני-הטעמים של המסורה, נראה פתאום כי אנו שרויים בתחומה של לשון המקרא, וכי שתיים-שתיים הצלעות שבכל שורה הן שתיים-שתיים המחציות של התקבולת המקראית, וכל התרגום הזה הוא אוצר של פסוקים-פסוקים יצוקים בהקבלה תואמת, נוגדת או מוספת. ואז נדע, כי גאפונוב הראה לנו דוגמה ומופת לכך, שגם בעברית הנקראת ספרדית, זו הדקדוקית-המלרעית, יכולה להיכתב שירה סיפורית גדולה לפי אחד מן המשקלים הטוניים הקשים – הטרוכיי, ונדע כי שירה כזאת יכולה גם להתקשט בכל הקישוטים שהיו מסגולותיו של הפיוט הספרדי בתור-הזהב; ועם זה יהיה בה באותה שירה כל הנוי והחן והמשקל של שירת המקרא.

ואת ההישג הגדול הזה, הכפול שלושה, לא יכול היה ולא יוכל להשיג מי שהוא מתרגם בלבד, אלא מי שהוא משורר גדול בכוח, משורר בחסד. “עוטה עור הנמר” לכשעצמו הוא בוודאי חיבור פיוטי גדול, רומאן-אהבה רב-חן ומלא דמיון, חשוב לעמו וחשוב לעולם, ולא לחינם תורגם ללשונות רבות. אבל בשבילנו חשובה אולי מלאכת-התרגום הזאת יותר מן היצירה המקורית עצמה. וגם בשביל גאפונוב לא היתה, כנראה, היצירה הזאת אלא עילה להראות בה את כוחו השירי הגדול; גוף חילוני-עכומי, להקיפו הילה של קדושה מקדושתה של לשון-הקודש. ואכן, העטה גאפונוב את “עוטה עור הנמר” מעטה של אור מאור שבעת הימים, מאורה של הלשון, שבה נברא העולם.

והאור הזה יהיה מאיר ומגיה את דמותו לעולם.

---

מכל מלמדי

מאת

שמשון מלצר

כעשרה מלמדים היו לי בעירנו, עיר טלוסטָה, וּמכל אחד מהם ודאי למדתי משהו; כולם יהודים כשרים היו, יראים ושלימים ובני־תורה, או גם תלמידי־חכמים מובהקים, ולא עשו חלילה את מלאכתם, מלאכת השם, רמייה; כולם שקדו בוודאי ללמד תורה לתלמידיהם ולתת להם ממה שהיה להם עצמם. אך כמה שהיה להם עצמם וכמה מזה הצליחו למסור לתלמידיהם – בכך שונים היו עד מאוד. ובזה יתבאר, למה אחדים מן המלמדים האלה נשארו רשומים בזכרוני בלבד, ואף רשימה זו רפופה ומיטשטשת והולכת, ואילו אחדים מהם זכרם חבוי בלב, ואני זוכר באהבה אותם ואת תורתם ואת מנהגיהם והליכותיהם, ואף שיחת־חולין שלהם זכורה לי וחביבה עלי, ונפשי תהמה בי עת אעלה שמם על הגליון.

א

רִאשׁוֹן לִמְלַמְּדַי, “מֹטִי קוֹטְשׁ” מְכֻנֶּה,

שֶׁבֵּיתוֹ הַכָּפוּף מָט מִזֹּקֶן לִנְפּוֹל,

אֵלָיו הֱבִיאוּנִי יוֹם־סְתָו מְגֻנֶּה

לְהַתְחִיל אָלֶף־בֵּית בִּנְעִימָה וּבְקוֹל.

וַיְהִי בְּגִשְתִּי לָרַבִּי, לַסִּדּוּר

וּבְקָרְאִי קוֹל־בּוֹכִים אָבָּגָ, דָהָוָ,

נִרְאָה לִי הַכְּתָב מְקֻשָׁט בְּהִדּוּר,

נִרְאֲתָה לִי כָּל אוֹת הֲדוּרָה וְנָאוָה.

נִרְאָה לִי הַכֹּל מָלֵא זֹהַר, אוֹר רַב,

גַּוְנֵי קֶשֶׁת־הַבְּרִית שֶׁיַּד אֵל מְשִׂימָהּ

בָּרוֹם, בְּיוֹם גֶּשֶׁם וָשֶׁמֶשׁ יַחְדָּו –

כִּי נִגְלָה הַסִּדּוּר לִי מִבְּעַד לַדִּמְעָה.

כבן ארבע וחצי הייתי כשהובאתי אל ביתו של מוטי קוטש, וכנראה למדתי אצלו במשך שני “זמנים”: זמן־החורף, וזמן־הקיץ עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. ה“זמן” הראשון שלי אצל ר' מוטי קוטש זכה לתיאור נרחב ומפורט בספרי “אָלף”, ולמען האמת חייב אני להודות ולהודיע, שלא כל מה שתיארתי בספר הזה זכור היה לי באמת מחדרו של ר' מוטי קוטש בלבד. צעיר מדי הייתי בראשית לימודי בחדר שלו משאוכל לזכור את כל הפרטים, סדר הלימודים וההפסקות והמשחקים. הרבה מן המתואר ב“אָלף” מקורו בהסתכלות מאוחרת יותר בחדר של ר' דוּדי פיפר, והוא דווקא המלמד ה“חשוב” היחיד בעירנו, שזכיתי שלא ללמוד אצלו: “בדרך נס”, בגלל המלחמה והבריחה מן העיר לתקופה של שלוש שנים כמעט. מקום לימודיו היה ב“פלוש” של בית־הכנסת הגדול, אולם גדול ונרחב, רצפתו רצפת אבנים וחלונות אין בו, והאור עם האוויר שופעים פנימה רק דרך אשנבים קטנים שמתחת לתקרה ודרך פתח־הכניסה, כשהדלת נפתחת לרגעים. תלמידיו רבים היו, כארבעים במספר, והיו מחולקים לכמה “כיתות”, לפי הגיל ולפי דרגת הידיעה, וכל כיתה יושבת לה ליד שולחן משלה ו“חוזרת” במקהלה על מה שהרבי ציווה “לחזור”, וערבובית הקולות גדולה ומחרישה אזנים. כבן חמש־עשרה כבר הייתי בשעה שעמדתי באותו אולם והסתכלתי ב“חדר” הזה ובכל הנעשה בו “בעין ביקורתית”, לשם תיאור ב“עבודה שבכתב” אל המורה העברי מר מרדכי ספּקטור. העבודה הזאת שמורה אצלי במחברת עד היום הזה, ואני מתפלא על מידת הכיעור, ואפילו הרשעות, שהשקעתי בתיאור ההוא. כולו שחור ואופל וניצוץ אחד של אור אין בו. ואיני יודע מי “אחראי” לראייה העוינת ההיא: אם המורה העברי שלי, שהשתדל בכל כוחו לפקוח לי את העינים, והעינים שנפקחו – נפקחו לראות כך; או אולי כתבי מנדלי, שקראתי אותם בהמשך אחד, בשוכבי חולה כחודש ימים. הקריאה הרצופה והשטופה הזאת הנחילה לי בבת־אחת אוצר שלם מלשונו של מנדלי, אבל קרוב לוודאי שהיא כיוונה גם את עיני לראות הכול בעיניו של מנדלי… והמראה, כאמור, היה שחור משחור. וזכות אבות ודאי עמדה לי בשעה שבאתי לתאר את ה“זמן” הראשון שב“חדר” בספרי “אלף”, שהמראות נגלו לי “מבעד לדמע” והוארו באור של רחמים, אהבה וחסד.

בחדרו של ר' מוֹטי קוֹטש למדתי לקרוא ולהתפלל, וכשפרצה המלחמה, ואני כבן חמש וחצי, כבר הייתי כבן־בית בסידור. וראָיה לכך: כשברחנו מטלוסטה להורודנקה נעצרנו באיסטיטשקי על שפת הדנייסטר, מאחר שהגשר כבר נשרף, והדוברות המובטחות של הצבא עדיין לא הגיעו. על שפת הנהר היה חורש נאה, התעטפו יהודים בטליתות והתעטרו גם בחורים בתפילין ועמדו להתפלל שחרית בחורש. אותה שעה כבר החזקתי את סידורי בידי וידעתי לעקוב בו אחר הקהל והש"ץ.

משמעותו של השם קוֹטש אינה מחוּורת לי כל צורכה. גם בני־עיר ששאלתי לא ידעו לומר לי דבר ברור. אפשר שהתיבה קוֹטש היא שיבוש של התיבה קוֹרטש, שפירושה שורש או גזע או גומד, והרבי נקרא כך על שום שהיה קצר־קומה ואם כן היה שמו קרוב ודומה לשמו של מחנך גדול ממנו, והוא יאנוּש קורטשאק. אך קרוב יותר שפירושו של השם הוא כפשוטו: קוטש – כרכרה, והוא מיוסד אולי על סיפור־מעשה בנסיעה שנסע הוא עצמו או מישהו מבני־ביתו בכרכרה של גבירים־אדירים…

ב

ברור ובטוח הרבה יותר כינויו של הרבי השני שלי, שלמדתי אצלו בעיר זאלָשטשיקי, שהגענו אליה בדרך עקיפה, דרך הוֹרוֹדנקה, וישבנו בה בימי ה“פלוּכט” (הבריחה והגלות מאימת הקוזאקים) כשנה ומחצה.

שמו של הרבי היה בפי־כול טשאַפּקי מלמד, וטשאַפּקה כידוע פירושה בפולנית וברותינית כובע. כאן מתבקשת ממש אמירתם של בנינו הצברים: למה שמו טשאפּקי? למה כובע! אבל יש לשער, כי אף התואר הזה מיוסד על מעשה־שהיה או על מעשה־שיכול־היה־להיות, כגון שנכנס הרבי אל משרד ממשלתי והפקיד האוסטרי, פולני שונא ישראל, גער בו משום שלא נזדרז להסיר את הכובע.

בעל מזג נוח היה, ואיני זוכר שגער פעם בי או בילד אחר. כעשרים תלמידים היינו ואני רואה את כולנו ישוּבים על־יד שולחן ארוך, שהוא ערוך בכל־טוב לסעודה של ל“ג־בעומר. אותו זמן היתה טלוסטה, שבתחום הרוסי, חסרה ומנוגבת מכל טוב, ואילו זאלָשטשיקי, שהיתה בתחום האוסטרי, היתה משופעת בכל טוב, ואף ב”חדר" שלנו ניכר היה השפע, תאנים ותמרים ומיני ממתקים. עמי יחד למדו אצל טשאפּקי מלמד והיו שותפים באותה סעודה שני שארי, שני־בשלישי שלי: מיכאל מלצר, כיום בחיפה, ומרדכי שטרנקלאר, כיום בבית־שערים.

כשקרבה החזית אל הדנייסטר והיינו אנוסים לברוח מזאלָשטשיקי לטשרנוביץ, בעצם יום א' של חג השבועות – עוד רצתי אל ביתו של הרבי לקחת את ה“מחזור” לשלוש רגלים שנשאר שם. צער גדול נצטערתי על “אקדמוּת מלין”, שירה גדולה ויפה זו, ראשונה שלמדתי בעל־פה, ולא זכיתי לאומרה אותו יום בבית הכנסת: בדיוק בשעה שאמרו בבתי הכנסת שבדרייפאַלטיקייטסגאַסה בטשרנוביץ “אקדמוּת מלין” בנוסח ובניגון הידוע, נכנסנו אנו לאותו רחוב, עם עוד כמה גולים־בורחים, על־גבי עגלות־סולמות של איכרים. העגלות טעונות כל רכושן של המשפחות, ועל המיטלטלין – הנשים והילדים והגברים מהלכים אחרי העגלות ברגל…

צער נוסף גרם לי הפיוט המיוחד והנחמד “יציב פתגם”, שידעתי גם אותו בעל־פה, אמנם בלי להבין את פירושו היטב. עכשיו “נתבזבז” לי אותו פזמון לחלוטין, וכי יהיה לו לאבא פנאי ורצון לפתוח את המחזור, ולבחון אותי ולשמוע אותי אומר כל אותו פּיוט בעל־פה?

ו“מיוחד” היה אותו פזמון בעיני משום שכל שורותיו מסתיימות בחרוז אחד: “רין”. והסיומים החוזרים והחורזים הללו, רין־רין־רין־רין, שהיו מסודרים זה מתחת לזה בסוף העמוד, דומים היו בעיני לטיפות־מים המטפטפות מקצה־הגג בזו אחר זו כמחרוזת, וכך גם נשמעו באוזני: רין־רין־רין, כלומר: טיף־טיף־טיף, נזול, נזול, נזול… ואל תתמה, הקורא, שכך נראָה ונשמע לו לילד מחזור החרוזים האלה. ראייה זו ושמיעה זו היה להן יסוד ושורש. שהרי עוד בחדרו של ר' מוֹטי קוֹטש, כשהתחלנו לומדים חומש בפרשת ויקרא, היינו קוראים ומתרגמים בחבורה ובקול רם: “בן בקר”

– אַ יינגעל רינט… כלומר: נער נוזל. זה היה קרוב ומובן לנו הרבה יותר מן הפירוש הנכון: “בן בקר” – אַ יונגער רינד. המלה “רינד” לא היתה שכיחה בלשון, ולא שיערנו כלל כי “רינדערן פלייש” (בשר־בקר) שבפי אמהותינו יש לו שייכות כלשהי אל “בן בקר” – אַ יינגעל רינט…

החדר של טשאפּקי מלמד היה בדירתו בקצה הרחוב, “בראש ההר”. לאחר שנים, כשהייתי בחור מגודל ונסעתי מטלוסטה לקולומיה, סרתי בדרך לזאלשטשיקי, לחזור על הראשונות ולראות ולהראות לבת־לוויתי כמה מן המקומות בעיר זו, שהיו זכרונות־ילדותי קשורים בהם. רק הדנייסטר נשאר אדיר ומרהיב כמות שהיה, אבל כל שאר המקומות נשתנה מראֵהם ונשתנתה מידתם. בתי־מידות שבילדות נתגמדו בבחרות ונראו עתה קטנים ונמוכים, מרחקים גדולים נצטמצמו עתה כדי כמה פסיעות, אבל ביותר נשתפּל כל “ההר הגבוה” שבראשו עמד ביתו של טשאפּקי מלמד. לא מצאתי אלא סימטה קטנה סגורה, וביתו של הרבי לא עמד “בראש ההר”, אלא בקצה של אותה סימטה, שהתרוממה אמנם על גבעה כלשהי.

הרבי לא היה עוד בחיים, אבל חיה ופועלת בי בכל עוזה היתה החוויה הגדולה, שהיתה לי ב“זמן” ההוא וב“חדר” ההוא.

יום אחד באתי אל החדר לאחר הפסקת הצהרים, והנה לפני הבית הסמוך לחדר עומדים כמה יהודים בעלי זקן ופיאות ולבושים קאפּוֹטאות, והם טורחים במשור ובפטיש, נועצים מסמרים בלווחים לבנים לא־מהוקצעים ועושים כמין תיבה ארוכה. וכמה מחברי מן החדר עומדים מסביב בחצי גורן עגולה ומסתכלים, ואחד מהם מלחש לי: “עושים ארון למת… הזקן שבבית הזה מת…”

לא עברו רגעים מועטים, והמת הוצא מן הפתח הנמוך, גוף שכוב ומתקפל ועטוף תכריכים מבהיקים, והונח בתוך הארון. כחץ מקשת ברחתי, נבהל ונפחד, בדרך הביתה, אבל לא עצרתי כוח לרוץ עד הבית פנימה. נושם ונושף נפלתי אל חנות הטבּק של ר' יידל קוּטנר, שכננו הטוב. יהודי חכם היה, היה מחבבני הרבה ומרבה שיחה עמי, ודברי־חידודין עם דברי־מתיקה מוכנים היו אצלו תמיד בשבילי. “מה קרה? מפני מה אתה חיוור כל־כך?” שאלני ולחץ את ראשי אל חזהו. “ראיתי” – הצלחתי לפלוט רק מלה אחת. “מה ראית?” – שאל. “מת” – עניתי ופרצתי בבכייה. “הא, אותו זקן שעל־יד החדר שלך?” – “כן, כן”. “ובגלל זה אתה בוכה? פתי שלי! הרי הוא היה זקן מופלג כבן מאה שנה או יותר. מת־מצווה הוא!”

“מת־מצוה”? מה זה? המלים לא הסבירו לי הרבה. הוספתי לבכות. ולא על הזקן הזה בכיתי. הרבה פעמים ראיתיו יושב על התיתור שלפני הבית מתחמם בשמש ו“לועס”. “מה הוא לועס תמיד?” שאלתי את חברי. “לא־כלום הוא לועס. אין לו בכלל שיניים”. אבל חי היה, חי. ועכשיו ראיתי אותו מת. הניחו אותו בארון ההוא ועל הארון הניחו שני לווחים לא מהוקצעים ולקחו פטיש עם מסמרים, לסגור אותו בפנים. במסמרים…

כך נתגלה לי המוות בפעם הראשונה. והלב הילדותי בכה ופחד וידע למה הוא בוכה ומפחד. כנראה הרגיש הילד, כי בעוד שנה ושנתיים עתיד המוות להתגלות לו בבני־ביתו. באחיו – מרחוק־מרחוק, ובאמו – מקרוב־קרוב. “הייתי בן־תשע. עוד ילד כמעט. / והמוות – כפול – / ישר ועמוק לעיני לי ניבט”.

ג

ימי המלחמה וה“גלות” בהורודנקה, בזאלשטשיקי, בטשרנוביץ ובסוּטשאבה הדליגו אותי על החדר של ר' דודי פיפר, שהיה מאוכלס ביותר ורעשני ביותר, ובזה גם דלגתי על חדרו של מלמד אחר, שהיה ההפך מר' דודי: רזה ועדין ורפה ושקט. איני זוכר את שמו, אבל זוכר אני היטב אותו ואת אשתו הרבנית: מטפחת צחורה קשורה תמיד לראשה וקצות הקשר שלה משתלחים מתחת לסנטר העדין כשתי כנפיים קטנות; ופניה קטנים ויפים, עשויים קמטים־קמטים דקים, כמין תפוח שהבשיל בסתיו המאוחר. ומצומקים ומקומטים היו גם פני הרבי עצמו, וקולו דק־דק, כמעט כקול אשתו. ומה אשתו פניה נקיים בלי חתימת־זקן, אף הרבי עצמו נטול זקן הוא, בלא שערה אחת! לא שהוא מתגלח, חלילה וחס, אלא שלא צמח לו זקן – מוסיפים ואומרים הילדים – גם ילדים אין לו.

מה קשר יש בין הזקן שאיננו והילדים שאינם אין אני מבין. אבל צער גדול תוקף אותי על הזוג הקטן הזה, החיים בשלום ובאהבה כזוג יונים. דבר זה נראה גלוי לעין, כשהרבנית מביאה כל יום לרבי את ארוחת הצהרים בסלסילה נקייה, והיא ממתינה עד שיסיים סעודתו ולוקחת את הכלים הריקים עמה הביתה, באותה סלסילה.

חדרו היה בבית־הכנסת של בעלי־המלאכה, שנמצא גם הוא בבניין של בית־הכנסת הגדול, והכניסה אליו היתה דרך ה“פלוש” והחדר של ר' דודי פיפר. התלמידים היו שם מעטים והלימודים התנהלו בשלווה ובנעימות. התלמידים מתפארים היו, שהרבי שלהם לעולם אינו מלקה אותם, ואפילו גערה אינם שומעים מפיו, כנגד זה היו תלמידיו של ר' דודי פיפר מטיחים להם בפניהם, שהרבי שלהם קולו כקול אשה, ופניו כפני אשה, אין לו זקן כלל, מעולם לא היה לו ולעולם לא יהיה לו… ואני שיחק לי מזלי, ולא הובאתי לא אל רבי זה ולא אל רבי זה, אלא אל חדרו של ר' אהרן המלמד.

ר' אהרן גוֹלדהַבֶּר לא היה יליד טלוסטה. מהורודנקה או מעיר אחרת בא אל עירנו לאחר המלחמה, ומיד יצא לו שם טוב של מלמד מפליא לעשות. ה“חדר” שלו היה בבית הגדול של משפחת מאני גרטנר שעל־יד אולם ה“גוויאַזדה”, בטאַרגוביצה הישנה, בחדר אחד גדול, שבשבתות שימש גם בית־כנסת (רוב בתי־הכנסת שבעיר עמדו עוד בחורבנם). ושלוש כיתות מצאתי בחדרו של ר' אהרן. הכיתה הגדולה היו בה ארבעה או חמישה בחורים מגודלים, הם למדו רק שתי שעות ביום, אחר הצהרים, ולימודם היה באיוב. באוזני שלי, שהיו כרויות לקלוט כל דבר מלבב, עדיין מצלצלת נעימת תלונתו של איוב, שהשמיע אותה ר' אהרן בחום־לב, כמשׂיח את צרת־נפשו־הוא, באזני תלמידיו הגדולים. הניגון היה יוצא מעומק הלב, ובי הוא חדר קרב וכליות, אם כי את תוכן הדברים הבינותי אך מעט. אבל חמשת התלמידים הגדולים – שלושה מהם חיים עדנה, בשלוש ארצות שונות ורחוקות – ספק גדול הוא אם משהו מן המשהו מאותה קינה ומאותה רינה, מאותו ויכוח ומאותה סערת־רוח, עוד מהדהד באזניהם, בלבותיהם… גדולים מדי היו, מבוגרים מדי היו, מנוסים מדי בנסיונות המלחמה ובמוראותיה, משיהיו מוכשרים לקלוט את שיחו של איוב הממוזג עם בכי־נפשו של ר' אהרן המלמד.

הכיתה הקטנה גם היא קטנה היתה, של חמישה או שישה נערים, ומלבד חומש עם רש"י “עד שני” או “עד שלישי” למדנו גם “יהושע”. לפי גילי ולפי מיעוט לימודי לפני־כן שייך הייתי לאותה כיתה, אבל לא ימים רבים נשארתי בה. נער אחד מגודל היה בכיתה זו, בכיתה קטנה, גדול ממני בשנתיים בוודאי, אבל מוחו רופס. הטיל עלי הרבי “לחזור” עמו על הפרק שלמדנו ביהושע, עד שיבין. “חזרתי” עמו פעם ופעמים ושלוש, ולא תפס. למחרת, כשבא ר' אהרן לבחון אותנו בפרק ההוא, גימגם אותו נער מסכן, לא ידע פירוש המלים וגם בעברי התקשה. כשהגיע תורי לקרוא ולפרש – נשאתי עיני אל הרבי, ובלי להביט אל הספר אמרתי אחד מקרא ואחד תרגום בעל־פה, שמתוך קריאה חוזרת עם אותו נער נקבעו בינתיים הדברים בזכרוני מלה במלה. שמע ר' אהרן כמה הפסוקים עד סוף הפרק, הרהר רגע ואמר לי: “דו טויגסט נישט”, כלומר: אתה אינך טוב. הבטתי בו בתמיהה והייתי קרוב לפרוץ בבכייה. סבור הייתי, הוא פוסל אותי מלהיות “חזרן” לאותו נער. אך ר' אהרן חזר ואמר: “דו טויגסט נישט פאַר דער כיתה”, כלומר: אתה אינך טוב בשביל הכיתה הזאת, “גיי אַריבער צו יענעם טיש”, עבור אל השולחן ההוא.

וכך עברתי בבת־אחת אל הכיתה הבינונית, היא הכיתה הגדולה של עשרים תלמידים בערך, שישבה על־יד השולחן הארוך, ושם היו הדברים מאירים ושמחים! ב“פסוק” למדו ישעיה (מה שיש בין יהושע לישעיה נעלם ממני לפי שעה, עד שעמדתי מעצמי על חסרוני זה לאחר כמה שנים ונתתי דעתי לתקן את המעוות), ובתורה נקלעתי מלכתחילה אל פרשת ויחי, עם כל ה“אַרויסזאַגעכץ” על שני “ואני” ועל “שמעון ולוי אחים” ועם ההוכחה על דרך־השלילה, כי רק הם, שמעון ולוי, היו בעצה אחת להרוג את כל העיר שכם ולמכור את יוסף אחיהם… כל העניינים היו כאן מרוממים, נשגבים ומלכותיים ממש. יוסף הוא שני־למלך. שני בניו – גיבורים עצומים. יהודה – גיבור שבגיבורים, אביהם של מלכים לעתיד: “לא יסור שבט מיהודה”… “בני השפחות” אף הם חביבים ונחמדים, הם חיבבו תמיד את יוסף, ככתוב: “והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה”… על כורחנו אנו אומרים: “שמעון ולוי אחים”, שהיו בעצה אחת… למען האמת – אין הלב הילדותי שונא אותם. אדרבה, שני אחים כאלה, גיבורים נושאי־נשק, היודעים להפיל פחדם על עיר שלימה של גויים – זה עניין נחמד ונעים, ולוואי היו לי שני אחים כאלה!

בשבת אני נבחן, ואני יודע את פרשת ויחי כולה, עם רש“י, עד הסוף. והפסוקים שיש להם “אַרוסיזאַגעכץ” אני יודע בעל־פה – בכפליים: גם בלשונו הקצרה והתמציתית של רש”י בלשון־הקודש, וגם בנוסח העברי־היהודי של הרבי, עם הניגון המיוחד להם; והקול הילדותי מצלצל כפעמון ומכה כחליל וממלא את כל “החדר הקדמי” שלנו…

ר' אהרן מחבב אותי, וגם אשתו, הרבנית גבוהת־הקומה ועדינת־הפנים, מגלה לי חיבה יתירה. שתי ילדות יש בבית, ועתה הנה נולד בן. מחר יהיה ברית־המילה, ור' אהרן קורא לי לעזור עמו בעיסוק של קדושה: מקורת־היסוד של הבית הישן שבו נמצא החדר, קורה הבולטת מן הקיר ומתפרכת מחמת יושן ורקבון, הוא נוטל שבר־עץ רקוב ומפוררו לאט־לאט ודק־דק, אחר כך הוא מנפה אותו בנפה דקה – וה“קמח” החום־האדמדם הזה ישמש מחר אבקה לזרות על המילה, לעצור את הדם… והתינוק גדל ברוך השם והיה לילד, והילד היה לנער והנער לבחור ועמד בכל מוראות המלחמה, ועתה הוא נמצא בישראל, הלא הוא אברהם גולדהבּר שיחיה.

כמה טוב היה, אילו ניתן לי ללמוד אצל ר' אהרן שלושה־ארבעה זמנים רצופים. אבל מלכות פולין חישבה ומצאה, כי ר' אהרן המלמד דרוש לה מאוד לחיזוק כוחה הצבאי והיא גייסה אותו אל אחד מחילותיה. ר' אהרן גולדהבּר היה שמו, אבל זהב לא היה לו וכסף לא היה לו לגאול עצמו מן הצבא, והחדר הטוב ביותר בעיר נתפזר בין כל המלמדים האחרים. ממה נתפרנסה הממשפחה? צעיר הייתי אותו זמן מתהתעניין ומלחקור ולדרוש בדבר.

ד

באותה תקופה, כנראה, עלה בגורלי להיות תלמידו של ר' אשר קוּרצר. לפני המלחמה מורה היה בבית־הספר של הבארוֹן הירש, ולאחר המלחמה נשאר לגור בבית הסמוך לבניין בית־הספר לשעבר, שהיה עתה תפוס כולו לבני־העיר שחזרו מן ה“פלוּכט” ובתיהם היו שרופים. לכמה פרנסות נכנס עתה ר' אשר קורצר, נעשה החזן ומוֹהל ומורה פרטי, אך כולן לא הכניסו את הפרנסה לביתו ולא השכילו לגרש את העניות מן הבית.

ר' אשר לא היה “מלמד” אלא “מורה”. תלמידיו מועטים היו ולימודו בביתו, בדירתו של חדר אחד. מכל מה שלמדתי אצלו זוכר אני את ספר משלי, וזכור לי שלא היה מבאר את תוכנם של פסוקי החכמה והמוסר, אלא מתרגם אותם בלשון יידיש מגורמנת (כנראה לפי ספר עם ה“ביאור” שהיה ברשותו), והתרגום הזה עצמו אף הוא היה באזנינו כדבר המצריך תרגום וביאור. על כן:

לֹא מָשְׁכוּ אֶת לִבִּי אֲמָרָיו הַשְּׁקוּלִים־הַצְּלוּלִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה,

לֹא עָרַב לוֹ לַנַּעַר מוּסַר הֶעָשִׁיר, שֶׁחָכְמָה כַּנָּשִׁים הוּא קוֹהֵל;

וְאוּלָם מָה הֶחְכַּמְתִּי מִכָּל שֶׁבַּבַּיִת, מֵעֹנִי מוֹלֵךְ בִּמְרוֹמוֹ,

מִמִּעוּט הַבְּרָכוֹת וְרִבּוּי הַמְּלָאכוֹת שֶׁל מוֹרֶה־וְחַזָּן־וּמוֹהֵל…

“מעוני מוֹלך במרומו” – חלילה לכם לחשוב, שיש כאן מליצה שבהכרח מתוך הצורך למצוא חרוז לשלמה. העוני שבבית הזה היה בו באמת משהו מורם ונשגב; היה עוני אֶלֶגאנטי, אריסטוקראטי. הדיבור בבית הזה היה בנחת, באצילות; ביום ה', יום השוק, עשו האשה והאיש חשבון הדרוש לקראת השבת, והנה חסר זה וחסר זה – אבל כנראה זה רק מחסור מקרי, מחסור זמני… ואמנם, הוא היה “זמני” בלבד. לאחר כמה שנים גדלו שני הבנים ועזרו לפרנס את הבית; אם לא בשפע, הרי בכבוד.

ה

ר' אהרן גולדהבּר נלקח לצבא באמצעו של זמן־הקיץ, והתלמידים נתפזרו בין מלמדים שונים עד סופו של הזמן הזה; אבל אחרי החגים הובא לטלוסטה ר' שמעון גבאי מאיסטיטשקי. מלמד־גמרא מובהק היה, ה“פסוק” נדחק לקרן־זווית, ואפילו חומש עם רש"י נדחו ליום ה' אחר־הצהרים וליום ו' בבוקר, וכל ימות השבוע היו קודש לדף הגמרא.

אינני יודע, מה הניע את ר' שמעון לבחור דווקא במסכת כתובות ולהתחיל דווקא בפרק השני; ילדי מלחמה היינו, ועניין האשה שנתארמלה או שנתגרשה והיא תובעת כתובתה לא היה עשוי לעורר את רוחם של שמונה־עשר הנערים שנתכנסו על־יד השולחן ב“וויזשניצר קלייזל” (בית־הכנסת של חסידי ויזשניץ). אמנם, שלושה או ארבעה מן התלמידים (ואני בתוכם) השתלטו על דף גמרא במשך שלושה או ארבעה ימים; ובתוך המשא־ומתן הזר לנו (בחוץ היה חורף, הזוֹגים צלצלו בצווארי הסוסים, השלג ירד וכיסה את העיירה בצעיף לבן) היו כמה מלים מתוקות, שטעמן הטוב נשתמר בלשון מאז ועד עתה: האשה שנתארמלה היא פשוט אשה שנתאלמנה (רק לאחר שנים נודע לי הסוד של חילופי למנ"ר); וההינומה היא הצעיף של הכלה; ו“הפה שאסר הוא הפה שהתיר” כלל גדול הוא ותמיד הוא עומד לשירותי במקום הדרוש; ולמעלה מכול ה“מגוֹ”! הרי זה מושג שאתה מייגע אמנם את מוחך הצעיר להבינו ולרדת עד סוף כוונתו, אך לאחר שירדת וקנית אותו לעצמך – כבר הוא שלך לעולמים ואתה שׂשׂ עליו כמוצא שלל!

אבל ר' שמעון חייב היה להכין לקראת ה“פאַרהער” (המבחן) בשבת לא רק את שלושת־ארבעת ה“ראשישים הטובים”, אלא את כל התלמידים, והיה מתייגע, המסכן, הרבה מאוד – ולחינם ולשווא! בצער רב ובכאב נאמן היה חוזר כל יום ה' ואומר בפנים מסמיקות ומחווירות: “מען לערנט און מען לערנט און מען לערנט, און אַז עס קומט צום שפּיץ (וכאן הגביה את הבוהן למעלה) – איז קיינער נישטאָ אין דער היים”. כלומר: לומדים ולומדים ולומדים, וכשמגיעים אל סופו של דבר – אין איש בבית!

לשון “קיינער” היה מכוּון, כמובן, רק אל השאינם־יודעים, ולא אל שלושה־ארבעה היודעים. אך ר' שמעון לא התנחם ב“גוטע קעפּלעך” (הראשים הטובים) המועטים והיה מצטער כל שבוע מחדש על כשלונו עם הבינוניים. מה היה לו לעשות עוד לתלמידיו ולא עשה להם?!

עד לידי יאוש היה מביאו הנער מוֹינה גבאי. מוֹינה היה בן אחיו של הרבי, חוכר בוסתנים שביתו נמצא בקצה העיר, בדרך לזאַלשטשיקי. מוֹינה זה היה נער פּרוע, ומוחו, שבפני דף הגמרא היה סתום כבקבוק ריקן ופקוק היטב־היטב, היה פתוח כשובך של יונים להפריח מתוכו כל מיני “רעיונות” ואמצאות, להצחיק בהם את הנערים ולהסיח את דעתם מן הלימודים. בחורף היה הרבי יוצא מן ה“וויזשניצער קלייזל” מעוטף ומכורבל מעל לראשו וגבו במטפחת־צמר גדולה משובצת, ממש מעין אלה שהיו הנשים נוהגות להתעטף בהם (והוא הגבר היחיד שראיתי מתעטף ב“פלייטל” כזה), ומתחת לפלייטל ניכר היה כמה גבו כפוף ומתכופף. יודע הייתי, שמחמת הקרה שבחוץ הרבי מתכופף ומתכרבל כך, אבל לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה, כי הצרות שגורם לו מוֹינה הן הן הכופפות את קומתו.

לאחר כמה שנים, כשטבע מוינה במאגר־המים שלפני הטחנה שבדרך לסבידוֹבה והובל בעגלה אל ביתו של ד"ר אַלבּין, כאילו יש בכוחו להחיות את המת – בטוח הייתי בלבי, שיש בזה עונש מן השמים על הצער שציער את דודו, ר' שמעון גבאי. אלא שנדמה היה לי, כי העונש חמוּר יותר מדי…

עוד תלמיד קרוב היה לו לר' שמעון בחדר שלנו, והוא ווּלי (אברהם) בן מרדכי גבאי. ווּלי היה אחד משלושת או ארבעת התלמידים הטובים, ולא בכוח תפיסתו המהירה אלא בכוח שקידתו הרבה. נער רך וטוב היה. אף הוא היה שותף לצערו של רבו ודודו ר' שמעון על תעלוליו של מוֹינה שארו, וכמו בשביל לפצותו על כך – שקד על לימודו בהתמדה יתירה. לאחר כמה שנים, כשגדלנו ונערי העיירה התחילו עושים חשבונם ומבקיעים להם דרך אל “העולם הגדול” ואל לימודים – נשאר הוא הנער היחיד היושב בבית־המדרש ולומד תורה בשקידה של מתמיד אמיתי, כמו בימים הקדמונים. אביו וכל בני העיר ציפו ממנו לגדולות, ובחשאי סיפרו גם סיפורי־פלא על מעשי־הצדקה שהוא עושה בארוחות שהביאו לו יום־יום אל בית־המדרש ובדמי־כיס שנתן לו אביו.

צעיר היה ממני בשנה אחת ו“תפיסתו” איטית משלי, אבל בשתים־שלוש השנים שלאחר הבר־מצווה שלו, בזמן שאני עסקתי במלאכות שונות והרביתי בקריאה והייתי בולע ספרי־חול מכל המצוי בספריה הציונית ומכל המוזמן לספריה של בית־הספר העברי – היה הוא יושב למן הבוקר השכם ועד שעה מאוחרת בלילה ולומד ולומד ולומד – גמרא. במשך שלוש השנים האלה נעשה הוא למדן ממש, ואילו אני מה השגתי? מילאתי כרסי בשל“ג, ב”הסגנון העברי" של קרינסקי ובכל מיני ספרים, שלא היו אלא “ביכלעך” בלבד. יודע הייתי, כמה טובה ונכונה דרכו יותר מדרכי, אבל לא היה בי הכוח לחזור בי. אני דרכי הוליכתני ללבוב, ואילו הוא נשאר בטלוסטה, בבית־המדרש, מתמיד יחידי, וכל דרכו אינה אלא כמה מאות פסיעות בבוקר מבית־אביו, מעבר לגשר, אל בית־המדרש שבנתה הגבירה מרת רבקה בראקסמייאֶר, ובלילה באותה הדרך חזרה. בשביל הזה היה עובר פעמיים ביום, ודרך אחרת לא ידע.

אבל חזוי היה לו לנסוע פעם אחת עד ללבוב, בדרכו האחרונה; ואף־על־פי שבית אביו סמוך היה אל בית־הקברות של טלוסטה – חזוי היה לו להניח את גופו הרך, המעודן והמסוגף, בבית־הקברות של יאנוֹבסקה – עוד שתים־עשרה שנים תמימות קודם שנעשה המקום ההוא מחנה־מוות ומקום־קבורה ליהודי לבוב והסביבה הנרחבת.

אף הוא, הטוב והתמים והישר, בדומה לבן־דודו מוֹינה שטבע, הובא אל ד"ר אַלבּין – אל המרפאה שלו בלבוב, לניתוח של התוספתן. הדבר נודע לי בערב, וכשנחפזתי בבוקר אל המרפאה ההיא – כבר מצאתי אותו שכוב על מיטה גבוהה בלא רוח חיים, והדם מזרזף לאט־לאט מעל השעוונית ונוטף מעל שולי המטה ומצטבר על הרצפה בשלולית קטנה. במאוחר הגיע לבובה, ומת בשעת הניתוח, או מיד לאחריו.

כבן שמונה־עשרה היה במותו. אילו מת בטלוסטה, ודאי היתה כל העיר יוצאת ללווֹתו, ותלמידי־חכמים שבעיר היו קושרים לו הספד גדול. עכשיו שמת בלבוב, והקבורה נערכה בחפזון, והלוויה יצאה מבית־החולים היהודי שברחוב ראפּאפּוֹרט, והארון לא נישא על כתפים אלא הוסע בעגלה של חברה קדישא – לא ספדו לו ולא בכו לו, ולא היו מהלכים אחרי מיטתו אלא אנשי חברה קדישא וכמה עניים שנתלווּ להם לשם מצווה ולשם נדבה. זרועי נתונה בזרועו של האב האומלל, ר' מרדכי גבאי, היינו פוסעים בכבדות אחרי העגלה במעלה ראפּאפּוֹרט, והאב אינו זועק ואינו סופד אלא מלחש כל הזמן: “שמשלי, נאָר דו אַליין ווייסט דאָך וועמען איך פיר דאָ צו לייגן קין קבר אַריין”. כלומר: שמשלי, הרי אתה בלבד יודע את מי אני מוליך כאן להניח בתוך הקבר. ואני רק מנענע לו בראשי, ואיני יכול לומר אפילו הברה אחת, משום שהדמעות מחניקות את גרוני.

בפרוס חג הפסח חזר ר' שמעון גבאי לאיסטיטשקי עירו ולא חזר עוד אלינו. אפשר תקפה עליו הכמיהה אל בני ביתו, ואולי נעורו בו געגועים אל עיירתו הקטנטונת, השוכנת על הדנייסטר האדיר. ואולי נתגעגע לא על הדנייסטר, המגלגל את מימיו העצומים ברחבוּת ובשלווה מלכותית, אלא דווקא על היובל הקטן והחוֹמר דז’וּרין, הנחפז ברעש אל הדנייסטר? שכן הדז’וּרין הזה עבר לא הרחק מביתו, ופעם אחת, כשבע שנים לאחר שהייתי תלמידו, מצאתי אותו עומד על־גבי גשר־העץ הקטן שמעל לפלג הצהבהב ומביט במימיו הרעשניים, לאחר הגשם שירד ביום־קיץ. “שלום עליך, רבי!” צעקתי לו עוד מרחוק, אף הוא ענני שלום והכירני מיד וקרא בשמי, אבל ידו לא הושיט לי לשלום, בוודאי שלא לבייש את הנערה שהלכה עמי, שלא יכול היה להושיט גם לה יד. אך הרבי לא נמנע מלהסתכל בה, בנערה זו, ושאל אם היא “כלה” שלי. שלא לסבך את התשובה עניתי בפשטות “הן”, הנערה הסמיקה ור' שמעון – נדמה לי – גם הוא חיוּת נוספת באה בפניו. אותה שעה עלה בדעתי, שאין הוא “בטלן” כלל. וייתכן שקרא בבחרותו את שירי שילר וגיתה והיינה. וראָיה לדבר: כטוב לבו בלימודים היה מבטיח וחוזר ומבטיח לנו, כי אם נהיה ילדים טובים ונלמד גם בשבוע הבא בשוֹם־שׂכל ובשקידה. יגמול לנו טובה תחת טובה וילמד אותנו “דוֹיטשה גרמאטיק”, כלומר: דקדוק גרמני: געגענוואַרט, פערגאַנגענהייט, מיטפערגאַנגענהייט, פאָרפערגאַנגענהייט,

צוּקוּנפט, פאָרצוקונפט. אמנם, מעולם לא הגיע לידי קיום הבטחתו זאת, אף אנו לא היינו משתוקקים שיקיים אותה – המונחים הללו נראו לנו מוזרים ומופלאים ולמעלה מבינתנו, אבל לא היה ספק בלבנו, שיש ביכולתו של הרבי למלא הבטחה זו, לכשירצה. עתה אמרתי בלבי: הייתכן שהבטיח הרבי ללמד אותנו דקדוק גרמני, בלי שידע דקדוק זה באמת? והייתכן שידע דקדוק גרמני, בלי שידע מעט ספרות ושירה גרמנית? שמע מיניה!

ו

לזמן הקיץ בא במקום ר' שמעון גבאי בנו מוּני גבאי. דומים היו זה לזה בקומה ובמראה ובבוהק הפנים הסמוקות, אלא בזמן שפני האב מעוטרים זקן ופיאות בראשית כסיפתם – פני הבן חלקים ונראים כמשוחים בשמן. איני יודע, אם היה הבן מסיר את שערות זקנו במין “סם”, שהוא מותר על־פי ההלכה, או שהיה מתגלח בתער ממש. וקרובה לאמת ההשערה השנייה, שאם לא כן – מהיכן באו לו הפציעות התכופות בפניו? ואם כן, פליאה היא איך התעלמו מכך אבות הבנים, כולם יראי־שמים ורובם חסידי טשורטקוב או ויזשניץ!

ה“חדר” לא היה עוד ב“וויזשניצער קלייזל”, אלא בביתה של מרת לאה סטוּפּ, בחדר שהשכירה לשם כך בזול, משום שגם בנה מוּני היה בין התלמידים. לאה סטופּ לא היתה חלילה אלמנה; אבי המשפחה, ר' איציק־לייב סטופּ, מחסידי ויזשניץ היה, תלמיד־חכם ובעל־תפילה נעים־קול ויפה־נוסח. אלא מאחר שהיתה מרת לאה חכמנית ודעתנית, והיא לא רק עקרת־הבית אלא גם הנפש הפועלת העיקרית בחנות־הבדים שבחדר הקדמי ובמסחר הביצים ביום היריד – נקראה כל המשפחה על שמה.

ההבדל העיקרי בין ר' שמעון גבאי ובין בנו מוּני גבאי היה רק בכך, שהאב נקרא בפי כול “שמעון מלמד”, ואילו הבן נקרא מלכתחילה, עד שלא בא, וגם במשך כל אותו ה“זמן”, “מוּני המורה”. ומה לימד אותנו מוּני המורה? שמא בא לקיים את הבטחתו של אבא וללמד אותנו באמת דקדוק גרמני עם כל ששת הזמנים שבו? או שמא התחיל ללמד אותנו ספרי הנביאים כסדרם ראשונים ואחרונים, עם רש“י ומצודות או עם המלבי”ם? חלילה וחס! זה לא עלה על דעתו, אף לא לשם כך הובא לטלוסטה! אביו, ר' שמעון המלמד, לימד אותנו עניין האשה שנתארמלה והיא תובעת כתובתה, ואילו הבן, מוני המורה, הורה לנו עניין המביא גט ממדינת־הים וצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם! אילו הראה לנו מוּני המורה מפה כלשהי של ארץ־ישראל (אחת מאלה שכבר היו מצויות אז בעיירה, מהוצאת אמקרויט את פרוינד בפּרמישלא; שהרי הימים ימים שלאחר הצהרת בלפור וסאן־רימו!), והיה מאיר את עינינו ואומר: הנה כאן היתה נחלתו של בנימין ובה היתה העיר רקם, וכאן היא העיר עכּו עד היום הזה, וכאן היא העיר אשקלון, ועל הערים האלה אומר ר' יהודה שבמשנה: “מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום, מעכו לצפון ועכו כצפון” – ודאי שהיו הדברים מאירים ומזהירים גם במסכת גיטין; אבל מוּני המורה לא הראה לנו מפה כלשהי, לא טרח אפילו להסביר מפני־מה קובע ר' יהודה גבולין רק במזרח ובדרום ובצפון ואינו קובע גבול במערב, הוא רק נתייגע עמנו בשאלה אם עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, ואל הבעיה הזאת לא נמשך לבנו. ונדמה לי – גם לא לבו של המורה; לבו נמשך למשהו אחר.

אותו קיץ ביקרה בעירנו מרת מרים רוזנבאום, בתו של ר' שניאור רוזנבאום, הוא “שניאור מלמד”, שאנו, חברי ואני, רק שמו הטוב הגיע אלינו, אבל לראות את פניו וללמוד תורה מפיו לא זכינו עוד. מרים זו משכּלת היתה, ועוד בימים שלפני מלחמת־העולם דיברה עברית, אף היא יסדה בעירנו אגודת נשים ציוניות, שלמדו עברית ותולדות ישראל. עתה באה ממרחקים (מאמריקה?) לבקר בטלוסטה עירה והיא מתאכסנת בבית לאה סטופּ, הוא הבית שבו החדר שלנו נמצא. ומלבד זה שמרים זו היא כליל השלימות הרוחנית היא גם אשה יפה, ונפשו של מוּני המורה יוצאת לבוא עמה בדברים! לעזוב את תלמידיו ולפנות אליה במישרין ולפתוח בשיחה אינו יכול, משום מה יאמרו התלמידים והוריהם; להידבר עמה ולצאת לטיול ברחובה של העיר או מחוצה לה אינו מעז, משום מה יאמרו הבריות. והריהו משגר לה איגרות קטנות, פתקאות קטנות מקופּלות, ואותי הוא עושה שליח להולכה. ואני יוצא מחדר אל חדר ומוסר את האיגרת הקטנה ומצפה לתשובה שבכתב, ואגב־כך אני נהנה מזיו־פניה של אותה מרים. וכמצטחק אומר לי מוּני המורה, ופניו הסומקות מסמיקות עוד יותר: כל כוונתו באיגרות הללו אינה אלא לאוורר מעט את ידיעותיו בחכמת הסטנוֹגראפיה על־פי גאבּלסבּרגר; שכן האיגרות הקטנות הללו בכתב־סטנוגראפיה כתובות הן, והוא מועט המחזיק את המרובה…

מרים קוראה ומחייכת ומשיבה מה שמשיבה, גם היא בסטנוגראפיה של גאבּלסבּרגר. והיא אומרת לי, שהיא מחבבת אותי. והלא דבר הוא! מרים המלומדת, היודעת לדבר עברית! אבל לא היא בלבד מחבבת אותי. גם הנערות בנות גילי, או הגדולות ממני בשנה או שנתיים, הבאות אל חנותה של מרת לאה סטוּפּ, לקנות שם בד לבן ולהדפיס עליו דוגמה נאה למפה של שבת – אף הן מחבבות אותי! ומפני מה? מפני שכל הדוגמאות הנאות מצוּיות מן המוכן, ומעתיקים אותן מנייר נקוב נקבים־נקבים קטנים, על־ידי כך שמפזרים עליו אבקה כחולה ואחר־כך בוזקים מין נוזל, לקבע את הצבע שלא יימחה; מה שאין כן המונוגראמות – את אלה צריך לצייר מחדש בשביל כל נערה ונערה בשמה! ואני הוא היודע – היודע־הכול הוא היודע מהיכן! – לצייר אותן מונוגראמות. מוּני המורה מעלים עין מכך שאני נעלם לחצאי־שעות משולחן הלימודים, הוא סומך כנראה על “תפיסתי” הטובה, ואני עומד ומצייר מוֹנוֹגראמה, אות־רבתי כתובה של שם הנערה, מסולסלת ומשולבת באות־רבתי של שם־משפחתה, וכמה עלעלים וציצים מעטרים אותן, לשם השלימות האמנותית (שעדיין אינני יודע על קיומה). והנערות צובאות עלי ומסתכלות במעשה־ידי בהפלאה, ואחת מהן, פייגלה היפה (רעיתו של זכריה קרייזלר, קאנאדה) עומדת כפופה מעלי ושעונה על גבי ממש, צמת־זהבה גולשת על צווארי מצד שמאל ונשימתה החמה מלטפת צווארי מצד ימין, ומתחת ידי פורחים הציצים להשלמת המוֹנוֹגראמה…

הנה כי כן המתיקו לי המונוגראמות עם צמות־הדבש של בנות ישראל היפות את ימי הקיץ ההוא. והמורה מוּני לא כיהה בי ולא שיחר למוסר אוזני – ועל כך זכור הוא לטוב!

ז

ומאיגרא רמא זו נפלנו, אני וכמה מחברי מתלמידיו של מוּני המורה, אל תוך רשותו של “מלמד־הגמרא המובהק” מבּוּדזאנוּב! בלי ספק יהודי כשר היה, ירא שמים ויודע־תורה, אולי אפילו למדן גדול, אבל – יסלח לי שם בגן־עדן! – מורה־להועיל לא היה, וחוץ מהטפת־מוסר שלו אין זכוּר לי מתורתו כמעט ולא־כלום. החדר היה בבית־המדרש הגדול והלימוד היה במסכת ביצה. והמלמד מבּודזאנוּב (יסלח לי השם! אפילו את שמו אינני זוכר) היה בריאה מוזרה, וכמה וכמה סיפורי־מעשיות שמספר העולם במלמדים־בטלנים היו הבריות מספרים אצלנו כמעשים שהיו בו עצמו. אחד מהם אחזור ואספר כאן, כפי שנקבע בזכרוני:

פעם אחת בחול־המועד של פסח יצא המלמד הבּוּדזאנוֹבי מבּוּדזאנוב העיירה בדרך המוליכה לווערבּוביץ הכפר, להסיח בדברי תורה עם ר' ישראל גליק. בדרך נתייגע (רגלו האחת קצרה היתה מחברתה והיה צולע הרבה) וישב בפאת־שדה לנוח מעט. הרגיש שהתנומה חוטפתו. אמר לעצמו: עוד היום גדול, אנמנם מעט ואמשיך דרכי. פשט נעלו האחת שסוליתה סוליה כדרכן של כל הסוליות, ופשט נעלו האחרת, שסוליתה עבה ביותר וכפולה־שמונה, משום שרגלו זו קצרה, והעמיד את שתי הנעלים בזו אחר זו, כדרך הליכתן. אמר בלבו: כשאתעורר משנתי תהיינה הנעלים מראות לי את הדרך, לאיזה צד אני צריך לפנות ולהוסיף ללכת בדרך העולה וערבּוֹבצה. עבר שם לץ אחד, ראה את שתי הנעלים ואת סדר עמידתן, ושיער את כוונתו של הבּודזאנוֹבי. מה עשה? נטל את שתי הנעלים והפך את סדר עמידתן, ופניהן בודזאנובה. משנתעורר הבּוּדזאנובי הסתכל מיד בנעליו וידע לאיזה צד הוא צריך ללכת. נעל מנעליו והלך. לאחר שעה הגיע בחזרה למבואותיה של בּוּדזאנוב. “פליאה גדולה”, אמר לעצמו, “כמה נתגדלה וערבוביץ זו! וערבוביץ הרי כפר היא, ואילו בתיה אלה בתים עירוניים הם ממש”. עד מהרה גדלה פליאתו עוד יותר. “הנה הרחוב הזה”, אמר לעצמו, “דומה ממש לרחובי שלי בבּוּדזאנוב, והבית הזה דומה ממש לביתי שלי”. עמד לפני חלון ביתו ונסתכל מבעד לחלון פנימה, וראה את זוגתו שלו יושבת על־יד השולחן, מטפחת של יום־טוב בראשה ומשקפי־הפליז על חוטמה והיא מעיינת במה שמעיינת; שכן משום חול־המועד לא יכלה לעסוק בטליאה או בסריגה. אף־על־פי כן עדיין חושש היה להיכנס אל ביתו, שמא אין האשה אשתו אלא בדומה־לאשתו, או שמא חלילה מעשה־כשפים יש כאן. אזר עוז וצעק מבעד לחלון הפתוח: “האָרכסטו, הוציאי לי את הכתובה!” ורק לאחר שראה את הכתובּה, הכתובה והחתומה כדין – נחה דעתו וחזר אל ביתו, זו אשתו.

הקור התגבר מיד לאחר החגים ובחנוכה כבר היו הנהר וכל סביבתו קפואים כהלכה, ובני־החיל מכל החדרים יצאו להחליק על הקרח. ורק אני וחברי, תלמידי הבּוּדזאנובי, נעדרים משם. הייתכן? התחלנו משתמטים מן הלימוד היבש והרודם, מ“מלמד־הגמרא המובהק” שלא השכיל להחיות לפנינו את הדברים שלימד ולהכניס בהם עניין. התחיל הוא מטיף לנו מוסר. והפה שהיה מגמגם ומבליע את המלים בשעת ההסברה, הוא הפה שהיה מטעים את דברי ההטפה בנעימות ובאיטיות מכוונת, והיה נועצם בבשרנו בהנאה מקצועית, כאותו סנדלר שמוציא מסמרים קטנים מבין שפתיו ונועצם בעקב במכות מכוונות וקולעות למטרה. ונוסחו של המוסר נוסח קבוע היה, כמין פזמון חורז.

– אם אינך רוצה ללמוד תורה, מה יהיה בסופך! חוטב־עצים או שואב־מים לא תוכל להיות, משום שאין לך כוח לזה. רב או דיין, שוחט או מלמד לא תוכל להיות, משום שאינך רוצה ללמוד תורה. לא נשאר לך, על כורחך, אלא להיות חייט או סנדלר – וכלום זה יאה ונאה לכבודו של אבא שלך, פלוני בן פלוני, שיהיה בנו סנדלר או חייט?

כשהגיע תורי שלי לשמוע את פזמון־המוסר הזה, שנאמר בנעימה נעימה ובהנאה גדולה, כשל מי שהמציא הוכחה חותכת ומשכנעת להכרחיותו של לימוד הגמרא, כבר היתה תשובה משכנעת גם־היא מוכנה בפי.

– רבי – עניתי לו בדרך־ארץ – כלום כל ילדי ישראל חייבים להיות רבנים ודיינים, שוחטים או מלמדים? והרי גם סנדלרים דרושים בעולם! מילא אני, לי קונים נעליים מוכנות מבית־החרושת, אבל הרבי הרי אי־אפשר לו כלל בלי סנדלר! אם לא יהיו סנדלרים בעולם, מי יתקין לו נעל אחת עם סוליה עבה כל־כך, כפולה־שמונה?

סבור הייתי, הרבי יקפיד עלי, שהזכרתי לו את מומו. אבל טעיתי. אדרבה, הוא חייך שוב בהנאה, ואמר: “שמשלי, אתה נער חכם. אבל ללמוד אינך רוצה. אילו רצית ללמוד, היית יודע, היית מגיע לידי ידיעה אמיתית”. והוא לא ידע, שללמוד דווקא רוצה אני, אלא שתורתו שלו מעומעמת ומגומגמת ומשועממת ואינה נכנסת אל הלב ואף לא אל האוזן.

פעם אחת בא אל בית־המדרש וכל ראשו, פיאותיו וזקנו, גבותיו ושפמו, מכוּסים נוצות־פלומה דקיקות, ממש כאותו שלג שירד בבוקר בחוץ, ואין בולט מתוך ים־השערות והנוצות אלא החוטם הבולבוסי הפחוס. כנראה נפרם אותו לילה הכר שלמראשותיו. “שמשלי”, אמר לי בבת־שחוק של שמחה (השם יודע, למה היתה לו תמיד הבעת־פנים של שמחה, כשל מי שנהנה מכל הנאות־החיים!), “תביא לי היום מן הבית שפּיגילי (מראה קטנה). יודע אתה, על־פי השולחן־ערוך אסור לאדם מישראל להסתכל בשפּיגילי. אבל כשיש לו נוצות בשערותיו מותר לו להסתכל בשפּיגילי”. ושוב חיוך של הנאה. הבאתי לו שפּיגילי עגול קטן, שקוטרו כקוטר של ביצה. קירב הרבי את השפּיגילי אל עיניו, אל חוטמו, אל פיאותיו, ושעה ארוכה הסתכל בבבואתו הנשקפת לו מן המראה הקטנה ולא ידע שובעה. כנראה התפעל מעצם הפלא הגדול, שאדם יכול לראות את עצמו במראה, ואולי נהנה כל־כך מיפי תוארו. לבסוף החזיר לי את השפּיגילי וחייך חיוך של נחת מרוּבה, כמי שהצליח להערים על השולחן־ערוך, על ר' יוסף קארו ועל הרמ"א גם יחד, וליהנות מן האסור הבא לו בהיתר גמור…

“אתה נער טוב”, אמר לי פתאום. “וכשתגיע לגיל בר־מצווה, אגלה לך את הסוד כיצד עושים אדם. לא בשם המפורש, ולא גולם כמו שעשה המהר”ל מפּראג, אלא אדם ממש".

הרבי רצה כנראה לקנות את לבי, אבל אמירה זו, עם הנצנוץ בעיניים שנתלווה לה, הבהילה אותי משום מה ולבי הלך ממנו לבלי שוב.

באתי הביתה ואמרתי לאבא: אינני רוצה ללמוד אצל המלמד הבּוּדזאנובי. אמר אבא: בזמן הבא תעבור אל מלמד אחר. אמרתי לאבא: לא לכך הכוונה, אלא כבר עכשיו אני רוצה לעבור אל מלמד אחר! תמה אבא: באמצע הזמן? ואל מי רוצה אתה לעבור? אמרתי: אל ר' אהרן גולדהבּר רוצה אני לשוב! הקשה אבא: והרי עזבת אותו עוד לפני שנתיים ימים! עניתי לאבא: לא אני עזבתי אותו, אלא הוא עזב את העיר והלך אל הצבא. עכשיו שחזר וכמה מחברי הקודמים לומדים אצלו, רוצה גם אני לחזור אליו. הקשה אבא: וללמוד דף אחד גמרא במשך שבוע שלם? תירצתי את קושיתו: אבל ללמוד גם חומש עם רש"י, ופסוק, וכתיבה!

אבא, עליו השלום, הסכים. יתום מאמי הייתי, בן־הזקונים הייתי, וחיבב אותי הרבה. והרבה עוז־רוח דרוש היה בעיירה בשביל לעשות את המעשה הזה, להוציא נער “בעל מוח חריף” (שם כזה יצא לי) מידו של “מלמד גמרא מובהק” (שם כזה יצא לבּוּדזאנובי) ולמסור אותו בחזרה אל מלמד שאצלו למד לפני שנתיים. ומה יאמרו על־כך בקלויז של טשוֹרטקוב? ויש לשער, כי גם הפסד מרובה היה כרוך בזה; שהרי הבּוּדזאנובי נתקבל על יסוד התחייבות של ההורים לזמן שלם, בשכר־לימוד ובמזונות, ואין ספק שאבא עמד בהתחייבות זו במלואה, ומלבד זה נוסף עוד שכר־הלימוד לר' אהרן.

ח

הפעם היה החדר של ר' אהרן בדירתו ב“טארגוֹביצה” החדשה. עשרים ושישה נערים ישובים היו משני צדי השולחן הארוך, ספסל מזה וספסל מזה, מקצה הקיר ועד קצה הקיר, ורק מעבר צר נשאר בקצה השולחן להיכנס בו אל הספסל הפנימי. ר' אהרן עומד מאחורי הספסל החיצון, רגלו האחת ניצבת על הספסל בין שני נערים, ועל ברכּה של הרגל הזאת מונח הספר שמתוכו הוא קורא באזנינו מה שהוא קורא בפעם הראשונה, ותמיד הדברים מאירים ומזהירים ושמחים! בבוקר קורא ר' אהרן ומסביר בשכל טוב ובטוב־טעם “אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז”, ואחר־הצהרים לומדים שוב, כמו לפני שנתיים – “ישעיה”! אבל כמה שונה עתה הטעם וכמה שונה ההרגשה! לפני שנתיים הייתי הצעיר שבחבורה, קטן בין גדולים, והשנים־עשר או השלושה־עשר בסדר־התלמידים. עכשיו אני השלישי, השני, ואם תרצה לומר – הראשון!

“סדר־התלמידים” מה הוא? רק מי שהיה מתלמידיו של ר' אהרן יודע סוד זה! כבר סיפרתי, שר' אהרן ניצב מאחורי הספסל החיצון, הפונה אל פנים החדר, רגלו על הספסל והספר על ברכּה של אותה רגל; וכך הוא עומד וקורא כל אותה משנה, או כל אותה פיסקה בגמרא, או כל אותו פרק בישעיה, ומשסיים הוא שואל: “מי אומר ראשון?” – ו“אומר” פירושו: חוזר ואומר הכול מלה במלה, אחד מקור ואחד תרגום ופירוש והסברה משולבים יחד, אין חסר דבר! נמצא מתנדב – הריהו היום “ראשון לסדר”, לא נמצא – ר' אהרן שוקל מחליט מי “יאמר” ראשון, ומי יאמר שני, ומי יאמר שלישי, וכך עד סוף כל עשרים ושישה התלמידים. נמצא שכל משנה וכל פיסקה וכל פרק “נאמרים” ונשנים עשרים ושש פעמים, ועל־ידי כך נקבע ממילא סדר החשיבות וסדר העדיפות של התלמידים, וכל הנלמד נקבע היטב במוח ונחרת עמוק־עמוק בלב ואינו נמחה לעולם.

איני זוכר את שמותיהם של כל התלמידים, אבל זוכר אני את חמשת הראשונים: דודל שכנר, הנמצא בקוסטאריקה; ושארו בוצי שכנר, שאינני ידוע גורלו; משה ואכשטיין־עמיר, בן אחיו של ד“ר ברנארד ואכשטיין, והוא עתה איכר־מתיישב ובעל בעמיו בבית־שערים; ושכנו הסמוך לו בבית־שערים, קלמן־מרדכי שטרנקלאר, והוא שארי ושותפי לצער־נכר בתקופת־לבוב; ועמהם גם אני הכותב וחותם. וכל פעם שאני מזדמן לבית־שערים – הרי אנו מגלגלים בזכרונות מחדרו של ר' אהרן, ואני מהנה את משה ואכשטיין בחיקוי נאמן של חצי פסוק בישעיה, כפי שהוא אמרוֹ באותו יום־קיץ לפנות־ערב ובאותו חדר ב”טארגוביצה" החדשה. נער גבוה ורזה היה, וקולו אף הוא גבוה ודק וצפצפני, ובקול הזה, המורם ומתוח לעילא ולעילא, מתוך הלהט שבדברים, ציפצף כחליל־של־מתכת וסלסל ברוב רגש: “וטיטאתי־י־י־ה – און איך וועל זי אויסקערן, במטא־א־אטא – מיט אַ בעזים, השמד – פון פאַרטיליגוּנג, נאום – די רייד, ה' – פון גאַט, צבאות – די הערשאַפטן!”.

ביום חמישי אחר־הצהרים לומדים חומש עם רש"י. כל אחד קורא פסוק אחד, והמלה האחרונה עודה בין שפתיו – כבר מתחיל חברו הסמוך אליו את הפסוק השני; וכך הקריאה סובבת־הולכת במהירות לאורך השולחן מזה ומזה, בלי הפסקה כלשהי ובהמשך אחד. ואוי־אוי לו לנער, שאינו מתחיל בפסוקו מיד בבוא תורו – סימן הוא שלא השגיח ולא עקב אחרי הקריאה, ומיד הוא בא על עונשו: חברו היושב אחריו כבר קורא במקומו, וההוזה ואינו מקשיב כבר איבד את תורו! ואין לך בושה גדולה מזאת וצער גדול מזה.

ביום ששי, לאחר שכל התורה של אותו שבוע כבר קבועה בלבבות, ר' אהרן מלמד אותנו משהו של כתיבה (פליאה היא, כיצד הזניחו את הכתיבה כל המלמדים הראשונים, פרט למוּני המורה, שהכתיב לנו מפעם לפעם שתים־שלוש שורות ביידיש וגם בגרמנית באותיות גוֹתיות.) מחברות אינן מצויות בשוק למכירה, אבל אנו עושים אותן מדפים חלקים וריקים שנמצאו בין ה“אַקטין”. ה“אַקטין” הם תעודות של בתי־המשפט האוסטריים ושאר המשרדים הממשלתיים, שפונו מן הארונות והם משמשים בעיקר לתעשיית שקיות־נייר לחנויות, והרבה משפחות, מבוגרים וילדים, עוסקים בעשייתן. אבל דפים ריקים שביניהם נשמרים לצורכי כתיבה, ומהם גם המחברות עשויות. המחברות הללו אין בהן שורות, ור' אהרן סרגל קטן יש לו ועפרון קטן, ובהם הוא מסרגל לנו שורות־שורות במהירות כזאת, שאין העין יכולה לתפוס מה שידו עושה, ועד שאנו פונים כה וכה כבר עשרים ושש מחברות מסורגלות שורות ישרות ומקבילות, במרחקים שווים זו מזו, כאילו יצאו מתחת ידו של אשף. ר' אהרן כותב שורה בראש העמוד, לכל אחד שורה אחרת, ואנו מעתיקים את השורה הזאת כעשרים פעם, עד שמתמלאים שני העמודים המסורגלים. לפעמים אנו כותבים בלשון־הקודש ולפעמים אנו כותבים בלשון־יידיש, ופעמים זו וזו יחדיו – כדרך לימודנו כך דרך כתיבתנו, ושתי הלשונות משמשות כאחת, באהבה ובשלום, ואין אנו מרגישים כמעט כי שתי לשונות לפנינו.

עד סופו של אותו זמן החורף ועוד זמן־קיץ שלם זכיתי ליהנות מתורתו ומהסברתו ומשיטתו הטובה של ר' אהרן גולדהבּר. לזמן־החורף הבא יצאוהו רוב תלמידיו ה“גדולים”, ואנוּס הייתי גם אני להיפרד ממנו ולחזור אל “מלמד־גמרא־מובהק” והפעם נעשיתי תלמידו של ר' פייבוש השוחט.

ט

ר' פייבוש השוחט היה בוודאי לפני שנים רבות אברך נאה ותלמיד־חכם שאין רבב על בגדו, שהרי היה השוחט מטעם חסידי טשורטקוב שבעיר, והללו כידוע היו מקפידים בלבושם ובכל חיצוניותם. אבל בימי שלי כבר היה זקן, שערות ראשו וזקנו ספק לבנות ספק צהובות, ושפמו ודאי צהוב – מן הטאבּאק ומן הטאַבּיקי.

בהמות לא היה ר' פייבוש שוחט עוד בימי, אבל עופות היו מביאים אליו כמה וכמה פעמים ביום. ושלא להפסיק את הלימוד עם שבעה או שמונה התלמידים שמסביב לשולחן המרובע שבחדרו האחד, היה אומר לריבה ראשונה שבאה: “שבי על הספסל וחכי, עד שיבוא עוד עוף, ואענה לך”. מה לשון “ענייה” לכאן? – הייתי מהרהר בלבי. כאן הולך למיתה תרנגול צחור, או אווז או ברווז, דמו האדום והחם יישפך חלקו ברהטים העשויים לכך וחלקו על־פני השלג שליד הבית (אם המדובר הוא באווזים, שאינם נמרטים אלא במשהו מתחת לכנפיהם ומושלכים על־פני השלג שבחוץ) והרבי שלנו אומר “ענטפערן”!

וכשהרבי כבר הולך “לענות”, אנו עושים בינתיים הפסקה ויוצאים החוצה. ביתו של ר' פייבוש קרוב מאוד לנהר ולשטח־הסוף הנרחב והקפוא, והימים ימי חורף בכל תפארתם!

וממול לביתו של ר' פייבוש, על גבעה נישאה במקצת, נמצא בית־מלאכתו של ר' יידל סטופּ הנגר. ושם המשׂור מנסר לווחים וחותך בקצותיהם זוויות ושגמים, והמפסלת מעמיקה חודה בעץ הלבן והרך, והנסורת מתעופפת בחלל האויר, והשרף שעל־גבי הלווחים מפיק ריח טוב, והוא מצטרף עם ריחו של דבק־הנגרים הרותח ועם ריח־השלג שבחוץ… שכן למרות הקרה – החלון פתוח, ויידל הנגר עם השוליה שלו עליזים כדרכם תמיד, ואותי אינם מגרשים מלפני החלון. אדרבה! יידל אוהב־שיחה הוא ורוחו טובה עליו, ולא זו בלבד שהוא מרשה לי להסתכל בעבודתו ולשאול שאלות משאלות שונות, אלא אף הוא עצמו פותח ומסביר לי את סודות עבודתו ואת ה“מחשבה” שבה! וכשאני מוסיף ושואל שאלות חדשות על יסוד מה שהסביר, הוא משבח את הבנתי הטובה ומסכם את התרשמותו ממני: “דאָרט וואו תורה דאָרט איז חכמה”. כלומר: במקום התורה שם החכמה.

מה תורה ומה חכמה קניתי מר' פייבוש השוחט? קונם שאיני זוכר! אפילו באיזו מסכת למדנו אינני זוכר. מכל אותו חורף אצל ר' פייבוש השוחט לא נשתייר לי ולא־כלום, חוץ מהבנה טובה בנגרות, שקניתי מיידל סטופּ מתוך הסתכלות ושיחה, וחוץ מ“תמונה” אחת קטנה בשירי “שלג”:

אַוָּז שֶׁנִּשְׁחַט וְהִתִּיר אֶת רַגְלָיו

הִשְׁתַּחְרֵר מִשּׁוֹחֲטוֹ וּבָרַח:

הוּא רָץ בְּלִי קוֹל וּמֵנִיעַ כָּנָף

וְדָמוֹ עַל הַשֶּׁלֶג נִשְׁפָּךְ.

כָּךְ רָץ הָאַוָּז בְּצַוָּאר הַפָּשׁוּט

לָעוֹלָם הַצָּחֹר, הָרָחוֹק, –

מֵעַל הַצַּוָּאר הָאָרֹךְ הַשָּׁחוּט

מִתְגַּלְגֵּל עוֹד אַלְמֹג וְאַלְמֹג.

אבל ריווח והצלה עמדו לי אותו חורף ממקום אחר! שוחט שני היה בעירנו, ר' שלמה שכטר, שלפני המלחמה, כשהיתה עוד ההתנגדות שבין חסידי טשורטקוב וחסידי ויזשניץ חריפה, היה הוא השוחט מטעם חסידי ויזשניץ; אך בימי שוב לא היתה ההבחנה הזאת ניכרת ונודעת. שלושה בנים היו לו לר' שלמה: מנדל, יוסל וזלמן. מנדל זכור לי תמיד כשהוא מהלך ברחובה של העיר, ספר נתון תחת בית־שחיו (יומניו של הרצל או כתבי זשיטלובסקי) והוא מטייל ומתווכח עם חבריו בני־גילו בעניינים העומדים ברומו של עולם: הצהרת באלפור, המאנדט על ארץ־ישראל שנמסר לאנגליה האדירה, וכנגד שני אלה – מה ערכו של הטריטוריאליזם?! אפשר בזכות הוויכוחים הנצחיים בענייני הציונות עלה בעוד מועד לארץ־ישראל, לא בחל בכל עבודה קשה, והרי הוא ובני־ביתו יושבים עתה בתל־אביב, משפחה נאה ומושרשת. יוסף, האח האמצעי, נעשה לאחר שנה־שנתיים חברי הטוב, אם כי גדול הוא ממני בכמה שנים, ושנינו מזכירים באהבה אותם ימי קיץ, שבהם היינו שכובים על ערימה גדולה של שחת ריחנית ו“בולעים” יום־יום פרקים רבים מספרי הנביאים הראשונים – להשלים מה שהחסרתי בלימודי הראשון אצל ר' אהרן, שהקפיצני מיהושע לישעיה. אף הוא, יוסף ידידי, הציל נפשו מתוך השואה והגיע לארץ ישראל, ומפיו נודעו לי כל הפרטים והתאריכים הנזכרים בשירי “המניין בעירי, בעיר טלוסט”, ואף הוא ורעיתו חיים בקרית־שלום. אך בן־גילי וזמן־מה גם חברי בחדר היה הבן השלישי, זלמן ע"ה, הצעיר בבנים.

נער טוב ופיקח היה. אבל מהיר־תפיסה לא היה ובתורה חשקה נפשו אך מעט. ואביו, ר' שלמה, היה מצטער על כך, וביקש ללמדו יותר ממה שלמד בחדר, ובשביל להוסיף לבנו חשק ללימודים – ביקש ומצא לו חבר, ואותו חבר הייתי אני. וכך נעשיתי תלמידו של ר' שלמה השוחט, שלא על־מנת לשלם שכר־לימוד, ובלבד לשמש צוות לבנו, וכך נעשיתי גם בן־בית בביתו של ר' שלמה וחבר לבנו האמצעי, יוסף הנחמד והנעים.

וכמה שונה היה ר' שלמה השוחט, שלמדתי אצלו אחר־הצהרים, מר' פייבוש השוחט, שלמדתי אצלו לפני־הצהרים! לבושו של ר' שלמה היה תמיד נקי, וזקנו, שחוטי־כסף ראשונים התחילו משתזרים בו, היה עשוי תמיד יפה, וכשהוא בודק את החלף ומעבירו על הציפורן האחת העשויה לכך – אני רואה כמה נאות כפות־ידיו, כמה עדינות אצבעותיו וכמה יפה כל שאר ציפורניו עשויות! דיבורו תמיד בנחת, לעולם אינו מגביה קולו יתר על הדרוש, אף בשעת לימוד והסברה. והסברתו בטוב טעם ובנחת.

אף ר' שלמה מפסיק מלימודו ויוצא לשחוט עוף בלשכה המוכנה לכך שליד דירתו, מעבר לפרוזדור, אבל לעולם הוא חוזר נקי, בלא כתם ובלא רבב. במקצת מפחידים אותי החלפים הגדולים והגדולים עוד יותר, והאחד הגדול ביותר. כולם מונחים בנרתיקיהם בפינה המיוחדת להם בין הקיר ובין הכיריים, אבל כמה פעמים כבר ראיתי אותם. רבונו של עולם! היהודי הרך והעדין הזה, שאינו פוגע אפילו בזבוב שעל הקיר, כיצד הוא מניף חלף גדול כל־כך, ובהולכה והבאה מהירה הוא שוחט פרה גדולה?

שכן ר' שלמה היה צעיר הרבה מר' פייבוש, והוא היה שוחט כל הגסוֹת. פעם אחת, במוצאי שבת של חול־המועד פסח, הלכתי עם זלמן חברי־ללימודים אחרי ר' שלמה אל בית־המטבחיים העירוני שמעבר לגשר בדרך לטשורטקוב. פרה גדולה היתה מוטלת כפותה, רגליה האחוריות והקדמיות ביחד, ושני בחורים מבין פושטי־העור מחזיקים בקרניה הגדולות. ר' שלמה מוציא את החלף הגדול מנרתיקו ומתבונן בו רגע ונראה כמהרהר מה, אחר־כך הוא מרכין עצמו אל הפרה ותופס בעור צווארה ביד שמאל, ועד שאני מתכונן לראות את ההולכה וההבאה בחלף הגדול – כבר נפער פתח אדיר בצווארה של הפרה ושטף של דם שוצף ומהביל נשפך על רצפת־האבן וממנה אל הביב שבתוכה. עיני מתערפלות, ראשי סובב־הולך, עוד מעט ואפול. ברגלים כושלות הולך אני הביתה, וימים רבים של אותה שנה אינני טועם עוד טעם בשר… אף אל ביתו של ר' שלמה אינני מוסיף עוד לבוא, בוודאי מתוך פחד לראות שנית את החלפים הרבים, הקטנים עם הגדולים, שבין הקיר והכיריים – –

י

וכאן המקום להזכיר עוד מלמד אחד שלי, שלמדתי אצלו כתלמיד יחיד, אם כי איני בטוח בסדר הזמנים; זכור לי שלמדתי אצלו בזמן־הקיץ, ואינני בטוח אם היה זה אותו הקיץ שבא לאחר החורף שבו למדתי אצל השוחטים ר' פייבוש ור' שלמה.

המלמד הזה היה הדרשן ר' פינחס לאפּינר. לא בן־עירנו היה, ממרחקים בא, אולי מליטא, ומשום־מה איווה לו את טלוסטה עירנו למקום־מושב לו. לפי דעתי בימים ההם ראוי היה לשמש בכהונה של דרשן בקהילה גדולה יותר, או לפחות לעבור בקהילות הרבה, כדרך הדרשנים. ואילו הוא ישב בעירנו בקביעות, ורק פעמיים או שלוש פעמים בשנה היה דורש: בשבת הגדול (רבינו, הר' שמואל אבא חודורוב ז"ל, לא היה, כידוע דרשן גדול), ובשבת שובה, ואולי עוד פעם או פעמיים. באותם ערבי־שבתות היו מופיעות בכל בתי־הכנסת ובבית־המדרש מודעות כתובות בכתב־יד על פיסות נייר בגודל של חצי עמוד ממחברת, מודבקות במעט שאור של עיסה, ובהן נאמר כי איה“ש בשבת בשעה שלוש ידרוש בבית־המדרש הדרשן פינחס לאפּינר, “ולהשומעים יוּנעם” (כך בפירוש, וכך תמיד; לא ינעם בקל, אלא יוּנעם, בווא"ו, כמין הוּפעל, אם כי הכוונה היתה בוודאי לקל בלבד). ואמנם, לשומעים הוּנעם וגם נעם להם. הר' פינחס לאפּינר בקי היה בנביאים ובכתובים ובמדרשי־אגדה, ומומחה גדול היה להשחיל על חוט אחד עשרים או שלושים פסוקים שחוזרת בהם מלה אחת מסוימת או ניב מסוים שלם, ולהקשות מפסוק זה על פסוק זה ומפסוק זה על פסוק זה ערימה גדולה של קושיות; ולבסוף הוא מביא את הפסוק האחרון והוא נעשה כמין מפתח־קסמים, פותר את כל החידות ומתרץ את כל הקושיות ומיישב את כל התמיהות, וכל הפסוקים מתחברים ומתקשרים זה אל זה היטב־היטב ונחרזים במחרוזת אחת ממש כפנינים; והוא מסיים ב”ובא לציון גואל", נושק לפרוכת ופושט את טליתו ומקפּלה, כאותו אומן שעשה מלאכה נאה ואחרי גמר־מלאכה הוא מסדר את כליו – והוא יורד מעל המדרגות שלפני ארון־הקודש ושוב הוא “מהלך בטל” כמחצית השנה, עד לדרשה הבאה, והשם יודע מהיכן הוא חי ובמה הוא מפרנס את אשתו הקטנה והצנועה ואת בתם הכלה הנאה והחסודה, שאפילו העניות הגדולה לא הצליחה לנוול את יופיה וחינה.

ואל ר' פינחס זה נמסרתי ללמוד שעתיים ביום, אף הלכתי אליו ברצון ובשמחה. לכאורה הוא מלמד אותי גמרא, אבל למעשה אנו מדלגים על משא־ומתן קשה ועוברים מאגדתא לאגדתא. שנינו יש בנו הרגשה חבויה, שאנו עושים את מלאכתנו רמייה; אבל מה לעשות? הכול תלוי בלב, ולב שנינו כאחד נמשך אל דברי האגדה. ולא זו בלבד שאנו מדלגים מדף אל דף ומפּרק אל פּרק, אלא אפילו במסכת אחת אין אנו עומדים. ממסכת סנהדרין אנו עוברים אל מסכת גיטין, אבל לא לעניין המביא גט ממדינת הים, חס וחלילה! מדף נ“ה עמוד ב' למטה עד סוף דף נ”ח עמוד א' למטה אנו קוראים את כל אגדות החורבן המרעישות את הלב – כנראה היו הימים סמוכים לט' באב – למן קמצא ובר־קמצא ועד מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, מעשה שאינו סר מן הלב ולא יסור ממנו לעולם! ומשם אנו מדלגים לפרק השוכר את הפועלים שבבבא־מציעא, משום שגם בו יש אגדות מרובות, ולבסוף אנו עוברים בפשטות – אוי לאותה בושה! – לקרוא בעין־יעקב, ממש כאותם “יהודים פשוטים” בשבת בבית־המדרש או בעלי־המלאכה בבית־הכנסת של בעלי־המלאכה. “אין בכך שום דבר רע”, מנחם אותי ר' פינחס. “גם דברי אגדה תורה הם. ואם אינם מחדדים את המוח, הרי הם מחממים את הלב”. ור' פינחס משפשף כף אל כף, כאילו בחוץ חורף ולהתחמם הוא צריך.

כל מה שסיפרתי כאן על רבי זה מתוך אהבה סיפרתי ומתוך רגש של תודה. מן המלמדים המועטים היה, שתורתם שלימדוני נתקיימה בי. צנוע ושפל־רוח היה בחייו, כצל התהלך בעירנו בצדי דרכים, ובדרך הליכתו בצד הדרך ירה בו קלגס גרמני בעורפו והמיתו בו במקום. בית אחד בלבד בניתי לו בשירי “המניין בעירי”, הבה אעתיקו כאן:

הָר' פִּינְחָס לַפִּינֶר, דַּרְשָׁן דְּקַ"ק טְלוּסְט, שֶׁלִּמְּדָנִי גְמָרָא בַּחֲטָף–

זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה! הוֹי כַּמָּה אֲהַבְתִּיו וְכַמָּה אֶת לִבִּי הוּא שָׁבָה!

הוּא הָיָה מְדַלֵּג עַל מַשָּׂא־וּמַתָּן וְדוֹלֵג מִנִּי־דַף אֱלֵי־דָף

וּמְלַמְּדֵנִי דִּבְרֵי אַגָּדָה מַרְנִינִים – וְעָלַי דִּלּוּגוֹ אַהֲבָה!

על מותו של ר' פינחס מסופר בשיר הנ"ל; מתי ואיך מתו אשתו העדינה ובתם היפה? – יודע צרות עמו הוא היודע!

יא

סיפרתי על תשעה מלמדים שלמדתי אצלם, ובאמת עשרה סיפורים הם, שהרי אצל ר' אהרן גולדהבּר למדתי פעמיים וסיפרתי עליו פעמיים. ובין העשרה הבלעתי סיפורם של שני מלמדים שלא למדתי אצלם, אבל הכרתי יפה אותם ואת החדרים שלהם, ואם אני לא למדתי אצלם, רבים אחרים מבין ילדי עירנו למדו אצלם.

ובזה תמו הדברים על כל מלמדי. אבל חייב אני לספר על שנַים ממורי ורבותי שלמדתי אצלם כתלמיד־יחיד, ולא עוד כילד, אלא כנער בן־חמש־עשרה ושש־עשרה, מתוך רצון והכרה וחשק.

האחד משני אלה הוא ר' ישראל גליק ז“ל, “המחותן” שלנו, אבי גיסי דב גליק ע”ה. הוא מכר את ביתו וכל־יש־לו בכפר וערבּוֹביץ שליד בּוּדזאנוּב על־מנת לעלות לארץ־ישראל, אלא שבדרך עלייתו נשתקע בטלוסטה עירנו, בשביל “להמתין מעט” לבנו, הוא גיסי, שעמד לעלות גם הוא לארץ־ישראל ולהעלות עמו גם אותי, הנער. במשך קיץ אחד וחורף אחד הייתי בא לביתו של המחותן ר' ישראל גליק, מחוץ־לעיר, סמוך ל“הר של היקאנד”, והייתי לומד מפיו שעתיים ושלוש, בקיץ – בצל שיח של שושן, שגדל שם בגינה על־יד הבית, ובחורף – בחדר האחד של הדירה הקטנה, והמחותן חולה ושוכב במיטה ואני קורא לפניו בנעימה שקטה ונוגה.

המחותן ר' ישראל גליק החלים ממחלתו זו, ועם בוא האביב באה לו עת דודים, כי הונהג לימוד “הדף היומי” והוא נעשה מורה־ורבה של כל העיירה:

הַמְּחֻתָּן שׂרֻאלִי גְּלִיק בְּכָל בֹּקֶר מִזְדָּרֵז לִקְלוֹיז־טְשׁוֹרְטְקוב לָלֶכֶת;

בַּעֲנָוָה, בְּקוֹל רַךְ וְצָנוּעַ, הוּא יוֹם־יוֹם קוֹרֵא דַף מִמַּסֶּכֶת,

וְיוֹשְׁבִים מִסָּבִיב לוֹ לִשְׁמוֹעַ אֶחַד אָב, אֶחָד בֵּן, אֶחָד נֶכֶד.

וְתוֹרָה שֶׁהָיְתָה כְּמֻנַּחַת בְּתוֹךְ קֶרֶן־זָוִית וְנִרְדֶּמֶת,

וְנִדְמָה עוֹד מְעַט וְנִשְׁכַּחַת, וְנִדְמָה עוֹד מְעַט וְנֶעְלֶמֶת,

כָּאן הִתְחִילָה פִּתְאוֹם מִתְעוֹרֶרֶת וְהִתְחִילָה בְּכֹחַ נוֹשֶׁמֶת.

הוּא פָּתַח לַתּוֹרָה אֶת הַשַּׁעַר וְהוֹלִיךְ תַּלְמִידָיו צַעַד־צַעַד;

הוּא יִשֵּׁר כָּל עָקֹב שֶׁבַּדֶּרֶךְ וְהִתִּיר כָּל תִּסְבֹּכֶת וּפְקַעַת;

וְהַכֹּל לֹא בְּקוֹל, לֹא בְּרַעַשׁ, רַק בְּנַחַת וּבְיִשּׁוּב־הַדַּעַת.

אולם לעלות לארץ־ישראל לא זכה. כשם שלימודו היפה נכנס ללב שומעיו למטה כך נכנס בוודאי ללב שומעיו למעלה, ומשום כך בוודאי נקרא עד מהרה לישיבה של מעלה. נתייתמו תלמידיו הרבים שבקלויז דטשורטקוב, ואבל־יחיד היה לי, התלמיד־היחיד שלמד תורה מפיו בבית.

והמורה השני היה המורה העברי מר מרדכי ספקטור, שבא לעירנו אף הוא ממרחקים ויסד בית־ספר עברי פרטי, ואני, שלא היה לי חבר ללימודים אצלו – למדתי ב“שיעור פרטי”: נביאים וכתובים, ודקדוק ו“עבודה שבכתב” – לכתוב ולתקן ולהעתיק ולשוב ולתקן ולהעתיק – ותולדות ישראל וקורות העולם וכל מה שהיה מצוי אז בספרי־לימוד עבריים. תחילת לימודי אצלו בסוד, ואת שכר־הלימוד אני משלם ממה שאני משתכר מציור שלטים לחנויות (רוב שלטים שבעירנו מעשה־ידי היו, ועוד בשנת 1933, לפני עלייתי לארץ־ישראל, היה מתנוסס השלט הגדול לפני ביתו של ר' הירשל מאיר עם הצבי מסועף־הקרניים [הירש!] באמצעיתו); ואחר־כך, משבא החורף ופסקה מלאכת השלטים (הצבע אינו מתייבש והשלטים שבחוץ ממילא מכוסים שלג!) ולא היה לי ממה לשלם – גיליתי את “סודי” לאבא ע"ה, והוא בטוּבו הסכים לשלם שכר־הלימוד בחינת “נתבעים לעגל ונותנים”… שכן המורה לעברית מוחזק היה אדם חופשי, ומי־יודע־מה־הוא־מלמד־שם (ובאמת ישבנו ולמדנו שם כתבי־הקודש בגילוי־ראש דווקא, כאילו בלי זה אין לימודנו “חדיש ומדעי” למדי).

ואצל שני המורים האלה למדתי במקביל, באותו קיץ ובאותו חורף; ויפה ראיתי את השוני שביניהם, את הסתירה שביניהם. אכן, לא הרי זה כהרי זה. זה מבקש להמאיס עלי את כל הישן, לפקוח את עיני לראות את הכיעור שבו, לעורר בי שאיפה אל החדש; וזה מבקש להאהיב עלי את כל הטוב והיפה שבישן, להאיר עיני לראות את כל התפארת שבו, להסביר לי שאין החדש נבנה על חורבנו של הישן אלא על מסדו של הישן.

והצד השווה שביניהם – ששניהם מכוונים את לימודם אל העתיד, אל עתידו של הנער העומד לפרוש כנפיים ולפרוח ולעזוב את הקן. ושניהם מבקשים לציידו לדרך: זה מלמדו כל מה שיהיה דרוש לו בבית־הספר התיכון שהוא מתאווה להגיע אליו; וזה מלמדו שיש להבחין בין עיקר וטפל, בין התבן ובין הבר, וחלילה לו לנער להשליך אחרי גווֹ את הכול.

דברים שכתבתי כאן מופשטים הם, מרומזים הם. אך ביתר בירור וביתר ציור אמורים הם בשירי “בצל שיח שושן משל ורד”; ואדם כיוון שהגיד בשיר שוב אינו חוזר ומגיד בפרוזה. על כן הרוצה לדעת פרשה קטנה ונאה זו, יפנה בטובו אל השיר ההוא.

יב

כשנדפס הקובץ הראשון הקטן של שירי: “בשבעה מיתרים”, בהוצאת “דבר”, תל־אביב תרצ"ט, קרוב לפרוץ המלחמה, עוד הספקתי לשלוח כמה עותקים מן הספר לטלוסטה, ומהם אחד למורי העברי מר מרדכי ספּקטור, ואחד למורי ורבי ר' אהרן גולדהבּר. המורה מר ספּקטור בוודאי לא הספיק להשיב לי, שאילו השיב לי בוודאי היה מכתבו שמור עמי וזכור לי; המלמד ר' אהרן גולדהבּר השיב לי מיד ומכתבו שמור עמי, וזה לשונו, לשון־זהב:

ב“ה. יום שנכפל בו כי טוב, לסדר דרך כוכב מיעקב [תרצ”ט]

ישאו הרים שלום וברכה א“כ תלמידי סופר מהיר שמשון נ”י!

חן חן לך על המנחה אשר שלחת לי מפרי הארץ מעוטרת בשבעה מיתרים יקרים כספיר ויהלום. ותודה לך על זה שזכרת ולא שלט בך שר של שכחה. קראתי מתוך ספרך ותמהתי, איך נעשית בזמן קט כזה לאיש גבור לעשות חיל. כי באמת מסוגל הוא [הספר] להתרוממות הנפש. יקרי ערך המה השירים האלה, ובפרט המגרפה מאוד נעלה. רואה אני את העתיד שלך מאושר, כי איש אשר רוח בו יעלה מעלה מעלה. מאחל אני לך לעשות חיל בארץ אבותינו ומוניטין שלך יצאו בכל העולם. יקירי! הגם כי מעט מזעיר למדתי בספרים כאלה וחסר מדע אני, ובכל זאת מכיר אני ומרגיש חין החשיבות שבספרך. ואני מברך אותך כאותה הברכה של אילן אילן במה אברכך, יהי רצון שיהי' יוצאי חלציך כמותך.

אל תלעג לסגנון מכתבי הנכתב בלשון עלגים, כי כאשר ידעת מדור ישן אני וישן מפני חדש תוציאו. בודאי תחדש ותוסיף עוד על הספר הראשון שלך, אבקשך לשלוח לי בכל פעם. ובזה אני גומר מכתבי. חיו בשלום, חיים שקטים ורעננים. תן ברכה בשמי לכל יודעיך.

ריעך אהרן גולדהבּר

למלא את בקשתו של ר' אהרן ולשלוח לו ספרים נוספים לא יכולתי. כשיצא שירי “מאיר הכליזמר נעשה קומיסר” בצורת ספר קטן בעוד שנה, בשנת ת"ש, כבר היתה “טלוסט, העיירה הזערערת שלי” נתוקה ומנותקת, רחוקה ומרוחקת, כאילו על־פני כוכב אחר, וכאילו מעולם לא היתה קיימת ממש, אלא משל היתה ודמיון.

---

אלעזר בֶּרקוּן ידידי

מאת

שמשון מלצר

לזכרו של חבר משורר שנקטף באִבּוֹ

לבוב. אלול תרפ"ח.

יום סתיו של זהב. לאורכו של רחוב שֶפּטיצקיך, הנשקף אל החלון, מזהיבים העלים הגדולים המפוסקים של עצי־הערמון. עדיין אינם נושרים, ורק בודדים, יחידים־יחידים מהם, נופלים בכבדות. אבל יודע אני – ימי הסתיו החמימים יעברו, בקרוב יבואו הרוחות והגשמים, העלים יטורפו מעל ענפיהם המונים־המונים, ויפלו תחת רגלי העוברים ושבים.

לפי שעה העולם נראה לי יפה ונעים. השמש מאירה, השמים בהירים ורק עב קלה וצחורה מתרוממת למעלה, מעל לבית־חומה, ועשנה של הארובה מטפס ועולה, מבקש להגיע אל העב הצחורה הגבוהה, אך בדרך הוא נמוג ונעלם.

על השולחן מוכנים הספרים והמחברות לשנה השלישית של הסמינר. ונייר־אריזה חום מוכן, עם מדבקות מיוחדות לדבר. עוד מעט ויבוא ברקון, יחד נעטוף את הספרים והמחברות, נשוחח ונתבדח. אין כמוהו אוהב בדיחה ומבין בדיחה.

*

ברקון בא, ועיניו הערמוניות צוחקות, כרגיל. אך מיד לאחר שאילת־השלום אני רואה עגמימות בפניו.

– יש לכם כאן חדר יפה מאוד, – הוא אומר בהפלאה שיש בה שמץ של קנאה. – כמה אתם משלמים שניכם יחדיו, אתה ושארך?

– חמישים זלוטי. כולל קפה כל בוקר.

– ואני עם שפּיגלר – אומר הוא – משלמים עשרים ושמונה זלוטי וגם כן עם קפה־כביכול. בסך הכול ההבדל הוא באחד־עשר זלוטי לחודש לכל אחד מאתנו, אך בגלל ההבדל הזה אתה רואה את השמים ואת הרחוב היפה לכל אורכו, עד לגן יוּרא, עם עצי־הערמונים האלה מימין ומשמאל, ואני רואה חצר מרופשת ואפלה… המסקנה: אנו שנינו הננו אמנם ידידים טובים, אבל אנו שייכים לשני מעמדות שונים: אני אל המעמד הפרוליטארי…

– ואני אל המעמד הקאפיטאליסטי – אני מסיים במקומו, ושנינו צוחקים.

– שמע לעצתי – אני אומר לו – עזוב את חדרך האפל והטחוב, עזוב את השכונה המרופשת, ועבור עם שפּיגלר אל הסביבה הזאת, קרוב אלי ואל בית־הספר.

– לא, לא נעבור – הוא קובע בבירור. – ויש לי כמה סיבות לכך. רוצה שאפרט לך את כולן?

– מוכן לשמוע עד שלוש.

– ובכן, ראשית: גם ההבדל של עשרים ושניים זלוטי בלבד הבדל גדול הוא בשביל שנינו. שנינו עניים גמורים. שנית: אם אנחנו נעזוב את החדר הזה, לא יימצאו לו דיירים אחרים, שום אדם לא ירצה לגור שם, ושכר־הדירה הזה הוא חלק חשוב ונכבד מפרנסתה של בעלת־הבית שלנו. ושלישית: אני רוצה לראות את העניות הזאת, את המצוקה הזאת, אני לומד ממנה. יותר ממה שאני לומד בסמינר שלנו.

בסכין־הלחם אני גוזר את נייר־האריזה החום לחצאין, לרבעים ולשמיניות ואנו עוסקים בכובד־ראש בעטיפת הספרים והמחברות ומדביקים את המדבקות הממוסגרות והמשוננות במקומן הנכון, באמצע הסימטרי – כאילו שנינו תלמידים צעירים ותמימים וחרוצים ואין לנו בעולמנו כלום מלבד בית־ הספר, כאילו אין מנקרות במוחנו שאלות קשות ומטרידות. אנו עובדים בשתיקה, אני המעטף והוא המסייע עמי, ושנינו חושבים את מחשבותינו.

– ברקון נתון להשפעתו של פֶּסט – מהרהר אני בלבי. – אבל מוטב שלא לדבר על כך. הוא לא יינזק. יותר מדי הוא אוהב את הלשון העברית, יותר מדי הוא אוהב את ארץ־ישראל, הוא לא יצטרף אליהם.

– אני יודע מה אתה חושב, – אומר ברקון פתאום. – אתה חושב שאני כבר מחוץ לזיקה, שאני כבר מאנשיו של פֶסט.

– אמנם, כן. על כך חשבתי. אך לא שאתה כבר שלו, אלא שאתה נתון יותר מדי להשפעתו. וזה מסוכן.

הוא מחייך:

– מסוכן למי? מסוכן למה?

ובכובד ראש:

– תודה, שהוא בחור מופלא. יותר ממחצית ימי־הלימוד הוא מחסיר, גם בשעת ההרצאות, אומרים תלמידי הקורס הרביעי, אינו רושם דבר, אבל כשהוא נשאל – הוא קם ומַרצה בשטף. משנתו סדוּרה לו היטב, היקף ידיעותיו מביא את המורים לידי מבוכה, הם אינם מעיזים לעשות כנגדו דבר, אף־על־פי שהכול יודעים, כי הוא אדום…

– וזאת הסכנה.

– וזה הקסם. וכשהוא מדבר – אתה עומד כנגדו אילם ואיך בפיך שום תשובה. מעשי הציונים כאן נראים לך נלעגים, ה“לאנדספּוליטיק” שלהם שווה כקליפת־השום, ועל ארץ־ישראל אינם חושבים ברצינות. והרי אתה רואה, מה יחסם אל התרבות העברית, ואל הסמינריון העברי שלנו.

ברקון כועס. בעיניו הערמוניות זוהרים ניצוצי־חרון:

– שתי גימנסיות גדולות יש בז’טס"ל, ובהן כיתות מקבילות רבות. ובית־ספר עממי לדוגמה עם כיתות רבות. ולכולם יש מקום בבית הגדול הזה ברחוב זיגמונטובסקה 17, ללמוד בו לפני־הצהרים, בשעה שדרך בני־אדם ללמוד. ורק לנו לא נמצא מקום, רק אותנו דחו לאחר־הצהרים.

– נמצא שהשאירו לנו את מיטב השעות שלפני־הצהרים – אני מנסה לנחמו נחמה־כלשהי – ונוכל לקרוא וללמוד משהו לימוד של ממש.

– זה נכון, אבל נכון גם שלא נקבל לפני־הצהרים שום “שיעורים”, ולא יהיה לנו ממה להתפרנס.

הוא מדבר בלשון רבים, מדבר בעדו ובעדי גם יחד. אבל שנינו יודעים, שיש כאן הבדל גדול. אני יש לי תמיד שיעור אחד או שניים – כהשלמה למה שאני מקבל מבית־אבא. הוא יש לו תמיד שניים או שלושה, ומבית־אמא שלו אין לו כלום.

הוא אינו מספּר על ביתו, ואני אינני מעז לשאול. אבל אנו יודעים: אמו מפרנסת את ביתה בעמל קשה. קונה חלב מן הגויים שכניה בפרבר ונושאת אותו העירה לחלקו בבתי־היהודים. מלבד הבן יש עוד שתי בנות, וקנקני החלב אין בכוחם לפרנס ארבע נפשות. צרורות מזון מקבל ברקון מזמן לזמן מאמו שבבוּסק, אך לשכר־לימוד, לספרים, והלבשה כלשהי, לארוחות־צהרים ואותם ארבעה־עשר זלוטי לחדר ולקפה־כביכול – הוא חייב להשתכר בשיעורים. עכשיו נטלו ממנו אפשרות זו, והוא זועף.

– אבל אל תחשוש – הוא אומר אחרי שתיקה ובעיניו שוב האורה הטובה – אני לא אתפתה ולא אלך אחרי פּסט האדום־האדום הזה. בדבר אחד דומה תורתו לתורתם של המנהיגים הציוניים שלנו: גם זו וגם זו דוחה את הגאולה לימים רבים, כמעט לאחרית הימים. ואני רע לי כבר עכשיו וכבר עכשיו דרושה לי גאולה. הנה אתה, כבר מצאת לך גאולה. יש לך כזאת גם בשבילי? – הוא שואל פתאום, ספק בשחוק ספק בכובד־ראש. שנינו צוחקים מן המיפנה הפתאומי בנושא.

– בחור יפה ונחמד אתה – מנסה אני לעודדו – ובקרוב בוודאי תמצא גם אתה לך גאולה כלבבך. כשם שאירע לי, כן יארע גם לך.

– לא הרי אני כהרי אתה – טוען הוא – אתה בר־מזל, אותך הבנות אוהבות, ואותי…

– עתידות הן לאהוב – מבטיחו אני – הרי אתה צעיר עוד, צעיר ממני בשנה ויותר.

יותר מזה אין אנו מרחיקים בנושא הזה. אלה הם דברים המסורים ללב ואסור שיהא הפה מסיח בהם. ובייחוד שהנערה, זו שהוא קורא לה “גאולה” שלי, גרה בסמוך, וכל רגע היא עשויה להיכנס לכאן.

עוד דבר יש שאין אנו מסיחים בו, אף־על־פי שהלב היה רוצה מאוד: השירה. הוא יודע שאני כותב שירים בהיחבא, ואני יודע שהוא כותב שירים בהיחבא. שנינו כותבים שירים ומעתיקים אותם למחברת. גדולים ומבוגרים אנו מכדי להראותם למורים לשם חוות־דעת, ועיתון עברי עם עורך עברי, שאפשר יהיה לשלוח לו שיר ולבקשו לפרסם או להסביר למה לא יפרסם – אין בימים ההם בגליציה ובכל פּולין כולה. וארץ־ישראל רחוקה, רחוקה עד מאוד, ולפי שעה אין לנו שום קשר ממשי אתה.

ועוד נושא משותף יש לנו, שאנו שותקים עליו יחד. הוא יתום מאביו. נער רך היה, לפני בר־מצווה, כשנלקח אביו ממנו. ואני יתום מאמי, ילד בן תשע הייתי כשמתה עלי. עכשיו לאחר תשע שנים נוספות תקפה אותי העצבות ההיא בכל כוח. משל, מה שלא יכלה הילדות להכיל בלב ולתפוס בשׂכל במלוא העוצמה – נדחק ונשתמר לימים רבים, לשנות הנעורים, ועכשיו העצבות הזאת תובעת את שלה בכל תוקף, כמין אבלות שנדחתה עד שיגיע זמן פרעונה. ברקון ידידי נראה אף הוא כנתקף ונתבע – והריהו מחליף את שמחת־נעוריו בתוגה עמוקה, פורט שנות־הגיל לשעות של צער ומשלם ומשלם…

אף על כך אסור ואסור לדבר. דבר נאה היה זה, אילו היינו שנינו בוכים פתאום יחד כילדים, או כילדות… שנינו שומרים על סוד היתומים, על כבוד היתומים.

*

לבוב. אלול תרפ"ט.

תלונתו של ברקון על הלימודים אחר־הצהרים היתה מוצדקת. קשה היה להשיג “שיעורים” לפני הצהרים, וקשה היה לשבת בכיתה אפלולית וללמוד אחר־הצהרים. אף אני, הבר־מזל ל“שיעורים”, מזלי הטוב בגד בי. זמר אחד צעיר, שנתייאש מן האופּרה וביקש ליעשות חזן, בא אלי שאהיה מלמדו את פירוש המלים של קטעי הסולו שהוא שר כבר עתה כעוזר לחזן ושל כל התפילות שהוא עתיד לשיר כחזן עצמאי. אף קבע לי שכר יפה, מלכותי ממש. אך לאחר שלמד חודש ומחצה, ג' פעמים בכל שבוע בשעות־הבוקר המזהירות – נעלם ולא ראיתיו עוד, לא אותו ולא את השכר המלכותי שהבטיח לי.

– ראוי אתה לעונש הזה – התבדח ברקון – מפני שביקשת לתת לעם ישראל כלי־קודש נוסף אחד, ועוד עם־הארץ גמור… וכי משום שנפסל לאופּרה כבר ראוי הוא להיות שליח־ציבור ולתווך ביני ובין ריבון העולם?

ברקון טענות כבדות־משקל יש לו אל ריבון־העולם, ובאמת אינו יכול לסמוך על מי־שלא־יהיה שיהיה הטוען והדורש בשמו. אף הוא עצמו אינו טוען את טענותיו. לא לפני הקב"ה ולא לפני הבריות, ואף לא לפני ידידו הטוב. רק מן המרירות שבבת־שחוקו המתוקה, מן השלהבהבת שבבבת־עינו הנוגה, הן בוקעות ועולות.

אף־על־פי כן רוחו טובה עליו עתה. השנה הקשה של לימוד אחר־הצהרים חלפה, ועתה אנו לומדים לפני־הצהרים. ולא זו בלבד, אלא חידוש גדול נתחדש עלינו: בית־הספר נעקר מזיגמונטובסקה 17, והוא נשתל מחוצה לעיר, בפרבר סיגניובקה. כל בוקר אנו נוסעים לשם בחשמלית עד סופו של הקו, ומן התחנה האחרונה והלאה אנו מהלכים ברגל. בימות הגשמים והשלגים עתידה הליכה זו להתגלות כפורענות קשה. לפי שעה, בראשית הסתיו, “סתיו הזהב” של פולין, היא נראית לנו כטיול של עינוגים.

עוד שני דברים גדולים ונפלאים נתחדשו עלינו: השירה החדשה של ארץ־ישראל, ויוּליאן טוּבים. עד עתה ידענו מן השירה החדשה של ארץ־ישראל מה שהיה כלול ב“לשון וספר” של יעקב פיכמן, חלק ג' וחלק ד‘, את האידיליה “יובל העגלונים” של דוד שמעונוביץ, שהגיעה אלינו בחוברת דקה של “קופת הספר” ור’ משה פֶלְד לימדה באותה קדושה ובאותה חמימות־הלב שבהן לימד את נבואות ישעיהו וירמיהו, וכן ידענו את “מסדה” של יצחק למדן, שנתגלתה לנו בטופס אחד ויחיד והיתה עוברת מיד אל יד, על־פי תור שנקבע. עכשיו הגיעה לידינו חוברת קטנה וחיננית של אברהם שלונסקי אחד: “לאבא אמא”, ואחר־כך ספר שלם שלו: “בגלגל” – ואנו קוראים וחוזרים וקוראים ונפעמים ממנו.

גילוי שני הוא יוליאן טובים. הנערות המתקשות בלימודים היהודיים, הנזקקות לנו, הבחורים, כל פעם שיש לכתוב חיבור עברי, הן הן שסיפרו לנו עליו, שהביאו ונתנו בידינו את “הסתיו השביעי” ואת “סוקראטס הרוקד” – ואנו קוראים וחוזרים וקוראים ומשתכרים ממנו.

ברקון ואני מסכימים שנינו, שאין וגם לא ייתכן שיהיה משורר כזה בעברית. משום שהלשון אינה רכה למדי, גמישה למדי. שנינו אוהבים את העברית, אבל מרגישים בחסרונותיה.

– הבה, ננסה לתרגם שיר אחד של טובים ללשון הקדוש – אומר ברקון – ונראה אם נצליח בכך, לפחות הצלחה חלקית.

אנו יושבים משני עבריו של השולחן וכותבים בקדחתנות את שורות התרגום, ומעתיקים באותיות גדולות ומנקדים, וקוראים זה באזניו של זה. שנינו מודים, שהתרגומים אינם שקולים כנגד המקור, אך להפתעתי אני רואה ומודה, כי תרגומו שלו, של ברקון ידידי, טוב יותר משלי, ואני מעתיקו אל מחברתי להשוואה ולמזכרת:

חַיַּי שֶׁלִּי

רְעָדָה, חָזוֹן, טִיסָה, חֵשֶׁק עָז,

הָרִים, עָבִים, נְגוֹהוֹת, דָּמִים,

דְּמָעוֹת, רְגָעִים, שׁוּשָׁן, שֶׁמֶשׁ פָּז,

בְּכִי, מַזָּר, אֵימוֹת דָּמִים –

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

קְחָה, אַבֵּד, פַּזֵּר, הַשְׁחֵת,

בְּעוּף, בִּצְחוֹק, בַּחֲרוֹן, בְּשִׁגָּעוֹן,

חָיֹה, חָלוֹם, יַלֵּל, רְתֵת,

טוּסָה, עוּפָה, רוּץ וּדְלֹג בְּאוֹן –

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

כְּאֵב? וָמָוֶת? בָּרוּר כָּל־כָּךְ!

אֵדַע, אֵדַע: רַק קֶסֶם שָׁוְא!

לֹא־כְלוּם! כָּל יוֹם – צִפּוֹר פָּרַח!

רק גּוּז וָטוּס! הַפְלֵא וּסְבֹב!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

הוֹ, חַיַּי, חַיַּי שֶׁלִּי!

גם הפעם החדר שאני גר בו מעורר את התפעלותו של ברקון. החדר גדול, גבוה, מצויר יפה, נקי־נקי ועם חלון גבוה. אנו מתייצבים ומביטים החוצה. הרחוב רחוב ראפאפורט, והוא נטוע עצים משני עבריו. ממול ניצב הבניין הגרול של בית־החולים היהודי. מבחוץ הוא נראה נאה ושליו, והאדמומיות הבאה לו מן הלבינים השרופות החשופות מתמזגת יפה עם הצהוב והחום של השיחים המסתיווים שבגינה שלפניו.

– יש לך מזל לחדרים יפים – אומר ברקון.

– בעלת הבית אשה אצילה – אומר אני – ורואה בעין יפה את מאריאשה שלי, כשהיא באה אלי לפעמים, ונוהגת בה כבוד וחיבה. אבל הרחוב…

– מה יש לך כנגד הרחוב היפה הזה? – שואל ברקון בתמיהה.

אני מסיח את דעתו מן הנושא הזה וחוזר אל טובים ואל התרגום.

– רואה אתה – אני אומר לו – תרגומך טוב הרבה יותר משלי. אבל עדיין אינו מושלם גם הוא. ראה, למשל, את החרוז הצולע בבית השלישי: “שוא” – “וסבוב”.

– זהו שריד מן ההברה האשכנזית שלנו – הוא מתנצל – ולא קל להיפטר מזה. טוב שהעירות לי, בררגע אחד (כך, בהתזת הרי"ש) אני יכול לתקן זאת.

אנו חוזרים אל השולחן ושנינו מבקשים תקנה לפגימה, חרוז שיהיה שלם ועל טהרת “ההברה הספרדית”. יש לנו כמה הצעות, אבל כל אחת דורשת סטייה גדולה מן המקור ואיננה מניחה את הדעת.

מן הרחוב עולה המולה של בני־אדם. ברקון עדיין עסוק ברדיפה אחר החרוז הטוב־ביותר, אבל אני יודע מה פשר ההמולה. פתאום נשמעת יללה מחרידה של אשה, ושנינו קופצים אל החלון. לוויה של בן או של בעל, והאם או האשה הערתה את כל כאבה בצווחה הזאת. כמו בעיירה הקטנה מהלך גם כאן אחד ומקשקש בקופסה על פח ומכריז “צדקה תציל ממוות!”, אלא שהמת אינו נישא על־גבי ה“מיטה”, אלא מוסע בעגלה, במעלה ההר, אל בית־הקברות של יאנובסקה.

שנינו עומדים על־יד החלון, דוממים ושותקים – ונזכרים כל אחד בלוויה אחרת.

– בוודאי אתה רואה כאן כל יום לוויה כזאת – אומר ברקון לבסוף.

– לא – אני משיב. – לא כל יום, אלא כמה פעמים בכל יום.

– הו, חיי, חיי שלי! – אומר ברקון, ולא ברור לי אם הוא מצטט את תרגומו משל טובים או מדבר בשמו שלו, או בשם שנינו.

*

שוב אין זה סוד, שכמה מן התלמידים של המחזור השני יש להם “כשרון ספרותי”. המנהל החדש, מר מלך זילבר הטוב, מתימטיקאי הוא לפי מקצועו וידיעותיו בעברית רופפות. אבל הוא סומך על המורים לספרות וללימודי־היהדות, ומבטיח את עזרתו להוצאת חוברות ליטוגרפיות אחדות “לנסיון”. מי יודע, אולי יצמח מהן כתב־עת עברי ממש. לפי שעה אמנם חייבות החוברות להיות דו־לשוניות: עברית ופולנית גם יחד.

“בדרך” – הוא השם שקראנו לחוברת הראשונה, שהופיעה בחודש טבת תר"ץ, ואין צריך לומר, כי הכוונה היא בדרך לארץ־ישראל. “החוברת הזאת נדפסה ב־300 אקסמפלרים ועמודיה עשרים וארבעה, וזה תכנה: לחוברת הראשונה – ב. היילפרין; עם שקיעת החמה – א. ברקון – –”

כן, שירו מצא כל־כך חן בעיני ה“מערכת”, עד שקבענו אותו בפתיחת החוברת. גם בימים ההם בוודאי לא נעלם מאזנינו, כי “מערבה” / “כבה” הוא חרוז אשכנזי־ספרדי, כלומר מלעילי ומלרעי מעורב, ולא נעלם מידיעתנו, כי טשרניחובסקי הוא־הוא המדבר מתוך פי־עטו של ברקון; אך מי מאתנו כבר היה בימים ההם הוא עצמו, בלי תערובת של השפעה?

כְּכַדּוּר אֵשׁ־זָהָב כְּבָר נָטָה מַעֲרָבָה

הַשֶּׁמֶשׁ וַיַּאֲדִים,

אָט צָלַל הַתְּהוֹמָה, אַךְ טֶרֶם עוֹד כָּבָה –

וַיַּשְׁלֵךְ לִצְדָדִים

אֲלוּמוֹת שֶׁל אוֹרוֹת חַכְלִילִים,

נְגוֹהוֹת אֲדֻמִּים,

וּפָגַש גַּל שָׁנִי בֶּעָבִים־נְפִילִים,

בְּעָבִים אֲיֻמִּים;

וּפָגַע זִיו שָׁנִי גַם עַרְפַּלֵּי זֹהַר,

עֲנָנִים צְחוֹרִים,

וְהָיוּ כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר לָטֹהַר

הֶעָבִים הַטְּהוֹרִים.

אָז רָחֲצוּ עֲנָנִים בְּיַמִּים שֶׁל דָּמִים

וַיִּשְׁתּוּ לִרְוָיָה

לַפִּידֵי הַחַרְסָה, וְטָסוּ כְּנָמִים –

כְּאַחֲרֵי הַלְוָיָה;

כְּסִירוֹת מֻקְסָמוֹת, מוּפָזוֹת, מֻזְהָבוֹת –

וְנוֹצְצוֹת כִּבְרָקִים;

וּפָרְחוּ וְחָלְפוּ כִּרְשָׁפִים, כְּלֶהָבוֹת,

בְּמֶרְחַב הַשְּׁחָקִים – – –

החוברת עוררה הדים רבים. סבורים היינו, כי אמנם אנו נמצאים בדרך, כי יצאנו לדרך־המלך. אולם עיקר האכזבה עוד היה צפוי לנו: בסוף “הקורס הרביעי”, בזמן ש“הקורס החמישי” הגיע אל בחינות הבגרות, נודע לנו כי הסמינר עומד להיסגר ותלמידיו יצטרכו להתפזר אל כל אשר ישאם הרוח.

לבוב. טבת תרצ"א.

שלושה חודשים נמשכה ה“סערה” השקטה ונמשכו ההתמרמרות ואי־הוודאות בדבר גורלו של “הסמינריון העברי למורים” בלבוב. כל יום חיכו להודעה בעיתון על חידוש הלימודים – ולא באה. אבל נתקבל מכתב קצר ומרגיע מאת ד"ר מאיר גייאר הישיש: עושים הכול לחידוש הלימודים. עכשיו “הגורמים הקובעים” עוד לא חזרו לבובה ממקומות־הקיט. עם ראשית שנת הלימודים ישובו – ויעשו הכול כדי שלא לאכזב את התלמידים ואת שוחרי התרבות העברית.

בינתיים הטובים שבתלמידים ובתלמידות עושים הכנות לעזוב את “הסמינרון הזה”. מהם משתדלים לעבור לווארשה ולהתקבל בסמינר למורי־דת של פרופ' משה שור, ומהם מתכוננים לעבור לווילנא, לאחד משני הסמינריונים הקיימים שם.

ברקון אינו עושה הכנות. מורה־דת אינו רוצה להיות, ולווילנא אינו יכול לנסוע; אפילו להוצאות הדרך לשם אין לו. הוא מצפה איפוא לבשורה מלבוב.

היא מאחרת לבוא, אבל היא באה: אחרי סוכות מתחדשים הלימודים. יש אגודה מחודשת, שתדאג למוסד. ויש מנהל חדש – יעקב נתנאלי־רותמן. אנו מכירים אותו כאחד המורים של ז’טס“ל ויודעים שהוא משורר עברי. לא קראנו את שיריו, אבל ידוע שהם נדפסו ב”התקופה“. והחידוש הגדול ביותר: “אגודת הנשים היהודיות” (מעין ויצ"ו של פולין) מסרה לסמינר קומה שלימה בביתה היפה במרכז העיר, בפּלאץ שטשֶלֶצקי! ההרשמה ל”קורס הראשון" היתה טובה. הכיתה מלאה. גם שאר הקורסים מאוכלסים יפה, ורק שלנו, זה שהוא עתה “המחזור השני”, מדולדל: שלושת חודשי ההיסוסים הבריחו ממנו את החצי. עכשיו הם בווארשה ובווילנא – ומצליחים להיקלט יפה.

אני יושב בקולומיה ולומד ומלמד ועושה מה שהלב חומד ומתכונן לשוב ללבוב רק לאחר החנוכה. ואת ברקון ידידי אני שואל, אם בזה אני מפסיד הרבה ואם אוכל להשלים בזמן קצר.

מכתב־תשובתו כתוב על נייר צהוב, באותיות גדולות ובלי שוליים. אבל מצב־רוחו רע והוא רואה הכל ראייה שחורה. “המצב (של הסמינר) אינו אלא מעצָב”. המנהל הוא ריביזיוניסט ומשתדל להגניב אל הרצאותיו סיסמאות פאשיסטיות… (הוי, השפעתו של פּסט עודה פועלת!). מלבד זה הוא מלמד תפילות ותשבחות לאלוהי ישראל הטוב ומיטיב לכול (והרי הוא, המסכן והנחמד, יודע מבשרו, כי לא כן הדבר!). והוא מחייב את התלמידים להביא לשעה של ספרות “מחזור לכל השנה” ולקרוא מתוכו פיוטים של משוררי ימי הביניים (הוי, פייטנים וסַלָחים, סלחו לו! צעיר היה, תמים היה, תועה ומותעה היה!).

גם המורה ירא־השמים ואשיץ לא נראה לו. “זה רוצה לעשות את הבחורות לרבניות, ומלמד אותן תלמוד… לו היה מלמד יותר עמוס וישעיהו, היו מרוויחות יותר” (הסוציאליסט העברי מדבר!). ובכלל: “אילו יכולתי ללמוד איזו מלאכה טובה, הייתי לומד עוד עתה ועוזב את הלימודים”… “ומה שנוגע לחיי הפרטיים: הנני חי, משום שכך צריך. ולמות אין רוצים… סלח לי, שהנני כותב לך דברים מעציבים כאלה. איננו מוצא בתוכי עתה דברים רמים ונשגבים. נעשיתי מאוד ריאליסטי ורחוק מפּואסיה…”

“למען השם, יקירי, – אני משיב לו – דחה את המחשבות הפֶּסימיסטיות שלך עד שובי, ונשקול הכול ביחד”. בראשית ינואר (1931) אני בא לבובה, אבל אין אנו “שוקלים הכול ביחד”. אולי מפני שיש לי כמה בחינות מחומר של שלושה חודשים שלא למדתי כסדרם, ואולי מפני שבדירתי ברחוב אובּיאזדובה, על־יד הגשר של מסילת־הברזל שבין שתי תחנות־הרכבת של לבוב, אי־אפשר כלל “לשקול יחד”: כל כמה רגעים עוברת שם רכבת קשקשנית וטרטרנית ארוכה־ארוכה של קרונות משא. אבל גם בלא דיון ובלא שיחה של כובד־ראש מצב־רוחו של ברקון טוב עכשיו יותר. על כל פני עיניו הערמוניות מחייכות והזיקים שבהן זוהרים.

*

אחר הפסח מזדמן לי חדר יפה ביותר ברחוב קוּרקוֹבה 2, על־יד הכנסייה הארמנית. מרפסתי משקיפה על־פני העיר, כל לבוב פרושה כעל כף־היד. וכאן, על מרפסת זו, מול נוף־האדירים, אני יושב לי בבוקר השכם (השמש עולה ומזהיבה את ראשי המגדלים בכנסיות) וקורא את מחזותיו הפיוטיים של ליאופולד סטאף, או לפנות ערב (השמש יורדת ומציתה את שמשות החלונות) – וכותב את שירי־האהבה הליריים ביידיש (עברית ופּולנית לשונות־חול הן, לשונות־הלימוּד והדיבוּר של יום־יום, ויידיש – העלובה, העזובה והאהובה – היא על־כן הלשון החגיגית).

עכשיו אני עצמי מקנא בי על החדר היפה הזה. ונערה אין באה לבקר בו. הנערה בביתה היא, בקולומיה, מורה בגימנסיה וקוראים לה שם “פּאני פּרופסורקה”, זה מצחיק. מורה עברייה יחידה, בין גויים ויהודיות מתבוללות, וזה מרגיז. ומכתביה, ב“אותיות כשזיפים”, כפי שנאמר בשיר אחד, מלאים געגועים, וזה מכאיב. אך נערה אחרת, “זרה”, לא תבוא להפיג את הכאב.

עכשיו אין ברקון ידידי חושש לבקר אצלי לעיתים קרובות, אינו חושש שמא “יהיה מיותר”. יחד אנו קוראים את “תורת הספרות” של אשר ברש, לכאורה – לצורך הבחינות, אבל באמת – הלכה לשם מעשה; ויחד אנו קוראים ב“מבחר השירה העברית” של חיים בראדי ומאיר וינר, בודקים את המשקלים השונים ומתאמצים לפענח את ה“רמזים” המקראיים והמדרשיים. ועכשיו, בימי האביב, ועל המרפסת הזאת, הנשקפת על־פני לבוב ומגדליה וכנסיותיה, ברקון שוכח כי השירים האלה הם של “ימי הביניים” השנואים עליו, והם אותם השירים עצמם בוודאי שביקש נתנאלי־רותמן ללמד מתוך המחזור לכל השנה… עכשיו הוא רך וטוב, ונדמה לי – מאושר.

לקראת הבחינות יש ימים שהם חופשיים מלימוד בכיתה ופנויים בשלימות להכנה, ללימוד בבית. ביום כזה אנו מבלים יחד את רוב השעות. שלא להפסיד זמן אין אנו הולכים אל מסעדת־התלמידים לאכול “סוליה של בשר”, אלא מכינים ארוחה אביבית בבית.

כיצד? אנו יורדים אל “השוק” הגדול, המתכנס בכל יום מסביב לבית־העיריה, וקונים שם שמנת בסיר־של־ליטר ותות־הגינה בשקיק של קילו. “אנו, בני העיירות, רגילים בתות־היער הקטן האדום־אדום והמתוק־מתוק”, אומר ברקון, “מידת האדמימות אינה חשובה”, – משיב אני והוא מחייך בלב טוב – “ולחמיצות יש עצה”. בחנות־מכולת אנו קונים סוכר־קמח עם פת־קיבר ריחנית – וחוזרים אל חדרי. ברקון עומד ומזין את עיניו במראה הנשקף מן המרפסת, ואני מכין את הארוחה ומוציאה אליו על־גבי מגש שהשאילה לי בעלת־הבית.

– סעודת מלכים – הוא אומר – בתוספת מהפכה.

– מה מהפכה אתה רואה? – שואל אני. – להפך, קונטר־ריבולוציה יש כאן: התותים האדומים מטובעים בים של שמנת לבנה….

– לא למהפכה פוליטית אני מתכוון – אומר ברקון בכובד־ראש – אלא למהפכה אחרת: זאת הפעם הראשונה בחיי אני עומד לאכול תות עם שמנת בצלחת של מרק ובכף של מרק…

– ואתה חשבת, שאני אינני מהפכן!

שנינו צוחקים ונהנים, אוכלים ונהנים וטוב לנו בעולמנו. יפה שעה אחת של קורת־רוח בעולם הזה!

מהפכה שנייה נועזת, כעין התות־עם־השמנת בצלחת גדולה ובכף גדולה, ביצענו יחד כמה ימים לפני בחינות־הגמר. הצלם שצילם אותנו לתמונת־המחזור, שקוראים טאבּל“ו, התקשה בסידור התלמידים על הלוח המצויר (נוף פּולני משמאל ונוף ארץ־ישראלי מימין ושושנתות בארבע הפינות): תצלומיהם של המורים היו גדולים יותר וגם מרובים יותר (ארבעה־עשר, כמעט כל אלה שלימדונו במשך חמש השנים) מתצלומיהם של התלמידים, שלאחר שמחצית הכיתה התפזרה – לא נשארו אלא אחד־עשר במספר. נוהגים לסדר את התצלוּמים במחזור כך, שהמורים המעטים נמצאים במרכז והתלמידים הרבים עוטרים אותם מסביב. ובאנו אנו והפכנו את הסדר: אחד־עשר התלמידים והתלמידות באמצע וארבעה־עשר המורים עוטרים אותם סביב. עכשיו פניו של אלעזר ברקון ידידי מציצים אלי מעל אותו טאבּל”ו – יפים, רציניים ועצובים עד כדי בכי.

*

מנהל הסמינר מר יעקב נתנאלי־רותמן, שידידי בּרקון חשש ל“סיסמאות הפאשיסטיות” שלו (מידידיו של ז’בוטינסקי היה, ופרש ממנו ונצטרף אל הגרוסמאניסטים), הוא הוא שייסד את “הסולל”, ירחון ספרותי עברי, שיצא כשנה ומחצה והיה שירת־הברבור של היצירה העברית בגליציה. שם פירסמו את שיריהם הראשונים כמה פרחי־שירה, וגם אלעזר ברקון בתוכם.

כבר היינו רחוקים זה מזה ריחוק מקום, הוא בבוסק ואני בהורודנקה, ושנינו מורים טרודים בתלמידיהם. אבל שתי פעמים הביאו לי חוברות “הסולל” דרישת־שלום ממנו. האחת היתה שיר בלי שם, שנכתב בבוסק בתרצ"ג:

בְּלֹא תִּקְוָה בֵּין אַרְגְּזֵי חוֹמוֹת קִרְיָה

הָאֲפֹרִים, שֶׁכֹּה הָיוּ לִי לְזָרָא,

בְּלֵיל סַגְרִיר, בִּצְחוֹק כָּתֹם שֶׁל שַׁעֲוָה

עַל שְפָתַי – חִכִּיתִי לָךְ, הַיְּקָרָה.

אָכֵן לֹא בָאת; רַק סַעַר קַר הִצְלִיף פָּנַי

הַזּוֹעֲפוֹת, וּבִנְעָלַי לִי קִרְקְרוּ בְּבוּז וּשְׁאָט

מֵי הַמָּטָר… אָכֵן לֹא בָאת; הֵבַנְתִּי זֹאת

בְּלֵיל סַגְרִיר, בְּגַב רוֹעֵד, בְּרֹאשׁ מוּרָד…

ואף־על־פי שהשיר עצוב והיא לא באה – ראיתי אותו כסימן טוב: הפעם לא באה – פעם אחרת באה; היא לא באה – נערה אחרת באה. אבל ברקון ידידי שוב אינו בודד!

ודרישת־השלום השנייה, כמעט בשׂוֹרה טובה, היה לי השיר “בקצב הגזרקש”, שנדפס בשנת תרצ"ד:

חַד, תְּרֵי, תְּלַת! רַשׁ־רַשׁ־רַשׁ!

כֹּה יִגְזוֹר הַגְּזַרְקַשׁ

תֶּבֶן־קַשׁ, תֶּבֶן־קַשׁ.

סְבִיב הַצִּיר סִבּוּב מָהִיר,

מְתַח שְׁרִירִים־מֵיתָרִים,

אֹזֶן הַט רֶגַע קָט

הַגְּזַרְקַשׁ כֹּה יִלְחַשׁ:

רַעַשׁ־גַּעַשׁ קָם עַל כָּל הָעוֹלָם,

יֶלֶד נוֹלַד שָׁם כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם.

אַךְ גָּדַל הַקָּט, שָׁמַן – וַיִּבְעַט

וּבְאָבִיו הַבֵּן הָאַכְזָר מָרַד.

וְהָאָב זֵָקן, כֹּחוֹ תַּש, תַּש, תַּש

וְהַבֵּן רָגַשׁ, דָּרַשׁ אַף דָּרַשׁ:

"חֹפֶש, חֹפֶש תֵּן, אָבִי הַזָּקֵן,

לִי הַכֹּל הַכֹּל!" אַךְ הָאָב מֵאֵן…

פַּעַם בְּלֵיל רָז סַעַר פָּרַץ אָז,

זֶרֶם דָּם טָרִי מִלִּבּוֹ זִנֵּק,

פִּגְיוֹן פֶּלֶד חַד פְּתִיל חַיָּיו נִתֵּק

וּבְלֵב אָב זָקֵן פֶּתַע הָשְׁלָךְ הָס…

וּמְקוֹם הַזָּקֵן יָרַשׁ חִישׁ הַבֵּן,

אַךְ גַּם הוּא לִבְנוֹ חֹפֶשׁ תֵּת מֵאֵן.

כֹּה יִגְזוֹר הַגְּזַרְקַשׁ:

חַד, תְּרֵי, תְּלַת! רַשׁ־רַשׁ־רַשׁ!

סַכִּינִים קַשׁ טוֹרְפִים,

קַשׁ יָשָׁן, קַש חָדָשׁ…

ברור היה לי, לא על מלחמת אבות ובנים מדבר השיר, אלא על מלחמת משטר במשטר־שלפניו. סוף־סוף, השפעתו של פּסט על ברקון ידידי פסקה, הוא חדל מלהאמין ב“אבי העמים”, שיביא את החופש והאושר לכל בני־האדם.

והואיל ובזמן שנדפס השיר הזה כבר הייתי אני בארץ־ישראל, וחוברת “הסולל” הגיעה אלי לכאן, מאמין הייתי כי ביום מן הימים יבוא גם ברקון לארץ־ישראל. הוא יבוא שקט ומחייך, ורק עיניו הערמוניות היפות שופעות אור ושחוק…

אך הוא לא בא, הוא לא בא.

טבת תשכ"ה.

---

חתימה: מכתב לבן הבכור

מאת

שמשון מלצר

אביב יקירי,

תודה לך על ההערות, לרבות החששות. אך נדמה לי, אתה טועה כשאתה שואל: “למי דרושים הפכים הקטנים הללו?”

“פכים קטנים” – אינני יודע מהיכן הגיע אליך לראשונה הצירוף הזה, אולי מן הראדיו, ואולי מן העיתון. ואחר־כך, אם נזדמן לך לבדוק מה מקורו, ודאי ראית שהוא בגמרא: ויוותר יעקב לבדו – אמר ר' אלעזר, שנשתייר על פכים קטנים (חולין צ"א) (מסתבר שדרשו במקום לבדו – לכדו, ומכאן הפכים הקטנים). אך לי זכור הביטוי הזה מילדותי לא מן הגמרא, אלא מרש“י על התורה, וכדרכו, שינה רש”י גם כאן שינוי קטן בלשון, שהוא תיקון גדול בתוכן: ויוותר יעקב – שכח פכים קטנים וחזר עליהם (לקחתם). תן דעתך על השינוי הזה: לא שנשתייר שם יעקב על הפכים הקטנים ולא זז מהם, ככילי השומר על דינריו, אלא שכח אותם תחילה, ורק אחר כך נזכר בהם וחזר לקחתם… ורש“י הזקן, האוהב כל כך לשבץ דברי מוסר ודרך־ארץ בפירושו על התורה, מוותר כאן על המוסר־השכל של ר' אלעזר בגמרא: “מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם” – ואינו מביא אותו כלל… יפה הרגיש רש”י המשורר, שאין כאן כלל עניין של ממון, ולא לשם ממון סיכן יעקב את גופו.

בוא נא, בני, ונתאר לעצמנו אותו מעמד ואותו מצב. יעקב אבינו חוזר מבית לבן אל ארץ מולדתו. והוא כבד בצאן ובבקר, בחמורים ובגמלים (זכור את המנחה שהוא שלח לעשיו אחיו!), ובוודאי הוא משופע בכלים מכלים שונים, גדולים וקטנים. ואחד עשר בנים יש לו, אף הם עצמם כבר בעלי משפחות. ואפילו הצעיר שבבנים, הוא יוסף, כבר הוא בחור גדול ומגודל, רחב־גרם וגבה־קומה, וכשהוא ניצב לפני רחל אמו הוא מסתיר אותה בלי שיראוה כלל.

והנה, כל המשפחה הזאת, עם כל הכבודה הזאת, כבר עברה את מעבר יבוק (בימים ההם – שם רגיל של נחל רגיל, אבל בזמן הזה – שם שמתלווה לו אסוציאציה חשובה, כבדה ועצובה). ומתברר כי שם, מעבר למעבר, נשתיירו איזה פכים קטנים. בוודאי של חרס, וערכם פחות משווה פרוטה. מפני מה יעקב אבינו אינו מוותר עליהם? מה חשיבות יש להם? ואם יש להם – מפני מה אינו שולח את אחד הבנים, את ראובן או את יהודה, או את שמעון, או את לוי, שיקפצו לשם ויביאו את הפכים הקטנים הללו? לשם מה הולך הוא עצמו, האב העייף, שאמנם אינו זקן עדיין, אבל כבר הוא הולך ומזדקן?

האם אין אנו רשאים לשער, שהיו הפכים הקטנים הללו יקרים ביותר לסבא יעקב? ומטעמים אחרים, לאו דווקא משום ש“צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם”? שאילמלא כן, הרי לא היה נזכר בהם לאחר ששכח אותם תחילה מרוב טרדה, ולא היה מרגיש פתאום בחסרונם!

מפני מה היו חשובים לו – אינני יודע בוודאות. אבל יכול אני לשער לעצמי,יכול אני לדמיין לעצמי. וכמעט ברור לי: משום שהיו קשורים איכשהו ברחל. אפשר שבאותם פכים קונים היתה מביאה לו רחל מים צוננים, או תבשיל חם, כשהיתה יוצאת אליו לפעמים למרעה־לילה. וברור, בשעה שחזרו יעקב ובניו ומשפחותיהם לארץ כנען, שוב לא היו אותם פכים קטנים שווים הרבה לכשעצמם. ואפשר שלא היו משמשים עוד ולא־כלום. אולי ריקים היו. אבל אפילו היו ריקים, עדיין מלאים היו! מלאים היו זכרונות מן הימים הראשונים, שאפילו בימים ההם, של מעבר יבוק ושיבה למולדת, כבר היו בעיניו של יעקב ימים רחוקים ויקרים, ימים שלא ישובו עוד.

ומה היה כוחם של ראובן ושמעון ולוי ויהודה להבין בכגון זה? יש דברים מימי הנעורים, שקשה להסביר אותם לבני הנעורים. אמנם, הם יבינו, אבל אימתי? לכשיתרחקו הם עצמם מנעוריהם ויתחילו לראותם מרחוק, במרחק הגדל והולך… אילו אמר יעקב לאחד מבניו: לכה, נא, בני, והביאה לי את הפכים הקטנים הללו – אפשר שהבן הגדול, הגבר הקשה והמוטרד במשפחתו שלו, היה אומר לו גם הוא: אבא יעקב, למי דרושים הפכים הקטנים הללו? ומה ערכם? האם הם שווים בטורח כלשהו ובהסתכנות כלשהי?

לפיכך הלך יעקב בעצמו, ופגש במלאך. ונאבק עמו. וסופו שנצטלע. סבור אתה, אילו ידע מראש שיצטלע, לא היה הולך? היה מוותר? לא, הולך היה! הוא לא היה מפקיר בשום פנים את הפכים הקטנים הללו, הריקים לכאורה, המלאים להם זכרונות.

ואל תתמה, בני, שרמזתי לך רמיזה מיעקב אבינו ובניו, לעשותה דוגמה ומשל לנו. ידועה הסברה, שלא סיפרה התורה את מעשי האבות אלא בשביל לעשותם דוגמה ומופת ומשל לנו, לבנים, ליהודים פשוטים כמונו.

הנה השיבותי לך על שאלתך מתוך שאלתך עצמה. וכל־כך מסבירות שתי המלים האלה את ענייננו, שהייתי רוצה לקרוא לספר כולו בשם “פכים קטנים”. אלא שאינני רשאי להעמידו על תכונת הקטנוּת. המדבּר והמדבּרים אולי באמת קטנים ומִצערים הם, אבל המדוּבּרים רבים וגדולים וחשובים. צעיר הייתי בזמן שכתבתי את שורת הרשימות “מכתבים פרטיים” ושאר רשימות ביקורת, מלא ביטחון וריתחון, וכתבתי באמת כמי שכותב במכתב פרטי, בלי הסתייגות ובלי התחשבות, שיבחתי בפה מלא וגיניתי בפה מלא. אלה ששיבחתי אותם בוודאי מלכתחילה לא החזיקו לי טובה, שהרי הגיע להם, ולא לשם החזקת טובה שיבחתים. ומה פלא ששכחו. אבל אלה שגיניתי אותם, שגיליתי פסול או פגם כלשהו ביצירתם – אלה לא שכחו. מתוך הגינות שבהם, מתוך אצילות שבהם הם משימים עצמם כאילו שכחו, או כאילו מלכתחילה היתה בהם הבנה מלאה ל“חופש הביקורת”; אבל בלבם הם שומרים את הצער שגרמתי להם. ומהיכן אני יודע? מעצמי. עד היום יש גם לי נקיפות־לב וחיבוטי־מצפון: שמא הגזמתי, שמא דנתי שלא כהלכה, שמא בכלל לא היתה לי רשות לשים עצמי פוסק ודיין? נמצא, שהזיקה הזאת, של המבקר אל מבוקריו ושל המבוקרים אל מבקרם, זיקה קיימת היא, והיא קיימת יותר והיא חיה וערה יותר ככל שהביקורת היתה “קטלנית” יותר, ככל שהפגישה היתה התנגשותית יותר והפגיעה עמוקה יותר: עור אל עור ובשר אל בשר… ולא פאראדוכס הוא, אם אומר לך כי עתה, לאחר עשר וחמש־עשרה ועשרים שנה, לבי חם וקרוב אל אלה שגיניתי לא פחות, שלא לומר ממש יותר, ממה שהוא חם וקרוב לאלה ששיבחתי. השיכחה ששכחו את דעותי, ההתאמצות שהתאמצו לשכוח ולסלוח, כרתה בינינו ברית אהבה.

וכשאני שואל עצמי, מפני מה סלחו לי בני גילי, וגם הקשישים ממני והצעירים ממני, ולא הקפידו עלי שבמשך זמן־מה נעשיתי דובר בשער בת־רבים, הריני מגיע לכלל סברה, שהם גילו כלפי הבנה טובה כל־כך, משום שראו כי הדברים נכתבים לפי תומם ולפי חוּמם, בגלוי ובלי העלמה.

ואמרתי לעצמי: אותם פכים קטנים שאין אדם יכול לוותר עליהם, ואם הוא שוכחם הריהו חוזר אליהם לקחתם, ואפילו הוא צריך לעבור את מעבר יבוק, ואותם דברי ביקורת־והתקשרות עם חברים בני־גיל ובני־דור, הבה אכנס אותם בספר אחד, לתת להם שארית. ואגב־כך אחדש את זיקתי עם האנשים שחיבבתים בגלוי, ועם אלה שהתנגשתי עמהם בגלוי. וננסה לשוב אל אותם הימים הטובים, אל אותו החום ואל אותו התום. ולוואי שתעמוד לי גם היום הזכות שעמדה לי בימים ההם, הלא היא הזכות הנובעת מתכונתם של הדברים המכונסים בספר הזה, שהם אמוּרים כפשוּטם ודבוּרים על אוֹפנם.

אבא

הר הכרמל, יום העצמאות תשכ"ב.

תודה לך, בני, שנתפנית גם הפעם להגיה את ספרי זה בהדפסתו החדשה, עם מה שנוסף בו. ומה טוב שמצאת הפעם, כי הדברים “נעימים לקריאה”. הבה נקווה, כי כזאת תהיה גם הרגשתם של כל הקוראים. אמן!

יד־אליהו, א' בניסן תשל"ו.