פאניה יקירתי,

השעה מוקדמת, החמה עלתה רק על הגגות, ואך שולי הבתים מלמעלה מוּארים. עוד שקט מסביב, אותו שקט שאלפי קולות ובנות־קול נשמעים מתוכו: כּלב נובח, תרועת חצוצרה של מכונית־נוסעים, צפצוף של ברז שנפתח, קשקוש הגלגלים של עגלה הטעונה משא כבד (מובילים אדמה להרחיב את הכביש בקרייה), וצלצול השלשלת שבתחתית העגלה הריקה, החוזרת קלה ועליזה. צפרים מצייצות פתאום במקהלה, נשמע קול חביטת כנפיים בהתעופפותן. אילו בא עכשיו אווירון, כבר ממרחקי־מרחקים היה זמזומו נשמע.

מקלט עדיין אין לנו, אבל כבר היתה ישיבה והיו החלטות ויש תוכנית ומקום (בשדה הקטן שהוא לי לוח־שנה של חרישה וצמיחה וכמישה וצחיחה). גם השקעתי כבר לירה אחת במזומנים במכרה־החיים הזה. כשנטלתי ללירה זו והלכתי למסרה לראש הוועד של הבית, פתחה ואמרה לי: רע לי, רע לי. אמרתי לה: מפני מה רע לך? אמרה: יחידה אני לך ואחרונה אני לך, ולמה אתה מוציאני? אמרתי לה: צודקת אַת, לירה, ואף לי רע. יחידה אַת לי ואחרונה אַת לי ואני מוציאך בלא תכלית. אילו שלחתיך לחנות של הלבשה, היית מביאה גופיות ומכנסיים לבני הקטן, שהוא צריך להחליפם הרבה פעמים ביום, וסנדלים לבני הגדול, שהוא רץ הרבה. המשיכה ואמרה: ואילו שלחתני לבית־מסחר ספרים, הייתי מביאה לך כרך שלישי של ספר האגדה שעד היום אין לך. וכל איגרות ביאליק, שאתה מתאווה להן. עכשיו שאתה עושה אותי קרדום לחפור בו באדמה או מסמר להדביק בו קרשים ישנים ולעשותני חלק מאותה חפירה שקוראים לה מקלט, יודעת אני שאתה מקללני ואומר: יהי רצון שלא אזדקק לך ולשרותך, ולא אפיק ממך טובת הנאה ותועלת, וסופי שאתה זוכרני כלירה שהוצאה לבטלה.

אמרתי לה: מה אעשה לך, והאווירונים שוּב אינם חלום של ליאונרדו דאַ וינצ’י. הם טסים באמת באוויר ומטילים חטיבות כבדות, שרשעותו של אדם וחכמתו של אדם כרוכות בהן יחד, והן מתפוצצות ומתפזרות לכמה וכמה רסיסים, וכל אחד מהם יש בו כדי להמית או לפצוע. לכי, בתי, ועשי שליחות שהוטלה עליך. אם אנו מזדקקים למקלט זה, אנו זוכרים לך טובה ואומרים: זו לירה שנעשתה שליחו של מקום לשמור עלינו, ואם אין אנו מזדקקים למקלט, חייך שאני זוכרך לטובה ודורש לירה מלשון ליריקה ואמר עליך: זו לירה שאמרה לפני שירה.

נתנחמה והלכה. עכשיו היא מונחת אצל אותו ראש הוועד ועדיין לא נעשה דבר.

בינתיים הרי היה בחיפה מה שהיה. אותה שעה ירדנו לקומה אל"ף. משהתחילה הצפירה, מיד הרגישו הכול והכירו בקולה שהוא קול של אסון ולא קול של ניסיון. התכנסנו בפרוזדורה של הדירה הפנימית, עדה קטנה מגלויות שונות. באמצע ישבה על כיסא סבתא זקנה, ושׂער־הכסף שבראשה הוסיף למעמד הזה מין חגיגיות. נשים ותינוקותיהן עמהן ישבו על כיסאות, השאר עמדו; דיברו בלחש, באדיבות, בידידות, באהבה – אף על פי שהיו שם אנשים שאינם מכירים זה את זה. לסתור את דבריו של שופמן סופרך־אהובך, שמתוך ישיבת־מקלטים הסיק שמועטת האהבה באומה זו ואין ריע טוב מן המוות. ראיתי שם שני ריעים קטנים, שישבו על הרצפה ושיחקו ברוץ־רץ. והגברים דיברו על כך שיש להחיש את בניית המקלט. יהודה ישב בחיק אמו ובאפלולית האירו עיניו בזוהר מופלא, דומה היה שהוא מאזין לשיחה ומבין בה משהו.

לאחר אות הארגעה יצאנו ממקלטנו הזמני “לסייר” בשני המקלטים האמיתיים (!) שכבר נבנו בשכונתנו (תמיד הם סגורים על מנעול). באה לקראתנו עם היוצאים מתוך המקלט אשה אחת צעירה נושאת ילקוט צבעוני, הוא הילקוט שבו היא הולכת לשפת־הים. גם הילוכה היה כשל מי שחוזר משפת־הים. והנשים, שמכירות אותה כגנדרנית, חייכו. אני לא חייכתי. אותה שעה הרהרתי כי טוב־טוב החליטו חבריך, “לא לקבל עכשיו למשק אורחים סתם, קרובים וידידים, אלא אך ורק כשהמצב בערים, ובייחוד בחיפה, יהיה באמת חמוּר”. אשה זו ודאי אף היא יש לה קרובים וידידים טובים בקיבוץ או בקבוצה, והילוכה וילקוטה השפת־ימיים שם, אצלכם, יש בהם באמת כדי להרגיז. והרהרתי בילדיה של פלוגת הים, המהלכים ב“חוצותיה של גבת”, כלשונך, והייתי עם מטפלותיהן בשעה שעמדו ליד הטלפון, חרדות לגורלם של הורי הילדים הללו שבנמל חיפה. כמה נפלאה מחשבתו של אדם, שהוא יכול לפרושׂ אותה ככנף גדולה וקלה ולנגוע בה נגיעות רחוקות במקום ובזמן!

ואחר־כך קריאת הרשימה של ההרוגים והפצועים, פעולה שסבוכים בה רגשות שונים כל־כך, פחד שמא תמצא שם שֵם שאתה מכירו, שמחה ואכזבה גם יחד שלא מצאת, ובושה על השמחה הזאת והרגשת־חטא, כאילו אתה הוא שהצלת את אהוביך־ויקיריך מאותה רשימה ורשמת במקומם שמות של אחרים, שהם אהוביהם־יקיריהם של אחרים.

אגב, תולדותיה של נפש אחת מן ההרוגים נודעו לי אחר־כך, ויש בהן צער־עולם. עכשיו אני מכפּיל צער זה בעשרים, שהוא מספר כל הקרבנות שתולדותיהם לא נודעו לי.

עוד אותו ערב ישבנו וסעדנו על המרפסת, כרגיל, לאור הכוכבים, היינו: בחושך. מפני שהכוכבים הללו, אף על פי שאומרים עליהם שהם גדולים ביותר ואורם מרובה ביותר, אינם נותנים אורה הרבה. הלבנה הקטנה, שהיא קטנה מהם הרבה פעמים ואין לה אור משלה כלום, משפיעה יותר זוהר מכל אותם גאוני־המאורות, מפני שהם רחוקים והיא קרובה, ומידת השפע והנתינה היא כנראה יותר עניין שבקירבה מעניין שביכולת.

יושבים בחושך ומגששים על פני השטח הקטן של השולחן. מי שאינו רוצה לשקוע בעצבוּת ובמרה־אפילה, על כרחו הוא אנוס לצדד עצמו לקצה האחר, לצד הבדיחה, שהוא אמצעי לשכיחה. איני יודע מפני מה כועס שופמן על הבדיחות, מה רע יש בהן. אדרבה, בדיחה טובה הרי היא תמיד פתח לפורקן בשעה רעה. אני מוציא את המזלג מידי ומחפש את הסכין, אבל אני מוצא שוב את המזלג. אני מניח את המזלג בצד ומבקש שוב את הסכין, אך בא שוב לידי המזלג. וכשאני מספר דבר זה לשאר המסובים בסעודת־המסתורין, הדוד דויד שלנו, המבלה אתנו את ערבי ההאפלה ומצפה כל ערב לידיעות הראדיו על גורלם של הפליטים היהודים שבצרפת, מספר מעשה זה:

פעם אחת בליל שבת לאחר סעודה נכנס הצדיק ר' זליג סגי־נהור מאוֹלסק לבית הכנסת לומר שם על פה שיר־השירים, כדרכו. היה שם “יושב” אחד שוכב על הספסל. ביקש הרבי לישב, וגישש ומצא אדם שוכב. שאל: מי כאן? השיב לו האדם: אני חזקאל. הבין חזקאל שהרבי מבקש לישב, הזיז עצמו. לא רצה הרבי להטריח אדם ממקומו, גישש והלך קצת וגישש, ומצא אדם שוכב על הספסל. שאלו: מי כאן? השיב לו: אני, חזקאל. הבין חזקאל שהרבי מבקש לישב כאן, הזיז עצמו. הלך הרבי וגישש ומצא אדם שוכב, שאלו: מי כאן? אני, אמר ה“יושב” השוכב: חזקאל. פתח הרבי זליג ואמר: פלאי פלאים, כל בית־הכנסת כולו מלא חזקאל. ויש אומרים, אומר הדוד להרבות בדיחות־הדעת, שאותו “יושב” לא חזקאל היה שמו אלא גציל, ולפי גירסה זו נצטרך לומר – וכאן חוזר הלילה כל אותו עניין, וסופו: פלאי פלאים, כל בית־הכנסת כולו מלא גציל!

כן, יקירתי, טובה בדיחה בשעה רעה. והשעה רעה כל־כך, שלא הומצאה עדיין הבדיחה הראויה לה בטוּבה. על כל פנים, הבדיחה שהמוות הוא הטוב בידידים, אם היא נאמרת בימים הללו לאנשים היורדים במקלטים – אינה בדיחה טובה כלל, ואין למצוא בה אפילו מקלט ומפלט כלשהם.

שלום לארקה, שלום לגרשום ולכולכם שלום.

יום ג', כ“ד בתמוז, ת”ש.

יקירי,

איגרתי הקטנה, שכל תוכה רצוּף ברכה, ודאי הגיעה לידכם. מה ברכה עוד אברככם, שתהא הבת נאה וחמודה? כבר אתה כותב שהיא ורודה עם עיניים תכולות ושערות שחורות. ומה נאה מזה. אברככם שתבנו ביתכם בהרי הגליל – כבר אתם בונים ביתכם בהרי הגליל. אלא יהי רצון שתגדלוה בשלום, שתוכלו לקבל ממנה כל אותו שפע של שמחה ועונג שתינוקת יכולה להשפיע, אמן.

איני יכול לשלוח לך את הספר “ראי, אדמה” לשאוּל טשרניחובסקי, כי שאוּל הוא עמי. ושביקשת לדעת טיבו – יש בו קרוב למאתיים עמוד, והוא מעין מאסף לכל מה שנתחדש אצל המשורר לאחר שיצאו כל שיריו בכרך אחד, וגם ארבעה שירים שמחמת שיכחה לא נכנסו בכרך הגדול, ובהם הבאלאדה “בעין דור”, שבגללה דיפדפנו בספר הגדול כמה פעמים וביקשנוּה, כי היינו סבוּרים שנשמטה רק מרשימת התוכן ואי־אפשר שנשמטה בפנים. במערכה הראשונה של הספר, “הגיונות”, יש אחד־עשר שיר, ובהם “אני – לי משלי אין כלום”, שילדינו ילמדוּהו בבית־הספר וידעוּהו בעל־פה ואנחנו נתבייש שאין אנו יודעים אותו בעל־פה. במערכה השלישית והרביעית – תרגוּמים, ובכללם שני תרגומים קטנים משירי גיתה ואחד מהם “וַרדינת הערבה” (לפני שבועיים־שלשה היה ב“הגה” המנוקד ויכוּח בעניין תרגוּמו של שיר זה; ונתברר שניסו בו כוחם כמה מתרגמים לפני טשרניחובסקי ולאחריו ולא הצליחו להעלות מה שהעלה הוא). והמערכה השנייה, “פּוֹאימות קטנות וגדולות”, כוללת חמישה־עשר שיר, והראשון להם והקטן שבהם “שלוש אתונות”. הריני מעתיקוֹ לך; ואף על פי שאפשר לקרוֹתוֹ גם בלא ניקוּד, אני מדקדק ומנקדוֹ לך. ולא לכבודך, צפּורי שלי בהרי הגליל, אלא לכבוד המחבר, הנשר הגדול:

שָׁלֹש אֲתוֹנוֹת מְשָׂרְכוֹת אֶת דַּרְכָּן,

שָׁלֹשׁ אֲתוֹנוֹת – מִבְּאֵר־שֶׁבַע לְדָן:

חוּמָה וּשְׁחוֹרָה וּצְחוֹרָה, – לְאִטָּן.

עָבְרוּ הַשָּׁלֹשׁ עַל־יַד צְרִיחַ מִסְגֵּד,

כָּרְעָה הַשְּׁחוֹרָה, כִּי קָרְאוּ לְמוֹעֵד.

עָבְרוּ הַשָּׁלֹשׁ עַל־יַד פֶּתַח מִנְזָר,

צָנְחָה הַחוּמָה מוּל אִיקוֹנִין מָשְׁזָר.

עָבְרוּ הַשָּׁלֹשׁ עַל חֻרְבָּה קְדוֹשָׁה,

עָמְדָה הַצְּחוֹרָה מַרְכִּינָה אֶת רָאשָׁהּ.

עַל־גַּב הַשְּחוֹרָה, עַל גַּבָּהּ, סַיִף רָב;

עַל־גַּב הַחוּמָה, עַל גַּבָּהּ, מוּטָל צְלָב;

עַל־גַּב הַצְּחוֹרָה אַךְ שָׁטִיחַ זָהָב.

אֵין כְּלוּם עַל גַּבָּהּ בִּלְתִּי אִם הַשָּׁטִיחַ – –

בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ יִרְכַּב עָלֶיהָ מָשִׁיחַ.

מתחת לשם השיר כתוב בסוגריים אגדה, ובאמת הוא אגדה; לא רק המה שבו אגדה, אלא גם האיך שבו אגדה. השלימות הזאת אגדתית היא; לעתים קרובות אנו שומעים מה שמספּרים וקוראים מה שכותבים על השלימוּת הזאת, אך לעתים רחוקות מאוד אחד מן המשוררים זוכה לתפוס אותה אפילו בקצה שובלה. ראה איך הכול בנוי כאן על יסוד השילוש, שלוש שורות, ושלוש פּעמים שתי שורות, ושלוש שורות ולסיום רק שתים, שהן שלוש חסר אחת, מפני שהמשיח עדיין לא בא. לכשיבוא במהרה בימינו, ודאי יוסיף המשורר את השורה שהחסיר. לפי שעה יש בשיר (במקרה?) ארבע־עשרה שורה, והרי זה שיר־זהב. אבל באמת אינו של זהב, אלא הוא חצוּב מאבן טובה, אפשר מסנפּירינוֹן, מפּני שהוא כוּלו שקוּף ומזהיר. תן דעתך על כך, איך נתפסוּ שלוש דתות ושלושה עולמות מלאים בתוך שלושה צבעים ושלושה סמלים. שים לב לכך, שאתון ראשונה כרעה והשניה צנחה והשלישית רק הרכינה ראשה. ראה שכנגד מסגד ומנזר העומדים על תלם כסמל של תקווה שכבר באה, באה החורבה שהיא סמל של תקווה שעדיין לא באה אבל אינה פוסקת מלהיות תקווה ומקור של געגועים וציפייה, שבכל יום ויום נשמעת בת קול מנהמת כיונה מתוך אותה חורבה. ודוֹק בהבנת הכפל על־גב – על גבּה, כחזרה של על־גב, אבל באמת יש בזה יותר מכן, ועל גבּה אינה הכפלה אלא דבר הצריך לעצמוֹ, להדגיש שלמעלה מכול מונח כאן הסיף וכאן הצלב, וכאן, על גבּה של האתוֹן השלישית, אין כלום בלתי אם השטיח המחכה להיות לא מטרה לעצמו אלא כלי־שרת לגוֹאל.

האם כבר ראינו הכול?

הוי, יקירי, אף על פי שכבר נעשית אבא ובפרק האחרון כתבת שירים הרבה ודעתך זחוּחה עליך, בוא ונשב יחד על ספסל־הלימוּדים ונלמד את השיר הזה ושאר השירים שבספר הזה ושבספר הגדול. לא את כוּלם אנו יודעים ידיעה מספקת, לא בכוּלם אנו בקיאים, ואפשר גם נשיג את ההוצאה השלימה שתהא מצויה בביתנו, שנוכל גם לחזור ולקרוא בכל התרגוּמים, לקרוא וללמוד איך לעשות. כלוּם לא כך אמרת, ששירה אתה רוצה ללמוד מגדולי עולם?

אבל אולי ראוי שנלמד לא מן הגדולים בלבד.

המו“ל שהוציא את הדפדפת של מאה משוררים וסופרים הוציא עכשיו בצורה נאה ונקייה ומלאת־חן שלושה ספרים, ואחד מהם של יצחק עוגן: “יש מולדת לאיש”, שירים. בסופו של הספר באה באלאדה: “חלום הפּסל”, ומתחת לשם כתוב: בעקבות אגדה. תוכנה בערך כך: פּסל סוגר עצמו ומפסל באבן גוף אשה. באים אליו שלושה ידידים, חייט ועדאי (סוחר או יוצר תכשיטים) ומשורר, הם מתפּעלים ומשבחים את יציר־כפיו של הפסל ומגישים תשורות: החייט תופר שמלה של מלמלה דקה ושקופה לפסל־האשה, העדאי מקשט אותה בפנינים ובשאר תכשיטים, והמשורר שר לה מיטב שירו – והאשה־הפּסל יורדת מן הכן (לעניין זה יש לו לעוגן שוּתף נכבד: שקספּיר). אחד מן הידידים (איזה?) מכיר בה את בתו שאבדה ממנו לפני זמן רב, העדאי מכיר בה את אשתו שגירשה והתחרט על שגירשה. רבוּ הידידים כל הלילה, ובבוקר הלכו – והאשה־הפסל הולכת עמהם – אל המלך למשפט. כל אדם מהמון הנקהלים רואה בה את הדמוּת הנכספת, הכול מצעקים “היא שלי”, אף המלך כשראה אותה מצא ש”היא שלו… אשר שאף לה כל ימיו", ומפני שהיה מלך לקח אותה והלך עמה, וכל השאר נשארו להם כיסופיהם בלבד. בסופו של דבר מתעורר הפַּסל, והפֶּסל עומד על כנו. חלוֹם חלם.

אמור, יקירי, אם אין זוֹ אגדה נפלאה. וזאת לדעת, עוגן בעל־לשון הוא, אין הוא סובל חס וחלילה ממחסור במלה ובחרוּז. הוא יודע גם את סוד הצורה הנאה והמשקל המשובב. אולם האגדה הזאת תופסת למעלה מעשרים עמודים, כמאה בתים, כארבע מאות שוּרות.

הוא אשר אמרתי: אפשר ראוי שנלמד לא מן הגדולים בלבד. גם משיר זה אפשר ללמוד דבר, כגוֹן איך לא לכתוב אגדות!

היה ברוּך ומסור ברכה לאֵם וכתוב מה שלומה ושלום הרכה הנולדה.

יום ב‘, א’ באב, ת"ש.

יקירי,

כבר אני יכול למלא מקצת תאוותך בעניין הקובץ הספרותי החדש; שמו המלא: “מאסף סופרי ארץ־ישראל לספרות ולדברי מחשבה. העורכים: א.א. קבק, א. שטיינמן (אך כדי שלא תערבב חלילה שתי רשוּיות שהן, כביכול, נבדלות ומובדלות זו מזו, נאמר מעבר לדף: “העורכים: לספרות יפה – א.א. קבק, לדברי מחשבה – א. שטיינמן”). בהוצאת המפעל העצמי של אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל (“החברה למפעלי הספרוּת העברית” בע"מ) בהשתתפות “קרן התרבוּת” באמריקה, תל־אביב ת”ש". זה השער למשכן הספרותי הזה, ושישים ושנים סופרים יבואו בו לתלות בארבע מאות שבעים וששה עמודים את יריעותיהם, מהן תכלת וארגמן של שירה, ומהן שש מושזר בסיפורים ומהן מעשי חושב וחוקר וסוקר.

ואמרתי לך, שכבר אני יכול למלא מקצת תאוותך, היינו: להודיעך מה הם וכמה הם השירים שבמאסף זה, שלא אסף מהם הרבה. אם אמנה לך כל השמות כסדרם: ש. שלום, יהודה קרני, ש. בס, מ. מוהר, י. עוגן, י. כהן, א. המאירי, ש. טשרניחובסקי, י. קופילביץ, ר. גרוסמן, א. פינקרפלד, א. ברוידס, א. מייטוס, ד. חומסקי – תמצא שכולם אינם אלא י"ד אחת. ואם לא אביא במספר השירים את “מגילת בן־יוחאי” ליעקב כהן, שלפי צורתה היא פּרוזה (אמנם, נפלאה!), ולא חלקוֹ של א. מייטוּס, שהביא שלושה משירי שארל בודלר בתרגום, ולא “בכלוב” לי. עוגן, שכבר ראינוהו בפתח ספרו החדש “יש מולדת לאיש” – נמצא שאפשר כמעט לספור את כל השמות באצבעות שתי הידיים.

כמה שאלות ותמיהות מטרידות אותי בשעת כתיבתי אליך, כגון מפני מה מועט כל כך חלקם של בעלי השירה, שהם כאחד מחמישה במספר המשתתפים, וכל השירים כולם אינם אלא כשלושים עמוּד בתוך 476 עמוּדים; וכגון מפּני מה חסרים שם כמה שמות מפורסמים ביותר, שלא היו צריכים להיות חסרים במאסף של סופרי ארץ־ישראל, כגון שמעונוביץ, ולמדן ושלונסקי; אבל וודאי יימצאו עוד רבים מבין המבקרים שיידיינו עם העורך לספרות יפה, ואותם שיידיינוּ עמו הדין יהיה עמהם. שהרי במידה מרוּבה הקובץ הזה בא לתקן מה שפּגם בספרוּת עורך אחר, שהרחיק את מי שנדחק ולא קירב את מי שלא נדחק לבמה המרכזית, ככל אותם הדברים שנתבררו ונתלבּנו בוועידה האחרונה של אגוּדת הסופרים (צלליה־של־שחור, נפלאה בחידוּד קוויה, מאותו בירור וליבּוּן נתוּנה בקובץ זה ברשימתו של דב שטוק – “כינוס סופרים אצלנו”). רמז לכוונת התיקון והשילוּם שבקובץ הזה אתה מוצא אפילו במספר עמודיו, שהוא בגימטריא מ“ס שלו”ם, היינו המס שקרן הספרות שילמה למנגחים שבין הסופרים, בין שהם כגדיים שקרניהם אך החלו צמח, ובין שהם כתיישים שקרניהם צמוּחות ומנוּסות בנגיחה. והנה במקום לתקן ולהשלים ולשלם בא הוא עצמו והחסיר ומיעט ופגם והניח מקום לטענות. אבל למה לי לפתוח פּה לטעון, חזקה על כל אחד מהם שידע לסדוֹר את טענותיו, וחזקה על העורך (ראית פּעם את קבּק? חסוֹן, שקט, בטוח בעצמו), שלא ייבהל מהבל פּיהם של הטוענים. לפיכך מוטב שאקצר במה שאין ואספּר במה שיש.

שאול טשרניחובסקי נתן לקוֹבץ ארבע משלים (“בעלי זכות”, “בימי המבול”, “אמונה”, “קולות”), והואיל וגם ב“כנסת” נדפסו שלושה משלים משלו, שמע־מיניה שהוא יושב עתה על כסא המושלים ובקרוב נזכּה ודאי לראות ספר קטן: משלי שאוּל, משלי שוּעל לדוגמה ולמופת.

אביגדור המאירי הביא את הפּרק האחד־עשר משיר־גבורה גדול “יוסילי טיגלאשי”, שהוא מין שמשון הגיבור של יהודי הונגריה. המשורר מביא תמצית הפּרקים הקודמים, ומתמצית זו וּמן הפּרק המובא, עשרים ושלוש סטאנצות שקולות וכלוּלות תפארת, מן הלשון העממית הדשנה ומן הרחבוּת האֶּפּית ומריח השדה שבפרק זה, אני מכיר שיש כאן חוּליה מיצירה גדולה, שיר־גבורה שגבוּרתו לא בגיבורו בלבד אלא גם במחבּרו וּבחיבורו, יצירה שיש לה שורשים בקרקע ואינה תלושה ופורחת באוויר. ואף על פי שקרקע זו היא אדמת הוּנגריה ולא אדמת ארץ־ישראל, השיר הוא ארץ־ישראלי ביותר, כלומר: בריא וארצי מאוד, והשיר היחיד בקובץ שהוא חטיבה אחת גדולה, מאותן חטיבות של ברזל הנושאות את בניין השירה כולו. השאר הן מן המתכות העדינות יותר, כגון של נחושת ושל כסף ושל זהב, ובתוך של זהב מצאתי גם כמה אבנים יקרות משוּבצות, ושתיים מן האבנים הללו אני מגניב ושולח לך בתוך מעטפתה של איגרת זו האחת משל ש. שלום:

שַׁחַר אָמוּת

שַׁחַר אָמוּת

עֵת עוֹלָם עוֹד מָתוּחַ מִקֶּשֶׁב

וְכֹבֶד הָגוּת.

קוֹל לֹא אָרִים.

בִּכְבוֹת כּוֹכָבִים שֶׁדָּלְקוּ כָּל הַנֶּשֶׁף

אֶגְוַע בֵּאלֹהִים.

והאחת משל יהודה קרני:

כָּבְדָה דִמְעָתִי

כָּבְדָה דִּמְעָתִי וְאוּלַי הִיא כּוֹלֶלֶת

הֲמוֹן נְטָפִים;

עָזְרֵנִי, אֵלִי, אֲשֶׁר הִיא הַנִּגְאֶלֶת

תִּגְאַל אֲלָפִים.

עָמְקָה תְּפִלָּתִי וְאוּלַי הִיא נִשְׁאֶבֶת

מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל.

חָפַצְתִּי עַל כָּל עֲדָתְךָ הַנִּדְאֶבֶת,

אֵלִי, הִתְפַּלֵּל.

וְאִם לֹא גָמַלְתָּ עָלַי אֶת הַחֶסֶד,

שֶׁאֵינֶנִּי כְּדָאי –

אֱהִי לְעוֹד נֶפֶשׁ אַחַת רַק אֲרֶשֶׁת

מִלְבַדִּי, אֵל שַׁדָּי.

לאחר שהתחלתי קורא בפרוזה שבמאסף עלה בדעתי רעיון מוזר, אבל מבדח ומתקבל על הדעת, והוא שהעורך קבּק, שהוא עצמו מספּר, דאג בעיקר לכנס משופרא דשופרא מן המסַפּרים, מין את מינוֹ חיפש ומצא, ולשלא בני מינו רק ידי חובה יצא. אם יש חילוק ופילוג בין משמר יוצא ומשמר נכנס, בין זקן וצעיר – למה לא תהיה קנאה בין מספרים ומשוררים? אמר העורך בלבו: עכשיו ההכרעה נתונה בידי, וידי עושה מה שהלב אומר לה. בין כך וכך לקובץ הבא ממנים עורך אחר… ראיה לחשד זה שאני חושד תמצא בסיפּוּרים שבמאסף. אף על פי שאינם מרוּבים במניין, הם מרוּבים בכמוּת וּודאי גם באיכוּת. אחד מהם כבר קראתי, והוּא “הבן יקיר לי” ליהודה בורלא. כפתור ופרח! הך בכפתור וירעשו מיתרי לבך, והפרח נותן ריח נפלא, לעולם לא תשכחוֹ. אך כּתר לי זעיר עד שאסיים קריאת כל הסיפּוּרים ואכתוב לך על כולם יחד.

שלום לך ולשלך.

יום ד', טו“ב באב, ת”ש.

יקירי,

במה שסיימתי את מכתבי הקודם בזה אפתח את מכתבי הזה: בסיפורו של י. בורלא: “הבן יקיר לי”. כל הרוך וההתרפּקוּת הכלוּלים בשישית־פסוק זוֹ שבחר לו המחבר להיות שם לחיבּוּרו – באמת אתה מוצאם בסיפּוּרו. סיפּוּר המעשה עצמו קצר ופשוט ונער יכתבו: צעיר אחד יקר מעדת הספרדים שבעיר העתיקה בירושלים נפשו נקשרה בנפש נערה שביתה סמוך לביתו, אבל היא מעדת הקראים. וסופה של אהבה יפה ואומללה זו כסופן של אהבות יפות ואומללות אחרות: אמו של הנער נחלית מרוב צער ובושה ונזקקת לשינוּי אוויר וכל המשפּחה יוצאת לצפת והנערה חוזרת למצרים, שמשם באה, והנאהבים והנעימים בחייהם נפרדים. אבל טוב גורלה של אהבה יפה ואומללה זו מגורלן של אהבות יפות ואומללות אחרות, שלא נער כתבה אלא סופר בעל יד בטוּחה ועין פקוּחה, הרגילה לראות ראייה טובה. מה עשה המסַפּר? הסיט עצמו הצדה ואמר: לא אני אספּר תולדותיה של אהבה זו, שאהבה דרכה שהיא סולדת מפני נגיעה זרה וכל לשון שאתה בוחר לצורכה ספק אם יפה בחרת. אלא אלך ואמסור את הסיפור בפי אחד מן הגיבוֹרים עצמם. שוּב אמר: אמסור בפי הנער או הנערה, איך יספּרוּ ולבם תחילה מלא אהבה ופחד ואחר־כך מלא אהבה וצער, ולבסוף מלא אהבה וגעגועים שאין להם סוף. אלא אמסור בפיו של האב, ויהא רושם הכול בלשונו שלו, רובה חרוּזה ומיעוטה פּרוּזה, ובראייתו שלו, בתמימוּת ובחמימוּת, וכהרגשתו שלו, כרחם אב על הבן. ומפני שהוא רושם כרחם אב על בנו, נמצא הכול מואר אור של רחמים גדולים.

ובאמת יש בסיפור זה לא בן יקיר בלבד, אלא גם אב יקיר, שיושב ורושם בחרדה ובטוהרה את תולדות בנו ואהבתו, והדברים מאירים ועצבים ביותר. וראה זה פלא: אותו אב, הפותח רשימתו בפסוק: “השבת מטהרו, וכיסאו לארץ מיגרת, הקצרת ימי עלומיו, העטית עליו בושה”, ובזה הפּסוּק מתהילים הוא רואה רמוּז כל ענין בּנוֹ; זה האב, שביום שמספּרים לו על בנו שהוא “נושא ונותן” עם בתוּלה אחת מבנות הקראים, היינוּ “שהוא עומד בגדר הגג והיא יושבת בחלון שלהם הסמוּך לגג שלנו ומביטים זה לזו וסחים ברמזים”, הוא אומר: “נפלוּ שמים על ראשי”; זה האב, שלא יכול להאמין למשמע אוזניו ונעשה בלש לבנו והסתתר בפינת גג סמוּך, עד שראה את בנו בקלקלתו, “שאמת היה שאוּל (זה שם הבן) עומד בגדר ורומז רמזים לאותה בתוּלה” – בסופה של רשימתו הוא אומר: “והיה ראוּי שאעתיק כאן מלשון ערבית לפחות רוב המכתבים (שקיבל בנו מאותה נערה קראית, לינדה שמה) כדי להראות לכּול כוחה של אותה בתוּלה בנועם שפתה ובעוצם אהבתה”, והוא מעתיק שלושה משישה־עשר מכתביה, שנמצאו אחר כך סגורים בארגזו של הנער. המכתבים הללו יש להם נוסח משלהם, אהבה והערצה ומסירוּת רבה ממוזגים יחד. ואביא לך את פתיחותיהם ויומיהם בלבד. מכתב ראשון: “אל כבוד מעלת האדון המשכיל והנאור אשר לבו זך וטהור, כבוד שמו שאוּל אלשיך, יאריך האל ימיו. פאר בחורי ישראל!” וסיומו: “המצפּה בכל לב לתשובה הנכבדה (!), לינדה לוי”; מכתב רביעי (לסדר השישה־עשר): “לבחור אשר רוח אלהים בו ואור וחסד ימלאו לבו והוא כבן מלך במסיבּוֹ שאוּל אלשיך, ינון לעד שמו, רב חסד ותבונות!” ובסיומו: “ואני אעתיר תפילה לאלהים שיתנני תמיד על ידך, ולוּ כשפחה, לשמור מוצא פיך ולהכין צעדך! המתפללת לאלהים לשמרך לחיים ולישוּעה, אמן. לינדה”. ובמכתב התשיעי: “שאוּל, שאוּל מלכי!” וסופו: “קטן לבי מהכיל האושר הגדול הזה. שבעים אלף רננות בקרבי. תוהה אני, אם אין שומע כל אדם ים־שירה שגועש בלבי. האדר נא אלהים חסדך עלי והשלם ישעך עמי אלהים, המפליא להיטיב. שאוּל, ינצרך לי אלהים לעד. המתשחווה לפניך באהבת אין קץ, לינדה”.

רואה אתה כמה אלהים יש באיגרות אלוּ? מפני שאותה תרזה ששמה לינדה באמת לבה שלם עם אלהים, עם אלהי ישראל. והיא שמחה ומאושרת כשהנער אומר לה שאין איסוּר לדבּר עם הקראים. יודעת היא ש“אף חכמינו הגדולים ציווּ להתרחק מן הרבניים” – אבל היא אוהבת את הרבּניים ומבקשת לידבק בּם. “והיתה משוּלה בעיני כנערה מבית מלכוּת, שנעקרה מבית אביה ותעתה ימים רבים בנכר ובשביה, ועתה עומדת כענייה בפתח ודופקת על אחד השערים לבקש מחסה לה”, כך מוסר האב דברים ששמע מפי בנו. אף על פי כן נדחתה, עלוּבה אהוּבה זו: “ואני מיד עקרתי דירתי משכנוּת הקראים – וסגרתי חנוּתי ואספתי את כל כלי ויצאנו לעיר צפת. ושם דיברתי על לב בני שישגר מכתב בעצם ידו לבתוּלה, להסביר לה שההכּרוּת שביניהם בטילה ומבוּטלה. ועוד אמרתי לו, להודיע לה שלא נשוּב לגור בירושלים – כל זמן שהיא בירושלים. ואני אומר, והבן כותב בדמע. וגם הוסיף מדיליה דברי שלום ותבונות להמתיק היגונות ולהשקיט העצבונות”.

“דברי שלום ותבונות להמתיק היגונות ולהשקיט העצבונות” – שלוש אלה תמצא לא באיגרת־הפרידה בלבד, אלא בסיפור הזה כולו, שמחבּרוֹ הפליא בו להשלים בין אב ובנו, להמתיק את היגון, שיהא הקורא שותו כיין המתוק, ולהשקיט את העצב – אבל לא להסירו לגמרי, מפני שאינו עתיד להימחות מלב הקורא עולמית.

סיפור מעין זה ולא כעין זה הביא למאסף יהושע בר־יוסף: “סודה של אשה”. מעין זה – שהוא דומה לסיפּוּרו של בורלא במקום העלילה, שהיא העיר העתיקה בירושלים, ובעניינו, שהוא האהבה ויסוריה, ואפילו בגיבורים, מפני גם כאן האם מתה מיסוּרים, והאב… אהה, האב הזה הוא ההבדל שבין שני הסיפורים שבין שני סיגנונות חיים. האב הזה, בסיפּוּרו היפה והטוב של בר־יוסף, אף הוא תלמיד־חכם, ואי־אפשר לומר שאינו אוהב את בתו ואינו דואג לה, אלא שהוא מכה אותה, צובטה ותולש שערותיה וכופה אותה לומר רוצה אני במי שבאמת לא רצתה בו. ויש עוד אב, אבי הבחור האוהב, ואף הוא מלקה את בנו במקל וברצוּעה, עד שהוא אומר הרי אַת מקודשת למי שלא אותה ביקש לקדש. עניין האהבה גופו הוא כאן בחינת סוד, סודה של אשה וגם סודו של גבר, סוד שהבן והבת חייבים לשומרו בפני האב הקפּדן, שמא יבוא ויקפּד את חוּט הזהב שלו. סיפּורו זה של ידידנו בר־יוסף כתוּב בבהירוּת כל־כך ובניקיון כל־כך ובכשרון כל־כך – אף על פי כן, כשסיימתי קריאתו היה בי עצב גדול וכהה, והרגשה שהלכתי עם המחבּר והגיבּוֹרה במערה אפילה, ואין בה אור אלא אורן של עיניים נוצצות משנאה, ואין בה קולות אלא קולות של קללה ובכי, ואיך תעבור נפש אוהבת במערה אפילה זו ולא תשמור אהבתה בסוד? בסוד בפני שכנים ושכנות, בפני כל הבריות, בפני הקירות הזועפים ואבני החצר המעלים הד רע, ובעיקר בפני האב הקפּדני, היהיר, המחמיר, בחינת ייהרג ואַל יעבוֹר.

יקירי, כשתקרא את שני הסיפורים הללו, של בורלא ושל בר־יוסף, ותשווה אותם זה ליד זה, זה כנגד זה, תראה שאין אנחנו האשכנזים צריכים להתגאות על אחינו שבאו מקאַהאַראַן שבמרוֹקוֹ. שהם עדיין נשאר אצלם מקום להבנה בין אבות ובנים, התורה לא עשתה תלמידי־חכמים שבהם קשים כגידים, ויחד עם אהבת השם יש בהם אהבה לבריותיו, ולפרקים אומרים למידת הדין: שחי ונעבורה, ואתה מוצא בהם “שאבות כתבו קורות הבנים”, ותהום שבין אב ובנו הקורות מגשרות עליה. ואילו אצלנו כמה אבות ראו קיסם שבין עיני בניהם כקורה, ועדיין לא זכה הקורא שיקרא קורות אהבת הבן שכתבן האב.

ואפשר ראוּי לבדוק, אם אין שורש ההבדל שבסיגנונות הכתיבה של שני סופרים אלה נעוץ בהבדל שבסיגנונות החיים של עדותיהם?

יצחק שנבּרג הלך וכתב סיפור אקטואלי על “שבעה שהלכו…” מבית־מחסה אחד לפליטים יצאו בדרך לארץ־ישראל, וסופם שאחד מהם בלבד הגיע. ואף על פי שהחומר חי ותוסס עוד, יש הרבה שלווה בסיפור הזה, והיא באה בעיקר מצד הלשון. כיצד? שנבּרג גילה סוד בלשון, שאינו סוד כמוּס והוא יכול להתגלות לכל הקורא שניים ושלושה פסוקים בתורה או בנביאים או בכתובים, אף על פי כן נשאר כמוס ונעלם מעיניהם של כמה וכמה מן המספרים. והוא שהלשון העברית הסיפורית־התיאורית אינה סובלת את המשפט הארוך, המחובר פרקים וחוליות שאינן שוות במידתן, אלא היא מבקשת שיבנו את הפסוקים שקוּלים, וחציו ראשון של פסוק כנגד חציו שני של פסוק, אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה. וכך שנברג מספר וכך הוא מתאר:

“הם היו­ מהלכים והולכים בין שדות ויערים, בנתיבים רחוקים מדרך המלך. האדמה היתה מחוּפּה מעטה שלג, וענפי אילנות בצבצו כאוּדים חרוּכים מתוך הלבנוּנית הרבה. השמים היו חתוּמים באפרוּרית זעוּמה, ואורה עכוּרה עמדה מסביב. עורבים קרקרו בדממת העולם, וחוטי הטלגרף הוליכו אנקה חרישית מאופק אל אופק”.

זוהי התחלתו של הסיפור, אך כזה הוא רובו ככולו, עד סופו. הפּסיק הזה, הבא באמצע המשפט לפני ו' החיבור – הוא הנותן את הרגשת הריתמוּס שבהגיון, שהרי הוא האתנחתא הישן מטעמי הקריאה שלנו, שאינו חסר בשום פסוק מפסוקי התנ“ך. לכאורה אני מסביר לך בזה דבר של מה בכך, אבל מספּר עברי שאין בו כך הוא עצמו מספּר של מה בכך. וציינתי לך דבר זה, שתראה מספר צעיר שיש לו כוח רב ואינו רואה לעצמו הגבלה בהקבלה התנ”כית, ואינו אומר צר לי המקום שאכניס בו כל טובי.

והייתי מספר לך עכשיו כל מה שאתה מבקש לשמוע עוד על הקובץ הזה, אלא שבאמת צר לי המקום, ואני עושה זאת בפעם אחרת. נאום הרושם מהרהורי לבו.

יום ה', כ“ה באב, ת”ש.

חמדה אחת גנזתי לך למכתבי זה, אף על פי שמקומה היה במכתב הקודם בין הסיפורים ואפילו בקודם־לקודם, בין השירים: “אלוּל” מפרי עטו של ז. י. אנוכי. וכאן לשון פרי אינו בדרך ההשאלה הרחוקה, אלא בדרך ההשאלה הקרובה, שאינה יוצאת כמעט מפשוטה: פרי ממש שיש לו טעם משלו ומראה משלו וריח משלו. אם מוּתר להמשיל את הספרוּת לפרדס ומה שהיא מגדלת לפירות, ראוי לומר על דבר זה שהוא אתרוג. על שום הקדושה החופפת עליו, ועל שום שההנאה הבאה ממנו בעיקר מן המראה ומן הריח היא באה, כבאותו אתרוג. הרעבתן הלהוט אחרי פרי משוּפּע בעסיס ומשוּפּע בבשר לתקוע בו שיניו – אפשר לא ישבע מן הפרי הזה. אך מי שיודע להקשיב ל“קול צנוע ומלא רטט” ישמענו כאן. לא אביא לך ציטאטין, אף על פי שכמה וכמה אגדות־חסידים קטנות ונאות־לעצמן מצוּיות ביצירה זו, אך כולן קבוּעות כפנינים ומרגליות בעיטורי הפרוכת הנפלאה הזאת, שכולה סמו“ט ואטל”ס, ואיך אעקור אחת מהן או שתיים מהן לייפּוֹת בהן את מכתבי שלי! וכן לא אביא לך תמצית המעשה – אין כאן גופי־דברים, ואם ישנם אינם באים אלא כסמוכות לקשור בהן גידוּלים רכים ועדינים, כיש מוּחשי להאחיז בו את הרוחני. והרי סופך לקרוא הכול, וביחוד שהיום כבר ערב ר"ח אלול ובבוקר השכם כבר מורגשת אותה צינה קלה וכבר מנשבת אותה רוח קלילה שהפליא אנוכי לצרור את בוֹשׂמן לדורות בסיפור־תיאור־שיר זה.

*

העברתי כאן קו, להבדיל אותה הבדלה מוסכמת בין ספרוּת יפה ובין ספרוּת שאינה יפה, אף על פי שלפרקים אף היא אינה מכוערת כלל. כמה דברים מסוג זה המוּבאים במאסף כבר קראתי והייתי כרץ בדרך ישרה, וכמה מהם אני עתיד עוד להיות כוסח ופותח לי דרך בהם.

ישראל כהן כתב על “יסוד ההלכה בביקורת”, והבי“ת הראשונה שווּיה והשנייה רפוּיה, לאמור: הכוונה לא לביקורת שלנו, בה”א הידיעה, אלא לביקורת בכללה. ובאמת תמצא שם דברים נאים ומאירים, ובלשונם המדויקת מזהירים, על תפקידה ודרכיה של הביקורת ועל המכשולים שבדרכיה, ועל המידות הנדרשות מן המבקר. הלוואי שמבקרינו יקראו ויתנו אל לבם, הלכה למעשה!

לאחר שהוא נותן סימנים ידועים במבקר האמיתי, ה“מחונן לא רק בכוח־ניתוח, בצלילות־דעת, בכשרון־הסברה ובשכל המבין דבר מתוך דבר, אלא גם בחסד של יצירה מקורית”, הוא נותן סימנים שעדיין אינם ידועים די צורכם ב“הרצנזנט המקצועי הבינוני (יש גם יוצאים מן הכלל): מתייחס אל מלאכתו קודם כל בחוסר־חיבה וממילא גם בחוסר אחריות. בזמן מן הזמנים קנה לעצמו אחת משיטות־הביקורת המקובלות באותה שעה, העשיר עצמו בניבים, במבטאים ובתמונות־דיבור מקצועיים, החוזרים אצלו תדיר או לסירוגין. או שהוא משתמש בסוּפּרלאטיבים או באירוניה מושאלת, או באיזה טכסיס אחר, שבעזרתו הוא משתמט מלומר מה שיש בלבו ואוחז את העיניים ואת האוזניים”. ובמקום אחר הוא אומר, שראוי למחבר שיהא הוא עצמו מסביר דבריו בקהל: “וכלום אין הסברת היצירה והגדרתה חלק מתעודתו של היוצר? האין תיאור הדרך והלבטים אף הוא חטיבה של יצירה? כל יוצר הוא איסטניס, אולם לי נראה, שהרגשה זו לא רק אינה מוצדקת, אלא היא גורמת רעה גדולה לבעליה. כמה שונים היו פני הספרות וקהל קוראיה, אילו היו הסופרים הגדולים עצמם קובעים עתים להסברת עצמם בעל־פה ובכתב. – – באחת ודאי יתרונו של היוצר על המבקר: אם המבקר יכול להיות חשוד על שיגרה ועל אי הבנת היסוד החדש, הפורץ ויוצא מתוך יצירה מסוימת, הרי היוצר עצמו מוכשר בלי ספק להצביע על “הסטיה” שלו, על החידוש ועל השונה שבו”.

האין זה אמת ונכון? איני מבין רק למה הוא רואה צורך להתנות ולומר: הסופרים הגדולים, והרי הגדולים חזקה עליהם שיימצאו להם מפרשים טובים, או שאורם יחדור מעצמו למקום שצריך לחדור, אפילו אם הם לא יסבירו עצמם ואף לא המבקר “יאיר את מובאותיה ומוצאותיה” של יצירתם. אם הסברת־עצמו תהא מוּתרת ולא תיחשב כחוסר־עניווּת וכהתגנדרוּת – הרי צריך להתירה, והייתי אומר אפילו להטילה חובה, דווקא על הסופרים שאינם קרוּיים גדולים. מפני שהללו (ברגע זה הרגשתי כמה תנודות, כרעידת־אדמה קלה!), ובכן, מפני שהסופרים הללו יש להם פחות סיכויים למפרשים־מעמיקים, ומפני שרבים מהללו אפשר אפילו לחשוד בהם שהאפילו בכוונה את מובאותיה ומוצאותיה של יצירתם, להקשות על הקורא את הכניסה פנימה, מפני שבפנים (האם לא תרעד האדמה שנית ברגע זה?) – מפני שבפנים אין ולא כלום! פשוט, כיסוּ על עצמם בעב־ענן! עכשיו יבואו נא ויאירו לפנינו את הדרך, יפזרו את עב־הענן ויראו לנו את הלוחות והמנורה שבמשכנם, יסבירו נא את עצמם ונבינם! יישבו הסתירות שבין שורה משלהם לחברתה, יקרבו אל דעתנו את הדימויים הרחוקים מלהתקבל על הדעת, יבואו ויגינו על פרי רוחם, כאם המגינה על פרי בטנה, ואל יהיו כאותה אֵם אכזרית שילדה והניחה את הוולד על סף־זרים ושיעשעה את עצמה בתקווה שאחרים יאמצוהו להם לבן. אילו אפשר היה לדרוש מסופר שיצא לעמוד על נפש יצירתו ויגן עליה בפני קטיגור – אפשר שהיו מתמעטים אותם המביאים לעולם ולדות ספרוּתיים שאינם־כשרים.

הרב ד“ר יעקב נאכט פירסם במאסף ערך אחד מספרו שבכתב־יד בשם “פרקי אשה”, המסודר על־פי אל”ף בי“ת. הערך הנדפּס הוא “שדה־אשה”, והוא אוצר את כל המקומות בספרות העתיקה שבהם מוּבא שדה וכל השכיח בשדה כסמל לאשה ולכל השכיח באשה. הערך הזה, אות שי”ן, תופס חמישה עמודים גדולים ורובם הערות ומראי מקומות באותיות פטיט, עכשיו תאר לעצמך אילו אוצרות גדולים מרוּכזים בכל ה“קונקורדנציה” הזאת, על כל עשרים ושתיים אותיותיה. הספר הזה, לכשיופיע, עתיד הוא להיות מקור־של־הנאה לכל קורא ושעשוע־של־תורה לחכם־ובקי וספר־עזר ממש בשביל אותם משוררים, שכל עיסוקם הלירי אינו אלא באשה. במקום לחזר אחרי דימוּיים מדוּמים, הרי מוטב לשאוב ממקורנו הישן. תמה אני על המו"לים שהם מוציאים ספרים עד אין סוף, וביניהם רבים שאין בהם כלום לתועלת הרבים, ואילו ספר זה עדיין לא זכה לראות אור ולהגיה מאורו לאחרים.

עוד דברי־מחשבה רבים יש בקובץ הזה, בקרוב אני יוצא לחופשה של כמה ימים ואני קורא בהם ומאמץ שׂכלי לרדת עד סוף דעתם. בינתיים יגיע כבר הספר לידך ואתה פוטר אותי מכתיבה על דברים שאפילו הקריאה בהם מצריכה התאמצות ושהוּת יתירה, ובינתיים גם יתפרסמו דבריהם של המבקרים האמיתיים בעלי התריסים.

כגון עמנואל בן־גריון, שהביא במאסף הזה “צרור רצנזיות על דברי שיר”, עשר במספר, והן חדות ושנוּנות, בחינת חץ מקשת. אם אומר כי ירה חיציו ולא השיג את המטרה אומר דבר שאינו אמת, שהרי כתב דברים נכונים. אבל אם אומר שהפליג מהמטרה והלאה, אומר דבר שאף הוא אמת. כלומר, לפעמים הוא אומר דבר שהוא נכון, אלא שנכון היה לא לאומרו. כגון שלא לייעץ למשורר פלוני באיזה סוג מסוגי השירה שלו הוא צריך לראות עיקר־כוחו, ולפלמוני באילו נושאים הוא צריך לבחור. אחד מבקר שהוא כפנס גדול ואחד מבקר שהוא כזנב־של־נר, הצד השווה שבהם, ששניהם תפקידם לילך ולהאיר לקורא. אבל מבקר המבקש לעשות פנסו שלו או נרו שלו אבוקה לסופר, שיהא מהלך לאורה – תפיסת מרובה הוא מבקש לתפוס.

ולדוגמה אביא לך את פיסקת־הסיום מן הרצנזיה שלו על טשרניחובסקי: “אולם את נשימת־הענק, מבּוּע הקדמון של המשורר, מרגישים בגשתו ישר ל”בראשית" לסגנן ב“פרשת דינה” פרק מפרשת יעקב וברכת השבטים. אין שאלה, אם להסכים (הפיזור לא פיזוּרי) לו או לאו, ואין גם נימוּק להשתומם עליו (?) – אחת תהיה דעתך: רשאי היה לעשות זאת (הפיזור פיזוּרי), ודעתך זו מעידה ישר על שליחותו". קוֹנם שאיני מבין פסוק פסקני זה, ואם אתה מבין – כתוב לי ישר בדואר החוזר. אבל גם אני מסכים, שאין כאן שאלה אם להסכים לו (למבקר) או לא (מאחר שאיני מבין), ויש נימוק להשתומם עליו – ואחת תהיה גם דעתך אתה, יקירי שלי: לא היה רשאי לכתוב כך.

שלך, המודיע לך מטוב ועד רע (ועל הרע עתידים ממני להיפּרע!), והטוב ומיטיב מאספים לנו יוסיף.

נ.ב. אמור לספרן שלכם שיזמין את הקובץ במהרה. ההכנסה מוקדשת להמשכת המפעל!

יום ג‘, ל’ באב, ת"ש.

יהוּדית ואָשר יקירי,

קיבלנו אתמול אחר הצהרים את מכתבכם, ואני מבין לחרדתכם שאתם חרדים לשלומנו, הלא זאת החרדה שחרדנו אנחנו לכם לפני ימים מועטים כשהפציצו את חיפה. ואף על פי שכבר הודעתי לכם על־ידי ידידנו המשותף בטלפון ידיעה קצרה, הריני למלא את בקשתכם ולהודיעכם הכול, “איפה היינו ומה עשינו אותה שעה”.

מרים עסקה במה שעסקה במטבח, אביב היה אצל חבר ויהודה היה בטיול עם שכנתנו, ואני ישבתי וקראתי בספר ישן אחד:

כאשר נשׂתכּל בעולם הזה נמצאהו מחוּבּר ומוּרכב. אין חלק מחלקיו מבלי חיבוּר וסידוּר, כי אנחנו רואים אותו בהרגשותינו ושׂכלנו כבית הבנוּי אשר זוּמן בו כל הצריך לו: השמים ממעל כתקרה, והארץ מתוּחה כמצע, והכוכבים מסוּדרים כנרות, וכל הגוּפות צבוּרות בו כמכמנים, כל דבר למה שצריך לו, והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו (אוי, איזה בעל בית גרוע, איזה בעל בית גרוע!), ומיני הצמחים מזוּמנים לתועלתו, ומיני החיות משתמשים להנאתו, כמו שאמר דויד עליו השלום: “תמשילהוּ במעשי ידיך, כול שתּה תחת רגליו…”

“כול שתּה תחת רגליו” – הרהרתי – ואפשר אין זה טוב, אולי לא היה צריך לשית הכול תחת רגליו הדורכניות והדורסניות, המבקשות לכלות הכול ולהדק עד עפר, ולא רק את “מיני החיות המשתמשים להנאתו” אלא גם – – –

אך לא הספּיקה המחשבה להיחשב עד סופה ונשמע זמזוּם חזק, לא כבא ומתקרב מרחוק אלא כבא ונופל מלמעלה. ולא עברה שנייה אחת או שתים עד שנשמעו ההתפוצצויוּת. שמעתי כחמש או כשמונה, ומכאן ואילך סתם הפחד את האוזניים ולא שמעו. ירדנו לקומה א‘. איני יודע כמה ארכה ירידה זו, אך נדמה לי שארכה הרבה מאוד. אשה אחת שהיתה מכבסת על הגג ירדה אתנו והיתה מצעקת בבהלה גדולה: “וואוּ איז מיין קינד, וואוּ איז מיין קינד” (והילדה שלה בת שתים־עשרה), ותפסה למרים בזרועותיה והיתה מתרפּקת עליה ומגפּפת אותה בכל כוחה ומצעקת “וואוּ איז מיין קינד”. וכך ירדנו עד לקומה ב’, שם נשתחררה ממנה מרים ואמרה לה: “מה אַת רוצה ממני, וואוּ זענען מיינע קינדער”. כך אמרה לה, בלשון רבים, ונשתתקה במקצת.

כשהגענו לקומה א' כבר היו אנשים מכוּנסים שם בפרוזדור, גם אביב היה, חיוור כולו ועיניו מפוּחדוֹת. אחר כך נודע לנו שלא נמצא בבית חברו, אלא ליד תחנת האוטובוס שבשכוּנה, ומשם רץ עד הנה בזמן ההתפּוצצוּיות. היכן התינוק, שואלים השכנים. הוא הלך לטייל, עונה מרים בשקט, ובעלה של השכנה שלקחתו לטייל עמה מבטיח שהם נמצאים עתה בבית ברחוב שטאַנד (נדמה לי שאין הוא עצמו בטוח בזה, אך מהו בעצם ההבדל). אמה של הילדה בת השתים־עשרה מוסיפה לפכור אצבעותיה: היכן ילדתי, והפּעם אני מנחמה: אַל תילילי, תיכף תיגמר האזעקה ותראי את בתך בריאה ושלימה ותזכּי להובילה לחוּפּה. איני יודע אם מתוך רצון לנחם או מתוך רוגז ורצון להקניט הוספתי עניין החופּה, אך היא נאחזה בה כטובע בקש, עיניה אורוּ והתחילה אומרת בהתלהבוּת מבהילה כל אותן הברכות שבּנות ישראל רגילות לומר בחתוּנות, שנזכה לכך ונזכה לכך, והכול בקול רם וברוב גיפוּפים וליטופים – אהה, ממה שסיפרתי עד עתה היה זה הדבר המזעזע ביותר.

מיד לאחר שנשמע אות הארגעה באה שכנתנו והביאה את יהודה בעגלה (היה שוכב ופניו למטה), נפלה על צוואר בעלה ופרצה בבכייה. היתה דומייה קצרה ופחדנו לגשת לעגלה, מאחר שנדמה לנו שהתינוק אינו זע. אך מיד נשא ראשו והביט בעיניים גדולות. והיא סיפּרה שנמצאו בחורשה הקטנה, הסמוּכה לשׂדרות־חן. דומה היה שהאווירונים עוברים מעל לצמרות העצים ממש. נמצאה בחורה אחת שעזרה לה להתיר את הרצוּעה שבה קשוּר התינוק לעגלה. אחר־כך שכבה במקום על הקרקע, והתינוק על־ידה. כל זה נעשה בתחוּם של דקה אחת או פחות מכן. אחר־כך נכנסו לבית־הספר הסמוּך לגינה. שם נרדם התינוק בידיים. הפּקח שליווה אותה משם לקרייה אמר שבעיר קרה אסון גדול – –

והאסון גדל מרגע לרגע. הודיעו על שמונה הרוגים, עשרים וארבעה הרוגים, קרוב לארבעים הרוגים ושמונים פצוּעים. בדרך לעבודה ראיתי את הבור שעשתה הפצצה ליד בניין “הבימה”. בבתים שבסביבה היו התריסים תלוּיים שמוּטים, השמשות פצוצות ובקירות סימנים של פּגיעת רסיסים.

כשחזרתי לאחר שמונה בערב מן העבודה כבר היתה ידיעה על תשעים ושבעה הרוגים ולמעלה ממאה פצוּעים, והיו ידוּעים כבר כל המקומות שנפגעו. השארנו את התינוקות ישנים והלכנו לרחוב סירקין. בכניסה לרחוב היה מתוּח חבל, ואחד מן הפּקחים שאל: “לאן?” אמרנו: לראות שלומם של ידידים שלנו. “באיזה מספּר?” – חמישה־עשר. “בית חמישה־עשר נחרב, אי אפשר ללכת עכשיו לשם”. אבל הם לא גרו בבית עצמו, אלא בבניין קטן שבחצר! “אמרתי שעכשיו אי אפשר לגשת לשם. מחר בבוקר”. חזרנו וניגשנו לבית ברש שממול. במדרגות שלפני הכניסה מצאתי את מרת ברש, באור ההאפלה נדמה היה לי שפּניה קודרים ביותר. מה פּלא, הרהרתי, עליהם עוברת כבר המלחמה השנייה בארץ. איך היה אצלכם, שאלתי. “אחי נהרג, והאשה והילדה נפצעו. וגם ילדה אחת ששיחקה עמה”. מה יכולתי לומר. “ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו”, וכאן הרי המת עדיין לא היה אפילו מוטל לפניה!

למחרת בבוקר הלכתי שנית לאותו רחוב, לבית חמישה־עשר. עברתי על־פני הלבנים והטיח של המפּולת אל הבית הקטן בחצר, “בית” של חדר קטן אחד. ידידנו עמד בפתח ופניו פּנימה, והראה לאדם אחד את הבקיעים הגדולים בתקרה ובקירות. עמדתי כמה רגעים מאחריו, ואחר־כך הנחתי ידי ברעדה על גבּוֹ המעוגל מעבודת שנים רבות בארץ: אתה חי? “בדרך נס. כאן נהרגה בעלת הבית ובנה. ואנחנו היינו פּה. עמדנו בקרן זוית זו וחיכּינו. רואה אתה כוס זו על המכתבה? היתה למטה, על המדף הזה, וקפצה למעלה ונשארה עומדת למעלה שלימה, ושתיים אחרות קפצו ונפלו ונשברו”.

שכננו הלך לרחוב פלוני לבקש את ידידיו. חזר וסיפר: האשה וחברתה ישבו עם מורה שלהן לאנגלית, ושלושתם נעלמו. הילדה שיחקה בחוץ, עתה היא ב“הדסה”. פּעם הודיעו בטעות שמתה, אחר כך חזרו והודיעו: רק קיטעו את אַמת זרועה, עד למרפּק.

תל־אביב הלא כרך גדול היא, אף־על־פי־כן אין אדם בה שלא נפגע, פּגיעה הנוגעת בו ממש: קרובו או ידידו, שכנו או מכרו הטוב.

אתמול בערב בא אל המערכת גיסה של האשה ברחוב פּלוני לתקן את השמות שנתפרסמו בעיתון ברשימת המתים. לעיקרו של דבר הרי אין בזה שום ערך, אבל יש בזה משום תיקון כלשהו לזכר המתים. שלא יהיה שם־המשפחה של הבן רשום שלא כשם־המשפחה של האֵם, ושיהיו נזכרים יחד, זה ליד זו, כשם שהיו יחד בחייהם ובמותם. והוא מספר: שתי בנות נשארו. כמה רגעים לפני כן יצאו ללוות דודה שביקרה אצלם, וניצלו. ואילו האֵם ובנה צריכים היו ליהרג. צריכים היו ליהרג.

כך הוא חוזר שתי פעמים על שלוש המלים האלה: “צריכים היו ליהרג”. ויש בהן לא רק צידוּק־הדין, אלא גם אמוּנה שלימה וגדולה בהשגחת הבורא, בהשגחה הפּרטיית. אני רושם את תיקון השמות ומקשיב לדבריו, אבל לבי בתוכי מתמרד ומוצא שהשגחה זו אינה פּרטיית למדי, אם היא נמסרת מידו של מי שהוא עילת־העילות לידו של טייס ומשתנה עם נטיית גלגל־ההגה לכאן או לכאן בחלק קטן־שבקטנים מחלקי הזמן. אם כן אפשר שאין השגחה פּרטיית, ואם כן אפשר שאין שכר ועונש, ואם כן אפשר… הה, כל הערב אני מידיין עם עצמי בעניין הזה, ולבוקר אני חוזר עם שאלתי אל רבינו בחיי הדיין, וכאילו לא היתה הפצצה בינתיים, וכאילו לא היו כמה וכמה מלחמות גדולות ואַנדרלמוסיות בעולם מזמן שכתב את חיבורו, עדיין דברי־הוכחתו בתוקפם עומדים, כסלע שעומד בלב ימים ואין גלי הזמן יכולים לערער יסודותיו:

“ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילוֹ ויוצר שיצרוֹ. ומן התמה בעיני, איך תעלה בדעת מדבּר בעודנו בבריאוּתו כמחשבה הזאת. ואילו היה בעל המאמר הזה שומע אדם שיאמר כמאמרו בגלגל אחד של מים שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גינה, וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אוּמן שטרח בחיבורו והרכבתו ושׂם כל כלי מכליו לעומת התועלת, היה לו להפליא ולהגדיל הדיבה עליו ולחשוב אותו בתכלית הסיכלוּת וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו. וכיוון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחוּת ונבזה, שנעשה בתחבוּלה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים, והוּא בחכמה, תקצרנה דעות כל בשר ושׂכלי המדברים להשיג הוויתה והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה, ואיך נוכל לומר עליו שנהיה מבלי כוונת מכוון ומחשכת חכם בעל יכולת?”

*

שלום לכם ולביתכם. אביב יושב ותופר שׂקים למלאותם חול ולהקים מקלט לצבּים שלו. יהודה ישן שנת ישרים.

שלכם,

יום ה‘, ט’ באלול, ת"ש.

יקירתי שלי,

באתי הביתה, והחדרים נראו לי גדולים ביותר וריקים ביותר. כאילו אין בהם רהיטים, כאילו אף אני עצמי איני בהם.

ועל השולחן מצאתי את הדפדפת לספרות עברית בהוצאת ליינמן. נראה שאדם המתין לי כאן, ובשעת המתנה הוציא את הדפדפת מן הארון לעיין בה.

אף אני ישבתי עתה ועיינתי בה. הרי גם אני ממתין. ולאחר שדיפדפתי בכ"ד הדפים שיצאו עד עתה, נשאר מוטל למעלה דפּו של א. שלונסקי.

קשה להלך בין בתי־שירה כאדם המהלך ברחובותיה של עיר זרה שאין שביליה נהירים לו, אך מה טוב להתהלך בין בתי־שירה כאדם המתהלך בעיר ילדותו ונעוריו. הנה הנה הם השירים מתוך “לאבא אמא” ומתוך “בגלגל”, מאלה שבשנות הח"י שלנו שתינו אותם בצמא כמים חיים ומתוקים: “כף לנו קטנה ואצבעות חמש לה”, “הלבישיני, אמא כשרה, כתונת פסים לתפארת”, “אוהל שח. וסתיו. ודלף”. זה השיר שהיינו שרים במוצאי־שבתות בין אור לחושך ובין חושך לאור, בלבוב הזרה, הרחוקה מבית־אב ומארץ־אבות, והיו מעורבים בו הגעגועים למה שהיה ואיננו ולמה שצריך לבוא ולא בא עדיין, לסתיו־מולדת ולנרות הזהב ברום, שיד רועדת מכבה אותם. מפני מה יקרים לנו כל כך השירים הללו? מפני מה הם לנו כיצורים חיים ורוטטים תמיד? האם משום שיוצרם נתן בהם מלהט דמו ומן הרטט שבנפשו הוא, או משום שאנחנו היינו אז צעירים מאוד ונתנו בהם מלהט דמינו ומן הרטט שבנפשנו אנו?

והנה עוד שיר, מההם שקראנו אותה שבת בחורף, ברחוב שפּטיצקיך, ליד החלון הפּונה לגן־היוּרה. עצי הערמון היו מכוסים שלג ודומים לצמחי־אלמוג אגדתיים, ובאוויר התעופפו ניצוצות של כסף קלילים, מבריקים בנפילתם.

עַד הֲלוֹם

בָּאתִי עַד הֲלוֹם – וְאֵיךְ אַתִּיר שְׂרוֹךְ־נָעַל?

אֵיךְ אֶנְעַר מִרֶגֶל זְהַב הַמִּשְׁעוֹלִים?

כֶּבֶד מַזָּלוֹת יָרַד עָלַי מִמַּעַל,

אֱלֹהִים גְּדוֹלִים.

לְפָנִים אָמַרְתִּי: הוּא כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ –

אֵיךְ תַּשִּׂיג יָדִי לִקְטוֹף כּוֹכָב מַבְשִׁיל?

כְּשֵׁם הַמְּפֹרָשׁ אֶלְחַש עַתָּה: גִלְבֹּעַ!

וְאִילַן הַלַּיִל פֵּירוֹתָיו יַשִּׁיל.

הַבְרִיכֵנִי, אֵלִי, כְּגָמָל פְּרוּק־טַעַן, –

פֹּה לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ אֶנָּפֵשׁ מְעָט.

שִׁירוּ לִי הַשִּׁיר: יָפִים לֵילוֹת כְּנַעַן– –

כִּזְמִירוֹת שַׁבָּת.

שִׁירוּ לִי הַשִּׁיר, אֲנִי אֶכְתֹּב לְאִמָּא:

אַל תִּבְכִּי בַּלַּיְלָה, טוֹב לִבְנֵךְ הַמָּךְ.

טוֹב לוֹ, כְּמוֹ אָז, עֵת עַל עַרְשׂוֹ הִנְעִימָה

אִמָּא’לֶה הַשִּׁיר עַל גְּדִי לָבָן וָצַח,

טוֹב לוֹ כְּמוֹ אָז, עֵת אַבָּא הִקְרִיאָהוּ

בְּנָשְׁקוֹ עַל מֵצַח: קָמַץ אָלֶף – אָ.

– אוֹי! פְּרוּטָה זָרְקוּ לִי! זֶהוּ אֵלִיָּהוּ!

וְקוֹרְנָה מִנַּחַת אִמָּא’לֶה יָפָה.

גַּם הַיּוֹם כְּמוֹ אָז אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם

יְאַלְּפֵנִי: אַ – בָּא – – וְיִשַּׁק מִצְחִי.

בְּנֵךְ יִהְיֶה תָּמִיד כְּיֶלֶד בְּהִיר־עֵינַיִם

עִם הַקָּמֶץ־אָלֶף הַנִּצְחִי.

וְתָמִיד יִקְטֹף לוֹ הַתִּשְׁבִּי מִמַּעַל

אֶת כּוֹכְבֵי הַלַּיִל כְּפֵרוֹת בְּשֵׁלִים.

וְתָמִיד יָנוּעַ בְּלִי הַתִּיר שְׂרוֹךְ־נַעַל,

בְּלִי נַעֵר מִרֵגֶל זְהַב הַמִּשְּׁעוֹלִים.

מפני מה כמו הרחקנוהו מלבנו זה כמה שנים, מפני מה חדל מלהיות מידידי־הנפש המועטים, ובשבתות הקיץ הנצחי, עת רוח קלה מנידה את לולבי הדקלים שלמול חלוננו בקריית־מאיר ובאוויר מתעופפים ניצנוצי זוהר – מפני מה אין אנו קוראים בו? כלום הכזיב אותנו, כלום רימה אותנו? מפני מה קיבלנו רק את ההבטחה, שיהיה תמיד כילד בהיר־עיניים עם הקמץ־אלף הנצחי ונשקנו מוצא־פיו כשהקריאנו שיריו בסדר אבג“ד, ולא הלכנו אחריו כשהקריאנו בסדר אתב”ש וחזרנו מאחריו משהתחיל מקריאנוּ בסדר תשר“ק? והרי לא אמר שהוא מבקש לתקוע אוהלו למרגלות הגלבוע לתמיד, ואמר בפירוש שהוא מבקש רק להינפש מעט, ותמיד ינוע בלי התיר שרוך־נעל. מפני מה הלכנו עמו רק בתחילת משעולינו ולא הלכנו עמו כל משעוליו – ואפילו רגלינו מתכתתות ומתכסות לא זהב־אבק אלא גם חבורות מאבני הבוהו? ראוי היה לא להיבהל ולילך ולילך ולילך אחריו! ו”תמיד יקטוף לו התשבי ממעל את כוכבי הליל כפירות בשלים" – אפשר דרך זו היא המוליכה לאותו אילן המצמיח פירות־כוכבים? הו כן! ראוי היה לילך. אבל לא הלכנו. ודאי לא יכולנו – לא היינו יכולים לילך.

אך לפני כמה ימים, שעה שהערבנו לפתחו של שין שלום לשאלו השלם הוא והשלום לו, יכולים היינו לילך גם אליו. אולי היינו מוצאים אותו בבית ואומרים: השלום לך? ואל תיתמה שראינו לבוא ושאנחנו חרדים לך. יש קצת שירים שלך ששתינו אותם כמים זכים בשנת הח"י לחיינו, ומאז הם לנו כיצוּרים חיים ורוטטים תמיד, ואין אנו יודעים עתה אם משום שאתה נתת בהם מלהט דמך ומן הרטט שבנפשך אתה, או משום שאנחנו היינו צעירים מאוד ונתנו בהם מלהט דמינו ומן הרטט שבנפשנו אנו. בין כך ובין כך יש לנו מעין שותפות בשירים האלה ובנעורים האלה. ובאנו לראות מה שלומו של השותף. לא כך? ובאנו, אף על פי שלא היית ממתין לנו.

מכשירי הראדיו שבבתי השכנים משמיעים מוסיקה עליזה. מכשיר הראדיו שבפינת חדרנו שותק וממתין לך. אף אני.

ט“ז באלול, ת”ש.

יקירי,

כל השבוע ביקשתי לכתוב לך, מאחר שנגמרה חופשתי והגזירה שגזרתי על נקיטת־העט תמוּ תוקפה ותקופתה, אַך אם היד כבר היתה מוּתרת בכתיבה הלב עדיין לא הסכים לומר לה מה שתכתוב. השמים היו מעוננים, ערימה של עננים על גבי ערימה, מן האופק ועל לראש כיפתו של הרקיע. והגשמים טיפטפו, והעיתונים היו מלאים ניחושים וציפּייה בעניין בחירת הנשיא לארצות־הברית של אמריקה. איך יכולתי לכתוב לך?

עתה כבר מוּבטח לנו כי רוזוולט ייבחר נשיא, והשמים מטוהרים וזוהרים, והם מתעגלים בקימור גדול לאין שיעוּר מעל לאדמה רוויה ומרגעת, מעל לבתים הצחורים והדקלים הנעים אט־אט, מעל לציפור הטסה בפישוט כנפיים כאווירון בריטי משרה־בטחון, ושמשתו של חלון אחד מרוּחק מנצנצת מוּל החמה המתרוממת, מנצנצת ברטיטה, ככדור זהב רותח שהזהבי מנשב בו מתוך שפופרת ומטה אליו את השלהבת. ושקט, שקט מסביב. ומעל לכל אותם הקולות והרחשים הדקים, שמהם ארוגה מסכת הדוּמייה, מתנשא רק קול האוטובוס מספר 12, הנוסע גדול ואדום וכסוף ועושה “עניבה” כדי להסתובב ולהסב פניו העירה. משטחי־הדשא שמסביב לקרייה מוריקים לאחר הגשמים הראשונים, השדה של שׂרונה חציה חרושה ומשחירה וחציה לא־חרושה ומעלה ירק. שמא טעה הלוח ולא תחילת חשוון עכשיו, אלא ראשית האביב?

ומגבירה בי את הרגשת האביב חוברת־השירים הבהירה שנתן לי במתנה ידידנו יהושע טן־פּי: “ואריאציות על האביב”. הוא הוסיף עוד הגדרה: מעגלי שירים, והסביר לי שכוונתו לומר בזה, שכל אחד מן השירים הללו סגור בתוך עצמו וסופו נעוץ בראשו, כאותו מעגל, אבל סגולה סגלגלה זו הרי מן הראוי שתימצא בכל שיר לירי טוב. ונכון היה להגדיר מעגל שירים, ביחיד, מפני שכל השירים כולם, תשעה במספר, הם מעגל אחד, ולאחר שסיימת קריאת האחרון שבהם אתה חוזר לראשון ומוסיף לקרוא עד הסוף. בקריאה ראשונה אתה רואה מיד שיש כאן יש, שאין אחיזת־עיניים. ובקריאה שנייה אתה תופס את היש הזה בכללו ובשלימותו, ובקריאה שלישית אתה יכול להתפנות וליהנות משעשועים יפים, “שעשועים גדולים בין חוש וריח”. ובקריאה רביעית – –

כן, צרור השירים הזה ריחני ומשעשע כל־כך, שאיני רוצה להיפרד מעליו, והוא מונח בצרור הניירות שאני לוקח עמי לעבודה, ובשעת נסיעה באוטובוס אני קורא. עד שיוצאים מן התחנה בקרייה קראתי את “שיר הגתית” ועוד שיר אחד שאין לו אפילו שם, ומפני שהוא קטן אני מעתיקו לך:

בָּא אָבִיב עָלַי כְּחֶתֶף.

גַּם הַפְּרָחִים צָצוּ פִּתְאֹם;

עָט עֵינָם עָלַי בְּשֶטֶף.

לֹא אֵרָגַע וְלֹא אֶדֹּם!

לֹא עוֹד אֶדֹּם. לֹא אֵרָגַע

מִכְּאֵב הַבָּא פִּתְאֹם מִקֶּרֶב,

הַבָּא מִצִּיץ חָבוּי דַוְקָא

וּבִצְבּוּצוֹ דוֹקֵר בְּלִי הֶרֶף.

דּוֹקֵר בְּלִי הֶרֶף לִבְלוּבוֹ –

זוֹ שִׁלּוּמַת זְרָעִים וָטַעַת.

יָבוֹא אֲשֶׁר עָלוּל לָבוֹא:

שִׂמְחָה גְדוֹלָה, טֵרוּף הַדַּעַת.

ועד שאנו יוצאים משדרות ח"ן ראיתי כל חינם של “פקעים ושפתים”. גמרתי “מחול הנבט” ואני מביט ורואה שאנו נמצאים בתחילת יהודה הלוי, עד שהאוטובוס נחפז קראתי “קוצר נפש וחפזה” ומשגמרתי “חלום ושפיוּת הדעת” אני מתעורר מחלומי ומוכרח לצאת מן המכונית, שכבר הגיעה לתחנה האחרונה. חבל שהדרך קצרה, איני מספיק לקרוא את השיר האחרון “בתרי אביב” ורואה בו רק בית ראשון, ויש בו חרוּז נפלא לעין: לא קין ולא אין ולא יין אלא אליין? כלומר: אל־אן, לאן, להיכן, על משקל מנין? האין זה חידוש נפלא?

ומפני שאתה עומד להוציא בקרוב את מחזור השירים שלך, אספר לך עוד כמה דברים שנתחדשוּ או הוחזרוּ ליושנם הטוב בחוברת זו. אל“ף, שהיא חוברת, ולא ספר, אף על פי שאפילו מצד הכּמוּת יש בה הרבה יותר מבכמה ספרים שהופיעו בתבנית גדולה כמשניות עם פירוש ברטינורא ותפארת ישראל גם יחד עם טבלאות קשות וכריכת־בד שלימה. ובי”ת, מספר עמודיה שישה־עשר, וכולם (פרט לשני הראשונים) מכוסים דפוּס. השער הכפול והשער הפנימי והשער הפנימי השני והשער האנגלי שבאחד מקובצי השירה שהופיע בשנת תרצ"ט מצטרפים בדיוּק לכמוּת הנייר שבחוברת זו. הה, מי הנהיג אצלנו מנהג זה, שיהא משורר מוציא ראשית פי עטו כהוצאת יובל? כּלוּם תוספת־הערך של נייר־במשקל־נוצה וטבלאות קשות ובד אנגלי יש בכוחם להביא תוספות־ערך גם למה שצרוּר בהם? אין זאת כי אם הביטחון הפנימי של כמה ממפרסמי השירים, שלא יזכוּ עוד לעולם להוצאה שנייה, לחש להם לעשות את הראשונה מפוארת וממותרת. תחת רוחב הראייה בא רוחב היריעה, מה שהחסירה בת־השירה בא להשלים בד־הכריכה. במקום ששוליה של השירה יהיו מלאים את ההיכל, היכל השירה מלא שוּליים. כך עשוּ ראשונים שהדבר היה להם צורך, ואחריהם נגררוּ אחרים שלא לצורך. ודאי שהאיסור מצד הממשלה על בזבוּז הנייר ישפיע בעניין זה לטובה, אבל טוב יותר שאנו עצמנו נגזור גזירה זו עלינו, שנגזור יפה יפה את השוּליים, “ושלא להשאיר את הנייר חלק”.

ועוד חידוש אחד נפלא בחוברת זו: היא מסודרת באות פטיטה, קטנה מזו הנקראת אצלנו “רגילה”. האותיות הקטנטנות משעשעות. משל לחרוזי־הזכוכית הצבעוניים התפורים צורות־צורות נאות על כותנותיהן של עלמות הכפר ועל גבי המגבות בקצותיהן באותה ארץ שמשם חברנוּ יהושע בא. משל אחר, ללהקות ציפורים החוזרות באביב מדרך רחוקה, ומפני שהן טסות גבוה־גבוה הן נראות קטנות משהן וקלות משהן ודומות לפרג שנתפזר על פני יריעה בהירה.

אבל החידוש החשוב ביותר הוא בשירים עצמם, ותראה לכשתקבל את החוברת בעטיפה הצחורה עם אותיות־השם המשמחות באודם־כלניות.

החוברת נדפסה בדפוס יעקב ויינפלד בירושלים, ואם בתי־הדפוס האחרים לא ינהיגו גם הם את הסידור באותיות פטיטות אלה – מן הראוי שכל משורר שלא ויתר עדיין על התואר צעיר יביא את שיריו לבית הדפוס הזה.

וההוצאה? “אטד”, בירושלים. איני יודע מי מסתתר מאחורי השם הזה, נדמה לי שאין זה אלא גלגול עברי של ההוצאה “אַליינעֶניו” שהיתה פעם בוואַרשה. מכאן שלא חיפש ולא מצא דוד עשיר, ולא ביקש ולא קיבל סידור והדפסה מקרן חוסר עבודה, ולא צרך ולא לקח הלוואה על חשבון המכירה ולא חייב ראשו לכורך, ואם אתה מבקש לקנות מאה אכסמפלרים בשתי לירות – אני משמש לך מתווך.

ואולי באמת תציע למוסד האַספקה שלכם שיקנה מאה טפסים? אפשר שבעוד כמה שנים תהיה כל חוברת יקרת־המציאות.

שלום לך ולשלך.

יום ה‘, ח’ בתשרי, תש"א.

יקירי,

אתה כותב: “היה פעם נער שרעב ללחם בחוצות הבירה. אחר כך כתב שירים. היה שתיל רך. ואחר כך בא למחוז חפצו. היכה שורש, נשא פרי, שר – מיצה את החיים על מתקם ומרירותם. הימים היו כבדי־עלילה, ולא נתפנה הלב לחשבון נפש. עתה, פתע, אולי בהשפעת המלחמה המאיימת עלינו – לא אדע להשתחרר מחשבון הנפש. אני מוצא את עצמי מסכם ומסיים – את חיי, את פועלי”.

יקירי, דבריך נוגעים עד הנפש בבהירוּתם ובאמיתוּתם. אך אין אתה יחיד בזה, וטוב שמחקת שם את שלוש המלים על המוות. חשבון הנפש לחוּד וחשבון אחרון לחוּד. יש מקום לכמה וכמה חשבונות־נפש שיצטרפו זה לזה בדרך החיבוּר וימעטו זה את זה בדרך החיסוּר עד שיסתכמו לחשבון אחרון. כשם שבעולם המעשה יש מוסדות, שלפי החשבון הכולל שלהם אינם יכולים להתקיים, מפני שצד האין גדול אצלם מצד היש, ואף על פי כן הם קיימים ופועלים ולפרקים הם מצליחים גם להגדיל את היש על האין – כך גם בעולם הרוּח. האדם אינו חברה בע"מ, להפך, יש לו ערבון בלתי מוגבל כלל, ורשאי הוא לומר לעצמו: אף על פי שחשבון הנפש שלי כיום הזה מראה גרעון גדול – הריני לוֹוה ולוֹוה ולוֹוה ונוטל מיום המחרת, מתוך תשוקה לראות ולחיות את יום המחרת הזה ומתוך תקווה שיום המחרת הזה יביא עמו ערבים חדשים וישלם מה שלוויתי ויאזן את החשבון, ויותר מזה, הוא יכריע את כף המאזנים הכרעה עמוקה לצד החיוּב וישקיע בי כמה וכמה סלעים כהון יסודי ויספיק לי אפילו לקרן צבי ותפארת. מי שעברוּ עליו ימים רבי־עלילה – מן הטבע שיהא עושה חשבון־נפש ומוצא עצמו מסכם ומסיים. אבל הדרן עלך פרק זה ואפילו סליקא לה מסכת זו עדיין אינם סיוּם גמוּר, הרבה פרקים יש והרבה מסכתות יש, סיימת אחד ואחת והרי חברו וחברתה מצפים לך. שא ראש והישר גב, יקירי ואהובי, והיה נכון לקראת הבא! והבא – כלום אין אתה מאמין שיהיה, שהוא יכול להיות, גדול ויפה ממה שהוֹוה וממה שהיה?

שוב אתה כותב: “רוצה הייתי להרגיש בזרועות מסביבי. לא להיות בודד – ברוּח – במה שצפוּי לנוּ. הנני מדגיש ברוּח – כי בכל שטח אחר הריני מוקף שישים בחוּרים חסונים, חברים בעבודה ובהגנה על הגוף”. “שישים בחוּרים חסונים” – צא וראה, בן־ציון שלי, שאתה כשלמה המלך בשעתו. ומה עוד תבקש לך? לרוּח אין זרועות. לרוח יש כנפיים. כנפיים אינן מתחבקות, רק לפרקים הן נוגעות זו בזו נגיעה כלשהי בשעת רפרוּף, וזכרון־נגיעה זה הוא בלבד המקשר כנף בכנף ורוּח ברוּח. החברוּת בעבודה ובהגנה טובה והכרחית, אך איני יודע אם היא טובה גם לעניינים שאתה קורא להם רוּח. מצינו כת אומרת שירה, שירה שכל עצמה אינה אלא אמירה, אבל לא מצינו כת מקירה שירה, כבאר המקירה מימיה. ובאר זו, שמתוכה אתה מבקש לרווֹת צמאונך, בידוּע שאינה מצפה “עד אשר ייאספו כל העדרים וגללוּ את האבן” אלא כל מי שמבקש לשתות מתוכה מתבקש להיות יעקב ולגוֹל לבדו את האבן, בכוחו שלו. כל גלגולי הרוּח אינם אלא פרשת הגלגולים שאדם מגלגל את אבנו שלו, בשביל לגלות את מקורו שלו ולשאוב ממנו. יש מגלגל ומגלגל ומגלה בור ואבנוֹ נעשית לו מצבתו, ויש מגלגל ומגלה באר ופי הבאר משקה אותו ופי רחל מנשק לו. האין חלקך עם האחרונים ולא עם הראשונים? ומה תבקש לך עוד?

כבר עשיתי בקשתך ראשונה, שאכתוב לך. עכשיו אני עושה בקשתך שנייה, “שאשלח לך לפעמים חוברת או ספר שמזדמנים לידי”. והריני שולח לך בזה את ספרו של אברהם נחתומי: “בצל הדורות”; אך אין זה ספר ש“נזדמן לידי”, אלא ספר שנזדמן ללבי. איני צריך וגם איני יכול להקדים ולמסור לך כלום מתוכנו; איני צריך, מפני שאני שולח לך את הספר, ואם החילות לקרות בו קרוא תקרא עד הסוף ולא תפסיק. ואיני יכול, מפני שהספר מלא וגדוש תוכן רב בכל עמודיו והוא מעין תמצית, שבתוספת מים רבים יכול היה סופר בעל מקצוע לעשות ממנו כמה וכמה ספרים. דמוּיות ותמונות רבות עוברת בזוֹ אחר זוֹ: קיץ וחורף, חג וחול, שמחה ואֵבל, עיר וכפר, אבות ובנים, גוֹיים ויהוּדים, איש ואשתו, בעלי־גוּף ומעלימי־רישם – כל מיני ניגוּדים מבהיקים זה כנגד זה ומשלימים זה את זה. הכל חולף ומתחלף עם כל דף מתהפך ועובר במהירוּת כסרט קולנוע ישן וטוב, אילם. אילם – מפני שכל ריבוּי המעשים והנעשים נמסר לך בלי קולניות ובלי רעש, במיעוט מלים ובצמצוּם הדיבוּר, עיניך רואות וקולטות, רואות וקולטות ומעבירות ללב – ואין קול הצורם את האוזן. אף על פי שהמספּר מספּר בגוּף ראשון והוּא מתהלך בין גיבּוֹריו – הילוּכוֹ קל, כעל קצות האצבעות, כהילוּכו של ילד שרגליו יחפות. ובמקום שצריך הוא יודע לקפוץ קפיצה קלה, הוֹפּ! – וכבר עבר ודילג על מקום סכנה, והקורא מודה לו ואוהבו על כך (ראה, למשל, את ה“השמטה” הנפלאה שבין עמוד רי“א ועמוד רי”ב!).

אמרתי לך קודם: סופר בעל מקצוע, להוציא את נחתומי, שאינו סופר לפי מקצועו. ידענוּהוּ כאחד השחקנים ב“אוהל” (אולי זכוּרה לך ב“נשפי פרץ” דמוּתו של אותו אברך, ששב מבית־המדרש לביתו ולאחר נטילת־ידיים הוא ממתין לאשתו שתתן לו את המגבת, ובינתיים הוא מחזיק שתי זרועותיו מוגבהות למעלה וכפות ידיו שמוטות למטה ככנפיים שבוּרות ואצבעותיו נוטפות מים – הוא הוא!). ופתאום אדם זה יושב וכותב ספר מופלא וקם ומוציאו – ואתה קורא ורואה שהוא צייר גדול ובעל סממנים משלו.

ולא זו בלבד, אלא שׂיחק לו המזל ומצא לו מסייעים טובים. לשמעון הלקין הוא קורא בראש ספרו רבּי ורעי ומעיד עליו שהיה כגנן נאמן לספרו, בירר לשונו, איזן ניבוֹ וטייב סיגנוֹנוֹ, ואפילו הצייר מ. מוקדי, שלא עשה לספר אלא שני ציורים בלבד, הוסיף לו חן ומצא את השביל המוליך לשביליו של המחבּר: ראה את אות הסת"ם שבעטיפה, שלא נבחרה לכאן סתם אלא בכוונת המכוון; וראה את שוּרות הבתים, הסדוּרות זו על גבי זו – כך מתאר המחבר את דרך ילדוּתו במחזורים לולייניים, זה על גבי זה; וראה את האילן הגדול החופף על כל הנוף – בצלו חוסה הילד ואל גזעו הוא נשען, ולפיכך עמידתו ישרה וקומתו זקוּפה, אף על פי שהגמרא גדולה וכבדה ומושכת את הזרוע הרפויה כלפי מטה.

יקירי, עד סוף העשור הרביעי בחייו לא כתב האדם הזה שום ספר ולא היתה תפארתו על דרך הספרוּת ועתה הפתיע את הקורא, ואפשר גם את עצמו, ועוד הוא עתיד להפתיע. ומה לך אתה, עוּל ימים, לחשבון הנפש ולסיכוּמים אחרונים?

היה שקט ועשה מה שהוטל עליך. אין ההכרעה בידינוּ ואין אנו יודעים מה אורכו של מוט־המאזנים שבו אנו ומעשינו נשקלים, אפשר שהוא כישר הגיאוֹמטרי הזה שאין לו סוף.

והכול יהיה עוד טוב!

שלך,

יום ב', ט“ז בכסליו, תש”א.

יקירתי,

איני יודע מה מלים רכּוֹת וטובות אבחר בשביל להשקיט את סערת־רוחך ולשכּך את חמתך על בעל “עם קריאה ראשונה”, ש“פּגע פּגיעה קשה ברגשי לבך”, כדבריך, בדבריו על ספרה של יוֹלאַן פלדש: “רחוב החתול הצד־דגים”. “כך הן כל ביקורותיו?” – אַת שואלת – “כך, כך, כך?”

רואה אַת, קריאָה משולשת זו שלך קשה לי לעמוד בפניה; ובמקצת שוּתף אני לכאבך זה שלך, גם מפּני שאני הוא שהמלצתי לפניך על הספר הזה כעל ספר טוב ויפה.

ודאי, הדרך הקלה והפּשוּטה ביותר היא לומר לך: אַת צודקת וטרוניתך נכונה, האדם שכתב כך, דברים שהם היפוּכם ממה שאני אמרתי לך וממה שאַת עצמך הרגשת, כתיבתו אינה אלא כתיבה. אך אמירה זו ודאי אַת עצמך כבר אמרת לעצמך ולא השקיטה את רוּחך; ועוד, אם אף אני אומר לך כך, אפשר שתחשדי בי רגע אחד, שאיני מבקש אלא להציל את נפשי ולקיים את דעתי, ועל כבודי וכבוד מבינוּתי אני מבקש להגן. ועוד: בעל “עם קריאה ראשונה” כמה ספרים קרא וכמה ביקורות כתב, כמה עוז היה בנפשו לבטל גדולים ולשבח בינונים וקטנים – כלוּם סבוּרה אַת שיש בכוח שנינוּ, קוראה פּשוּטה ומבקר־חובב, לעקור את דעתו של מבקר בעל־מקצוע, ואפילו דעתו זו משוּנה במקצת?

ובזה אָמנם צדקת, דעתו על הספר הזה (ולא על זה בלבד!) משוּנה. ואם לא אהיה זהיר אסכים לך ואחליף את הבמקצת לביותר. אבל איני רואה סיבה שתיעלבי מקביעתו: “הדברים – רחוקים מלהיות אמנות”. אַת שואלת באותיות מפוזרות ומקווקוות: “אמנוּת לדעתו מה היא?” – ובשאלה זו כבר כלוּלה התשוּבה לפליאותיך והפּתרון שאני מבקש לפתור את חידתך.

אמנוּת היא אחד מאותם המוּשׂגים שאָנוּ משתמשים בהם בכתב ובדיבור, לעיתים קרובות ביותר ובביטחון של מוּשׂכּל ראשון, אף על פי שאין בכוחנו להגדירם הגדרה מדוּיקת. לכאורה מוּשׂגים אלה אין להם צורך בהגדרה מדוּיקת, מחמת גודל הפירסוּם והידיעה שהם מפורסמים ונודעים, אבל באמת אין הם ניתנים כלל להיגדר, משוּם ריבּוּי־הפּנים שבהם. הגדרה פּירושה העמדת גדר וסייג מסביב למושג, בשביל להתחים בינו ובין הדומים לו, להבדילו ולבדלו; ואילו המושגים הללו, כגון אלוהים וחיים ואמנות, אין לפניהם לא תחוּם ולא סייג, לפיכך גם ההבדלה וההגדרה קשה בהם. לאמיתו של דבר אנו משתמשים במושגים אלה לא מתוך הבנה שבשׂכל וידיעה שבמוח, אלא מתוך הרגשה שבלב והבנה שבלב. והואיל והבנתם של המוּשׂכּלות הראשונים הללו שורשה בלב, ולא כל הלבבות שווים – יש בהם כמה וכמה הבנות. אַת ואני מבינים כך, והוּא, מר עב"ג, מבין כך. מה מקום יש כאן לתרעומת?

ייתכן, שהמבקר הזה עיקר מחשבתו – עוד ועדיין – בלשון שבה ביקר הרבה ובוּקר הרבה, והיא הלשון הגרמנית. ובלשון זו יש בשביל האמנות שלנו תיבה אחת קצרה: קוּנסט, ששורשה קנן, היינו: יכול, ואם נתרגמה לעברית יהיה תרגוּמה בערך: יכוֹלוּת. אמת שאחותה הקרוֹבה לה רכּה ממנה, והיא גוּנסט, שפּירוּשה גם חסד וחסד־עליון, חנינה־של־כשרון, אבל היא עצמה, קונסט, קשה, ויותר שיש בה מן הברכה יש בה מן המלאכה; ויותר מזה, היא משמשת גם תואר לכל מה שאינו טבעי ואמיתי, כגון למשי מלאכוּתי הם קוראים משי אמנוּתי. ואם תרצי להבין את דברי מבקרנו בלשונו המקורית (מקור־שבמחשבה), תמצאי שאינו רחוק מן האמת: המחברת שלנו אינה מצטיינת ביכוֹלוּת רבּה לתאר מצבי־רוח מוּרכבים, נפשות גיבוֹריה שקוּפים כדמעה; גם מן המלאכותי אין בה כלוּם, אינה מאריכה בשביל להרבות בחיטוטים פּסיכולוגיים שלא לצורך. אפילו אותו וַאסיה, שליחו של האיש מנצרת, היורד כמן השמים לנחם את הגולים האבלים בפאריס, והוּא עצמו כּלא מעלמא הדין, אף הוא שקוּף ופשוּט ואין מסביבו ערפל של קטורת. אם כן, נכון אולי שאין כאן קוּנסט.

אַת מתרעמת על הפסוק “שעשוע לשעה קלה מבלי שתחזור אליו” – ואַת מעידה בעצמך שאַת חיה וחוזרת וחיה בתוך כל הגיבורים שבספר הזה ומהרהרת בהם, ולא זו בלבד, אלא שכוּלם קרובים לך ויכולה אַת “להיכּנס בנפשו של כל אחד מהם ולחיות את חייו ולהרגיש את רגשותיו. להיות הוא, למן הגיבּוֹרה הראשית ועד לאותו פיודור, אחרון־ידידיה”. יקירה, חיים אלה שאַת חיה עם הנפשות שבסיפור הם הם הקריאה השנייה שאַת קוראת את הספר הזה, ושכל קורא טוב קורא כל ספר טוב. ספר בלי קריאה שנייה זו דומה לאור שאינו עושה צל, לקול שאינו מעורר הד. רק ספרים טובים וקוראים טובים הם הזוכים להנאָה גדולה זו של הקריאה השנייה שלאחר־הקריאה, של ההתיידדוּת המוסיפה־והולכת עם הנפשות שבסיפור. היא מתחילה עם גמר הדף האחרון והפיכת הספר לשם הצצה של חיבה בשער ובעמוּד הראשון, כאדם הסוקר את חייו שלו מראשיתם, תמיד מראשיתם. ובקריאה שנייה זו נעים־ומַנעים לצאת עוד פעם בעקבות הבּאראבּאסים מארץ המולדת לפּאריס הבירה, להסתדר בקושי במלון ברחוב החתוּל הצד־דגים (הפּעם אין מחכים עוד לפתרון מפתיע של השם הזה), ולהכיר מחדש כל אותם עורכי־גלוּת, השונים זה מזה והנלבבים כאחד, ולהדחיק שוּב חזרה את פּקעת־הבכי המתגלגלת במעלה־הגרון ומבקשת להתפרץ בשעה שבעלי החוּלצות הלבנות עומדים צפופים במדרגות הצרות, ומעל לראשיהם, המוּארים באור השלהבות הכתוּמות, צף כבדרך נס הארון השחור הגדול, והזמרה אינה פוסקת והיא מתנשׂאת ורוחפת מעל למראה השגוּר של רחובות פאריס. או לקרוא בעל־פּה כמה שוּרות פּשוּטות מאד: “הם עוברים את חדר־האוכל על בהונות רגליהם, שלא להעיר את ז’ני הישן על הספה, את ז’ני, שהוא גדול עכשיו כמו אביו וכמעט רחב ממנוּ”. שכּמותך, יקירתי, שבערב אַת מסדרת בטור אחד שש נעליים קטנות, וכל שתים גדולות מחברותיהן, ונדמה לך כי הנה־הנה הנעליים הקטנות גדילות־והוֹלכות־גדילות־והולכות לעיניך ממש, ועוד מעט והן הולכות להן לדרכן הרחוקה – ודאי שאַת קוראת קריאה שנייה את הרהור־לבה של מרת בּאראבּאס: “הילדים ילדים טובים, אילוּ רק אפשר היה לעכב את גידולם”. כן, כל זה מוצאים רק בקריאה השנייה, זו שלאחר־הקריאה, זו שבלב. ואילוּ בעל הקריאה הראשונה שטוּף בקריאה ראשונה – ואימתי יתפּנה לקריאה שנייה זו? לפיכך אין לו שהוּת למצוא את האמנות שבספר הזה, וקונסט, כאמוּר, אין בו.

אַת שואלת, הייתכן לגנות סופרת על שום סופה בעתיד לבוא? הייתכן לכתוב: “היא מצטיינת עוד במידת מה של תמימוּת וחוסר־שיגרה, שיתנדפו ודאי מהר בלחץ ה”שוּק העולמי“? אני מודה, בזה צדקת: לא ייתכן. מי יודע מה סופה של סופרת ברוכת־כשרון? היום כותבת ספר המזכה אותה “בהתחרות עולמית” בפרס ראשון, ואין עב”ג מודה בטוּבוֹ, ולמחר כותבת ספר שאינו מזכה אותה עוד בפרס עולמי, ואף על פי כן עב"ג שלא בטובתו מודה בטוּבו.

וראי נא, חסרון אחד חשוּב שאַת, האשה, היית צריכה לראות ברשימתו של עב“ג ולהעיר עליו קודם־כול – לא ראית ולא העירות. הוא כותב בפסקה האחרונה: “הסופר כתבוֹ (את הספר) הוּנגרית” וכו‘, במקום “הסופרת כתבתּוּ” וכו’. אפשר שיש כאן טעוּת דפוס, ואפשר שכך כתב על דרך שאומרים “היא אמן גדול”, כדי להזכיר את הכוח והגברוּת שבאמנוּתה של אשה פּלונית; בין כך ובין כך, עם שתי הת”וין שנשמטו מידו נשמט העיקר: חן־האשה ואהבת־האשה והבנת־האשה, הממלאים את כל דפּיו של הספר הזה שסופרת כתבתּוּ, דווקא, ולא סופר.

לא נתכּוונתי להחניף לך, בת המין היפה והמעוּלה יותר, משכבר אַת יודעת שאני ידיד גדול שלכן ומאמין בכשרונכן כי רב. ושלום לך ולטף.

ואת הספר מהרי נא להחזיר לי, רבים המבקשים לקרוא בו.

יום ד‘, א’ דחנוכה, תש"א.

יקירה,

הרי אַת ירוּשלמית ומכירה את סביבותיה של בירתנו, אוּלי היית ביום מן הימים במקום אחד מצפון לעיר, שאומרים עליו: כאן עמדה העיר גלים? האם לא מצאו עדיין החוקרים את גלי חורבותיה של גלים, עירו של פלטי בן־ליש? ואם מצאו – ראוּי לצאת לשם ולבקש בין האבנים והשבילים; אפשר באיזה מקום בסתר המדרגה נשארו טבועים עד היום סימנים של שני זוגי רגליים מסונדלות: עקבות קטנים מהילוּכה הנוגה־נוגה של מיכל בת־שאול, ועקבות גדולים מהילוּכו הנוגה־נוגה עוד יותר של פּלטי בן־ליש?

ואל תתפּלאי שנזכרתי עתה בזוּג־לא־זוּג זה, בשני אוּמללים אלה, שבמשך שנים היו דרים בכפיפה אחת, ראשיהם נחים על כר אחד, שניהם מתכסים בכביר־עזים אחד, ואף על פּי כן אינם נוגעים זה בזה, כאילו באמת חרב חדה מוּנחת ביניהם. יודעת את, שבמוצאי שבת זו “הבימה” מציגה בתל־אביב את המחזה העברי המקורי “מיכל בת־שאוּל”, שחיבּרו אחד משלנו, א. אשמן.

ההכנות להצגה זו השרוּ עכשיו בלבבות רבים הרגשה של שמחה ושל ערב־חג. ועד שנגיע לראות את ההצגה עצמה לבי אינו פוסק מלנחש, מה מפתח מצא המחבר ללבּה של מיכל בת־שאוּל, איך ארג עלילה מקצות החוטים המקוּצצים שמצא בפסוקי התנ"ך, איך העמיד נפשות חיות מרמיזות קלות שבאגדה? בשביל משורר קצרן היה חומר זה מספּיק לסוניטה אחת, בשביל משורר ארכּן היה מספיק לפּואימה שלימה, ואחד אפשר שהיה כותב בּאלאדה של כמה בתים (והפּזמון־החוזר: “ומיכל בת־שאוּל אהבתהוּ”, ואפילוּ בבית האחרון!). אבל בשביל לכתוב על יסוד כך דראמה צריך להיות בעל דמיון גדול.

בינתיים עברתי על כל אותם הפרקים בשמואל המדברים על שאוּל ודויד, ונתתי דעתי לבלוש ולמצוא כל סימן ושריד של דראמה זו שבגלים; אך אהה, אחותי, גל נעוּל אחותנוּ מיכל! סתם עליה את הגולל מחברו של ספר שמוּאל, והשמיט ולא שייר אלא מעט מאוד וכמעט ולא־כלוּם. מה נועיל אם נחזיק לו טינה בלבנו? הימים ההם, ככל הימים, היו ימי מלחמות ושינויי־סדרים, מלכות נוגעת בחברתה ודמים בדמים נגעוּ – ומה לבה של אשה, ואפילו בת־מלך, כי יוּשם לו לב? מוּטב שנחזיק טובה לסופר על המוּעט שנשתייר! ואפשר שכתב יותר, אלא שמחקוּ מדבריו, אולי עורך ואולי צנזוֹר?

באמת מתקבל על הדעת שכך הוא. ואני מדמה אפילו לשמוע איך המחבר עומד על דעתו ומתעקש ואומר: כאן לא אוותר! מחקת מה שמחקת – מחוּק. אבל לא אזוז מכאן עד שאתה משאיר לפחות כמה שברי־פסוּקים! בפרק י“ח, בפסוק כ', מחצית־הפּסוּק הראשונה: “ותאהב מיכל בת שאוּל את דויד”, להודיע שמתחילה באהבה באה אליו. והמחצית השנייה של פסוק כ”ח באותו פּרק: “ומיכל בת־שאוּל אהבתהו” – להודיע שאהבתהוּ באמת ובתמים. שאוּל מבקש לעשותה מוקש לדויד, ודויד מבקש להיות חתן־המלך, והיא אינה מבקשת אלא להיות אהוּבה. אוּלי דימדמה בה ההכרה שאינה עתידה להיות אֵם לילד, וביקשה היא עצמה להיות אהוּבה כילדה. כלום לא היתה אחותו של יהונתן, סמל האהבה והנאמנוּת?

ודויד – יקירה, הרי שנינוּ יודעים שכל האומר דויד חטא אינו אלא טועה, אף על פּי כן! לא לאותו חטא אני מתכוון, שהרי מירקו ונסלח לו. אך כל פעם שאני מגיע לפּרקים הללו, איני יכול לסלוח לו חטא שחטא במיכל, שהיא אהבתהוּ והוּא לא אהבה; שקנה אותה בשביל לקנות בה את המלכוּת על ישראל, ולא נתן דעתו על כך שהיא מבקשת להקנות לו מלכוּת האהבה.

פּלטי בן־ליש, זה הגבר־הארי שביקש לפלט את מיכל מן המועקה, כמה צרות שבע בגללה, כמה יגון רווה ממנה. אף על פי כן, כשלקחוה ממנו, היה הולך אחריה, הלוך ובכוֹ, כאותו ילד שנתנוּ לו לשעה צעצוע יקר ונפלא, והיה סבוּר ששלוֹ הוּא, ואחר כך חזרו ונטלוּהוּ מידוֹ, והנה העולם חשך עליו. ודויד, כל זמן שהוא טרוד במלחמותיו עם שאוּל וכנגד שאוּל, אין אנוּ מוצאים אצלו שוּם סימן של חיבּה ממנוּ למיכל, ומשהגיע לחצי המלכוּת ומזדמנת לו שעת־כוֹשר להשיג אף את השנייה, הוא נזכר בה; ולא בזו שהיא מיכל אהבה וגעגועים, אלא בזו שיכולה להיות לו תוספת־נֹוי וחיזוּק־החזקה לכתר; זו שהיא בת־מלך, ולא זוֹ שהיא עצמה מלכה. והוּא דוֹרשה מאַבנר כדרישה מדינית בין מדינאי למדינאי. כשם שאינוֹ מנסה לירד לסוף הרגשתו של פּלטיאל איש־גלים, כך אינו רוצה לצלול לעומק הרגשתה של מיכל. בשבילוֹ היא תמיד בת־שאוּל, ולעולם אינו רוצה לראות בה את אשתוֹ, אשת דויד. כל האיבה שהיתה בּו אל שאוּל, עכשיו הוא מעמיסה על כתפיה הצרות של מיכל. בה הוּא נלחם המשך־מלחמתו בשאוּל, בבית־שאוּל. מה פּלא שאף מיכל מכלכלת את האש שבה וכובשת את האשה שבה ומתעטפת גאווה־שבהגנה, עד שנראית באמת כבת־מלך בלבד. הואיל ולא זכתה לאהבה כנגד אהבה, היא מעמידה מלכוּת כנגד מלכוּת. אילוּ ביקש דויד, מיד היתה מסירה מעצמה כל עדיי הזהב והויה לו כלה כמות שהיא – אך דויד אין דעתוֹ ולבו פּנוּיים אלא לחיזוּק המלכוּת. כלוּם פלא הוא שביקשה מיכל לומר לו דבר שיגע בחולשתוֹ זוֹ שלוֹ, בגאוותו שלו? “מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אַמהות עבדיו”… וכיוון שנגעה בדבר שהוא רגיש בּוֹ ביותר, בעניין המלכוּת והגאווה, הוא עונה לה בכל כוח המחץ: הוּא רקד “לפני ה' אשר בחר־בּי מאביך ומכל־ביתוֹ”. עדיין הוא רואה בה את בת־שאוּל, את בּית־שאוּל, זה שעוד הוא עתיד להינקם בּוֹ!

ידוע לך ודאי הדרוש הנאה שדרשו רבּותינו, שאמר דויד למיכל: “אותן בנות ישראל שצווחת אותן אמהות אינן אמהות אלא אימהות”. ואף על פי שיש כאן שעשוע נאה, שינוי נקודה הקולע לנקוּדה, אני הייתי מוותר ולא הייתי דורש כך על מיכל העקרה. אפשר שכל כך קשה פגע בה, בזוֹ שעוד בשהייה ראשונה עמוֹ ביקשה תרוּפה בתרפים, בה באמו של הילד שלא נולד לה עד יום מותה?

כל זה הצליח הסופר לרמוֹז במועט־שבמוּעט ששיירוֹ בספרו. ונראה לי אפילו שבמקום אחד שיטה בעורך ובצנזוֹר גם יחד. בפרק כ“א הוא מספר איך דויד בא “לכפּר” על עניין הגבעונים ומוסר בידם את השארית של בית־שאוּל (איך שכח את שבוּעתו לשאוּל?), והוא מספּר: ויקח המלך את שני בני רצפה בּת־איה אשר ילדה לשאוּל… ואת חמשת בני מיכל בת־שאוּל אשר ילדה לעדריאל בן־ברזלי המחולתי”. והרי מיכל לא היו לה בנים, ואשתו של עדריאל היתה מירב? מסתבּר שיש כאן טעוּת, והוצרך לכתוב מירב במקום מיכל. אך נראה לי, כי טעוּת זו יש בה רמיזה גדולה, מדעת או שלא מדעת. טעוּת לעולם אינה בטֵלה בכגון אלה! מיכל הכתיב ומיכל הקרי! את בניה של מיכל, של בית־שאוּל – אותם מסר בידי הגבעונים ויוקיעוּם.

אלה ה“שרידים” שנשתיירוּ מדראמה זו: מיכל, בת־מלך שכל כבודה וכובדה פנימה, במה שסגוּר בה ואינו מוּבּע; ודויד, שאלמלא היה דויד המלך לא היינוּ סולחים לו; ועוד ישנה אשה אחת, רצפּה בת־איה, אך איני יודע לאיזה צד אצרף אותה ואיה מקומה בעלילה זו. עכשיו אני מחכה להצגה כלפתרון חידה גדולה: מי המדברים ומה המעשים, ממי אל מי נמתחים החוּטים ומה הם היצרים הממתחים אותם?

ושלום לך ולאישך ולבנכם.

יום ג' ח' בטבת תש"א.

יקירה,

יודע אני שאַת מצפּה לשמוע מה פּתרון מצאתי לכל הניחושים שניחשתי לך ולי במכתבי הקודם בעניין המחזה של א. אשמן “מיכל בת־שאוּל” והצגתו ב“הבימה”. ובאמת כבר ראיתי את ההצגה ואף קראתי את המחזה, שהופיע בדפוּס. אך בינתיים אכתוב לך על דבורה בּרטונוב שראיתיה רוקדת־משׂחקת אור ליום ד' במוגרבי.

אילו ראית באיזו קלוּת ובאיזו מהירוּת ושפע היא מעלה דמוּיות על הבמה! עליה ראוּי באמת לומר, שהיא פוֹשטת צוּרה ולובשת צוּרה. עם כל חילוף מהיר של לבוּשה החיצון היא מחליפה במהירות גם את דמוּתה הפּנימית. לרגעים נדמה שאינה גוף אלא דמיון הגוף בלבד, גוף בהפשטתו הגמוּרה. דב שטוק כתב על דמויותיה “תיאטרונה של דבורה ברטונוב”, מפני שיותר משיש בהן מן הריקוּד יש בהן מן המשׂחק. אך לי נראה שיש עוד להפליג בדרך זו ולומר “תיאטרון־הבובות של דבורה ברטונוב”. מפּני שבתיאַטרון סתם, כשאַנוּ רואים את השׂחקן הידוע לנו ושומעים את קולו השמוּע לנוּ, קשה ברגע הראשון לשכוח שהוּא אינו הוא אלא זה שבמחזה, ואנו אנוּסים להמתין עד שייכנס בתפקידו במשך המשחק. ואילוּ דבורה ברטונוב יוצאת על הבמה כשהיא כבר מוּכנסת ומכוּנסת כוּלה בתוך תפקידה, כאילוּ מעולם ולעולם לא היתה ולא תהיה בתפקיד אחר. לפעמים השינוּי בתלבושת אינו אלא תוספת קטנה או השמטה קטנה, אבל השוֹני שבדמוּת תמיד שלם וגמוּר. היא אינה חוזרת על עצמה בשוּם תמוּנה והיא מייחדת עצמה כוּלה באותו רגע לאותה דמוּת שהיא מציגה, כשם שהבּוּבּה בתיאטרון־הבוּבות מיוּחדת תמיד אך ורק לדמוּת שהיא מציגה. משום כך היא תמיד ברוּרה ומוּבנה ואין מקום לטעות במה שהיא מראה. שלושה שראוה כאחד ולא ידעו את שמות ריקוּדיה וסדרם (באוּלם אי־אפשר היה משום מה להשיג תוכנייה) – ודאי לא יהיו רחוקים זה מזה בקביעת שמות כל הופעה והופעה בת שניים ושלושה וארבעה רגעים. עוד דמיון לתיאַטרוֹן הבּוּבּוֹת, שלא היה רושם שהיא עומדת ברגליים של ממש על רצפה של ממש. היתה נדמית כעומדת על גבּי בסיס מסתובב, כאותו גלגל של קדר או תקליט של גרמופוֹן, רגע רגליה נחות עליו והיא מסתובבת עמו על פּני הבמה ואותו רגע היא רוקדת, ורגע רק קצוֹת רגליה נוגעות בבסיס המסתובב ודוחפות אותו, שלא יהא פוסק מסיבובו ולא יפסיק את הריקוּד, אך היא עצמה עומדת בחלל הבימה ומצגת את הדמוּת, ואותו רגע היא משׂחקת. מזיגה זו של ריקוּד ומשׂחק, שבשביל כשרון קטן היא שני הפכים בנושא אחד, אצל דבורה ברטונוב היא כשני נושאים שהפכו לאחד.

ועוד דמיון לבוּבּות: שכל דמוּיותיה קטנות מכפי שיעוּרן האמיתי, מפּני שהיא אשה בעלת קומה קטנה, כמוך; אף על פי כן אנו רואים אותן בשיעור־קומתן הרגיל, ואפילו גדול מן הרגיל (כגון דמות השוטר) – מפני שהיא אמן גדול. יש בה פּיקחוּת רבה והומור. היא מלגלגת, כאומרת: לא כדאי להתרגז, הנה כזה הוא העולם. אני מראה אותו לך בקיצור ובקצת הפרזה, אך בעיקרוֹ כך הוא.

ערב אחד הניחי את התינוק בהשגחתה של סבתא, ואַת לכי וראי.

השמש כבר עלה כמהלך שעה מן האופק והירח עומד נכחו במערב פּגוּם ומתבייש. אך השדה עודו נוצץ בטלליו.

שלום לך ולביתך.

יום ה' טו" בטבת, תש"א.

ידידי,

השמת לבך לכמה שורות קטנות במדור הכרוניקה של תל־אביב ב“דבר” מהיום? “הלביאה המליטה בשלישית גורים מתים”. כך היא הכותרת, ודרך מקרה תופסת התיבה “מתים” שורה לעצמה, והיא מבליטה את הצער שבדבר ואת התביעה שבדבר. והנה הידיעה עצמה: “שאגת־יגון של האריה גיבור בשחר יום ג' בישׂרה לתושבים בסביבת גן־החיות, כי הלביאה תמר המליטה, זו הפּעם השלישית, גורים מתים. הרופא הווטרינארי, שנקרא בבוקר לגן־החיות, קבע את מות הוולדות ונתן הוראות לטיפול בלביאה”.

ומיד לאחר שש השורות המכילות את האינפורמאציה בא עוד קטע קטן של חמש שורות, שהן שלושה משפטי־שאלה: “החקרו המומחים בסיבות הדבר? הנבדקו ההורים אחרי ההמלטה הקודמת ועכשיו, ומה הן תוצאות הבדיקות? הנקטה הנהלת גן־החיות אמצעים כדי למנוע הישנוּת המקרים המעציבים האלה?”

אפשר שרבים מן הקוראים היו תמהים לרצינוּת שנהג מחבר הקטע הזה במדור הכרוניקה לגבי חיה שבגן־החיות, ואפשר שהיו מנידים ראש: לא מצא עניין לענות בו אלא תמר הלביאה! והרי כמה וכמה תמרות ומזלות ושאר בנות ישראל נאות שהעניות מעוולתן אף הן אינן זוכות לבדיקות יתירות וללידות מוצלחות, ואף־על־פי כן אין שואלים “מה הם האמצעים שנקטה בהם הנהלת גן־האדם כדי למנוע הישנוּת המקרים המעציבים האלה”!

יודע אני שיכולים לשאול כך, ולפי שעה אין לי תשובה מספקת. “לפי שעה” – כל זמן שהאדם לא יצא מהאיצטגנינות הישנה שלו, ועדיין מושרשת בו האמונה שהוא מרכז העולם והחיים, והאדמה עם כל הברואים שעליה לא נבראו אלא בשביל לשמשו ולהנותו ולהנעים את חייו, ואפילו הנאה זו עולה להם בייסורים שלהם ובמותם שלהם.

אבל אתה, ידידי, שחובב אתה את החיות ואת גן־החיות, חזקה עליך שלא תעלה על דעתך טענה ממין הטענה שהזכרתי, ואין ספק כי גם אתה מיצר על מה שעלה לה לתמר. אפשר אם כן תסכים גם להיות שותף עמי לצער על מה שעתיד לעלות לה לתמר בעוד כמה חודשים? שהרי מה שהיה שלוש פעמים הוא שעתיד להיות גם בפעם הרביעית, אם לא ישתנו התנאים. והתנאים הללו הם גרועים מאוד. במקום המרחב הגדול של המדבר ניתן להם סוגר צר ומסוגר. במקום החול החם והיבש והרך מתחת לכפות רגליהם ניתנה להם רצפת ביטוֹן קרה ולחה וחלקלקה. אין מקום לריצה ולקפיצה, לחילוץ עצמות ולמיתוח השרירים. זוכר אתה שבת שהיינו עומדים לפני הסוגר? שניהם היו רבוּצים תחתיהם ולא נעו, לביא ולביאה ומי יקימם? היו כשקועים בהרהורים שלאחר יאוש: “לא כדאי לקום ולשחק לפני הנערים האלה”. אפשר אם כן שמחמת מיעוט תנועה ילדה תמר גורים מתים. ואל תסביר לי שהזוג הזה לא טעם מימיו טעם מדבר ומרחב, מפני שנולדו בשבייה ומתחילת ברייתם היו מורגלים לתנאים אלה. אריה לעולם אריה הוא, ולביא אפילו בדור עשירי אינו נעשה עבד ואינו שוכח טבעו. אותו מעשה של נורדאו באריה שמשון ששכח את מוצאו ונתחבר אל הכלבים שבבית אדוניו, לא היה ולא נברא אלא משל היה. הרי אף אנחנו נולדנו ועשרות דורות חיינו בארצות שאקלימן שונה מאקלימה של ארצנו, ומתחילת ברייתנו היינו נתונים בשיעבוד ואף־על־פי־כן היה חי ונשאר בגופנו זכר האקלים הזה, והחירות שאין אנו יכולים להשיגה בשלימוּת אלא במקום הזה, במקום חיותנו.

ומפני שאתה ידידי שלי וידיד אמת של החיות וגם ידידם של אותם שהם ממונים על גן־החיות ודואגים לו – אפשר תסכים להביא לפניהם בישיבה הקרובה הצעה קטנה שלי? אתה רשאי להסתייג ולומר בפירוש שאין אתה מזדהה עם השקפותיו של המציע, שאתה אך מביא לפניהם מה שביקש ממך מכר אחד שלך, שאף הוא רואה עצמו חובב־חיות ומקורב לזוג המלכותי שבגן.

וההצעה היא שעכשיו, כל זמן שנמשכת המלחמה, ואפשר לתקופה כלשהי גם לאחר־כך, יתנו חופשה לתמר ולגיבור אלופה, שישלחו אותם לארצם ולמולדתם, שישלחו אותם במשמר – עד למקום חיותם האמיתי, ושם יתנו להם חופש. היינו: חופש גמור, שיהיו מהלכים להם כמו שהילכו על שלא נסתגרו הוריהם, שיהא הקב"ה מטריפם כל יום טרף חוקם ולא אנחנו בשר טריפה. אמור לאדונים הנכבדים באגודת חובבי גן־החיות, כי דעתו של המציע היא, שהמזון הרב הניתן לאריות מבשר הגמלים ומבשר הפיגולים הוא הוא שהזיק לתמר. אריה שבמדבר מתבל את בשר טרפו בתבלין אחד ששמו חירות, ואילו האריה שבסוגר שפע הבשר שהוא אוכל בלא תיאבון מזיק לו, ואולי כשם שקצה נפשם של גיבור ותמר מן הבשר המרובה כך גם נתבסרו זה על זה, שאינם רואים פנים חדשות, פּני אריה, וייתכן אפילו שמלכתחילה לא היה זיווגם נאה. הואיל ונולדו בגן־חיות אחד ובסוגר אחד אפשר שקרבתם של גיבור ותמר גדולה מקרבתם של אמנון ותמר, שהללו היו רק בני אב אחד שניהם, והללו גם אמם הלביאה אחת. ומה שאינו נאה לאדם אינו נאה גם לחיה. והרי לא מצינו את צ’זארה ולוּקרציה בּוֹרג’יה מעמידים תולדות. מה שהאבגניקה אוסרת עלינו, שכבר הרגלנו גופנו לכל מיני סטיות מדרך הטבע, ודאי אסור גם על החיה, שעדיין לא הספיק האדם לקלקל את טבעה. לפיכך אין טוב לזוג האריות שלנו אלא להפרישם מן העריות ולשלחם למקומם, וכן הדוב והדובה, עד לאחר שתסתיים המלחמה, והאדם יגמור תחילה את חשבונו שלו.

ועד שלא נגמר החשבון הזה, מה זכות יש לנו להחזיק אסירים אלה בבית־האסורים, והרי אין אנו יכולים ליתן להם מקלט בטוח. וכי אדם חית־השדה הוא, לבוא במקלט של שקים וקרשים? ומפני מה לא נניח לה לברוח, בשעה שהיא מרגישה סכנה? אם מכשירים שבדה האדם מרגישים בזמזום המתקרב ממרחק כך וכך מילין, מניין שאין אוזניהם של אריות ודובים וברדלסים מרגישות זמזום זה ממרחק כך וכך וכך מילין? בלונדון, שאין יכולים לבנות בה מקלטי־עומק בשביל האדם, מחמת גודל ההוצאות וריבוי העבודה, בנו בשביל החיות שבגן מקלטים בעומק גדול כל־כך, שאין פצצה מצויה ובלתי־מצויה יכולה לפגוע בהם; אנחנו, שאין לנו כוח לתת לחיות שלנו מקלט בטוח וחסות – מי נתן לנו רשות להחזיקן מאחורי סורג ומנעול בשעה שהסכנה מרחפת מלמעלה?

וגיבור עם תמר אחותו ישובו אל מקום מלכותם, אל ארצם ואל מולדתם. ותמר המעונה תשב ימים מעטים שוממה ועצבה, ותעלה בקרבה את זכר הצירים המכאיבים קודם שמילטה את הגורים המתים לאוויר העולם, ותעשה חשבון אסונה, ולבסוף תראה שאמנם לא ראוי היה להביא ולדות לעולם של עבדוּת; ותתנחם ותשקוט ורפא לה (וחיוך של לגלוג יעבור על שפתיה לזכר הוראותיו של הרופא הווטרינארי). עד שתישמע שאגת הכפיר ממעונתו ותענה היא מעונתה לקראתו.

אפשר בניהם או בני בניהם דור שלישי ישובו הנה, לגן־החיות בתל־אביב. אך למען השם, ניתן להם לפחות להיוולד בחופש ולבלות את ימי ילדותם בחירות!

האין אתה סבור, ידידי היקר, כי הצעתי עשויה להתקבל? על כל פנים ראויה היא להיות מוצעת.

יום ה, כ“ג בשבט, תש”א.

בנימין יקירי,

אינך צריך להיבהל, כל אותה “הרבצה” שהרביצוּ בך ב“מאזנים” אינה אלא הערה קטנה אחת במאמר של בנציון בנשלום בשם “משהוּ על רישוּל ואי־דיוּק”. ברשימה זו הוא מטפל בטעוּיותיהם ובשגיאותיהם של מתרגמים, הן מתרגמי שירה והן מתרגמי פרוזה, וביניהם גם אתה, רחימאי, שלא דייקת בתרגוּם פסוּק אחד מצרפתית, וכן שלא צדקת בהערה אחת וכתבת על קראשינסקי ומיצקביץ' “גדולי משוררי פולין”, והוא כותב: "הרי יש להגיד שהערה זו היא בלתי מדוּיקת ושראוּי היה לנסחה אחרת, למשל: “שנים מגדולי משוררי פולין, שכן סלוֹבאצקי עולה על קראשינסקי לכל הדעות”. אינני מאמין שאתה מחבּרה של הערה זו, ואילוּ ידעתי שאתה האיש הייתי אף אני כועס עליך. איך יכולת לשכוח את סלוֹבאצקי?

וכשם שמחבּר הרשימה צודק בהערה זו, כך הוא צודק ודאי גם בשאר ההערות והתיקונים. אדם היודע יפה רומית ויוונית ותרבותן ותולדותיהן אין ספק שהוא מצטער צער אמיתי כשהוא רואה אנשים מזלזלים בקטנות וכותבים הירקליטס ודימוֹקריטס במקום הירקליטוס ודימוֹקריטוס, ודוקטורוס במקום דוקטור. והוא בא בזעם קדוש (ואמיתי בלי ספק) לכלות את הקוצים מכרמה של הספרוּת התרגוּמית. “בכל מפעל ספרותי, ובמיוחד בספרייה שתכליתה ללמד, חובת העורך לבדוק בשבע בדיקות את כל ספר, ומוטב להמעיט במספר הספרים היוצאים ובלבד שיהיו מנופים בתכלית ושאפשר יהיה להמליץ עליהם: ‘קב ונקי’!” תודה, יקירי, שמלבד הבי"ת שב’בשבע' וה’את' שלפני ‘כל ספר’ הוא צוֹדק. הוא צוֹדק אפילו בפיסקת הסיום: “הגידו מה שתגידו, אך לי נראה, שכל עוד כוּלנוּ, כל מחנה הסופרים, לא הגענו לכלל דעה, שאין זה היינו הך, אם כותבים ‘טימיאה, ו’קריטיוס’ או ‘טימאיוֹס’ ו’קריטיאס' – שכל עוד דעה זו לא הפכה נחלת כוּלנו, המלחמה ברישוּל טרם תמה”. גם פסוּק זה, פּרט לכמה פּסיקים בו המפסיקים את הנשימה, מתקבל על הדעת. אם כי אפשר להעיר, שההבחנה בין טימיאה וטימאיוס אינה עניין של דעה, אלא עניין של ידיעה, ולא הכול יודעים ומחויבים לדעת, אבל הכול מודים שיש צורך לפשפש בלכּסיקוֹן ולא להשגיר טעויות. קיצוּרו של דבר, הוא צודק בכל הרשימה כוּלה, כל מקום שהוא פוסל במומיהם של אחרים, פרט לכמה דברים שאפרטם לך להלן, ופרט לכל הקטע הראשון, שבו אין המחבר רואה את נגעי האחרים אלא הוא מדבר בעדו ובלשונו. ואני חותך במספריים מתוך “מאזנים” ומצרף לך את כל הקטע הראשון בשלימותו:

“בגרוּתה של ספרות ורמתו של דור נמדדות לא בהישגים הגדולים, כגון: רעיונות חשוּבים, ניב צרוף ומזוקק, מתח יצירי גבוה וכדומה, אלא גם בכמה וכמה דברים “קטנים”, כגון: לטוּש שבקפּדנות גם ביחס לכל פּרט ולכל שורה. ספרות, שטרם גמלה בה ההכרה, כי אסור לזלזל ב”קטנות" וכי החשיבוּת הנודעת להן אינה נופלת לפעמים מחשיבוּתם של הדברים הגדולים, – ספרות כזאת טרם נתבגרה כל צרכה. ספרות ההשכלה לא הגיעה, בדרך כלל, להכרה זו והיא לפרקים מרושלת במידה מבהילה. לא קשה למצוא הסבר־מה והצדקה ידועה לכך. שכן עמדו סופרי ההשכלה בבוקרה של תקוּפה ובמידה רבה מאד הוכרחו ליצור הכל יש מאין. אולם המלחמה נגד ה“בטלנוּת” שהתלקחה בימי המעבר ושהיתה בעיקר מלחמה לדיוק ולגבּוּש ושנתכוונה לבער את הרשלנוּת ואת הדילטנטיוּת – מלחמה זו היתה המבשרת של הבגרוּת העולה. מלחמה מרה וממושכת זו במליצה וב“בטלנוּת” הכשירתנו לדיוּק ולסדר. הסופרים התחילו שואפים למשנה מסודרת. הניב הטבעי, הפשוט והמדוּיק התחיל מבייש את החיבוּר המצוּיץ. במקום הדילטנטיוּת וה“מבינוּת” – התחילה באה המומחיוּת. הרגשת האחריוּת למלה הנדפּסת נעשתה משותפת לטובי סוֹפרינוּ. הקפדה זו על משנה סדוּרה ונקיון שבבטוּי היא אחד הגורמים, אשר שינוּ את פּני ספרוּתנוּ".

והנה לאחר השינוי שבא בפניה של ספרותנו, ולאחר שהסופרים הוכשרו לדיוּק ולסדר והתחילו שואפים למשנה מסודרת, ולאחר שהניב הטבעי והפשוּט והמדוּיק התחיל מבייש את החיבור המצויץ, לאחר שבמקום הדילטנטיות וה“מבינוּת” באה המוּמחיוּת – הסתכל בקטע הנ“ל וראה איך כותב סופר מומחה ואיך מדפיס עורך אחראי למלה הנדפסת! “בגרוּתה וכו' נמדדות לא בהישגים וכו' וּ”: וצ”ל כמובן לא בלבד – אלא גם, או לא – אלא; והאם ניב צרוף ומזוקק אין פירוּשו גם ליטוּש? על כל פנים אין ניב צרוּף היפוּכו של ניב מלוּטש. “ליטוּש שבקפדנוּת גם ביחס לכל פרט ולכל שורה” – הזהו הניב הטבעי שאין טבעי הימנו? האם “ליטוש קפדני של כל פרט ושורה” אינו טבעי ופשוט יותר? ספרות שהיא מרוּשלת “במידה מבהילה” מבהילה באמת. מכל המידות שמצינוּ במידה, כגון מלאה וחסרה, שחוקה וגדושה, גדולה וקטנה, לא מצא המחבּר מידה נאה למידה מן המידה המבהילה. “פּשוט – נורא!”

ואכן, מה נורא המקום הזה, ולא זה בלבד. “שכן עמדוּ סופרי ההשכלה בבוקרה של תקוּפה ובמידה רבה מאוד הוכרחו ליצור הכול יש מאין”. תן דעתך לראות מה מידה של דיוּק מדד כאן המחבּר לעצמו ומה מידה של הכרה ביצירת יש מאין ייחס למשכילים: הם הוכרחוּ ליצור יש מאין, אך לא, בזה לא די, הם הוכרחו ליצור במידה רבה יש מאין, הוכרחו ליצור במידה רבה מאוד יש מאין; ולבסוף: הוכרחו ליצור במידה רבה מאוד… הכול יש מאין!

“אולם טעוּת היא בידי אלה הסבוּרים, שתהליך זה נסתיים ושהספקנו לבער אחרי כל חרולי הרישוּל”. ואמנם, טעוּת! שהרי מיד לאחר שורה ושתיים מביא לך המחבּר עצמו דוגמה מופתית לרישוּל ואי־דיוּק, לבטלנוּת ו“מליצה”: “מזמן לזמן אתה נתקל בתופעה זו, שהאמנת כי כבר חדל להיות לה אורח בספרותנו. ביחוּד שכיח הדבר בשדה התרגומים, שכן חלקה זו, שגדולי סופרינו הפרוּה וטיפחוּה ויחסוּ לה, בצדק, חשיבוּת מיוּחדת, הולכת והופכת מלאכה”. צמד־ניגודים להפליא! לא שהשדה המעוּבד היה לשדה קוצים, או שהאמנוּת היתה למלאכה, אלא השדה והחלקה הפכו מלאכה (וגם להלן נאמר שהתרגומים מעשירים את הספרות והופכים בשר מבשרה, כאילו אין די במהפכה הראשונה אשר הפך המחבּר ולא היה יכול לומר כאן על דרך הניב “הטבעי והפשוּט והמדוּיק”: ונעשים או והוֹיים בשר מבשרה, כמו שכבר נאמר: והיו לבשר אחד. שכן מה עניין של הפיכה כאן? הכושי יכול להפוך או שלא להפוך עורו השחור שיהיה לבן, ובדוחק אפשר להפוך שדה למלאכה על יסוד הניגוּד המדומה, אך מה ניגוד יש כאן?).

“מה נאמר? אם החפזון גרם – ואם גרמה אי־ידיעת הלשון – לשניהם אין התנצלוּת” – אף זו ציטטה מן הרשימה הזאת. אין מחברה מוכן לוותר, ובצדק, יש לדרוש שלימוּת, דיוּק סדר! שלא יהא מבקר כותב ש"שני התרגומים הם חשוּבים ומוצלחים, ושלא יהא אומר על הלקין, שטעה בין יזוֹן ואביו של יזוֹן, כי “החליף את היוצרות”, שהרי לא יזוֹן ולא אביו של יזון אינם שייכים לסוג הפיוטים הנקראים “יוצרות”; “ואין צורך להטעים, שעל המתרגם [ועל הכותב על המתרגמים על אחת כמה וכמה] לתקן [לא] את אשר פגם”, אלא מה שפגם; שהרי סופר עברי חייב להיות בקי לא בספירת התרבוּת היוונית בלבד, אלא גם בספירת העומר, ושם נאמר, וכל ילד יהודי יודע ואומר, “מה שפגמתי בספירה”, וכך מתבקש ממש גם כאן.

יקירי, הארכתי ועיפתי קצת. ואילו עברתי כך על כל הרשימה הזאת עד סופה, הייתי יכול למצוא עוד כמה וכמה אבנים יקרות ומלוטשות כאלה. והאמינה לי, לא מתוך רוע לב או חס וחלילה מתוך כוונה להכאיב למישהו נעצתי קצה עטי בקופה זו של שגיאות שורצות. הצער והכאב – כאבי שלי וצערי שלי. הרי הדברים הללו פּוּרסמו לא בבמה מן הבמות סתם ולא בעיתון יומי, שעשייתו בחיפזון, אלא ב“מאזנים”, בירחונה של אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל, בתקוּפה שאפילו ביטאונה של אגודת הקצבים בתל־אביב לשונו מתוּקנת וערוכה. המחבר של הרשימה הנזכרת ראוּי שיאמרו לו טול קורה מבין עיניך, אך יש לו גם כמה “מסיבות מקילות”, כגון שהוא מומחה לכמה לשונות אחרות ואינו מומחה לעברית, שעיסוּקו בתרגומי שירה ואין עיסוּקו בכתיבת פרוזה, שהוא עוד בחינת אדם חדש בארץ־ישראל ולא כל מה שנתחדש בה ידוע לו.

אבל העורך הזה של “מאזנים”, שאין לתרצוֹ באחד מן הדברים האמוּרים – במה יתוֹרץ אם לא במשהו רישוּל ואי־דיוק? מפני מה לא הציל את כבוד סוֹפרו זה, ומפני מה לא ערך את שאר הרשימות שבסוף החוברת?

“בסוף החוברת” – שהרי רובה הגדול של החוברת מחוּבר דברים שמחבריהם מדברים בלשונם ושמותיהם מעידים עליהם: ש. צמח, יעקב כהן, יהושע בר־יוסף, זכריה אוזלי, ד. שמעונוביץ, יעקב פיכמן, דויד רמז, ר' בנימין, פלאי ועוד פעם יעקב פיכמן. כל אלה או שהם עצמם עורכים חשוּבים בישראל או שהם אמני־לשון ורבי סיגנון. נשארו איפוא לעריכה רק כמה רשימות, ואם כך, מפני מה לא ערך אותן העורך והניח לחיים זיגלבוים שיהיו ארבעה “עולמ”ים מצטופפים אצלו בארבע שורות רצופות בפיסקה הראשונה של ביקורת על ספר של אדם שעולמו חשך בעדו; ולי. סערוני הרשה לכתוב “הדראמה של א. אשמן גוררת אחריה ברכת ‘שהחיינו’; סוף־סוף הגענו למחזה וכו' שזכה גם לבולמוס של אהדה מצדו של קהל הצופים. נדמה לי כי עלוּלה הצגה זו לשמש תאריך־מיפנה בחיינוּ” וכו' – מפני מה לא ניכש את העשבים השוטים שבערוּגות הקטנות הללו?

יקירי, ידיד אחד שלי, שאני מחבבו ביותר, כבר יסרני פעם אחת על דברים מעין אלה שכתבתי לך בזה, ואפשר ייסרני גם הפעם. ומה אעשה ולבי מפקד עלי ואומר לי: על אף כל החששות והסכנות – אַל תכלא דברך, אַל תעבור בשתיקה! אפשר לבי מטעה אותי, אפשר משיאני לדבר רע, ואפשר לבי לב יונה פותה, אך מה אעשה לוֹ – לבי הוא.

ואני כולי שלך

יום א‘, ג’ באדר, תש"א.

יקירי,

עברוּ כשלושה שבועות מיום שכתבתי לך מכתבי האחרון, וכל אותו זמן גזרתי שתיקה על עצמי, משל לנער שובב העומד על פי הבּאר ומטיל חלוקי־אבן לתוכה. אף על פי שיצר השובבוּת שבו משיאוֹ להוסיף ולהטיל כל חלוקי־אבנים שבידו, יצר המשׂחק שבו מעכב בידו ומטה אותו להמתין עד שיראה את האבן נופלת ומעלה עיגוּלים־עיגוּלים במים ועד שישמע את ההד העולה מן הבאר.

כן, זה היה מעשה־שוֹבבוּת, ודווקא קשה ביותר. לא לחינם משלתי לך משל הנער השובב והבּאר והאבן. בּירא דשתית מיניה… מה אכחד ממך, כליוֹתי מייסרות אותי. אף ידידי שלי, שאני מחבבוֹ ביותר, יסר ייסרני, כפי שניבאתי מראש. “אין כאן שאלה אם אתה צודק או לאו” – אמר – “אלא אם זו הדרך וזה המקום לוויכוח ולהערות ממין זה? כלוּם אין הם מצריכים ספירה ספרותית שקטה, וטון שקט ומתוּן?”

היתה בפי תשוּבה שנראתה לי מספקת בעניין האווירה הספרותית. יכול הייתי לומר לו, שכל מקום יש בו מקדושתו של המקום, ולא הלבנה בלבד יש לה הילה של זוהר מסביבה, אלא גם נר באיסר, אם אתה מעלה אותו בערפל, כל הגוונים מאירים מסביבו. אך מה אשיב לו על מחצית טענתו – ולמחציתה האחרת אין תשובה בפי: הטון באמת לא היה מתוּן ושקט.

והדבר הזה נתברר לי יותר ויותר למחר ולמחר שלאחר מחר. מן ההד שעורר הקול נודע לי מה היה טיבו של הקול עצמו. כשאתה מדבר בשלווה ובשקט לתוך הבאר היא משיבה לך בהדה מלה כנגד מלה ואתה שומע כל תשובתה. אך אם אתה מגביה קולך וצועק לתוכה, סופך שאין אתה שומע הד לכל דבריך אלא לסופם בלבד, לתיבה אחרונה, ואם הרבה – לאחרונה ולשלפניה. אף כאן לא ענני ההד אלא כשתי תיבות בלבד: “יפה הרבצת!” כל מי שמבקש להודיעני שקרא אף הוא דברים שכתבתי לך, יקירי, בא ומודיעני: יפה הרבצת! ורוב האומרים כך עיניהם נוצצות, כמי שנהנה הנאה מרובה והוא מודה למי שהעניק לו הנאה זו, ומיעוטם משפילים עיניהם שלא לגלות הנאתם מיד ובפירוש, והם מתחכמים ומבליעים את היו"ד שביפה ואומרים: פה, הרבצת? – לשון ‘וַיִחַד’, המשמעת לשתי פנים: הוא אינו סבוּר שראוי היה לעשות כך, אך הואיל והדבר נעשה אין לו אלא להודות שנהנה הנאה אמיתית. שכן בין אלה ובין אלה אינם מטילים ספק בדבר שעיקר הכוונה היה לגרום הנאה להם, לשעשע את לבם. ואין עולה על דעתם כלל ליעשות שותפים למי שהינה אותם גם בצער שלו, שמתוכו צמחה להם הנאה זו. הם אינם רוצים לדעת שאין דואב כמדאיב, שאין מוצלף כמצליף. אינם חולים על כך, שלשוננו עדיין היא כחומר יבש המתפורר בידיו של מי שאינו יוצר ואינו מלחלח אותו בדמו שלו, אינם מצירים בצרתו של מי שבא להוכיח מישגה לרבוֹ שלו ולפגוע בכבוד מכוּבּדוֹ. אני עורך ביקורתי לפצעי ומחַבּר לחַבּוּרתי, והללו מריעים: פלשתים, שמשון עליכם! האומנם, האומנם? האומנם כך הם סבוּרים, כל אותם שלמענם אני שולח את מכתבי אליך במעטפה פתוחה?

והרהרתי הרבה בדבר, מפני מה בגד בי הפעם הקורא היקר שלי, זה שתמיד הוא מסתפק בלחיצת יד ובאמירת מלה אחת “קראתי”, או אפילו במבט מאיר בלבד. מפני מה לא ירד עתה אלא לסוף דעתי?

על ר' אורי’לי מסטרליסק, זכר צדיק לברכה, מספּרים שהיה מתפּלל בהתלהבות עצוּמה ובקול גדול וחזק וצרוד, והיו אומרים עליו: ער דאבינ“ט מיט”ן גישט“ר. איני יודע בדיוּק מה עניינה של תיבה זו גישט”ר, אך היא שמורה בזכרוני כפי שיצאה מפי מי שסיפּר את המעשה הזה. אפשר מקורה בתיבה הגרמנית גישט, שפירושה קצף ושצף הגלים הסוערים. וכשהיה יורד לפני התיבה ואומר שמונה־עשרה של ש“ץ ומגיע לברכת מכלכּל חיים בחסד, היה מגביה קולו כל־כך, שכל הרועים בשדה היו שומעים ואומרים: ראַבּי”ן ווזש“ע קריטשי”ט מיכאַלק“וֹ, כלומר: הרבי כבר מצעק מיכאַלקוֹ, שכידוּע הוא שמו של שגצ’ל קטן. פעם אחת בא חסיד מחסידי סטרליסק לטשוֹרטקוּב ושאלוּהוּ בעניין הזה: שמענו שהרבי שלכם מתפּלל בגישט”ר. מה טעם הוא צועק בתפילתו, כלוּם הקב“ה לקול גדול הוא צריך? הרבי שלנו – השיב להם החסיד מחסידי סטרליסק – אינו רוצה להשתמש בתפילה בקולו הרגיל, שבו הוא מדבר אל בני אדם, ולפיכך הוא משנה את קולו ומתפלל בגישט”ר. הפלא ופלא – תמה עליו הטשורטקובאי – והרי השׂכל אומר שיהא עושה היפוּכו של דבר: בשעה שהוא מתפּלל לפני המקום ברוּך הוא יהא משתמש בקולו שלו, שניתן לו מן הטבע, היינוּ בקולו הרגיל והאמיתי, ובשעה שהוא מדבּר עם הבריות, דיוֹ שיהא מדבר בשינוי קול, היינו בגישט"ר.

בדרך הרהורי בחידה, מפני מה בגד בי הפעם קוראי הטוב, מצאתי מעשיה זו, ודומה שבה נעוּץ הפתרון: הרמת הקול היא היא הגורמת שלא יהא נשמע אלא הדן של המלים האחרונות בלבד, הגישט"ר הוּא הוּא הגורם שמכל אותן שמונה־עשרה הברכות, שכולן רחמים ותחנונים לפני המקום, לא יהא הרועה בשדה שומע אלא מיכאַלקוֹ, שהוא שמו של שגצ’ל קטן. ראוי הייתי לאותה טעוּת ביני ובין קוראי ולאותו צער שנצטערתי בעטיה של טעוּת זו, מפני שעברתי על מנהג אבותי חסידי טשוֹרטקוּב. לא הקורא בגד בי, אלא קולי שלי בגד בי הפעם.

ואַל תנחמני, יקירי, שלא בי יש לתלות את הקולר, מפני שמחבר הרשימה על משהו רישוּל ואי־דיוּק הוא הוא שהתחיל באותו צליל ממותח למעלה מן הצורך; הרי כל עצמה של החלטתי לשתף את זולתך בקריאת מכתבים שאני כותב אליך ואל שאר ידידים לא היתה אלא בשביל לרמוז לכל ידידנו בני גילנו העולים לדוכן או היורדים לפני התיבה, שאפשר לומר דברים בניחותא, בלי הגבהת קול כלשהי, כאדם המסיח עם חברו ואינו יודע שמיקרופון קבוע לידו ומעביר קולו לרבים, בלי אימת הציבור ובלי תקווה לתשואות הציבור. עכשיו שהקהל מוחא כפים ונהנה – סימן מובהק הוא שיש כאן כישלון. לא הייתי צריך להיגרר אחרי אותו חזן עד לעליונים שבקולות, סמוך למקום שבו הנשימה מתאפסת והקול עובר למין שריקה. חייב אדם לשמור על קולו שלו ועל הדו שלו, חייב אדם לזכור את הדוֹ שלו, את הצליל היסודי שלו, שלא יגיע חס וחלילה מתוך הגבהת הקול ושינוי הקול לידי גישט“ר. לא המקום ב”ה בלבד אינו צריך לקול גדול, אלא אפילו בריותיו שאין שמיעתן פגוּמה הקול הגדול קשה להן, קשה לשמוע וקשה להשמיע. ובייחוּד שאין לך אדם שכוּלו מתוֹם, ואין לך אדם שאין בו מן היתוֹם, ומקום שאתה פוגע אפשר שהוא כבר פגוּע, ומקום שאתה נוגע אפשר אסוּר שיהא נגוּע. הכל דואב והכול חולף, ומה לך היות אויב, וכל האדם זקוּק לאוהב.

כל הדברים האלה לא אמרתי אלא לעצמי, ואיני אלא כמתנצל לפניך. אף על פי כן – זכור אותם גם אתה, אפשר תימצא לך מהם תועלת. והואיל והרביתי לספּר לך מהרהורי על המכתב הקודם, שוּב לא נשאר לי מקום הרבה לספּר לך מהחדשות שאתה מתאווה לשמוע. כמה ספרים חדשים מוּנחים לפני בשעה זו על השולחן, מהם שמחבריהם ביקשוּני שאספּר לך עליהם, ומהם שהם עצמם, כלומר הספרים, מבקשים שיספּרו עליהם, ומהם שאני ולבי מבקשים לספר לך. ועל אלה וכן על שאר דברים טובים אכתוב לך בפעם אחרת. אמנם, עדיין לא גמרתי בלבי אם אשגר לך אגרותי במעטפות שקופות או באטוּמות. הואיל והקורא זולתך גילה שעיקר רצונו ליהנות ולהתבדח – אולי ראוי להעלים ממנו דברים שבהם אדם מתגלה ומתוודה ומתייפּח?

שלום לך!

כ“ז באלול, תש”א.