כשפותח הממוּנה על המדור “נתקבל במערכת” את תיבת-הדואר שלו לפני העבודה, הוא פותחה בזהירוּת, שכן התיבה הזאת קבוּעה למעלה ויש לחשוש שמא ינשור מתוכה ספר כבד-משקל ויפול על ראשו. כי רוב הספרים יוצאים בכריכות קשות וכבדות, והנייר שלהם נייר טוב וכבד הוא.
הספרים הללו בני-אבות הם, וחותמת שעליהם מכריזה: “לביקורת, הוצאה פּלונית”. משוּלים הם לילדים בני טובים, ארבעים יום קודם ליציאת הוולד הזה מרחם הדפוס כבר דאגו לו שיהיה מוכן לו מיילד מומחה שישגיח על לידתו התקינה. ואחר-כך תינוק יחסני כזה מוצא מן המוכן אחות ומטפלת, שרוחצת אותו ברוב ידיעה וּזהירוּת, לא ברותחין, שלא ייכווה חס וחלילה, ולא בצוננין, שלא תאחזנוּ הצינה, חס ושלום, אלא בחמין שחמימותם מדודה וחמודה לגוף, ועד מהרה הרך הנולד נמצא רחוּץ ועטוּף בחיתולי רשימות ומעוּטר בעיטוּרי-רצנזיות, וטוב לו. כאמור, בן טובים. ובאמת אמרוּ, הכול יש לו מזלו שלו, ואפילוּ ספר המתקבל במערכת.
וישנם ספרים שהוצאה לא מן העשירות ולא מן המפורסמות נתבקשה לקרוא שמה עליהם, אם מתוך שהמחברים אינם יכולים לעשות כמעשי אבותיהם ולחזור על הפתחים עם חיבוריהם ולאסוף פרנומראנטי“ן, ואם מתוך שאינם רוצים לגלות קלונם ברבים, שאין מאסף לפרי-רוּחם ולבר-בטנם להביאו ביתה. משל לשאינם אמידים שמקום לידת בניהם לא ב”אסותא" אלא ב“הדסה”. אין כאן מן העשירות ומן הרחבות שבבתי-לידה מיוחדים, אבל לפחות יש בטחון שהמיילד המומחה יהיה גם כאן.
אך יש גם אחרים, שאפילוּ ל“הדסה” אינם זוכים והם פשוּט ילידי-בית, ב“הוצאת המחבר” או “בהוצאת חוּג ידידים”. לאמור, בהוצאת הגרוּשים האחרונים שהוציא המחבר. הללוּ אין להם אמה של בד-אנגלי לכסות מערומיהם ועטיפתם נייר בלבד, ואינם נשלחים בידי שליח עם פינקס לאשר בו את קבלתם, אלא המחבר בכבודו ובעצמו בא ומביאם ומבקש בצנעה או בטרוניה, הכול לפי המבקש: הבוּ ביקורת! תנו לו שכר-עמלו, הזכירוּהוּ ברבים, דונוהו לשבט או לחסד, ובלבד שיבוא עליו הדיבור ברבים! כלום לשם מה טרח ולשם מה חסך ולשם מה נתייגע כל אותן יגיעות מרובות, אם לא בשביל לזכות במעט נחת? שכן, ודבר זה ראוי לזכור, בזה לא נוכל להסתפק במשל הראשון של ספר-ולד שבא לעולם, אלא על כרחנו אנוּ מזדקקים למשל חדש, משל הבת: בת בוגרת היתה לו והכניסה לחופה! כמה שנים החזיקה הלה בחיקו ופירנסה מלחמו ושמר עליה מכל רע והיתה שעשועיו תמיד. ולבסוף הוא מוסרה לבעלה, לקורא. שמא אינו ראוי לקצת נחת? שמא אינו ראוי לשמוע את דרשתו של החתן ואת שיר-תהלתו של הבדחן? אפשר תאמרו שיהא מסתכל מן הצד הסתכלוּת של צניעות ויסמוך על אחרים? סבורים אתם שיהא נוטל את בתו וכופתה ומניחה לפני הארי? לא ולא! הבטיחו לו שתבוא רשימה, שתהיה ביקורת, הוא יהא ממתין לה כל יום ויום!
ויש סוג מיוחד במינו, מאלה שאינם נזקקים באמת להוצאה בעלת-שם ואף הם ילידי-בית, אלא שלא מחמת מסכנוּת הם עושים כך. אדרבה, עשירים וגבירים הם, הם עצמם עושים לעצמם, וביתם שלהם אינו פחות מבית-יולדות, ואת המומחה הם מזמינים אליהם לביתם, ואת הרוחץ-וחורץ-משפט גם כן הם קוראים אליהם. הספרים הללו ניירם משובח ומבריק, הדפוּס מיטב הדפוּסים והכריכה כשל ספר הזהב של הקרן הקימת. ובאמת, משוּם מה לא? הרי להם הזהב ולהם הכסף, והספר הזה אינו אפילוּ חלק של חלק מן הריבית. אלו ספרים שמוציאים מוסדות כספיים לכבוד מנהליהם ופירמות גדולות לכבוד יובליהן. הספרים הללו משוּפּעים בתמונות, דיוקנאות של אישים ואישי-אישים, שמות המחברים יש להם שורה תחתית נוספת של תארים, ואל תתפלא הרבה אם בראש המאמר תמצא זיו-איקונין של מחברו! הללוּ הפירמה שלהם היא ההוצאה שלהם, וההוצאה שלהם היא על חשבון הפירמה שלהם, וטובה יחידה שהם מביאים לעולם – שבוודאי עסק בעריכתם סופר מן הסופרים ונתפרנס בזה כמה חודשים.
כל זה דפוּסים שבדפוּס. ויש עוד דפוּסים שבסטנסיל, והם מרוּבים ביותר ומגוונים ביותר. למן ספרים עבים, שלא הוּצאו אלא במניין אכסמפלרים למומחים וליחידים, עד ליומנים של קיבוּצים וקבוצות ופלוגות-עבודה, ועד ליומניהם של חיילים יהודים בכל מקום שהם. הללוּ, ובייחוּד הצנועים שבהם, מתקבלים על-פי רוב בדואר, מקופלים כשפופרת וצרוּרים בנייר, והשולחם אינו מבקש לא אישוּר ולא “שני אכסמפלרים של העיתון שבו תידפס הביקורת”, אלא הם באים בלי כל תוספת של הערה או בקשה: “הנה יצאתי לאור העולם והריני לפניך. שמא תואיל בטובך להודיע עלי ברבים שורה-שורתיים? סוף סוף, כל מי שבא לעולם יש לו זכוּת להירשם בספרי-הלידה! אם תרצה גם לעיין בי, מה טוב, ותבוא עליך ברכה! אבל לדרוש איני יכול, יודע אני שהרבה גדולים וחשוּבים ממני מתקבלים אצלך, וכלוּם הכול אתה יכול לקרות?”
ובאמת נראה שהדברים כך, אבל אינם כך. כל אותם ספרים גדולים וחשוּבים, העוברים תחת ידו של הרושם, אינם אלא עוברים וחולפים ואינם משתהים אצלו כלוּם. פּעמים משביע בהם עינו ואינו משביע בהם נפשוֹ, ופעמים אפילוּ עינו אינו מזין בהם די הצורך, והם עוברים לקוראים. אבל הספרים בני-העניים, ובייחוּד החוברות הדקות והספרים והחוברות שהורתם ולידתם בסטנסיל, לא שולחם-המחבר ולא מקבלם-הספרן אינם בהוּלים עליהם, ולפיכך הרושם ממַצע עצמו ביניהם ונותן ספר מן הספרים או חוברות מן החוברות הללוּ במגירתו, ובשעה שאינה לא עבודה ולא מנוחה הוא מעיין בהם.
ורואה אתה, ידידי, הרבה דברים נאים הוא מוצא בהם, ופעמים הוא מצטער הרבה על דברים שבהם שלא פורסמו אלא בסטנסיל או בצניעות שהיא עניוּת, כנגד כמה וכמה דברים שיצאוּ בכלי מילת ושיראין, וספק אם היוּ ראוּיים לבד הגס. ובשביל לתקון קצת מן העוול הזה, ינסה הפעם בעל המדור “נתקבל במערכת” לספר לך קצת ממה שמצא בספרים העניים ובחוברות האלה. ומפני שאינו סבוּר שתוכל ותרצה לבקש ולמצוא את הדפוּסים והסטנסילים הצנועים הללו, לא יסתפק במראה-מקום ובהערת-אוזן בלבד, אלא יספר לך מה שיספר בפרוטרוט ועם קצת ציטאטין, עד כמה שירשה העורך ועד כמה שירשה המקום. והמקום יהיה בעזרו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.