כשפותח הממוּנה על המדור “נתקבל במערכת” את תיבת-הדואר שלו לפני העבודה, הוא פותחה בזהירוּת, שכן התיבה הזאת קבוּעה למעלה ויש לחשוש שמא ינשור מתוכה ספר כבד-משקל ויפול על ראשו. כי רוב הספרים יוצאים בכריכות קשות וכבדות, והנייר שלהם נייר טוב וכבד הוא.

הספרים הללו בני-אבות הם, וחותמת שעליהם מכריזה: “לביקורת, הוצאה פּלונית”. משוּלים הם לילדים בני טובים, ארבעים יום קודם ליציאת הוולד הזה מרחם הדפוס כבר דאגו לו שיהיה מוכן לו מיילד מומחה שישגיח על לידתו התקינה. ואחר-כך תינוק יחסני כזה מוצא מן המוכן אחות ומטפלת, שרוחצת אותו ברוב ידיעה וּזהירוּת, לא ברותחין, שלא ייכווה חס וחלילה, ולא בצוננין, שלא תאחזנוּ הצינה, חס ושלום, אלא בחמין שחמימותם מדודה וחמודה לגוף, ועד מהרה הרך הנולד נמצא רחוּץ ועטוּף בחיתולי רשימות ומעוּטר בעיטוּרי-רצנזיות, וטוב לו. כאמור, בן טובים. ובאמת אמרוּ, הכול יש לו מזלו שלו, ואפילוּ ספר המתקבל במערכת.

וישנם ספרים שהוצאה לא מן העשירות ולא מן המפורסמות נתבקשה לקרוא שמה עליהם, אם מתוך שהמחברים אינם יכולים לעשות כמעשי אבותיהם ולחזור על הפתחים עם חיבוריהם ולאסוף פרנומראנטי“ן, ואם מתוך שאינם רוצים לגלות קלונם ברבים, שאין מאסף לפרי-רוּחם ולבר-בטנם להביאו ביתה. משל לשאינם אמידים שמקום לידת בניהם לא ב”אסותא" אלא ב“הדסה”. אין כאן מן העשירות ומן הרחבות שבבתי-לידה מיוחדים, אבל לפחות יש בטחון שהמיילד המומחה יהיה גם כאן.

אך יש גם אחרים, שאפילוּ ל“הדסה” אינם זוכים והם פשוּט ילידי-בית, ב“הוצאת המחבר” או “בהוצאת חוּג ידידים”. לאמור, בהוצאת הגרוּשים האחרונים שהוציא המחבר. הללוּ אין להם אמה של בד-אנגלי לכסות מערומיהם ועטיפתם נייר בלבד, ואינם נשלחים בידי שליח עם פינקס לאשר בו את קבלתם, אלא המחבר בכבודו ובעצמו בא ומביאם ומבקש בצנעה או בטרוניה, הכול לפי המבקש: הבוּ ביקורת! תנו לו שכר-עמלו, הזכירוּהוּ ברבים, דונוהו לשבט או לחסד, ובלבד שיבוא עליו הדיבור ברבים! כלום לשם מה טרח ולשם מה חסך ולשם מה נתייגע כל אותן יגיעות מרובות, אם לא בשביל לזכות במעט נחת? שכן, ודבר זה ראוי לזכור, בזה לא נוכל להסתפק במשל הראשון של ספר-ולד שבא לעולם, אלא על כרחנו אנוּ מזדקקים למשל חדש, משל הבת: בת בוגרת היתה לו והכניסה לחופה! כמה שנים החזיקה הלה בחיקו ופירנסה מלחמו ושמר עליה מכל רע והיתה שעשועיו תמיד. ולבסוף הוא מוסרה לבעלה, לקורא. שמא אינו ראוי לקצת נחת? שמא אינו ראוי לשמוע את דרשתו של החתן ואת שיר-תהלתו של הבדחן? אפשר תאמרו שיהא מסתכל מן הצד הסתכלוּת של צניעות ויסמוך על אחרים? סבורים אתם שיהא נוטל את בתו וכופתה ומניחה לפני הארי? לא ולא! הבטיחו לו שתבוא רשימה, שתהיה ביקורת, הוא יהא ממתין לה כל יום ויום!

ויש סוג מיוחד במינו, מאלה שאינם נזקקים באמת להוצאה בעלת-שם ואף הם ילידי-בית, אלא שלא מחמת מסכנוּת הם עושים כך. אדרבה, עשירים וגבירים הם, הם עצמם עושים לעצמם, וביתם שלהם אינו פחות מבית-יולדות, ואת המומחה הם מזמינים אליהם לביתם, ואת הרוחץ-וחורץ-משפט גם כן הם קוראים אליהם. הספרים הללו ניירם משובח ומבריק, הדפוּס מיטב הדפוּסים והכריכה כשל ספר הזהב של הקרן הקימת. ובאמת, משוּם מה לא? הרי להם הזהב ולהם הכסף, והספר הזה אינו אפילוּ חלק של חלק מן הריבית. אלו ספרים שמוציאים מוסדות כספיים לכבוד מנהליהם ופירמות גדולות לכבוד יובליהן. הספרים הללו משוּפּעים בתמונות, דיוקנאות של אישים ואישי-אישים, שמות המחברים יש להם שורה תחתית נוספת של תארים, ואל תתפלא הרבה אם בראש המאמר תמצא זיו-איקונין של מחברו! הללוּ הפירמה שלהם היא ההוצאה שלהם, וההוצאה שלהם היא על חשבון הפירמה שלהם, וטובה יחידה שהם מביאים לעולם – שבוודאי עסק בעריכתם סופר מן הסופרים ונתפרנס בזה כמה חודשים.

כל זה דפוּסים שבדפוּס. ויש עוד דפוּסים שבסטנסיל, והם מרוּבים ביותר ומגוונים ביותר. למן ספרים עבים, שלא הוּצאו אלא במניין אכסמפלרים למומחים וליחידים, עד ליומנים של קיבוּצים וקבוצות ופלוגות-עבודה, ועד ליומניהם של חיילים יהודים בכל מקום שהם. הללוּ, ובייחוּד הצנועים שבהם, מתקבלים על-פי רוב בדואר, מקופלים כשפופרת וצרוּרים בנייר, והשולחם אינו מבקש לא אישוּר ולא “שני אכסמפלרים של העיתון שבו תידפס הביקורת”, אלא הם באים בלי כל תוספת של הערה או בקשה: “הנה יצאתי לאור העולם והריני לפניך. שמא תואיל בטובך להודיע עלי ברבים שורה-שורתיים? סוף סוף, כל מי שבא לעולם יש לו זכוּת להירשם בספרי-הלידה! אם תרצה גם לעיין בי, מה טוב, ותבוא עליך ברכה! אבל לדרוש איני יכול, יודע אני שהרבה גדולים וחשוּבים ממני מתקבלים אצלך, וכלוּם הכול אתה יכול לקרות?”

ובאמת נראה שהדברים כך, אבל אינם כך. כל אותם ספרים גדולים וחשוּבים, העוברים תחת ידו של הרושם, אינם אלא עוברים וחולפים ואינם משתהים אצלו כלוּם. פּעמים משביע בהם עינו ואינו משביע בהם נפשוֹ, ופעמים אפילוּ עינו אינו מזין בהם די הצורך, והם עוברים לקוראים. אבל הספרים בני-העניים, ובייחוּד החוברות הדקות והספרים והחוברות שהורתם ולידתם בסטנסיל, לא שולחם-המחבר ולא מקבלם-הספרן אינם בהוּלים עליהם, ולפיכך הרושם ממַצע עצמו ביניהם ונותן ספר מן הספרים או חוברות מן החוברות הללוּ במגירתו, ובשעה שאינה לא עבודה ולא מנוחה הוא מעיין בהם.

ורואה אתה, ידידי, הרבה דברים נאים הוא מוצא בהם, ופעמים הוא מצטער הרבה על דברים שבהם שלא פורסמו אלא בסטנסיל או בצניעות שהיא עניוּת, כנגד כמה וכמה דברים שיצאוּ בכלי מילת ושיראין, וספק אם היוּ ראוּיים לבד הגס. ובשביל לתקון קצת מן העוול הזה, ינסה הפעם בעל המדור “נתקבל במערכת” לספר לך קצת ממה שמצא בספרים העניים ובחוברות האלה. ומפני שאינו סבוּר שתוכל ותרצה לבקש ולמצוא את הדפוּסים והסטנסילים הצנועים הללו, לא יסתפק במראה-מקום ובהערת-אוזן בלבד, אלא יספר לך מה שיספר בפרוטרוט ועם קצת ציטאטין, עד כמה שירשה העורך ועד כמה שירשה המקום. והמקום יהיה בעזרו!

עטיפה שאין עליה שוּם צוּרת אות, אלא כוּלה חלקה ותכוּלה, כימה של טבריה או כשמים שמעליו. דבר זה נראה מוזר וחשוּד. שמא ספרוּת אסוּרה כאן, המבקשת להצטנע? והנה השער, בכתב של מכונת כתיבה: דפּים בתלמוּד, חומר הבחינה בתלמוּד בבלי, שנקבע לבתי-הספר התיכוניים מטעם מחלקת החינוך של הוועד הלאוּמי: בבא מציעא (כאן בא פירוּט הדפים והעמוּדים וּפירוּט המעלות והחידוּשים), ערכם וסידרם ד“ר מרדכי זר-כבוד, מורה בביה”ס התיכון “חוגים”, חיפה תש“ב, הוצאת ביה”ס התיכון “חוגים”.

ראה זה חדש! לא מו“ל ולא מחבר הוא המוציא, אלא בית-ספר בשביל תלמידיו. ומטעם הנהלת בית-הספר באה הקדמה: “חוברת זו, המוצאת ע”י לאור, המכילה את חומר הבחינה לתלמידי השמיניות שנקבע מטעם מחלקת החינוך, באה להקל על התלמיד והמורה כאחד” וגו‘. ואחר כך באה “תודה למורנו הד”ר" וכו’ “שנענה לבקשתנו לקבל עליו את הטרח הרב לעבד ולערך את החוברת” וגו‘. אתה רואה, סיגנוֹן ההקדמה אינו משוּבח והכתיב אינו כמקוּבל. אבל אני סולח, מפני שההקדמה ודאי נכתבה בשעה האחרונה, ובידי אדם מן ההנהלה, שאינו מורה לעברית, כך אני מקווה. ואחר-כך אני הופך דף וקורא קצת בהקדמת העורך-המחבר, על מגמת החוברת הזאת, שהיא עוד פעם: “לשמש עזר” וכו’. עוד דף נהפך, והנה הנה הגעתי: מת' אלוּ מציאות שלו ואלו חייב להכריז. האם זה קשה כל כך?

לא, זה לא היה קשה, לשעבר, לפני כעשרים שנה. הימים היו גם אז ימי אלול, הבוקר היה צונן והעלים נפלוּ כבדים ואדומים וקשקשו מתחת לרגליים. ורבי שמעון גבאי מאיסטיטשקי שעל נהר הדנייסטר כבר סופר את הימים, אימתי יחזור לביתו, אל הדגים הטובים ואל הגשר שעל פני הדז’וּרין הצהוב, הרועש לפני רדתו אל הדנייסיטר. אבל לפי שעה הלימודים מתנהלים עוד כסדרם. ועל הפּיט לראש-השנה יספיקו לעבור בכמה ימים, ולפי שעה לומדים יפה גמרא. מצא פירות מפוזרין, כגון אותם אגסי-אלוּל קטנים וקשים, שעורם כעוֹר ממש, ואף על פי כן יש בהם עסיס מתוק ייני… כן, הכל היה מוּבן. הגמרות היוּ גדולות, הטבלאות טבלאות של עץ עטופות בד לבן שהאפיר, או של כרטון ועטופות עור עם קישוטי זהב, והאותיות מאירות עיניים, דפוּס ראָם ודפוּס סלאַויטה, ואפילו דפוּס מדפּיס בלבוב יפה ומאיר. ור' שמעון פורש את המשנה כשמלה זוֹ, והדברים בהירים ונאמרים בניגוּן שלהם. אפילוּ אתה מבקש לטעות בתיבה שאין לה הכרע – הניגוּן אינו מניחך לטעות, הוא מוליכך על-פני העקוב ומביאך בשלום אל מטרתך. כל אותן בעיות שבעי שם ר' ירמיה, הקורא רץ בהן כאותו סייח המתרוצץ במגרש שלפני בית-המדרש, עד שפתאום הוא נעצר ועומד ומנער את רעמתו עם הגדילים: מאי?! תיקוּ! ואפילו הייאוּש שלא מדעת אינו מביא חלילה לידי ייאוּש, לא בשמים היא ואנוּ כבר בחוּרים הקרובים לבר-מצווה. לא, לשעבר לא היה קשה!

ואילוּ אחר כך, כחמש-עשרה שנה לאחר מכן, היה קשה ואפילו קשה מאוד. התלמיד תלמיד טוב בבית-ספר תיכון, והמורה שלו מן המשוּבחים שבמורים, אבל הגמרא נלמדת כמקצוע אחד טפל בין רבים וחשוּבים, בכיתה גדולה של בנים ובנות בעלי ידיעות שונות, ואינה נקלטת, לא, אינה נקלטת. והמורה-העוזר בבית יושב ומסתכל פעם בפניו המלאים והוורוּדים של תלמידו בן-בסראביה, שהוא טוב וחביב אבל נראה שלבו נעוּל בפני המקצוע הזה, ופעם בגמרא המרוּפטת – מהיכן היא באה, גמרא זו? הנייר שלה כנייר סופג, רך ורע, הרווחים שבין המלים מלאים סימני פיסוּק, והרווחים שבין השיטין גדושים תרגומים ופירושים בדיו ובעיפרון – מה פלא שההסברה אינה נקלטת והמלים אינן מובנות, והייאוש שלא מדעת מביא לידי ייאוּש מדעת גם את התלמיד וגם את המורה-העוזר?

מה עשה אותו מורה, נטל מחברת והעתיק את המשנה וכן כל פסקה ופסקה מן הגמרא, והוסיף סימני פיסוק וביאור מלים והסביר מונחים, וכך היה הולך ומכסח ונכנס ומכסח ומכניס תלמידו עמו, עד שנכנס דרך הכיסוח כשניים שלושה דפים מן הגמרא ונשאל ועמד בבחינה.

והנה, מה שעשה אותו מורה לפני כחמש שנים במיטב יכולתו בשביל תלמיד יחיד ובשנים שלושה דפים של גמרא, עשה עכשיו ד"ר מ. זר-כבוד ביתרון יכולת ובשביל תלמידים הרבה, אפשר כל תלמידי המוסד הזה ואפשר גם בשביל מוסדות אחרים.

אתה מבקש לדעת, ידידי, אם עשה את מלאכתו שלימה וטובה? המומחים ודאי ימצאו בה ליקויים וחסרונות הרבה, ואפילו אני מצאתי מקצתם. כגון שאפשר היה לוותר על מקצת הדקדוּק המובא שם, ובמקום זה להביא פירוש רש“י בשלימותו ולא בקיצוּר. מי חכם ויפסוק מה ראוי להשמיט ומה לא? ודאי שמעת מעשה בהגר”א שישב כמה שנים וחיבר פירוש קצר לגמרא, משוּם שפירושו של רש“י נראה לו ארוך מדי. משגמר חזר וקרא פירושו וראה שאף הוא ארוך, ישב כמה שנים וקיצרו יותר, עד שלבסוף ראה שקיצורו זה אינו אלא פירוש רש”י…

אפשר משום כך באמת לא ביקש המחבר ביקורת. הוא עצמו אינו רואה את עבודתו גמוּרה. בהקדמתו הוא מספר, שראה צורך להכניס בהעתקו סימנים שאינם מצוּיים בתחביר שלנו, אך לפי שעה נהג זהירות ונמנע מזה. הוא השתדל מאוד, ו“למרות טרדת התיקונים המרובה נשתרבבו טעויות דפוּס”. הן אינן מרובות, אבל דרך ההדפסה בסטנסיל אינה מניחה מקום לתיקונים הרבה. על כן תמצא שם תיקונים בכתב-יד, בדיו. ואתה, שאינך בקי בטיב ההדפסה הזאת, הווי יודע שהשגיאות מידהּ של הכתבנית הן באות, העורך-המחבר אינו אשם. הוא כתב: במכנשתא דבי דרי עסקינן, והיא, הכתבנית שלמדה בוודאי בבית-ספר למסחר, חשבה שהמחבר טעה ותיקנה לו: במשכנתא דבי דרי… אני רואה בעיני את פניו של המחבר, כמה הם מלאים צער וטרוניה! כן, טרוניה על כתבנית זו! כלום אין היא זוכרת, איך אבא שלה היה קורא שניים מקרא ואחד תרגום אונקלוס: ויקהל משה – ואכנש משה? כן, ואכנש, מאותו שורש! אבל לא, היא אינה זוכרת, כנראה, לא הקשיבה מעולם. ובכלל היא קצת מפוזרת. הנה למשל שכחה לכתוב את התיבה הגדולה הראשונה “אלוּ” מן אלוּ מציאות שלו, דוקא משוּם שהיתה מודפסת באותיות גדולות ויפות, והעורך-המחבר מוכרח לתקן כל אכסמפלר – בעט. אבל כלום אפשר לזכור הכול ולתקן הכול? הנה ברש"י, למטה, שם נשארה באמת המשכנתא…

האם אתה משער כמה טרחה טרח המעתיק עד שהעתיק כך כעשרים דף גמרא? ואחר-כך כל הנוספות, עד “רשימת התנאים והאמוראים שנזכרו בקבץ הזה!”! (סימן הקריאה האחרון שלי הוא, ואילו הראשון בא בטעות, שכן מכונת כתיבה אם אתה מקיש בה נקודה באותיות גדולות – יוצא לדאבונך סימן קריאה!). הרבה שמות נזכרים ברשימה זו, כל שם בציוּן תנא או אמורא והמקום, ולפעמים גם שנות חייו, ובסוף הרשימה: “ריש לקיש, אמורא, ארץ-ישראל, תלמידו של רבי יוחנן וחברו”.

וחבל! חבל מאד שלא הוסיף המחבר-והעורך עוד תיבה אחד לפחות של ד' אותיות ועם וָא"ו החיבור: וגיסו! אַת, אחותו של רבי יוחנן, בת-נפחא היפה יותר מאחיה היפה ביותר, אשת הפליאה, שידעת לעשות את רבם של ליסטים רבם של חכמים – איך לא הזכירוך אפילו ברמז של תיבה אחת!

וחבל, חבל מאוד, עד לידי דמעות ממש חבל, על מחלקת החינוך ועל כל מי שקבע את התוכנית הזאת, את “חומר הבחינה (!) בתלמוד”, שהגיעו כמעט עד סוף דף פ"ג עמוּד א' ועד סופו ממש לא הגיעו! הרי היו מוצאים שם משנה נאה מאוד:

“השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזוּן יזוּן, לספק במתיקה יספק, הכּל כמנהג המדינה”.

אפשר פעל כאן הפחד מפני זכויותיהם של פועלים, ולא מצאו ראוי ללמד משנה זו בבתי-ספר תיכוניים של “אזרחים”? אם כן שפיל לסיפא דמתניתן, הרי מצויה שם גם דעה של מעביד פיקח:

“מעשה ברבי יוחנן בן מתיא, שאמר לבנו צא שכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילוּ אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהם בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם, על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקיטנית בלבד”.

אמת ואמת, שהמסגרת צרה והשעות מועטות ואין להכביד, ואמת שראשונים לבם היה כפתחו של אולם ואחרונים לבם היה כפתחו של היכל ואנחנו לבנו כחרירה של מחט, אבל אפילו מחט זו, כיון שכבר השחלת בה את החוּט – מי מעכב בידך להאריכו באמה-אמתיים?

והרי הוא חוּט של זהב, שזוּר אגדה באגדה ופליאה על פליאה… רבי אליעזר ברבי שמעון, זה שישב במערה ולמד רזי תורה וכשיצא מתוכה ונתן עיניו באדם מיד נעשה גל של עצמות – הוא נותן עצות לתופסי-גנבים והוא עצמו נעשה פרוונקא לאיגרתו ומכלה קוצים מן הכרם… עדיין לא ברוּר לי מי היוּ אותם קוצים, אבל אני משער, ואיני מאמין שהיה חו"ח חומץ בן יין… ואף על פי כן דעת חכמים עדיפה: יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו! ומפני מה מה שאירע לך, כרסתן קדוש, אירע אף לבעל-כרס אחר, לרבי ישמעאל ברבי יוסי, ולא מצא דרך אלא לערוק ללודקיא? והניחא שערק רבי ישמעאל, אביו רבי יוסי מפני מה ערק? ולמה זה לאסיא וזה ללודקיא, כלוּם אין מקום לשניהם במקום אחד? ומה היה גודלו של אותו צמד שוורים שעבר מתחת לכרסם של ר' אליעזר ור' ישמעאל ולא פגע בהם, ואם היו להם קרניים או עדיין היו בני-בקר צעירים? הוי הוי, השאלות התמימות האלה, שהיו מרחפות מסביב לראש הילדותי כיונים מסביב לשובך!

וחוזר חלילה אליך, הטברינית היפה, אשתו של ריש לקיש, שאפילו גרעיני הרימון הנתוּנים בכוֹס כסף מעוטרת שושנים של ורד ונתונים בין חמה וצל – אפילוּ הם לא יכלוּ להצל ולהאפיל אל יופיך ונויך, שהיה חי ברגש-הכוסף ובכוח-הדמיון של הנער!

השבעתיכם, ידידי ורבותי המורים, אל תבריחו את היונים הללוּ מסביב לראשיהם של ילדי ישראל! הוסיפו ל“חומר הבחינה” עוד כמה דפים, עוד כמה גפיים משיקות, כי בזה תיבחנו! ולמדוּם לא לתלמידי “השמיניות” דווקא, הקדימו בארבע שנים, למדוּם ל“שמיניות” של בית-הספר העממי! בשעה שהלב עוד פתוח כפתחו של אוּלם ולא כנקב של מחט סידקית!

מובן שתוציאו ספר חדש, בדפוּס, בכריכה, בהגהה מדוקדקת, כלום מה מפריע? הרי אין אלא להשמיט כמה שורות בדף פ"ד עמוד א' למעלה. ואולי גם זה לא. מה יש כאן להכחיש? הרי באמת האהבה דוחקת את הבשר!

בול-דואר ירוק, ועליו תבנית קברה של רחל אמנו, הביא כמה דפים צרורים ומגוללים: יומן של אחת הנקודות בארץ. לשעבר היו היומנים הללו באים בשפע, ממקומות רבים, והיו שואבים מהם ומוזגים מהם אל דפי העיתון, שיהיו כל הקוראים קוראים ויודעים מה מתרחש ב“נקודות”. אחר-כך, משנצטמצמה מסגרת העיתון ואת המסגרת המצומצמת התחילו ממלאות ידיעות חשובות ודחופות, ובמקום הנקודות באו עמדות ובמקום היישוּבים באוּ חזיתות, ובמקום השמחה לכל כיבוש חדש בארץ באה החרדה מפני כל כיבוש בארצות הגולה – התחילו מגילות-היומנים הללו פוחתות והולכות. דומה, אף הידיים שטיפלוּ בהן קודם בחיבה ובמסירוּת מצאו להן עכשיו התמסרוּת לעניין חדש.

והנה, שישה דפים בצרור מודפסים מצד אחד, מיום ב‘, כ“ה באלול ה’תש”ב עד יום ב’, ג' בתשרי ה’תש“ג. והמספרים הסידוריים: מ-2002 עד 2007. אלפיים יומנים ויומן אחד מאלה הופיעו עד עכשיו במקום הזה, ואני ואפשר גם אתה, קוראי היקר, לא קראנו בהם! כמה ענייה ספרות זו שאנו קוראים, כמה אנֶמית היא, אם אין בה כלום מן ה”נקודות" הללו; מן “הכדורים האדומים” הללו, יוצרי-הדם בגופו של היישוב. והרי שם נעשית עבודה שאינה פוסקת, והיא נעשית מתוך חיבה יתירה ונודעת, והכול נרשם ונכתב במכונה ונכפל במכונה, שתהא כל יחידה ויחידה במקומה ובמכונה יודעת את תפקידה ועבודתה היא וגם את הנעשה והמתהווה בכל היקפה של ה“נקודה” והמשתזר בחוטים המקשרים אותה לנקודות אחרות שכמותה ושאינן שכמותה. הכול גלוי והפינקס פתוח ואין נסתר מנגד עיניך, קרא ודע והודע דעתך, שמא אינך מרוצה ושמא אתה דורש תיקון ושיפור; הכול מסופר בקיצור ובפשטות ומתוך שיגרה ונסיון של שנים בניסוח הודעות, אבל מתוך שיגרה המשגרת קרני אהבה ללב הקורא.

ולאחר הקדמה זו אביא לך קטעים קטעים מתוך היומן עצמו; ולא אפסיקו אלא בקצת הערות והוספות:

“יום ב' כ”א אלול התש“ב”. בראש: “מז”ט! לתכלת ולמרדכי נולדה שלשום בת".

הנה, רואה אתה, התחלה נאה, בת תחילה סימן לבנים. וכבר אני משתוקק לדעת, מה יהיה שמה של בת זו, ששם אמה תכלת? מה תכול מתכלת ומה נאה מתכלת? וידיעה זו באה לכל רוחב העמוד, אַנאַלוגית לכותרת מחזית רוסיה שבעיתון היומי, ונכון. מפּני שבאמת היא ידיעה פוליטית חשובה (ראה אברהם הלוי פרנקל: “העליה הפנימית בישוּב”, לוח “הארץ” (תש"ג).

למטה הימנה, בטור אחד, באוֹתיות רגילות, ידיעה יישוּבית חשובה: “באוּרווה. אחרי עבודת עשר שנים במשקנו נפח אתמול הסוס מודריק את נשמתו”. חבר לעבודה היה, עוזר נאמן, משך את עבותות העגלה והמחרשה, ומה פלא שנתמשכו אליו גם חוטי ידידוּת וריעוּת, ומי יודע, אולי גם חוטי אהבה. יודע צדיק נפש בהמתו ואוהב העובד את חברו לעמל. והנה קם והלך ושכב, סוס זקן זה, ונפח את נפשו. עשר שנות עבודה – כלום אינן מזכות אותו בידיעה של שתי שורות עם כותרת של שורה אחת?

למטה מכן: “שיעורי העברית יתחדשו בשבוע הבא”. ולמי יש לפנות לשם התייעצוּת וקביעת זמן הלימוד.

קו מבדיל וידיעה: מתוך “דבר” אתמול:

“מאסר עולם הוטל ביום ו' על-ידי בית הדין הצבאי בירושלים על דויד זקס, חייל מחיל האוויריה, שנאשם בהחזקת 12080 כדורי רובה. יחד אתו נאשמו עוד 7 אנשים… שמונת האנשים, ש-5 מהם הם מגבעת ברנר, נאסרו ב-12 באוגוסט. הם לא הודו באשמה. פסק הדין ניתן לאחר בירור שנמשך יומיים. הנאשם שזוּכה הוא אריה מאירוב. נתן רובין, טוביה חודנסקי ומשה קרופניק נידונו למאסר 7 שנים כל אחד, ואורי שטיינברג ל-5 שנים. פסקי הדין טעוּנים אישור מטעם המפקד הראשי של הצבא (בינתיים הומתק דינם)”.

וסמוך לזה מכתב:

“במערכה, 31 באוגוסט 1942. חברים יקרים, לרגל ראש-השנה אני שולח את ברכותי לכולכם. תהי השנה הבאה שנה מוצלחת לגבעתנו, שנת נצחון לחופש ולדרור, שנת גאולתה של ארצנו. זו הפעם השנייה שלא אוּכל להיות אצלכם בראש-השנה. מתגעגע אני להיות שוב יחד אתכם בחג הזה. אך חובתי היא להיות פה עד גמר מלחמתנו – – – מקווה אני, כי בקרוב אהיה בארץ, כחייל בצבא הרגלים שלנו. כל טוּב לכם וחג שמח. צבי”.

“יום ג', כ”ו באלול התש"ב.

גיוס למסיק הזיתים: לאחר שנסתיימה עונת האסיף של פירות עצי הנשירה הגיע תור מסיק הזיתים. יבול הזיתים רב. סידור העבודה לא יכול להיענות מיד לדרישה לגייס עובדים למסיק. בינתיים הבשילו הזיתים וכמחצית הטון כבר השחירה. לאחר שהשחירו אין הזיתים ראויים עוד לשימורים אלא לשמן בלבד. עכשיו כשכל זני הזיתים הולכים ומבשילים, החריפה שאלת המסיק. יש לחשוש להפסד ניכר אם לא יגוייסו מיד 10–12 איש לעבודה זו. סידור העבודה ראה חובה לעצמו להיענות לדרישת הענף, כי הסכנה אינה סכנת הפסד כספּי בלבד, אלא הפסד ערך תזונתי חשוב בימי מלחמה אלה, וגייס קבוצה בת 15 איש, בהוציאו אותה מתוך פעולות שהזמן גרמן לתפקיד זה ל-3–4 ימים. סידור העבודה לא יכול להיענות בצורה כזאת לדרישתם של ענפים אחרים, התובעים גם הם עובדים בשל עבודתם הדוחקת".

בישיבה של המזכירות “למען חברינוּ המגוייסים” דאגו “לשיכון החיילים הבאים אלינו לחופשה. דוּבר גם על צורת קשר המכתבים. יש רצון לשוות לחליפת המכתבים אופי חברי ואינטימי יותר, ושלא להסתפק במשלוח יומנים ומכתבים מודפסים ומשוכפלים. הוועדה תטפל בהמרצת הקשר בין החברים במקום ובין המגויסים. אשר לשי לחיילים לראש-השנה, הרינו שולחים היום את מרבית חבילותינו. רק חבילות מוּעטות נשארו הטעוּנוֹת השלמה. הן תישלחנה בימים הקרובים”.

“חזרת התזמורת לא נתקיימה אמש. היא תתקיים הערב. על המשתתפים לזכור, כי עד ראש-השנה לא נשארוּ אלא ימים מעטים”. התזמורת מתכוננת איפוא לקראת ראש-השנה? נוּ, כן, אבל מוזר קצת. ונראה, נראה מה יהיה.

“מגן-הילדים לבית-הספר: לרגל פסק-הדין על מאסר חברינו לא הוחג השנה חג מעבר ילדינו מגן-הילדים אל בית-הספר. מקווים, שהחגיגה תיערך בשמחת תורה, כשהילדים יעברו לביתם הקבוע. כיום מוסיפים הילדים לגור ולאכול בגן-הילדים. מספר הילדים העוברים – 23 (רק הצעירה שבמוסד הזה הועברה לגן-הילדים א'). קבוצת ילדים זו היתה 5 שנים בטיפולן ובהשגחתן של שתי עובדות קבועות: סבינה ובלהה” (שפרה, שפרה, את המשפרת את ילדי ישראל הנאים, למה תתחפשי בסבינה? שובי, שובי לשמך, שפרה!). “נסתיים שיפוץ הבית ששימש עד עתה גן-ילדים א' ואשר ייתפס בימים הקרובים על-ידי שני מוסדות גמוּלים. היום או מחר תסתיים צביעת הבית השלישי בשורת הבתים השנייה של גבעת הילדים”.

חבל שלא הייתי שם, הייתי יכול להועיל במלאכה זו. צבּע הייתי מימי, וכך רשום בתעודת-העלייה שלי: זגג וצבּע. ואין זה בדוי, חס וחלילה. ומפני שכל אותם החלונות והדלתות שצבעתים בבתי אחי שם, בטלוסטה, ספק עומדים וכמעט אין ספק נעקרו או נשרפו, על צבעם ושמנם, כמה טוב היה לצבּע במקצת כאן, בגבעת-הילדים!

“מדרגות בגבעה: לכבוד ראש-השנה מתקנים את המדרגות אשר במדרון הגבעה”. הנה, גם זה חדש, “לכבוד ראש-השנה”, אבל זה יפה. יש מקום לדרוּש ולסמל. תיקון מדרגות לעלייה – מה שאין כן התזמורת שמצאנו קודם. אבל נראה, נראה מה יהיה.

שוב מזכירים לחברים הרוצים להתחיל בלימודים (סתם לימוד – עברית ותנ"ך), שיזדרזו, כי בסוף השבוע תיקבענה השעות ולא יוכלו לשנותן. ורשימה גדולה על “המצב הסאניטרי בישובנו” מסיימת את הדף ועוברת ליום ד' כ"ז באלול. רופא מן החוץ ורופא מן המקום וחבר אחד ערכו חקירה סאַניטרית, והתוצאות נמסרות במכתב, מה בסדר ומה אינו בסדר, ומה הנדרש: א) לסדר בלי דיחוי וגו‘, ב) להתקין סידור וגו’, ג) להשגיח שכל הפרודוקטים וגו‘, ד) לסדר תיקונים וגו’. ה) להכניס בהקדם שיפור וגו‘, ו) להזרים את מי המכבסה וגו’, ז) להוסיף וגו‘, ח) להשגיח שכל בתי וגו’, יחד שמונה לשונות של תיקון ושיפור.

אותו יום ד', כ"ז באלול, באה למעלה ברכה כזאת: “שלום צאתה! לאה פלונית, אשר באה הנה לעזרה למשק, עבדה בישובנו יותר מאשר מתנדבות אחרות. לאחר עבודת שלושה חודשים, מרבית הזמן במטבח, עזבה היום את הגבעה. היא דורשת בשלום החברה”.

הנה, תשומת לב נאה, ובוודאי לא על חינם. עבדה יותר ממתנדבות אחרות. ורוב הזמן במטבח, אפשר עמדה ליד הדוודים הגדולים והוסיפה בהם תבלין מיוחד, שלא היה קודם, והנה הלכה – וברכה שלוחה אחריה. אף היא ברכתה שאוּרה לחברה כולה… ידידות בת העבודה.

ולאחר מכן: “דאגה לפליטים ברוסיה. על-ידי מזכירות הקיבוץ נעשית פעולה מאומצת כדי לאַפשר משלוח חבילות לפליטים ברוסיה. חברי ישובנו, שיש להם קרובים ברוסיה כפליטים, מתבקשים לסור עוד היום למזכירות ולמסור את כתובתם של קרוביהם”.

כמה אני מתקנא בכם, אחי לצרה, “חברים שיש להם קרובים ברוסיה כפליטים”. ודאי כבר התעניינתם וידוע לכם שחבילה קטנה עולה כשש לירות, וחבילה גדולה – כעשרים, ואך שלישיתה בערך מגיעה – כשהיא מגיעה – אל הקרובים. על המזכירוּת הזאת שלכם אני מתקנא בכם, העושה פעולה מאומצת, וודאי תעשה וגם תוכל. גם אני צריך לשלוח, לא חבילה אחת אלא שלוש, ומפני מה בעצם אין גם לנו, אנשי העיר, “מזכירוּת”? אולי מפני שאצלנו אנשי העיר, אין סמוך לזה, “הערב ישיבת ועדת המשק, ועל הפרק: חכירת שטח קרקע בסביבתנו”? אמנם כן, כנראה משום כך.

“מכתב מאת רפי (המכתב נכתב עברית ונשלח באיירוגרף ב-12 באוגוסט). קיבלנו היום את מכתבכם ממאי ושמחנו מאוד על הידיעות שמסרתם, אם כי כמה מהן אינן משמחות ביותר. – – מצער מאוד לקרוא על המחסור הקשה בידים עובדות, ויחד עם זה לדעת על מאות הבחורים והבחורות כאן בהכשרה, שחייהם עוברים לריק מפני שאינם יכולים להגיע לארץ. יפה עשיתם שצירפתם את רשימת החברים שנתגייסו. היינו שמחים מאוד לוּ יכולתם לשלוח גם את רשימת החברים שנתגייסו כבר מזמן. מסרו דרישות שלום מאתנו לכולם כשתכתבו להם. בוודאי מבינים אתם, כי יושבים אנו בהרגשה קשה של חוסר יכולת להשתתף במתהווה בארץ ומסביב לה. מדי פעם בפעם אנו מתכנים תוכניות חדשות איך לחזור הביתה, אך השעה עוד לא שיחקה לנו. הילדים מרבים לדבר על הגבעה ושואלים: מתי נסע? במחנה המתקיים כאן הרצה אורי על החיים בגן-הילדים. כל משפט בהרצאה זו התחיל: היה זה באחת השבתות, אחרי שאכלתי את בשר התרנגולת ואת מרק התרנגולת ורכבתי עם אבא על החמור… ונתקבל הרושם, כאילו החיים בארץ הם יום שבת אחד ארוך וכולו רכיבה ואכילת בשר התרנגולת… השיבו גם אתם על מכתבי באיירוגרף. ספּרו על כל המתהווה. דרישת שלום לבבית לכול”.

ודאי הבינות מעצמך שהכותב הוא חבר שיצא לשליחות, והואיל וחליפת המכתבים נעשית באיירוגרף, מסתבר שהוא נמצא באנגליה. ועמוֹ אוּרי, בנו כנראה, המספּר שם על מה שהוא מספּר, הרי ראית, אולי משוּם שהמרק, מרק התרנגולת, לא היה מאכל נפרץ לאורי, והשיגוֹ רק בשבת, וכן החמור לא היה מפונה בשבילו אלא בשבתות, ואוּלי משוּם שיש בלבו של אוּרי חטיבה גדולה של ארץ-ישראל והיא מקוּפלת יפה יפה, ואינו רוצה אף אינו יכול לגוללה שם, בארץ הערפל, והריהו נאחז בטפל: מרק, חמור. כלום לא נשתבחה ארצנו גם בתורה כארץ זבת חלב ודבש? כאילו זה עיקר שבחה ובלא זה לא היינו מחבבים אותה!

יום ה', כ“ח באלול, פותח בהודעה על התורנות בחגים: “החברים מתבקשים לעיין מיד ברשימת התורנים בימי החג ולהגיש את עצומותיהם, אם אינם מרוצים מהסידור. ערעורים המוגשים באיחור לא יתקבלו”. מהודעתה של הוועדה המסדרת את התורנות אתה למד, שעצם הגשת העצומות תופעה רגילה היא, היא מבקשת רק ומזהירה שיגישון במועדן. זה אחד מן הדברים השכיחים ב”נקודות", שבחג דווקא, כשבא אל חבר אורח או קרוב, נמצא שהמארח יש לו תורנות בעבודה מן העבודות לצרכי נפש, והוא ממהר אל “סידוּר העבודה” ומבקש ממנו שיחרוּר. וּמה יעשה אותה שעה הסידוּר הזה, את מי יבקש שיסיר מעליו את החולצה השבתית ואת הלך-הרוח החגיגי ויקבל עליו עול תורנות? על כן באה ידיעה זו בראש!

למטה הימנה “תוכנית גן החורף”, מה נעשה ומה יש לעשות; וידיעה על בית-החרושת לריבות ולשימורי ירקות. הייצוּר היה השנה כפליים מבאשתקד, אף על פי כן סגרוּ את בית-החרושת לשבוּעיים. ושני טעמים לדבר: אי אפשר ליתן חופש לעובדים בסירוגין, מפני שאין מי שימלא את מקומם, וגם הבניין והמכונות טעוּנים שיפּוּץ ותיקוּן, ובזמן שכוח הבשר-ודם ינוח גם מכונת הברזל תתוּקן. וטעם שלישי, שאינו מוּבא שם ואני בודאו מלבי: אפשר גם הרוּח, הרוּח שבאדם, ביקשה קצת לנוּח, ודווקא עכשיו, בשבועיים של החגים, היא רוצה לבוא על תיקונה. על כן באה הסגירה דווקא עכשיו, בחודש השביעי, תשרי.

הדף של יום ו' ערה“ש פותח בברכה הנושנה: “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!” ותוספת חדשה: “תהא השנה החדשה שנת דרור בארץ. שנת מפּלה לעריצים ותקומה לנדכאים, שנת שיבת בנים לגבולם, אל מפעל החיים והשלום!” אמן! גם הברכה החדשה יפה, וביסודותיה היא ישנה, רק הצירופים חדשים. והיא כתובה לכל הרוחב, בפיזור, אבל באותיות קטנות, רגילות. ומפני מה “דרור בארץ” בא באותיות גדולות? המתן רגע ואנסה – שמא יש כאן רמז? כמובן, דרור בארץ – בגימטריה תש”ג! אם כן, גם זה ישן-ישן וטוב!

עוד בשני טוּרים, לכל הרוחב: “תוכנית החג: הערב בחדר האכילה (כן, ונכון, ולא בחדר-האוֹכל) תוכנית חגיגית לראש-השנה: שירה, נגינה (לשם כך התכוננה התזמורת? ונראה, נראה מה יהיה) וּקריאה. מחר ב-4 אחר הצהרים בחוּג לתנ”ך – שיר השירים (?). מחר ב-9.30 על-יד המתבן (תחת כיפת השמים הגדולה) – הסרט “אדיסון האיש”." בוודאי זה יפה, אבל מדוע דווקא בראש-השנה? אדיסון רב-האמצאות וגאון-החידושים, מפני מה לא המצאת מנגנוֹן לייצוּר “הווי”, הווי חדש וטוב? והרי אנחנו זקוקים למנגנוֹן כזה!

וּלמטה שיר, מאוד מחוּק, אולם שקול ברוב דיוּק, אפשר לקרוא לפי הקצב; ויש בו עוז ויש בו קצף. חיברו יוסף אחאי:

לַלּוֹחֲמִים בְּעֹז לִשְׁבֹּר אֶגְרוֹף הָרֶשַׁע

לַמִּתְיַצְּבִים בְּכֹחַ מוּל אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה,

לַסּוֹלְלִים נָתִיב לִפְדוּת, לְאוֹר, לְיֶשַׁע,

לִדְרוֹר וּלְנִצָּחוֹן – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לְכָל הַנִּלְחָצִים בִּזְרוֹעַ מִתְעַלֶּלֶת,

לְכָל הַמִּתְעַנִּים בְּעֵמֶק הַבָּכָא,

לְכָל אֲשֶׁר עָיְפוּ מִשֵּׂבֶר וְתוֹחֶלֶת

לְיוֹם נָקָם בַּצָּר – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לְכָל הַנְּדוֹנִים עַל לֹא חָמָס לַסֹּהַר,

כִּי צַר לְבַב הַדִּין וְעֵין מִשְׁפָּט טָחָה,

לַנִּגְזָלִים מֵרֹן וּמְחֶדְוַת הַנֹּעַר,

מִגִּיל הַמַּעֲשֶׂה – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לַמַּשְׁכִּימִים עִם שַׁחַר לַחֲרשׁ, לִזִרֹעַ,

אֲשֶׁר יָדָם עוֹשָׂה בְּלִי הֶרֶף בַּמְּלָאכָה,

וְלֹא תֵדַע חָשָׂךְ, וְלֹא תֵדַע מַרְגּוֹעַ

עַד יֵעָקֵר הַצָּר – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

ואחר-כך באה ידיעה על האסיפה הכללית שהיתה במוצאי ראש-השנה, יומא אריכא זה, ועל ישיבת המזכירות ומה שהחליטה, וקריאה בעניין חדר הקריאה: “בזמן האחרון נעלמים מחדר הקריאה עיתונים וחוברות. מנהג נפסד זה מן הראוי שיופסק מיד. הממונים על חדר הקריאה נוהגים לאסוף את העיתונים והחוברות ולשולחם לחברינו המגויסים. כל המוציא עיתון או חוברות מחדר הקריאה ידע כי הוא מקפח בזה את חברינו המרוחקים מן הבית והכמהים לידיעות מן הבית ומן הארץ”. נכון מאוד. ועדות נכונה ואמיתית מאוד, כמה גדול הצמאון לאות הנדפסת, לעיתון ולחוברת.

והנה עוד ידיעה: “ביקור אסירינו. בראש-השנה ניתנה רשות לבקר את אסירינו. נסעוּ כשלושים איש, ביניהם נשי החברים ובניהם. המבקרים הביאו להם למעלה מעשרים ספר לעיון, לקריאה וללימוּד, מלבד מגדנות ומתנות אחרות. גם בימי החג הבאים יורשו ביקורים כאלה”.

ועוד כמה פרטים מתוכנית הלימוּדים בשיעורי הערב (הם מתחדשים מיד, למחרת ראש-השנה בערב): ראשונים (יהושע), דקדוק (עוד מלמדים לו לזה כאן, בארץ-ישראל, כמקצוע לעצמו?), ספרוּת (יהודה שטיינברג); ולמתקדמים: אחרונים (הושע), דקדוק (כאן – ניחה!) וספרוּת (שאול טשרניחובסקי), וישנם שיעוּרים למתחילים גמוּרים ולמתחילים-מתקדמים: קריאה בעיתון. ובשבת אחר הצוהריים שיר-השירים (עכשיו ברוּר מפני מה נכנס גם לתוכנית של ראש-השנה, שחל להיות בשבת).

ואלה כמעט כל המעשים שנעשו בששת ימי המעשה הללו בגבעה.

ומה היה על התוכנית בראש-השנה, ההצליחה? לא מסופר על כך ולא כלום, התזמורת ודאי ניגנה יפה והמקהלה שרה יפה מאוד. אבל במוצאי ראש-השנה, באסיפה הכללית, אירע משהו. ועל כך מסופר ברשימה: “כיצד נחוג את חגינו? זעקה-שאלה זו התפרצה אמש באסיפה הכללית מפי אחד החברים, אשר נכווה, כנראה, מצוּרת מסיבתנו בראש-השנה”.

חברים יקרים, זעקה זו פרצה גם כאן, בעיר, ולא במוצאי ראש-השנה בלבד. אלא שאין כאן אל מי לזעוק, מפני שאין כאן אסיפה כללית, היכולה להבטיח “כי שאלה זו תשמש נושא לדיון באסיפה, כאשר שימשה כבר לא פעם”.

____________

תם. עוד שתי שורות, אף הן באו בראש, באותיות גדולות, ולכל רוחב הדף הראשון של השנה החדשה: “לחנה וליעקב נולד בערב ראש השנה בן! לשושנה ולחיים נולדה בב' דראש-השנה בת!”

הוא שאמרתי: בת תחילה… סימן טוב ומזל טוב!

(שיחה ב“קול ישראל”)

בדקתי בכל הבעיות הספרותיות שלנו הקבועות ועומדות, ולא מצאתי בהן ראויה להעסיק בה את קהל השומעים אלא אחת. אף היא מסוּכנת מאוד, ועלולה להרגיז עלי גדולים וטובים. אבל, בגללה ולמענה מוּכן אני להסתכן. ויותר ממה שהיא בעיה ועניין לדיוּן, היא משאלה ובקשה. הלא היא הבקשה למעט פשטוּת בלשון. ואת הבקשה הזאת אני שוטח לפני כל המחזיקים בעט-סופרים ומביאים את דבריהם אל קהל הקוראים, בין בשירה ובין בפרוזה, בין במקור ובין בתרגום, אם בספר ואם בעיתון.

מה מספר האוּכלוסין העברים בארצנו? כמיליון ומחצה. וּמה מספרם של דוברי עברית? אם הרבה – חצי המיליון. וּמה מספרם של קוראי ספר עברי? איני יודע בדיוק, אבל בידוע, סתם מהדוּרה של ספר עברי – אלפיים עד שלושה אלפים טפסים, ורק ספרים מוּעטים זוכים לשתיים ושלוש וארבע מהדוּרות. נמצא, תחום הקוראים העברים בהווה מצוּמצם מאליו, צימצוּם שבהכרח. ואנוּ מבקשים, כמובן, להרחיבו, לקלוט בו עוד אלפים ועוד רבבות מתוך המיליון הזה, שלפי שעה הוא בתורת קורא אוצר חתוּם, והספר העברי הוא לגביו כספר החתום. והלא אחינו הם, ואנו רוצים לקרב אותם אל התרבוּת העברית, להנות אותם מן הספרוּת העברית. ורבים מהם, אנשי השכלה ותרבוּת, לומדים עברית בשקידה, וכמו שאומרים בלשון העסקנית – הם הולכים לקראתנוּ. אך האם גם אנחנו הולכים לקראתם? האם אנו משתדלים להקל עליהם את הגישה אל הספרות העברית החדשה והחדישה? בלב מלא צער אני עונה לשאלה זו: לא! אדרבה, אנו מתרחקים מהם, אנו עושים הכול בשביל לייאש אותם. דומה, נדברוּ ביניהם הרבה מן הסופרים העברים לעשות יד אחת וּלהוכיח לו לקורא העברי החדש, הבא מרחוק, שלעולם-לעולם לא יוכל לחדור אל הספרוּת העברית, לעולם לא ידע עברית במידה מספקת בשביל לקרוא סיפּוּר עברי מודרני, ולא-כל-שכן – שיר עברי חדש. כי אנחנוּ הסופרים העברים – אנשים זריזים אנחנוּ, ואנוּ עוסקים בבת-אחת בשני עיסוקים: גם עושים ספרוּת, וגם עושים אגב-כך תחרויות-לשון, להראות ולהוכיח, שכל אחד מאתנו יודע לעשות מיני חכמות מופלאות בלשון, שאינן ידוּעות לשוּם אדם אחר…

וכאן אני מסתכן ושואל: חברים נכבדים מאוד, אמני-הלשון הגדולים והכמעט-גדולים, האם אינכם מרגישים, כי בשל העיסוּק הצדדי הזה, בשל האקרובאטיקה הלשונית, אתם מאבדים את העיקר, אתם מאבדים את הקורא?

ועוד רעה אחת אתם מביאים בזה לעולם: אתם משתעשעים בלשון, כי יש לכם רב, אוצרותיכם מלאים מזן אל זן, ואתם מבקשים לפזר, לתת ביד רחבה. אך הנה באים אחריכם אחרים, עניים ואביונים, ואף הם תופסים את לשונכם, לשון לימודים וחידודים, ולהם היא משמשת כסות, לכסות בה על הדלוּת הרעיונית, על אוזלת-היד בתיאור ובהבעה. אותו הערפל הלשוני, המשמש לכם ענני-כבוד, בא ומשמש להם ענני הסוואה…

מעשי-הקרקס הלשוניים הללו הוּנהגוּ קודם בשירה בלבד – הקורא העברי כבר הוּרגל, המסכן, שלשון השירה העברית היא מין לשון מיוּחדת בפני עצמה, המצריכה שני זוגות משקפיים. רבים מספרי השירה, הקורא בהם נדמה לו שהוא קורא בספר איוב, והוא חייב לגייס את כל זכרי-הלשון ולאמץ את כל כוחו הפרשני, בשביל לגלות תחילה את מובנה הפשוט של השורה. ואם הוא רוצה להעלות מן השורה הזאת מראה ותמוּנה – הוא חייב להשקיע בה כוח-דימוי רב כל-כך, שאין נשארת לו עוד שום הנאה מן הקריאה הזאת, אלא עייפות גדולה בלבד. מפני מה המשוררים הללו מעמיסים הכול על הקורא, ועל עצמם הם מקילים כל-כך? האוּמנם הם משלים את עצמם, שכל כתביהם הם כמין כתבי-קודש, שיקוּמוּ להם מפרשים כמו לאיוב? למה לא יעמידו את בתי-שיריהם על עמודי הפשטות? למה לא יגישו את דבריהם – אם אמנם דברים להם – כשוּלחן ערוך וכמפה פרושׂה, שיהיה השיר כמו לחם וכמו יין?

וה“מודה” הזאת, לומר במקום אמירה פשוטה ויפה אמירה מעוּרפּלת ומסוּרבלת, פשטה מן השירה ועברה אל הפרוזה, ופשטה מן הפרוזה המקורית ועברה אל התרגומים. לשם מה הלהיטוּת הזאת, להלביש כל משפט חילוני מחלצות-חג ובגדי-שבת? האם תחרוּיות-הלשון מחוּיבות גם בתרגוּמים, ולא רק בדברי מקור?

הנה, הנושא הזה הוא, לדעתי, החשוב והדחוף ביותר. וכבר הקדמתי ואמרתי – יותר ממה שהוא בעייה, הוא משאלה. אל נא תעשו את לשוננו לשונם של יחידים, תנו לה להיות לשונם של אלפים ורבבות רבות. זכרו את הקורא החדש, שמטענו הלשוני מוּעט, וזכרו את הקורא הישן, שגם הוא אדם עייף ואינו רוצה בטרחה יתירה ומיוּתרת. עשו נא למען הדור הזה, שהוא דור של קיבוּץ גלוּיות, ולמען ספרותנו, שלא תהיה ספרותם של בחירי-עם בלבד, אלא של העם כולו; ועשו למען עצמכם, שלא תהיו יגעים לריק!

(שיחה ב“קול ישראל”)

אנצל את מעט הרגעים של השיחה הזאת בשביל לפנות בהצעה ובעצה אל חברי כותבי-השירים. זוהי כתובת רגישה ביותר, ואני מקדים ומודיע, שאינני פונה אלא אל בני-גילי ואל הצעירים ממני. הללו לא ייעלבו מכך שאני בא אליהם בעצה טובה – עצה שיעצתי קודם-כול לעצמי, ומצאתי אותה מועילה מאוד. ומה היא העצה? עשו את צורת הפרוזה מבחן לטיבם של שיריכם!

מן הדוּגמאות הגדולות של השירה העולמית, וכן משירתו של ביאליק וכמה מבני דורו, אנו למדים כי לשון-השיר יש בה קודם-כול מיטב התכונות של לשון-הפרוזה. המשפט משפט, יש בו חיתוך-איברים ברור. הרעיון רעיון, יש בו היגיון טוב ותוכן מסוּים. התיאור תיאור, אפשר לעצום את העיניים ולראות את המראות המתוארים בעין-הנפש הפנימית. שיר מן השירים של המשוררים הגדולים הללו, אם תדפיסוהו לא בשורות קצרות, המסתיימות עם החרוזים, אלא בשורות ארוּכות ורצוּפות – תמצאוהו כתוב פרוזה טובה ובריאה. הקורא התמים לא ירגיש כלל, שיש לפניו שיר. הוא יקרא ויאמר: פרוזה יפה מאוד, פיוטית. והקורא המנוּסה, הרגיש למשקל ולחרוז, יכיר ויאמר: הרי זה שיר מוּדפס בצורת פרוזה!

זהו מבחן פשוט מאוד, אבל כגודל פשטוּתו כן גודל אמיתותו.

משול השיר לבן-מלך. הוא יוצא לרחובה של העיר עם שיירה ארוכה של מלווים. והם הולכים בטורים ערוכים, בצעדים שקולים ומדודים, ביאמבים או בטרוכיאים, באמפיבראכים, באנאפסטים או בדאקטילים. והחרוז מכה לפניהם בתוף. מה פלא שהכול מכירים אותו, ואומרים: הנה, זהו בן-המלך! ובן-מלך, בידוע, נמצא תמיד מישהו מוכן להריע לכבודו, לצעוק: “יחי!”, להשתחוות לו, להחניף לו. ואפילו בן-המלך אינו, במחילה מכבודו, אלא שוטה גמוּר ובור גמור, ריק מחכמה וריק מרגש.

אבל בן-מלך חכם ונבון, בעל לב טוב, מה הוא עושה? הוא פושט את בגדי-המלכוּת ולובש בגדים פשוטים, או מתחפש כאחד העניים, מוותר על הפמליה ועל התופים ויוצא יחידי לדרך. וכך, בהסתר-פנים, הוא עובר על-פני המדינה ומשוחח עם הבריות. כי הוא רוצה לדעת מה דעתם עליו, ועל אביו המלך. והעיקר, רוצה הוא לדעת אם יכירוהו בני-האדם בקלסתר-פניו המלכוּתי, בחכמתו ובטוב-לבו ובגינוני המלכוּת שבהתנהגותו. או שמא אין בו מכל אלה ולא כלום? ורק בזכות בגדי-המלכוּת שלו, והמלווים שלו, ההולכים אחריו תמיד, מכירים בו שהוא בן-המלך? אם כן, כל מלכוּתו אינה בו ומתוכו, אלא מן החוץ ומן הטפל! ואם כן, מה זכות יש לו למלוך?

כך חושב וכך עושה בן-מלך חכם וטוב. וכך ראוּי שיחשוב ויעשה כל שיר ומשוררו. והואיל ויש להניח, שכל משורר מעתיק את שירו כמה פעמים עד שהוא מוסרו לדפוּס, מאוד-מאוד כדאי לו להעתיקו פעם אחת שלא בשורות קצרות, אלא בשורות רצופות, כמו פרוזה, ולנסות לקרוא אותו כמו פרוזה טובה ויפה.

ובטוח אני, רבים יוּפתעו ודאי למצוא, כי אין זאת פרוזה טובה ויפה. הם ימצאו, כי בפרוזה טובה אי-אפשר לבנות משפטים כאלה, מקוּטעים ומסורסים וקשים להבנה. וימצאו, כי תוכנו של כל פסוק עשוי שברים ושברירים, שקשה לקשור אותם קשרי-הגיון כלשהם. וימצאו שהמראות המתוארים אינם משלימים זה את זה לשלימוּת אחת, אלא כל אחד שרוי ב“רוגז” עם חברו, סותר את חברו ומבטלו. כללו של דבר, הם ימצאו כי שירם הטוב והיפה בתורת שיר, שירם שנראה להם ערב לאוזן ונעים לעין, כיוון שהעתיקוהו בצורת פרוזה – הרי הוא פרוזה גרועה, מוּזרה ומשוּנה, שאינה מתקבלת לא על הדעת ולא על הלב. הם ימצאו זאת – ויוּפתעו מן המציאה, אבל גם ילמדו ממנה, אם אך ירצו ללמוד. בטוח אני, הנסיון הפשטני הזה, שכל אחד יכול לעשותו בשעה קלה, עשוי להשפיע השפעה טובה לזמן ארוך.

כי זה הכלל: השירה הטובה היא ביסודה וקודם-כול פרוזה בריאה. בלי ויתור אף על אחת מסגוּלותיה הטובות של הפרוזה. אלא מה? השיר יש בו תוספת של נוי, המשקל והחרוז, שעשועי-הלשון, ההשאלות והדימויים, וכל שאר הסממנים היפים שמנו בשירה. אבל התוספות בלבד בלי העיקר – אינן עושות שיר! אינן אלא אחיזת עיניים, אונאה עצמית, ולגבי הקורא – רמאות. ורמאות שהיא עתידה להתגלות מיד עם קריאה ראשונה שיקראו את השיר באוזני הקהל מעל הבמה, או מתוך המיקרופון, בלי שיראה השומע את האותיות שמנוּקדות הן, ואת השורות שקצרות הן. ואפילו יקרא הקורא הרגיל מתוך הספר, הרי ממילא ראשית קריאתו ועיקר קריאתו – קריאה פרוזאית היא; ולא הצורה החיצונית יש בכוחה להטעימו טעם שירה, אלא התוכן השירי והעניין השירי. ואין תוכן ואין עניין, אלא כשהם מובנים ומגיעים למוחו וללבו של הקורא והשומע.

ולפי המשל שלנו: אין בן-המלך ראוי למלוּכה, אלא אם כן יצא תחילה בבגדים פשוטים וצנועים והתערב עם הבריות, עם בני העם הפשוטים. ואם אף-על-פי-כן הכירוהו, ואמרו לו: מכירים אנחנו בך, שבן-מלך אתה – לו נאה ולו יאה למלוך.

כי משול השיר לבן-מלך.