עטיפה שאין עליה שוּם צוּרת אות, אלא כוּלה חלקה ותכוּלה, כימה של טבריה או כשמים שמעליו. דבר זה נראה מוזר וחשוּד. שמא ספרוּת אסוּרה כאן, המבקשת להצטנע? והנה השער, בכתב של מכונת כתיבה: דפּים בתלמוּד, חומר הבחינה בתלמוּד בבלי, שנקבע לבתי-הספר התיכוניים מטעם מחלקת החינוך של הוועד הלאוּמי: בבא מציעא (כאן בא פירוּט הדפים והעמוּדים וּפירוּט המעלות והחידוּשים), ערכם וסידרם ד“ר מרדכי זר-כבוד, מורה בביה”ס התיכון “חוגים”, חיפה תש“ב, הוצאת ביה”ס התיכון “חוגים”.
ראה זה חדש! לא מו“ל ולא מחבר הוא המוציא, אלא בית-ספר בשביל תלמידיו. ומטעם הנהלת בית-הספר באה הקדמה: “חוברת זו, המוצאת ע”י לאור, המכילה את חומר הבחינה לתלמידי השמיניות שנקבע מטעם מחלקת החינוך, באה להקל על התלמיד והמורה כאחד” וגו‘. ואחר כך באה “תודה למורנו הד”ר" וכו’ “שנענה לבקשתנו לקבל עליו את הטרח הרב לעבד ולערך את החוברת” וגו‘. אתה רואה, סיגנוֹן ההקדמה אינו משוּבח והכתיב אינו כמקוּבל. אבל אני סולח, מפני שההקדמה ודאי נכתבה בשעה האחרונה, ובידי אדם מן ההנהלה, שאינו מורה לעברית, כך אני מקווה. ואחר-כך אני הופך דף וקורא קצת בהקדמת העורך-המחבר, על מגמת החוברת הזאת, שהיא עוד פעם: “לשמש עזר” וכו’. עוד דף נהפך, והנה הנה הגעתי: מת' אלוּ מציאות שלו ואלו חייב להכריז. האם זה קשה כל כך?
לא, זה לא היה קשה, לשעבר, לפני כעשרים שנה. הימים היו גם אז ימי אלול, הבוקר היה צונן והעלים נפלוּ כבדים ואדומים וקשקשו מתחת לרגליים. ורבי שמעון גבאי מאיסטיטשקי שעל נהר הדנייסטר כבר סופר את הימים, אימתי יחזור לביתו, אל הדגים הטובים ואל הגשר שעל פני הדז’וּרין הצהוב, הרועש לפני רדתו אל הדנייסיטר. אבל לפי שעה הלימודים מתנהלים עוד כסדרם. ועל הפּיט לראש-השנה יספיקו לעבור בכמה ימים, ולפי שעה לומדים יפה גמרא. מצא פירות מפוזרין, כגון אותם אגסי-אלוּל קטנים וקשים, שעורם כעוֹר ממש, ואף על פי כן יש בהם עסיס מתוק ייני… כן, הכל היה מוּבן. הגמרות היוּ גדולות, הטבלאות טבלאות של עץ עטופות בד לבן שהאפיר, או של כרטון ועטופות עור עם קישוטי זהב, והאותיות מאירות עיניים, דפוּס ראָם ודפוּס סלאַויטה, ואפילו דפוּס מדפּיס בלבוב יפה ומאיר. ור' שמעון פורש את המשנה כשמלה זוֹ, והדברים בהירים ונאמרים בניגוּן שלהם. אפילוּ אתה מבקש לטעות בתיבה שאין לה הכרע – הניגוּן אינו מניחך לטעות, הוא מוליכך על-פני העקוב ומביאך בשלום אל מטרתך. כל אותן בעיות שבעי שם ר' ירמיה, הקורא רץ בהן כאותו סייח המתרוצץ במגרש שלפני בית-המדרש, עד שפתאום הוא נעצר ועומד ומנער את רעמתו עם הגדילים: מאי?! תיקוּ! ואפילו הייאוּש שלא מדעת אינו מביא חלילה לידי ייאוּש, לא בשמים היא ואנוּ כבר בחוּרים הקרובים לבר-מצווה. לא, לשעבר לא היה קשה!
ואילוּ אחר כך, כחמש-עשרה שנה לאחר מכן, היה קשה ואפילו קשה מאוד. התלמיד תלמיד טוב בבית-ספר תיכון, והמורה שלו מן המשוּבחים שבמורים, אבל הגמרא נלמדת כמקצוע אחד טפל בין רבים וחשוּבים, בכיתה גדולה של בנים ובנות בעלי ידיעות שונות, ואינה נקלטת, לא, אינה נקלטת. והמורה-העוזר בבית יושב ומסתכל פעם בפניו המלאים והוורוּדים של תלמידו בן-בסראביה, שהוא טוב וחביב אבל נראה שלבו נעוּל בפני המקצוע הזה, ופעם בגמרא המרוּפטת – מהיכן היא באה, גמרא זו? הנייר שלה כנייר סופג, רך ורע, הרווחים שבין המלים מלאים סימני פיסוּק, והרווחים שבין השיטין גדושים תרגומים ופירושים בדיו ובעיפרון – מה פלא שההסברה אינה נקלטת והמלים אינן מובנות, והייאוש שלא מדעת מביא לידי ייאוּש מדעת גם את התלמיד וגם את המורה-העוזר?
מה עשה אותו מורה, נטל מחברת והעתיק את המשנה וכן כל פסקה ופסקה מן הגמרא, והוסיף סימני פיסוק וביאור מלים והסביר מונחים, וכך היה הולך ומכסח ונכנס ומכסח ומכניס תלמידו עמו, עד שנכנס דרך הכיסוח כשניים שלושה דפים מן הגמרא ונשאל ועמד בבחינה.
והנה, מה שעשה אותו מורה לפני כחמש שנים במיטב יכולתו בשביל תלמיד יחיד ובשנים שלושה דפים של גמרא, עשה עכשיו ד"ר מ. זר-כבוד ביתרון יכולת ובשביל תלמידים הרבה, אפשר כל תלמידי המוסד הזה ואפשר גם בשביל מוסדות אחרים.
אתה מבקש לדעת, ידידי, אם עשה את מלאכתו שלימה וטובה? המומחים ודאי ימצאו בה ליקויים וחסרונות הרבה, ואפילו אני מצאתי מקצתם. כגון שאפשר היה לוותר על מקצת הדקדוּק המובא שם, ובמקום זה להביא פירוש רש“י בשלימותו ולא בקיצוּר. מי חכם ויפסוק מה ראוי להשמיט ומה לא? ודאי שמעת מעשה בהגר”א שישב כמה שנים וחיבר פירוש קצר לגמרא, משוּם שפירושו של רש“י נראה לו ארוך מדי. משגמר חזר וקרא פירושו וראה שאף הוא ארוך, ישב כמה שנים וקיצרו יותר, עד שלבסוף ראה שקיצורו זה אינו אלא פירוש רש”י…
אפשר משום כך באמת לא ביקש המחבר ביקורת. הוא עצמו אינו רואה את עבודתו גמוּרה. בהקדמתו הוא מספר, שראה צורך להכניס בהעתקו סימנים שאינם מצוּיים בתחביר שלנו, אך לפי שעה נהג זהירות ונמנע מזה. הוא השתדל מאוד, ו“למרות טרדת התיקונים המרובה נשתרבבו טעויות דפוּס”. הן אינן מרובות, אבל דרך ההדפסה בסטנסיל אינה מניחה מקום לתיקונים הרבה. על כן תמצא שם תיקונים בכתב-יד, בדיו. ואתה, שאינך בקי בטיב ההדפסה הזאת, הווי יודע שהשגיאות מידהּ של הכתבנית הן באות, העורך-המחבר אינו אשם. הוא כתב: במכנשתא דבי דרי עסקינן, והיא, הכתבנית שלמדה בוודאי בבית-ספר למסחר, חשבה שהמחבר טעה ותיקנה לו: במשכנתא דבי דרי… אני רואה בעיני את פניו של המחבר, כמה הם מלאים צער וטרוניה! כן, טרוניה על כתבנית זו! כלום אין היא זוכרת, איך אבא שלה היה קורא שניים מקרא ואחד תרגום אונקלוס: ויקהל משה – ואכנש משה? כן, ואכנש, מאותו שורש! אבל לא, היא אינה זוכרת, כנראה, לא הקשיבה מעולם. ובכלל היא קצת מפוזרת. הנה למשל שכחה לכתוב את התיבה הגדולה הראשונה “אלוּ” מן אלוּ מציאות שלו, דוקא משוּם שהיתה מודפסת באותיות גדולות ויפות, והעורך-המחבר מוכרח לתקן כל אכסמפלר – בעט. אבל כלום אפשר לזכור הכול ולתקן הכול? הנה ברש"י, למטה, שם נשארה באמת המשכנתא…
האם אתה משער כמה טרחה טרח המעתיק עד שהעתיק כך כעשרים דף גמרא? ואחר-כך כל הנוספות, עד “רשימת התנאים והאמוראים שנזכרו בקבץ הזה!”! (סימן הקריאה האחרון שלי הוא, ואילו הראשון בא בטעות, שכן מכונת כתיבה אם אתה מקיש בה נקודה באותיות גדולות – יוצא לדאבונך סימן קריאה!). הרבה שמות נזכרים ברשימה זו, כל שם בציוּן תנא או אמורא והמקום, ולפעמים גם שנות חייו, ובסוף הרשימה: “ריש לקיש, אמורא, ארץ-ישראל, תלמידו של רבי יוחנן וחברו”.
וחבל! חבל מאד שלא הוסיף המחבר-והעורך עוד תיבה אחד לפחות של ד' אותיות ועם וָא"ו החיבור: וגיסו! אַת, אחותו של רבי יוחנן, בת-נפחא היפה יותר מאחיה היפה ביותר, אשת הפליאה, שידעת לעשות את רבם של ליסטים רבם של חכמים – איך לא הזכירוך אפילו ברמז של תיבה אחת!
וחבל, חבל מאוד, עד לידי דמעות ממש חבל, על מחלקת החינוך ועל כל מי שקבע את התוכנית הזאת, את “חומר הבחינה (!) בתלמוד”, שהגיעו כמעט עד סוף דף פ"ג עמוּד א' ועד סופו ממש לא הגיעו! הרי היו מוצאים שם משנה נאה מאוד:
“השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזוּן יזוּן, לספק במתיקה יספק, הכּל כמנהג המדינה”.
אפשר פעל כאן הפחד מפני זכויותיהם של פועלים, ולא מצאו ראוי ללמד משנה זו בבתי-ספר תיכוניים של “אזרחים”? אם כן שפיל לסיפא דמתניתן, הרי מצויה שם גם דעה של מעביד פיקח:
“מעשה ברבי יוחנן בן מתיא, שאמר לבנו צא שכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילוּ אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהם בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם, על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקיטנית בלבד”.
אמת ואמת, שהמסגרת צרה והשעות מועטות ואין להכביד, ואמת שראשונים לבם היה כפתחו של אולם ואחרונים לבם היה כפתחו של היכל ואנחנו לבנו כחרירה של מחט, אבל אפילו מחט זו, כיון שכבר השחלת בה את החוּט – מי מעכב בידך להאריכו באמה-אמתיים?
והרי הוא חוּט של זהב, שזוּר אגדה באגדה ופליאה על פליאה… רבי אליעזר ברבי שמעון, זה שישב במערה ולמד רזי תורה וכשיצא מתוכה ונתן עיניו באדם מיד נעשה גל של עצמות – הוא נותן עצות לתופסי-גנבים והוא עצמו נעשה פרוונקא לאיגרתו ומכלה קוצים מן הכרם… עדיין לא ברוּר לי מי היוּ אותם קוצים, אבל אני משער, ואיני מאמין שהיה חו"ח חומץ בן יין… ואף על פי כן דעת חכמים עדיפה: יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו! ומפני מה מה שאירע לך, כרסתן קדוש, אירע אף לבעל-כרס אחר, לרבי ישמעאל ברבי יוסי, ולא מצא דרך אלא לערוק ללודקיא? והניחא שערק רבי ישמעאל, אביו רבי יוסי מפני מה ערק? ולמה זה לאסיא וזה ללודקיא, כלוּם אין מקום לשניהם במקום אחד? ומה היה גודלו של אותו צמד שוורים שעבר מתחת לכרסם של ר' אליעזר ור' ישמעאל ולא פגע בהם, ואם היו להם קרניים או עדיין היו בני-בקר צעירים? הוי הוי, השאלות התמימות האלה, שהיו מרחפות מסביב לראש הילדותי כיונים מסביב לשובך!
וחוזר חלילה אליך, הטברינית היפה, אשתו של ריש לקיש, שאפילו גרעיני הרימון הנתוּנים בכוֹס כסף מעוטרת שושנים של ורד ונתונים בין חמה וצל – אפילוּ הם לא יכלוּ להצל ולהאפיל אל יופיך ונויך, שהיה חי ברגש-הכוסף ובכוח-הדמיון של הנער!
השבעתיכם, ידידי ורבותי המורים, אל תבריחו את היונים הללוּ מסביב לראשיהם של ילדי ישראל! הוסיפו ל“חומר הבחינה” עוד כמה דפים, עוד כמה גפיים משיקות, כי בזה תיבחנו! ולמדוּם לא לתלמידי “השמיניות” דווקא, הקדימו בארבע שנים, למדוּם ל“שמיניות” של בית-הספר העממי! בשעה שהלב עוד פתוח כפתחו של אוּלם ולא כנקב של מחט סידקית!
מובן שתוציאו ספר חדש, בדפוּס, בכריכה, בהגהה מדוקדקת, כלום מה מפריע? הרי אין אלא להשמיט כמה שורות בדף פ"ד עמוד א' למעלה. ואולי גם זה לא. מה יש כאן להכחיש? הרי באמת האהבה דוחקת את הבשר!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.