(שיחה ב“קול ישראל”)

אנצל את מעט הרגעים של השיחה הזאת בשביל לפנות בהצעה ובעצה אל חברי כותבי-השירים. זוהי כתובת רגישה ביותר, ואני מקדים ומודיע, שאינני פונה אלא אל בני-גילי ואל הצעירים ממני. הללו לא ייעלבו מכך שאני בא אליהם בעצה טובה – עצה שיעצתי קודם-כול לעצמי, ומצאתי אותה מועילה מאוד. ומה היא העצה? עשו את צורת הפרוזה מבחן לטיבם של שיריכם!

מן הדוּגמאות הגדולות של השירה העולמית, וכן משירתו של ביאליק וכמה מבני דורו, אנו למדים כי לשון-השיר יש בה קודם-כול מיטב התכונות של לשון-הפרוזה. המשפט משפט, יש בו חיתוך-איברים ברור. הרעיון רעיון, יש בו היגיון טוב ותוכן מסוּים. התיאור תיאור, אפשר לעצום את העיניים ולראות את המראות המתוארים בעין-הנפש הפנימית. שיר מן השירים של המשוררים הגדולים הללו, אם תדפיסוהו לא בשורות קצרות, המסתיימות עם החרוזים, אלא בשורות ארוּכות ורצוּפות – תמצאוהו כתוב פרוזה טובה ובריאה. הקורא התמים לא ירגיש כלל, שיש לפניו שיר. הוא יקרא ויאמר: פרוזה יפה מאוד, פיוטית. והקורא המנוּסה, הרגיש למשקל ולחרוז, יכיר ויאמר: הרי זה שיר מוּדפס בצורת פרוזה!

זהו מבחן פשוט מאוד, אבל כגודל פשטוּתו כן גודל אמיתותו.

משול השיר לבן-מלך. הוא יוצא לרחובה של העיר עם שיירה ארוכה של מלווים. והם הולכים בטורים ערוכים, בצעדים שקולים ומדודים, ביאמבים או בטרוכיאים, באמפיבראכים, באנאפסטים או בדאקטילים. והחרוז מכה לפניהם בתוף. מה פלא שהכול מכירים אותו, ואומרים: הנה, זהו בן-המלך! ובן-מלך, בידוע, נמצא תמיד מישהו מוכן להריע לכבודו, לצעוק: “יחי!”, להשתחוות לו, להחניף לו. ואפילו בן-המלך אינו, במחילה מכבודו, אלא שוטה גמוּר ובור גמור, ריק מחכמה וריק מרגש.

אבל בן-מלך חכם ונבון, בעל לב טוב, מה הוא עושה? הוא פושט את בגדי-המלכוּת ולובש בגדים פשוטים, או מתחפש כאחד העניים, מוותר על הפמליה ועל התופים ויוצא יחידי לדרך. וכך, בהסתר-פנים, הוא עובר על-פני המדינה ומשוחח עם הבריות. כי הוא רוצה לדעת מה דעתם עליו, ועל אביו המלך. והעיקר, רוצה הוא לדעת אם יכירוהו בני-האדם בקלסתר-פניו המלכוּתי, בחכמתו ובטוב-לבו ובגינוני המלכוּת שבהתנהגותו. או שמא אין בו מכל אלה ולא כלום? ורק בזכות בגדי-המלכוּת שלו, והמלווים שלו, ההולכים אחריו תמיד, מכירים בו שהוא בן-המלך? אם כן, כל מלכוּתו אינה בו ומתוכו, אלא מן החוץ ומן הטפל! ואם כן, מה זכות יש לו למלוך?

כך חושב וכך עושה בן-מלך חכם וטוב. וכך ראוּי שיחשוב ויעשה כל שיר ומשוררו. והואיל ויש להניח, שכל משורר מעתיק את שירו כמה פעמים עד שהוא מוסרו לדפוּס, מאוד-מאוד כדאי לו להעתיקו פעם אחת שלא בשורות קצרות, אלא בשורות רצופות, כמו פרוזה, ולנסות לקרוא אותו כמו פרוזה טובה ויפה.

ובטוח אני, רבים יוּפתעו ודאי למצוא, כי אין זאת פרוזה טובה ויפה. הם ימצאו, כי בפרוזה טובה אי-אפשר לבנות משפטים כאלה, מקוּטעים ומסורסים וקשים להבנה. וימצאו, כי תוכנו של כל פסוק עשוי שברים ושברירים, שקשה לקשור אותם קשרי-הגיון כלשהם. וימצאו שהמראות המתוארים אינם משלימים זה את זה לשלימוּת אחת, אלא כל אחד שרוי ב“רוגז” עם חברו, סותר את חברו ומבטלו. כללו של דבר, הם ימצאו כי שירם הטוב והיפה בתורת שיר, שירם שנראה להם ערב לאוזן ונעים לעין, כיוון שהעתיקוהו בצורת פרוזה – הרי הוא פרוזה גרועה, מוּזרה ומשוּנה, שאינה מתקבלת לא על הדעת ולא על הלב. הם ימצאו זאת – ויוּפתעו מן המציאה, אבל גם ילמדו ממנה, אם אך ירצו ללמוד. בטוח אני, הנסיון הפשטני הזה, שכל אחד יכול לעשותו בשעה קלה, עשוי להשפיע השפעה טובה לזמן ארוך.

כי זה הכלל: השירה הטובה היא ביסודה וקודם-כול פרוזה בריאה. בלי ויתור אף על אחת מסגוּלותיה הטובות של הפרוזה. אלא מה? השיר יש בו תוספת של נוי, המשקל והחרוז, שעשועי-הלשון, ההשאלות והדימויים, וכל שאר הסממנים היפים שמנו בשירה. אבל התוספות בלבד בלי העיקר – אינן עושות שיר! אינן אלא אחיזת עיניים, אונאה עצמית, ולגבי הקורא – רמאות. ורמאות שהיא עתידה להתגלות מיד עם קריאה ראשונה שיקראו את השיר באוזני הקהל מעל הבמה, או מתוך המיקרופון, בלי שיראה השומע את האותיות שמנוּקדות הן, ואת השורות שקצרות הן. ואפילו יקרא הקורא הרגיל מתוך הספר, הרי ממילא ראשית קריאתו ועיקר קריאתו – קריאה פרוזאית היא; ולא הצורה החיצונית יש בכוחה להטעימו טעם שירה, אלא התוכן השירי והעניין השירי. ואין תוכן ואין עניין, אלא כשהם מובנים ומגיעים למוחו וללבו של הקורא והשומע.

ולפי המשל שלנו: אין בן-המלך ראוי למלוּכה, אלא אם כן יצא תחילה בבגדים פשוטים וצנועים והתערב עם הבריות, עם בני העם הפשוטים. ואם אף-על-פי-כן הכירוהו, ואמרו לו: מכירים אנחנו בך, שבן-מלך אתה – לו נאה ולו יאה למלוך.

כי משול השיר לבן-מלך.