(שיחה ב“קול ישראל”)

בדקתי בכל הבעיות הספרותיות שלנו הקבועות ועומדות, ולא מצאתי בהן ראויה להעסיק בה את קהל השומעים אלא אחת. אף היא מסוּכנת מאוד, ועלולה להרגיז עלי גדולים וטובים. אבל, בגללה ולמענה מוּכן אני להסתכן. ויותר ממה שהיא בעיה ועניין לדיוּן, היא משאלה ובקשה. הלא היא הבקשה למעט פשטוּת בלשון. ואת הבקשה הזאת אני שוטח לפני כל המחזיקים בעט-סופרים ומביאים את דבריהם אל קהל הקוראים, בין בשירה ובין בפרוזה, בין במקור ובין בתרגום, אם בספר ואם בעיתון.

מה מספר האוּכלוסין העברים בארצנו? כמיליון ומחצה. וּמה מספרם של דוברי עברית? אם הרבה – חצי המיליון. וּמה מספרם של קוראי ספר עברי? איני יודע בדיוק, אבל בידוע, סתם מהדוּרה של ספר עברי – אלפיים עד שלושה אלפים טפסים, ורק ספרים מוּעטים זוכים לשתיים ושלוש וארבע מהדוּרות. נמצא, תחום הקוראים העברים בהווה מצוּמצם מאליו, צימצוּם שבהכרח. ואנוּ מבקשים, כמובן, להרחיבו, לקלוט בו עוד אלפים ועוד רבבות מתוך המיליון הזה, שלפי שעה הוא בתורת קורא אוצר חתוּם, והספר העברי הוא לגביו כספר החתום. והלא אחינו הם, ואנו רוצים לקרב אותם אל התרבוּת העברית, להנות אותם מן הספרוּת העברית. ורבים מהם, אנשי השכלה ותרבוּת, לומדים עברית בשקידה, וכמו שאומרים בלשון העסקנית – הם הולכים לקראתנוּ. אך האם גם אנחנו הולכים לקראתם? האם אנו משתדלים להקל עליהם את הגישה אל הספרות העברית החדשה והחדישה? בלב מלא צער אני עונה לשאלה זו: לא! אדרבה, אנו מתרחקים מהם, אנו עושים הכול בשביל לייאש אותם. דומה, נדברוּ ביניהם הרבה מן הסופרים העברים לעשות יד אחת וּלהוכיח לו לקורא העברי החדש, הבא מרחוק, שלעולם-לעולם לא יוכל לחדור אל הספרוּת העברית, לעולם לא ידע עברית במידה מספקת בשביל לקרוא סיפּוּר עברי מודרני, ולא-כל-שכן – שיר עברי חדש. כי אנחנוּ הסופרים העברים – אנשים זריזים אנחנוּ, ואנוּ עוסקים בבת-אחת בשני עיסוקים: גם עושים ספרוּת, וגם עושים אגב-כך תחרויות-לשון, להראות ולהוכיח, שכל אחד מאתנו יודע לעשות מיני חכמות מופלאות בלשון, שאינן ידוּעות לשוּם אדם אחר…

וכאן אני מסתכן ושואל: חברים נכבדים מאוד, אמני-הלשון הגדולים והכמעט-גדולים, האם אינכם מרגישים, כי בשל העיסוּק הצדדי הזה, בשל האקרובאטיקה הלשונית, אתם מאבדים את העיקר, אתם מאבדים את הקורא?

ועוד רעה אחת אתם מביאים בזה לעולם: אתם משתעשעים בלשון, כי יש לכם רב, אוצרותיכם מלאים מזן אל זן, ואתם מבקשים לפזר, לתת ביד רחבה. אך הנה באים אחריכם אחרים, עניים ואביונים, ואף הם תופסים את לשונכם, לשון לימודים וחידודים, ולהם היא משמשת כסות, לכסות בה על הדלוּת הרעיונית, על אוזלת-היד בתיאור ובהבעה. אותו הערפל הלשוני, המשמש לכם ענני-כבוד, בא ומשמש להם ענני הסוואה…

מעשי-הקרקס הלשוניים הללו הוּנהגוּ קודם בשירה בלבד – הקורא העברי כבר הוּרגל, המסכן, שלשון השירה העברית היא מין לשון מיוּחדת בפני עצמה, המצריכה שני זוגות משקפיים. רבים מספרי השירה, הקורא בהם נדמה לו שהוא קורא בספר איוב, והוא חייב לגייס את כל זכרי-הלשון ולאמץ את כל כוחו הפרשני, בשביל לגלות תחילה את מובנה הפשוט של השורה. ואם הוא רוצה להעלות מן השורה הזאת מראה ותמוּנה – הוא חייב להשקיע בה כוח-דימוי רב כל-כך, שאין נשארת לו עוד שום הנאה מן הקריאה הזאת, אלא עייפות גדולה בלבד. מפני מה המשוררים הללו מעמיסים הכול על הקורא, ועל עצמם הם מקילים כל-כך? האוּמנם הם משלים את עצמם, שכל כתביהם הם כמין כתבי-קודש, שיקוּמוּ להם מפרשים כמו לאיוב? למה לא יעמידו את בתי-שיריהם על עמודי הפשטות? למה לא יגישו את דבריהם – אם אמנם דברים להם – כשוּלחן ערוך וכמפה פרושׂה, שיהיה השיר כמו לחם וכמו יין?

וה“מודה” הזאת, לומר במקום אמירה פשוטה ויפה אמירה מעוּרפּלת ומסוּרבלת, פשטה מן השירה ועברה אל הפרוזה, ופשטה מן הפרוזה המקורית ועברה אל התרגומים. לשם מה הלהיטוּת הזאת, להלביש כל משפט חילוני מחלצות-חג ובגדי-שבת? האם תחרוּיות-הלשון מחוּיבות גם בתרגוּמים, ולא רק בדברי מקור?

הנה, הנושא הזה הוא, לדעתי, החשוב והדחוף ביותר. וכבר הקדמתי ואמרתי – יותר ממה שהוא בעייה, הוא משאלה. אל נא תעשו את לשוננו לשונם של יחידים, תנו לה להיות לשונם של אלפים ורבבות רבות. זכרו את הקורא החדש, שמטענו הלשוני מוּעט, וזכרו את הקורא הישן, שגם הוא אדם עייף ואינו רוצה בטרחה יתירה ומיוּתרת. עשו נא למען הדור הזה, שהוא דור של קיבוּץ גלוּיות, ולמען ספרותנו, שלא תהיה ספרותם של בחירי-עם בלבד, אלא של העם כולו; ועשו למען עצמכם, שלא תהיו יגעים לריק!