העת – הנרתיק הכולל בקרבו את כל ההויה, המסגרת של הבריאה, הספוג הסופג לתוכו את החיים ומקרי החיים.

העת – מושג המתקים בלי גבול, בלי ראשית ואחרית, היא היתה קודם בריאת העולם ותהיה גם לאחר חורבנו. היא נתפשה בחושינו ביחד עם בן־זוגה: המקום.

היא התהותה באפסי האופק של דמדומי ההויה האין־סופית ביחד את יסוד הבריאה. והיא עושה את דרכה בצד הכח האלהי המהוה את כל היקום. היא טפלה אליו ומחוברה בו ביסוד האלהי, ממוזגה במקורו ומעורה בנשמתו כחום בשלהבת, כאור באש וכקרנים בשמש. היא והכח – אחד. אלא שבמח בני אדם הם מושגים בתור הופעות שונות; דוּ פרצופין של מקור אחד נשגב.

וכשם שהיא כלולה בתוךְ כל ההויה, כן היא כלולה בתוךְ כל החזיונות והמראות הבאים ושוטפים מן היסוד, בתוך הגונים, הצבעים, הצורות והפנים השונים של הבריאה. לא יתכן אף נדנוד קל בלעדיה. קשורה היא גם בגרגיר חול הנפזר לרוח, במוץ כמוש הנשא בסערה וברטט דק של היצור הכי־קטן.

אין נסתר ממנה. היא עומדת על המשמר וצופה במעשי עולם, שוֹחקת לפעולות האדם ולקטנות מעשיו. מזילה טפה קטנה של הנצח לתוך כל מקרי העולם והחיים; מראה את הפעוטות שבחיים, את ההבל שבמעשי בני אדם; מראה כי כל העולמות הנולדים והנחרבים הנם רק חוליוֹת חוליוֹת של השרשרת הגדולה ההולכת ונמשכת מאפסי התהו עד לאין קץ.

הכל שוטף. אין עמידה ואחיזה בעולם ובחיים. אין מנוחה אף לרגע היותר קל. הכל הולך וזורם, צומח ומתפתח, פורח ונובל, חי ומת, פושט צורה ולובש צורה, משתנה ומתחלף בחצוניוּתו, כי הכל תלוי בחוט הנצח שלעולם לא ינתק – העת.

אין דבר שלם כשהוא לעצמו, כי הכל קשור ומחובר אל מה שלפניו ונתון כקלפה בתוך קלפה. אין דבר בודד בתבל, כי כל ההופעות הנן רק גלויים שונים של ישות אחת, פנים שונים של סוד אחד.

הכל נכלל באחד ואחד בהכל. לכל סבה יש מסובב, וקצות הסבות נוגעים ונשזרים זה בזה והולכים ונמשכים עד לנבכי תהום האפס.

היא מראה את החדלון שבהויה ואת ההויה שבחדלון, את האפס שביש ואת היש שבאפס, את הנצח שברגע ואת הרגע שבנצח.

נמאסה עליה הבטלה הממושכה בשממון האין־סופי והלכה וכללה את עצמה בתוך יסודה ובראה את החיים, שיהיה לה מקום על מה לחול, שתהא מושגת במוח בני־אדם וקלוטה בתוך רגשותיהם.

ועל־ידי הבריאה נודע לה קיומה בעצמו; על־ידי מעשי ידיה הכירה את מציאותה; מהותה נגלתה לה מבעד מסך היצירה.

והיא מקילה מעט את תפישת הרעיון האלהי בכל עמקו, מעירה על צד אחד של הבלתי־מושג.

והיא משרה מקצת ממהותה בכל מקרי־התבל, בכל מאורעות העולם והחיים; מראה, כי לכל דבר יש גבול בתוך העת; גבול לרעה כמו לטובה, גבול ליסורים ולפרעניות כמו לאושר ולתענוגים. גבול לכל הנברא.

נוֹעצת היא את שניה החדות בכל עצם המתקים בעולם, יורדת לתוך יסודו ומפוררתּוֹ לחלקיו עד אשר תמחה כליל צורתו הראשונה, ממוללת ומביאה כליה בכל מעשי בני־אדם.

ובאים האנשים ונלחמים בה. בונים מצבות־אבן ואבני־זכרון, מציגים אנדרטות של ברזל ועשת, מעבידים רבבות איש להקים פירמידות ומצודות־קברים, להציל את העבר וההוה משני העת, האוכלות והמשחיתות. וגבולות שמו לה, לעת, חלקו אותה ליובלות ושנים, לחדשים ושבועות, ימים ורגעים, בחרו בזמנים ידועים וקבעו אותם לחגים ומועדים, ימי אבל ושמחה, הכניסו בהם איזה רעיון מיוחד ותכן מיוחד, לפי מושגיהם וקצר דעתם. במלחמתם התמידית את הטבע חפצו להכניע גם את המתקים ממעל להטבע, להכניס את זרם העת השוטף בלי סוף לתוך גבולות צרים של שכלם הקט ומושגם המוגבל.

אך העת שוחקת להם, למעשיהם ומלחמותיהם, מקעקעת את היסודות, מפילה את האשיות, מביאה הרס בבניני־ענק, טוחנת אותם לאפר דק ומקק רקב, עוקרת אותם משרש, שוטפת ועוברת על פני יובלות ושנים, עמים ומדינות, סוחבת אתה בדרכה את חוקי בני אדם ותחומיהם, מטשטשת את הגבולים עד אשר לא ישאר מהם זכר על פני האדמה.

היא מלמדת את האדם: לראות, להשתומם – ולהחריש.

אין לבכות ואין לשמוח, אין להתיאש ואין להיות שכור־התענוגים, כי על הכל תעבור חרב העת ויהיה כלא היה. דברים העומדים ברום העולם, אשר עמים וארצות נלחמים עליהם ומתנצחים אדותם, בשטף העת תופסים הם מקום כטפות דלות בים האוקינוס. היא מכה ומרפאה, מוחצת ושולחת מזור, מביאה פגעים ונותנת תקוה בלבות חללי החיים.

היא – התקוה בעצמה. התקוה המחיה את לב האדם, המעודדת אותו לפעולות, הנותנת כח ואיל לעמים רצוצים, המאירה עינים עכורות, המרפאה לבבות נשברים והמרנינה רוחות נדכאים.

העת – זוהי גלוי אחד של סוד האלהים, נצוץ קטן של אור אלהי, גלוי טפח של העתיק־יומין, מעט מאלהים…