צל – דמות דיוקנו של כל דבר, של כל עצם, של חי, דומם וצומח.
צל – קלסתר כל נמצא; קלסתר שלא חל בו צבע אחר מלבד – שחור.
מרבדי השדות הירוקים, שבלי הקמה הצהובות, פרחי השדה המוזהבים, חכליל־לחיה של נערה רכה, לבנת השלג, אדם השושנה, רד של פרח, בהירות־בדוֹלח של דמע בעין הילד, אגל טל בגביע השושנה – מראה צלם: שחור.
בּכּל הוא מושל, הצל; על הכל הוא רובץ, את הכל הוא מחקה. הוא ראי כל תנועה, כל נדנוד, כל זעזוע.
במקום השמש – שם הצל, בּמקום קרן אור – שם קו שחור. חסר הוא, הצל, רק בממשלת החשךְ.
במאמר אחד, בדבּור אחד נברא העולם וצלו, האדם וצלמו.
מושג הצל נקלט במה בני האדם בעת הברא האור. בלי אור אי־אפשר להשיג את מהות החושך – הצל.
מתי אפשר היה לחוש: “וחושך על פני תהום”? בשעה שאמר אלהים: “יהי אור! – ויהי אור!”
ויהי אור – ויהי גם צל.
ויחי הצל את חיי העולם. בכל חזיונות החיים פועל את פעולתו גם הצל. בהחרב עמים וארצות, ממלכות וגוים, בפלוט לוע הר־שרפה לבת כליון ושואה – גם יד הצל בּאמצע. הכל נשנה ומשתקף בּו. ובהשמע על משואות החורבות קול קורא לחיים חדשים – גם קול הצל ישמע.
ובמות האדם – לא ימות עמו הצל; בהחרב עולם – לא יחרב צלו, כי נשארים צל המות וצל החורבה.
בלי סתירה אין בנין, בלי צל אין חיים.
בעמקי חביון לב העולם, במסתרי נפש החיים הוא חי הצל; בפרכוסי נפש היותר דקים, בזעזוּעי הנשמה היותר טמירים הוא נמצא. בעלות מחשבה במחוֹ של בּן־אדם ועלה עמו גם הצל, ברעוד הלב רטט הרגשה וירעד גם צל ההרגשה. הוא נולד ומת חבוי מן העין, במקום המחשבה והרגש שאינו מסתמן בשום גון מבחוץ.
מלא הוא העולם ממשלת הצל. בכל זוית ופנה, סדק ובקיע, הוא נמצא. אבל הוא נראה רק במקום קרן אור.
וגם נוחם ומרפא, ישע ותקוה, הוא מביא. הוא ערש החלומות, מקור הדמיונות וההזיות, מעין המסתורין, משא הנפש וחזון הלב, מעטה הסוד, לבוש העצבון, ארג הרזים.
בעבי החורשה, בצל אלון רב־הענפים והבדים יוֹשבים להם הוא והיא בערב יום קיץ, בשעה שהצללים הולכים ומגיחים מכל צד, מתפּשטים, מתפּתּלים, מתעקלים, ועוטים את החורשה במעטה כהה מלא סוד. שותק גלגל החמה המנסר בעולם, מחרישים שאון העולם ודכיו. עטופת־צל עומדת הבריאה, רעננה וטהורה, ובחיקה – רזי עולם. נשמעת זמירת צפור בודדת, לחש גלי הנחל בהתערפּלם. קולות בודדים נשאים בעבי היער, הנפסקים לרגעים, והוא והיא שופכים את לבם המלא, איש בחיק רעהו, ודמעות זולגות מעיניהם מבלי דעת מדוע, והן נופלות לתוך חיק הערב השחור.
ובירכתי הסלון, לנוכח תמונות וציורים התלויים על הכתלים, בּינות לעציצי פרחים הפורשים צל רוה־רכות ונעימות על כל אשר מסביב, בפנה חבויה, נשענת על משעות כסא מרופד, יושבת לה עלמה רכה בראש מפשל לצד הכתף בעינים חולמות בּלב מלא געגועים, ואת כליון נפשה היא שופכת בזמירות ערבות, הבוקעות ועולות מתחת חלילי הפסנטר. הקרנים האחרונות של השמש השוקעת חודרות דרך החלונית, מסתננות בּעד הוילונים המרוקמים אל תוך הסלון פורשות רקמת־אורים פנטסתיים שמעט־מעט הם הולכים הלוך וכהה, הלוך וקרר, ומשרים על הכל צללים אפלולים־עצובים, רכים, נוחים כלטיפת אצבּעות של אחות טובה; והנגינות, מתוקות ומלנכוֹליוֹת, פּורצות ועולות וממלאות את חלל הסלון מזיגה של צבעים ונגינה, כּאילו היה חדר־שנה של שדה עוגבת. או חדר בת מלכה מתגעגעת לדוד נעוריה כי אבד.
הצל – געגועי הלב, המית הנפש, כליוֹן הנשמה, צמאון שאינו פוסק, עריגה נצחית.
הצל – בּן־זוגו של השמש. השמש – עצמת החיים הלוהטים והמלאים, חוזק החיים, עוזם ותקפּם; הצל – סודות החיים, חלומותיהם, דמיונותיהם והזיותיהם.
בּין־השמשות – אור וצל משמשים בערבוביה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.