¹

קודם כל אהיה תנא דמסייע לח' פנחס לבון, שדיבר על טשטוש הגבול בין העבודה הרוחנית והגופנית ועל השותפות בין כל סוגי העובדים, שכן גם ביצירה רוחנית מרובה מידת היגע הגופני. סופר אנגלי גדול אמר, כי כל יצירה היא פרי Inspiration ו- Perspiration. בעברית נוכל לומר, שכל יצירה היא מזיגה של יזע ומוּזה. אלא שהסופר עמל הרבה כדי למחות את עקבות הזיעה ביצירתו, ולכן היא נראית נקיה וזכה.

יחסה של תנועת העבודה לסופרים העברים נתעקם קצת, במרוצת הימים, וגרמו לכך שני דברים יסודיים, שני חזיונות בתוך החברה העולמית ובתוך חברתנו: א) התהוות הארגונים ההמוניים בחיי המדינה, שבהם יש ערך מכריע לכמות, למספרים הגדולים; אגודת סופרים או אמנים, שמספר חבריה 200–300 איש, מה ערכן ביום פקודה? הכמות נהפכת לאיכות, אך האיכות לא תמיד נהפכת לכמות. החזיון הזה מצוי בתוך כל מפלגה, ובתוך תנועת העבודה כולה, במרכזים כבכל סניף מקומי.

ב) הדבר השני שגרם לכך הוא, עילוי היצירה הרוחנית ועידונה. היצירה הספרותית של סופרי תנועת העבודה בארץ היתה פעם פשוטה יותר ולא בלעה את כל האדם. אבל היום הסופר חייב ללמוד יותר, לדעת יותר ואף לשכלל יותר את כתיבתו. אין לו איפוא זמן פנוי לחיות בתוך הציבור, שבקרבו הוא יוצר, ומתוך כך הולכים ומתרופפים הקשרים. כשאין עירות מצד הסופר לעניני ציבור, אף הציבור מניב באי-עירות כלפי הסופר.

רוב הסופרים אינם אנשי חברה משובחים מכל שכן שאינם מצטיינים בפעילות ציבורית. ואין זה מחמת טבעם האישי, כי אם מחמת טבעם כאמנים וסופרים. הסופר מרוכז בחדרו, שבו הוא אדון לעצמו וממלא את יעודו, וכשהוא יוצא החוצה, לאחר התפרקותו בחדרו, הריהו לפעמים ריק כנרתיק. לפיכך הוא בא לחברה לא כדי לתת, אלא כדי לקבל, אם השראה ואם בידור, במובן הטוב של המלה הזאת. ומכאן הופעתם המועטת של סופרים על במות ציבוריות. גם בעולם היו מעט מאד סופרים שהצטיינו בבת אחת כנואמים, כמרצים וכסופרים. מי ששמע, למשל, את טשרניחובסקי ז"ל על הבמה ומי שהכיר את יצירתו, הרגיש שיש תהום בין שתי ההופעות, והוא לא היה ואף איננו יחיד בענין זה.

הזיקה של הסופר לתנועת העבודה צריכה להיות מושתתת על נאמנות וחירות. הסופר צריך להיות נאמן לרוחה של תנועת העבודה ובן-חורין ביצירתו, והנאמנות הזאת אין פירושה, שמותר לתבוע ממנו השכם והערב קיום פרוגרמה, או נקיטת קו מפלגתי. צריך להניח לסופר שיהיו בו כל אותם זיזים ושקערוריות, הטבועים בו ובהתנהגותו. כי גם לחברה יש צורך בכך. כל אוניפורמיות ממיתה, וכל ססגוניות – מחיה.

משחר ימי קלטתי את הערכים של תנועת העבודה. אני חי בתוכה תמיד ואינני מתאר לעצמי חיים מחוצה לה, ורוב הסופרים זיקתם לתנועת העבודה היא חזקה ביותר. אולם אינני מכיר אפילו סופר ואמן אחד, שאיננו חש כי האוירה נשתנתה לרעה ואיננה מעודדת. השינויים הם לפעמים בלתי נראים, אבל הם קיימים ומעיקים. הענין הזה טעון תיקון יסודי. הסופר ממלא את תפקידו דווקא על ידי יחודו ולפעמים על ידי היותו קצת יוצא-דופן. אי-הבנת העובדה היסודית והנפשית הזאת, ומכל שכן כל רצון להקציע את קווי-יחודו, עלולים לפגוע בו וביצירתו.

וכשם שיש להטעים את חירותו של הסופר ונאמנותו לעצמו ולחברה, כך אין לזלזל בתביעותיו החמריות והכלכליות. ואל נא יאמרו: יאה עניותא לסופרים. יש מינימום של קיום בכבוד, שבלעדיו אין היצירה אפשרית. השבחת תנאי חייו של הסופר והאמן בישראל – היא תפקיד גדול ודחוף. אסור לתנועה, שהיא אחראית ל-720 אלף חברים, שהם למעלה ממחצית הישוב, להתיחס בבת צחוק לדרישות הכלכליות של סופרים, יוצרים ואמנים. ההסתדרות חייבת לשקוד על תקנת מצבם.

רוב הסופרים, כאמור, קשורים בנפשם לתנועה העבודה ויונקים ממנה ומשאיפותיה. כל מי שנתרחק מתנועת העבודה, אפילו היה בעל כשרון – לקה. משום שלא די בכשרון; שהכשרון כשלעצמו הוא כוח עוור, ואפשר גם לרתום אותו למרכבת השטן, לחורבן העם. הכשרון זקוק לפנס מאיר, לכוח מוסרי, לאידיאל חברתי, ובלעדיו הוא בורא עולם התוהו.

כל סופר עברי יש בו ניצוץ מן הקדמונים. עצם הלשון שהוא כותב בה, שהיא לשונו של ישעיהו הנביא, מעיד על כך. שכן הלשון אינה סתם כלי, בלשון עצמה מקופלים תמצית מחשבות, תהומות, שמים, מורשת-אבות וחזון העבר והעתיד. והסופר הכותב יש בו מן האמונה הקדומה, ואחד מששים של נבואה, אף על פי ששום איש עוד לא הגדיר בדיוק מה זאת נבואה. הסופרים הקשורים עם תנועת העבודה בידם אבוקה מאירה, תדריך עליון, לא תדריך מפלגתי, אלא תדריך של אידיאלים, קרקע ורקיע. בהיותם קשורים בטבורם בתנועת העבודה, במובן הטהור והנרחב של המלה הזאת, הריהם קשורים בהוויתו של ציבור גדול וזוכים במקורות יניקה והשראה נוספים.

לפיכך אני חושב שטוב שנזדמנה שעת-כושר יקרה כזאת שתביא לידי ביטוי מחודש את הזיקה שבין הסופר ובין תנועת העבודה, ותחדש את הברית שנתרופפה ותוסיף לה יתר עוז. ברכתה של ברית מחודשת זו תהא מרובה.