שני סנדלרים גאונים נפגשו. טומאס באטא הצ’כי ויוחנן הסנדלר.
הפגישה היתה במירון. לא רצה יוחנן הסנדלר לעזוב את הנוף הגלילי. חן המקום על קברו. הוא נהנה ממירון לא פחות מאשר מבשר הלוויתן ומן היין המשומר.
למרבה התדהמה התאחר באטא. האם המשטר החדש לא נתן לו לעזוב את קברו ולהפגש עם יהודי זקן תלמידו של רבי עקיבא. מניין יודע המשטר הצ’כי על יוחנן הסנדלר? יש אומרים, כי רוכל סדקית היה, או עשה עצמו לרוכל, סוף סוף בעל מלאכה, הרכון יותר משמונה שעות על האבניים. חברים פרוליטאריים היו לו: רבי יהושע הפחמי, רבי יוסי הבורסי. אמנם בעלי מלאכה, אנשי מחשבה, עינם הביטה על התבל מבעד אומנתם. היתה לו ליוחנן הסנדלר השקפת חיים. בין שנים עשר תלמידי רבי עקיבא זכו רק שבעה להפיץ ברבים את תלמודו של רבם הגדול, והוא, הסנדלר, המתקרא על שם אומנתו, זכה להיות בין השבעה. אומרים – כעסן היה. אלכסנדרוני. התרגז יוחנן הסנדלר על כי טומאס באטא מתאחר. מירון מתכסה ערפלים כבדים. המתים מסביב, נשואי־עם: שמאי, הלל. כאן עוד בין המתים מנסרת מחלוקת על הלכות. המתים אינם מוותרים להיות שותפים לחיים.
החיים כאן במירון אינם נגמרים לעולם. כאן גם לאחר המוות יוקדים געגועים וכיסופים ואש בוערת. כאן עורג רבי הלל לרבי שמאי והוא יוחנן הסנדלר עורג לראות את חבריו: את רבי שמעון בר יוחאי. את ר' יוסי, את רבי חנינא בין חכינאי, את רבי אליעזר בן שמוע.
ממרחקים נראתה דמותו של באטא. מגפיים בלויים לרגליו. כעין צל בלהות. צלתו מרובה מחמתו. הוא, הגאון באטא. הדרך היתה קשה, כי היה צריך להיחבא, לא להיראות, לגנוב גבולות. הרי יצאו לנו מוניטין ברחבי העולם ויש לו תיק בארכיונים הצ’כיים החדשים. מכירים אותו. גם לבר מינן לפני המהפכה יש תיק. מלכים מתים ככל בני תמותה ותיק יש להם כלכל בני תמותה. הטיתי אוזן לשיחתם. פגישה מוזרה. אלפי שנים חלפו, עברו ובני אדם יחפים מתגעגעים לזוג נעליים. יהירים ומתנשאים, פועלים ובורגנים – כולם מבקשים נעליים, אם בימי חורף, אם בימי קיץ. אין הם נבדלים זה מזה, אם גם נבדל הפוליטארי מהבורגני גם בנעליו.
מה שלומך, אחי יוחנן – כך באטא.
יוחנן: מניין לך באטא, שאני בכלל קיים. מניין לך כי אני חשוב? כי יצקתי מים על ידיו של רבי עקיבא?
באטא: הרבה אינני יודע עליך, יוחנן. לפני צאתי לדרך בקשתי לדעת על חייך, חיפשתי חומר והרבה לא מצאתי. אמרו לי כי אהבת אפוריזמים, כמוני. האם ידוע לך כי על גבי הקירות בבית החרושת שלי בפראג שם עבדו אלפי פעולים כיסיתי את הקירות באפיגראמים: “נהיה נא עליזים”, “החיים אינם רומאן”, “צריך לעמול, צריך שתהיה מטרה”. האם ידוע לך כי על מעטפות המשכורת כתבתי: “למדו להפיק מגופכם כסף”. האם ידוע לך, כי באחד הרחובות הראשיים של פראג בניתי בניין עצום ובחלונות הבניין היו מצויירות אימרות באטא: “הנעליים שלי אינן מחככות יבלות”, “אל תקראו רומאנים רוסיים, הם נוטלים מכם את שמחת החיים”.
יוחנן: מעניין. מעניין מאוד. בבנינו של רבי עקיבא – הוא עמד במרכז העולם היהודי, – אתה שמע באטא – הקציבו לי מקום קטן לאפיגראם שלי: “כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים”.
באטא: כנסיה לשם שמים? מה זה? הייתי קאתולי נאמן. אשתי היתה בזבזנית. אבל לשם שמים? לא ידעתי אף פעם כמה היא תורמת, אבל ידעתי כי היא פחדה בפני השמים ותרמה תרומות גדולות לשיפוץ הכנסיות. קראתי רכילות אצל איליה ארנבורג אשר אהב לטפל במלכים כאלה מסוגי (גם במלך הגפרורים איבר קריגר טיפל), רכילות שמוצאת דוקא חן בעיני. הוא כתב: כאשר משלחת קאתולית מחוץ לארץ ביקרה אצל באטא, ערך באטא סעודה מפוארת. אולם לרוע המזל הגיעו הקאתולים ביום ששי, יום התענית. באטא לא איבד את עשתונותיו, הוא שיגר מברק אל החשמן, הוא ביקש מהוד קדושתו, שיתיר לו לבאטא הנוצרי הטוב להאכיל קאתולים מחוץ לארץ בשר בחלב. החשמן הבין.
לעניני השוק הלאומי ובחגיגיות רבה בירך את הברווז בצלצלי פעמונים. אף פעם לא איבדתי את עשתונותי. בכסף אפשר גם את החשמן לקנות. אמנם יעץ לי יהודי אחד – בין יועצי היו יהודים – כי אשלם לחשמן והוא יפטיר אחר כל תפילה: קנו נעלי באטא. אולם לא הסכמתי לעצה זו.
יוחנן: אהבת פרסומת? אהבת תהילה?
באטא: ואתה יוחנן?
יוחנן: חיי היו אחרים. עם בוקר באתי לבית המדרש. הייתי מוותיקי תלמידיו של רבי עקיבא. ביקשתי מבעלי הפרסומת, מהתנאים שיוסיפו בכל מקום שיזכירו את שמי, כי הייתי תלמידו של רבי עקיבא. זו התהילה היחידה שלי. זו הפירסומת הכי טובה. האם אתה בכלל יודע מי היה רבי עקיבא? האם שמעת פעם על ארבעה שנכנסו לפרדס, ארבעה חכמים גדולים.
וודאי היו יחפים. כי הרי עלו למרום לבחון דרכי עולם. דרכי נצח, לדעת וללמוד חוקי הבריאה. מרומי השמים – להם חן של פליאה והם, ביניהם רבי עקיבא, עלו למרום, וזעקו: מה נורא יפה המקום הזה. באטא, שם שלו את הנעליים, אבל אני בטוח, כי יחפים היו. כי יסוד האש מבקש יחפנות. כי להבות אינן סובלות נעליים, כי שם, איפה שמברכים: ברוך בורא מאורי האש, מתייצבים בלי נעליים. זו התהילה היחידה שלי. זו הפרסומת הבלעדית. אין לי בעצם יותר מה לספר. תפרתי נעליים. השחלתי חוטים.
באטא: וזה הכל? אני פרסמתי ברחבי העולם את גדולתו של בית החרושת שלי. הייתי הראשון שהנהגתי שיטת הסרט. פועל אחד קבע מסמרים, השני היכה בפטיש. תליתי שלט שהתפרסם ברחבי העולם: “אצל באטא אין מנוצלים, רק חברים לעבודה”.
יוחנן: שמעתי כי מרכלים עליך הרבה סופרים. מספרים, כי בבית החרושת שלך מתו פועלים צעירים.
באטא: דאגתי לבית העלמין. ביקשתי כי הוא יהיה יפה. כי פועל מת יקבל חלקה יפה?
יוחנן: יותר מד' אמות?
באטא: יותר. אמנם לא השארתי מקום שהמת יוכל לקפוץ ולרקוד ולהשכיח מלבו את העובדה, שהיה פועל בבאטא, אבל הקצבתי יותר מד' אמות. הרי שילמתי, – ובעד כספי יכולתי לקבוע תנאי קבורה.
יוחנן: גם עלי כתבו. מכיר אני משורר יידי א. אלמי שכתב עלי שירים יפים. מאוד יפים. כתב אותם יידיש ואף תורגמו לעברית.
באטא: חבל, כי לא שמתי לב, כי גם השירה היא פירסומת. לא רק משובה. אילו ידעתי, הייתי מפרנס גדוד שלם של משוררים. מה כתבו עליך? אולי שמורות אצלך כמה שורות?
יוחנן: למדתי יידיש מהבעל שם טוב, כדי להבין את השירים האלה ביידיש: הנה כתב עלי י. אלמי: “נישט דער שטיוול/נישט דער איז דער עיקר/ דער עיקר דער גאנג איז/צי א גלייכער, צי שיכור/און נישט אזוי דווקא/ דער גאנג ווי דער אופן:/ טייל פיס טרעטן לאנגזאם/און אנדערע לויפן/” (לא הנעל, לא מגף העיקר: העיקר ההילוך – אם ישר, אם שיכור. לאוו דווקא ההילוך הוא, פה האופן נחוץ: יש רגל תאיט לה יש רגל תאוץ – תרגם ש. שנהוד).
באטא: יפים הדברים. אולי כאן אנו נבדלים. אני אומר: הנעל העיקר. ואתה אומר: לא הנעל, לא המגף העיקר, אלא ההילוך. ולי לא היה איכפת ההילוך. שילכו לכנסיה או לבית זונות. העיקר: נעלי באטא. להנאה, לסבל, לתפילה – בנעלי באטא. לא היה לי כל ענין בהילוך. בעולם הרוח. אני חיברתי שאלון בבית החרושת: “כמה כסף בדעתך לחסוך בשנה?” “מה תעשה בכסף זה?” “אילו מאורעות בחייך נראים לך כחשובים ביותר?” אני התעניינתי בדברים פשוטים. שאלון זה עזר לי. הפועל ידע מה שאני רוצה ממנו. אני דאגתי למשמרת חדשה. פועלים שלי ידעו, כי בני עשרים חייבים להתחתן, אחרת יפטרום מייד. אני חיפשתי בעולם אנשים יחפים. בהודו. בארץ ישראל. על הגלובוס שלי ציינתי במיוחד ארצות יחפות. אלו עניינו אותי. מה לנו ולאלה שעולים למרום יחפים ומבקשים לדעת סודות הבריאה?
יוחנן: הנה עוד שורה של המשורר שהזכרתי: “א שיכל, א תפילה/טריט און טראט/א זמר צו מענטשן/און צו גאט”, כלומר, הנעל תפילה היא, דרך וצעד, לאדם, לאלוה, זמר עד.
באטא: מה זכות לבורא להתערב בנעליים שלי? במגפיים? האם לא מספיק לו העולם כולו? מה לי ולשכרון אלוהי? שנאתי את הקומוניסטים לא בגלל זה שהם מחקו מהפרוגראמה שלהם את אלוהים, אלא בגלל זה שלא מסרו לי את היחפים במוסקבה. שסירבו לנעול את נעלי. אני ביקשתי לא את הלב של מוסקבה, אלא את הרגלים הגדולות. אלו הן שתי מערכות. אמרתי: במערכה אחת יעסוק לנין. במערכה השניה יעסוק באטא. הם סירבו. על כן שנאתי אותם. לא ביקשתי לחטט בכבשוני האדם. ביקשתי רגלים יחפות. זה הכל.
יוחנן: גם אני הייתי סנדלר. אבל ביקשתי לב יחף.
בטאט: יבקש הקודח מכשירי קידוח. הסנדלר יבקש אימום מוצל. פילוסוף יבקש לב יחף.
יוחנן: לב יחף יותר חשוב מרגל יחפה. אילו היית עוסק בלבבות יחפים, לא היה האווירון שלך מתרסק;
עננה כבדה כיסתה את פני טומאס באטא. הוא זוכר. היה זה יום ערפל כבד. היה לו מטוס אהוב. הוא הותקן להמראה. עיתוני הבורסה דיברו על משברים. על ירידת מניות. באטא ביקש לצאת לדרך. אם להציל בית חרושת מפשיטת רגל, אם לבקש רגלים יחפות בתבל. אם לרכוש מניות חדשות. לא זכור לו. הרי משטרים התחלפו ולא יתנו לו לגשת לתיקים. הוא אינו יודע מה רשמו בתיק שלו הממזרים האדומים. הרי היה קאפיטאליסט ואין לו תיק נקי, אם גם תרם הרבה כסף באמצעות אשתו לכנסיות וניסה לחיות בשלום עם החשמן, שממלא מקום על פני האדמה. זוכר הוא את התאריך. היה זה ב־12 ביוני 1932. הטייס שלי ביקש לא לצאת לדרך. אבל הוא, באטא, מלך מלכי המלכים של הנעליים, לא רצה להיכנע. המטוס נתרסק. בצניחתו חשב: איך מודיעים לעולם על התאבדותו של טומאס באטא? התאבדות… ואחרי זה לקום ולהניע את גלגלי הסרט הנע: באטא. פירסומת חינם. ידע העולם: באטא התאבד. הוא קם לתחיה. אין התרסקות בחיי באטא. יש בחירה חופשית: התאבדות. זה יסייע להגדלת תפארת באטא. זכור לי, כי ממזר אדום איליה ארנבורג כתב: מלכים מתים ככל בני תמותה.
יוחנן: עוד שורה לסיום הפגישה. הקשב באטא: “נסים אויבן, נסים אונטן/ אין געטרענק, און ביסן ברויט/ניט אין בליען, אין געבוירן/ און אין טויט”, כלומר: נס למטה נס למעלה, נס האכל, נס שתיה, נס פריחה וגם הולדת ומיתה.
באטא: הנס לא התרחש. המטוס התרסק. עם מלך הנעלים: באטא.
כל אחד נטל לדרכו את אוצרו. יוחנן את ההילוך. באטא את הנעל. מירון נשארה בודדת. גליל יפה נוף עטה את הקבר. נשמעו שריקות רוח וזמירות ציפרים.
בחלל מירון השתתק דו שיח בין שני הסנדלרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.