ענייה היא קבצנסק. כשמה – כן היא. מנדלי העשיר אותה, אולם מחבביה קשורים אליה בלב ובנפש. כשבנימין השלישי עמד להזמין את דון קישוט לפגישה, נועץ בסנדרל והוא אמר לו: מקבצנסק לא יוצאים יותר. רק החיים יצאו. המתים יקבלו את עמיתיהם במקום שגדלו בק"ק בטלון. בקבצנסק. עיר הולדת אין עוזבים, אם היא טונוידיבקה או כתרילבקה. עיר שבה היתה הורתך ולידתך – מקודשת. כך סנדרל.
צדקת, סנדרל, בן לווייה שלי. האביר המשוטט, האביר בן דמות היגון ייוועץ אף הוא עם נושא הכלים שלו סנשו פנסא והם ייעתרו לבקשתי. האביר תאב הפעלים והעלילות, בעל התחבולות המתוחכמות ייפגש עם בנימין השלישי בקבצנסק.
כך היה.
לא הכירו אחד את השני. ידע בנימין כי במאה השש עשרה, חי אחד הגדולים בסופרי הישפניא מיגואל דה סרונטס. ידע דון קישוט, כי במאה התשע עשרה חי יהודי גדול בשם ש.י. אברמוביץ' המכונה: מנדלי מוכר ספרים (את ספריו מצא גם בספריה הישפנית שבגן עדן המיועד לסופרים גדולים).
עמדו השניים בקבצנסק והנה – צאו והשתוממו: אורם לא נתבלה. גבורים במרחק של קרוב לארבע מאות שנה מאירים ושמחים תקעו כף, כאילו רק אתמול נפרדו. רוח הזמנים מרחפת עליהם. שני גבורים אהובים המהלכים בחיים ובספרות צמודים לתקופותיהם ומוצאים צדדים שווים ביניהם. איש איש וייחודו, אולם שניהם נכללים באנתולוגיות העולמיות, מהן שואב הקורא חכמת חיים ותחבולות מחוכמות.
דון קישוט: מה שלומך, בנימין? מה שלום סנדרל? וזוגתך מרת זלדה תחיה. מה שלום בטלון? שמעתי כי אנשים רוצחים חרשו על גבה והרסו אותה. הנכונים הדברים?
בנימין: נכונים הדברים. נכונים. אבנים נשארו. אני וסנדרל נשארנו בזכרונו של העם… את הזכרון של העם, האשמדאי לא השמיד. לזכרון – חוקים משלו. הוא שומר על רצף החיים. על מציאותם של הימים שחלפו ונעקרו. הזכרון – הוא האבא והסבא של הדורות. שלי. שלך, דון קישוט. אלמלא הזכרון – שנינו היינו נכחדים ונעלמים מן המפה. מה שלום נושא הכלים? סנשו פנסא? ודולציניה זו “גברת הלב” שלך וסוסך – רוסיננטי, אומרים שזה היה סוס לגבורה וליופי כסוסו של אלכסנדר מוקדון, אם זכרוני לא מטעה אותי שמו היה בוציפלוס…
דון קישוט: זכרון יהודי יש לך… אתה ודאי זוכר את כל קורותי המהוללות. הן כתובות על ספר ואומרים כי הסבא – מולידך – מנדלי קרא אותן והתקנא ביוצרי. אני דון קישוט איש למנשא, אתה בנימין השלישי מקבצנסק שמחים כי לא בטלה חיוניותנו, כי החיים הרחוקים קרובים לנו. כי אנו עוד מושכים את לב התלמידים. כי עוד מקשיבים לנאומי בחברת רועי העזים…
בנימין: כן, דבריך בחברת רועי העזים קרובים לי. זכור לי כי נושא הכלים שלך סנשו פנסא משך את ידו מהמסיבה עם האבירים, כי על כן אדם פשוט היה, איכר וחשש כי לא יעמוד בכל הנימוסים של החברה האבירית. זכור לי, כי הוא ביקש לאכול בפנתו הבודדה את פת החרבה והבצלים. הוא העדיף לאכול את המאכל העני על פני ברבורים אבוסים, כי איש לא־למד היה במסכת “דרך ארץ”. זרים היו לו הנימוסים הנהוגים בסעודה נשגבה זו וחשש שלא יכול לעמוד בהם: אכל בנחת, מעט בשתיה, מחה פיך, אל תגהק ואל תפהק ואל תתעטש. במסיבת רועי העזים שרת שיר מיזמור לאדמה, לישרי דרך, לתפארת אדם, לרועות כלילות היופי, למלים הפשוטות והתמימיות. זכורים לי דבריך נגד זדון תקיפים ומושלים, נגד תאווה וקנאה ורשע. אתה ביקשת ישועה לארץ, להיות מעוז לדל ומחסה לאביון. הרועים אהבו את אמריך, דון קישוט, כי על כן דיברת דברים נכונים.
דון קישוט: גם אתה, בנימין חוננת בתכונות נעלות. כל הכבוד לאדם אשר מתמודד בכל מאמצי כוחו, לצאת מתוך הביצה לאוויר העולם, כאפרוח אשר מתחיל מנקר ופורץ. גם אני בראשית דרכי לא הייתי גיבור, כמוך, בנימין, שפחדת לצאת בלילה ברחוב של עיר, ולא רצית לישון בחדר יחידי בעד כל הון. כלב קטן היה מטיל עליך את פחדו. אולם כשיצאת, התחלת במסעות בנימין השלישי וקנית לך שם גדול בספרות. דמיונך, כדמיוני, הרקיע שחקים, הלכת בהרהורי לבך בעקבות אלכסנדר מוקדון, בעקבות אלדד הדני וחבריהם. נחשים ועקרבים לא הפחידו אותך, ביקשת, כמוני, לעבור ימים ומדבריות. אתה נאזרת בגבורה ובבטחון והלכת קוממיות. גם אני לא שאלתי אף פעם מניין לוקחים להוצאות הדרך. שנינו בחרנו מלווים נפלאים. דומה סנשו פנסא שלי לסנדרל שלך. איש תם היה, סנדרל שלך בלא שום התחכמות. לא היה אדם חשוב מטובי העיר, אדם המבטא את דבריו בתמימות. לא היה עקשן בטבעו כבנימין. אבל, ידידי וחברי דון קישוט, שפר חלקו של נושא הכלים שלך סנשו פנסא, מנושא הכלים שלי – סנדרל. אתה יכולת להבטיח משרה טובה לסנשו, לאחר מלחמה זו או אחרת, להשליט אותו על אחד האיים שיכבשו, להקנות לו תואר של נסיך או אלוף באחד האיים הקטנים, למסור לידיו נחלה, אולם אני, בנימין, מה יכולתי להבטיח לסנדרל? אפילו לא בגד חדש. אתה יכולת להחליף לו את החמור בבהמה יותר כבודה, אולם אני – מה יכולתי לתת? הבהמה הכבודה שלנו היא החמור, הרי משיח צדקנו יבוא רכוב עליו…
דון קישוט: הגד נא לי רעי וידידי, האם נשארו עוד בעולם דון קישוטים? האם עוד קיימים מתגרים באריות, לוחמים עם טחנות רוח, עושים מעשים גדולים למען האהובה, למען יפהפיה?
בנימין: להווי ידוע לך, דון קישוט היקר, כי אין קיום לעולם בלעדיך ובלעדי. אין קיום. תבל תפוס במרה שחורה, בעצבות בלעדינו. אנחנו גרים בחוץ, אולם נשמתנו היא בתוך תוכו של העם. אנחנו המתנדבים הגדולים של החופש. אתה מבין, איש למנשא? אנחנו מתייגעים בדרכים, במדבריות אולם אלה הבאים אחרינו זורעים וקוצרים ברינה. אלמלא לא היה מעז בנימין לצאת מהעיירה, הרי גם מנחם מנדל לא היה מעז לצאת מכתרילבקה והמשולח של שלום אש “בעיירה” שלו, לא היה בא לספר לנו על פירות ארץ ישראל, על הכותל המערבי…
דון קישוט: לא מוכרים לי השמות שאתה מזכיר. לא שמעתי על מנחם מנדל. לא שמעתי על המשולח של שלום אש, אולם אני מכיר אותך, בנימין, אין בך שמינית של יוהרה. כנים דבריך. כנים. ותוליכנו קוממיות לארצנו, הדגש על קוממיות. בלי הכנעה. אנו הדון קישוטים עולים בראש כל הר גבוה. אנו מבקשים עלילות גדולות. עם התפרצותנו לקראת עלילות גדולות אין אנו שוכחים כי אי שם בבקתה גרה אלמנה אומללה ועזובה והיא זקוקה לדון קישוט. אנחנו תמיד על משמרתנו. בכל פינה נידחה. אנו חותרים אל הגדולות והניפלאות, אולם אין אנו שוכחים את המעשה הקטן, שאף הוא לא פעם בחזקת גדולות ונפלאות.
דון קישוט, בנימין, אינם מופקרים – הכל נשקל במאזני הדעת והתבונה.
בנימין: אנחנו שנינו כהנים גדולים של החברה. מיגואל די סרונטס מולידך ומנדלי מוכר ספרים – מולידי הם מאורות גדולים. הם שתלו אותנו במקום הנכון ובזמן הנכון. אנחנו שנינו מיופי כוח לתבוע את המפעלים הנועזים. אמנם קטנה היא קבצנסק. אין לה בתי יין לסובאים, כל גדלותה על בית המרחץ “זה בית הסרסרות הגדול וזה שער משא ומתן בין השמים ובין הארץ”. אולם כאן, בקבצנסק מתפלשים כוכבים ברפש. כאן מתפלשת נשמה יהודית. כאן יש ניצוץ ישראלי. כשם שסרוונטס קיפל באפופיאה “דון קישוט” את כל הישפניה, את כל חיי העם בדור ההוא, את כל הטיפוסים האישיים והקיבוציים, כן קיפל מנדלי בקבצנסק את כל היהודים בזמנו, את העסקים והשיחות, לא נגרע דבר.
דון קישוט: מתגעגע אני לסנשו פנסא.
בנימין: ואני לסנדרל. אולי נפגיש אותם? הרי גם להם יש מה לאמר. הם אינם להוטים אחרי שבחים, אולם את מלאכתם עשו באמונה. אנחנו שנינו ינקנו ממקור־הסתרים שלהם. אין זאת, כי חוק טבע הוא: דון קישוט בלי סנשו – מחצית דון קישוט, ובנימין בלי סנדרל, הוא רק מחצית בנימין.
מי סיפר בעולם הגדול את מעלליך, אם לא סנשו אשר האריך ימים אחריך? מי סיפר על הגבורות וכל הגדולות אשר עשית בכל מקומות נדודיך, אם לא סנשו? ומי סיפר את כל קורותי אם לא סנדרל, אשר שמר לי אמונים ולא עזב אותי לאף רגע אחד? הוא אוצר בחובו את בת־קולי. הוא הגלים שבים הגדול. הוא לא קיבל כל תשלום או פיצוי בעד כל קורטוב הנאה שהוא הביא לי. כאילו בהיסח הדעת עשה את כל המעשים הגדולים כמלווה נאמן. לא היו לסנדרל מליצות בפה. גם לסנשו לא היו מליצות. הם היו נשמות חיות וטובות, הן הרחיבו את דעתנו, כי על כן שקטים היו. בצל השקט שלהם – חסינו.
דון קישוט: לא פגשתי את סנשו מאז שבקתי חיים לכל חי. אינני יכול למצוא אותו. אבל אם אפגוש אותו, אספר לו על הפגישה הצפוייה: סנשו וסנדרל.
צללים מסביב, דמותו של סרוונטס ודמותו של מנדלי חלפו־עברו בבית העלמין הגדול של העיירה הקטנה קבצנסק. אין המולת חיים. בית הכנסת הרוס. בית המרחץ הרוס. מגילת חיים שנגדעה. ניכר, שהפעם סנדרל – שאף צילו רחף לנגד עיני בנימין לא חזר: “אתה רוצה כך, מה איכפת לי, יהא כך”. הצל הרעיד דמעה.
על החורבות התהלך קולו של בנימין. לאחר היסוסים פנה לדון קישוט: הלילה רד. נחזור. אתה להישפניה, ואני… אני לאן?
ותוליכנו קוממיות לארצנו.
לא אחזור לעיירה. אני אלך לנוד במדבר ולעיירה לא אחזור. בעצם, למה במדבר? הרי גיבורי קבצנסק, כיסלון וצלמונה בנו מולדת. המולדת היא שלי. יש לי חלק בה. המולדת היא יצירתו של כל העם. לא אבנה את ימי החול שלי ואת שבתי על יד נאד הדמעות.
מעלליך אתה, דון קישוט, נבחנו במעשה, גם מעללי קבצנסק נבחנו במעשה. לא תועים ונבוכים יותר. לא נתלה יותר את כנורותינו על הערבות, לא על נהרות בבל, לא במדריד ולא בקבצנסק.
וייא, סוסתי.
בנימין חבש את סוסתו, דון קישוט את סוסו רוסיננטי ויצאו לדרך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.