עם של משיחים אנחנו. כולנו מאמינים בני מאמינים; כולנו מחכים לנסים. בחסידינו וב“ראדיקאלינו” בזקנינו ובנערינו מחכים אנחנו לביאת המשיח, אשר יביא אותנו לארץ שכולה טובה, לגן־העדן התחתון.
ואם אנחנו מתגודדים ומתפּלגים לימין ושמאל – מאוחדים אנו בענין אחד: כולנו מחכים לנסים ומצפים למשיח שיבוא.
כולנו – אַף כי יש הבדל גדול בחלומותינו. יש מתארים להם את המשיח בתור עני רוכב על חמור לבן ויש מתארים אותו בתור פּרוליטאריון רוכב על חמור אָדום, אבל אלה ואלה מודים, כי משיח יבוא רכוב על חמור…
גם אני יהודי ולפיכך גם אני מחכה לביאת המשיח. יודע אני, כי אמונה זו החזיקה וחיזקה את מעמדנו בים התלאות והפורענויות. יעוד המשיח היה לנו ככוכב מזהיר להאיר לנו את הדרך הארוכה והאפלה בגלותנו. יעוד המשיח היה לנו סם חיים – אבל גם סם מוות. קצרי־רוח, מחוסרי סבלנות אנחנו לחכות עד אשר יבוא המשיח האמתי, ולפיכך יופיעו משיחי שקר ויעשו שמות בנו. משיחי־שקר מכל המינים מ“אותו האיש” ועד שבתי־צבי וכל המון המשיחים האחרים, ביחוד אלה אשר באו בסופת המהפּכה הבולשבית, רוסיה הסוביטית.
עוד לא שכחנו את הטובות והישועות אשר צמחו לעם ישראל ברוסיה אחרי מהפּכת הבולשבים ושוב תוקעים שם בשופרות של משיח. ישועות ונחמות מן הארץ הקדושה של המועצות, “רגע היסטורי” כביכול. זו הבשורה החדשה בפי כל הנביאים. אבל הפּעם רוכב משיח על חמורים אדומים. שומעים אנחנו את צעדיהם וצליל־הפּעמונים, רואים אנחנו את פּניהם, אבל את פּני משיח אין אָנו רואים. אולם עם ישראל – עם של מאמינים בני מאמינים ותרועה עוברת במחנה. ימות המשיח ממשמשים ובאים. מקרימל תצא תורה ודבר־חכמה ממוסקבה…
לפי שעה מקשקשים הייבסקים בקופּת רבי מאיר־בעל־הנס של הריבולוציה. “צדקה־תציל”… – צועקים הקשקשנים האדומים בקול, ולשם הכסף מוכנים הייבסקים לנשוק ידי פּרוליטאריים כיוליוס רוזנוואלד וחבריו. קופּת־צדקה – היא התכסיס הנאמן של הריבולוציה.
ובעת הזאת היהודים ברוסיה – זמירות אחרות משמיעים. יהודים אלה – שאינם מכירים טובה, כידוע… – נאנחים מעוצר רעה ויגון. ולא יוכלו הסופרים ברוסיה להרחיק עדותם. מעבר ענני המליצות הנפוחות אָנו רואים את האמת הערומה כמות שהיא ורעד עובר בבשרנו. מה שלא יכלו הצארים ומשרתיהם ברדיפותיהם, עושים הבולשביים בישועותיהם…
מונח לפני ספר קטן, “התיישבות היהודים בארץ המועצות”. הספר יצא על־ידי חברת “אזעט” בשנת 1926 ומחבר הספר הוא פינקל – קומוניסטון כשר, שאין בו פּגם. המחבר הוא מן המאמינים, כי לפֿני המהפכה היה כל העולם במצב של תוהו ובוהו. החושך כסה ארץ וערפל – לאומים, והנה בא היום הגדול: “מהפּכת אוקטובר שמה קץ לצרות היהודים. ממשלת העובדים לא תוכל לסבול עבדות לאומית. לכל אחד ואחד יש זכות על מכשירי העבודה, על האדמה, וביחוד יש לכל יושב ברוסיה זכות על עבודה”.
זכות העבודה, זכות למכשירי העבודה, זכות על האדמה – אם כל חי. חביבי, מה תחפּוץ עוד?
זכויות נאות מאד, אבל… הלא תזכרו את הספור על הקמצן מליטה. לא חפץ האיש לפרנס את אשתו. והיא רעבה ללחם. באו השכנים וטענו לפני בעלה הכילי: הכיצד? מדוע לא תתן מזונות לאשתך? השיב הלה: מה הרעש? למה תתנפּלו עלי? כלום רע לאכול לחם ודגים, לחם וגבינה? כן –ענו השכנים. – לחם ודגים טובים מאד, גם לחם וגבינה טובים. אַתה הרי לא תתן לה אַף לחם יבש.
אָמנם כן, הזכויות טובות מאֹד, אסל זו הצרה, שאין אלה נתונות לנו.
מדברי פינקל נודע לנו, כי משלשת מיליוני היהודים אשר נשארו תחת ממשלת המועצות, אַך אחד־עשר למאָה שייכים לאגודות הפּועלים, כלומר – חיים על זכות העבודה. יש כשלשים אלף משפּחות עובדי אדמה מאלה אשר כבר היו בימי הצאר מאלה החדשים אשר התיישבו בשנים האחרונות. בכלל יש כמאה וחמישים אלף נפש המוצאות את מחיתן מעבודת אדמה, אבל בימי הצאר היה מספּר עובדי האדמה כמאה ושבעים אלף – לפי דברי המחבר עצמו. מספּר עובדי האדמה לא נתרבה מאשר לפני המלחמה… בכלל, רק חלק קטן של יהודי רוסיה חיי חיים פּרודוקטיביים והשאָר הם עניים מרודים. המאושרים חיים בסכום שמונה ועד חמשים רובל לחודש, אבל הרוב הגדול חי בעניות נוראה, עניות המעברת אותם על דעתם ועל דעת כל הנימוסים האנושיים. נורא מצב היהודים ברוסיה תחת ממשלת המועצות. נורא גם מצב ישראל בפּולין, אבל שם לפֿחות אין מפֿריעים להם בדתם ויהדותם ואילו בארץ המועצות עם ה“זכויות” שלה, נשלחים יהודים לארץ גזירה בעד החטא היחיד שלהם: כי לימדו את בניהם עברית.
פינקל, הנמצא ברוסיה, רואה את המצב כמו שהוא, אבל כקומונאי כשר הוא גומר בפּזמון הידוע “ובא לציון גואל”. הוא מבטיח לנו על אַחריותו ובהן צדקו, כי בעוד שלשים שנה יעמדו מאָה אלף משפּחה על הקרקע… אשרי המאמין. אבל מה תעשו עם שאר היהודים? מה תעשו עם קורבנותיכם אַתם על מזבח הבולשביות? לפחות היו צריכים האשמים להוריד את ראשיהם בבושה ולהתחנן “על חטא” על החורבן אשר הביאו על עם ישראל ברוסיה. אַך הם מוסר לא לקחן. רוב עמנו ברוסיה טובע בים של צרות, בים של יאוש וכליון – והם מריעים ותוקעים בשופרות של “משיח”.
בתנאים כאלה כל אשר מביא עזרה מן החוץ – תבוא עליו ברכה. ולדעתי, יפה עשתה אגודת הסופרים על שם י. ל. פרץ, אשר הוציאה כרוז לעזור לאומללים. אבל יותר יפה היה אלמלי לבשה האגודה עוז וגערה בנזיפה בייבסקים אשר עשו שמות בבני ישראל ברוסיה. ועוד יותר יפה היה אלמלי תארה, בכרוזה, את המצב כהוויתו ולא לבוא במבול דברים על ישועות ונחמות שם.
והייבסקציה הרימה עתה ראש. וביתר שאת ירדפו עתה הציונים והמלמדים תורה לילדים. הכשר ניתן להם מאגודת הסופרים היהודיים. הכשר יש להם מ“זקן הסופרים העברים” ראובן בריינין.
לא ציוני אני ואַף לא מחובבי שפת עבר המושבעים. פּה אין השאלה: למי משפּט הבכורה – לעברית או לאידית. חביבה עלי השפה האידית, שפת האם, וחביבה לי השפה העברית, שפת ישעיהו בן אָמוץ ורבי יהודה הלוי, שפֿת ביאליק ואחד העם. אבל לוא הייתי ממתנגדי השפה העברית, אָז גם אָז לא יכולתי להבין, כיצד אנשים, האוהבים את עמם – ומי כסופר ישראל אוהב את עמו? – יכולים לראות בשויון נפש יהודים נרדפים על אמונתם ותרבותם? איני מבין מדוע זה הזניחו שעת־כושר כזו לצאת במחאָה עצומה נגד הגזירות והרדיפות של הייבסקים, העולות על גזירות אנדריינוס שחיק עצמות? אבל הם לא יצאו במחאָה, וגם בריינין, המשמש בתגא של סופר עברי כארבעים שנה, מצדיק את הדין על רדיפות הציונים, אלה אשר קבעו אולי שיעורים בסתר לקרוא ספרי בריינין…
כי יש רדיפות על הציונים ברוסיה – זו מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. קראו בגליונות ה“עמעס”. שאלו את “צעירי־ציון”, אלה האימפּיריאַליסטים, שותפיהם של באלפור. שאלו את מאכס פּיין, מנהיג הפּועלים זה כאַרבעים שנה, אשר היה ברוסיה. אבל אנו בימות המשיח. פּיין הסוציאַליסטון הציל ציונים מידי ה“טשיקה” כאשר היה ברוסיה; ובריינין לא רק שלא יצא במחאָה, אלא גם הצדיק עליהם את הדין, באָמרו, כי הציונים – קונטר־ריבולוציונרים הם… האם לא נשתנו עלינו סדרי בראשית?…
הבו גודל לבריינין. אומץ רוח לו. אַרבעים שנה שימש בכהונת הספרות העברית ולבסוף נעשה ייבסקי. כן, ייבסקי אמתי עם ערמתם ועם יתר המדות הטובות שלהם.
גם הקומוניסטים שוחקים על בריינן ואומרים, כי הגדיש מעט את הסאָה. הוא עבר את הגבול. בריינין הונף עתה לייבסקים שהשעה משחקת להם. אבל הקומוניסטים האלה ממלאים פּיהם שחוק לחניפות בריינין, אבל אנו אל נשתאה. בריינין הוא בעל־תשובה, וידוע, כי במקום שם בעלי־תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, פשוט מריחה של התשובה…
אבל נניח לו לבריינין. הנרדפים והנענים מאמינים, כי רווח והצלה יעמוד להם ממקום אַחר. עם קשה עורף ישראל והוא יודע לסבול, לשאת –ולהאמין.
אבל ישמחו הקומוניסטים בחתנם בריינין והוא ישמח בהם. כל זה לא מעניני. כמדומה לי, כי המעולים שמסופרים מתחרטים על הכרוז אשר הוציאו. לא עת כרוזים לנו עתה. רע ומר מצב היהודים ברוסיה ואך מלח זורים על פּצעיהם בהבטחות שוא.
כל מי שיש בידו לעזור והוא עוזר לאַחים אומללים ברוסיה – תבוא עליו ברכה. אבל, במטותא מכם, אל תתקעו בשופרות של משיח. לא על חמורים־אדומים מדם יבוא משיח. ולא מהקומוניסטים יוושע ישראל.
-
“הדואר”, 1927. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.