בשנת תרע“ד החל הירחון האידי החשוב “די צוקונפט” להופיע בעריכתו של המשורר אברהם לסין. משעה שהירחון הזה נמסר לרשותו של לסין, מצא את תיקונו הלאומי. ה”צוקונפט" נועד מלכתחילה להפיץ את הרעיון הסוציאליסטי בין הפּועלים היהודים. בעריכתו של לסין נשאר הירחון להיות שופרה של תנועת שחרור הפּועלים. אבל ביחד עם זה נהיה גם לשופרה של גאולת ישראל.
באמת נכבד הירחון הזה לא אך בתולדות הסוציאליות ברחוב היהודים, זו התנועה הנפֿוצה עתה בין כל שדרות הפּועלים היהודים בכל מקום שהם בפּולין, בארגנטינה, בארצות הברית של אמריקה ובארץ־ישראל, כי־אם ואולי עוד ביתר שאת, בתולדות התפתחותה של המחשבה היהודית בכלל והתפּשטות הרעיון הלאומי בקרב ההמונים. היהודים, הדוגלים בדגל הסוציאליסטי, בפרט. ה“צוקונפט” נתיסד בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה ומופיע כבר כארבעים שנה – בהפסקות. היו לו לירחון זה עורכים שונים; אבל עד העת אשר לסין קיבל עליו את האחריות בעד עריכתו, היה הירחון לקוי בחסרונות רבים ולא מילא את התפֿקיד הגדול שהוטל עליו.
בראשית הווסדו היתה מגמת הירחון לבסס את הסוציאַליות על יסודות מדעיים. ערבוביה גדולה היתה במוחות הסוציאַליסטים היהודים בראשית צעדיה של התנועה הזאת. האנארכיזם דר בכפיפה אחת עם הסוציאליזם, עד שבא פּליכנוב הרוסי ובעטו השנון ובנאומיו המזהירים כבש את לבות בני הנעורים לפני הרעיון המארכסיסטי. קסם היה לפּליכנוב וגדולה היתה השפּעתו על הנוער והעמיד תלמידים רבים, חלק גדול מן המהפכנים הרוסיים קבל את תורתו בהתלהבות עצומה, וזו ההתלהבות לתורתו של מארכס מצאה לה הד כביר גם בקרב האינטליגנטים היהודיים, שנידחו לארצות־הברית. המהגרים האלה חשבו אז את עצמם לא למהגרים כי־אם לגולים רוסים הנכונים לשוב לארץ מולדתם בהזדמנות הראשונה. ה“גולים” הללו החלו להרביץ את התורה המארכסיסטית בקרב הפּועלים היהודים וה“צוקונפט” היה לכלי מבטאם.
המארכסיזם, בתור תורה כלכלית, מצטיין בעמקות רבה ובניתוח גאוני של התנאים הכלכליים במשטר הרכושני. בתור תורה חברותית מעמידה השיטה הזאת את כל הבניינים התרבותיים והרוחניים על יסוד כלכלי, כלומר: על יסוד ריאלי, ובתור תכסיס של תנועת הפּועלים היא מעמידה את מלחמת המעמדות. אבל הסוציאַליסטים היהודים שהחלו להרביץ את תורת מארכס ברחוב היהודים, לא שמו לב להרעיון העקרי של רבם – לאותו הרעיון המבסס את מחשבת האדם על יסוד כלכלי: הם לא שמו לב להתנאים הכלכליים של ההמון היהודי. הם חפצו להלביש איש חלוש ודל במדי ענק. והתוצאות היו שהמחשבה הסוציאַליסטית היתה לרעיון ערטילאי ברחוב היהודים, רעיון מבלי יסוד ריאלי.
ה“צוקונפט”, אשר נועד להיות כלי המבטא של הרעיון הסוציאליסטי היהודי, לא טוהר גם הוא מרעיונות ערטילאיים, גם לאחרי שנתקבלה תורת מארכס בקרב ה“גולים הרוסים דוברי אידית”. הירחון שם לו למטרה לבסס את הרעיון הסוציאַליסטי על יסודות מדעיים, אבל את היסוד המדעי האמתי קיבל ה“צוקונפט” רק בעריכתו של לסין. הוא הסוציאליסטן בכל נימי נפשו אבל אינו שוכח אף לרגע את התנאים המיוחדים של הסביבה היהודית.
ה“צוקונפט” של לסין מלא וגדוש תמיד במאמרים ודברי ספרות. לסין אינו מבדיל בין עניינים אנושיים ויהודיים אלא כל שאלה משאלות היום מוצאת אצלו מקום בירחון הזה; ואף־על־פּי־כן העניינים היהודיים הם שתופסים שם את המקום בראש. ביחוד מצטיינים המאמרים הראשים של העורך בעצמו כשם שהוא מצטיין בשיריו. בימי הרת עולם אלה, בימים אשר ההיסטוריה יושבת על האבנים ועומדת להוליד עולם חדש, עומד עורך ה“צוקונפט” על משמרתו כחוזה חזון עמו הצופה הליכות תבל והתהוות עולם חדש שאמנם נקנה לנו היהודים על ידי יסורים מיוחדים אבל נכון הוא גם לנו בנוגה שבעתים לעתיד לבוא. רבים ממאמריו תורגמו לעברית ונתפּרסמו בעתוני ארץ־ישראל ובעתונים עבריים בחוץ לארץ ועשו רושם גדול. ב“צוקונפט” של לסין משתקפים החיים של עולם התרבות, אך ביתר שאת – החיים היהודים.
לסין הטביע את ה“צוקונפט” בחותמו חותם של משורר ממדרגה הראשונה, של לוחם אדיר בעד הצדק. מאמריו הפּובליצסטיים הם פּרקי שירה ושירתו צרופה בשלהבת אש־יה של האהבה לאדם והחמלה לעמו היהודי. ויש שמאמריו הראשיים של לסין מעוררים נגדו קטרוגים ואף התמרמרות. אבל לסין אינו שם לב להם. הוא הולך בדרכו שסלל לו בעצמו. כל מכיריו של לסין יודעים, כי הוא לא רק יהודי גדול ומסור לענייני עמו בכל נפשו כי־אם גם סוציאליסטן וותיק ונאמן, לסין נלחם כל ימיו בעד רעיון גאולת העולם וגם סבל הרבה בעד הרעיון הזה – סבל גם חרפת רעב ומחסור אולם אין גאולת העולם לפי לסין בלי שתהא גאולת ישראל בצדה. סוציאליסטן נאמן הוא, אך גם יהודי נאמן וגורל עמו נוגע עד נפשו. מתנגדיו מצד שמאל אומרים עליו, שהוא “יותר מציוני” – וזה אמת. אחרים מציינים אותו כחסיד מטיפוסם של החסידים הראשונים ש“אהבת ישראל” היתה יסוד נשמתם. אף אני אומר שלסין הוא יותר מציוני. הוא יהודי.
עוד בטרם שהיה לסין עורך ה“צוקונפט” עמד כבר בין הלוחמים בעד הרעיון היהודי הטהור. מימי שחרותו נלחם בעד רעיון הלאומיות של ישראל. הוא נלחם על זה בקרב ה“בונד” ונלחם כמו־כן בקרב הסוציאליסטים היהודיים באמריקה. כל ימי חייו נלחם על היהדות בתור אומה, בעלת דמות וצביון של לאום תרבותי והיסטורי, והוא זכה לראות את הנצחון של דעותיו אף בחלק גדול של המחנה אשר התנגד להן מתחלה…
לסין עוד לא נערך כראוי בספרות העברית. פה ושם אמנם שיבחוהו סופרים עבריים אלה ואלה, אבל עוד טרם הופץ האור הנכון על פּעולתו הספרותית ולא קם עוד המבקר אשר יעריך את הישגו השירי הגדול ואת הרכוש הרוחני הרב אשר הוריש לנו בשיריו הנפֿלאים ובמאמריו המצויינים. וככה טרם הובררה לקהל העברי הרחב חשיבותו של לסין ופעולתו בעד הרעיון של היהדות הטהורה.
מאמריו ושיריו של לסין חדורים רוח עברי יותר ממאמריהם ושיריהם של כמה משוררים עברים וותיקים, אף כי כתב לסין עברית אך מעט. לסין לא השתחווה לאלוהי נכר בשירתו כי אם נאמן היה לאלהי ישראל דווקא “אהיה אשר אהיה” כפירוש חז"ל – זהו הסמל של חזונו. יפיפותו של יפת אמנם אינה זרה לו והוא השתמש במשלי היווניים ויצוריהם במאמריו ושיריו; אבל רק לשם גילוי המאור שבאהלי שם. לסין הוא משורר ההיסטוריה היהודית והוא מומחה בה, אף כי אין היא אומנותו. בשיריו מתחשף הצער הגדול של עם היהודים, הטראגדיה האיומה של תולדות היהודים והחזון הגדול של תקוותיהם לעתיד לבוא. אלא שהוא רואה עתידו המזהיר של עמו כשהוא שלוב ומלוכד עם עתידו הנגאל של העולם כולו.
במאמרו המצוין “בשעה זו” שכתב ביאליק אחרי עלות היטלר לגדולה, אמר משוררנו כדברים האלה:
“אני מעיז לחשוב, שהסוציאליות בצורתה הטובה והעליונה, היא פרי הרוח היהודית ופרי השקפת העולם של הנביאים. הם היו הסוציאַליסטים הראשונים שהטיפו לחופש, לדרור, לשוויון ולהכּרת ערך האדם “אל אחד לכולנו, אל אחד בראנו” – כל דברי הנביאים הם קריאה לשוויון ולצדק”.
בסגנון אחר מטיף גם לסין לרעיון כל ימי חייו עלי אדמות, משעה שעמד על דעתו ו“החל להתבונן בתהפוכות העולם ושקריו חלפה מאתו השלווה ושלומו הופר” [תרגום קלוש של חרוז אחד בשירו של לסין]. ולסין החל להלחם נגד השקר הזה, נגד הצביעות והעבדות. הוא כואב את מכאובי כל האומללים, החלכּאים והנרדפים בעולם, אבל ביתר שאת כאב את כאב בני עמו ולבו יהמה המית נכאים וגאון כאחד לקראת “הישרים והתמימים שמסרו נפשם על קדושת־השם”. זוהי הנעימה היותר חזקה בשירת לסין – נעימת המארטירולוגיה, הסבל והיסורים של עם ישראל – ותקוותיו לעתיד לבוא. מראשית צעדיו בספרות ועד היום עומד לסין על הבמה ומטיף נפלא של עם ישראל, אשר כסנה הוא “בוער באש ואיננו אוכל”. הוא מטיף להבנת החזיון ההיסטורי הגדול של עם ישראל והאור הגדול היוצא ממנו לכל העולם. לסין לא בא מעולם בטרוניה על עם ישראל גם בשל פּשעיו, כי יודע שגם אלה הן תוצאות היסורים הגדולים שבאו עליו. במאמרו על מארכס הוא אומר: “פּרומיטיאוס הוא הקדוש בלוח הפילוסופי של מארכס. מארכס קידש את שמו של פּרומיטיאוס. אך האם כל התולדה של עם ישראל איננה מלאה גבורי ענק כפּרומיטיאוס? – הרי מארכס עצמו הוא פּרומיטיאוס; אף הוא סבל בעד יהדותו אף כי לא הכיר בזה”. באמת הרי מארכס גורש כעת מארץ מולדתו כיהודי; הוא הגלה משם יחד עם שאר גולי ישראל…
הסינתיזה של תורת הסוציאליות ותורת היהדות הטהורה הוא חוט השני העובר את כל מחשבותיו של לסין. היו וויכוחים גדולים בספרויות האידית והעברית על “חיוב הגלות” ו“שלילת הגלות”. יתכן לומר שלסין הוא משוללי הגלות, כאחד הציונים היותר עקביים. אלא שהוא מקבל את הגלות כלקח היסטורי גדול בשבילנו. הגלות מרקה לדעתו את האופי של עם היהודים ולימדה אותו להכיר את הסמל הנצחי של “אהיה אשר אהיה” וחינכה אותו לחוש בצערו של העולם. את הצו הגדול “ואהבתם את הגר כי גרים הייתם” למדנו מגלות מצרים; והצו הנעלה לאהוב את האומללים, החלכאים והנרדפים כי גולים וסורים הננו בכל העולם, זהו הלקח של הגלות המרה והנמהרה שלנו כיום. זהו אצלו הפּירוש המיסתורי של “אהיה אשר אהיה”, “זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור”. את הסוציאליות הטהורה למד לסין מפּי הנביאים ומדברי ימינו העצובים…
בתור “יהודי סתם” אוהב לסין את הספרות העברית החדשה והישנה. אוהב את השפה העברית. אוהב את היהדות הטהורה ונלחם תמיד את מלחמתה גם באותם הימים אשר דבר יהודי היה אסור לבוא בקהל המהפּכנים. עוד בימי נעוריו כתב לסין את השיר הנפלא “שתי תפילות”, המתאר תפילה של כהן נוצרי עם כל הצביעות שבה ותפֿילה של יהודי הנמק ביסוריו.
אפיינית היא שנאת הנצרות של לסין. מפּרי־עטו יצאו שני שירים נפלאים על מיסדי התנועה הנוצרית, “מתי המוכס” ו“שאול התרסי”, שבהם באה שוב לידי גילוי אהבתו ליהדות ושנאתו להמהרסים והמחריבים שיצאו מישראל…
כחמשים שנה עמד לסין על הבמה הספֿרותית. לפֿני שנתפרסמו מכתביו של דובנוב “על היהדות הישנה והחדשה” שבהם נתבססה תורת האבטונומיזם בגולה דרש כבר לסין בחוגי תלמידיו [הם היו נקראים אז “וואָלטאָווצי” כלומר: תלמידיו של וואָלט, זה זמו האמתי של לסין], בראשית התנועה הסוציאַליסטית ברחוב היהודים על רעיון הלאומיות האוטונומית, הוא החזיק בדעתו כי דרישה לאומית זו צריכה להיות העיקר בדרישות המהפּכנים. ואם ה“בונד” קיבל סוף־סוף את העיקר הזה, הרי היה גם בהשפּעתו של לסין, תלמידיו וחבריו.
בטרם בא לסין לאמריקה כבר יצאו לו מוניטין. מצד אחד “הכירה” בו המשטרה החשאית של ממשלת הצארים כאשר נוכל לראות מהתעודות אשר פירסמה הממשלה הסוביטית במינסק עיר מולדתו של לסין; ומהצד השני, להבדיל, יצאו לו מוניטין, בספרות העברית. מעטים יודעים שישנו בספרות העברית סיפּור אחד, ספּור2 אשר עשה בשעתו רושם כביר, וגבורו הוא לסין. זהו הסיפּור “הנגר הנאור”, שיצא בהוצאת “ספרי אגורה” של בן־אביגדור ומחברו הוא יצחק גוידא בר“ת י. ג–א וזהו הסופר שנתפרסם אחר־כך בספרות האידית ב. גורין. גורין עצמו גילה דבר זה במכתבו ב”צוקונפט", בחוברת אפריל 1919. המכתב נערך לא. לסין ונאמר בו כדברים האלה:
“…אני מגלה לך סוד, כי אתה היית לי לסמל בתיאורי של דודל בספור “הנגר הנאור”. ואם הספּור עשה בשעתו רושם גדול עלי להודות בעד זה למקרה המוצלח שידעתיך פּנים על פּנים”…
בסיפּור זה מתאר ב. גורין אחד בעל כשרונות מצויינים, שנתחמץ בישיבת וולוזין ויצא להלחם בעד רעיון העבודה. ואמנם ישנן שם עובדות ביוגרפֿיות של לסין. לא ארחיב כאן את הדיבור על זה. אבל נכבד הוא, שלסין כבר בימי נערותו עשה רושם כביר בחוגי המשכילים העברים; ונכבדה היא העבודה שלסין שכתב למעמיקים, אבל זכותו קיימת גם בזה.
רעיון העבודה נתקדש אחר־כך על־ידי המנוח א.ד. גורדון “דת העבודה”. אבל באמת היה לסין מהראשונים שהטיפו ל“דת העבודה”. אמנם הוא דיבר את דבריו להמון העם כרוחו וכהבנתו ולא הלביש את מחשבותיו לבוש פילוסופי עמוק, כגורדון המעמיק שכתב לעברים מעמיקים, אבל זכותו קיימת גם בזה.
מרוסיה בא לסין לאמריקה בשנת 1896. ומני אז הוא תופס מקום גבוה בדברי ימי הספרות האידית, וגם בדברי ימי התנועה הסוציאלית ברחוב היהודים. מכשולים רבים עמדו לו על דרכו. לשיריו ומאמריו הסוציאליסטיים נתפּנה תמיד מקום בראש אבל לא למאמריו על עניינים יהודיים. אולם הוא לא חת מפני המכשולים ולא זע מפני גערה של מי שהוא, ובכח אמונתו ותוקף דעותיו פּרץ לו דרך ונתיבה. כעת רבים הם גם במחנה זה המתימרים ברעיון הלאומיות; לסין הוא שפינה את הדרך לפניהם…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.