¹

(ליום השנה השנים־עשר למותם)

“הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”.

[שמואל ב']

הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. טובים דברי דוד נלבבים אלה לידידות רבת השנים בין אברהם ליסין וברוך טשארני־ולדק, אשר נפטרו בשבוע אחד בנובמבר 1938. במשך תקופה ארוכה היו ידידים קרובים ומסורים, ובשבוע אחד הלכו לעולמם, ולדק ואחריו ליסין. והרי זו עובדה. מותו של ולדק קצר את פתיל חייו של ידידו במספר שנים.

שתים עשרה שנה עברו מאז ואין אתה יכול להשכיח מלבך את שניהם לא רק בגלל רשומם העמוק בחיים החברתיים, כל אחד מהם לפי אפיו המיוחד, אלא אף בגלל הקווים האנושיים שציינו את דמותם, קוים שמצאו את בטוים הבולט בידידותם האידיאלית ומסירותם רבת השנים. שניהם, ליסין כולדק, היו סוציאליסטים. הם נשארו כאלה עד נשמת אפם האחרונה. אך היה זה סוציאליזם מיוחד במינו, לא סוציאליזם “של ראש”, הנובע ממשנה סוציאליסטית של שגרה והשקפות מודרניות בלבד, אלא אף סוציאליזם “של לב”, שבקע מתוך סביבה יהודית טפוסית אשר מסורתה היתה משרשת עמוק באופים ובכל מהותם.

שניהם היו סוציאליסטים טובים כהיותם יהודים מסורים, ואף שהיו אנשי “בונד” נאמנים היו רחוקים מ“בונדיזם מטעם”, היונק מפרוגרמות ערוכות “מטעם”. שניהם בקשו בבונדיזם ספוק רגשותיהם הלאומיים העמוקים.

ל“בונד” היום ערך היסטורי בלבד. כשעלתה תנועה זו היו מיסדיה אדישים לבעיה מפשטת זו כבעית קיום האומה, שוי־נפש היו לשאלת המשך קיומו של העם היהודי. כשהיה ה“בונד” במרום השפּעתו ברחוב היהודי הציג סעיף מיוחד בפרוגרמה שלו, אשר נקרא נייטרליזם. משמעותו של סעיף זה היתה פּשוטה בתכלית: “אנחנו הבונדיסטים נייטרליים בשאלת המשך קיומו של העם היהודי. אם ימשיכו היהודים בקיומם כחטיבה לאומית נפרדת הרי מה־טוב. אך אם לא יעשה כן אין בידינו לעזור. לא נוכל להתיצב מול תהליך הסטורי”.

בפּרוגרמה הלאומית פּסח לכן ה“בונד” במשך שנים רבות על שני הסעיפים הניכרים. אך על אף היות הפּרוגרמה הלאומית של ה“בונד” בלתי ברורה ובלתי מפורשת כל צרכה – מן הראוי להוסיף שנודעה לה השפּעה בלתי רגילה על קיומו וחייו הלאומיים של העם היהודי ובעיקר על הסוציאליזם ברחוב היהודי לכל גוני גוניו. בשנותיו האחרונות לבש ה“בונד” איצטלה אידישיסטית לאומית. בחוגי ה“בונד” התחילו לדבר על תרבות יהודית, על יידיש. ה“בונד” יסד בתי ספר יהודיים והתיר אף למוד תולדות־ישראל. בתהליך התפתחות אטי נהפך ה“בונד” לגורם יהודי פּוזיטיבי, ואף שהשפּעה גדולה היתה כאן להמונים היהודים, נודעה ההשפּעה העיקרית מיהודים – יהודיים כליסין, ולדק, ליטבק ואחרים, אשר לסוציאליזם שלהם נלוה תמיד מטמון גדול של השכלה יהודית ממקורות ראשונים. שליסין היה יהודי מסור ידוע פחות או יותר; שאף ולדק היה יהודי מארץ היהודים אין זה ידוע באותה מדה. ברצוני להעלות זכרונות מועטים המעמידים את ולדק באור הנכון ומוכיחים לא זו בלבד שולדק נטה ליהדות אלא שאף רחש חבה עמוקה להישגים הלאומיים הגדולים בארץ־ישראל. באתי במגע קרוב עם ולדק וחברתי בהשגחתו את ה“פאָרווערטס אלמנך” אשר הוציא ב־1930. ב“אלמנך” קשור מקרה מזעזע המוכיח מה עמוקים היו הרגשות האנושיים אשר פּעמו בלבבו הגדול של ולדק. הבה ניתן לולדק לספּר איך קם ה“אלמנך” לאיזו מטרות. בהקדמתו לאלמנך אומר ולדק בין היתר: “בעבודה של האלמנך החל חברנו האהוב המנוח שיפלקוף. הוא התחיל במאמריו הראשונים על ערש דוי. אחרי מותו נמסרה העבודה לחברים מ. איבנסקי ועליאס מילר. הם חיברו את כל החומר, ואני הסתפקתי בעבודת עריכה מועטת ועצות”… כך קם ה“אלמנך”. שיפלקוף, אשר היה יושב־ראש מגבית ההסתדרות אחרי מותו של מקס פּיין, חלה קשה. האידיאליסט הגודל שיפלקוף אשר נתן את חייו לתנועת הפּועלים היהודית נתן דעתו אך מעט לענינים חמריים ומצבו החמרי היה קשה מנשוא. ידידיו נדו לו אך איש מהם לא חשב לדאוג למשפּחתו ולו עצמו. מדברים אלה נוהגים להסיח את הדעת. אחד לא שכח, זה היה ולדק. אף שהיה אדם עסוק למעלה ראש לא הפסיק לחשוב איך לספק צרכיו של שיפלקוף בדרך כבוד. כשהיה שיפלקוף על ערש דוי במצב קרוב לגסיסה מסר לידו חבורו של אלמנך כדוגמאת ה“וואָירלד אַלמאַנאַך”. בכך העלה אותו על ה“פּעי ראָל” – רשימת השכר של עובדי ה“פאָרווערטס” – וכך ספּק צרכיו והבטיח את אלמנתו, אשר קיבלה סכום כסף ניכר מקרן הבטוח המבטיחה פקידי ה“פאָרווערטס”.

מה צנועים דברי ולדק על נושא זה בהקדמתו, כאילו עשה מעשה של מה בכך.

טבעי למדי שבמצב הנזכר יכול היה שיפלקוף לתרום אך מעט לאלמנך. את החומר חיברתי לכן אני בעזרתו הטכנית של החבר מילר. ואף שאין לספּר על עצמי אעלה פּרט הנשמע כהלצה מפני שהוא אופיני לולדק.

מסבות שונות – בעיקר בעקבות חלוקי דעות אידיאולגיים – נדחיתי על ידי חברי המפלגה ידידי בפה והייתי בודד ומר־נפש. כשהציע לי ולדק באותו זמן עבודה עצומה זו שבחבור האלמנך אמרתי לו: “חבר ולדק, הן תדע מימי לא בקשתי טובות מאיש לעצמי, אך עמידתך על זכותי נגעה ללבבי ואני מודה לך”.

על כך השיב ולדק בסרקזם הנבון שלו:

“הן תדע מה שההוא… אומר עלי. אומרים שאני “פּוליטישן שפל”. נו, יד אחת רוחצת את השניה. היום גומל אני לך טובה, מחר תגמול אתה לי”.

זה היה ולדק. בחבור האלמנך יצא לנו לשוחח לעתים קרובות שיחה מן הלב. זה היה אחרי שובו של ולדק מארץ־ישראל. ולדק התפּעל מהישגי החלוצים בארץ. הוא נתן בטוי לאהדתו במאמרים אשר פּרסם ב“פאָרווערטס”. אך בטוי יתר נתן להתפּעלותו בשיחות פּרטיות.

שח לי הורוביץ [הוא הסופר סלקס] בן דודו של ולדק. בחוג מצומצם של בונדיסטים התבטא ולדק באופן חריף: “אם תרצו, חברים, ואם לא תרצו, מדינה יהודית בארץ־ישראל תקום ובקרוב”. אכן לא “בונדיסט־מטעם” היה האיש ואם תרצו לדעת היה אף כל ימיו חסיד “שרוף”, חבדניק מחסידי ליובביץ. הוא היה נוהג להתגאות ביחוסו, במוצאו מן “השל”ה הקדוש“, הוא ישעיהו הורוביץ, מחבר “שני לוחות הברית” [של”ה בקיצור], שעלה באחרית ימיו לישראל. ולדק כדובנוב העריך ביותר את שיטת חבד [חכמה, בינה דעת] שבחסידות, זו השיטה אשר יסד רבי שניאור זלמן מליאדי, מחבר ה“תניא”, השולחן ערוך של רב. ולדק היה מתרגז שלא בצחוק כשהיו טוענים ששיטת חבד לא היתה השיטה הטובה בחסידות. יהודי כולדק לא יכול היה להיות בונדיסט צר־עין וצר־לב. מהיותו יהודי היה יקר לו כל דבר יהודי. “לסל הצעיר” כפי שקראו לו היה כלסל בצעירותו, מוכן להגן על יהדותו אף בחרב.

על תפקידו של ליסין בתנועת הפּועלים הלאומית־היהודית לא אתעכב במאמרי הקצר. רבה מדי היתה חשיבותו כדי לפטור אותה בהערות מעט וזכרונות חטופים. ברצוני רק להעיר שלליסין היה תפקיד ראשון במעלה בתנועה אשר השתקפה אחר כך ב“מגבית ההסתדרות”. במאי 1930 פּרסמתי ב“צוקונפט” מאמר על חמש שנות מגבית ההסתדרות. מאמר זה הוזמן אצלי ע“י ליסין. ממנו אני מביא כאן את העיקר שנמסר לי מפיו בזמן שליסין ערך את ה”צוקונפט".

ב־1921, לפני קום מגבית ההסתדרות, הוחל במגבית ציוד לאוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל. הרעיון הלהיב רבים. פורסם כרוז בחתימותיהם של סוציאליסטים ידועי שם. את התכנית הסופית למגבית צריך היה לקבוע בביתו של היהודי הדגול ד“ר מגנס ז”ל. לישיבה שנקראה למטרה זו לא בא איש. כל החתומים על הכרוז טלפנו שמסבות בלתי צפויות לא יוכלו לבוא. היחיד שבא היה א. ליסין. ה“סבות הבלתי צפויות” היו החרם שחברי הפדרציה הסוציאליסטית היהודית הטילו על כל מפעל שריח ארץ־ישראל נדף ממנו.

החברים שהתרכזו סביב ה“נייער צייט” נלחמו בלהיטות להוצאת החרם לפועל. חברים רבים אשר נודעו אחר כך בפעילותם למגבית ההסתדרות נבהלו. האחד שלא נבהל היה א. ליסין ואל יהי הדבר קל בעינינו. סוציאליסטים בעלי מחשבה צלולה וחפשית יודעים לעשות חשבון רבה יותר טוב עם מתנגדיהם מחסידים אדוקים ופנטיים. יהודים כליסין ובמדה ידועה כברוך ולדק שמרו על הניצוץ היהודי, אשר הבהב בתנועת הפּועלים היהודית – מניצוץ זה עלו אחר כך להבות נותנות אור ושופעות חום.