כאשר הצגתי את אברהם רייזין לפני קרובי המנוח, ד"ר אלפרד איבאנסקי, שאל בהשתוממות: “הזה אברהם רייזין האמיתי, רייזין המשורר?” רייזין המשורר היה מעין אגדה לקרובי ופתאום הוא רואה אותו במציאות, בעיני בשר ומהפּתעה היה מחכך את עיניו ומהסס שמא זה חלום.

לדוקטור איבאנסקי היו ידיעות קלושות בעברית וגם באידיש. בשטויבץ, לא רחוק מקוידנוב, עיר מולדתו של רייזין, למד יחד עם זלמן רובשוב המכונה שזר, מי שהיה שר ההשכלה הראשון בישראל. רובשוב תיאר את משפּחת איוואנסקי בשטויבץ באחד מפיליטוניו ב“דבר השבוע”. מהחדר וביחוד מהסביבה רכש אהבה ליהדות המקורית, אולם את השכלתו הרחבה קיבל באוניברסיטות גדולות באשכנז. קרובי שמת משבץ הלב בסוף שנת תש"י היה בכלל איש מענין. הוא היה נצר ממשפּחה עשירה, מפורסמת בפּולניה, המרכז של בתי מסחר המסונפים על המשפּחה היה בקניגסברג, בפּרוסיה. שם ישב זקן המשפּחה הדוד אליהו יונה, חסיד קוידנבי נלהב, עם זלמן בנו, אבי אלפרד. אלפרד בעצמו קיבל בקניגסברג ובערים אחרות באשכנז חינוכו הכללי. הוא היה מתעתד לפּרופיסורה באוניברסיטה לרפואה, עד שקפץ הנבזה הארור. אלפרד היה נאלץ לנוד לאמריקה בעירום ובחוסר כל וגם פּה נתפּרסם כרופא מומחה. הוא היה אשכנזי “יעקה” בין האשכנזים, אולם כל ימיו התגעגע לסביבה יהודית. יתכן ששמע רייזין הגיע לו כבר בשטויבץ. הוא ידע הרבה שירים מרייזין בעל פּה והיה מדקלם אותם. הוא היה חסיד נלהב להרבי הקוידנבי, גם למשורר הקוידנבי והנה נצב לפניו המשורר החביב במלוא קומתו. והיה הדוקטור מחכך את עיניו מהתפּעלות. מובטחני שגם ערכי נתגדל בעיני קרובי מפּגישה זו.

ממקרה אופיני זה נוכל לשפּוט עד כמה גדול היה פּירסומו של המשורר רייזין בתפוצות ישראל, בעולם הגדול, אפילו באשכנז, ערש ההתבוללות, ידעו והעריצו את רייזין. ידעו אותו מתרגומים והעיקר ממקור. ליהודי אשכנזי לא קשה לקרוא אידיש, הלוא אחרי ככלות הכל אשכנזית אך אידיש משובשת כמו שהיתה דעת סבתי ומובטחני גם דעת של כל הסבתות היהודיות. גם רייזין אמר בהזדמנות אחת, כי הינה כתב אידיש, ובמדה ידועה הצדק אתו. גם נכרים שזכו, ידעו את רייזין. בשיריו ובספּוריו מביע רייזין את רוח היהודי כמות שהוא. בזה היא גדולתו ובזה הוא נתפרסם בעולם הגדול ובזה הוא משורר קלסי אשר ערכו לא לשעה, כי אם לדורות. שילר האשכנזי אומר – ומילתא מעליותו מותר לצטט גם מאשכנזי – “מי שחי לדורו – חי לכל הדורות”.

ובדורו היה לרייזין השפּעה עצומה. הוא משורר של דורנו האמלל; אשר בגורלו נפלו כל היסורים של חבלי משיח. בדורנו המצפּה להביא משיח בעל כרחו ואף על פּי שעדיין עודנו מתמהמה… דוד איינהורן מספּר כי על האסיפות החשאיות של בונדיסטים ביערות היו קוראים: יחי החופש! יחי ה“בונד”! יחי אברהם רייזין! להערצה כזו לא זכה שום משורר אידי, מלבד אולי ליסין, בראשית הופעתו.

אינני חס ושלום מבקר ספרותי ואולם בבחינות ידועות אני גדול ממבקר. אני הוא האלמוני אשר לו “תיכרע כל ברך; תישבע כל לשון”. אני הוא “הקורא הנכבד”. כקורא יש לי קנה מדה מיוחד למוד בו את ערכו של כל משורר. אם המשורר משאיר בקרבי רושם חזק ודבריו נחרתים בזכרוני, הוא המשורר שלו ציפּיתי. הוא המשורר שלי, למשורר של קוראים כמוני, ואם לא – אני מניחו למבקרים, בשבילי איננו קיים. את שירי רייזין קראתי עוד בימי נעורי ונחרתו על לבי וכמה מהם אני יודע בעל פּה. “וברגעים קשים של החיים כאשר עצבות מעיקה על הלב” אני מזמזם אותם לעצמי ואני חש כי המשורר מביע את רוחי ואני חש הקלה.

רייזין הוא המשורר של הזמן החדש, התקופה המהפכנית. שיר מעין “התהוללו, התהוללו רוחות רעות” נושא עליו חותם אנושי, חותם בין־לאומי אולם ביתר עז. רייזין משורר יהודי. לשיר “פּעמונים של בתי תפילה נוצרים” יש מגמה מהפּכנית. אולם הוא יהודי ברוחו. בחושו היהודי המשורר מפחד מפּני פעמונים נוצריים… משורר יהודי כזה לא יקטיר לבונה לא “לבתולה הקדושה” ואף לא לבנה… שירים מעין “ניגון הגמרא” ו“מאי קאָ משמע לן” הם יהודיים בתוכנם ובצורתם. לפי דעתי, דעת קורא פּשוט, היתה לשירים האלה השפּעה על משורר הזעם ח.נ. ביאליק, ביחוד בשירו “המתמיד” שנתפרסם אחרי “ניגון הגמרא”. כמובן, ביאליק חצב את שיריו מלבו ולא “זכה מן ההפקר” שגם המשורר היותר גדול מושפּע מן הסביבה והרוחות שמנשבות. ורייזין היה רוח לא מצויה, שהיתה מנשבת בגבולותינו בחזקה.

ברוח מהפכני בא רייזין. הוא הוריד את השירה ממרוממי שחק לעולמנו, “עולם השפל”. בראשית הופעתו פּירסם ב“הויז פריינד” שיר קטן שנחרת בזכרוני. השיר הוא בעל חרוזים מעטים ומכיל תכנית חיים חדשה. מוסר אני שיר זה בתרגום קלוש שלי:

רחמנות על יהודים. הם רעבים ללחם,

מאפֿלה וחושך נמוגה בהם הצורה,

והמשכילים היהודים עסוקים בשפה ברורה.

רחמנות על יהודים, הם רעבים ללחם,

בניהם מפיקים אפלה וחושך

והרבנים היהודים עסוקים בסברה מה לאסור על פּסח.

בשורות האלה עומד המשורר על הארץ בשתי רגליו. השאלה “עמך ישראל צריך פּרנסה” מעסיקה אותו בחריפות. הפּרנסה כמובן הוא עיקר גדול. “אם אין קמח, אין תורה”, אלא שהקורא יכל ליתן פּירוש אחר על המצב האמיתי שמתאר המשורר. פּירוש ברוחו של רבי לוי יצחק מברדיטשב. “יהודים רעבים ללחם” ובכל זאת הם עסוקים בעולמות עליונים, לפי רוח הפּיוט הנפלא של הושענה רבה “אום אני חומה” ואפילו “נחשבים כצאן טבחה” ואף על פּי כן “חשוקים ודבוקים בך”.

בשירים ברוח עולם הזה, היתה לאברהם הבן השפּעה ישרה מאביו המשורר קלמן רייזין. אברהם רייזין הוא ממשפּחת סופרים ומשוררים: אחותו שרה היא משוררת אידית ואחיו זלמן – בעל ה“לעקסיקאן של סופרים” – היה סופר בעל כשרון ובעל ידיעות ספרותיות (נאבד בארץ ה“בלשביקים” אף כי היה מביע אהדה לסוביט), אביו קלמן היה משורר יותר משהיה סוחר. הוא כתב שירים דוקא בעברית. ספר שירים קטן בשם “יונה הומיה” נשאר ממנו, שהוא עכשיו יקר המציאות. בשיריו משלם האב מס לרוח הזמן; לשילר וגיטה, לכנורו של דוד ולסוכתו הנופלת. אולם יש בספר הקטן הזה שירים על החיים המרים. השיר “מרובים צרכי עמך” מבטא את הרעיונות של עולם הזה. ברוחו של הבן המשורר רוח שהביע בו ביום שדרך על במת הספרות, כל איש מושפּע מסביבתו ואף כי משורר רגש, בקובץ יש שיר מהאב שאני מוסר ממנו שני חרוזים:

מרובים צרכי עמך ואין כסף בצלחת

והחנוני אינו מקיף אף פּרוטה אחת;

לריח פּרנסה ברחוב היהודים אין שום זכר

ובשיטה מכליה קרנא עוסק כקונה כמוכר.

…עירומים באין בגד, רעבים בלי מזון

נשארנו בגולה ולקץ אין חזון,

להחיות נפשנו אבדה עצה ומזימה,

היהודים הם תלויים על בלימה…

ההשפּעה של האב, עם נטיות לשירה, על הבן המשורר המפותח היתה מעין ההשפּעה שיש לגרעין, חרצן בלתי מפותח, על גידולו של אילן עושה פּירות המשמחים אלהים ואנשים. אולם גם באילן גדול נשמרות הסגולות של החרצן העיקרי. אברהם רייזין נתפּתח להיות משוררה של העת החדשה עם השאלות הארורות הסואנות של דורו של יוסף דילה רינה ששם נחושתים על השטן אולם הקטיר לו לבונה והשטן חרג ממסגרותיו.

המוטיב הראשי של המשורר והאיש אברהם רייזין הוא הרגש של רחמים, הרגש של רחמנות, העולם שרוי בצער, רחמנות על יהודים, רחמנות על עובדים, רחמנות – גם על גויים, רחמנות גם על השכינה שבת קולה מכרזת: “קלני מזרוע, קלני מראשי”.

ד“ר איסר גינצבורג הלמדן (כתב גם עברית) הביע דעתו על רייזין מעין דברים אלה: “מהמידות המשובחות שבהן מצטין עם היהודי, התפּתחה אצל אברהם רייזין, מידה של רחמים לכל יצורי תבל” ויפה אָמר מלומד זה: ראיתי את רייזין בסביבות של משוררים מתחילים שקוראים לפני ה”רבי" מפּרי עטם. משער אני שיש ביניהם גם כאלה שאינם מצטינים בכשרון מיוחד, אולם טבע של אברהם רייזין הוא אך לעודד ולא לביש את מי שהוא. בכולם הוא מוצא ניצוץ של משורר וברבים ניצוץ של גאון. בסביבתו של רייזין גם ההדיוטים נעשים למלומדים ולגאונים. רייזין איננו מהחסידים אולם כחסיד הוא מחפּש אחרי ניצוצי קדושה גם בשערי הטומאה. אודות טבע הרחמנות של רייזין אפשר למלא ספר עם אנקדטים אופיניים.

על רגש הרחמנות של חברו וידידו של רייזין, נחום (ירוסלמסקי) “הממשיל משלים” והמשורר, שר שיר עברי שמעון הלקין (הדים כרך ו) “נחום י”.

…ועינו… שואבה צער…

מכל יתוש, כל לטאה לא חמה

מאלון מזדקן על דרך נשמה

ובוכה לאוהבה, בוכה וסולחת

לאל ויציריו, בתבל נידחת…

“כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו” אמר בן סירא.

אברהם רייזין לא אך משורר אלא גם מספּר. הוא צייר את הקוים האופיניים של רחוב היהודים המלא נחשלים ומפגרים בדרך החיים. י.ח. ברנר – שהלך בעקבות רייזין ולמד ממנו הרבה, – אָמר, בשעה שאחזו בולמוס, “ציור קטן של רייזין מבאר ומברר ומאיר יותר מתריסר גוילים של חכמת ישראל” (מובא אצל ביאליק במאמרו “טעות נעימה”). גם רייזין בעצמו ילעג לדעה תמימה זו שמחללת בעזות קדשי ישראל. אולם עם כל הגוזמה שבדברי ברנר, נוכל לראות עד כמה החשיב ברנר את המספּר רייזין. רייזין הוא ריאליסטון. הוא מתאר את רחוב היהודים כמות שהוא. אולם איננו מהנטורליסטים שאוהבים לחטט במקומות המטונפים וגם אינו כהעממיים התמימים שמבטיחים כי העניים כולם ישרים וצדיקים. הוא מצייר את המצב כמות שהוא.

אחת מהסוגיות המענינות בתלמוד יש בכתובות דף י"ז. השאלה היא כיצד לרקד לפני הכלה? כלומר, כיצד מתארים הכלה לפני המחותנים והחתן? בית שמאי המחמירים אומרים “כלה כמות שהיא” אם היא חיגרת וסומא אומרים כך, שנאמר מדבר שקר תירחק. בית הלל המקילים אומרים “כלה נאה וחסידה” אף שהיא בעלת מום, כדי לחבבה על בעלה. כי אתא ה' דימי אמר “במערבא משרי קמי כלתא” לא כחל ולא שרק ולא פּירכוס ויעלת חן. רייזין איננו משתמש בציוריו בכחל ושרק וגבוריו אף על פּי כן הם מלאים חן. רייזין הוא ילד של רחוב היהודים שאוהב אותו. רייזין הוא מהקלסיקים שלנו.