¹

(הערכה)

“וילנא”, ספר מוקדש לעיר ווילנא, העורך יפים ישורין, 1935, ניו יורק.

ספר “ווילנא”, קובץ של מאמרים רבים ושונים על העיר ווילנא העתיקה והחדשה, יצא לאור על ידי סניף 367, שהוא סניף יוצאי ווילנא בתוך “חוג הפועלים” [אַרבייטער רינג]. הסניף מונה כשבע מאות חברים. עורך הקובץ הוא יפֿים ישורין, איש ידוע בחוגי ה“רינג”. גם הוא מילידי ווילנא. והוא לא רק מהחברים הותיקים של הסניף הווילנאי, אלא מהחברים היותר פּעילים של המסדר בכללו.

הקובץ בתבניתו החיצונית הוא מעין סידור “קרבן מנחה”. ספר עבה־הכרס, גדול כמות – למעלה מאלף עמוד, אבל השם “קרבן מנחה” הולם את הספר גם מצדו הפנימי. הספר הוא מנחה אשר הגישו חברי הסניף לחג מלאות עשרים וחמש שנים ליסודו. הספר הוא באמת קרבן עבודה והפסד ממון. ביחוד השקיע בו העורך עבודה רבה ומרץ; הוא הצליח לקשט את הספר בציורים ובתמונות רבות ולתת בו מאמרים מאת סופֿרים מפֿורסמים באמריקה ואירופּה. למעלה משבעים סופרים השתתפו במפעל הזה המיוחד במינו. כל המאמרים הם פּואימה שלמה, שירה ארוכה לעיר ווילנא שזכתה לשם “ירושלים דליטא”.

ערים מעטות זכו לתפוס מקום נכבד בדמיון ההמון היהודי וגם בספרות כעיר ווילנא, אף כי רבות עולות עליה באוכלוסים היהודים. בעשירות לא נצטיינה העיר מעולם, תמיד היתה מלאה עניים מופלגים, ככלוב מלא עוף. אבל חן מיוחד חופף על קהלת ווילנא העתיקה. תחת מכסה של ניוול מחמת עוני היה יופי מזהיר. ברחוב העניים היהודים בווילנא הוקירו לא את אדירי הכסף אלא את אדירי התורה וההשכלה ומכל סחורה יקרה היתה התורה, ואחרי כן ההשכלה.

ערך היסטורי גדול יש לעיר ווילנא לא רק משום שתורה והשכלה יצאו ממנה, אלא גם משום שווילנא היתה ערשה של תנועת הפועלים היהודיים, הורתו ולידתו של הרעיון הסוציאליסטי ברחוב היהודים היו בווילנא. בתחילה ליברמאן, קאנטאר וזנדלביץ ועוד בודדים, אשר החלו להטיף לתורה החדשה בחוגי הנוער. בסוף המאה שעברה נולדה שם התנועה ההמונית, זו של ה“בונד”. תפקידה של ווילנא ברעיון חיבת ציון ידוע, אף כי מקום הסינטיזה לאחד את הרעיון הציוני והסוציאליסטי הוא, כפי שידוע לי, העיר מינסק.

הרבה עבודה ועמל השקיע העורך ישורין לשכלל את הספר בכל הפרטים, אבל בכל זאת לקויים רבים בו. לקוי הספר בחסר וביתיר. הרבה פרקים מיותרים שם לגמרי ומאמרים אחדים אין שום שייכות להם לקורות העיר ווילנא. בספר חסר, למשל, לגמרי הפרק החשוב על ראשית תנועת חבת ציון. בכלל אין לבקר את הספר מבחינה מדעית. אבל אם נזכור את התנאים אשר בו חובר הספר וסלחנו לעורך על החסר והיתיר ונודה לו על הפרקים המצוינים אשר חשיבותם לדורות.

תחילה נועד הספֿר להיות ספֿר זכרון לחברי הסניף גופֿא, לחג יובלם. ספרים כאלה מצויים לרוב אצל כל החברות הארציות [לאַנדסמאַנשאַפטן]. בתכנם של ספרים מעין אלה אין מדקדקים. מתנוססות בהם לתפארת תמונות המיסדים, תהלות לפקידי החברה, ליושב הראש, למזכיר ולכל החברים הפעילים. גם הסניפים של מסדרי הפועלים אינם יוצאים מהכלל. אלא שסניפים אחדים מה“רינג” החלו לנסות ולהוציא במקרים אלה ספרים בעלי ערך. הסניף 247 של חוג הפועלים, סניף על שם גרשוני, שחבריו מי שהיו סוציאל־ריבולוציונרים הוציאו לחג יובלם קובץ מוקדש לזכר גרשוני. הסניף הלודזי הוציא קובץ לקורות העיר לודז. ישורין חפץ לכרוך יחד ספר זכרון אשר יש לו ערך מקומי עם ספר שיש לו ערך כללי והצליח במגמתו במדה מרובה. ספרו עולה על כל הנסיונות אשר נעשו עד כה.

בקובץ “ווילנא” ישנם דברים, אשר ערכם הספרותי גדול. יש בו דברים רבים של אנשים המסיחים לפי תומם ואנו יודעים, כי דוקא שיחות חולין כאלה תורה הן וללמוד אותן אנו צריכים. בקובץ ישנן תעודות אנושיות חשובות. יש הרבה ללמוד מהמסופּר לא אך על מקרים חיצוניים בתנועת הפועלים בראשיתה, אלא גם על רוחה הפנימי של התנועה. פרקים אחדים מגלים לנו תעלומות ממעמקי הנפש של האנשים, אשר פּעלו למען התנועה ואלמלא היה הספר מכיל רק את הפרקים האלה, היה ערכן רב.

ראשיתה של תנועת הפּועלים היהודים אשר הביאה לידי יסוד ה“בונד” מוארה יפה מכל הצדדים. קובלסון, זאן מילל ממייסדי ה“בונד”, מספרים על הפסיעות הראשונות בימי החלוציות של התנועה. הם לא היו אך עדי ראיה לצמיחת הרעיון, אשר גרם למהפכה יסודית בכל חיי ההמונים של היהודים, הם היו המתחילים בדבר. ליוצאי התנועה ההיסטורית הזאת ולזכרונותיהם יש ערך אנושי ותולדתי.

זאן [יוסף] מילל [עתה בשיקאגו] מספר על הועידה הראשונה של ה“בונד” בווילנא. היא נתכנסה לא הרחק מהנהר, בפרבר לוקישקי שבווילנא; בסמטה שקטה, בבית קטן הנטוי לנפול, על עליה סמוכה לגג. “חדר קטן בלי רהיטים. מטה בפינה ומזודה גדולה בשניה, שולחן עץ פּשוט, באמצע החדר, כסאות אחדים. לא לכל השליחים היה מקום לשבת, אחדים נאלצו לשבת על המטה או לעמוד”. הועידה ארכה שלשה ימים, מיום 8 באוקטובר 1897 ועד 10 באוקטובר. הועידה נתקיימה באותה שנה שנתאסף הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. הציונות הפוליטית ותנועת הפּועלים היהודים ההמונית נולדו בשנה אחת.

על ראשית התנועה מספר גם מארטוב, נכדו של צדרבוים [אר“ז], עורך “המליץ”. מארטוב היה אחרי כן מהמנהיגים של התנועה הסוציאליסטית הכללית ברוסיה ואחד ממייסדי הסיעה הנודעת בשם “מנשביק”. חבר ללנין ולפּליכנוב – מת בגלות, כשרוסיה הגדולה קיבלה בדרך רשמי את תורת הסוציאליות, לא היה לו, למארטוב, מקום שם. בראשית פּעולתו היה קרוב לחוגי ה”בונד“, ואמנם היה ה”בונד" בכמה פרטים השאור שבעיסת התנועה הכללית. פּליכאנוב, אשר לא אהב לדבר חלקות באזני חבריו היהודים, אמר על הועידה הבין לאומית בלונדון בשנת 1886, כי “הפועלים היהודים הם החלוצים בכל התנועה הכללית”.

זכרונות חשובים מספרים ראשי התנועה, אשר ברובם נתגלגלו לאמריקה והם עתה מנהיגי התנועה הסוציאליסטית שם. וולאדק, מנהל ה“פארווערטס”, מספר מאותם הימים, שהיה ידוע בשם “לאסאל הצעיר”. צביון מספּר מהרפּתקאותיו בתור עורך של עתון בונדאי ליגלי. כמעט כל המנהיגים הבונדאים לא ידעו אידיש כראוי, שפתם היתה רוסית, ועל צביון היה לא רק להיות עורכם של העתונים [עתון אחד נסגר ועל מקומו בא שני], אלא גם המעתיק והמתרגם, מרוסית לאידיש או מאידיש רוסית לאידיש צחה. חשובים זכרונותיהם של מעדעם ומיכאיליוויץ; זה נותן תמונה מהפרובוקאטור של ה“בונד” מיכל קאפּלינסקי. גאנס כותב על מהפּכת שנת 1905. ציור מענין מהרצען הצעיר, הירש ליקרט, אשר קידש שם ישראל ברבים, נותן אחד ממייסדי ה“בונד”, פרנץ קורסקי. על ליקרט ניתן גם שירו הידוע של ליסין. בשירו זה וכן בשירו על “האספה החשאית” מתגלה לנו המשורר בכל גדלו ובכל רום קומתו. בליסין מתיחדים ומתלכדים הרעיון הסוציאלי, רעיון היושר החברתי עם רעיון גאולת ישראל; צער העולם עם צער האומה; אידיאל של עתיד מזהיר לכל העולם ולעם ישראל. ליקרט, זילבוב, רבי עקיבא ומהר"ם מרוטנברג הם לו התמימים והישרים, שמסרו נפשם על קדושת השם והאידיאל הנצחי. כריעת ברך לפני המארטירולוגיה של האנושות וגם של עם ישראל הוא נושא ראשי בשירת ליסין. כפירוש על המחשבה הזאת הצפונה בכל רחשי נפשו, הוא נותן לנו בזכרונותיו בקובץ “ווילנא”. קצרים הזכרונות, אבל חשובים ביותר לעמוד מתוכם על טיבו של המשורר. בהיותו באספה החשאית הראשונה בווילנא, הרגש היה נעלה, מאספות פּעוטות כאלה בחושך ובמסתרים יעלה האור הגדול לעולם. "החילותי לדמות בנפשי, כי תואר מאוים כזה היה לאספות במערות החשכות הנסתרות של האנוסים, אשר נמלטו מחמת האינקביזיציה. גם פה יהודים. גם אלה מורדים נגד כל העולם. גם אלה נכונים לקדש שם שמים וכל ההיסטוריה היהודית נגלתה לנגד עיני. נזכרתי דברי ישעיהו: “נבזה וחדל אישים; איש מכאובות וידוע חולי. אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם”. בפסוקים אלה רואה ליסין את היהודי הנצחי. ליסין רואה במלחמה על הצדק תעודה גדולה ונשגבה לעם ישראל. ואם מאמין המשורר בנבואה, הרי שהוא מאמין גם בכל היעודים של עם ישראל.

רושם מיוחד המזעזע את הנפש, עושים הזכרונות של וולוויל שווארץ. הוא עתה באמריקה; מוצא את מחיתו כפועל בעבודה קשה, אך הוא היה מאלה אשר סבלו ממגלבו של פון וואל. כידוע, דן הצורר הזה את הפּועלים היהודים אשר השתתפֿו בהפֿגנה נגד שלטון היחיד במאי 1902 – למלקות. שווארץ לקה יחד עם רעיו. ספורו התמים על המקרה האיום הזה עשה רושם נורא ומדבריו אנו מבינים את גדולתו של אותו רצען יהודי, אחד מידידי וולוויל שהחליט לנקום את נקמת כבוד חבירו. “אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה, פּלחו לצלמא”, כי יסורים קשים ממיתה עברו על וולוויל וחבריו ולצלמא לא פלחו ובזה גדולתם. זכרונותיו של שווארץ, זה הפועל הפשוט, תעודה אנושית הם אשר יש ללמוד ממנה הרבה על נפש ההמונים היהודים, התמימים והישרים.

תעודה אנושית, אם כי מבחינה אחרת לגמרי, הוא ספורו של אב. כהן, עורכו של “פאָרווערטס” – ב“מכתב שלא נתקבל”. המחבר מספר על רגשותיו אשר הרגיש בבקרו את עיר מולדתו ווילנא. “בלילה הראשון להיותי בווילנא היו הרגשות קדושים לי. חפצתי לתאר אותם אבל דחיתי את הדבר מפעם לפעם. אני עושה זאת ביחוד לשם הקובץ הווילנאי שמוציאים לאור בני עירנו לחג היובל של הסניף 367 של חוג הפּועלים”. – “מה היו ההרגשות ברגע ההוא, לא יכולתי לתאר אפילו בעת ההיא ומה גם עתה. בדרך כלל ידעתי כי אין הבדל גדול בין ווילנא שלי הישנה ובין ווילנה דהאידנא. אנשי דורי חסרים. אין אבא, אין אמא, הדודה, הדוד, קרובים רחוקים, ידידים, חברים וסתם מכירים, מאות אנשים אשר היו חלק מווילנא חסרים… כל אשר אני רואה מבעד החלון הוא קליפּתו של האגוז, אבל התוך חסר”.

אבא, אמא, געגועים לעיר מולדת – הם הם הרגשות האלמנטארים המוצאים תמיד מסילות אל לב ההמון. ברגשות האלה היה מגלגל אב. כהן תמיד במאמריו, והם עשו רושם. התורות דבר טפל הוא, העיקר רגשות שבלב – שיטה זאת היא הלך נפשו של עורך העתון היהודי הגדול ביותר בעולם. בדרכים אלו עשה חיל והן סוד הצלחתו הגדולה בחיי עתונאי ובחיי מנהיג למרות חסרונותיו הגלויים לכל.

זכרונות על ישיבות ווילנא נותן י. באסקין, המזכיר הראשי של חוג הפועלים. עם קריאת הזכרונות עולים על הלב דברי משוררנו י.ל. גורדון:

עמדו על דרכי איישישק וולזין;

וראו בחורי חמד הולכים בחפזון,

אורך הארח ימודו בשעל

זאת התורה אדם כי ימות באוהל.

לדעתי, לא נערכו כראוי הישיבות ותלמידיהן. כמה מסירות נפש, כמה אידיאליות היו בבחורים העניים האלה. באסקין נותן לנו את הניצוץ הראשון של הרעיון הסוציאליסטי בראשי בני הישיבה. הוא מזכיר עלם בעל כשרונות נפלאים, קלמן קרפיווניץ, זה שהיה אחרי כן מהמנהיגים של ה“בונד”. חייו היו קצרים וטרגיים. בדמי ימיו שם קץ להם בשל אהבה לא מוצלחת. בנערותו היה עילוי, אחד מהתלמידים החשובים של ראש הישיבה בקלויז הקצבים, רבי יהושוע. היה מחונן בכשרון משורר. חיבר שירים עברים בהיותו נער בן עשר. חרוזים אחדים מהם שמורים בזכרוני עד עתה. יש מאמר על אודותיו בקובץ מאת איזידאָר קאָהן, אבל המאמר קלוש ואיננו נותן תמונה מהצעיר בעל הכשרונות הזה שנגדע באבו.

ווילנא היתה עיר מפורסמת בבחורי ישיבה “שקיצצו בנטיעות”. אחד מהם היה חיים־יעקב הלפאנד הוא ליטוואק. על אודותיו כותב ר. אברמוביץ. התאור לא מוצלח. עם כל חסרונותיו היה ליטוואק איש מצוין, מוכן למסור את נפשו על דעותיו. ועוד אחד מצוין שהיה בנערותו בחור ישיבה הלא הוא אברהם מאיר דעווענישסקי, הידוע בשמו הספרותי א. ווייטר. רעו ש. ניגר כותב עליו, וחבל כי ניגר תיאר לנו את ווייטר בסוף ימיו וגם לא נתן לנו תמונה מפורטת מווייטר הסופר הרוסי, הסופר האידי, בעל נפש דתית עמוקה. סולחים אנו לניגר כי קיצר במקום שהיה להאריך, כי נמצא תחת הרושם המחריד של רעו ווייטר, אשר הומת על־ידי הפּולנים בבואם לווילנא, על ענין שוא של בולשוויות. ניגר היה עד ראיה לטרגידיה מחרידה זאת.

ווילנא בכלל עשירה בטיפוסים מענינים. א. ליטווין, בעל “נשמות יהודיות”, מתאר טיפוסים אחדים. מאָטקע חב"ד, שייקע פייפער, החזן “הבעל הביתל של ווילנא”, הגר־צדק מטראָק – הם טיפוסים אשר הפכו לנושאים ספרותיים רבים. הטיפוסים מתוארים על ידי ליטווין בכשרון גדול. על טיפוס של אשה בעלת־צדקה, שרה דבורה שמה, כותבת המשוררת שרה רייזין.

כבני מרון עוברים לפנינו בקובץ גדולי ווילנא. אברהם רייזין כותב על אייזיק מאיר דיק. דובנוב – על ד"ר שאבאד, איש ווילנאי שעסק כל ימיו בצרכי צבור באמונה. ש. רוזנפלד כותב על י.ל. גורדון, יליד ווילנא. פּיטר ווערניק, מעורכיו של “מאָרגן זשורנאל”, כותב על הגאון מווילנא.

בקובץ יש גם קומפילציות מגדולי ווילנא, רבנים ומשכילים. אינני מבין במה זכה קאָצאלוב הרוסי להיות יוצא מן הכלל ולמצוא מקום בקובץ יהודי? האם היה קאָצאלוב יחיד בין האינטליגנטים הרוסים והפולנים? האם לא היו אנשים גדולים ומצוינים בין הפולנים והרוסים מלבד המשחק על במות מוסקבה?

הקובץ מלא וגדוש מאמרים, העתקות ותרגומים. רובם נכתבו לשמו של הקובץ. סופרים רבים גומרים את ההלל על ירושלים דליטא ודבריהם אינם חסרים גוזמות. מענינת רשימתו של ד“ר א. גינסבורג “תורה לשמה” ושל ניגר “ווילנא”. גם ש. אש, ז. שניאור, ד. איינהורן ועוד נותנים רשמיהם מווילנא. מענינות יותר מדברי הסופרים המפורסמים הרשימות של “עמך”. ומענין, חברי הסניף הווילנאי של חוג הפועלים, החושבים את עצמם למתנגדי כל רעיון לאומי, נתנו לנו קובץ מלא אהדה ואהבה לעיר ווילנא על ישיבותיה, רבניה, משכיליה ובתי מדרשותיה. אכן, בשיחה לפי תומה מתגלים רחשי לבו האמיתיים של האדם. גם מי שהיו בונדאים, חברים של ה”בונד", הגדול והקטן, לאומיים הם, אם כי הם אינם יודעים זאת.

נועד היה הקובץ להיות ספר זכרון של סניף אחד מחוג הפּועלים, אבל הוא ענין ללב אלה המתגעגעים לעיר ההיסטורית הזאת, עיר ואם בישראל.