(ספר זכרונות מאת לוסי רובינס לנג)
ציור נאמן מדור שלם של רדיקלים צעירים באמריקה נותנת לנו הגברת רובינס־לנג בספרה המענין “יפה הוא יום המחרת”. הספר הוא דין וחשבון מהשאיפות הנעלות של דור חכם זה והכשלונות של הדור הזה שנהפך לדור עיקש ופתלתל… הספר הוא מעין וידוי. הצעירים שברובם היו יהודים עלו עד במתי שחקים בשאיפותיהם וירדו במעשיהם – לפעמים לבורות עמוקים. אינני מדבר מצד האמנותי של הספר. יש דבר שגדול הוא מאמנות והוא האמת… מרת לנג בעצמה השתתפה בכל המאורעות שעליהם מסופּר בספרה. זה הוא ספר זכרונות, הנוקב ויורד עד התהום. הספר מקיף תקופה שלמה: מביתו של משה החסיד עד ביתו של גומפּרס שהיתה לו מזכירה.
בכלל הספר הוא דוקומנט אנושי מעין ווידוי קטן על מעשי דור מתפּרץ לסלול נתיבות חדשות שמביאות לאושר אנושי נצחי. מרת לנג היתה מכירה היטב מהפכנים, שבשעתם הרעישו את העולם הגדול. היא היתה קרובה לעמא גולדמן, בן ריטמן, האחים מקנמרא, דון מוסט ועוד. היא נותנת תיאור מחייהם ומסופם, וברובם היה טרגי.
הסך־הכל של התיאורים הטרגיים מעוררים מחשבות נוגות. מתקני עולם צללו במים אדירים והעלו חרס בידם. שאפו ליום של יופי והגיעו ליום מכוער ביותר, יום של ערפל וחושך. אולם יש תיאורים מאנשים חיוביים שעוד מעוררים תקוה, כי אמנם יפה יהיה יום המחרת.
בהזכרונות של הגברת רובינס־לאנג בולטות שתי דמויות של אנשים בעלי צורה ובעלי השפּעה אשר בעלת הזכרונות הכירה אותם מקרוב והיתה לה שעת הכושר להסתכל בחייהם באופן אינטימי והם שמואל גומפּורס ויודזשין וויקטר דבס, ומתארת אותם ברוח שמעורר מחשבות.
שניהם היו נציגיהם של תנועת הפּועלים באמריקה. שניהם הקדישו את חייהם להיטיב מצבם ולשחררם מכבלי העבדות אשר העמיסה עליהם הרכושניות החדשה, אשר נצצה אז באמריקה ומטרתה העיקרית לקבץ הון מבלי לשים לב ליוצרי ההון האמתיים. שניהם השתתפו בתנועת הפּועלים האמריקאים, אלא לכל אחד היתה שיטה מיוחדת איך להגיע אל המטרה של שחרור הפּועלים. גומפּרס ביקש להיטיב מצב הפּועלים בהדרגה. “שכר יפה בעד יום עבודה יפה” היתה הסיסמא של גומפּורס. הוא שם לב אך להצד הכלכלי בתנועת הפּועלים ועבודה פּוליטית כל שהיא היתה פּסולה בעיניו, בעת אשר לדבס היתה הסיסמא חופש סוציאלי. הוא רצה באופן פּוליטי, על יסודות התורה הסוציאליסטית, לשחרר כל מעמד הפּועלים ולמסור לרשותם כל מכשירי התוצרת. לדבס היתה התנועה הפּוליטית עיקר ולגומפּורס – אפילו לא טפל.
לכל אחד מהשנים היה השפּעה גדולה על הפּועלים בארצות הברית באמריקה. גומפּרס היה מיסדו ומנהיגו של האיגוד המקצועי הגדול “הפדרציה של העבודה האמריקאית”. גומפּרס יסד את הפדרציה והיה לנשיאה במשך ארבעים ושלש שנה עד יום מותו. מאידך גיסא דבס היה מנהיג של המפלגה הסוציאליסטית אשר עזר ליסדה, יותר משלשים שנה; בימיו התפּתחה המפלגה עד כדי להיות כח בהחיים הפּוליטיים של אמריקה. דבס היה אהובם של ההמונים.
דבס וגומפּרס לא חיו בשלום. השיטות השונות עוררו ווכוחים בוערים אשר הביאו למריבות וגם לשנאה פּרטית. ההמונים האמריקאים הלכו אחרי גומפּרס ואך יחידים הלכו אחרי דבס. את דבס אהבו גם מתנגדיו ואת גומפּרס כיבדו בלי אהבה נלהבה. אצלנו ברחוב היהודי לגומפּרס לא היתה השפּעה כל עיקר. המהגרים היהודים שנכנסו לאמריקה בהמונים נתחנכו בתורת הסוציאליות בכל צורותיה ושיטותיה ושיטת גומפּרס של עבודה מקצועית טהורה ופשוטה היתה פּסולה בעינינו. עובדה היא, כי שם גומפּרס היה מנואץ בעיני הפּועלים היהודים. הם חשבוהו לבוגד למעמדו ולשאיפות הרחבות של מעמד הפּועלים. גם האגודות המקצועיות של היהודים התפּתחו בלי עזרת הפדרציה. ה“אמלגמייטעד” נשאר מחוץ להשפּעת הפדרציה עד עתה. גם ה“אינטערניישאָנאל” הלך בדרך מיוחדת מבלי עזר של שליחות גומפּרס. אך לעתים רחוקות הופיעו מנהיגי הפדרציה על אסיפות פּועלי היהודים ואם הופיעו, נתקבלו בקרירות וכמעט בשנאה.
היחס הקר להפדרציה היה בעבר הקרוב, ואך בראשית תנועת הפּועלים היהודים. עכשיו נשתנה המצב ברחוב היהודים מן הקצה אל הקצה. יורשיו של גומפּרס, וויליאם גרין ומטיו וואָהל ממנהיגי הפדרציה נהיו לאורחים היותר חשובים על האסיפות של פּועלי היהודים. דוד דובינסקי נשיאה של ה“אינטערניישאָנאל” נהיה לאחד מהעמודים החזקים; סגן נשיא של הפדרציה האמריקאית, אף כי הפדרציה החליפה אך מעט את שיטתה ויחסה את תורת הסוציאליות.
וויליאם גרין זה האיש העממי והחביב הוא ממשיך את מסורת גומפּרס והוא תלמידו העקבי, ומסורות דבס ברחוב היהודים פּגו ומשתמשים בהן אך לחגיגיות. בעולם המעשה שולט החשבון הקר והדברים, אשר עולים בחשבון הם אך נחשבים למועילים.
גם ברחוב היהודים פג הרוח החי של תנועת הפּועלים. מתחשבים אך בהשגות של היום ואינם דואגים ליום המחרת, יהיה היום יפה או כעור. וחבל על הדבר הזה. בהישגים של ההווה בלי תקוה לעתיד יותר מזהיר לא נוכל למצוא קורת רוח בשיטת גומפּרס לחוד מבלי האידיאלים של דבס. אָנו היהודים איננו יכלים להסתפק. בדמנו יש שאיפה לתיקון עולם על יסודות הצדק בלי פשרות.
גומפּרס היה באמת איש רב פּעלים. בעזרתו השיגו הפּועלים האמריקאים רמת חיים שהיא על המדרגה היותר גבוהה. בחייו היה איש טוב וחסד. הוא עשה גם טובות לאנשים רבים אשר התנגד להם. טובת הפּועלים היתה השאיפה היותר קרובה ללבו, אולם דבס היה איש קדוש, הנכון למסור נפשו בכל רגע ובכל שעה על קדושת האושר האנושי וכל ימיו היו מלאים צער ומכאובים. פּעמים רבות היה בבית האסורים בעד דעותיו, ולא מחל עליהן אף כחוט השערה, בעת אשר גומפּרס ראה עולמו בחייו. הוא הצליח לתפוס המקום היותר נכבד בחברה ונתקרב לשרים, נשיאים וגם מלכים. גומפּרס גיבור ההווה אולם דבס גיבור העתיד.
גומפּרס ודבס שניהם היו מנהיגי הפּועלים האמריקאים. להשתמש בהגדרתו המצוינת של אחד העם, נוכל לאמר כי דבס היה בעל צד אחד ורעיון מוסרי אחד ממלא כל חדרי לבו אשר לא הסיח ממנו דעתו אף לרגע. דבס היה נביא בלי פשרות וגומפּרס היה איש מרובה הצדדים, איש מעשי, שעושה פּשרות עם המציאות. גומפּרס היה כהן, הממלא שליחותו בדיוק וככהן אינו מבקש מה שצריך להיות אלא מה שאפשר להיות.
בתור אנשים היו שניהם חביבים. שניהם היו בני גיל אחד. גומפּרס נולד ברחוב היהודים בלונדון בשנת 1850 ודבס נולד בשנת 1855. שניהם היו בני העם “פּועלים”: גומפּרס עשה סיגריות ודבס עבד בתעשית מסילות הברזל. לשניהם היתה השכלה מוגבלת. אולם צריך להודות כי גומפּרס רכש לו השכלה מרובה יותר מדבס. גומפּרס היה יהודי ויהודי טוב, אשר התגאה במוצאו, אולם עשה מעט לטובת היהודים. דבס איש נוצרי ממוצא צרפתי, אבל תלמידים נאמנים מצא אך ברחוב היהודים והוא קרוב לנו כחסיד של אומות העולם.
גומפּרס ודבס: זכר שניהם לא ישכח בתנועת הפּועלים. אולם גומפּרס בתור איש מעשי חי אך לדורו ודבס בתור איש נעלה חי לכל הדורות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.