על אף העובדה שלא ראה אותה זה שנים, ורק שמע כי הפכה לאישיות חשובה בהנהגת התנועה, עכשיו, בנסעו אליה, היה בטוח בה; והשקשוק הבלתי נלאה של גלגלי הרכבת כמו חזר והשמיע באוזניו:
– היא תדע ולבטח היא תרצה לעזור!
עם זאת, לאורך כל אותה דרך, לחופו של ים, בשבתו בקרון המסיעו אליה, לא התאפק מלשאול את עצמו:
– ואיך היא עכשיו, אחרי כל־כך הרבה שנים?… האם התבגרה?… השתנתה?…
נראה כמתבונן בנוף, כביכול; ואולם בנפשו פנימה ניסה כל העת לצייר תנועותיה, מראיה, דרך הילוכה וקולה; זוכר היטב את המרץ ושפע החיוניות שנבעו ממנה, סקרן ותמֵה כיצד תקבל את פניו:
פורעת, ביד רכה, בלוריתו (שמשהו עוד שרד ממנה), ועיניה מלאות צחוק, כתמיד…
או, מרימה גבותיה: “מה הענינים, חבר?” וקולה החם מצלצל כמו שם, ב“צריף”, תחת האקליפטוסים, בחצר המכוסה עלעלים יבשים, שספסלים מקולפים כמו צמחו בה באקראי, כשהיה ניגש אליה בהצעות ל“ערבי תרבות” ומראה לה טיוטות ל“מסכת” פרי עטו…?
כמה העריץ אותה אז! דמתה בעיניו לאלה החולשת על ועדות התרבות, על ועדות הקישוט, ועל החבר’ה כולם.
ועם כל אלה, מעולם לא היה לה חבר שישי; כמו נישאה לתפקידה כמרכזת התנועה, והוא אשר מילא כל עולמה.
אם כך ואם אחרת, היה בטוח כי היא, במִרצה הרב ובעמדתה הבכירה, תוכל לסייע לו בבעיה אשר בעטיה עליו להגיע עכשיו להחלטה סופית וגורלית!…
הרי מאז ומתמיד שימשה לו כתובת להחלטות – חזר וגילגל את הדברים. – אמנם שנים לא ראה אותה, אבל “בידידות של אמת” – כך אומרים – “לא פוגע הזמן”… והלוא הוא היה החניך החביב עליה, הקרוב אליה ביותר!…
מסדרון. דלתות עם משקופים מחורצים, והריח המאובק של משרדי התנועה…
הנה המטבחון, המיחם ולידו חפיסות תה, קפה וכוסות, ושלט קטן מוּכּר: להחזיר את הכוסות השטופות למקומן!
עוד דלת ועוד דלת; דלת ועליה שם מפורסם; והנה הדלת שלה, של משרדה.
מזכירה למודת־אדיבות ביקשה ממנו להמתין; והוא שמח על הרגעים האלה, מול הדלת הסגורה, כדי לכלוא התרגשותו ו“לסדר” דבריו:
“יש לי שתי הצעות” – יאמר לה – “האחת, ‘זהב נקי’: להדריך בתנועה, ולהתקדם מעלה… כמעט כמוה!…” (לא, זאת לא יאמר הקול), בלי מאבקים גדולים, בלי סכנות… אבל גם בלי “נצחונות” והפתעות…
“ודרך שניה – להגשים תוכנית חינוכית־חברתית שעבד עליה שנים. ועכשיו מוכנים ההנהגה, עם המרכז להתיישבות החקלאית, והאגף במשרד החינוך, לאפשר לו לבצע אותה!…”
זה נשמע כמו אגדה וחלום… ממש “חזון” שלו, שהוא יוכל, בראש צוות מומחים, לממש בשטח!…
אלא שהבעיה היא שלא בטוח שימשיכו לתת לו תקציבים… ואז כבר אי־אפשר יהיה לחזור להדרכה… האם היא חושבת שתוכל להבטיח ש…
המזכירה רמזה לו והדלת נפתחה.
עוד לפני שסיים את ה“שלום” הראשון, קפא בו משהו:
גם הוא, כבר לא “נער־חניך”, כמו שהיה; ואין פלא שגם היא התבגרה… הנה הוריו, למשל, ורבים מידידיהם, “קיבלו” עם הזמן שיער לבן וקמטים… – אבל זאת!…
אמנם קמה לקראתו, מושיטה ידה, אומרת מילות ברכה… אבל האש שבעיניה כבויה היתה, ומילותיו פרפרו סביבה בלי שהצליחו לטוות אפילו קוּר אחד של חמימות!..
היא ישבה מעֵבר לשולחנה, קרה, זרה. לסתותיה נוקשות, ועיניה יבשות ודוקרות, כאילו שכח הפַּסָּל האלוהי לשבץ בהן זיק מחסדו!…
זהו בדיוק! – חשב בבהלה – זהו מה שחסר: החום הנפלא ששפע ממנה, החברות, השיתוף!…
כמו צמח, שענפיו היבשים, המבצבצים על האדמה, רק רומזים על לבלוב שהיה; כנשמה שקפאה ללא עת!..
חש מרומה ונחרד:
– האם גם אז היתה כזאת, והוא, בשל להט נעוריו, לא חש?
– ואולי בשל כך, לא היה לה חבר אישי מעודה?!
אילץ עצמו לחזור ל“כאן ועכשיו” ולהוסיף לספר ולהסביר לה. היא הבטיחה: “אשתדל!”… והוא קם והחווה תודה.
– – – אך בהיטלטלו שנית בקרון האפור, היה שקשוק הגלגלים באוזניו כשיר־אבל על חדוות העלומים, כקינה וכשיר־מספד.
והוא הרעיד בכל גופו, כמי ששב מלוויה, ללא ניצוץ של תקווה; לוויה ללא דמעה וללא פרח!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.